שיתוף - לביקורת זו האמת שלנו, זו האמת.

[א. פרי]

מי אתם?

אתם נגד אלימות? אתם שונאים סבל וכאב, מלחמות מחלות ועוני, נרקסיזם, שליטה, טרור, הכנעה?

אתם חושבים שלא צריך סבל וקשיים, אלא צריך אור ושמחה?
העולם לא מתנהל לפי החשיבה הזו שלכם?

אז מי אתם?
מי זה העולם?

האם להאמין למה שיש בעולם: הקשיים והכאב, החרדות וההתמודדויות, או להאמין למי שאתם מאמינים, שלא צריך כאב וסבל?

למה יש כאב וסבל אם אתם חושבים שזה מיותר, האם המציאות לא יודעת שלא צריך כאב ועוני?
שהדברים השליליים הם לא רצויים?

העולם, במשך שנים, סיפר לנו שהמציאות רעה, והשתכנענו בכך.

אבל כאבנו, כי ידענו שזה לא מצב תקין, היתה לנו מלחמה מול 'קבלת הרוע'.

אבל לא, המלחמה הזו לא מאוד חשובה.

כי אם אנחנו מבינים, רוצים, מאמינים בטוב, לא צריך להאמין למציאות, אלא להאמין לטוב שאנחנו חושבים שצריך להיות: עולם תקין, בלי סבל, בלי קנאה, בלי עוני, בלי בעיות בריאות, בלי מלחמה ובלי צער.

כי אם זו האמונה הפנימית שלנו,
זו האמת שלנו.
וזו האמת.

והדברים הרעים כואבים לנו כי ההבנה שלנו אומרת לנו שהם לא צריכים להיות...

אנשים לא צריכים לסבול בצפון קוריאה, וגם לא בסין.
לא צריך להיות עוני באפריקה,
לא צריך כאבים,
לא צריך מחלות נפש ופוסט טראומה,
לא צריך לסבול.

קראנו לזה, לפעמים, כאבי גדילה?
אפשר לגדול גם בלי כאב.

אפשר לחיות בתודעה בריאה של צמיחה, אהבה, התחדשות.
אפשר להאמין בו, בטוב, כדבר רצוי, בסיסי.

להאמין בטוב שבתוכנו.
ולתת לו מקום אינסופי, כי באמת, אין מקום לסבל.
אמור להיות רק טוב, לכולם, תמיד.

אז נכון שכרגע ניתן להבחין שיש פער בין החשיבה הזו, שצריך רק טוב, ושכאב זה דבר לא רצוי, לבין המציאות.
ניתן לגשר על פני זה באמצעות הקבלה: שהכל לטובה.
גם החושך יש לו מטרה, להפוך לאור.

אבל החושך, הוא לא המטרה בעצמה.

אם יש לנו עימות מול הרע, זה כי אנחנו חיים בהיכלו של המלך, ולא יכולים להסכים למשהו שהוא לא-אור, ולא-טוב.

כך שאם יש כאב מול הרע, נזכור שהכאב הזה צודק, לא צריך רע, ומותר לנו לחיות בתודעה של טוב.
כי זה אנחנו, מאמינים בטוב.


(מבוסס על קטע מתוך פודקאסט של עמית אור מצליח, אלכימיה רגשית)

 

[ללמוד לכתוב]

מי אתם?

אתם נגד אלימות? אתם שונאים סבל וכאב, מלחמות מחלות ועוני, נרקסיזם, שליטה, טרור, הכנעה?

אתם חושבים שלא צריך סבל וקשיים, אלא צריך אור ושמחה?
העולם לא מתנהל לפי החשיבה הזו שלכם?

אז מי אתם?
מי זה העולם?

האם להאמין למה שיש בעולם: הקשיים והכאב, החרדות וההתמודדויות, או להאמין למי שאתם מאמינים, שלא צריך כאב וסבל?

למה יש כאב וסבל אם אתם חושבים שזה מיותר, האם המציאות לא יודעת שלא צריך כאב ועוני?
שהדברים השליליים הם לא רצויים?

העולם, במשך שנים, סיפר לנו שהמציאות רעה, והשתכנענו בכך.

אבל כאבנו, כי ידענו שזה לא מצב תקין, היתה לנו מלחמה מול 'קבלת הרוע'.

אבל לא, המלחמה הזו לא מאוד חשובה.

כי אם אנחנו מבינים, רוצים, מאמינים בטוב, לא צריך להאמין למציאות, אלא להאמין לטוב שאנחנו חושבים שצריך להיות: עולם תקין, בלי סבל, בלי קנאה, בלי עוני, בלי בעיות בריאות, בלי מלחמה ובלי צער.

כי אם זו האמונה הפנימית שלנו,
זו האמת שלנו.
וזו האמת.

והדברים הרעים כואבים לנו כי ההבנה שלנו אומרת לנו שהם לא צריכים להיות...

אנשים לא צריכים לסבול בצפון קוריאה, וגם לא בסין.
לא צריך להיות עוני באפריקה,
לא צריך כאבים,
לא צריך מחלות נפש ופוסט טראומה,
לא צריך לסבול.

קראנו לזה, לפעמים, כאבי גדילה?
אפשר לגדול גם בלי כאב.

אפשר לחיות בתודעה בריאה של צמיחה, אהבה, התחדשות.
אפשר להאמין בו, בטוב, כדבר רצוי, בסיסי.

להאמין בטוב שבתוכנו.
ולתת לו מקום אינסופי, כי באמת, אין מקום לסבל.
אמור להיות רק טוב, לכולם, תמיד.

אז נכון שכרגע ניתן להבחין שיש פער בין החשיבה הזו, שצריך רק טוב, ושכאב זה דבר לא רצוי, לבין המציאות.
ניתן לגשר על פני זה באמצעות הקבלה: שהכל לטובה.
גם החושך יש לו מטרה, להפוך לאור.

אבל החושך, הוא לא המטרה בעצמה.

אם יש לנו עימות מול הרע, זה כי אנחנו חיים בהיכלו של המלך, ולא יכולים להסכים למשהו שהוא לא-אור, ולא-טוב.

כך שאם יש כאב מול הרע, נזכור שהכאב הזה צודק, לא צריך רע, ומותר לנו לחיות בתודעה של טוב.
כי זה אנחנו, מאמינים בטוב.


(מבוסס על קטע מתוך פודקאסט של עמית אור מצליח, אלכימיה רגשית)

הייתי יכול לנסות ולהזדהות עם מה שכתבת, אילו זה היה כתוב בלשון יחיד או נסתר.
ברגע שאת כותבת גם בשמי, אני מתקומם אוטומטית.
וחבל.

 

[א. פרי]

הייתי יכול לנסות ולהזדהות עם מה שכתבת, אילו זה היה כתוב בלשון יחיד או נסתר.
ברגע שאת כותבת גם בשמי, אני מתקומם אוטומטית.
וחבל.

אין לי אפשרות כרגע לערוך, כך שמי שרוצה יתחבר, מי שלא - יחפש להתחבר לאמת שלו
או אולי מישהו כאן יתנדב לערוך...

אני חושבת שלפעמים קוראים או שומעים משהו שמעור בנו התנגדות בגלל סיבות שונות,
אז צריך פשוט לחפש איפה האמירה שלנו במה שכתוב, בלי קשר למי שכותב ואיך זה כתוב, ואז יותר קל.
באופן אישי, מאז שיצאתי לאור, קשה לי לקרוא ולשמוע אנשים אחרים, כך שאני מקשיבה לעצמי, דרכם...

יתכן שבהמשך זה ישתנה וכן אצליח לשמוע ולקרוא ולתת מקום מלא לאנשים אחרים, זה בוודאי תהליך (כיום יותר טוב, ברוך ה', בהתחלה זה היה ממש מאתגר עבורי, המקום של ).

 

[ללמוד לכתוב]

אין לי אפשרות כרגע לערוך, כך שמי שרוצה יתחבר, מי שלא - יחפש להתחבר לאמת שלו
או אולי מישהו כאן יתנדב לערוך...

אני חושבת שלפעמים קוראים או שומעים משהו שמעור בנו התנגדות בגלל סיבות שונות,
אז צריך פשוט לחפש איפה האמירה שלנו במה שכתוב, בלי קשר למי שכותב ואיך זה כתוב, ואז יותר קל.
באופן אישי, מאז שיצאתי לאור, קשה לי לקרוא ולשמוע אנשים אחרים, כך שאני מקשיבה לעצמי, דרכם...

יתכן שבהמשך זה ישתנה וכן אצליח לשמוע ולקרוא ולתת מקום מלא לאנשים אחרים, זה בוודאי תהליך (כיום יותר טוב, ברוך ה', בהתחלה זה היה ממש מאתגר עבורי, המקום של ).

אני אדם שלא אוהב לחשוב משהו - כי כולם חושבים כך.
ברגע שאת כותבת בצורה כוללנית, אוטומטית אני מתנגד.
אבל כשאני הופך את הטקסט לגוף יחיד, אני מגלה שאני בעצם מזדהה עם הרבה דברים שאת כותבת.
ולכן זה פשוט חבל שאת כותבת ככה.
אם את חושבת משהו - תכתבי שכך את חושבת, ואל תכתבי כאילו כולם חושבים כך.
ונראה לי שכבר אמרתי לך את זה על שיתוף אחר.

 

[א. פרי]

אני אדם שלא אוהב לחשוב משהו - כי כולם חושבים כך.
ברגע שאת כותבת בצורה כוללנית, אוטומטית אני מתנגד.
אבל כשאני הופך את הטקסט לגוף יחיד, אני מגלה שאני בעצם מזדהה עם הרבה דברים שאת כותבת.
ולכן זה פשוט חבל שאת כותבת ככה.
אם את חושבת משהו - תכתבי שכך את חושבת, ואל תכתבי כאילו כולם חושבים כך.
ונראה לי שכבר אמרתי לך את זה על שיתוף אחר.

לכתוב על עצמי נתפס לי כגאווה, אני יכולה לספר על עצמי כל הזמן, זה נפלא מבחינתי,
אבל נראה לי שעדיפה הכתיבה בצורה כללית, כי אני מאמינה שכולנו יכולים להיות או כבר נמצאים בתודעה קולקטיבית משותפת.

נאמר על עם ישראל שהם נשמה אחת, לכן חשוב להיות באחדות.
כולנו מאוד רוצים לחוות את החוויה הייחודית והנפרדת, כי יש לכל אחד מסע ייחודי, ואמירה ייחודית, בה בעת שכולנו משפיעים זה על זה, באופן רוחני. ועבודה רוחנית של יחידים יכולה להשפיע הלאה על כולם, ככל הנראה.

 

[ללמוד לכתוב]

כי אני מאמינה שכולנו יכולים להיות או כבר נמצאים בתודעה קולקטיבית משותפת.

זה שאת מאמינה כך, לא אומר שכך כולם מרגישים.
אני באופן אישי הייתי מעדיף שתכתבי בלשון יחיד ואיני רואה בזה שום גאווה.

 

[RU1]

לכתוב על עצמי נתפס לי כגאווה, אני יכולה לספר על עצמי כל הזמן, זה נפלא מבחינתי,
אבל נראה לי שעדיפה הכתיבה בצורה כללית, כי אני מאמינה שכולנו יכולים להיות או כבר נמצאים בתודעה קולקטיבית משותפת.

נאמר על עם ישראל שהם נשמה אחת, לכן חשוב להיות באחדות.
כולנו מאוד רוצים לחוות את החוויה הייחודית והנפרדת, כי יש לכל אחד מסע ייחודי, ואמירה ייחודית, בה בעת שכולנו משפיעים זה על זה, באופן רוחני. ועבודה רוחנית של יחידים יכולה להשפיע הלאה על כולם, ככל הנראה.

אני יכולה להתחבר למה ש@חי מינץ כתב.
אם לדוגמא היו חותמים בשמי, ללא ידיעתי, על עצומה למען בעלי החיים, הייתי ממש מתרתחת - גם אם במידה ובעלי החיים יקרים מאוד לליבי.
קניין הרוח הוא קניין שדבוק באדם, המחשבות, היצירות, השירים, הסיפורים. אדם שגנב שיר מאדם ומפרסם אותו תחת שמו מקומם הרבה יותר מאדם שגנב יהלומים, מכונית או רכב.
לכן, כשאת כותבת בלשון רבים, זה לפעמים יוצר ריאקציה אוטומטית, למה לחתום על משהו שלא אמרתי? למרות שלא התכוונת אלי או למישהו אחר באופן ספציפי, ככה זה עולה בקריאה.
ואם בגאווה עסקינן, האדם חושב מעצם היותו אדם, אין פה עניין של גאווה, לחלוק את המחשבות שלך איתנו זה לגיטמי, פה זה המקום בשביל זה.
לקחת אמרה או רעיון ולעטות אותה על הכלל, זה כבר צעד מעבר, ואולי כאן המקום לחשש.
לעניינם של דברים, גם אם לעיתים אני מסכימה איתך, ולעיתים לו, יש לכתיבה שלך טאצ' ייחודי שאי אפשר לקחת, מזהים אותה.
להתחיל להתדיין על כל שורה בנפרד יהיה מלאה ומתפלסף, למרות שיש לי מה לומר על כל שורה, אציין את הנקודה שהיא השורש לדעתי:

כי אם אנחנו מבינים, רוצים, מאמינים בטוב, לא צריך להאמין למציאות, אלא להאמין לטוב שאנחנו חושבים שצריך להיות: עולם תקין, בלי סבל, בלי קנאה, בלי עוני, בלי בעיות בריאות, בלי מלחמה ובלי צער.

כי אם זו האמונה הפנימית שלנו,
זו האמת שלנו.
וזו האמת.

במילים אלו את מצהירה שאין אמת אחת, כל אחד עם האמת שלו - משפט שאני מתנגת אליו בחריפות.
ישנה מציאות, ומומלץ להאמין בה אם רוצים לחיות חיים תקינים.
הייתי מנסחת את זה ל"אפשר למצוא את המקום והרגש שלנו בתוך המציאות הזו".
ולהאמין שדברים רעים לא צריכים להיות יהיה שגוי, כי הם הווים, אז הם צריכים להיות.
אי אפשר להגדיר טוב או רע בעיני הבשר שלנו, גדול עלינו, ואנחנו כיהודים מאמינים שאין דבר רע יורד מן השמים.
אלא שכמו שתרופה היא טובה, אבל מרה, ישנם דברים טובים, אבל מרים.
טוב לא בהכרח = מתוק.
העולם הזה נברא על איזון של אור מול חושך, השלמה של ניגודים, ובלעדי האחד לא יהיה אחר.

 

[סבתא חביבה]

את מאד מוכשרת, יצירתית והכתיבה שלך רהוטה ומעניינת.
מבלי להתייחס לתוכן המאמר, כי לא קראתי אותו, אני מתחברת למה שכתב @חי מינץ
כבר מהמשפטים הראשונים צמחה בי התנגדות ואיבדתי אותך.
מן הראוי שאתגבר על ההתנגדות הטבעית ואקרא בכל זאת. אולי גם אהנה, אולי אלמד לי תובנה חדשה או מידע חדש.

המילים הבאות נועדו לשתף אותך במחשבות שעוברות במוחי כקוראת. אני מאמינה שחשוב לך שהקוראים ירצו לקרוא את מה שאת כותבת ולא יברחו אתרי שני משפטים.
יתכן שרק אני חושבת כך. אולי גם הרב מינץ. אהל חשוב לי לשתף אותך כי זה סגנון כתיבה שחוזר על עצמו במאמרים שלך ובמקביל זו הרגשה שחוזרת על עצמה אצלי בכל פעם שאני קוראת את זה.

לדעתי, במאמרים בסגנון הזה חשוב לכתוב בגוף ראשון-יחיד. לא ברבים ובטח שלא בגוף שני-רבים.

נאמר על עם ישראל שהם נשמה אחת, לכן חשוב להיות באחדות.

בודאי שחשוב להיות באחדות. הכרחי.
אבל אני לא בטוחה שאחדות זה אומר תמימות דעים, אולי אפילו להיפך.

, כי אני מאמינה שכולנו יכולים להיות או כבר נמצאים בתודעה קולקטיבית משותפת.

כשאת מביאה דעה, זו דעתך שלך.
וכשאת כותבת את דעתך באופן שמשתמע שזו גם דעתי וגם דעתו של כל מי שקורא את המאמר, את בעצם מחילה את דעתך על כולם. את כותבת בשם אחרים שלא בטוח חושבים כמוך.
בדיוק כמו שראוי שאחרים יכבדו את דיעותיך, גם אם לא יסכימו להן תמיד, כך ראוי שתכבדי את דעות האחרים ולא תכתבי בשמם.

אין שום גאווה בלכתוב את דעתך.
אדרבה, כשאדם כותב את דעתו בגוף ראשון ולא כדעה של רבים- יש בזה מן הענווה.

 

[א. פרי]

התגובות שלכם מרתקות אותי, תודה!

האמת היא שאני מבינה את ההתנגדות, ויתכן מאוד שההגשה באמת מעוררת התנגדות.

ניסיתי להבין מאיפה נובעת החשיבה שמדובר בגאווה:
הכתיבה שלי היא מתוך מקום אישי וקצת מאתגר. יש לי אגו שבור ומסכן, כל החיים נאלצתי להתמודד עם מקום מאוד עלוב, נחיתי, והיה פער מטורף בין מי שתפסתי את עצמי ('מלכת העולם', זה היחס שקיבלתי בבית מהורי, או שמא דרשתי את היחס הזה), לבין המציאות בה היתה לי אילמות סלקטיבית, גמגום, חרדה חברתית וכו'..
(כיום אני מבינה שחייתי בתוך מציאות של נרקסיזם סמוי, אבל בזמנו לא היתה מודעות לזה).

חייתי את חיי, והסתדרתי עם חוסר השלמות וחוסר בחברה, קראתי ספרים והיה לי טוב.
עד שהתחתנתי עם אדם שונה ממני, והאגו הפגוע שלי, שגם ככה לא קיבל מענה, הלך וירד יותר ויותר.

אני כותבת את כל הנ"ל כי כשהתחלתי לכתוב לציבור, ולאפשר לעצמי להתבטא, זה היה מתוך מקומות בהם לא האמנתי בעצמי, וכשיש אגו מאוד שבור וחסר ביטחון, צומח כנגדו אגו מאוד גדול ומפחיד.

כך שאני משתדלת אמנם לעבור מסע, וגם לשתף פה ושם, אבל לפעמים בכתיבה שלי קופץ האגו "המפחיד" הזה, שרוצה לטרוף את העולם, ומולו קופץ האגו הנחיתי והשבור, ושניהם גורמים לי לתחושת חוסר אונים, שמתבטאת קצת גם בסגנון הכתיבה.
כי האגו המסכן והשבור אומר: "למה שתכתבי? למה מי את? תפסיקי! אף אחד לא ביקש ממך, מי אמר שזה בסדר?"
ואגו המפחיד אומר: "יש לך שליחות לשנות את העולם! את חייבת! אולי בזכות הכתיבה שלך תקדמי את הגאולה!"

ואני שם באמצע, יודעת שהדעה שלי לא נחשבת יותר מכל דעה אחרת, ויודעת גם שהאמת לא שלי, וחוששת שהקוראים יחשבו שכן יש בי משהו מיוחד, כי האופי שלי, כרגע, כן נשאר נרקסיסטי, ונרקסיסט חי בחשיבה שמתנדנדת בין חיפוש משהו נשגב, לבין נחיתות.
ואולי בעבודה כלשהי אפשר להגיע לאיזון ולהבנה שיש שיווין.

בקיצור, אתם מוזמנים לקחת מהתוכן איזו תובנה אם היא תעזור לכם, ולהתעלם מההגשה.

ואגב, כשאני נתקלת בתוכן כזה שמעורר בי התנגדות, אני קוראת בדילוגים את הפוסט, לוקחת ממנו מה שמתאים לי, והכל בסדר.
אולי באמת צריך ללמוד לקרוא תוכן בקלילות, מתוך הבנה שאתם, הקוראים, במרכז, ולא מי שכותב את הפוסט, שכבודו במקומו מונח, אבל הוא סך הכל שליח.

 

[כתב עט]

התגובות שלכם מרתקות אותי, תודה!

האמת היא שאני מבינה את ההתנגדות, ויתכן מאוד שההגשה באמת מעוררת התנגדות.

ניסיתי להבין מאיפה נובעת החשיבה שמדובר בגאווה:
הכתיבה שלי היא מתוך מקום אישי וקצת מאתגר. יש לי אגו שבור ומסכן, כל החיים נאלצתי להתמודד עם מקום מאוד עלוב, נחיתי, והיה פער מטורף בין מי שתפסתי את עצמי ('מלכת העולם', זה היחס שקיבלתי בבית מהורי, או שמא דרשתי את היחס הזה), לבין המציאות בה היתה לי אילמות סלקטיבית, גמגום, חרדה חברתית וכו'..
(כיום אני מבינה שחייתי בתוך מציאות של נרקסיזם סמוי, אבל בזמנו לא היתה מודעות לזה).

חייתי את חיי, והסתדרתי עם חוסר השלמות וחוסר בחברה, קראתי ספרים והיה לי טוב.
עד שהתחתנתי עם אדם שונה ממני, והאגו הפגוע שלי, שגם ככה לא קיבל מענה, הלך וירד יותר ויותר.

אני כותבת את כל הנ"ל כי כשהתחלתי לכתוב לציבור, ולאפשר לעצמי להתבטא, זה היה מתוך מקומות בהם לא האמנתי בעצמי, וכשיש אגו מאוד שבור וחסר ביטחון, צומח כנגדו אגו מאוד גדול ומפחיד.

כך שאני משתדלת אמנם לעבור מסע, וגם לשתף פה ושם, אבל לפעמים בכתיבה שלי קופץ האגו "המפחיד" הזה, שרוצה לטרוף את העולם, ומולו קופץ האגו הנחיתי והשבור, ושניהם גורמים לי לתחושת חוסר אונים, שמתבטאת קצת גם בסגנון הכתיבה.
כי האגו המסכן והשבור אומר: "למה שתכתבי? למה מי את? תפסיקי! אף אחד לא ביקש ממך, מי אמר שזה בסדר?"
ואגו המפחיד אומר: "יש לך שליחות לשנות את העולם! את חייבת! אולי בזכות הכתיבה שלך תקדמי את הגאולה!"

ואני שם באמצע, יודעת שהדעה שלי לא נחשבת יותר מכל דעה אחרת, ויודעת גם שהאמת לא שלי, וחוששת שהקוראים יחשבו שכן יש בי משהו מיוחד, כי האופי שלי, כרגע, כן נשאר נרקסיסטי, ונרקסיסט חי בחשיבה שמתנדנדת בין חיפוש משהו נשגב, לבין נחיתות.
ואולי בעבודה כלשהי אפשר להגיע לאיזון ולהבנה שיש שיווין.

בקיצור, אתם מוזמנים לקחת מהתוכן איזו תובנה אם היא תעזור לכם, ולהתעלם מההגשה.

ואגב, כשאני נתקלת בתוכן כזה שמעורר בי התנגדות, אני קוראת בדילוגים את הפוסט, לוקחת ממנו מה שמתאים לי, והכל בסדר.
אולי באמת צריך ללמוד לקרוא תוכן בקלילות, מתוך הבנה שאתם, הקוראים, במרכז, ולא מי שכותב את הפוסט, שכבודו במקומו מונח, אבל הוא סך הכל שליח.

נראה לי זה המקום לשתף אותך, שבכל הפעמים שקראתי את הקטעים שלך לא הרגשתי לרגע את כל מה שאת מתארת כאן.
אבל נראה לי שכבר שיתפת בזה בעבר, והיום כבר יושב לי בראש- אה, היא כותבת מעולה, ואני לא מבינה למה עדין יושב לה שם האגו הפגוע מהעבר....
אני הכי לא הבן אדם שחושב שאפשר לדלג על שלבים בעבודה העצמית הפנימית.
אבל אני בטוחה שהגיע הזמן להיפרד מה"מי שהייתי אז" ולהתקדם קדימה.
כי הכתיבה שלך מעולה ממש! יש לך הרבה מה לתת לעולם ואת עושה את זה בצורה מיטבית!
כשרון כתיבה וחכמת חיים הם מתנת שמים, ולכן, אף אחד לא חושב שהדברים נכתבים מגאווה.
מותר לך לתת לעולם מה שיש לך לתת ומי שרוצה לקבל יבחר לקבל אותם.
היה לי קשה לנסח את עצמי, מקוה שהובנתי.

 

[סבתא חביבה]

יש לך מודעות גבוהה
והתהליך שאת עוברת מדהים בעיני.

בקיצור, אתם מוזמנים לקחת מהתוכן איזו תובנה אם היא תעזור לכם, ולהתעלם מההגשה.

את צודקת, וזה נכון לגבי כל מאמר מכל סוג שהוא.
רק אחדד שהתגובה שלי לעיל נועדה לעורר את תשומת ליבך לכך שהמאמרים שלך נכתבים בצורה שמעוררת (בי) התנגדות אוטומטית מיידית וקשה (לי) מאד להמשיך לקרוא. ואם את רוצה להרחיב את מעגל הקוראים ולאפשר לכמה שיותר אנשים להנות וללמוד מהתכנים שאת מביאה, אז לדעתי מומלץ לעבוד על ההגשה ולהתאים אותה.

 

[א. פרי]

שוב, תודה על התגובות, הן ממש מעצימות ומעודדות.

באמת, לגבי התהליך האישי שלי - הוא מדהים ומלא השראה (כמו כל תהליך). אני מודה לה' על שהתחלתי לראות את העולם מזווית כזו, של טוב, ממש מתנה!

לגבי הכתיבה לציבור - שם זה כבר סיפור אחר.
עבורי זה כמו קריעת ים סוף: אני כן מבינה שכל אדם צריך להגשים את עצמו (אפילו מוציאה לאור את התובנות בספר).
מצד שני, עבורי, זה מלא סימני שאלה..

יתכן שבאמת הגיע הזמן לחפש תשובות עבור המקום הזה. לברר אותו יותר: למה זה כל כך קשה מנטלית לצאת לאור?
בינתיים, אשתף אתכם בשיר שכתבתי היום:

הגעתי למקום שלי
למקום האמיתי.
ולא,
לא עשיתי שינוי בעולם
ולא צברתי קהל
או כסף
או מעמד

לא הגשמתי רק חלומות חיצוניים.

הגעתי למקום שלי
שזה מקום שמאפשר.
מקום שיש בו ערך עצמי,
שיש בו את עצמי
יש בו התפתחות
יש בו התקדמות
יש בו עשיה
יש בו כשלון
ויש בו גם הצלחה.

זה מקום כזה
שהוא דרך
שהוא שביל
שהוא נאות מדבר.

זה מקום כזה
שהוא
דרך.

 

[סבתא חביבה]

זה מקום כזה
שהוא דרך
שהוא שביל
שהוא נאות מדבר

אהבתי

 

[בובה בובה]

אבל נראה לי שעדיפה הכתיבה בצורה כללית, כי אני מאמינה שכולנו יכולים להיות או כבר נמצאים בתודעה קולקטיבית משותפת.

בעיני לחשוב שכולם חושבים כמוך או להחיל את המחשבות שלך על 'כולם' זה לא פחות גאווה, לא?

 

[בובה בובה]

סליחה, רואה שכבר כתבו את זה.

 

[א. פרי]

בעיני לחשוב שכולם חושבים כמוך או להחיל את המחשבות שלך על 'כולם' זה לא פחות גאווה, לא?

זה יכול להתפרש כגאווה, אני משתדלת לא לכתוב מתוך 'אני' אלא לכוון לאמת הכללית.

 

[ת.עקבי]

זה יכול להתפרש כגאווה, אני משתדלת לא לכתוב מתוך 'אני' אלא לכוון לאמת הכללית.

אם התרעמו - כנראה שלא הצלחת. לכן חשוב שתגישי את האמת מנקודת ההסתכלות שלך ולא תכפי אותה על הכלל או שתבררי היטב מהי אותה 'אמת כללית'.