שיתוף - לביקורת זו האמת שלנו, זו האמת.

  • הוסף לסימניות
  • #1
מי אתם?

אתם נגד אלימות? אתם שונאים סבל וכאב, מלחמות מחלות ועוני, נרקסיזם, שליטה, טרור, הכנעה?

אתם חושבים שלא צריך סבל וקשיים, אלא צריך אור ושמחה?
העולם לא מתנהל לפי החשיבה הזו שלכם?

אז מי אתם?
מי זה העולם?

האם להאמין למה שיש בעולם: הקשיים והכאב, החרדות וההתמודדויות, או להאמין למי שאתם מאמינים, שלא צריך כאב וסבל?

למה יש כאב וסבל אם אתם חושבים שזה מיותר, האם המציאות לא יודעת שלא צריך כאב ועוני?
שהדברים השליליים הם לא רצויים?

העולם, במשך שנים, סיפר לנו שהמציאות רעה, והשתכנענו בכך.

אבל כאבנו, כי ידענו שזה לא מצב תקין, היתה לנו מלחמה מול 'קבלת הרוע'.

אבל לא, המלחמה הזו לא מאוד חשובה.

כי אם אנחנו מבינים, רוצים, מאמינים בטוב, לא צריך להאמין למציאות, אלא להאמין לטוב שאנחנו חושבים שצריך להיות: עולם תקין, בלי סבל, בלי קנאה, בלי עוני, בלי בעיות בריאות, בלי מלחמה ובלי צער.

כי אם זו האמונה הפנימית שלנו,
זו האמת שלנו.
וזו האמת.

והדברים הרעים כואבים לנו כי ההבנה שלנו אומרת לנו שהם לא צריכים להיות...

אנשים לא צריכים לסבול בצפון קוריאה, וגם לא בסין.
לא צריך להיות עוני באפריקה,
לא צריך כאבים,
לא צריך מחלות נפש ופוסט טראומה,
לא צריך לסבול.

קראנו לזה, לפעמים, כאבי גדילה?
אפשר לגדול גם בלי כאב.

אפשר לחיות בתודעה בריאה של צמיחה, אהבה, התחדשות.
אפשר להאמין בו, בטוב, כדבר רצוי, בסיסי.

להאמין בטוב שבתוכנו.
ולתת לו מקום אינסופי, כי באמת, אין מקום לסבל.
אמור להיות רק טוב, לכולם, תמיד.

אז נכון שכרגע ניתן להבחין שיש פער בין החשיבה הזו, שצריך רק טוב, ושכאב זה דבר לא רצוי, לבין המציאות.
ניתן לגשר על פני זה באמצעות הקבלה: שהכל לטובה.
גם החושך יש לו מטרה, להפוך לאור.

אבל החושך, הוא לא המטרה בעצמה.

אם יש לנו עימות מול הרע, זה כי אנחנו חיים בהיכלו של המלך, ולא יכולים להסכים למשהו שהוא לא-אור, ולא-טוב.

כך שאם יש כאב מול הרע, נזכור שהכאב הזה צודק, לא צריך רע, ומותר לנו לחיות בתודעה של טוב.
כי זה אנחנו, מאמינים בטוב.


(מבוסס על קטע מתוך פודקאסט של עמית אור מצליח, אלכימיה רגשית)
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מי אתם?

אתם נגד אלימות? אתם שונאים סבל וכאב, מלחמות מחלות ועוני, נרקסיזם, שליטה, טרור, הכנעה?

אתם חושבים שלא צריך סבל וקשיים, אלא צריך אור ושמחה?
העולם לא מתנהל לפי החשיבה הזו שלכם?

אז מי אתם?
מי זה העולם?

האם להאמין למה שיש בעולם: הקשיים והכאב, החרדות וההתמודדויות, או להאמין למי שאתם מאמינים, שלא צריך כאב וסבל?

למה יש כאב וסבל אם אתם חושבים שזה מיותר, האם המציאות לא יודעת שלא צריך כאב ועוני?
שהדברים השליליים הם לא רצויים?

העולם, במשך שנים, סיפר לנו שהמציאות רעה, והשתכנענו בכך.

אבל כאבנו, כי ידענו שזה לא מצב תקין, היתה לנו מלחמה מול 'קבלת הרוע'.

אבל לא, המלחמה הזו לא מאוד חשובה.

כי אם אנחנו מבינים, רוצים, מאמינים בטוב, לא צריך להאמין למציאות, אלא להאמין לטוב שאנחנו חושבים שצריך להיות: עולם תקין, בלי סבל, בלי קנאה, בלי עוני, בלי בעיות בריאות, בלי מלחמה ובלי צער.

כי אם זו האמונה הפנימית שלנו,
זו האמת שלנו.
וזו האמת.

והדברים הרעים כואבים לנו כי ההבנה שלנו אומרת לנו שהם לא צריכים להיות...

אנשים לא צריכים לסבול בצפון קוריאה, וגם לא בסין.
לא צריך להיות עוני באפריקה,
לא צריך כאבים,
לא צריך מחלות נפש ופוסט טראומה,
לא צריך לסבול.

קראנו לזה, לפעמים, כאבי גדילה?
אפשר לגדול גם בלי כאב.

אפשר לחיות בתודעה בריאה של צמיחה, אהבה, התחדשות.
אפשר להאמין בו, בטוב, כדבר רצוי, בסיסי.

להאמין בטוב שבתוכנו.
ולתת לו מקום אינסופי, כי באמת, אין מקום לסבל.
אמור להיות רק טוב, לכולם, תמיד.

אז נכון שכרגע ניתן להבחין שיש פער בין החשיבה הזו, שצריך רק טוב, ושכאב זה דבר לא רצוי, לבין המציאות.
ניתן לגשר על פני זה באמצעות הקבלה: שהכל לטובה.
גם החושך יש לו מטרה, להפוך לאור.

אבל החושך, הוא לא המטרה בעצמה.

אם יש לנו עימות מול הרע, זה כי אנחנו חיים בהיכלו של המלך, ולא יכולים להסכים למשהו שהוא לא-אור, ולא-טוב.

כך שאם יש כאב מול הרע, נזכור שהכאב הזה צודק, לא צריך רע, ומותר לנו לחיות בתודעה של טוב.
כי זה אנחנו, מאמינים בטוב.


(מבוסס על קטע מתוך פודקאסט של עמית אור מצליח, אלכימיה רגשית)
הייתי יכול לנסות ולהזדהות עם מה שכתבת, אילו זה היה כתוב בלשון יחיד או נסתר.
ברגע שאת כותבת גם בשמי, אני מתקומם אוטומטית.
וחבל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
הייתי יכול לנסות ולהזדהות עם מה שכתבת, אילו זה היה כתוב בלשון יחיד או נסתר.
ברגע שאת כותבת גם בשמי, אני מתקומם אוטומטית.
וחבל.
אין לי אפשרות כרגע לערוך, כך שמי שרוצה יתחבר, מי שלא - יחפש להתחבר לאמת שלו:)
או אולי מישהו כאן יתנדב לערוך...

אני חושבת שלפעמים קוראים או שומעים משהו שמעור בנו התנגדות בגלל סיבות שונות,
אז צריך פשוט לחפש איפה האמירה שלנו במה שכתוב, בלי קשר למי שכותב ואיך זה כתוב, ואז יותר קל.
באופן אישי, מאז שיצאתי לאור, קשה לי לקרוא ולשמוע אנשים אחרים, כך שאני מקשיבה לעצמי, דרכם...

יתכן שבהמשך זה ישתנה וכן אצליח לשמוע ולקרוא ולתת מקום מלא לאנשים אחרים, זה בוודאי תהליך (כיום יותר טוב, ברוך ה', בהתחלה זה היה ממש מאתגר עבורי, המקום של ).
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אין לי אפשרות כרגע לערוך, כך שמי שרוצה יתחבר, מי שלא - יחפש להתחבר לאמת שלו:)
או אולי מישהו כאן יתנדב לערוך...

אני חושבת שלפעמים קוראים או שומעים משהו שמעור בנו התנגדות בגלל סיבות שונות,
אז צריך פשוט לחפש איפה האמירה שלנו במה שכתוב, בלי קשר למי שכותב ואיך זה כתוב, ואז יותר קל.
באופן אישי, מאז שיצאתי לאור, קשה לי לקרוא ולשמוע אנשים אחרים, כך שאני מקשיבה לעצמי, דרכם...

יתכן שבהמשך זה ישתנה וכן אצליח לשמוע ולקרוא ולתת מקום מלא לאנשים אחרים, זה בוודאי תהליך (כיום יותר טוב, ברוך ה', בהתחלה זה היה ממש מאתגר עבורי, המקום של ).
אני אדם שלא אוהב לחשוב משהו - כי כולם חושבים כך.
ברגע שאת כותבת בצורה כוללנית, אוטומטית אני מתנגד.
אבל כשאני הופך את הטקסט לגוף יחיד, אני מגלה שאני בעצם מזדהה עם הרבה דברים שאת כותבת.
ולכן זה פשוט חבל שאת כותבת ככה.
אם את חושבת משהו - תכתבי שכך את חושבת, ואל תכתבי כאילו כולם חושבים כך.
ונראה לי שכבר אמרתי לך את זה על שיתוף אחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני אדם שלא אוהב לחשוב משהו - כי כולם חושבים כך.
ברגע שאת כותבת בצורה כוללנית, אוטומטית אני מתנגד.
אבל כשאני הופך את הטקסט לגוף יחיד, אני מגלה שאני בעצם מזדהה עם הרבה דברים שאת כותבת.
ולכן זה פשוט חבל שאת כותבת ככה.
אם את חושבת משהו - תכתבי שכך את חושבת, ואל תכתבי כאילו כולם חושבים כך.
ונראה לי שכבר אמרתי לך את זה על שיתוף אחר.
לכתוב על עצמי נתפס לי כגאווה, אני יכולה לספר על עצמי כל הזמן, זה נפלא מבחינתי,
אבל נראה לי שעדיפה הכתיבה בצורה כללית, כי אני מאמינה שכולנו יכולים להיות או כבר נמצאים בתודעה קולקטיבית משותפת.

נאמר על עם ישראל שהם נשמה אחת, לכן חשוב להיות באחדות.
כולנו מאוד רוצים לחוות את החוויה הייחודית והנפרדת, כי יש לכל אחד מסע ייחודי, ואמירה ייחודית, בה בעת שכולנו משפיעים זה על זה, באופן רוחני. ועבודה רוחנית של יחידים יכולה להשפיע הלאה על כולם, ככל הנראה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
כי אני מאמינה שכולנו יכולים להיות או כבר נמצאים בתודעה קולקטיבית משותפת.
זה שאת מאמינה כך, לא אומר שכך כולם מרגישים.
אני באופן אישי הייתי מעדיף שתכתבי בלשון יחיד ואיני רואה בזה שום גאווה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
לכתוב על עצמי נתפס לי כגאווה, אני יכולה לספר על עצמי כל הזמן, זה נפלא מבחינתי,
אבל נראה לי שעדיפה הכתיבה בצורה כללית, כי אני מאמינה שכולנו יכולים להיות או כבר נמצאים בתודעה קולקטיבית משותפת.

נאמר על עם ישראל שהם נשמה אחת, לכן חשוב להיות באחדות.
כולנו מאוד רוצים לחוות את החוויה הייחודית והנפרדת, כי יש לכל אחד מסע ייחודי, ואמירה ייחודית, בה בעת שכולנו משפיעים זה על זה, באופן רוחני. ועבודה רוחנית של יחידים יכולה להשפיע הלאה על כולם, ככל הנראה.
אני יכולה להתחבר למה ש@חי מינץ כתב.
אם לדוגמא היו חותמים בשמי, ללא ידיעתי, על עצומה למען בעלי החיים, הייתי ממש מתרתחת - גם אם במידה ובעלי החיים יקרים מאוד לליבי.
קניין הרוח הוא קניין שדבוק באדם, המחשבות, היצירות, השירים, הסיפורים. אדם שגנב שיר מאדם ומפרסם אותו תחת שמו מקומם הרבה יותר מאדם שגנב יהלומים, מכונית או רכב.
לכן, כשאת כותבת בלשון רבים, זה לפעמים יוצר ריאקציה אוטומטית, למה לחתום על משהו שלא אמרתי? למרות שלא התכוונת אלי או למישהו אחר באופן ספציפי, ככה זה עולה בקריאה.
ואם בגאווה עסקינן, האדם חושב מעצם היותו אדם, אין פה עניין של גאווה, לחלוק את המחשבות שלך איתנו זה לגיטמי, פה זה המקום בשביל זה.
לקחת אמרה או רעיון ולעטות אותה על הכלל, זה כבר צעד מעבר, ואולי כאן המקום לחשש.
לעניינם של דברים, גם אם לעיתים אני מסכימה איתך, ולעיתים לו, יש לכתיבה שלך טאצ' ייחודי שאי אפשר לקחת, מזהים אותה.
להתחיל להתדיין על כל שורה בנפרד יהיה מלאה ומתפלסף, למרות שיש לי מה לומר על כל שורה, אציין את הנקודה שהיא השורש לדעתי:
כי אם אנחנו מבינים, רוצים, מאמינים בטוב, לא צריך להאמין למציאות, אלא להאמין לטוב שאנחנו חושבים שצריך להיות: עולם תקין, בלי סבל, בלי קנאה, בלי עוני, בלי בעיות בריאות, בלי מלחמה ובלי צער.

כי אם זו האמונה הפנימית שלנו,
זו האמת שלנו.
וזו האמת.
במילים אלו את מצהירה שאין אמת אחת, כל אחד עם האמת שלו - משפט שאני מתנגת אליו בחריפות.
ישנה מציאות, ומומלץ להאמין בה אם רוצים לחיות חיים תקינים.
הייתי מנסחת את זה ל"אפשר למצוא את המקום והרגש שלנו בתוך המציאות הזו".
ולהאמין שדברים רעים לא צריכים להיות יהיה שגוי, כי הם הווים, אז הם צריכים להיות.
אי אפשר להגדיר טוב או רע בעיני הבשר שלנו, גדול עלינו, ואנחנו כיהודים מאמינים שאין דבר רע יורד מן השמים.
אלא שכמו שתרופה היא טובה, אבל מרה, ישנם דברים טובים, אבל מרים.
טוב לא בהכרח = מתוק.
העולם הזה נברא על איזון של אור מול חושך, השלמה של ניגודים, ובלעדי האחד לא יהיה אחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
את מאד מוכשרת, יצירתית והכתיבה שלך רהוטה ומעניינת.
מבלי להתייחס לתוכן המאמר, כי לא קראתי אותו, אני מתחברת למה שכתב @חי מינץ
כבר מהמשפטים הראשונים צמחה בי התנגדות ואיבדתי אותך.
מן הראוי שאתגבר על ההתנגדות הטבעית ואקרא בכל זאת. אולי גם אהנה, אולי אלמד לי תובנה חדשה או מידע חדש.

המילים הבאות נועדו לשתף אותך במחשבות שעוברות במוחי כקוראת. אני מאמינה שחשוב לך שהקוראים ירצו לקרוא את מה שאת כותבת ולא יברחו אתרי שני משפטים.
יתכן שרק אני חושבת כך. אולי גם הרב מינץ. אהל חשוב לי לשתף אותך כי זה סגנון כתיבה שחוזר על עצמו במאמרים שלך ובמקביל זו הרגשה שחוזרת על עצמה אצלי בכל פעם שאני קוראת את זה.

לדעתי, במאמרים בסגנון הזה חשוב לכתוב בגוף ראשון-יחיד. לא ברבים ובטח שלא בגוף שני-רבים.
נאמר על עם ישראל שהם נשמה אחת, לכן חשוב להיות באחדות.
בודאי שחשוב להיות באחדות. הכרחי.
אבל אני לא בטוחה שאחדות זה אומר תמימות דעים, אולי אפילו להיפך.
, כי אני מאמינה שכולנו יכולים להיות או כבר נמצאים בתודעה קולקטיבית משותפת.
כשאת מביאה דעה, זו דעתך שלך.
וכשאת כותבת את דעתך באופן שמשתמע שזו גם דעתי וגם דעתו של כל מי שקורא את המאמר, את בעצם מחילה את דעתך על כולם. את כותבת בשם אחרים שלא בטוח חושבים כמוך.
בדיוק כמו שראוי שאחרים יכבדו את דיעותיך, גם אם לא יסכימו להן תמיד, כך ראוי שתכבדי את דעות האחרים ולא תכתבי בשמם.

אין שום גאווה בלכתוב את דעתך.
אדרבה, כשאדם כותב את דעתו בגוף ראשון ולא כדעה של רבים- יש בזה מן הענווה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
התגובות שלכם מרתקות אותי, תודה!

האמת היא שאני מבינה את ההתנגדות, ויתכן מאוד שההגשה באמת מעוררת התנגדות.

ניסיתי להבין מאיפה נובעת החשיבה שמדובר בגאווה:
הכתיבה שלי היא מתוך מקום אישי וקצת מאתגר. יש לי אגו שבור ומסכן, כל החיים נאלצתי להתמודד עם מקום מאוד עלוב, נחיתי, והיה פער מטורף בין מי שתפסתי את עצמי ('מלכת העולם', זה היחס שקיבלתי בבית מהורי, או שמא דרשתי את היחס הזה), לבין המציאות בה היתה לי אילמות סלקטיבית, גמגום, חרדה חברתית וכו'..
(כיום אני מבינה שחייתי בתוך מציאות של נרקסיזם סמוי, אבל בזמנו לא היתה מודעות לזה).

חייתי את חיי, והסתדרתי עם חוסר השלמות וחוסר בחברה, קראתי ספרים והיה לי טוב.
עד שהתחתנתי עם אדם שונה ממני, והאגו הפגוע שלי, שגם ככה לא קיבל מענה, הלך וירד יותר ויותר.

אני כותבת את כל הנ"ל כי כשהתחלתי לכתוב לציבור, ולאפשר לעצמי להתבטא, זה היה מתוך מקומות בהם לא האמנתי בעצמי, וכשיש אגו מאוד שבור וחסר ביטחון, צומח כנגדו אגו מאוד גדול ומפחיד.

כך שאני משתדלת אמנם לעבור מסע, וגם לשתף פה ושם, אבל לפעמים בכתיבה שלי קופץ האגו "המפחיד" הזה, שרוצה לטרוף את העולם, ומולו קופץ האגו הנחיתי והשבור, ושניהם גורמים לי לתחושת חוסר אונים, שמתבטאת קצת גם בסגנון הכתיבה.
כי האגו המסכן והשבור אומר: "למה שתכתבי? למה מי את? תפסיקי! אף אחד לא ביקש ממך, מי אמר שזה בסדר?"
ואגו המפחיד אומר: "יש לך שליחות לשנות את העולם! את חייבת! אולי בזכות הכתיבה שלך תקדמי את הגאולה!"

ואני שם באמצע, יודעת שהדעה שלי לא נחשבת יותר מכל דעה אחרת, ויודעת גם שהאמת לא שלי, וחוששת שהקוראים יחשבו שכן יש בי משהו מיוחד, כי האופי שלי, כרגע, כן נשאר נרקסיסטי, ונרקסיסט חי בחשיבה שמתנדנדת בין חיפוש משהו נשגב, לבין נחיתות.
ואולי בעבודה כלשהי אפשר להגיע לאיזון ולהבנה שיש שיווין.

בקיצור, אתם מוזמנים לקחת מהתוכן איזו תובנה אם היא תעזור לכם, ולהתעלם מההגשה.

ואגב, כשאני נתקלת בתוכן כזה שמעורר בי התנגדות, אני קוראת בדילוגים את הפוסט, לוקחת ממנו מה שמתאים לי, והכל בסדר.
אולי באמת צריך ללמוד לקרוא תוכן בקלילות, מתוך הבנה שאתם, הקוראים, במרכז, ולא מי שכותב את הפוסט, שכבודו במקומו מונח, אבל הוא סך הכל שליח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
התגובות שלכם מרתקות אותי, תודה!

האמת היא שאני מבינה את ההתנגדות, ויתכן מאוד שההגשה באמת מעוררת התנגדות.

ניסיתי להבין מאיפה נובעת החשיבה שמדובר בגאווה:
הכתיבה שלי היא מתוך מקום אישי וקצת מאתגר. יש לי אגו שבור ומסכן, כל החיים נאלצתי להתמודד עם מקום מאוד עלוב, נחיתי, והיה פער מטורף בין מי שתפסתי את עצמי ('מלכת העולם', זה היחס שקיבלתי בבית מהורי, או שמא דרשתי את היחס הזה), לבין המציאות בה היתה לי אילמות סלקטיבית, גמגום, חרדה חברתית וכו'..
(כיום אני מבינה שחייתי בתוך מציאות של נרקסיזם סמוי, אבל בזמנו לא היתה מודעות לזה).

חייתי את חיי, והסתדרתי עם חוסר השלמות וחוסר בחברה, קראתי ספרים והיה לי טוב.
עד שהתחתנתי עם אדם שונה ממני, והאגו הפגוע שלי, שגם ככה לא קיבל מענה, הלך וירד יותר ויותר.

אני כותבת את כל הנ"ל כי כשהתחלתי לכתוב לציבור, ולאפשר לעצמי להתבטא, זה היה מתוך מקומות בהם לא האמנתי בעצמי, וכשיש אגו מאוד שבור וחסר ביטחון, צומח כנגדו אגו מאוד גדול ומפחיד.

כך שאני משתדלת אמנם לעבור מסע, וגם לשתף פה ושם, אבל לפעמים בכתיבה שלי קופץ האגו "המפחיד" הזה, שרוצה לטרוף את העולם, ומולו קופץ האגו הנחיתי והשבור, ושניהם גורמים לי לתחושת חוסר אונים, שמתבטאת קצת גם בסגנון הכתיבה.
כי האגו המסכן והשבור אומר: "למה שתכתבי? למה מי את? תפסיקי! אף אחד לא ביקש ממך, מי אמר שזה בסדר?"
ואגו המפחיד אומר: "יש לך שליחות לשנות את העולם! את חייבת! אולי בזכות הכתיבה שלך תקדמי את הגאולה!"

ואני שם באמצע, יודעת שהדעה שלי לא נחשבת יותר מכל דעה אחרת, ויודעת גם שהאמת לא שלי, וחוששת שהקוראים יחשבו שכן יש בי משהו מיוחד, כי האופי שלי, כרגע, כן נשאר נרקסיסטי, ונרקסיסט חי בחשיבה שמתנדנדת בין חיפוש משהו נשגב, לבין נחיתות.
ואולי בעבודה כלשהי אפשר להגיע לאיזון ולהבנה שיש שיווין.

בקיצור, אתם מוזמנים לקחת מהתוכן איזו תובנה אם היא תעזור לכם, ולהתעלם מההגשה.

ואגב, כשאני נתקלת בתוכן כזה שמעורר בי התנגדות, אני קוראת בדילוגים את הפוסט, לוקחת ממנו מה שמתאים לי, והכל בסדר.
אולי באמת צריך ללמוד לקרוא תוכן בקלילות, מתוך הבנה שאתם, הקוראים, במרכז, ולא מי שכותב את הפוסט, שכבודו במקומו מונח, אבל הוא סך הכל שליח.
נראה לי זה המקום לשתף אותך, שבכל הפעמים שקראתי את הקטעים שלך לא הרגשתי לרגע את כל מה שאת מתארת כאן.
אבל נראה לי שכבר שיתפת בזה בעבר, והיום כבר יושב לי בראש- אה, היא כותבת מעולה, ואני לא מבינה למה עדין יושב לה שם האגו הפגוע מהעבר....
אני הכי לא הבן אדם שחושב שאפשר לדלג על שלבים בעבודה העצמית הפנימית.
אבל אני בטוחה שהגיע הזמן להיפרד מה"מי שהייתי אז" ולהתקדם קדימה.
כי הכתיבה שלך מעולה ממש! יש לך הרבה מה לתת לעולם ואת עושה את זה בצורה מיטבית!
כשרון כתיבה וחכמת חיים הם מתנת שמים, ולכן, אף אחד לא חושב שהדברים נכתבים מגאווה.
מותר לך לתת לעולם מה שיש לך לתת ומי שרוצה לקבל יבחר לקבל אותם.
היה לי קשה לנסח את עצמי, מקוה שהובנתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
יש לך מודעות גבוהה
והתהליך שאת עוברת מדהים בעיני.
בקיצור, אתם מוזמנים לקחת מהתוכן איזו תובנה אם היא תעזור לכם, ולהתעלם מההגשה.
את צודקת, וזה נכון לגבי כל מאמר מכל סוג שהוא.
רק אחדד שהתגובה שלי לעיל נועדה לעורר את תשומת ליבך לכך שהמאמרים שלך נכתבים בצורה שמעוררת (בי) התנגדות אוטומטית מיידית וקשה (לי) מאד להמשיך לקרוא. ואם את רוצה להרחיב את מעגל הקוראים ולאפשר לכמה שיותר אנשים להנות וללמוד מהתכנים שאת מביאה, אז לדעתי מומלץ לעבוד על ההגשה ולהתאים אותה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
שוב, תודה על התגובות, הן ממש מעצימות ומעודדות.

באמת, לגבי התהליך האישי שלי - הוא מדהים ומלא השראה (כמו כל תהליך). אני מודה לה' על שהתחלתי לראות את העולם מזווית כזו, של טוב, ממש מתנה!

לגבי הכתיבה לציבור - שם זה כבר סיפור אחר.
עבורי זה כמו קריעת ים סוף: אני כן מבינה שכל אדם צריך להגשים את עצמו (אפילו מוציאה לאור את התובנות בספר).
מצד שני, עבורי, זה מלא סימני שאלה..

יתכן שבאמת הגיע הזמן לחפש תשובות עבור המקום הזה. לברר אותו יותר: למה זה כל כך קשה מנטלית לצאת לאור?
בינתיים, אשתף אתכם בשיר שכתבתי היום:

הגעתי למקום שלי
למקום האמיתי.
ולא,
לא עשיתי שינוי בעולם
ולא צברתי קהל
או כסף
או מעמד

לא הגשמתי רק חלומות חיצוניים.

הגעתי למקום שלי
שזה מקום שמאפשר.
מקום שיש בו ערך עצמי,
שיש בו את עצמי
יש בו התפתחות
יש בו התקדמות
יש בו עשיה
יש בו כשלון
ויש בו גם הצלחה.

זה מקום כזה
שהוא דרך
שהוא שביל
שהוא נאות מדבר.

זה מקום כזה
שהוא
דרך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אבל נראה לי שעדיפה הכתיבה בצורה כללית, כי אני מאמינה שכולנו יכולים להיות או כבר נמצאים בתודעה קולקטיבית משותפת.
בעיני לחשוב שכולם חושבים כמוך או להחיל את המחשבות שלך על 'כולם' זה לא פחות גאווה, לא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
בעיני לחשוב שכולם חושבים כמוך או להחיל את המחשבות שלך על 'כולם' זה לא פחות גאווה, לא?
זה יכול להתפרש כגאווה, אני משתדלת לא לכתוב מתוך 'אני' אלא לכוון לאמת הכללית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
זה יכול להתפרש כגאווה, אני משתדלת לא לכתוב מתוך 'אני' אלא לכוון לאמת הכללית.
אם התרעמו - כנראה שלא הצלחת. לכן חשוב שתגישי את האמת מנקודת ההסתכלות שלך ולא תכפי אותה על הכלל או שתבררי היטב מהי אותה 'אמת כללית'.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

מישהי שלחה לי קטע שכתבה וביקשה שאפרסם עבורה.
הקטע חשוב מבחינתה.
קראתי, הבנתי שהקטע צריך להגיע לציבור.
אבל לא יכולתי לפרסם.
'אין לי כ"כ קהל' אמרתי לה, 'אני עצמי מוצפת בחומר שאני כותבת ולא מפרסמת את כולו כי אין לי למי, אין לי גישה לציבור הרחב, אין לי מושג איך לבנות קהל'.
'תפרסמי איפה שאת תמיד מפרסמת' אמרה.
*
אני בעד שחומר שנכתב צריך להגיע לציבור, בעיקר אם הכותבים חשים שהתוכן חשוב מבחינתם.
אני מבינה ביותר את הקושי: כשאנו כותבים אין לנו כח להתעסק עם הפרסום וההפצה.
בד"כ הכותבים הם אנשים עם רגש גבוה, ולעיתים אין להם את הפניות הרגשית להשקיע ולו קמצוץ בהפצה.

כתבתי? יאללה שיגיע איכשהו לציבור, או שלא יגיע...

אבל צריך לדעת שמי שרוצה שדבריו ישמעו - צריך להשמיע אותם.
זה לא מוריד מהכבוד שלנו, זה לא אמור להשפיע עלינו, למרות שזה נשמע מאתגר להגיע לציבור הקוראים, למרות שזה קצת מוציא מאיזור הנוחות, זה באמת מאתגר, אבל פעמים רבות זה יותר קושי תודעתי, מקום בו האדם לא מבין למה בכלל הקהל או הציבור אמור להתעניין בכתיבה שלו ברמה שדורשת ממנו להתאמץ.
*
אין לי תשובה לכך, נכון שזה קשה מאוד להפיץ את הכתיבה.
אבל צריך להגיע לתחושה של אכפתיות מאוד משמעותית ולהבנה מאוד משמעותית שכל אמירה טובה חשובה, וצריכה להגיע לעולם הרחב, גם אם יש סיכוי לקבל דחיה או זלזול או התעלמות, כדי שאדם יסכים לעצמו להעביר הלאה את דבריו.

אנשים רבים לא מוכנים להתעמת מול הקושי הזה.
אך זה העולם: כדי להתעקש שישמעו אותך, צריך להיות עם רצון גבוה ובהירות.
מה המטרה שלי?
האם היא באמת חשובה לי עד כדי שתצליח לבטל את הקולות המחלישים?

המטרה הכי חזקה לדעתי היא:
1. שאיפה לעולם טוב ומתוקן.
2. הבנה שהעולם מלא בדיבורים, חלקם ממש לא ראויים, וחשוב שגם אני יהיה שליח של ה' ואדבר דיבורים שבאים מתוך רצון טוב.
3. זה לא משנה מה הדיבורים - אם הם קודש או חול - כל עוד המטרה היא לעשות טוב בעולם, הדיבורים הופכים לראויים.
לא רק ראויים אלא הם ממש חשובים, כי כל שיח, תוכן או טקסט של שומרי מצוות, הוא בעל פוטנציאל לגאולה.

זה קצת מסובך, כי האדם חושב: למה מי יקרא אותי? מי יתייחס לדברי?

זה נכון, אבל על זה נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין לבטל ממנה".
לאדם אין יכולת להשפיע על התוצאה, אבל גם אם אינו יכול להשפיע על התוצאה, זה לא אומר שהוא צריך להימנע ולא להשקיע איפה שהוא כן מסוגל ויכול.

אז נכון, כל אחד יעשה מה שביכולתו לפי כוחותיו ויכולתו, שגם הם מאת ההשגחה, אבל אדם לא יכול לכבול את עצמו, להשאר באזור הנוחות, ולא לעשות כלום...
לא בגלל שהוא מחויב, אלא כי זו הזכות של כולם.
שיתוף - לביקורת לתת(?)
קטע שכתבתי ונראה לי משום מה כמו של בינה מלאכותית.

אני יודעת שבעולם יש דין ויש דיין.
אינני יודעת איך הדין עובד, אבל כנראה שזה עובד בצורה כזו, בה הנשמה שלנו יודעת את האמת:

הנשמה יודעת שכולנו אחד, וצריך אחדות.
הנשמה סולדת מחוסר קדושה,
הנשמה רוצה רוחניות, תפילה, לימוד תורה, מחשבות טובות.
הנשמה יודעת את העובדה שכולנו שווים והיא גם יודעת שלא טוב לשלוט ולנצל את הזולת, ושכעס זה דבר שלילי.
הנשמה רוצה לחוות ביטחון
הנשמה רוצה להתבטא, למלא את שליחותה.,

*
אבל אנחנו בעולם הזה, ובעולם הזה יש הסתרה.
זה המשחק, אילו לא היה הסתרה - לא היה מאבק,
כולנו היינו טובים וזהו, אבל כדי לקבל שכר, צריך לבחור בטוב.

אנחנו לא יודעים מה הרצון האמיתי של הנשמה.
אנחנו עוברים מסע, מחפשים בחוץ: הכרה, הערכה, תשומת לב.
אנחנו נלחמים, גם בזולת וגם בעצמנו.

והנשמה? היא שותקת, מקשיבה.
אבל גם כואבת את הנפרדות, את הריחוק, את השקר.

העולם פשוט, כל כך פשוט.
אנחנו בוחרים לחפש דרמות, כבוד, פרסום, קמצוץ של הכרה.
לפעמים גם מחפשים אשמה עצמית, כעס, תסכול.
שוכחים את הפשטות והיציבות שיש בנשמה.

הנשמה, לפני שירדה לכאן, הסכימה לקבל על עצמה סבל וכאב שיזכירו לה מי היא באמת, את המרגלית היקרה שהיא.
שהיא לא צריכה את העולם, אלא שהיא רוצה לתת, כל הזמן לתת. זה מה שיתן לה אושר.
אבל אנחנו לא נותנים לנשמה לתת. אנחנו כולאים אותה, נלחמים בה.
אולי כי גם לנתינה יש גבול, וצריך איזון.

כשהנשמה סובלת, זה מתבטא במחלות, בכאבים, בחרדות.

הנשמה תהיה משוחררת, כשנשחרר אותה.
כשניכנע לתורה ולמצוות מתוך אהבה ופחות מתוך כפיה,
כשנסכים להיכנע לעובדה שצריך לאהוב את עצמנו ואת העולם.

לשחרר את הנשמה,
זה להיכנע לחשיבה טובה.

אני חושבת שהדין בעולם - הוא השפיטה של עצמנו, אנחנו מאמינים ברע, אנחנו כועסים, אנחנו שופטים, אחנו חושבים רע, אנחנו מאמינים בדין.

התפקיד שלנו זה להפוך את החשיבה - לרחמים, לחמלה.

לא לשפוט. לדון לכף זכות.
לא לחשוב רע, לחיות בחשיבה טובה כמה שניתן.

אבל זה קשה, קשה לחיות כל הזמן בטוב.
יש מחשבות ויש חששות ויש תחושת אשמה ויש עולם של עשיה
שדורש לצאת מאזור הנוחות.
ויש את העולם מסביב, שמערער את החשיבה היציבה.

אבל זו המלחמה.
נאמר: טוב מושל ברוחו מלוכד עיר.

הנשמה רוצה טוב,
היא רוצה לחוש בסדר, ולא לחוש אשמה.
היא רוצה לחיות בתחושה טובה של שמחה, של רוגע.

כשנביא לנשמה את מה שהיא צריכה,
העולם יהיה יפה ומואר, הלוואי.


האמת - שהנשמה לא רק מתמודדת עם אמת ושקר,
היא פשוט, רוצה להתגלות ולהאיר.
בלי מסכות. פשוט להיות.
האמת, שאני לא באמת רוצה להצליח

כשאני כותבת מאמרים מסוג זה, אני לא כותבת על עצמי, אלא על הקולקטיב, אין לי מטרה שתחשבו על ההתמודדות שלי, כי כל אדם וחייו והאתגרים שקיבל כדי להיות אדם שמתקדם כל הזמן.
אלא המטרה שלי היא שהקוראים ימצאו את עצמם והחשיבה/ התהליך המוצג כאן אולי יסייעו להם להכיר את עצמם או את הסביבה.
יתכן שהקוראי המאמר עברו את הדרך הזו, או יש לכם נתונים אחרים והמילים לא מדברות אליכם, יתכן שאתם כקוראים לא תבינו מה הכוונה, כי על אדם חי בעולם שונה. במידה וכך – אתם לא חייבים לקרוא או אולי תבינו שמדובר כאן בזווית מסוימת שבאה בעקבות אתגרים מסוימים.

*

לא פעם אני כותבת על הדרך ההרואית שלי להגיע לחוזק מנטלי, אבל האמת היא שאני לא רוצה להיות חזקה, אין לי מושג איך, וגם אני חושבת שהחוזק המנטלי שהגעתי אליו הוא מאוד בסיסי, כזה שאנשים רגילים כבר נמצאים שם ולא יבינו למה צריך להתמודד כדי להגיע לשם.

אבל במחשבה נוספת – נוכחתי לראות שאני מעדיפה , אולי לא באופן מוצהר אלא בהתנהלות לא מודעת, להישאר במקום שלי: מקום מסכן, מתמודד, חלש.

אני מנסה לברר עם עצמי למה אני לא רוצה להגיע באמת למקום יציב וחזק.

מקום חזק זה להיות בטוחה בעצמי מאוד.

הכוונה להיות בטוחה באמת, בתוכי, לא בדיבורים. זה לסמוך על עצמי ולקחת אחריות אמיתית מלאה על הכל.

למה אני לא רוצה להיות חזקה?

כי כנראה יש ערך בלהיות מתמודדת.

זה עוזר לי עם העצלנות, הפסיביות, חוסר רצון להתאמץ, וזה מזין את האגו.

הסיפורים שאני מספרת על עצמי, שמתבטאים גם בהתנהלות שלי, באופי שלי, הם סיפורים שבאים מתוך רצון להרוויח את כל העולמות: אדם חלש ומתמודד הוא אדם שמקבל אמפתיה ולא מצפים ממנו אלא מקבלים אותו בברכה, ועוקבים אחריו בעיניים דואגות.

אני חושבת שאי אפשר למחוק התמודדות, היא נשארת, אם אחליט להיות בריאה נפשית לא אצליח ביום אחד להיות בריאה נפשית.

אני חושבת שהבעיה אצלי (לא יודעת איך אצל אנשים אחרים- (הבעיה אצלי היא שלהיות מסכנה זה רווח עבורי.

אדם מתמודד הוא אדם שסולחים לו, מותר לו לא באמת להצליח או להתמודד כמו אדם רגיל ולקחת אחריות.

הוא זוכה להערכה בסיסית על העובדה שהוא בכלל הסכים לפתוח את העיניים בבוקר, וכל השאר – בונוס.

הערכה אליו גוברת ככל שהוא מצליח יותר ויותר.

וזה נפלא להיות בתוך מקום מתמודד שאין סביבו ציפיות, אלא אנשים שמחים, או אמורים לשמוח, מכל הצלחה שלך כי הם מרחמים עליך.

להיות אדם חזק באמת, זה להסכים לכך שאתה מנהיג, אולי לא מנהיג של כת, אבל כן מנהיג שקיבל תכונות להנהיג את עצמו במתוך ביטחון גדול, ביטחון פנימי עמוק בהכל.

ביטחון בבורא עולם, בעצמך, ואפילו בעולם עצמו, באנשים, בסביבה.

זה לא ביטחון שבא במקום הכנעה לפני ה', זה ביטחון אחר, בסיסי, שהוא הבסיס של הכל.

לא ביטחון נטול זהירות, אלא ביטחון בסיסי, שיש בו זהירות, ואולי גם פראנויה, זה לא סותר את הביטחון, ויש בו מודעות עצמית, ויש בו הכל.

ולמה אני כותבת לציבור את החשיבה הזו? כי אני חושבת שכדי לשחרר משהו צריך לכתוב אותו, כי בכתיבה ובפרסום יש כח שמשחרר דפוסי התנהגות וחשיבה, יש ריפוי. יש משהו מתקן, שעושה סדר.
"מטאורולוגיה היא הונאה מסוכנת", אני מתריע כבר שנים בפני גופי האכיפה.

אנשים חושבים שמכנים אותם חזאים משום שהם חוזים את מזג האוויר, אבל האמת היא שזה בגלל שהם מתחזים; מעמידים פנים שהם מבינים לנפש השמש והענן, בעוד הם בכלל יוצרים בשרלטנות את מזג האוויר באופנים פסולים ובצורה פושעת. ואת האחריות? אותה הם מטילים על השמש, הרוח והעננים. כמה נוח.

"אין דבר כזה כמו לחזות את מזג האוויר!", אני אומר בפני כל מי שמוכן לשמוע. כאילו שהשמש משתפת בגוגל דרייב את החזאים בקובץ 'משימותיי לשבוע הקרוב'. מגוחך.

ואם הייתי צריך חיזוק, הרי שהשכן מהקומה שמתחתיי סיפק לי אותו.

הוא חזאי, או יותר נכון, רמאי מפורסם מאוד.

הוא יושב במרפסת רוב היום, מלופף בכלים משונים ובאנטנות, שבעזרתם הוא מתקשר עם חזאים אחרים ומתאם עימם את מזג האוויר שבא להם להנחית מחר על העולם. זה לא שאני מצליח לשמוע את תוכן השיחות, אבל בשביל מה יש תבונה אם לא כדי להבין דבר מתוך דבר?

לפעמים מסכמים ביניהם חבר הפושעים להשרות צמר גפן בים ולהפריח אותו לשמיים, ואחר כך הם ממהרים לדווח על מזג אוויר מעונן וגשום הצפוי למחר.

לעיתים הם משגרים את צמר הגפן יבש. "יהיה יבש ומעונן חלקית", הם מבשרים.

פעם בכמה ימים אני שם לב לילד שנכנס למרפסת, מעביר לחזאי פתק ומסתלק לפני שמישהו ישים לב. כמה שקוף וברור שמדובר במלשן של הכיתה שמוסר את כל השמות של הילדים שפתחו מטריה מתחת לגג. החזאי מתייק ושומר את כל השמות, הם כבר יקבלו את מנת הגשם שלהם בחופתם.

ואני רץ פעם אחר פעם לתחנת המשטרה לדווח. הם צוחקים לי בפרצוף. שקועים עמוק בקונספציה. כמה כיף להאמין שיש מישהו שחוזה בשבילך את העתיד?

"תביא ראיית זהב, אחרת לא נוכל להתייחס אליך ברצינות", הם מבהירים בזלזול. אני יוצא מושפל.

אתמול הרגשתי שעברייני החיזוי עוברים כל גבול. הם הזהירו מראש שיהיה אביך, ואכן היה מביך. מביך מאוד. חזרתי הביתה מלוכלך מבוץ, ועם נעליים גדושות בחול.

"לא עברנו כבר את הגיל של ארגזי חול?", שאלה אותי אשתי בציניות אופיינית.

לך תסביר לה עכשיו שזה השכן מלמטה שהתקשר אתמול לכמה בדואים במדבר סיני, והורה להם להפעיל מאווררים רבי עוצמה לכיוון ישראל.

אבל דווקא מתוך החושך, השרפות המשתוללות והמצוקה, באה הישועה – ראיית הזהב שתשליך את שכני ואת חבר מרעיו לכלא לשנים רבות.

בפנים צוהלות התיישבתי מול החוקר התורן ובישרתי, "הפעם הצלחתי להביא ראיה חותכת שתוכיח מעל לכל ספק שחזאים לא חוזים מציאות, אלא מתאמים ויוצרים אותה ברשעות שאין כדוגמתה".

כל שוטרי התחנה התאספו. ביקשו ממני להמתין כמה דקות לבואם של ראשי מחלקת החקירות של להב 433.

ואז כשכולם הופיעו, הטלתי את הפצצה. תקשיבו טוב לתחזית שה'חזאי' נתן אתמול בקו נייעס פופולארי, שעות לפני שהשריפות התחילו להשתולל.

קולו הרדיופוני של שכני בקע בפאתוס מהנייד שלי: "ובכן, היום יהיה בעיר בכל חלקי הארץ".

"עכשיו תסבירו לי אתם, מי בדיוק הבעיר את המדינה ושפך עליה שקי חול למכביר", חתמתי בתחושת ניצחון.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה