לא חושבת שמגיע לו אשכול נפרד, אז אני מעלה אותו פה... 
בדמיך חיי
עבר חודש. חודש שבו היא נשרפת מגעגועים, געגועים לתינוק המקסים שלה, שכנראה גם ד' חשב שהוא מושלם, אז הוא לקח אותו אליו, קרוב קרוב.
אמא שלה מחכה שהיא תתאושש, שתקום מהאבל ותחזור לחיים. היא באמת מנסה אבל כל פעם שהיא רוצה לקום היא רואה את עיניי התכלת היפות שלו מול עיניה והוא לוחש לה בלי קול: "כל כך מהר את שוכחת אותי, אמא?!" והיא מרגישה שהיא מתפרקת לחלקיקים קטנים, שכל אחד מהם צורח י-ו-ס-י ומפלי הניאגרה זורמים מעיניה. אמא שלה דואגת לה לארוחות, כל הזמן מביאה לה אוכל, ומנסה גם לדאוג לה לתעסוקה.
עכשיו היא פותחת את העיתון שהובא אליה אתמול ובוהה בו, מנסה להכריח את עצמה לקרוא. שלפחות תוכל להגיד שקראה משהו, ולא רק ניסתה למצוא עוד תמונה של יוסי בשביל לתלות על הקיר העמוס בלאו הכי.
לפתע בפינה השמאלית למטה כמה מילים תפשו את עיניה: למכירה נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו. והמשפט הזה מזכיר לה את הקופסא שבארון בצד, ואת הנעליים המדהימות שבתוכו. הנעליים שחמותה קנתה ליוסי, הנסיך שנולד כמעט מיד אחרי החתונה. ביד רועדת היא לקחה את הפלאפון, וחייגה את המספר הרשום בעיתון. בלב הומה היא שומעת את צליל החיוג, וכמעט מתחרטת שבכלל הציצה בעיתון הזה. קול צעיר וערני ענה לה לטלפון והיא פותחת את פיה, רוצה לדבר רהוט וצפוף כמו חוי של לפני האסון, אבל רק שבבי מילים יוצאות מפיה. "המו..דעה, הנעליים, התי..נוק, אני..." הדמעות מסמנות שבילים לחים על פניה, והיא מתקפלת לתוך עצמה בתנוחה שהיא מתרגלת כבר חודש.
האישה נשארת מעבר לקו, בדממה קצת המומה, ואז היא לוחשת: "רוצה להסביר לי על מה את מדברת?"
וחוי מנסה להתעשת ואומרת בקול שבור "חשבתי להקים קבוצת תמיכה לנשים" היא נושמת "במצב שלנו, את יודעת, זה ממש לא קל..." הקול שלה מתרסק לגמרי ומבול יורד מעיניה.
האישה עדיין לא מבינה: "קבוצת תמיכה לנשים שדודה שלהם שלחה לתינוק נעליים מאמריקה, אבל פספסה במידה?!"
עכשיו התור של חוי להיות המומה ואז היא אומרת "את רוצה להגיד לי שהתינוק שלך עדיין חי?"
"וכי למה שימות?"
"כי...כי..." חוי מתקשה למצוא מילים שיביעו את תמיהתה. "כי הניסוח של המודעה כל כך דרמטי, ואני חשבתי ש... שגם את... איבדת, את יודעת..."
האישה הצטחקה במבוכה עמוקה, "תמיד הייתי דרמטית, כל הזמן אמרו לי שאני עושה מכל הפטשי לוויה..."
חוי חייכה חיוך עצוב ואמרה "אני גם מאוד הייתי כזאתי, אבל זה היה רק עד שזה קרה."
מסתבר שזו הייתה אישה עם אינסטינקטים מחודדים כי היא הריחה שיש כאן סיפור לא לגמרי רגיל, ולכן היא שאלה "רוצה לספר לי על זה?"
הן קבעו להיפגש.
~~~
על הספסל הטובל בירוק פסטורלי ישבו שתי נשים. אישה אישה ובעיותיה, אישה אישה ודאגותיה. חוי וטובה, כך הציגה השניה את עצמה. בוחנות אחת את חברתה, מנסות ללמוד מהחיצוניות על הפנימיות.
חוי נשענה לאחור, עצמה את עיניה, שאפה אויר נקי, והחלה לספר: "ברגע שהוא נולד, הדרמטיות וההיסטריה שבתוכי הרימו ראש. במיוחד פחדתי מהרכב. פחדתי נורא שהוא יישאר לבד ברכב סגור. אלו שמסביבי באמת ניסו לזרום איתי, והקפידו שלא להשאיר אותו לבד ברכב. אם פעם קרה שהלכו אפילו להוציא משהו מתא המטען של הרכב והשאירו אותו בפנים הייתי מחוללת סערה איומה, בדרמטיות מוגזמת הייתי מספרת לכולם, כמובן בלי שמות, איך גורם בלתי אחראי השאיר לבד את הנסיך היקר שלי ברכב בלי מזגן, בחום אימים, ואיזה נס היה שבהשגחה פרטית מישהו שם לב והציל את הגוזל שלי ממוות אכזרי וחסר רחמים. כמו שאמרתי זה כמעט לא קרה, כי השתדלתי להיות לידו, ולשמור עליו מן הגורמים הנ"ל. וכאשר כן שלחתי אותו בלעדיי הייתי עוקבת אחריו מהחלון לראות שלא משאירים אותו לבד, ולא מוציאים נגיד קודם את החפצים ואחר כך אותו. פעמים בודדות קרה שהוציאו דברים אחרים לפני שהוציאו אותו, והוריקן היה קטן לעומת מה שעשיתי." היא לקחה אתנחתא קטנה, הוציאה בקבוק מים מתיקה, ברכה ולגמה. "היום אני יודעת עד כמה שזה לא עוזר ההיסטריה והדרמטיות האלו. אבל אז, לא ידעתי, ולכן מה שקרה תפס אותי לא מוכנה בכלל, כאילו שאפשר להתכונן לכזה דבר...: לפני חודש וחצי, הלכתי לישון יותר מאוחר ממה שהייתי רגילה. ישנו שלושתנו, אני בעלי והתינוק. בבוקר בעלי קם לתפילה, ואז... הוא... התינוק..." קולה נשבר ודמעות קריסטליות החלו לזרום "הוא ראה שהתינוק לא נושם, הוא הזמין הצלה, הוא העיר אותי: 'חוי, יוסי לא נושם, קומי!' אני קמתי מיד, בוהה בחוסר אמון באנשי הצלה שזרמו לבית, לא מבינה באיזה רכב שכחו את יוסי באמצע הלילה, היה כל כך ברור לי ששום גורל אחר לא מחכה ליוסי המלאכי שלי. ואז אני רואה אותם מנסים לעשות החיאה עוד פעם ועוד פעם ואני בוכה מאוד, מבינה שהמצב ממש לא טוב, ומנסה מתוך הבלבול הזה להתפלל לד' שיציל את יוסי. פתאום הפרמדיק מרים ידיים ואומר 'עשינו הכל'. העולם הסתחרר סביבי, התעלפתי. יוסי שלי איננו. ואני הייתי כל כך בטוחה שישכחו אותו ברכב, וחשבתי שאם אני עושה בלגן כל כך איום בשביל זה אף אחד כבר לא ינסה אפילו לחשוב להשאיר אותו, וחשבתי שבזה מתחילה ההשתדלות שלי ונגמרת. ואז התקשרתי לאמא שלי, להודיע לה, ואחרי שסיפרתי לה היא אומרת לי: 'מה קרה ליוסיל'ה החמוד, נשרט?' היא פשוט לא האמינה לי בגלל שתמיד הייתי מדברת ככה, בכזו דרמטיות. ואז הבנתי לאן הגעתי, שבמקום להתפלל לד' שישמור על יוסי ולעשות השתדלויות נוספות ניסיתי להסתדר לבד, וגם אף אחד כבר לא מאמין לי. חשבתי שאם אני אהיה דרמטית אני אצליח להסביר את עצמי יותר טוב, ואז כל אלו שמסביבי ישמרו יותר חזק על יוסי. אבל מאז אני קצת מנסה לעבוד על הדרמטיות להשתמש בה במקומות הנכונים, ואפילו..." סומק ורדרד עלה על לחיה והיא הנחיתה "התחלתי לפתח שיטה בשביל זה. כששמעתי אותך, חשבתי שבטוח שאת תסכימי להיות הראשונה שאני אנסה את זה עליה. צדקתי, נכון?"
~~~
"וזו הייתה הסיבה..." כך אמרה במפגש הפתיחה המרצה המפורסמת שלוקחת הון למי שרוצה להשתתף בסדנא הפרקטית שלה: 'איך להשתמש בדרמטיות בצורה הכי נכונה שיכולה להיות' "...שהגעתי לאן שאני היום".
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //