הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פתאום הבנתי את זה. החיוך הנצחי שלי הוא הבעיה הכי גדולה בחיי.
נולדתי חייכן, לא מבחירה - מום חייכני שכזה.
תווי פני פרוסים בצורה שמזייפת חיוך אדיב וכובש. החיוך הזה לא משקף שום דבר, מלבד צירוף תווים אומלל. למעשה, גם כשאני בוכה אני צוחק.
הבעיה הקוסמטית הזו משפיעה מאוד על חיי. אנשים טועים לחשוב, בעקבות הנחמדות הוויזואלית, שאני הכתובת להכלת כל המצוקות שלהם. כל מי שמתמודד עם מועקה בא לשפוך אותה בפניי.
אני מרגיש כותל זוטא. לא ירחק היום ואנשים ידחפו לי פתקים לאוזן ולאף.
לאחרונה זה זלמן המסכן, הרווק הנצחי. כל בוקר, לאחר שחרית, הוא ניגש אלי לבכות על מצוקה חדשה.
יום אחד זה החובות הקשים איתם הוא מתמודד.
יום אחר זה הקושי שלו למצוא את המיועדת.
יום נוסף זה שיניים תותבות שהוא חייב, ואין לו כסף לקנות.
ויום למחרת זה הקושי להגיע לעבודה שלו באזור התעשייה בלי רכב פרטי.
ואני פוטר אותו יום יום, כמו שפטרתי את קודמיו, בעזרת המשפט הגאוני שסותם כל לגיטימיות אנושית לחוש מסכנות: "זו בעיה זו? תלך לבקר במחלקה של הסופניים בבית החולים וכל הבעיות ייעלמו לך".
בדרך כלל זה עובד כמו קסם. המשפט מרחיק את המתלוננים במיידי ולצמיתות ביעילות רבה. אבל עם זלמן, שאף פעם לא היה השיפקה הכי חריף בשימור, זה לא עבד. כל יום שלחתי אותו למחלקת סופניים, וכל יום הוא שב עם אומללות חדשה.
עד שיום אחד זה הפסיק. שבועיים שלמים הוא לא הופיע, והסקרנות לא הניחה לי. אני חייב לדעת מה עלה בגורלו.
לאחר תקופה אני פוגש אותו ליד הבנק, יוצא מרכב שרד עם מזוודות של כסף, הוא מחייך אלי חיוך מלא שיניים תותבות.
"מה קורה פה?", שטחתי את תמיהתי, "איפה אתה? כל הבעיות שלך נפתרו באחת? איך?".
הוא חיבק אותי ואמר, "תדע לך שאני חב לך את חיי, העצה שלך הפכה לי את החיים לטובה".
לאחר שיחה של שעתיים, התברר שהגאון קיבל את עצתי ונסע בפועל למחלקת הסופניים בבית החולים, והוא ממש לא יצא ממנה עם תובנה עמוקה שטלטלה את חייו, אבל הוא יצא גם יצא עם חיים מסודרים לכל האורך והרוחב.
הוא ניגש למטופל הסופני הראשון וסיפר על חובותיו העצומים. האחרון, עשיר כקורח, סופר את ימיו, ויורשים אין לו. הוא הפנה את זלמן לאצולה בהרצליה פיתוח וגילה לו איפה האוצרות שהחביא בה. "אההה ואל תחזיר את המפתח, תתחדש על הדירה", הוסיף.
מטופל אחר במצב דומה מסר לו את השלט לרכב השרד שברשותו. ולאחר ששמע שהוא בחור מבוגר, הוא הפנה אותו לחדר הסמוך, שם נפטר לפני שעה קלה חברו למחלקה, "אלמנתו אישה משכמה ומעלה, היא תשמח להכיר אותך" המליץ. השדכן הסופני הכיר ביניהם, וסיכם שהפגישות יימשכו מיד לאחר ההלוויה והשבעה.
עכשיו הכול מובן, רק דבר אחד עדיין לא הבנתי, "מאיפה השיניים התותבות", שאלתי אותו.
"פשוט מאוד", ענה, "כמה מהמטופלים תרמו לי את השיניים שלהם. בבית מדדתי את כולן ולקחתי את אלה שהכי תאמו לפה שלי".
נולדתי חייכן, לא מבחירה - מום חייכני שכזה.
תווי פני פרוסים בצורה שמזייפת חיוך אדיב וכובש. החיוך הזה לא משקף שום דבר, מלבד צירוף תווים אומלל. למעשה, גם כשאני בוכה אני צוחק.
הבעיה הקוסמטית הזו משפיעה מאוד על חיי. אנשים טועים לחשוב, בעקבות הנחמדות הוויזואלית, שאני הכתובת להכלת כל המצוקות שלהם. כל מי שמתמודד עם מועקה בא לשפוך אותה בפניי.
אני מרגיש כותל זוטא. לא ירחק היום ואנשים ידחפו לי פתקים לאוזן ולאף.
לאחרונה זה זלמן המסכן, הרווק הנצחי. כל בוקר, לאחר שחרית, הוא ניגש אלי לבכות על מצוקה חדשה.
יום אחד זה החובות הקשים איתם הוא מתמודד.
יום אחר זה הקושי שלו למצוא את המיועדת.
יום נוסף זה שיניים תותבות שהוא חייב, ואין לו כסף לקנות.
ויום למחרת זה הקושי להגיע לעבודה שלו באזור התעשייה בלי רכב פרטי.
ואני פוטר אותו יום יום, כמו שפטרתי את קודמיו, בעזרת המשפט הגאוני שסותם כל לגיטימיות אנושית לחוש מסכנות: "זו בעיה זו? תלך לבקר במחלקה של הסופניים בבית החולים וכל הבעיות ייעלמו לך".
בדרך כלל זה עובד כמו קסם. המשפט מרחיק את המתלוננים במיידי ולצמיתות ביעילות רבה. אבל עם זלמן, שאף פעם לא היה השיפקה הכי חריף בשימור, זה לא עבד. כל יום שלחתי אותו למחלקת סופניים, וכל יום הוא שב עם אומללות חדשה.
עד שיום אחד זה הפסיק. שבועיים שלמים הוא לא הופיע, והסקרנות לא הניחה לי. אני חייב לדעת מה עלה בגורלו.
לאחר תקופה אני פוגש אותו ליד הבנק, יוצא מרכב שרד עם מזוודות של כסף, הוא מחייך אלי חיוך מלא שיניים תותבות.
"מה קורה פה?", שטחתי את תמיהתי, "איפה אתה? כל הבעיות שלך נפתרו באחת? איך?".
הוא חיבק אותי ואמר, "תדע לך שאני חב לך את חיי, העצה שלך הפכה לי את החיים לטובה".
לאחר שיחה של שעתיים, התברר שהגאון קיבל את עצתי ונסע בפועל למחלקת הסופניים בבית החולים, והוא ממש לא יצא ממנה עם תובנה עמוקה שטלטלה את חייו, אבל הוא יצא גם יצא עם חיים מסודרים לכל האורך והרוחב.
הוא ניגש למטופל הסופני הראשון וסיפר על חובותיו העצומים. האחרון, עשיר כקורח, סופר את ימיו, ויורשים אין לו. הוא הפנה את זלמן לאצולה בהרצליה פיתוח וגילה לו איפה האוצרות שהחביא בה. "אההה ואל תחזיר את המפתח, תתחדש על הדירה", הוסיף.
מטופל אחר במצב דומה מסר לו את השלט לרכב השרד שברשותו. ולאחר ששמע שהוא בחור מבוגר, הוא הפנה אותו לחדר הסמוך, שם נפטר לפני שעה קלה חברו למחלקה, "אלמנתו אישה משכמה ומעלה, היא תשמח להכיר אותך" המליץ. השדכן הסופני הכיר ביניהם, וסיכם שהפגישות יימשכו מיד לאחר ההלוויה והשבעה.
עכשיו הכול מובן, רק דבר אחד עדיין לא הבנתי, "מאיפה השיניים התותבות", שאלתי אותו.
"פשוט מאוד", ענה, "כמה מהמטופלים תרמו לי את השיניים שלהם. בבית מדדתי את כולן ולקחתי את אלה שהכי תאמו לפה שלי".
נערך לאחרונה ב:
