הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
25698425 זה המספר שהתנגן לי בראש.
אני לא מאלה שתראו רכונים על דלפק בפיצוצייה, ממלאים טפסים של מפעל הפיס. לא מאמין שאזכה. אני לא מאלה שזוכים.
בפעם האחרונה שהבטיחו לי זכייה בפיס שאסור לפספס, נתקעתי עם נוות ביתי לשארית חיי. עקבותיו של השדכן נעלמו כלא היו, כך שגם למי להחזיר את הצ'ק לא היה לי.
מאז אני בפוסט-טראומה מהפיס, לא מתקרב לדבר הזה. אבל הפעם זה משהו אחר. חזק. מבטיח.
המספר 25698425 לא מפסיק לרוץ לי בראש. המוזיקאי שבי אפילו כבר התאים לו לחן עליז. זה מרגיש כמו שהדמות המכוערת מהפרסומות של מפעל הפיס התגנבה לי לתודעה, גילתה לי את המספר הזוכה ומאיצה בי לרוץ למלא טופס.
"בסך הכול הגיוני", חשבתי לעצמי. מי כמוני ראוי לזכייה בפיס. רק בורא כל עולמים יודע מה הלב הרחב שלי יעשה עם שני מיליון ₪. זה לא שאפזר את הכול לצדקה, אגזור לעצמי עמלת מה, אבל סכומים עצומים יוזרמו למטרות ראויות.
נכנסתי לפיצוצייה ומילאתי את הטופס בשמחה של זכייה. המוכר רצה להחזיר לי עודף, סימנתי לו שאין צורך והסתלקתי לדרכי. בחוץ ניגשתי לקבצן המיתולוגי של השכונה, פינקתי אותו בשטר של מאתיים ש"ח, דמי רצינות, הצהרת כוונות כלפי שמיא.
עכשיו נותר לי רק להמתין בסבלנות ליום שלישי בשעה 14:00, אז יודיעו לזוכה, כלומר לי, את דבר זכייתי.
בתאריך ובשעה הייעודיים הייתי בכוננות שיא לקליטת השיחה המשמחת. לא לקחתי סיכונים, וידאתי שתהיה לי קליטה מלאה. עליתי על גג הקניון השכונתי שעליו ממוקמות אנטנות התקשורת העירוניות, ונצמדתי לאנטנה שהרגשתי שהנייד שלי הוא משורש נשמתה.
השעה 14:00 בדיוק. בום. הנייד מצלצל. זו אשתי. "איפה אתה", שאלה בפעם המיליון מאז החתונה. "בכולל עם החברותא באמצע לימוד". לא שיקרתי, רק הצעתי אמת אלטרנטיבית, מותאמת אישית לסיטואציה, מפני דרכי שלום בית כמובן.
"טוב, לא רוצה להפריע לך ללמוד, אבל אני בדיוק פה בחנות של הבגדים ומצאתי פה כמה דברים יפים לשמוליק וליוכבד...", עצרתי אותה, אין לי זמן לדיבורים מיותרים - אוטוטו מתקשרים מהפיס: "תקני מה שבא לך, מבחינתי תארזי את כל החנות, גם את המוכרת, רק אם היא מציעה את עצמה למכירה כמובן", אמרתי באדיבות של זוכים.
היא הייתה בהלם. "נראה לי שלא קלטת את השאלה שלי", הסתייגה. "קלטתי, קלטתי, יש לי קליטה מצוינת כאן". היא ניתקה, מיהרה לברר את המספר של הפסיכיאטר המחוזי. רק אני ידעתי כמה שאני לא הוזה. דקות בודדות מפרידות ביני לבין עושר עצום.
כעבור 4 דקות זה קרה. הנייד מצלצל שוב. אראלה ממפעל הפיס על הקו. לא הייתי מופתע בכלל, אבל עדיין יש משהו משמח וסימבולי בשיחה הזאת, גם אם היא הכי צפויה ובנלית.
התקשרתי לאשתי לבשר את הבשורה: "אני יושב כאן ולומד, ולא תאמיני מי מתקשרת אליי.... אההה כוחה של לימוד התורה הקדושה". בעבורה זו כן הייתה הפתעה, היא התרגשה מאוד. רכשה חנות בגדים. ויתרה על המוכרת.
אבל אז הבנתי ששני מיליון ₪ הם לא כל כך הרבה. כלומר, אני ממש בעד מתן צדקה וביד רחבה ונדיבה מאוד, אבל קודם כל עליי לדאוג לחיי שלי. עניי עירך קודמים, לא? "אם זה היה ארבעה מיליון, זה כבר סיפור אחר".
טרם סיימתי את המחשבה והנייד מצלצל. זו שוב אראלה ובפיה טעות משמחת: "סליחה אדון, נפלה טעות, לא זכית בהגרלה של שני מיליון, אלא של ארבעה מיליון". זה הפתיע אפילו אותי. פצחתי באמירת 'נשמת' בכוונה עצומה, ומיהרתי לכותל המערבי להודות על הפינוק השמיימי העצום הזה.
בדרך לכותל הבנתי משהו חשוב. ארבעה מיליון ₪ הם ממש לא הרבה כסף. כלומר, זה סכום נחמד אבל עדיין לא ברמה של לפזר צדקה לכל עבר. עשרה מיליון זה כבר סיפור אחר לחלוטין.
הנייד רוטט. לא ייאמן, זה שוב ממפעל הפיס. משמיים מקשיבים למחשבותיי ומגיבים להן מיידית. אני בולם את ההתלהבות, מקשיב לאראלה: "אני שוב מתנצלת, לא יודעת מה קרה לי היום, אבל עכשיו אני שמה לב שהזכייה היא בהגרלה של עשרת המיליונים. אויש, ועוד תיקון קטן, אתה גר בנתיבות?"
"לא", עניתי. "אה, אז זה לא אתה הזוכה, זה מישהו בעל שם זהה".
אני לא מאלה שתראו רכונים על דלפק בפיצוצייה, ממלאים טפסים של מפעל הפיס. לא מאמין שאזכה. אני לא מאלה שזוכים.
בפעם האחרונה שהבטיחו לי זכייה בפיס שאסור לפספס, נתקעתי עם נוות ביתי לשארית חיי. עקבותיו של השדכן נעלמו כלא היו, כך שגם למי להחזיר את הצ'ק לא היה לי.
מאז אני בפוסט-טראומה מהפיס, לא מתקרב לדבר הזה. אבל הפעם זה משהו אחר. חזק. מבטיח.
המספר 25698425 לא מפסיק לרוץ לי בראש. המוזיקאי שבי אפילו כבר התאים לו לחן עליז. זה מרגיש כמו שהדמות המכוערת מהפרסומות של מפעל הפיס התגנבה לי לתודעה, גילתה לי את המספר הזוכה ומאיצה בי לרוץ למלא טופס.
"בסך הכול הגיוני", חשבתי לעצמי. מי כמוני ראוי לזכייה בפיס. רק בורא כל עולמים יודע מה הלב הרחב שלי יעשה עם שני מיליון ₪. זה לא שאפזר את הכול לצדקה, אגזור לעצמי עמלת מה, אבל סכומים עצומים יוזרמו למטרות ראויות.
נכנסתי לפיצוצייה ומילאתי את הטופס בשמחה של זכייה. המוכר רצה להחזיר לי עודף, סימנתי לו שאין צורך והסתלקתי לדרכי. בחוץ ניגשתי לקבצן המיתולוגי של השכונה, פינקתי אותו בשטר של מאתיים ש"ח, דמי רצינות, הצהרת כוונות כלפי שמיא.
עכשיו נותר לי רק להמתין בסבלנות ליום שלישי בשעה 14:00, אז יודיעו לזוכה, כלומר לי, את דבר זכייתי.
בתאריך ובשעה הייעודיים הייתי בכוננות שיא לקליטת השיחה המשמחת. לא לקחתי סיכונים, וידאתי שתהיה לי קליטה מלאה. עליתי על גג הקניון השכונתי שעליו ממוקמות אנטנות התקשורת העירוניות, ונצמדתי לאנטנה שהרגשתי שהנייד שלי הוא משורש נשמתה.
השעה 14:00 בדיוק. בום. הנייד מצלצל. זו אשתי. "איפה אתה", שאלה בפעם המיליון מאז החתונה. "בכולל עם החברותא באמצע לימוד". לא שיקרתי, רק הצעתי אמת אלטרנטיבית, מותאמת אישית לסיטואציה, מפני דרכי שלום בית כמובן.
"טוב, לא רוצה להפריע לך ללמוד, אבל אני בדיוק פה בחנות של הבגדים ומצאתי פה כמה דברים יפים לשמוליק וליוכבד...", עצרתי אותה, אין לי זמן לדיבורים מיותרים - אוטוטו מתקשרים מהפיס: "תקני מה שבא לך, מבחינתי תארזי את כל החנות, גם את המוכרת, רק אם היא מציעה את עצמה למכירה כמובן", אמרתי באדיבות של זוכים.
היא הייתה בהלם. "נראה לי שלא קלטת את השאלה שלי", הסתייגה. "קלטתי, קלטתי, יש לי קליטה מצוינת כאן". היא ניתקה, מיהרה לברר את המספר של הפסיכיאטר המחוזי. רק אני ידעתי כמה שאני לא הוזה. דקות בודדות מפרידות ביני לבין עושר עצום.
כעבור 4 דקות זה קרה. הנייד מצלצל שוב. אראלה ממפעל הפיס על הקו. לא הייתי מופתע בכלל, אבל עדיין יש משהו משמח וסימבולי בשיחה הזאת, גם אם היא הכי צפויה ובנלית.
התקשרתי לאשתי לבשר את הבשורה: "אני יושב כאן ולומד, ולא תאמיני מי מתקשרת אליי.... אההה כוחה של לימוד התורה הקדושה". בעבורה זו כן הייתה הפתעה, היא התרגשה מאוד. רכשה חנות בגדים. ויתרה על המוכרת.
אבל אז הבנתי ששני מיליון ₪ הם לא כל כך הרבה. כלומר, אני ממש בעד מתן צדקה וביד רחבה ונדיבה מאוד, אבל קודם כל עליי לדאוג לחיי שלי. עניי עירך קודמים, לא? "אם זה היה ארבעה מיליון, זה כבר סיפור אחר".
טרם סיימתי את המחשבה והנייד מצלצל. זו שוב אראלה ובפיה טעות משמחת: "סליחה אדון, נפלה טעות, לא זכית בהגרלה של שני מיליון, אלא של ארבעה מיליון". זה הפתיע אפילו אותי. פצחתי באמירת 'נשמת' בכוונה עצומה, ומיהרתי לכותל המערבי להודות על הפינוק השמיימי העצום הזה.
בדרך לכותל הבנתי משהו חשוב. ארבעה מיליון ₪ הם ממש לא הרבה כסף. כלומר, זה סכום נחמד אבל עדיין לא ברמה של לפזר צדקה לכל עבר. עשרה מיליון זה כבר סיפור אחר לחלוטין.
הנייד רוטט. לא ייאמן, זה שוב ממפעל הפיס. משמיים מקשיבים למחשבותיי ומגיבים להן מיידית. אני בולם את ההתלהבות, מקשיב לאראלה: "אני שוב מתנצלת, לא יודעת מה קרה לי היום, אבל עכשיו אני שמה לב שהזכייה היא בהגרלה של עשרת המיליונים. אויש, ועוד תיקון קטן, אתה גר בנתיבות?"
"לא", עניתי. "אה, אז זה לא אתה הזוכה, זה מישהו בעל שם זהה".
