דיון הספרות החרדית - לאן?

  • הוסף לסימניות
  • #21
אבל חוץ מספרי דרמה בעיקר או היסטוריה (שמודה לא הרבה מצליחים לרשום היסטוריה טוב) "קשיי יהדות" מרגישים מודבקים ולא קשורים. כמו שהוא כתב:
לא יכולה להעיד על ספריי גם אלה שטרם פורסמו, אבל יש כמה סופרות שיכולה לחתום עליהן שהיהדות לא מודבקת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
לא יכולה להעיד על ספריי גם אלה שטרם פורסמו, אבל יש כמה סופרות שיכולה לחתום עליהן שהיהדות לא מודבקת.
כמה? - לא הרבה! ואני אישית מרגישה שיש ממש מעט ספרים כאלה כמו "אחד מאלף", "ממלכה במבחן", "הצוואה", "תיק מקסיקו" , וזהו!! לא מכירה כמעט עוד ספרים שהם לא דרמה, (כולל מלודרמה) או היסטוריה שהיהדות שם לא מרגישה מודבקת.
יכול להיות שזה גם משתנה לפי ההרגשה. אבל ברגע שרשמתי את זה עברתי בראש על מלאאאאאאאאאאאאא ספרים שקראתי ובאמת שרק בזה זה הרגיש לי אוטנטי.
(יכול להיות שפספסתי ואם כן אני אשמח לדעת ולהכיר עוד)
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
בציבור הכללי יש עוד הרבה נושאים שמדברים שם עליהם ולכן שם, ככל שהספר יותר "מתאר" ו"מדבר טוב" בנושאים אלו, הספרים הם יותר להיטים
ולמה? כי זה נושאים שכל בן-אנוש חווה אותם ורוצה לחוות ובספר זה מוצג מכל מיני היבטים, כאלו ואחרים
תוסיפו לזה עוד קצת אקשן והנה לכם ספר להיט
בציבור שלנו זה הרבה יותר מורכב לדבר על נושאים כאלו
ולכן באמת, בודדים הספרים שעושים את הספר מרתק בצורה מושכת כזו
אני חושבת שצריך לדעת לכתוב בצורה שממחישה מאד ואולי אפילו מדברת על כל מיני דברים כאלו
בצורה שתרגיש מאד ציורית ומוחשית
וככה גם אפשר להעביר מסרים (שצריך... והמון!!) בנואשים אלו


ובכוונה הכל היה כאן ברמז, אחרי הכל... פרוג = חרדי
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
כמה? - לא הרבה! ואני אישית מרגישה שיש ממש מעט ספרים כאלה כמו "אחד מאלף", "ממלכה במבחן", "הצוואה", "תיק מקסיקו" , וזהו!! לא מכירה כמעט עוד ספרים שהם לא דרמה, (כולל מלודרמה) או היסטוריה שהיהדות שם לא מרגישה מודבקת.
יכול להיות שזה גם משתנה לפי ההרגשה. אבל ברגע שרשמתי את זה עברתי בראש על מלאאאאאאאאאאאאא ספרים שקראתי ובאמת שרק בזה זה הרגיש לי אוטנטי.
(יכול להיות שפספסתי ואם כן אני אשמח לדעת ולהכיר עוד)
לא הרבה, נכון. כשאת נותנת דוגמא לספר אחד של סופר/ת - לדעתי צריך להכליל את שאר הספרים שלו/ה.
מה לגבי חיים אליאב, מ. ארבל, אסתר קווין, דבורה רוזן, זכריה הופמן (היא נדירה ממש!)? אם יצוצו לי עוד - אעדכן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
לא הרבה, נכון. כשאת נותנת דוגמא לספר אחד של סופר/ת - לדעתי צריך להכליל את שאר הספרים שלו/ה.
מה לגבי חיים אליאב, מ. ארבל, אסתר קווין, דבורה רוזן, זכריה הופמן (היא נדירה ממש!)? אם יצוצו לי עוד
מ. ארבל - לי הרגיש כן קצת מודבק אבל רק בספרים מסוימים - אבל לגביו את צודקת.
כנ"ל לגבי דבורה רוזן היא הדוגמא!!
השאר או שהם ספרי דרמה/ היסטוריה או שהיהדות בהחלט מודבקת.
אבל שמת לב כמה סופרות/ים רשמת? בכלל לא הרבה!
זה רק מוכיח שאין כמעט דברים כאלה!!
לצערי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
מ. ארבל - לי הרגיש כן קצת מודבק אבל רק בספרים מסוימים - אבל לגביו את צודקת.
כנ"ל לגבי דבורה רוזן היא הדוגמא!!
השאר או שהם ספרי דרמה/ היסטוריה או שהיהדות בהחלט מודבקת.
אבל שמת לב כמה סופרות/ים רשמת? בכלל לא הרבה!
זה רק מוכיח שאין כמעט דברים כאלה!!
לצערי.
את רוצה ספרי מתח ופעולה?
את זה לצערי אין, עדין. אולי מתישהו המצב ישתנה (יש לי תכנון למשהו כזה, סיפרתי אותו בקצרצרה - 10 או 11 פרקים, באשכול אחד פה, מזמן. יום אחד, אולי בפנסיה :))
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
מדי הרבה אנשים שאני מכירה לא ירצו לקרוא ספרים על האנשים/ המקומות האלו. הם יקראו לזה מוזר או משעמם.
אנחנו רוצים חידושים בתוך מה שאנחנו מכירים
חבל. אולי זה בגלל שלא נמצאו עד כה כותבים מוכשרים מספיק, בכדי שיתווכו להם את הסביבה הזאת בצורה מעניינת באמת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
האמת שאני ממש מזדהה עם הקושי:(

בנוגע לחוסר בסופים פחות טובים. אני חושבת שלא חסר לי דווקא סוף לא טוב, אלא פשוט מורכבות אנושית אותנטית וכנה. חסר אולי בחירות לא טובות. מאבקים פנימיים לא מנוצחים ולא פוטוגניים. ולא של הרעים דווקא. אלא של הטובים שעשויים גם מרע וגם מטוב. וזה היופי, והוא באמת חסר.

יחד עם זה יש בספרות שלנו דברים מדהימים. אומנם אין הרבה בחירות לא טובות ורגעים לא פוטוגניים- אבל מצד שני יש הרבה דגש על קונפליקטים פנימיים ועל תהליכים שמתרחשים דווקא בלב או במוח. הרבה נתינת מקום ליכולת של אדם להשתנות ולנצח. אני חושבת שאין להשוות בין הספרות הכללית לספרות החרדית בנושא הזה, הספרות החרדית במקום אחר לגמרי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
מ. ארבל - לי הרגיש כן קצת מודבק אבל רק בספרים מסוימים - אבל לגביו את צודקת.
כנ"ל לגבי דבורה רוזן היא הדוגמא!!
השאר או שהם ספרי דרמה/ היסטוריה או שהיהדות בהחלט מודבקת.
אבל שמת לב כמה סופרות/ים רשמת? בכלל לא הרבה!
זה רק מוכיח שאין כמעט דברים כאלה!!
לצערי.
ואלפי סוכני מוסד ושב"כ חרדיים שעושים לילות כימים בהצלת העם היושב בציון, ובין לבין מספיקים איכשהו לשמור על כשרות, תפילין ותפילות, שמירת שבת וכד'... אבל כשהכל משתבש, תמיד יש את הנשק הסודי: הרב החברה'מן שנותן היתרים 'לפספס' מצוות, כשהכל בגדר פיקוח נפש שדוחה את התורה כולה.
אז מה פה חרדי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
בנוגע לחוסר בסופים פחות טובים. אני חושבת שלא חסר לי דווקא סוף לא טוב, אלא פשוט מורכבות אנושית אותנטית וכנה. חסר אולי בחירות לא טובות. מאבקים פנימיים לא מנוצחים ולא פוטוגניים. ולא של הרעים דווקא. אלא של הטובים שעשויים גם מרע וגם מטוב. וזה היופי, והוא באמת חסר.
דווקא סופים לא טובים יש אצל יונה ספיר למכביר, אבל ברוב הספרים החיסרון אכן מאוד מורגש. יש משהו נורא מרגיז בספר שנגמר בסגנון "ואז הם חיו באושר ואושר".....
ובעניין המורכבות, בינינו, זה עניין של כישרון. אם מישהו מוציא ספר בלי תוכן עמוק ומורכב יותר מאשר הם הרעים ואנחנו הטובים, פירוש הדבר שהוא בינוני ומטה בכתיבה.

אולי גיבור עם צדדים קצת פחות יפים באישיות. אולי.
כנ"ל. אני מחפש יותר מזה. אני רוצה גיבור עם צדדים אפלים באישיות שלו.

אגב. פעם שמעתי שיש הבדל משמעותי בתעשייה הזאת של הדרמה והעלילה, בין התעשייה האמריקאית לאירופאית. אצל האמריקאים העלילה הרבה יותר ברורה, וברור מי הטוב ומי הרע. ואילו אצל האירופאים העלילה הרבה יותר מורכבת ויושבת הרבה יותר על השטח האפור בין הטוב והרע, ומציגה את העלילה בצורה שתשאיר ספקות במידת המוסריות של הגיבורים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
את רוצה ספרי מתח ופעולה?
את זה לצערי אין, עדין. אולי מתישהו המצב ישתנה (יש לי תכנון למשהו כזה, סיפרתי אותו בקצרצרה - 10 או 11 פרקים, באשכול אחד פה, מזמן. יום אחד, אולי בפנסיה :))
זה לא בעיקר מה שאני מחכה לו. אני מחכה לספרים קצת פחות קיטשיים. (אני אשמח לקרואאא)
יחד עם זה יש בספרות שלנו דברים מדהימים. אומנם אין הרבה בחירות לא טובות ורגעים לא פוטוגניים- אבל מצד שני יש הרבה דגש על קונפליקטים פנימיים ועל תהליכים שמתרחשים דווקא בלב או במוח. הרבה נתינת מקום ליכולת של אדם להשתנות ולנצח. אני חושבת שאין להשוות בין הספרות הכללית לספרות החרדית בנושא הזה, הספרות החרדית במקום אחר לגמרי.
כן אבל דיי מיצינו את זה...

כרגע אני לא רואה את זה משתנה כי מצד אחד כשקוראים ספר טוב מתחברים לגיבור/ה שלו ואם כך להתחבר לגיבור/ה שהוא לא יהודי. נשמע לי מוזר ולא תקין.
מצד שני כמו שרשמתי להכניס יהדות בכל מקום לפעמים ממש גורם ליהדות להיראות זול ולא קשור.

מי יודע מי הפתרון?!... (בואו גם לא נשכח שעכשיו הספרות החרדית בונה את עצמה. לפני 30 שנה בקושי היו ספרים. היו גם הרבה ספרים מצונזרים. מה שברוך השם היום כמעט ולא נראה. אולי עוד כמה שנים ועשרות/מאות ספרים חדשים. ישתנו דברים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
דיון מעניין מאוד!
יש נקודה מאוד חשובה שצריך לתת עליה את הדגש:
סיפור טוב שמצליח לגעת ברגשות הכמוסים של האדם, היא מהגורמים המשפיעים ביותר על עיצוב תפיסת העולם הפנימית של האדם. (בציבור החרדי. בציבורים אחרים, הבכורה בעניין זה שמורה לסרטים).
תתפלאו לשמוע, אבל לא רק הנוער מושפע מהספרות, גם אנחנו מושפעים במידה כזאת או אחרת (לעיתים, ניסיון החיים של המבוגר, עוזר לו להעמיד את הדברים בפרופורציה הנכונה, אבל לא תמיד הוא בכלל מודע למסר העקיף שנכנס אל מעמקי תודעתו).
מכיון שכך, יש צורך לשמור על מסגרת מאוד ברורה, כזאת שבאה לעיתים על חשבון האומנותיות הטהורה.
זו הסיבה שאי אפשר ליצור יותר מידי הזדהות עם דמויות שליליות במהלך הסיפור - למרות שזה אחד מהמרכיבים החזקים ביותר שמשדרגים כל ספר (היה על כך אפילו אשכול שלם ועתיר ידע, שווה קריאה!
https://www.prog.co.il/threads/אפיון-דמות-נבל.1030926/ )
וזו גם הסיבה לתבניתיות המאפיינת את הספרים החרדיים. (עד שמישהו הצליח למצוא איזה שביל זהב של איזונים, כולם קופצים על כך...).
אין לי פתרון קסמים.
אבל עצה טובה יש לי, לכו תקראו את הספר 'תכתבו' של גוטמן ופיין, ואם תיישמו אפי' חצי ממנו, הספרות החרדית תראה אחרת לחלוטין, בזכותכם.
מועדים לשמחה לכולכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
אני חושבת ש@שמואל אגסי הגדיר זאת בצורה מדוייקת יותר ממני. לאו דווקא שהנושאים מצומצמים הרבה יותר אלא שחייב להלביש את הדמויות בטליתות. זה בסדר, אם הספר משלב את אורח החיים כאינטרגלי לחלוטין בעלילה (כמו ספרי ליבי קליין) אבל אם זה נעשה רק לשם נתינת הכשר קלוש ניתן לראות זאת מיד.

אני חושבת שהציבור לא פתוח לקבל ספרים שלאו דווקא שהגיבור שלהם מתפלל שלוש תפילות ביום ובמניין, מניח תפילין ומלביש כיפה וציצית, אלא ספרים מסוג אחר. שהאמונה באלוקים ניבטת מכל סיטואציה בהם, שיש אמונה שיש בורא לעולם. שהאנשים בהם מנסים לפעול במוסריות גם אם לא מזכירים חמש פעמים שזה נכתב בתורה. שהם שומרים על ערכי יסוד, בלי לרוץ לרב שיתיר להם הכל בכל מכל כי זה ספר מתח והגיבור לא באמת מצליח להיות חרדי ולשמור על קלה כבחמורה. שהם עומדים בפני דילמות מוסריות ובפני ערכים שנשברים והם יודעים להתמודד עם כך מתוך אמונה פשוטה באלוקים.

אני לא אומרת חלילה שיש פסול בכל הסממנים של תורה, תפילה ועבודה, זו מהות החיים. אבל יש ספרים שהסממנים האלו פשוט מודבקים עליהם בחובבנות אף על פי שהם דורשים התייחסות שונה.

דוגמא לספר טוב - לאי נאאר. לכל הקוראים בו ברור שהדמויות מאמינות באלוקים והן מנסות לפעול לפי דרכיו, אף על פי שלא כתוב בו שלינאר שומרת שבת או מדליקה נרות או שפיאגרו מתפלל כל יום.

מעניין, לא שמעתי על הספר הזה. מקווה להשיג אותו.
אבל כן, אני חושבת שסופרים צריך להשקיע את הזמן הזה. אני עצמי כותבת ספר כבר כמעט שלוש שנים, ברוך השם, ועדיין יש לי עבודה. אבל אני מוכנה לשלם אותה, כי אני יודעת שזה יכול להיות ההבדל בין ספר נחמד לספר משובח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
ככותבת, אני לא מסוגלת להביא עלילה שחסרה רוח יהדות. אולי רק באלגוריה, דבר שאין לדעת אם אכתוב בעתיד (למרות שרוצה, אבל יש לי רשימה ארוכה מאד לפני כן, ססגונית להפליא). לדעתי, אם הרצון הוא לקבל ספר נקי מ"קשיי יהדות", פשוט תמצאו מישהו שיצנזר ספרים גויים. לא שאני בעד, רק מציגה את השווה - ספר חרדי הוא כזה לא רק כי הוא נקי, אלא כי הוא מכיל לפחות טיפה יותר מעבר.
אם ניקח, לדוגמה, דילמה שבפניה עומד גיבור הספר - אפשר ומדובר בדילמה 'יהודית', ואז הכל טוב ויפה. אבל רוב הדילמות הם פשוט אנושיות, מוסריות, ולא סעיף מפורש בשולחן ערוך. כמובן שהכול חייב להיכתב ברוח היהדות ולא להיפך ח"ו, אבל אין צורך שיכנס דווקא רב ויכריע, אלא מספיק שההכרעה הבסיסית של הגיבור תהיה תואמת את רוח היהדות.
הכתיבה המפורשת מדי היא מאולצת מאוד ומוציאה את הטעם הטוב, מסיבה פשוטה, לדעתי כמובן. דילמה אנושית ופשוטה - היא נוגעת בנו מכיוון שאנחנו אנושיים ופשוטים. ומשכך הרבה יותר מתקבל על הדעת שגם ההתמודדות עם הדילמה תהיה אנושית ופשוטה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #35
ואלפי סוכני מוסד ושב"כ חרדיים שעושים לילות כימים בהצלת העם היושב בציון, ובין לבין מספיקים איכשהו לשמור על כשרות, תפילין ותפילות, שמירת שבת וכד'... אבל כשהכל משתבש, תמיד יש את הנשק הסודי: הרב החברה'מן שנותן היתרים 'לפספס' מצוות, כשהכל בגדר פיקוח נפש שדוחה את התורה כולה.
אז מה פה חרדי?
הבעיה כאן הרבה יותר עמוקה, משתי סיבות.
א' - לרוב הקהל הקדוש החבר בפרוג, אין היכרות ישירה עם שום דבר הקשור לרובים ואקדחים, או לכל מה שנוגע לדרמה ואקשן מהסוג הפופולארי. סתם נהנים מהסערת הדמיון, בלי קשר למציאות המוכרת לנו. להכניס את הרב באמצע - שזה כביכול נושא שכולנו מכירים - זה פשוט לא קשור ואולי קצת מפריע, רק בשביל התזכורת שעם כל הכבוד לפיצוצים וחיילים אנחנו עדיין חרדים. תנו לדמיין בשקט.
ב' - זה פשוט לא נכון מציאותית. ככל הידוע כרגע אין אברך כולל שהוא גם סוכן על בשעות בין הסדרים. או זה, או זה. אז למה????????? בשביל מה????????
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
וזו גם הסיבה לתבניתיות המאפיינת את הספרים החרדיים. (עד שמישהו הצליח למצוא איזה שביל זהב של איזונים, כולם קופצים על כך...).

זה בדיוק הדיון.
בואו נדבר רגע על דמות קלאסית של ספרי המתח היום. היא תהיה שומרת תורה ומצוות, אבל בדרך כלל לא תהיה חרדית גמורה. היא תתפלל שלוש תפילות ביום, אבל ברוב הספר לא יהיה לזה זכר, כי לא שייך שיהיה לזה זכר. היא שומרת כשרות, אבל תשב בברים ומסעדות בכל רחבי הגלובוס, יחד עם אנשים מפוקפקים במיוחד. יהיה לו חברותא חרדית, כך יטרחו להבהיר במהלך הספר, אבל מתי הם לומדים? לא ברור.
ונשאלת השאלה, האם זה הגיבור שלפיו אתה רוצה שילדיך יעצבו את אישיותם? או אולי עדיף שהגיבור יהיה בכלל מישהו מסביבה אחרת ובלתי מוכרת, שרק התובנות המוסריות והערכים הטובים שלו יחדרו לקורא, ולא הרצון לחקות את הגיבור שכאמור חי בעולם נבדל ושונה משלך? אולי זה עדיף?

אני חושבת שהציבור לא פתוח לקבל ספרים שלאו דווקא שהגיבור שלהם מתפלל שלוש תפילות ביום ובמניין, מניח תפילין ומלביש כיפה וציצית,
אם הציבור היה פתוח לקבל עלילת פנטזיה מכושפת (דופליקטים), הוא יהיה פתוח לקבל הכל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
דיון מעניין!

לא מסכים עם זה שאם היהדות/שמירת מצוות מרגישה "מודבקת" בספרים, הבעיה היא היהדות/שמירת מצוות.

אם סצנות השיא בספרים שלנו מרגישות מודבקות ,נבטל את סצנות השיא?

אם הדמיות בספרים שלנו מודבקות, נכתוב ספרים בלי דמויות?

כמשהו בסיפור מרגיש מודבק, הבעיה היא שהוא לא נובע מתוך הסיפור. בין אם זה דמות, מסר, סצנה, או כל דבר אחר.

אם אכתוב סצנה בה הגיבור עובר שינוי כי גיבור צריך לעבור שינוי ולא כי הגיבור באמת צריך לעבור את השינוי הזה, היא תצרום.
אם אכתוב סצנת אקשן מלאה בפיצוצים ככה סתם כי אנשים אוהבים אקשן ולא כי הדמויות/הסיפור באמת צריכים לעבור סצנת אקשן, היא תצרום.

וקל לזהות את ההבדל בין סיפור שהדילמה של הגיבור בו אמיתית לבין אחד שלא.

אותו דבר בנושא היהדות ושמירת מצוות.
אפשר לכתוב ספר אקשן עם גיבור חרדי?
כן, אם אתה רוצה לכתוב ספר אקשן על גיבור חרדי.

אם אתה רוצה לכתוב ספר אקשן ומאלץ את עצמך שהגיבור יהיה חרדי, ככה בדיוק הוא יתנהג, כמו האנשים שדוחפים על ראשם כיפה בבית משפט.

אבל אם הוא באמת חרדי בעיניך, אם באמת חשוב לך היהדות/שמירת המצוות בסיפור. ככה הוא יתנהג.

סוכן חוזר בתשובה יכול להיות סוכן רגיל שעוצר להניח תפילין באמצע פרק, או אדם שצריך להתמודד אם היותו חרדי בסביבה שונה, כשחבריו עדיין זוכרים אותו כחילוני. נער מישיבה קטנה שמוצא את עצמו באמצע פרשיית ריגול יכול להיות נער בספר אקשן שנזכר מידי פעם שהוא מתגעגע לגמרא, או דוגמא מוקצנת על הקשיים של נערים בבין הזמנים.

השאלה אם לסופר (ולגיבור) חשובים באמת הדברים האלה, ואז הם יהיו קיימים בספרים באמת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
דיון מעניין!

לא מסכים עם זה שאם היהדות/שמירת מצוות מרגישה "מודבקת" בספרים, הבעיה היא היהדות/שמירת מצוות.

אם סצנות השיא בספרים שלנו מרגישות מודבקות ,נבטל את סצנות השיא?

אם הדמיות בספרים שלנו מודבקות, נכתוב ספרים בלי דמויות?

כמשהו בסיפור מרגיש מודבק, הבעיה היא שהוא לא נובע מתוך הסיפור. בין אם זה דמות, מסר, סצנה, או כל דבר אחר.

אם אכתוב סצנה בה הגיבור עובר שינוי כי גיבור צריך לעבור שינוי ולא כי הגיבור באמת צריך לעבור את השינוי הזה, היא תצרום.
אם אכתוב סצנת אקשן מלאה בפיצוצים ככה סתם כי אנשים אוהבים אקשן ולא כי הדמויות/הסיפור באמת צריכים לעבור סצנת אקשן, היא תצרום.

וקל לזהות את ההבדל בין סיפור שהדילמה של הגיבור בו אמיתית לבין אחד שלא.

אותו דבר בנושא היהדות ושמירת מצוות.
אפשר לכתוב ספר אקשן עם גיבור חרדי?
כן, אם אתה רוצה לכתוב ספר אקשן על גיבור חרדי.

אם אתה רוצה לכתוב ספר אקשן ומאלץ את עצמך שהגיבור יהיה חרדי, ככה בדיוק הוא יתנהג, כמו האנשים שדוחפים על ראשם כיפה בבית משפט.

אבל אם הוא באמת חרדי בעיניך, אם באמת חשוב לך היהדות/שמירת המצוות בסיפור. ככה הוא יתנהג.

סוכן חוזר בתשובה יכול להיות סוכן רגיל שעוצר להניח תפילין באמצע פרק, או אדם שצריך להתמודד אם היותו חרדי בסביבה שונה, כשחבריו עדיין זוכרים אותו כחילוני. נער מישיבה קטנה שמוצא את עצמו באמצע פרשיית ריגול יכול להיות נער בספר אקשן שנזכר מידי פעם שהוא מתגעגע לגמרא, או דוגמא מוקצנת על הקשיים של נערים בבין הזמנים.

השאלה אם לסופר (ולגיבור) חשובים באמת הדברים האלה, ואז הם יהיו קיימים בספרים באמת.
התשובה טמונה בדבריך. סצנה דרמטית בז'אנר דרמה, כנראה אינה מודבקת. כמו כן טיש אצל אדמו"ר אינו מאולץ כשמדובר בסיפורי צדיקים. אבל שניהם ביחד - פשוט. לא. קשור.
או שאולי אתה לא מסכים עם העובדה שפיצוצים ותפילין לא כל כך קשורים.
האפשרות היחידה היא להזכיר, כבדרך אגב, גם מושגים יהודיים בתור מעין הנחות יסוד, בתור דברים ברורים ומובנים מאליהם. כמו שברור שסופר שאינו שומר תורה ומצוות אינו צריך לטרוח ולציין את ההשתייכות המגזרית של הגיבור. אבל זה פשוט לא רלוונטי למציאות החיים כפי שאני מכיר אותה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
דיון מעניין!

לא מסכים עם זה שאם היהדות/שמירת מצוות מרגישה "מודבקת" בספרים, הבעיה היא היהדות/שמירת מצוות.

אם סצנות השיא בספרים שלנו מרגישות מודבקות ,נבטל את סצנות השיא?

אם הדמיות בספרים שלנו מודבקות, נכתוב ספרים בלי דמויות?

כמשהו בסיפור מרגיש מודבק, הבעיה היא שהוא לא נובע מתוך הסיפור. בין אם זה דמות, מסר, סצנה, או כל דבר אחר.

אם אכתוב סצנה בה הגיבור עובר שינוי כי גיבור צריך לעבור שינוי ולא כי הגיבור באמת צריך לעבור את השינוי הזה, היא תצרום.
אם אכתוב סצנת אקשן מלאה בפיצוצים ככה סתם כי אנשים אוהבים אקשן ולא כי הדמויות/הסיפור באמת צריכים לעבור סצנת אקשן, היא תצרום.

וקל לזהות את ההבדל בין סיפור שהדילמה של הגיבור בו אמיתית לבין אחד שלא.

אותו דבר בנושא היהדות ושמירת מצוות.
אפשר לכתוב ספר אקשן עם גיבור חרדי?
כן, אם אתה רוצה לכתוב ספר אקשן על גיבור חרדי.

אם אתה רוצה לכתוב ספר אקשן ומאלץ את עצמך שהגיבור יהיה חרדי, ככה בדיוק הוא יתנהג, כמו האנשים שדוחפים על ראשם כיפה בבית משפט.

אבל אם הוא באמת חרדי בעיניך, אם באמת חשוב לך היהדות/שמירת המצוות בסיפור. ככה הוא יתנהג.

סוכן חוזר בתשובה יכול להיות סוכן רגיל שעוצר להניח תפילין באמצע פרק, או אדם שצריך להתמודד אם היותו חרדי בסביבה שונה, כשחבריו עדיין זוכרים אותו כחילוני. נער מישיבה קטנה שמוצא את עצמו באמצע פרשיית ריגול יכול להיות נער בספר אקשן שנזכר מידי פעם שהוא מתגעגע לגמרא, או דוגמא מוקצנת על הקשיים של נערים בבין הזמנים.
בדיוק מה שרציתי לציין. אפשר לסכם כך - האופן בו הסופר ניגש למלאכה הוא שיכריע - האם הוא רוצה לכתוב פנטזיה/מרגלים ומצורך קהל היעד יוצר גיבור חרדי או שהוא פשוט לא יכול בלעדיו.

מיה קינן, למשל, כותבת ספר אחרי החלטה על מסר, ואפילו בספר האחרון שלה, שיש מרגלים ולוחמי עילית - אין שום תחושה דביקית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
התשובה טמונה בדבריך. סצנה דרמטית בז'אנר דרמה, כנראה אינה מודבקת. כמו כן טיש אצל אדמו"ר אינו מאולץ כשמדובר בסיפורי צדיקים. אבל שניהם ביחד - פשוט. לא. קשור.
או שאולי אתה לא מסכים עם העובדה שפיצוצים ותפילין לא כל כך קשורים.
תיק מקסיקו. סתרים (בערך, קו עלילה אחד היה לא קשור לשום דבר). בלתי הפיך. השבוע האחרון... יש עוד, רק צריכה להיזכר. מסכימה שלא הרבה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה