הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #61
פרק 9.
אחים.
אחים.
תחנת האוטובוס הסמוכה למתחם בית החולים, הייתה מבודדת וחשוכה – כך שהשהייה בה, הייתה מעיקה למדי. על ספסל המתכת ישב ברוך, מכווץ מקור, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו.
״בררר...״ הוא אמר, מפנה את הצליל לעבר תהילה שישבה לצידו. ״קפוא פה. אולי תבדקי שוב מתי יבוא האוטובוס?!״
בתגובה, העיפה לעברו תהילה מבט ביקורתי. ״רק לפני חמש דקות בדקתי,״ הזכירה. ״והאוטובוס היה צפוי להגיע תוך עשרים דקות. לא נראה לי שהוא ימהר יותר מהתחזית, וסתם מיותר לבדוק כל כמה דקות״.
ברוך התרומם ממקומו באנחה. ״אני מקווה שהוא יגיע בזמן,״ אמר, שולח מבט למרחק – אל קצה הרחוב, כאילו צפוי האוטובוס להגיח משם בכל רגע נתון. ״קר לי, ואני שונא את המקום הזה״.
תהילה הנהנה בראשה, כאילו רצתה להצדיק את תלונותיו של ברוך. ״טוב,״ אמרה בנימה תכליתית. ״בינתיים, יש לנו קצת זמן, ואתה עדיין חייב לי הסבר...״
ברוך סובב את ראשו בחדות לעברה. ״לגבי מה?!״ שאל בחשש.
היא שילבה את ידיה, מביטה בו בהבעה בלתי מרוצה. ״לגבי מה?!״ החזירה את השאלה. ״בוא נחשוב שנינו יחד. איזה הסבר אני יכולה לרצות ממך, אחרי כל מה שעברתי היום?!״
ברוך קימט את מצחו. ״זו שאלה טובה,״ אמר, למרות שהייתה זו התשובה הפחות טובה שיכול היה להשיב לשאלה הספציפית הזו. ״את בטח רוצה שאתחיל לנחש, אבל זה לא עובד טוב. אני תמיד גרוע בניחושים, כשאת שואלת אותי את השאלות האלו – אני תמיד מפליל את עצמי בכל מיני דברים שלדעתי לא מצאו חן בעינייך, ואפילו לא חשבת עליהם. בקיצור... אם יש משהו שאת חושבת שאני צריך להסביר לך – תגידי לי מה. אני מבטיח לענות תשובה לכל שאלה״.
כצפוי, הייתה תהילה רחוקה מלהשתכנע מהטיעון המנומק. ״אתה לא חושב שיש איזו בעיה, אם אתה יכול לחשוב על כל כך הרבה דברים שלא ימצאו חן בעיניי?!״ שאלה בענייניות מזויפת.
ברוך נאנח עמוקות. ״קר לי!״ בחר לסטות מהנושא. ״אני מציע שנמשיך את זה באוטובוס...״
תהילה נענעה בראשה. ״זה יותר מדי זמן לחכות,״ אמרה. ״ואם לא הבנת עד עכשיו – התכוונתי לשאול לאן נעלמת כל הצהרים״.
״אה,״ הגיב ברוך בחוסר חשק. לא היה לו שום רצון לשתף את תהילה בפרטים של הפעילות שלו, לא כאשר ברקע – עומד סיפור כל כך מביך, על הקלטה שעלולה להשפיל את כבוד הוריה. ״אז היית אומרת מהרגע הראשון שאת מתכוונת לזה. כבר דיברתי איתך לפני שיצאתי, הסברתי שאני הולך עם דודי. אמרתי שזו יוזמה של אבא שלך״.
היא הנהנה בראשה בקוצר רוח. ״בדיוק,״ אישרה. ״זה מה שאמרת. כל מיני דברים לא ברורים. גם כששאלתי את אבא שלי, קיבלתי כאלו תשובות. למה אתם כל כך חוששים לספר לי מה קרה?! זה יכול להיות יותר גרוע משאר הדברים שקרו היום?!״
ברוך הרכין את ראשו. ״זה לא כזה גרוע,״ מלמל. ״פשוט... דווקא בגלל שעברת הרבה דברים היום, לא רציתי להעמיס עלייך״.
היא חייכה חיוך עגמומי. ״זה בסדר,״ אמרה. ״תאמין לי, מה שזה לא יהיה – עכשיו גרוע יותר. זה תופס לי את הראש כל הזמן, ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר״.
ברוך הזדהה עם התחושה שלה, ויחד עם זאת – חש חוסר נעימות מהסיטואציה אליה נקלע. ״האמת היא, שזה לא סיפור כזה גדול,״ ניסה להקטין את האירוע, מבין שבמוקדם או במאוחר – הוא ייאלץ לחשוף בפניה את מטרת הנסיעה שלו. בליבו גמלה ההחלטה, לספר לה את האירועים העיקריים ולהשמיט את אלו הרגישים. ״נסענו להרצליה, אני והוא. אבא שלך ביקש מאיתנו ליצור קשר עם אחד מהבוגרים של הישיבה״.
למרות שהוא ניסה להמעיט כמה שיותר בתיאור המאורעות, קלטה תהילה איכשהו את החשיבות האמיתית שמאחורי הדברים. ״בוגר מהישיבה?!״ היא הגיבה בחשד. ״איזה בוגר?! למה בהרצליה?!״
ברוך השפיל את מבטו. ״את זוכרת את אליאב?!״ שאל.
״אליאב?!״ היא השיבה בשאלה. ״איזה אליאב?! ההוא שהיית הולך לבקר פעם?! זה שירד מהדרך?!״
ברוך הופתע מכך שהיא זכרה מיד את השם. ״בדיוק״, אישר. ״דודי היה צריך איזו טובה, שרק אליאב יכול היה לסדר. אבא שלך זכר איכשהו שאני ואליאב היינו חברים קרובים בישיבה, והוא הציע לדודי לצרף אותי – כדי שהוא לא ירגיש שמנצלים אותו או משהו כזה״.
הוא קיווה שהיא לא תוסיף ותערים עליו קושיות, וזו הייתה תקווה קלושה – כי ברור היה שהיא תהיה סקרנית לשמוע מה היה הנושא. בליבו הוא החליט, להעלים ממנה את האמת ולספר לה שהוא לא היה שותף בפגישה. זו לא הייתה החלטה חכמה במיוחד, אבל בהתחשב בנסיבות – נראה היה לו שזה הדבר הנכון ביותר.
ההחלטה שלו התבררה כמיותרת, שכן – הדברים שאמר הטרידו אותה מסיבה אחרת לגמרי. ״אתה רציני?!״ היא שאלה, באופן שהבהיר – שבעיניה, היה משהו שגוי במעשה שלו. ״באמת הלכת לבית של אליאב?! ביחד עם דודי?!״
״כן,״ השיב ברוך, מנסה להבין את הכוונה שמאחורי המילים. ״למה זה בעייתי?!״
היא נענעה את ראשה, כאילו סירבה להאמין שהוא מספר לה את האמת. ״אתה לא מבין בעצמך?!״ שאלה בנימה ביקורתית. ״הרי אתה שנזהרת תמיד, וגם הזהרת אותי, לא לספר לאף אחד מהמשפחה על הפעילות שלך. יש לך מושג איך אבא שלי יגיב כשהוא ישמע על זה?! יש לך מושג איך אחים שלי יראו את זה?! בעיניהם – יש כללים לכל דבר, ואתה שברת את כולם״.
החשש שלה היה מובן לברוך, והוא עצמו לא היה משוכנע שהצעד שעשה היה נכון, ולמרות זאת – ברגעים אלו, הייתה מוטלת עליו החובה להרגיע אותה. ״אל תדאגי,״ אמר. ״דיברתי עם דודי. הוא הבטיח שהוא לא יספר דבר״.
היא הייתה רחוקה מלהשתכנע, והוא ראה צורך להסביר את עצמו. ״מה שעשיתי,״ אמר. ״היה בשביל אבא שלך. בשביל המשפחה שלך. אני לא יודע מה דודי היה צריך ממנו, אבל זה היה מאוד דחוף לאבא שלך וגם לדודי. לא יכולתי לתת לאבא שלך להיות מודאג מעוד משהו כשהוא בכזה מצב – ומצידי, אני מוכן לקחת את הסיכון הזה״.
היא נענעה את ראשה. ״אני לא סומכת על דודי!״ אמרה בקול ברור. ״אתה אולי חושב שהוא בן אדם שיקיים הבטחות, וגם אני חושבת ככה באופן כללי, אבל הנאמנות שלו לאבא שלי – היא יותר מדי גדולה. כמה פעמים דיברו אצלנו על זה. אחים שלי חושבים – שאם אבא שלי יאמר לו לקפוץ לאש, הוא יעשה את זה בלי לחשוב פעמיים...״
ברור היה לברוך שהיא מאשימה אותו על חוסר ההיגיון שבמעשה שלו, ומבחינתו – זה היה בלתי הוגן. ״את מתייחסת למה שאני עושה כאילו זה משהו רע,״ אמר בנימה מאשימה. ״אבל גם את יודעת – שאני לא הצד הבעייתי בסיפור כאן. בכל משפחה אחרת, הייתי יכול לדבר על זה בחופשיות, וכולם היו גאים במה שאני עושה. רק במשפחה הזאת, יכולים להתייחס אליי בצורה לא טובה – ואת יודעת, שזה לא בגלל שכולם צדיקים וטהורים, אלא בגלל הראייה הזאת – שמזלזלת בכל מי שלא לבוש כמותם, או אוכל את האוכל שכולם אוכלים. אני מבין שמבחינתם – הבחורים האלו לא ראויים לשום יחס שהוא, ומי שמנסה להתקרב אליהם – הוא בוודאות פושע שרוצה להיות כמותם. אבל היי, את יודעת את האמת! למה את חוששת כל כך?!״
הוא ציפה לתגובה כועסת, אבל להפתעתו – ההבעה על פניה הייתה עצובה, כאילו היחס שלו לנושא הכאיב לה. ״אתה לא מבין!״ היא אמרה. ״אתה חושב שזה קשור רק למה נכון ומה צודק! אתה לא רואה את הצד שלי בסיפור!״
הוא הופתע. ״הצד שלך?!״ שאל בפליאה. ״חשבתי שאנחנו באותו צד״.
״ברור!״ אמרה, ומשום מה, הייתה תרעומת בדבריה. ״ברור שאנחנו באותו צד. אני הרי הראשונה שתאמר לך להמשיך במה שאתה עושה. לי ברור מה הסיבה שבגללה אתה הולך לשם, והאחים שלי יכולים לומר מה שהם רוצים. אבל אתה לא מבין, שהתמיכה הזאת – שאתה רואה אותה כמובנת מאליה, שמה אותי במקום מאוד לא נעים מול המשפחה שלי. בעיניך, יש רק את היתרונות. זו רק אני שמתמודדת עם זה שבחרת לך דרך שהיא כל כך לא הדרך של המשפחה שלי. זו לא רק הפעילות שלך עם אלו שירדו מהדרך והשעות הרבות שאתה מעביר איתם, אלא כל הדעות שלך – שבבית שלי, איש לא היה מעז אפילו לחשוב עליהן״.
היא השתתקה לרגע, כאילו חיפשה מילים להסביר את עצמה, ואז המשיכה – בפרץ מהיר יותר. ״אתה יודע מה זה לשבת בשולחן, ולשמוע את כולם מדברים על העולם שמחוץ לבועה שלהם, וכמה כולם טועים ומלוכלכים, ואיך הדרך היחידה היא רק הקיצונית – ולהבין, שהם מדברים עליי, בלי לדעת את זה?! קרה לך פעם שנאלצת להנהן בהסכמה, מול מישהו שתוקף את כל השקפת העולם שלך?!״
ברוך היה המום מהמתקפה. ״את מגזימה,״ אמר, מבין באיחור – ששגה באופן שאינו ניתן לתיקון.
״אני מגזימה?!״ היא חזרה ובקולה הייתה נימה ברורה של עלבון. ״אני מספרת לך על מה שאני עוברת, ובעיניך – אני מגזימה?! האמת, שזה בכלל לא מפתיע אותי! הרי מצידך, העולם הוא מושלם והדעות שלך הן בכלל – מה שכולם אמורים לחשוב. זה ברור, שבעיניך – כל מה שלא מסתדר עם זה, הוא כנראה המצאה או סתם הגזמה!״
ברוך נענע את ראשו, מנסה לתקן את הנזק שיצר. ״לא התכוונתי שמה שאמרת לא נכון,״ ניסה להסביר את עצמו. ״פשוט... אני חושב שאין באמת הבדל גדול כל כך בין מה שהמשפחה שלך חושבת, לבין מה שאני חושב. אני מסכים שלא הייתי משתף אותם בכל הדעות שלי, אבל זה לא נראה לי רחוק כל כך...״
בתגובה, היא נאנחה אנחה עמוקה. ״אין לך מושג...״ היא אמרה. ״אתה לא גדלת איתם. אתה מכיר את הצד היפה והנחמד שלהם. הם אולי נראים לך כמו אבא שלי, אבל הם לא. פשוט לא! מאבא שלי אני לא חוששת. אני מעלימה ממנו דברים – כי אני לא רוצה להכאיב לו. אצלו, תפיסת העולם באה ממקום אמיתי, והוא אף פעם לא יעשה משהו שיפגע בי״.
״אבל אחים שלי,״ היא המשיכה, ״הם רק מנסים לחקות אותו כל הזמן, והמניעים שלהם – רחוקים משלו. אני גדלתי בבית הזה, וראיתי איך כל שינוי מהקו המקובל – משגע אותם. שלא תבין לא נכון - הם היו אחים נפלאים, ורוב הזמן – הייתה לנו ההרגשה הכי נעימה בבית. אבל אני לא יכולה לשכוח, איך הם התייחסו לראובן כשהוא התחיל להתנדנד. גם היום, שנים אחרי מה שהיה, אני שואלת את עצמי לפעמים אם הם לא האשמים העיקריים במה שהוא נהיה״.
זו הייתה האשמה נוקבת, והיא כנראה קלטה את זה – שכן, בעיניה – היה פתאום משהו מפוחד. ״לא, אמרתי משהו שלא הייתי צריכה לומר,״ היא ניסתה לתקן. ״אני במצב רוח נוראי, ואני מדברת שטויות. הם היו אמנם לא בסדר אתו, אבל זה הוא. רק הוא. שום דבר לא היה יכול להחזיר אותו, אני בטוחה בזה – כי ההורים שלי עשו הכול. הם היו מוכנים להתפשר על כל דבר, והוא פשוט בז להם...״
זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בהן שמע אותה ברוך מספרת על התקופה ההיא, והסקרנות שלו ניצתה מיד. ״את יודעת...״ הוא ניסה לשמר את נושא השיחה. ״לפעמים אני שוכח שלמעשה – יש לך אח בכור. זה מוזר כל כך, כי אף פעם לא פגשתי אותו. איך הוא באמת?! לא כמו כולם?!״
למרבה הצער, נראה שסערת הרגשות שפקדה אותה – התפוגגה, שכן היא נענעה בראשה לאות סירוב. ״עזוב את זה,״ ביקשה. ״זה היה מזמן, ואני מעדיפה לשכוח...״
הוא ניסה לחשוב על דרך לשכנע אותה לספק לו בכל זאת מידע, אולם תוך כדי שהוא חושב – פרצה לפתע מנגינה חסידית עליזה מכיס חליפתו, והוא נאלץ להוציא את הטלפון – כשהוא רוטן על ההפרעה.
על צג המכשיר הופיע השם ׳דודי עוזר אישי׳, וברוך העווה את פניו. לא היה לו חשק לשוחח בשעה זו עם דודי, שממנו הוא נפרד רק לפני דקות. הוא החזיר את המכשיר לכיסו – מפנה שוב את מבטו לעבר תהילה. ״מה התחלת לומר לגבי ראובן?!״ שאל באגביות, למרות שהיא לא אמרה דבר.
שוב פרצה המנגינה, קוטעת את השיחה. הפעם, הוא העדיף לענות. כשהבעה רוגזת על פניו, הוא הקיש על הלחצן השמאלי העליון. ״כן, מה קורה?!״ שאל בקוצר רוח.
כמה רגעים לאחר מכן – החווירו פתאום פניו. ״מתי?!״ שאל בחרדה.
אם הוא היה חרד, התגובה של תהילה – הייתה מוקצנת פי כמה. ״מה קרה?!״ היא קראה בבהלה, ורעדה פתאומית אחזה בה.
ברוך הוריד את המכשיר לגובה המותן, על פניו הבעה חסרת אונים. ״אבא שלך,״ קרקר בקול צרוד. ״הוא התמוטט!״
במשך כמה רגעים – הייתה תהילה שרויה בהלם עמוק. לאחריהם, היא כנראה קלטה את המשמעות, שכן – עיניה הביטו בברוך בתוכחה. ״מה אנחנו עושים כאן?!״ היא שאלה. ״אנחנו חייבים לחזור. קדימה, בוא!״
עוד לפני שהספיק ברוך לעשות תנועה כלשהי, היא כבר החלה בריצה לכיוון בית החולים. ברוך קלט באיחור את כוונתה, וכך – הוא מצא את עצמו רץ בעקבותיה, קורא בשמה – כאילו השכיחה ממנו הסיטואציה כל מחשבה על התנהגות מנומסת.
כשהגיעו השניים אל בניין בית החולים – ציפה ברוך שהיא תעצור להפוגה קצרה, אבל היא הייתה נחושה להגיע בזמן הקצר ביותר – וכנראה לא הבחינה במצוקה שלו. רק כאשר כפתה המעלית על תהילה את הצורך לעמוד ולהמתין, היא הרשתה לעצמה את ההפסקה, וברוך יכול היה סוף סוף להדביק אותה – כשהוא מתנשם ומתנשף באופן שהביך אפילו אותו עצמו.
כמה רגעים לאחר מכן, עמדו השניים בחדר המבוא של מחלקת טיפול נמרץ. מיד כשיצא ברוך מהמעלית, הוא הבחין בדודי – שעמד, כשגבו מופנה אליו. ״היי!״ הוא קרא לעברו, ודודי הסתובב מיד. כשהבחין מיהו שקורא לו, התפשטה על פניו הקלה.
״אתם פה!״ הוא אמר, ולא ניתן היה לטעות בכך שהוא נתון בלחץ אדיר.
״איך זה קרה?!״ מיהר ברוך לשאול, ללא שום הקדמה.
על פניו של דודי הייתה מבוכה, כאילו חש אשם במידה כזו או אחרת במה שקרה. ״זה היה פתאום,״ הוא אמר, קולו עגום. ״הייתי באמצע לדבר עם הרב. סיפרתי לו על מה שהיה, וזה קצת הטריד אותו – אבל לא בצורה שגרמה לי לחשוב שזה היה מסוכן. כשסיפרתי לו על נמרוד – הוא הגיב בצורה קצת חריגה, אבל לא יותר מזה...״
תהילה הייתה מספיק ערנית כדי לקלוט את המילים האחרונות, וברוך – שלא יכול היה לומר דבר מבלי להסתכן, ניסה לסמן לדודי להפסיק ולדבר על הנושא. למרבה הצער, לא היה דודי מסוגל לקלוט רמזים, והוא המשיך לדבר באופן גלוי. ״הרגע בו השתבש הכול,״ סיפר, ״היה כשסיפרתי לו על הכינוי של האיש שאליאב קיבל ממנו את החומר – המזוקן. ברגע שהוא שמע את זה, הוא התמוטט – בלי שום הסבר הגיוני״.
נראה היה, שתהילה מגלה מעט מאוד עניין בדברים. ״איפה הוא עכשיו?!״ תבעה לדעת.
דודי נענע את ראשו. ״לא יודע,״ אמר. ״הם הכניסו אותו פנימה. לא נתנו לי להיות לידו. אתם יכולים כמובן לבקש להיכנס, אבל ממה שנראה לי – אין סיכוי שיאפשרו לכם את זה״.
על פניו של ברוך עלתה הבעה של השלמה. ״אם כך, נמתין...״ אמר בחוסר ברירה. הוא פסע לעבר אחת מכורסאות ההמתנה, והתיישב – מביט אל דלת המחלקה. תהילה התיישבה לצידו, היא לא אמרה דבר.
הדקות הבאות היו מורטות עצבים. לאיש לא היה רצון לדבר, ומשכך – היו כולם מכונסים במחשבותיהם, כך שהתחושה הכללית הייתה נוראה. בליבו כבר החל ברוך להשלים עם המחשבה שהוא ייאלץ להעביר את הלילה בין הקירות המדכאים שסביבו, אולם למרבה ההפתעה – יצאה פתאום אישה מבוגרת לבושה בחלוק ירוק, ונעמדה במרכז חדר המבוא כשהיא סורקת את הממתינים. ״אתה!״ קראה כשזיהתה את דודי. ״היית מלווה של איש מבוגר בשם מרדכי?! אתה הבן שלו?!״
תהילה התרוממה ממקומה במהירות הבזק. ״אני הבת שלו!״ הכריזה. ״מה אתו?! מה קרה לו?!״
אשת הצוות הפנתה את ראשה לעבר תהילה, ובעיניה היה מבט מזוגג. ״הוא בסדר,״ אמרה. ״התעורר עכשיו. אנחנו מריצים בדיקות, כדי לוודא שלא פספסנו משהו. זה קרה לאחרונה פעמים נוספות?!״
״מה?! לא!״ השיבה תהילה, מבולבלת מההתפתחות. ״רגע, מה אמרת... איפה הוא עכשיו?!״
״בחדר הראשון מימין,״ היא השיבה, נימת קולה לקונית. ״אתם יכולים להיכנס, אבל תהיו עדינים אתו. הוא לא צעיר, והוא עבר חוויה קשה״.
נראה היה, שתהילה לא שמעה את המילים האחרונות. היא נעה קדימה, פותחת את דלת המחלקה ונבלעת מאחוריה. ברוך, שנותר שוב מאחור, נאנח והתרומם ממקומו. ״אתה מתכוון להיכנס?!״ שאל את דודי.
בתגובה, נענע דודי את ראשו. ״הוא צריך אתכם עכשיו,״ הסביר. ״אולי אחר כך...״
ברוך התנתק ממקומו, פוסע בצעדים איטיים לעבר הכניסה אל המחלקה. הסיטואציה הייתה מוזרה עבורו, והוא חשש שהתנהגותו תהיה בלתי מתאימה למה שמצופה ממנו. להפתעתו, הוא זיהה את תהילה ממתינה לו מאחורי הדלת. ״נו, בוא!״ היא קראה לעברו. ״כמה אתה מתעכב?! אני לא נכנסת לבד!״
היא כנראה ציפתה ממנו לשמש בתפקיד המבוגר האחראי, אבל הוא עצמו – לא היה בטוח שיידע למלא את התפקיד כראוי. בחשש מסוים, הוא פתח את דלת החדר, מוצא את עצמו עומד בחלל מצומצם ועמוס, בו ניצבה מיטה אחת בלבד – ועוד כמה רהיטים ניידים כמו שידה קטנה וכורסת עור.
בשונה ממה שדמיין, ישב הרב על המיטה – והוא נראה עירני ומרוכז. הוא היה לבוש בבגדיו הרגילים, והשינוי היחיד שיכול היה להעיד על החוויה שעבר – היה עור פניו החיוור. כשהבחין הרב בתהילה, אורו פניו. ״איך?!״ קרא בשמחה.
היא לא הבינה את השאלה, ובמקום לענות – התקרבה בהיסוס לעבר המיטה, על פניה הבעה בולטת של חמלה. ״הכול בסדר?!״ היא שאלה, ובקולה היה משהו מתחנן – כאילו רצתה לשמוע תשובה חיובית כדי להירגע. ״מה קרה לך?! איך זה קרה?!״
ההבעה על פניו של הרב העידה שהוא מרוצה, למרות שלא הייתה לכך שום סיבה ניכרת. ״איך ידעת?!״ הוא שאל שוב, כאילו זו השאלה החשובה ביותר בעת הזו. ״מי סיפר לך שאני צריך דווקא אותך?!״
היא הייתה מבולבלת לגמרי, וברוך הבין אותה – עד כדי כך, שהרשה לעצמו להתערב. ״אנחנו היינו הכי קרובים,״ הוא הסביר. ״עוד לא הספקנו לצאת לדרך. דודי הוא שקרא לנו לחזור״.
על פניו של הרב התפשטה נהרה. ״אם כך, זוהי השגחה פרטית טהורה,״ אמר. ״בדיוק חשבתי לעצמי, איך אוכל לדאוג לכך שתהיי כאן לבדך, בלי שאיש לא יבחין בכך...״
המילים האחרונות היו בלתי מפוענחות, ותהילה נראתה כמו מי שלא הבינה אותן באופן מושלם. ״קודם כל, אני לא לבד,״ היא העירה בחיוך, מסמנת בתנועת ראש לכיוונו של ברוך שעמד לצידה – נבוך למדי. ״חוץ מזה, לא כל כך קשה לדבר איתי. רק לפני פחות מחצי שעה עזבנו את בית החולים, ויש לך את מספר הטלפון שלי, או לפחות – כך אני מקווה״.
משום מה, בחר הרב להתמקד בתגובתו דווקא בחלק הראשון של דבריה. ״אני מצטער, מעדתי בלשוני,״ אמר בנימה ברורה של התנצלות, שולח מבט לכיוונו של ברוך – שבעיניו, הייתה הסיטואציה מביכה יותר עם כל רגע שעבר. ״כמובן, לא התכוונתי להתעלם ממך. כוונתי הייתה רק ביחס לבניי ולבנותיי, שדואגים לי ביממה האחרונה יתר על המידה״.
ברוך הנהן בראשו בחיפזון. ״לא חשבתי אחרת,״ מלמל. ״זה היה ברור מאליו״.
הרב שילב את ידיו, מחזיר את מבטו אל תהילה. ״שאלת למה לא התקשרתי אלייך,״ חזר לנושא העיקרי שהטריד אותה. ״התשובה היא, שהסיבה שבגללה רציתי לראות אותך – היא מהדברים שהשתיקה יפה להם. לא אוכל להסתכן בכך שהדברים שאומר יגיעו לאוזניים בלתי רצויות״.
בעיני ברוך, היה החשש של הרב מוגזם. הוא שמע אמנם על האפשרות לצותת לשיחות טלפון, אבל בעיניו – הייתה זו מציאות רחוקה, כזו שאינה שייכת כלל לחיים האמיתיים. גם תהילה חשבה כנראה כמוהו, ולמרות שלא אמרה דבר – יכול היה ברוך לזהות את מחשבותיה.
״אוקי,״ היא אמרה, אחרי רגע של בלבול. ״אם ככה, זה נשמע לי כמו משהו ממש חשוב. אתה צריך שאעשה בשבילך משהו?!״
הרב הנהן בראשו. ״הבנת נכון,״ אמר, ולפי ההבעה שעל פניו – נראה היה שקשה היה לו להזדקק לטובותיה. ״אני צריך עזרה במשהו, שלדעתי – אין לי כרגע את היכולת להשיג אותו, בוודאי לא במסגרת הזמן הקרובה שבה צריך הדבר להיעשות. הייתי מעדיף להטיל את זה על מי שאינו מהמשפחה שלנו, כי זה עניין מורכב מאוד, אבל למרבה הצער – לא אוכל לעשות זאת. גם בגלל הצורך לשמור על הדבר כך שלא יתגלה בשום פנים, וגם בגלל שמבחינה מציאותית – אין זה אפשרי, אלא אם כן יארע נס מעל הטבע״.
״אני מוכרח לומר,״ הוא המשיך מיד, ״ששקלתי את הדבר, וחשבתי על כל צד אפשרי. כבר היום בבוקר הבנתי שאין מנוס מלעשות את הצעד הזה, אבל לא הייתי בטוח בכך, וניסיתי להאמין שעדיין לא הגענו למצב בו הדבר הכרחי. לצערי, דברים שעברתי שינו את דעתי, ולכן אני רואה צורך לבקש ממך את הבקשה הזו, מתוך ידיעה – שאת כנראה, האדם היחיד שממנו אוכל לבקש אותה״.
אלו היו הקדמות רבות, שהעידו על כך שהבקשה עומדת להיות כבדה ואפילו מאיימת. הסקרנות של ברוך התעוררה מיד, אבל גם היה בתוכו חשש מסוים מפני הדבר שעומד הרב לבקש. נראה היה, שלתהילה היו תחושות די דומות, שכן – בקולה היה משהו מפוחד כשאמרה: ״מה זה?! מה כבר יכול להיות כל כך חשוב ביום כזה?!״
הרב נאנח. הוא שתק עוד מספר רגעים, כאילו ניסה לדחות את הצורך, מתוך תקווה שמשהו ישתנה. אולם לבסוף, עלה על פניו מבע נחוש, ובעיניו הייתה החלטיות. ״אני צריך לפגוש את ראובן״ הוא אמר בכובד ראש. ״אני צריך לשוחח אתו פנים מול פנים, בצורה מאובטחת שלא תדלוף לשום אדם בעולם. השיחה הזו, שהיא מחויבת מכורח המציאות, צריכה להתבצע כמה שיותר מהר. כל שעה שתחלוף, עלולה לגרום נזק בלתי הפיך, ששנים יידרשו כדי לתקן אותו...״
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //