עזרה סכיזופרניה, ומה שמסביב

[גלבוע]

תודה לכולם,
עובר עלי ימים לא קלים, וסייעתם לי מאד ב"ה.
רק אספר לכן ,
שוחחתי איתה קצת , עם אמא שלי. סיפרה לי על הילדות הקשה שלה,
דבר שמעולם היא לא שיתפה אותי.
אתן יודעות מה היא אמרה לי?
"מאז שאני קטנה אמרתי לעצמי, לי זה לא יקרה , אני לא יהיה כזאת.
והנה בסוף זה קרה לי".

כואב לי מאד מאד, זה לא מבחירה שלה, ואחרי ולפני הכל היא רצתה להיות אמא הכי טובה בעולם.
והיה חשוב לי לכתוב את זה כאן , לסימנית ולאלו שגדלו מתוך קשיים דומים,
שבלב של כל אמא יש רק טוב.

אני חושבת זמה שבעיקר לומדים מפה זה שלא מספיק רצון טוב, וכדאי גם לטפל...

 

[אמא שואלת]

אני חושבת זמה שבעיקר לומדים מפה זה שלא מספיק רצון טוב, וכדאי גם לטפל...

היא ניסתה המון , אבל כנראה המחלה לא כ"כ פשוטה שגם אם רוצים , זה לא כזה קל..
שלעולם לא נתנסה.

ואני מוסיפה , שלא יהיה לא ברור, כתבתי את זה רק (וכתבו לי כמה נשים באישי) לאחר מעשה,
בדור של היום ב"ה יש הרבה הרבה יותר מודעות וטיפולים לכל דבר, אף אחד לא יכול להחזיר אחורה את הגלגל ולתקן כ"כ הרבה צער. אבל בכל זאת היה לי חשוב, בדיוק כמו שסימנית רשמה באחת ההודעות ,
ליצור משהו מבין ואוהב , למרות הכל.

ומעבר לזה שבלב של כל אמא יש טוב,
את צודקת בכל מילה. אני מכירה הרבה אמהות שגדלו בבתים בריאים לחלוטין ויש להן המון קשיים ובעיות,
כל אמא צריכה לשים לב לעצמה, ואם יש לה מה לשפר זו לא בושה ללכת ולטפל.

 

[גלבוע]

היא ניסתה המון , אבל כנראה המחלה לא כ"כ פשוטה שגם אם רוצים , זה לא כזה קל..
שלעולם לא נתנסה.

ברור וברור.
התכוונתי דווקא לבריאים שבינינו,
שמבטיחים לעצמם על כל מיני דברים 'אצלי זה יהיה אחרת'.
האוטומט לעשות כמו בבית הוא חזק,
ובטיפול טוב בס''ד יש סיכוי לבנות משהו חדש.

 

[אסתי בראון]

היי יקירה
קודם כל כל הכבוד לך על הפתיחות והרגישות והתובנות
1- אני ממליצה לך מאד מאד מאד ללכת לטיפול כי באמת לא נשמע שעברת חיים פשוטים וכמו שאת מרגישה ומתארת, גם אם את מנסה להיות במודעות יש העברה בין - דורית גם בלי שרוצים, ב"ה שאת בריאה, אבל צורות תקשורת שחווית על בשרך, עלולות להיות מועברות לסובבים שלך על ידך מבלי שאת רוצה ואפילו מתנגדת לכך רק כי זה מה שאת ראית- וזה קורה לכולנו שאנחנו מעבירים לילדינו דברים שגדלנו עליהם גם אם אנחנו הכי לא רוצים לפעול כך.
קודם למגיע לך ולביתך בית טוב וחם כמו שאת רוצה לתת וזה מצריך טיפול? איזה- את יכולה לפנות לקופת החולים שלך וללכת לטיפול בעלות מוזלת אצל מטפלת בהסדר- ממליצה לך ללכת לטיפול קליני כי יש לך דברים לעבד ולהעלות למודעות ולשיחה.
דבר שני- אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. בשפה המקצועית ישנה חלוקה בין אנשים אגו - סינטוניים לבין אנשים אגו דיסטוניים בהקשר של מחלות נפשיות.
חוויה אגו-סינטונית היא למעשה חוויה של הלימה, של התאמה בין האדם, ערכיו ושאיפותיו, לחוויה. לעומתה, חוויה אגו-דיסטונית היא חוויה של קונפליקט, של חוסר הלימה בין החוויה של האדם למכלול התכונות, השאיפות והערכים שמשייך לעצמו.


בהקשר של הפרעות נפשיות, הפרעה אגו-סינטונית היא הפרעה נפשית אשר אינה נחווית אצל האדם כחלק שלילי בו, הוא מקבל אותה ורואה בה כחלק ממנו, מאישיותו ומחייו. לעיתים, הסובלים מהפרעה אגו-סינטונית כלל לא יבחינו בכך שסובלים מהפרעה, לא יבחינו בנזק שעושה להם, יפרשו את הסימפטומים מהם סובלים כחלק מהם ומטבעם. לעומתה, הפרעה אגו-דיסטונית היא הפרעה שהאדם מודע לסבל שגורמת לו, ומעוניין להשליך אותה מעצמו. האדם אינו מזדהה עם מאפייני ההפרעה, שואף להפסיק את הסימפטומים מהם סובל, אינו רואה בהפרעה כחלק ממנו, אלא כגוף זר שהשתלט על נפשו.
חשוב לשים לב כי הפרעה אגו-סינטונית אינה אומרת שהאדם סובל ממנה פחות בהשוואה להפרעה אגו-דיסטונית, רק שהסבל לעיתים אינו מודע, או לחילופין נחווה כחלק אינהרנטי ובלתי נפרד מחייו של האדם. האדם לעיתים מקבל את הסבל, או כלל אינו מודע אליו, בגלל ההפרעה הנפשית ממנה סובל.- מועתק מאתר מכון טמיר לפסיכולוגיה.
אנשים שבעצם לא מרגישים שהבעיה בהם אלא בסביבתם- כמו התיאור של אמך- לא כל כך ישתפו פעולה בטיפול.
מנסיון של מטופלים שנשלחו על ידי בני משפחה ובשכנוע רב- הטיפול לא צולח לרב ( בלי הכללות) המטופל יאשים את כולם בבעיותיו ומה שיקרה בעצם שאת תבזבזי אנרגיה רבה וקושי רב ותקחי אחריות על הטיפול.
כן מציעה לך ליזום שיחה עם אימך ובאם היא תיענה ללכת לפסיכיאטר- שכמובן היא תוכל להיעזר רבות מטיפול תרופתי שיפחית את תסמיני המחלה- מצויין,
אם לא- השקיעי את האנרגיות בך, בסיוע לבני משפחתך- תוכלו לפנות לחיבה במעייני הישועה יש שם קבוצות תמיכה למשפחות מתמודדי נפש דבר חשוב ותורם מאד.
אל תשקעי בתוך ים הסבל כי הוא ישאב אותך פנימה. תרימי את עצמך ביתך וילדייך.
אשמח לסייע לך בפרטי
אסתי בראון עו"ס קלינית ומטפלת במבוגרים ונוער

 

[אסתי בראון]

מידע מויקיפדיה רק לחדד את העובדה כי סכיזופרניה זו מחלה. מחלה מורכבת שלא יכולה להימחק עם טיפולון אצל שיטה מסויימת
וכן אנשים סכיזופרניים מאוזנים יכולים לנהל חיים ולהקים משפחה. זה לא שהם אמורים להיות כלואים במחלקות סגורות. הכל תלוי מצב ואיזון.
סכיזופרניה (מגרמנית: Schizophrenie, מונח שהומצא בהשראת היוונית: σχιζοφρενία; בעברית גם: שַׁסַּעַת[1] באנגלית Schizophrenia)[2] היא הפרעה נפשית כרונית מורכבת והטרוגנית בביטוייה, השייכת לקבוצת ההפרעות הנפשיות הפסיכוטיות. הפרעה זו מתאפיינת בהזיות, מחשבות שווא, הפרעות בארגון הדיבור והחשיבה, צמצום רגשי, פגיעה בהנאה ובכוח הרצון והיזמה (initiative), בעיות קוגניטיביות (בזיכרון, קשב, פונקציות ניהוליות וכו'), התנהגויות מוזרות המוסברות על ידי החוויות הפנימיות החריגות (ההזיות, מחשבות השווא) ועל ידי שיבושי מערכות בקרה (קוגניטיביות), קשיים תפקודיים רבים בתחום התעסוקתי והחברתי[3]. למרות הסברה השגויה הרווחת בציבור, הנשענת במידת-מה על תרגום מילולי של שמהּ לעברית, סכיזופרניה אינה הפרעת זהות דיסוציאטיבית ("פיצול אישיות"). כוונת המילה "שסעת" או "נפש שסועה" במונח העברי ל"סכיזופרניה", הייתה לפיצול או אי תיאום בין תפקודים נפשיים שונים - רגש, חשיבה, התנהגות. אך שם זה, המקובל בסיווג הפסיכיאטרי, אינו תיאור מדויק לכל הצורות והביטויים המגוונים של הפרעה זו.

תוכן עניינים

• 1 היסטוריה[1]
  • 1.1 תסמינים חיוביים ושליליים
  • 1.2 טיפולים היסטוריים במקרי פסיכוזה
• 2 אבחנה
• 3 שכיחות ואפידמיולוגיה[2][1]
  • 3.1 באשפוז פסיכיאטרי בישראל
  • 3.2 גורמי סיכון המקובלים כיום על הקהילה המדעית
• 4 מאפייני התמונה הקלינית
  • 4.1 סימנים מקדימים (פרודורום)
  • 4.2 פירוט התסמינים[2][1]
• 5 תתי סוגים של סכיזופרניה
  • 5.1 הפרעות השייכות לספקטרום של סכיזופרניה
• 6 מהלך ההפרעה ופרוגנוזה[1][2]
  • 6.1 סיבוכים
    • 6.1.1 אלימות כלפי עצמו, כולל התאבדות
    • 6.1.2 סיבוכים פסיכוסוציאליים
    • 6.1.3 סכיזופרניה והסיכון לאלימות כלפי אחרים
• 7 החלמה
• 8 סטיגמה
• 9 אבחנה מבדלת
• 10 מחקר
  • 10.1 א. מחקרים המנסים להתחקות אחר גורמים לסכיזופרניה
    • 10.1.1 מחקרים העוסקים בהשערת הדחק - נטייה (Stress - Diathesis Hypothesis)
    • 10.1.2 מחקרים העוסקים בגורמים ביולוגים
    • 10.1.3 מחקרים על פעילות מוליכים עצביים (נוירו-טרנסמיטרים)
  • 10.2 ב. מחקרים על טיבה של הסכיזופרניה מאפייניה והשפעותיה על האדם
    • 10.2.1 מחקרים על קשרים בין רשתות נוירונים במוח
    • 10.2.2 מחקרים על מדדים נוירו-קוגניטיביים של סכיזופרניה
  • 10.3 ג. מחקרים העוסקים בהחלמה מסכיזפרניה
    • 10.3.1 מחקרים העוסקים במדדי החלמה ובמאפייניה
    • 10.3.2 מחקרים על התערבויות מקדמות החלמה
  • 10.4 ד. שינוי התפתחות ההפרעה לאחר האבחון
  • 10.5 כתבי עת מדעיים מהעולם
• 11 טיפול
• 12 שיקום
• 13 סכיזופרניה במדיה האמנותית
  • 13.1 ספרות יפה
  • 13.2 ספרי מחקר ומסות
  • 13.3 ספרי ייעוץ, הדרכה ועזרה עצמית
    • 13.3.1 בעברית
• 14 ראו גם
• 15 לקריאה נוספת
• 16 קישורים חיצוניים
  • 16.1 סרטים תעודיים
• 17 הערות שוליים

היסטוריה[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

אויגן בלוילר, פסיכיאטר שווייצרי שטבע את המונח "סכיזופרניה"

ספרו של בלוילר "דמנציה פרקוקס או קבוצת הסכיזופרניות", במהדורה משנת 1911
מימי קדם ועד למאה ה-19–20 לא הייתה קיימת הבחנה ברורה בין מקרים של מצבים פסיכוטיים שונים - מאניה פסיכוטית, דיכאון פסיכוטי, הביטויים הפסיכוטיים של סכיזופרניה, מצבים פראנואידיים, פסיכוזה על רקע שטיון/קהיון (דמנציה) או של הרעלות ופגיעות מוחיות "אורגניות" גסות אחרות ("השיתוק המוחי המתקדם" שבעגבת, אפילפסיה טמפורלית) וכו'. המצבים הפסיכוטיים נכנסו בדרך כלל לקטגוריה של "שגעון". תיאורים של מצבים פסיכוטיים שיכלו להיות גם על רקע סכיזופרני הופיעו בכתבים מצריים עתיקים (למשל פפירוס אברס) ובספרים של רופאים יוונים מימי קדם (למשל ארטאוס מקפדוקיה). בימי הביניים תוארו על ידי רופאים מוסלמים כמו אבן סינא.

במאה ה-17 הרופא האנגלי תומאס ויליס (1621-1675) תיאר ב 1672 בספרו "De Anima Brutorum" (הנשמה האנימלית) תמונה קלינית שהלמה בערך את זו של אדם עם סכיזופרניה. היה מדובר בצעיר שהיה בריא ותיפקד בצורה טובה מאוד עד שללא כל לחץ חיצוני נראה לעין התחיל להידרדר מבחינת התפקוד האינטלקטואלי והכוחות הנפשיים[4]. משנת 1797 נשאר לנו תיאור המקרה של ג'יימס טילי מתיוס, סוכן מכירות שאושפז בכפייה ושתסמיני מחלתו דמו לאלו של סכיזופרניה פרנואידית. דוחותיו של פיליפ פינל שפורסמו בשנת 1809 היוו תרומה נוספת להכרת ההפרעה. בשנת 1853 היה זה בנדיקט אוגוסטן מורל מצרפת שתיאר את תסמונת הפסיכוטית המתמשכת הפוגעת במתבגרים ובבוגרים צעירים ושנקראה על ידו "קהיון מוקדם" (démence précoce).

מאוחר יותר קארל קאהלבאום התייחס בשם "הבפרניה" להפרעה דומה לזו שתיאר מורל ואוואלד הקר כתב על מקרה של קטטוניה. ב-1891 תיאר ארנולד פיק מקרה בעל תסמינים פסיכוטיים הדומים ל"הבפרניה" ולהפרעה שתוארה על ידי מורל, ואף הוא קרא להפרעה זו "שיטיון מוקדם" (בלטינית: Dementia praecox, דמנציה פרקוקס, "קהיון מוקדם"). מושג זה, המתורגם בעבר לעברית גם כ"שטיון היבחרות" - התפרסם לאחר שהפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין השתמש בו כשתיאר בצורה יסודית את ההפרעה (ב-1893 וב-1896) וקבע שהיא שונה מה"מניה-דפרסיה", מידרדרת במהירות ובדרך כלל לא ניתן להחלים ממנה. מאוחר יותר (1913,‏ 1920) הביע הסתייגויות מסוימות לגבי הפרוגנוזה הראשונית שלו בנוגע לאפשרויות ההחלמה מההפרעה.

המונח "דמנציה פרקוקס" נזנח בהמשך לטובת המונח "סכיזופרניה" שנטבע בידי הפסיכיאטר השווייצרי אויגן בלוילר, בשנת 1911. הוא זיהה כי מצב זה אינו בגדר שיטיון וייחד לו שם נבדל – תחדיש, שאותו הלחים מן השורשים היווניים σχίζειν ("סכיזיין"; לשסע) ו-φρήν ("פרֶן"; נפש). באמצעות השם, שמשמעותו היא "נפש שסועה", ביקש לבטא את השסע, אי ההתאמה בין החשיבה, הרגש וההתנהגות והתרופפות האסוציאציות המחשבתיות, שהבחין אצל מי שפתחו את הפרעה. בלוילר דיבר למעשה על "קבוצת הסכיזופרניות", כלומר קבוצה של הפרעות פסיכוטיות בעלות מהלך רצוף או בשלבים, המתאפיין ב"שסע" בין תפקודים נפשיים שונים. הוא תיאר 4 תכונות סימפטומטיות "ראשוניות" - הידועות כ-4 "א": הפרעות באסוציאציות של המחשבות, הפרעה ברגש (אפקט), "אמביוולנציה" (קיום בו זמנית של רגשות מנוגדים כלפי מישהו או משהו) ונטייה "אוטיסטית" (היכנסות בתוך עצמו וניתוק מהמציאות). פרט להפרעות יסודיות אלה, קיימות לפי תיאורו של בלוילר, גם "תופעות משניות" (לא ספציפיות לסכיזופרניה) שהן פסיכוטיות מובהקות כמו הזיות ומחשבות שווא.

תרומה חשובה נוספת לחקר הקליני של ההפרעה תרם הפסיכיאטר הגרמני קורט שניידר שהתרשם שבמצבים הפסיכוטיים המופיעים אצל חולי סכיזופרניה קיימות תופעות שהוא החשיבן כאופייניות. הוא קרא להן "תסמינים מדרגה ראשונה" (1959) הם ידועים כעת כ"תסמינים שניינדריאניים", לפי שמו. דוגמאות של תסמינים כאלה היא ההרגשה שהמחשבות הוכנסו למוח או נגנבו ממנו, הרגשות של שקיפות, שבה כל המחשבות והרגשות חשופים בפני אחרים, גורמים חיצוניים יכולים לשלוט עליהן, אפשר לשמוע הזיות בצורת קולות המעירים הערות על מחשבות או התנהגויות של האדם וכו'.

מאוחר יותר קרפנטר ואחרים הוכיחו שאף אחת מהתופעות האלה אינן פתוגנומוניות לסכיזופרניה. הן יכולות להופיע גם במאניה, אם כי בשכיחות פחותה יותר[5].

ב-1918 הופיעה ההפרעה במדריך הדיאגנוסטי הראשון להפרעות נפשיות, "The Statistical Manual for the Use of Institutions for the Insane", ולאחר מכן המשיכה להופיע במדריכים דיאגנוסטיים, תחת השמות "שטיון מוקדם" או "סכיזופרניה". במהדורה הראשונה של המדריך הדיאגנוסטי האמריקאי המקובל כיום, DSM-I, שהופיע ב-1952, הוכנסה תחת הכותרת "תגובות סכיזופרניות" (ברוח השקפתו של אדולף מאייר), ובמהדורה השנייה כקבוצת הפרעות ה"סכיזופרניה".

הגישה ה"נאו-קרפליניאנית" בפסיכיאטריה (שנקראה כך בעיקר בניגוד ל[1]אסכולה ה"פרוידיאנית" הפסיכואנליטית ששלטה בכיפה שנים ארוכות בפסיכיאטריה האמריקאית) - החזירה את המחקר של ההפרעה אל המודל ה"רפואי" הפרעות שאיפיין את עבודותיו של קרפלין (ולמעשה לא היה בכלל זר לפרויד עצמו), במקרה ההפרעות הפסיכוטיות - מחקרן מבוסס קודם כל על תיאור הסימפטומים (תסמינים) והסימנים ועל ההסתכלות והמעקב אחרי מהלך ההפרעה, זאת כשאין כלים מעבדתיים אחרים (אנטומופתולוגיים) ונתוניםאטיולוגיים. על הגישה הזאת מתבסס פחות או יותר הסיווג הנוסולוגי של DSM III ו-DSM IV.‏DSM V[6]

תסמינים חיוביים ושליליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1980 הציע טימותי. ג. קראו (Crow) מיון של ההפרעה לסוגים I ו-II על בסיס הימצאותם או העדרם של סימנים חיוביים ושליליים. סיווג זה לא נכנס ל-DSM אך ניתן לפגוש בו במאמרים מקצועיים על סכיזופרניה גם כיום[7]. כמו כן חילק קראו את תסמיני הסכיזופרניה לתסמינים חיוביים ושליליים, מינוח שנמצא בשימוש מאז ועד היום[1].

תסמינים חיוביים ("חיובי" - במובן של "פרודוקציה" של חוויות): כוללים דלוזיות (אמונות שווא) והלוצינציות (הזיות). דלוזיה יכולה למשל להיות אמונותיו של אדם שהוא המשיח (המכונות דלוזיות מגלומניות או מחשבות שווא של גדלות), או, לדוגמה, שהשב"כ רודף אחריו (דלוזיה מסוג פרנואידי, דלוזיה או מחשבות שווא של רדיפה) או דלוזיית שליטה (למשל: "השב"כ השתיל לי מכשיר באוזן שאומר לי כל הזמן מה לעשות"). הזיות יכולות להיות הזיות ראייה - האדם רואה דברים שאינם קיימים במציאות. או, - הסוג הנפוץ ביותר - הזיות שמיעה, כשהאדם שומע קולות שמדברים אליו ואיש בסביבה אינו יכול לשמוע אותם. בחלק מהמקרים אלו קולות מעליבים ומשפילים. בחלק אחר של המקרים אלו קולות פוקדים, כלומר קולות שאומרים לאדם לעשות משהו. קיימות גם הזיות ריח ומגע, אך הן נדירות בסכיזופרניה והן קשורות לרוב למצב רפואי (נוירולוגי) או לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים[1].

תסמינים שליליים ("שלילי" במובן של ליקוי, חוסר וצמצום חוויות): כוללים אפקט קהה (השטחה או הקהיה רגשית), אלוגיה (דיבור או שפה "מדוללים" בצורה או בתוכן, חסימה בדיבור), הזנחה אישית (היגיינה ירודה, לבוש מרושל), אבוליציה או אבּוּליה (חוסר מוטיבציה), חוסר הנאה כללי (אנהדוניה) ונסיגה חברתית. קראו הבחין בשני סוגים של סכיזופרניה:

הפרעה מסוג I: ("חיובית": עם התחלה פתאומית, בעיקר תסמינים חיוביים, מבנים מוחיים תקינים בסריקות הדמיה ותגובה טובה יחסית לטיפול התרופתי האנטי פסיכוטי.
הפרעה מסוג II: בעיקר עם תסמינים שליליים, שינויים מוחיים חריגים בסריקות מוחיות ותגובה ירודה לטיפול התרופתי האנטי פסיכוטי.
סוג נוסף שהוצע הוא הבלתי מאורגן - סוג III - בלתי מאורגן (disorganized) (לידל): עם דיבור בלתי מאורגן - רפיון אסוציאטיבי, חשיבה עקיפנית וטנגנציאלית (הפרעת חשיבה), דיגרסיות, - התנהגות בלתי מאורגנת, ליקויים קוגניטיביים והפרעת קשב.
ננסי אנדריאסן וס. אולסן מדדו (1982) בעזרת סולם הערכה חמשה ממדים של התסמונת השלילית:

1. נסיגה או צמצום אפקטיביים - מבע קפוא משהו, צמצום התנועות הספונטניות ושל מחוות הגוף, צמצום קשר העין, ירידה בתגובות הרגשיות, אפקט לא מותאם, קול חד גוני, תלונות על ריקנות רגשית או על תחושת אבדן חוויות רגשיות
2. אלוגיה: צמצום התקשורת המילולית, דלות תוכן הדיבור, חסימות, איחור בתשובות, קושי סובייקטיבי לחשוב ולארגן את המחשבות
3. אבוליציה-אפאתיה: הזנחת ההופעה והיגיינה האישית, חוסר חשק בעבודה ובלימוד, חוסר מרץ (אַנֶרגיה), תלונות סובייקטיביות על חוסר רצון ואפתיה
4. אנהדוניה ונסיגה חברתית: ירידה בעניין כולל בפעילויות הפנאי, בפעילות מינית, חוסר יכולת לחוות יחסים קרובים ואינטימיים, צמצום היחסים עם ידידים וקולגות, מודעות לחוסר ההנאה ולנסיגה חברתית
5. הפרעה בקשב: חוסר ריכוז בפעילויות חברתיות, חוסר ריכוז במבחנים, תלונות סובייקטיביות על חוסר ריכוז.
טיפולים היסטוריים במקרי פסיכוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
בדומה לרפואה הכללית השיטות הטיפולית בתחום הפסיכוזה או ה"שגעון" בימי הקדם, בימי הביניים ולמשך מאות שנים עד לתקופה המודרנית התבססו על אמונות דתיות או מגיות ועל ידע עממי ומקצועי שהצטבר בידי המרפאים בקשר לסגולות הרפואיות של חומרים הנמצאים בטבע, כולל בצמחים או בגופם של בעלי חיים. בנוסף הן הסתמכו על ניסיונות בעלי גישה שיקומית - שכללו שיחות, ריפוי בעיסוק, ריפוי באמנויות, על ידי פעילות גופנית וכו'. כמו במחלות גופניות נוסו תכופות מתן משלשלים, הנחת עלוקות או הקזות דם.

ביוון העתיקה נועדו חלק מהטיפולים להשפיע על "ליחות" הגוף באמצעות צמחים או חומרים שהופקו מצמחים כמו דודא, בלדונה ואופיום. הומלצו סוגים של הידרותרפיה והתעמלות. גלנוס הזכיר את ה"ליתוטומיה" - שליפת "אבן השגעון" מן המוח, ניתוח במוח המצחי המופיע מאוחר יותר בציור של הירונימוס בוש ובישר את הלובוטומיה מן המאה ה-20[8]. מכיוון שאי שקט הפסיכוטי יוחס ל"התחממות קרום המוח", בהתאם לעקרון הטיפול ב"ניגודים", גלנוס המליץ במקרה זה טיפול על ידי מקלחות קרות[9]. בימי הביניים היו גישות שהתמקדו בתפילות, בכפרת "חטאים", בקמעות, ב"כישופים", בגירוש שדים וב"דיבוקים", בציד מכשפות ובהעלאתן על הגרדום[10].

בארצות אסלאמיות קמו עוד במאות 8–13 בתי חולים ראשונים שנועדו לחולי נפש או "משוגעים". לפעמים נסגרו החולים בכלובים, וטופלו בצליפות שוט (כמו הטיפול שקיבל אבו חסן בסיפור "הנרדם שהתעורר" באלף לילה ולילה)[11], אך היו קיימים גם גם ניסיונות טיפוליים הומניים בעזרת מוזיקה, ריקוד, הצגות, השמעת סיפורים[12].

לצורך מניעת אלימות בעלי סיכון לאחרים או סיכון עצמי או לצורך הרגעת אי שקט קיצוני יושמו אשפוזים בכפייה, שיטות הגבלה: בידוד בכלובים או צינוקים, קשירה בשרשראות, מאוחר יותר הגבלה בכותונת כפייה, קשירה למיטה.

במאה ה-16 קמו באירופה בתי מחסה או בתי חולים שבהם נוסו גם טיפולים על ידי עבודה (למשל עבודה חקלאית וכו').

במאה ה-17 התמסדו באירופה בתי חולים סגורים שבהם היו נהוגים קשירה בשרשראות, שימוש בתרופות מן הטבע ברוח התקופה כמו אנטימון, אופיום, חלב של אישה, שתן, דם חם; באותו זמן היו מרפאים שעודדו פעילות גופנית לרבות הליכה, שיטות שכנוע במלים, צפייה והשתתפות בהצגות[13].

במאה ה-18 התחילה כותנת הכפייה להחליף במוסדות לחולי נפש את השרשראות[14]. פיליפ פינל עודד טיפול על ידי עבודה[15], שתיקה, שכנוע. מקלחות שימשו לפעמים כאמצעי ענישה.

במאה ה-19 הונהגו תרופות לשינה כמו הכלורל הידראט, מלחי ברום וברביטורטים. השיטות הטיפוליות על ידי שינה והרדמה נקראו "נרקותרפיה" ונעזרו החל משנת 1903 בברביטורטים. ב-1921 ניסה קלזי לטפל סכיזופרניה באמצעות הרדמה כללית[16].

טיפולים ראשונים ב"הלם" כללו בימי הביניים זריקתם הפתאומית של החולים למים קרים, או נדיר יותר "עוגב החתולים" (וקרלין 1549) שאיפשר חשיפה לצרחות של חתולים שזנבותיהם היו נמשכות בעת הלחיצה על מקלדת. יוהאן כריסטיאן רייל ראה בכלי נגינה זה אמצעי לריפוי קטטוניה. בשנת 1917 המציא יוליוס וגנר פון יאורג את הטיפול על ידי הדבקת מלריה לחולי פסיכוזה - "מלריותרפיה", בעיקר לחולי "השיתוק הכללי" שבעגבת. המצאתו הביאה לו פרס נובל לרפואה בשנת 1927. הטיפול כשל בשאר המקרים של מצב פסיכוטי והיה כרוך בסיכונים של מלריה לחולים וגם למטפלים[17]. על בסיס ההשערה כי תרדמת גורמת לתחיית תאי מוח דיספונקציונליים ואולי להרס קישורים פתולוגיים בין הנוירונים, ועל בסיס תצפיות שהראו הטבה של דליריום טרמנס ואי שקט קטטוני אחרי טיפול באינסולין (הנס סטק בשווייץ) המציא מנפרד זאקל בשנים 1933–1936 את הטיפול בהלם אינסולין (אינסולינותרפיה) בסכיזופרניה - "טיפול זאקל" שיושם ב-30–50 ססיות בקצב של 3 בשבוע. הטיפול לא הועיל בסופו של דבר וננטש. יש סבורים שההטבות שנראו נגרמו במידה רבה על ידי גיוס המטפלים בטיפול בחולה. השיטה הייתה כרוכה בסכנת מוות במהלך התרדמת[18].

על סמך השערה כי פרכוסים אפילפטיים מטיבים עם פסיכוזה בשנת 1934 הנהיג לסלו יוז'ף פון מדונה טיפול אפילפטוגני באמצעות קמפור, בזריקות תוך ורידיות. בהמשך החליף אותו בטיפול על ידי קרדיאזול או מטרזול. לפעמים ניתנו צירוף של טיפול בקרדיאזול וטיפול באינסולין. החל מ-1938 טיפולים אלו יפנו מקום לנזע החשמלי - או "האלקטרושוק" שהומצא על ידי אוגו צ'רלטי, בעזרת מכשיר שהומצא על ידי לו'צ'ו ביני.

במאה ה-20 היה אחד הטיפולים שניתנו במסגרת אשפוז פסיכיאטרי למטופלים במצב פסיכוטי טיפול ניתוחי בשם לובוטומיה[8][19]. השיטה שפותחה בשנת 1935 על ידי הנוירוכירורגים אגאש מוניש (שזכה על כך בפרס נובל) ואלמיידה לימה מאוניברסיטת ליסבון שוכללה אחרי מלחמת העולם השנייה על ידי מריו אדאמו פיאמברטי באיטליה ווולטר פרימן בארצות הברית, בניתוח הפרונטלי הטרנסאורביטרי[8]. כיום טיפול כזה לא מבוצע עוד, אך עדיין חיים אנשים שעברו טיפול זה וחיים עד היום את תוצאותיו[20]. בשנים 1945–1954 מעריכים שכ-100,000 חולים עברו לובוטומיה, כמחציתם בארצות הברית[21].

פטריק למואן מציין אפילו ניסיון בארצות הברית ובצרפת לטפל בסכיזופרניה באמצעות דיאליזה. גם במקרה זה נוצר בהתחלת הטיפול אפקט פלצבו משמעותי הודות לתשומת הלב המרובה אליה חשוף המטופל בעת הניסוי[22].

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבחנה של סכיזופרניה ניתנת על ידי פסיכיאטר, בהסתמך על מספר פגישות[1]. הדרישות לאבחנה של סכיזופרניה לפי מדריך האבחון האמריקאי DSM 5 הן:[2]

• א. שניים או יותר מהתסמינים שלהלן צריכים להופיע למשך זמן ניכר לאורך תקופה של לפחות חודש אחד, או פחות אם ההפרעה מטופלת תרופתית). לפחות אחד מהתסמינים חייב להיות 1,2 או 3.
  1. מחשבות שווא.
  2. הזיות
  3. דיבור בלתי מאורגן (למשל תופעות תכופות של אינקוהרנטיות או גלישות בחשיבה)
  4. התנהגות בלתי מאורגנת באופן גס או קטטונית.
  5. תסמינים שליליים (אבוליה, אָפקט שטוח).
• ב. ירידה בתפקוד התעסוקתי, החברתי (בקשרים בינאישיים), הזנחה בהיגיינה האישית, במידה בולטת בהשוואה למצב שלפני התחלת הסימפטומים, למשך מרבית הזמן שחלף מאז הופעת התסמינים.
• ג. התסמינים קיימים במשך חצי שנה לכל הפחות, בה לפחות חודש אחד של תסמינים מקבוצה א. ("תסמינים פעילים"). בתקופה המוזכרת יכולים להתקיים גם תסמינים של פרודרום (prodromal symptoms) או שרידיות (residual symptoms). בתקופה של הפרודרום (prodromal period) או השרידיות (residual period) הכלולות במהלך המחלה יכולים להופיע רק תסמינים שליליים או 1–2 ויותר מהסימפטומים הפעילים (מסעיף א) בצורה מתונה. (למשך - אמונות מוזרות, או חוויות תפיסתיות בלתי רגילות)
• נשללו הפרעות כמו (הפרעה סכיזואפקטיבית, דיכאון, הפרעה דו קוטבית)
• נשלל השפעות פיזיולוגיות של חומרים (למשל, סמים ממכרים, או תרופות) או הפרעות רפואיות אחרות
• במקרה של קיומן של הפרעה מספקטרום האוטיסטי) או הפרעות תקשורת מילדות, נוספת אבחנה של סכיזופרניה רק אם קיימים תסמינים אופייניים לסכיזופרניה, שבתוכן תופעות של מחשבות שוא והזיות בולטות למשך חודש לפחות.

שכיחות ואפידמיולוגיה[2][1][עריכת קוד מקור | עריכה]
שכיחות הסכיזופרניה באוכלוסייה הכללית היא 1%–1.5%, כאשר השוֹנוּת בין אזורים שונים בעולם היא קטנה יחסית. השכיחות בין המינים שווה, אך קיימים הבדלים בהופעתה ובמאפייניה. בגברים, שיא הופעת ההפרעה הוא בגיל 15–25, ויש להם סיכון רב יותר לפתח תסמינים שליליים. בנשים, שיא הופעת ההפרעה הוא בגיל 25–35 ולהן סיכון רב יותר לפתח תסמינים "חיוביים"[1]. הסכיזופרניה היא הפרעה מאתגרת מבחינת אפידמיולוגיה כיוון שיש לה צורות שונות ומגוון תסמינים רחב ביחס להפרעות אחרות[1].

באשפוז פסיכיאטרי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתבסס על הנתונים העדכניים ביותר הקיימים בידנו, שיעור האנשים עם סכיזופרניה מכלל המתאשפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל עמד על 50.6% (11,020 איש במספרים מוחלטים). מתוכם 13.2% (627 במספרים מוחלטים) אשפוזים ראשונים ו-61.1% (10,393 איש) קבלות חוזרות לאשפוז[23]. משמעות הנתון הזה היא שכמחצית מהמתאשפזים בבתי חולים פסיכיאטריים בישראל הם אנשים עם סכיזופרניה. בחלק גדול מהמקרים מדובר באשפוזים חוזרים.

גורמי סיכון המקובלים כיום על הקהילה המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]
א. קרבה משפחתית: קרוב משפחה מקרבה ראשונה שהתפתחה אצלו סכיזופרניה: בעיקר הורה (אחד או שניהם), או אח תאום זהה[1].

ב. הריון ולידה: הריון ולידה טראומטיים, היריון בתקופת האביב, המלווה בזיהום ויראלי, מחלה הורמונלית או שימוש בסמים, הריון כשהאשה במצב של תת תזונה, סיבוכים שונים בלידה הקשורים במצוקה לעובר או נזק למוחו, ועוד[1].

ג. שימוש בסמים שונים כמו LSD[24], קוקאין[25], אמפטמין, פנציקלידין וחשיש[26].

ד. קיום של מחלות אורגניות שונות, כמו אפילפסיה של האונה טמפורלית[27] או מחלת הנטינגטון[28]

חשוב להדגיש שמצבי הסיכון הללו אינם ייחודיים באופן בלעדי לסכיזופרניה ולכן יש להתייחס אליהם בהסתייגות רבה.

מאפייני התמונה הקלינית[עריכת קוד מקור | עריכה]
סימנים מקדימים (פרודורום)[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעמים רבות ישנם סימנים ותסמינים הקיימים לפני מלוא התמונה הקלינית על מחשבות השוא וההזיות הנקראות "תסמינים פעילים". הסימנים והתסמינים המקדימים את "התסמינים הפעילים" עשויים להופיע חודשים עד שנים לפניהם. תלונות גופניות שונות, בעיות בתפקוד במישור התעסוקתי והחברתי, עניין חדש ו"אובססיבי" ברעיונות מופשטים, בפילוסופיה, במיסטיקה ובדת, התנהגות מוזרה, שינויים חריגים באפקט, שינוי בדיבור, מחשבות פרוולנטיות (overvalued ideas) ביזריות, וחוויות תפיסתיות מוזרות. תקופה זו שלפני התפרצות ההפרעה נקראת תקופת הפרודרום[29][30][1]. ה-DSM וה-ICD מציינים שתי הפרעות שעלולות להתפתח לתמונה קלינית של סכיזופרניה: הפרעת אישיות סכיזוטייפלית: כ-10% ממי שהתפתחה אצלם סכיזופרניה אובחנו בעבר בהפרעת אישיות זו[1]. גם הפרעה סכיזופרנופורמית שבה ישנה כבר תמונה פסיכוטית, עשויה להקדים אבחנה של סכיזופרניה[1].

פירוט התסמינים[2][1][עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרעות בחשיבה: זוהי קבוצת התסמינים האופיינית לסכיזופרניה במיוחד[1]. הפרעות אלה כוללות: האדם חושב לפי חוקים פרטיים והגיון פנימי פרטי משלו. חשיבה זו מסיטה אותו מהסקת מסקנות המבוססת על הגיון רגיל ושיפוט מציאותי. ההסטה יכולה להתבטא בכך שנושאים חסרי משמעות שאדם ללא ההפרעה היה מתעלם מהם, מקבלים בחשיבת האדם עם סכיזופרניה משקל מרכזי. תופעה נוספת היא רפיון אסוצייטיבי: בשיחה עמו האדם יקפוץ מנושא לנושא ללא קשר, הגיון או מטרה וללא תפקוד תקשורתי הנוגע לעניין. החשיבה עשויה להתאפיין בתוכן מוזר. היא עשויה להתאפיין במעגליות (חזרה על היגדים שוב ושוב), ולהתאפיין בהפסקות, שיבושי מילים או קטעי משפטים מעורפלים בעלי משמעות פרטית.

הפרעות בתפיסה: ההפרעה הטיפוסית בתפיסה היא הלוצינציות (הזיות). האדם עם סכיזופרניה עלול לשמוע קולות (זהו סוג ההלוצינציות השכיח ביותר). בחלק מהמקרים אלו יהיו קולות שיאמרו לו דברים מעליבים משפילים או מאיימים. במקצת מהמקרים אלו יכולים להיות קולות פוקדים, המנחים את האדם עם סכיזופרניה לבצע או לא לבצע משהו. הזיות הקשורות לחושים אחרים כמו ראייה, ריח או מישוש נדירות יותר. הלוצינציות ראיה ומישוש יכולות להתרחש גם על רקע של מצב רפואי "אורגני" ולכן במקרה של הופעתן תיבדק אפשרות של פגיעה מוחית "אורגנית" או גופנית אחרת המשפיעה על המוח.

הפרעות באפקט: ההפרעות באפקט (רגש) יכולות להתבטא בצמצום רגשי: מי שלקה בסכיזופרניה ידווח שהוא חש מעט מאד רגשות וחש ריקנות רגשית. הוא ייראה אדיש למתבונן מהצד, ללא הנאה וללא שמחת חיים. בחלק מהמקרים האדם ידבר בקול מונוטוני, וללא שימוש בהבעות פנים המביעות רגש. היבט נוסף של הפרעות באפקט הוא אי יציבות רגשית ורגש שאינו תואם סיטואציה.

הפרעות בהתנהגות וברציה: ההתנהגות העלולה להראות לאדם המתבונן מהצד כבלתי תכליתית ולא מכוונת מטרה. כמו כן קיימת פגיעה במוטיבציה לעשות דברים. בסכיזופרניה עלולים לאבד עניין בעולם החיצון ולסגת ממעורבות בעולם החיצון לפסיביות.

קשר עם העולם החיצון ויחסים אישיים: נטייה לסגת מקשרים חברתיים ולהתכנס בתוך עולם פנימי מבודד, תוך אובדן עניין ומעורבות רגשית בקשר עם העולם החיצון.

זהות עצמית, זהות מינית ודימוי גוף: הפרעה זו יכולה להתבטא בדפרסונליזציה: חוויה של האדם שהוא נמצא מחוץ לגופו ומתבונן בעצמו מהצד, חוויות של "בועה" וכו'. כמו כן היא יכולה להתבטא בתפיסה מעוותת של אברי הגוף או צורתו החיצונית.

תתי סוגים של סכיזופרניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה-ICD 10 מציע עדיין בדומה לסיווגים קודמים, חלוקה של הסכיזופרניה למספר תת-סוגים לפי מאפיין בולט של התמונה הקלינית[1]. חלוקה זו אינה קיימת עוד בסיווג שב-DSM 5[2][2] ולפי פרסומים מהשנים האחרונות ייתכן מאד שגם חלוקה זו תהפוך בICD-11 לחלק מההיסטוריה[31].

הסוג הפרנואידי (סכיזופרניה פרנואידית): סוג זה מתאפיין בהתעסקות מרובה במחשבת שווא אחת או יותר (בעיקר רדיפה או גדלות) או בהזיות שמיעה. הפרעה מסוג זה תתפרץ לרוב בשלב מאוחר יחסית בחיים. אנשים עם סכיזופרניה פרנואידית לרוב חשדניים, מגננתיים ולעיתים יכולים להיות עוינים ואגרסיביים. לרוב, אנשים אלו מתנהגים כראוי בנסיבות חברתיות. כיום, נוטים לאבחן את התנהגותם בתא המשפחתי לעומת התנהגותם בחברה אשר יכולה להיות שונה לחלוטין[32][33].

הסוג הבלתי מאורגן: בדפוס זה יש תסמינים רבים המשתנים מעת לעת. אחד המאפיינים הבולטים הוא דיבור לא מאורגן המלווה ברפיון אסוצייטיבי, עד כדי קושי להבין למה האדם התכוון בדבריו. האפקט עשוי להיות לא מותאם ועשוי לכלול ביטויי רגש לא מותאמים ומתחלפים, לבליות רגשית, ועוד. סוג זה של סכיזופרניה שונה גם במהלך התפתחות ההפרעה: הוא מתפרץ בדרך כלל בצורה חדה ופתאומית בסביבות הגילאים 15 עד 25 והוא מלווה בהפרעות קשות בתפקוד האישי, בנטייה להתבודדות וריחוק חברתי. מהלך ההפרעה מתחיל בצורה סוערת ובהמשך מתמתן ונוצר דפוס כרוני הכולל החמרות מדי פעם, לעיתים כאלה המחייבות אשפוז[1].

הסוג הקטטוני: בנוסף לסימפטומים אחרים של ההפרעה, קיים בו מצב קטטוני, המתאפיין בשניים מהבאים לפחות[1]:

• חוסר תנועה - עשויים להישאר בתנוחה בלתי נוחה אחת ולא לזוז ממנה. אם אדם אחר ישנה את תנוחתם, הם יישארו בתנוחה החדשה.
• יתר פעילות תנועתית - תזזיתיות, הפעילות תהיה חסרת מטרה, ובלתי מושפעת מגירויים חיצוניים.
• תנועות סטריאוטיפיות, מנייריזם בולט, גיחוך תמידי, תנוחה מוזרה.
• חזרה על מילים (אקולליה) או על תנועות של אדם אחר (אקופרקסיה).

ייתכנו מעברים מהירים מתזזיתיות לחוסר תנועה. כמו כן שכיחה הופעה של אילמות. אנשים אלו מצריכים השגחה צמודה על מנת למנוע מהם לפגוע בעצמם או באחרים. בנוסף, ייתכנו תת-תזונה, תשישות, חום גבוה ופגיעה עצמית. בסיווג של DSM 5 קטטוניה היא אבחנה נפרדת לגמרי מסכיזופרניה, (אם כי שתיהן נמצאות באותו פרק)[2], מכיוון שפוגשים אותה גם בהפרעות נוירו-התפתחותיות, במצבי דיכאון, במחלה דו קוטבית, הפרעה סכיזו-אפקטיבית, הפרעה סיכזופרניפורמית, הפרעה פסיכוטית קצרה, הפרעות מוחיות אורגניות.

הסוג השרידי (residual): סוג זה של סכיזופרניה מאפיין את המצב הכרוני של סכיזופרניה אחרי חליפת ההתלקחות הפסיכוטית. התסמינים הם בעיקר תסמינים שליליים (ראו תיאור לעיל)[1].

הפרעות השייכות לספקטרום של סכיזופרניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סכיזופרניה פשוטה: סוג זה של סכיזופרניה מצוין בסיווג ICD 10 בפרק של סכיזופרניה בדומה לסיווגים קודמים אחרים. בסיווג DSM 5 מופיעה הפרעה זו כהפרעת אישיות סכיזוטיפלית. בהפרעה זו אין מצב פסיכוטי ברור, הדלוזיות וההלוצינציות אינן בולטות, אך תיתכנה גלישות פסיכוטית קצרות למשך שעות ספורות בכל פעם[1].

הפרעה סכיזוטיפלית: ב-DSM 5 מוגדרת כהפרעת אישיות סכיזוטיפלית. ב-ICD - נמצאת בפרק הסכיזופרניה.

מהלך ההפרעה ופרוגנוזה[1][2][עריכת קוד מקור | עריכה]
המאפיינים הפסיכוטיים של סכיזופרניה מתפתחים בדרך כלל במהלך העשור השלישי לחיים (כלומר גילאי 20 עד 30). התפתחות תסמינים אלה לפני הבגרות היא נדירה. אצל נשים ההפרעה מתפתחת מעט מאוחר יותר, בשנות העשרים המאוחרות שלהן. אופן התפתחות ההפרעה הוא לעיתים חד ובולט מאד. במקרים רבים אחרים הסימפטומים מתפתחים בהדרגה מתמונה של תסמינים לא ספציפיים. משהתפתחה ההפרעה היא יכולה לקבל צורה של הפרעה כרונית, הנמשכת לאורך שנים ומתאפיינת בדפוסים יציבים פחות או יותר של מאפייני ההפרעה המתוארים להלן. במקרים אחרים ישנה הטבה הדרגתית. קיים גם דפוס התפתחות בו יש אפיזודות של החרפה (לעיתים כזו המחייבת עלייה מבינון התרופות, אשפוז-יום פסיכיאטרי או אפילו אשפוז פסיכיאטרי) מלא. קיימים גם מקרים בהם האדם יחלים לחלוטין מההפרעה וישאר ללא סימפטומים כלל[1]. קיימים ממצאים המצביעים על כך שצריכת קנאביס[34] או קוקאין[35] במהלך התפתחות ההפרעה פוגעת משמעותית בפרוגנוזה ועלולה להאריך אשפוזים.

השונות בתסמיני הסכיזופרניה גדולה עד כדי כך שאין תסמין בודד שמופיע אצל כל מי שהתפתחה אצלם סכיזופרניה כמכנה משותף. אין תסמין הייחודי רק להפרעה זו[1][36]. כמו כן, מהלך ההפרעה שונה מאדם לאדם, שכן ישנם תסמינים היכולים להופיע ולהעלם[37].

סיבוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלימות כלפי עצמו, כולל התאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיעור האובדנות בסכיזורפניה גבוה יחסית למרבית ההפרעות האחרות. זאת בשל האופי הכרוני של ההפרעה והפגיעה הנרחבת של התסמינים באיכות החיים. שיעור ההתאבדות נע בין חמישה לשישה אחוז. שיעור ניסיונות ההתאבדות עומד על כ-20%. סיכון שלישי נובע משימוש בחלק מהתרופות האנטי פסיכוטיות. חלק מתרופות אלה עלול להשפיע על דפוס הפעולה החשמלי של הלב[38][39], חלק מהתרופות גורם לתופעות כמו השמנה[40][41]

סיבוכים רפואיים

סיבוך חשוב של המחלה הוא תוחלת חיים קצרה יותר מהאוכלוסייה הכללית, זאת מסיבות הקשורות לעישון, תזונה לקויה וחיים בעוני מרוד[1]. סיבוך שלישי נובע מתופעות לוואי של תרופות - אנטיפסיכוטיות, לשינה ולהרגעה, אנטידיכאוניות וכו'. ישנן תרופות העלולות להשפיע על דפוס הפעולה החשמלי של הלב[38][39], חלק מהתרופות גורם לתופעות כמו השמנה, עלייה ברמת הסוכר והשומנים בדם[40][41]}}.

סיבוכים פסיכוסוציאליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיכון חשוב הוא תוחלת חיים קצרה יותר מהאוכלוסייה הכללית, זאת מסיבות הקשורות לעישון, תזונה לקויה וחיים בעוני מרוד[1]. קיימים סיכונים פסיכוסוציאליים כתוצאה מההפרעה. חלקם קשורים לקושי לענות על דרישות חברתיות וקשיי תפקוד שונים המונעים בחלק מהמקרים תעסוקה. חלקם קשורים לסטיגמה כלפי אנשים עם מגבלה נפשית. אדם עם סכיזופרניה עלול להיות בסיכון לבדידות, עוני מרוד, בעיות רפואיות שהן תוצאה של חיים בעוני, וכן בעיות רפואיות כתוצאה משימוש בסמים או אלכוהול וכתוצאה מעישון.

סכיזופרניה והסיכון לאלימות כלפי אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת הדעות הקדומות הרווחות בציבור ביחס לחולי סכיזופרניה היא היותם אלימים יותר מהאוכלוסייה הכללית[42]. קיימת הפרזה רבה בדעה זו והיא נובעת מתגובה ציבורית מוגזמת לאירועים בודדים בעלי הד גדול בתקשורת[1] שבהם המעשים היו לפעמים אלימים מאוד, בלתי צפויים או מניעיהם בלתי מובנים[43]. הקשר האסוצייטיבי במחשבה של האנשים מוסבר, בין היתר, על ידי התופעה המכונה "מתאם מדומה"[44].

במציאות כ-90% או יותר מהחולים בהפרעות פסיכיאטריות קשות, כולל סכיזופרניה, אינם מבצעים אף פעם מעשי אלימות. כלומר פחות מ-10% מהחולים במחלות אלה מבצעים מעשי אלימות[45]. הפרעות נפשיות חמורות אחראיות לכ-3-5% לערך מהעבירות האלימות.

לעומת זאת אחוז המקרים של התנהגות אלימה בקרב החולים - בעיקר על רקע קו-מוריבידיות עם שימוש בסמים ואלוכוהול, עם היסטוריה של עבריינות והתנהגות דיסוציאלית ועל רקע של מצב פסיכוטי עם מחשבות שוא רדיפתיות, חוסר טיפול תרופתי וחוסר תובנה למחלה, שיעור המעשים האלימים הוא גדול יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. בישראל נמצא אצל גברים חולי סכיזופרניה שיעור פי 4 יותר גדול של מקרי אלימות לעומת אוכלוסיית הביקורת, ואצל נשים פי 9. השיער היה פי 5 אצל חולים שהשתמשו בסמים מאשר באלו שלא[46][47], ובקרב מי שהיה להם רקע של עבריינות ואלימות עוד טרם פרצה אצלם סכיזופרניה[48][42][47]. על פי נתוני 2011 של משרד הבריאות בישראל מרבית הסובלים מסכיזופרניה מתאשפזים מרצון ושיעורם של האשפוזים בכפייה הוא פחות מרבע משיעור האשפוזים השנתי.

לאנשים הלוקים בהפרעות נפשיות קשות, לרבות סכיזופרניה, במיוחד בצורות החמורות יותר של המחלה, יש סיכון גבוה יותר להיפגע מאלימות ומעבריינות (victimization)[49].

החלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החלמה מסכיזופרניה יכולה להתבטא בהעלמות מלאה של התסמינים לאחר אירוע פסיכוטי ראשון וחזרה לתפקוד מלא (בשיעור הנע בין 56.9% ל-57.9%[50]). התפתחות ההתערבויות המוקדמות לפסיכוזה בעשורים האחרונים סייעה להגדיל את חלקה של קבוצה זו מבין האנשים שפיתחו את ההפרעה[51][52]. צוותי תוכנית 'דיאלוג-פתוח' בפינלנד הגיעו גם ל-80% החלמה לאחר אירוע פסיכוטי ראשון[53]. עם זאת ישנם גם מחקרים המתארים תמונה שונה מאד, לפיה שיעור המחלימים עומד על 13.5% בלבד והשפעתן של תערבויות מוקדמות אינה מורגשת לטווח הארוך[54]. ישנם מקרים בהם האדם שאובחנה אצלו סכיזופרניה מחזיר לעצמו חלק מהיכולות שאיבד בעקבות התפתחות ההפרעה ומצליח לחיות חיים מספקים ומלאים אך לא נותר חופשי לגמרי מכל תסמיני ההפרעה, אלא בעיקר מחלק מהתסמינים החיוביים[55].

סטיגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגלל היותה מלווה לעיתים בהתלקחויות פסיכוטיות (פסיכוזה, שגעון), סכיזופרניה, יחד עם הפרעות נפשיות אחרות והמקצועות העוסקים בטיפול בה (פסיכיאטריה, לעיתים גם פסיכולוגיה וכו') נגועים בסטיגמה של ה"שגעון". כמצב נפשי בו יש פגיעה נרחבת במגוון תפקודים, למרות השונות הרבה בצורותיה ובפרוגנוזה ולמרות ההתקדמות באמצעי הטיפול והשיקום, קיימת לגבי סכיזופרניה סטיגמה ציבורית רבה. סטיגמה זו מהווה חסם המקשה מאד על ההחלמה ועל השילוב בקהילה של אנשים עם מוגבלות נפשית. על הסטיגמה משפיע גם החשש מפני מעשי אלימות, בעיקר בלתי צפויים ובלתי מובנים, ששיעורם במציאות נמוך מאד בהשוואה לדיעה בציבור. הסיכון לגבי מעשים אלה קיים בעיקר באותם החולים המשתמשים בסמים ואלוכהול, יש להם היסטוריה של עבריינות מגיל צעיר וסובלים ממחשבות שווא של רדיפה, וביניהם במיוחד אלה שאינם לוקחים טיפול תרופתי ואין להם מודעות (תובנה) למחלה.

אבחנה מבדלת[עריכת קוד מקור | עריכה]
תסמונת נפשית אורגנית: ישנם מצבים רפואיים שונים העלולים לגרום לתסמינים "אורגניים" דמויי סכיזופרניה. כמו מחלת לופוס (זאבת), פורפיריה, גידול באונה הפרונטו-טמפורלית של המוח, ושימוש כרוני באלכוהול, לאלה יש להוסיף מצבי הרעלה, שימוש בסמים שונים כמו LSD, אמפטמינים וכדומה.

הפרעות אפקטיביות (דיכאון, דיכאון פסיכוטי וכדומה): גם הפרעות אלה, כמו סכיזופרניה, יכולות להתבטא בהדרדרות בתפקוד ולעיתים בסימנים פסיכוטיים, אך בהפרעות אלה הפסיכוזה מופיעה ביחד עם התסמינים האפקטיביים והיא צבועה בחשיבה דיכאונית.

הפרעות פרנואידיות (למשל הפרעת אישיות פרנואידית): בהפרעות אלה אין הלוצינציות ואין חשיבה לא מאורגנת, לא קיים רפיון אסוצייטיבי ולא מחשבות האופייניות לסכיזופרניה כמו "שידור מחשבות" וכדומה.

אוטיזם ומצב שרידי של הפרעה התפתחותית מופשטת: אוטיזם יכול להידמות לסכיזופרניה שרדית. ההבדל הוא שבאוטיזם אין תסמינים פסיכוטיים (הלוצינציות, דלוזיות וכדומה).

הפרעה כפייתית, הפרעה היפוכונדרית או פוביה פשוטה: בהפרעות אלה ייתכנו סוגים מסוימים של מחשבות שווא או יותר נכון מחשבות פרוולנטיות פוביות וטורדניות (overvalued), אך בניגוד למה שקורה בסכיזופרניה אנשים עם הפרעות אלה מודעים להיות מחשבותיהם אלה לא מציאותיות (לרוב ego-dystonic).

הפרעות אישיות: בהפרעות מסוימות ייתכנו תקופות או אפיזודות פסיכוטיות קצרות, אך בניגוד למה שקורה בסכיזופרניה, אנשים עם הפרעות אישיות יחזרו לתפקוד לאחר שהמצב הפסיכוטי יסתיים.

חוויות ואמונות של כיתות דתיות: כאן לא מדובר בהפרעה נפשית אלא במצב חברתי שעשוי להידמות לסימפטום של סכיזופרניה.

פיגור שכלי: התמונה הקלינית עלולה להראות דומה במידת מה לתסמינים השליליים של סכיזופרניה, אך בפיגור עצמו אין מחשבות שווא או הזיות.

הפרעות פסיכוטיות חריפות חולפות: בסיווג DSM 5 מופיע מצב שנקרא הפרעות פסיכוטיות חולפות. (Brief Psychotic Episode)[56]. הפרעות אלה יכולות להתרחש על רקע של סטרסור (מצב דחק) וכדומה. בכל מקרה משכן של המצבים הפסיכוטיים וחומרתם אינם מתאימים לאבני הבוחן של סכיזופרניה

 

[אסתי בראון]

ודבר נוסף שאני חייבת להעלות מעל גבי הבמה המכובדת הזו ואשמח שהאשכול לא יסטה לשם- שימו לב כמה רע אנחנו יכולים לעשות, כמה דורות יכולים לבכות בגלל חוסר של פניה לגורמי טיפול ורצון לשתוק.
נכון תספרו לי על מקרים שהרווחה נכנסה ולא עשתה כלום
תעדכנו במקרים שהיה טיפול שגוי
תדעו לצוטט את השכנה שהרווחה לקחה אותה מהבית בתור ילדה וזה הרס לה את החיים.
מנגד לכמה סיפורים אני נחשפת במסגרת עבודתי כשיכלו לעזור
יכלו להציל
יכלו להכניס סיוע מותאם
ולא נעשה כלום כי השכנים העדיפו לשתוק, לסגור פה ועיניים ולאטום אוזניים
כמה ילדים קטנים וכאלו שהיו ילדים נמצאים בסביבתנו וגדלו במקום שהרס אותם ואת חייהם ויכלו להיות ניצולים בעירנות של שכנה ששמה לב וידעה לעדכן.
כי מי החליט ששידוכים שווים הכל, האם יציאה לחיים של ילד כזה כשבאמתחתו נדוניה של קושי רב שהשפיעה על נפשו ועיצבה אותו- אכן שווה את מחיר השתיקה.
אני פוגשת אותם- את הילדים הזקנים הללו שמספרים בלי דמעות על הבית בו גדלו ושואלים- למה אף אחד לא הציל אותנו.
הרווחה יכולה לסייע כלכלית, להעניק סיוע רגשי לילדים ולהורים
לתת פיקוח הדוק, לחייב טיפול והדרכה הורית
ו- כן, להוציא ילד מבית בהנחה שהמקום שאמור להיות בטוח ויציב עבורו- מסכן אותו
ובדגש על מסכן
יעשו הכל, אבל הכל כדי לוודא שההורים קיבלו את כל הסיוע ועדיין הילד בסכנה.
אנא, עצרו רגע וחישבו האם גם אתם אוטמים עין ואוזן מפני ילד שנפשו בסכנה- וזאת העיקר לא לדווח????????

 

[נחמי פורתא]

ודבר נוסף שאני חייבת להעלות מעל גבי הבמה המכובדת הזו ואשמח שהאשכול לא יסטה לשם- שימו לב כמה רע אנחנו יכולים לעשות, כמה דורות יכולים לבכות בגלל חוסר של פניה לגורמי טיפול ורצון לשתוק.
נכון תספרו לי על מקרים שהרווחה נכנסה ולא עשתה כלום
תעדכנו במקים שהיה טיפול שגוי
תדעו לצוטט את השכנה שהרווחה לקחה אותה מהבית בתור ילדה וזה הרס לה את החיים.
מנגד לכמה סיפורים אני נחשפת במסגרת עבודתי כשיכלו לעזור
יכלו להציל
יכלו להכניס סיוע מותאם
ולא נעשה כלום כי השכנים העדיפו לשתוק, לסגור פה ועיניים ולאטום אוזניים
כמה ילדים קטנים וכאלו שהיו ילדים נמצאים בסביבתנו וגדלו במקום שהרס אותם ואת חייהם ויכלו להיות ניצולים בעירנות של שכנה ששמה לב וידעה לעדכן.
כי מי החליט ששידוכים שווים הכל, האם יציאה לחיים של ילד כזה כשבאמתחתו נדוניה של קושי רב שהשפיעה על נפשו ועיצבה אותו- אכן שווה את מחיר השתיקה.
אני פוגשת אותם- את הילדים הזקנים הללו שמספרים בלי דמעות על הבית בו גדלו ושואלים- למה אף אחד לא הציל אותנו.
הרווחה יכולה לסייע כלכלית, להעניק סיוע רגשי לילדים ולהורים
לתת פיקוח הדוק, לחייב טיפול והדרכה הורית
ו- כן, להוציא ילד מבית בהנחה שהמקום שאמור להיות בטוח ויציב עבורו- מסכן אותו
ובדגש על מסכן
יעשו הכל, אבל הכל כדי לוודא שההורים קיבלו את כל הסיוע ועדיין הילד בסכנה.
אנא, עצרו רגע וחישבו האם גם אתם אוטמים עין ואוזן מפני ילד שנפשו בסכנה- וזאת העיקר לא לדווח????????

אם היה אפשר להדגיש את המילים האלה באדום, ולזעוק את זעקתם של הילדים "השקופים" האלה, שהסביבה בגלל שיקולי אגו אישיים מתעלמת ממצוקתם וממשיכה בחיים כאילו אין סביב ילדים שנפשם נרצחת לאור יום ולאוזני השכנים....

ואם מה שמניע אתכם זה שיקולי מצפון, אז תמיד יש את הרב שאפשר לשאול אותו איך לנהוג, ומנסיון, ברוב המקרים, הרב יגיד לכם לדווח....

 

[miri]

תודה על הכתבה המענינת אפשר אולי שתכתבי באילו מקרים כדאי לשים לב ולדווח
כי לפעמים אנחנו שומעים ורואים דברים ולא יודעים לסווג אותם נכון
מהם הקרטריונים שמצריכים דיווח?

 

[חדזי]

צריך להיות מאד זהירים בנושא הדיווח.
בתור מרכזת פרויקט לילדים בסיכון לשעבר וכיום בעבודתי בפרויקט אחר מול שרותי הרווחה נוכחתי כי היד קלה על ההדק בפניה לרווחה וידם של אנשי הרווחה הרבה פעמים קלה על ההדק בפינוי בתים . ולפעמים דווקא שצריכים אותם הם לא שם ...וכו. יש לי הרבה מה לומר על הרווחה פעמים רבות אני מרימה גבה לנוכח ההתייחסות האדישה שלהם למקרים שהם צורך ממש דחוף.
יש לפעמי בתים שבוקע מהם טונים גבוהים שלא בהכרח אומרים שילדים בסכנה ולעומת זאת יש בתים שנעשים שם דברים בשקט ועם הרבה ריפוד ודווקא שם יש סכנה צריך לדעת לעשות את ההבחנה הדקה .לשים לב לעיניים של ילדים . למבטים משופנים וכו...

אגב חשוב לי להבהיר שהעניין של סכיזופרניה הוא מאד בעייתי בגלל שיש ספקטרום מאאאד רחב וזו מחלה שלא קל לאבחן. וישגם טעויות. יש הרבה הפרעות אשיות שהם סכיזותיות ויש תרופות שלא עוזרות וכד ...
אני תמהה איך לא העלו עדיין את ההצעה של נוירופידבק. חשבתי שזה מרפא את כל המחלות בדיוק בשבת חשבתי אם זה מרפא סכיזופרניה איך יתכן שלא הכניסו את זה לסל הבריאות ...

 

[חנון]

צריך להיות מאד זהירים בנושא הדיווח.
בתור מרכזת פרויקט לילדים בסיכון לשעבר וכיום בעבודתי בפרויקט אחר מול שרותי הרווחה נוכחתי כי היד קלה על ההדק בפניה לרווחה וידם של אנשי הרווחה הרבה פעמים קלה על ההדק בפינוי בתים . ולפעמים דווקא שצריכים אותם הם לא שם ...וכו. יש לי הרבה מה לומר על הרווחה פעמים רבות אני מרימה גבה לנוכח ההתייחסות האדישה שלהם למקרים שהם צורך ממש דחוף.
יש לפעמי בתים שבוקע מהם טונים גבוהים שלא בהכרח אומרים שילדים בסכנה ולעומת זאת יש בתים שנעשים שם דברים בשקט ועם הרבה ריפוד ודווקא שם יש סכנה צריך לדעת לעשות את ההבחנה הדקה .לשים לב לעיניים של ילדים . למבטים משופנים וכו...

אגב חשוב לי להבהיר שהעניין של סכיזופרניה הוא מאד בעייתי בגלל שיש ספקטרום מאאאד רחב וזו מחלה שלא קל לאבחן. וישגם טעויות. יש הרבה הפרעות אשיות שהם סכיזותיות ויש תרופות שלא עוזרות וכד ...
אני תמהה איך לא העלו עדיין את ההצעה של נוירופידבק. חשבתי שזה מרפא את כל המחלות בדיוק בשבת חשבתי אם זה מרפא סכיזופרניה איך יתכן שלא הכניסו את זה לסל הבריאות ...

הרווחה נכנסת במקרים שלא צריכים אותם
במקרים שצריכים אותם הם מתנערים

 

[לבן]

הרווחה נכנסת במקרים שלא צריכים אותם
במקרים שצריכים אותם הם מתנערים

בדיוק בגלל הדיבורים (הלא נכונים, מעבודה בשטח עם רווחה יום יום ולא סתם דמוגוגיות) הללו אנשים לא פונים לרווחה ובתים שלמים נהרסים וילדים גוועים לנצח.

 

[מנגנת]

יש לי בקשה מהאנשים המנוסים כאן.
כיצד אתם מגדירים הצלחה בטיפול נפשי או רגשי.
ובכמה מתוך המקרים שנחשפתם אליהם הטיפול הסתיים בהצלחה.
התשובה חשובה לי מאוד. אנא היו כנים ואחראים, אל תסתכלו רק על המקרים שנעים לזכור אותם. נסו לשקלל את כל מקרי הטיפול שהכרתם, ללא הבדל מה סיבת הכשלון ומה משך הטיפול.
תודה רבה מראש.

 

[חדזי]

לצערי אלו אינן דמגוגיות
לא אמרתי לא לפנות אבל לדעת לעשות בחכמה
ורק דוגמא מהעבודה שלי . לפני כמה שבועות פנתה אלי אחת הנשים שאנחנו עוזרים לה וביקשה עזרה .
פניתי לעוסית שלה ברווחה והיא שיודעת תחת איזו מטריה אני פונה אליה ושאני לא סתם מטרידה אותה שמעה את המצוקה ופשוט התייחסה בזלזול . האשה הייתה במצב לא טוב . וכן יש לי עוד מלא דוגמאות.

 

[לבן]

יש לי בקשה מהאנשים המנוסים כאן.
כיצד אתם מגדירים הצלחה בטיפול נפשי או רגשי.
ובכמה מתוך המקרים שנחשפתם אליהם הטיפול הסתיים בהצלחה.
התשובה חשובה לי מאוד. אנא היו כנים ואחראים, אל תסתכלו רק על המקרים שנעים לזכור אותם. נסו לשקלל את כל מקרי הטיפול שהכרתם, ללא הבדל מה סיבת הכשלון ומה משך הטיפול.
תודה רבה מראש.

הצלחה,
פרושה שאדם ממשיך לחיות עם הבעיה אבל מסוגל להפריד בינו לבין ההפרעה, ומסוגל להתגבר עליה.
אחוזים? שאלה כמעט בלתי אפשרית. בדרך כלל אדם שבא עם רצון לעזור לעצמו ולעבוד קשה - מקבל ברוב המקרים מענה מתאים (כשהוא מגיע לטיפול מקצועי ומותאם לבעיה ולא לאיזה "מטפלת רגשית בשיטת התרנגולת קוקי")

 

[לבן]

לצערי אלו אינן דמגוגיות
לא אמרתי לא לפנות אבל לדעת לעשות בחכמה
ורק דוגמא מהעבודה שלי . לפני כמה שבועות פנתה אלי אחת הנשים שאנחנו עוזרים לה וביקשה עזרה .
פניתי לעוסית שלה ברווחה והיא שיודעת תחת איזו מטריה אני פונה אליה ושאני לא סתם מטרידה אותה שמעה את המצוקה ופשוט התייחסה בזלזול . האשה הייתה במצב לא טוב . וכן יש לי עוד מלא דוגמאות.

שימי לב שלא עניתי לך.

 

[מנגנת]

הצלחה,
פרושה שאדם ממשיך לחיות עם הבעיה אבל מסוגל להפריד בינו לבין ההפרעה, ומסוגל להתגבר עליה.
אחוזים? שאלה כמעט בלתי אפשרית. בדרך כלל אדם שבא עם רצון לעזור לעצמו ולעבוד קשה - מקבל ברוב המקרים מענה מתאים (כשהוא מגיע לטיפול מקצועי ומותאם לבעיה ולא לאיזה "מטפלת רגשית בשיטת התרנגולת קוקי")

תודה.
המקרים שאת מכירה הם לא של מטפלות רגשיות בשיטות קוקוריקו, נכון?
את מעורבת בתהליכי טיפול אצל אנשים מקצועיים. כך אני מבינה.
מתוך כלל הטיפולים המקצועיים שאת עדה להם, בעינייך רוב מוחלט של הכשלונות נופלים על סעיף "המטופל לא רוצה לעזור לעצמו"?
את ערה לבעייתיות שבהגדרה הזו?
האם כשלון בחלק של "טיפול מותאם לבעיה" זה כשלון של המטפל או של מישהו אחר? ואיך מתגברים עליו?
אני באמת רוצה להבין. לא לנגח. זה חשוב לי.

 

[לבן]

תודה.
המקרים שאת מכירה הם לא של מטפלות רגשיות בשיטות קוקוריקו, נכון?
את מעורבת בתהליכי טיפול אצל אנשים מקצועיים. כך אני מבינה.
מתוך כלל הטיפולים המקצועיים שאת עדה להם, בעינייך רוב מוחלט של הכשלונות נופלים על סעיף "המטופל לא רוצה לעזור לעצמו"?
את ערה לבעייתיות שבהגדרה הזו?
האם כשלון בחלק של "טיפול מותאם לבעיה" זה כשלון של המטפל או של מישהו אחר? ואיך מתגברים עליו?
אני באמת רוצה להבין. לא לנגח. זה חשוב לי.

שוב, את נכנסת לשאלות מאד מורכבות שאני יכולה לכתוב עליהן ספר (אני עושה את זה)
בגדול טיפול מקצועי בבעיות אמיתיות דורש:
א. אבחון אצל גורם טיפולי מתאים. מה שאומר שאם ילד נראה כסובל מקש"ר ועבר 6 נוירולוגים ובפועל אין שינוי מהותי, נפנה אותו לפסיכיאטר ולא נלך לעוד 8 נוירולוגים אחרים (מה שהרבה מהמטפלים לא עושים / מתיימרים לאבחן בעצמם)
ב. טיפול בשיטה מותאמת לבעיה (מה שהרבה מהמטפלים לא יודעים להגיד "אני לא יודע/ לא מוסמך לטפל בבעיה זאת/יש טובים ממני)
במידה שסעיפים א וב' מיושמים והבנאדם מכיר בהפרעה ומעוניין לטפל בה, לרוב נראה אצל מטפלים מקצועיים תוצאות משמעותיות (לא אמרתי ריפוי- תוצאות ושיפור משמעותי ביכולת של האדם לשלוט בבעיה, בהחלט כן)

 

[מנגנת]

שוב, את נכנסת לשאלות מאד מורכבות שאני יכולה לכתוב עליהן ספר (אני עושה את זה)
בגדול טיפול מקצועי בבעיות אמיתיות דורש:
א. אבחון אצל גורם טיפולי מתאים. מה שאומר שאם ילד נראה כסובל מקש"ר ועבר 6 נוירולוגים ובפועל אין שינוי מהותי, נפנה אותו לפסיכיאטר ולא נלך לעוד 8 נוירולוגים אחרים (מה שהרבה מהמטפלים לא עושים / מתיימרים לאבחן בעצמם)
ב. טיפול בשיטה מותאמת לבעיה (מה שהרבה מהמטפלים לא יודעים להגיד "אני לא יודע/ לא מוסמך לטפל בבעיה זאת/יש טובים ממני)
במידה שסעיפים א וב' מיושמים והבנאדם מכיר בהפרעה ומעוניין לטפל בה, לרוב נראה אצל מטפלים מקצועיים תוצאות משמעותיות (לא אמרתי ריפוי- תוצאות ושיפור משמעותי ביכולת של האדם לשלוט בבעיה, בהחלט כן)

בבקשה, רק עוד חפירה קטנה ודי:
את כותבת "הרבה מהמטפלים לא עושים", "הרבה מהמטפלים לא יודעים להגיד"
האם המטפלים הרבים האלה עדיין נחשבים למקצועיים, כי יש להם תארים והסמכות? איך אפשר לדעת להזהר מלהגיע אליהם ולאבד משאבים וזמן יקר, ובעיקר -את האמון של המטופל?
והאם מטפל טוב, שאפשר לסמוך עליו שיגיד את האמת ויחתור לטיפול הנכון למטופל, נותן איזה דיווח למישהו על מצב המטופל על פי דעתו? אבחנה כתובה? יש לו מחויבות למישהו?

[והאם אוכל לקבל (באישי) שמות של מטפלות רגשיות שעונות על התנאים הנ"ל? לא מחפשת מוסמכות. מחפשת מוסמכות שהוכחו כאחראיות להוביל את המטופלת למקום הנכון. כולל להגיד "לא יודעת" אם צריך, וכולל לתת אבחנה מוסברת ככל האפשר ולא להשאיר באויר. (מסתבר שזו תהיה רשימה מצומצמת...)]

 

[לבן]

מסתבר שזו תהיה רשימה מצומצמת...)]

אכן כן.

ולכן כשאנשים שולחים לי שאלות תני לי שם של מטפלת, אני מבקשת שיפרטו לגבי איזו בעיה.

את צודקת בכל מילה שאת כותבת.

לצערי כיוון שעל 2 מרכזים מקצועיים- בית חם ועזר מציון, יש עשרות אלפי אנשים שלמדו ייעוץ רגשי בצורה פיראטית ועוד כמה מאות מקצועיים שגם הם לא כולם הוגנים באישיותם, המצב בתחום הזה פרוץ לגמרי.

אבחנה כתובה? אצל פסיכיאטר. ולכן שווה- שווה- שווה ללכת לפסיכיאטר.

 

[אסתי בראון]

לגבי מתי לפנות לרווחה- אין כללים ברורים או פורמולות מאמינה וסומכת הרבה על אינטואיציות ומראה עיניים
ילד שהולך לגן עם חולצה מלוכלכת או ילדה שמתגרדת בראש- לא מצריכים דיווח על הזנחה- אחרת תתקשרו לדווח גם עלי. בית שנשמעות בו טונציות גבוהות או קול ויכוח גם לא מחייב אות אדום
אבל כן ילדים שניראים מוזנחים
התנהגויות בלתי מותאמות ( כשעשיתי סטאז ברווחה היה סיפור בלשכתנו על ילד שהשכנה דווחה שהסתובב ברחוב ב10 בלילה
הילד היה תינוק בן 10 חודשים....) כל דבר לגופו אבל אני מאמינה שקבל ההורים יודע מתי הם נתקלים בהתנהלות שהיא בלתי תקינה והרסנית- ולא מדובר על ההתנהלות מולינו ומה אנחנו מגדירים כתקין אלא כמה שנראה באופן כללי של חסכים מהותיים של אוכל/בריאות/חינוך/ ומצע נורמטיבי לגידול בריא בנפש של הילדים.
אם יודעים על שכנה שכרגע הבית עובר תקופה קשה לא חייבים ללכת לרווחה אלא להציע עזרה וסיוע
אבל אם יודעים על בית שהילדים בו לא מקבלים מה שילד אמור לקבל והרבה הרבה מעבר- בית שלא רק בונה אלא גם הורס= חייב דיווח.
ומתפקידי כמי שיש לה כל יום ממשקים עם הרווחה אני מעדיפה לדווח מאשר לפספס דיווח
מעדיפה שיבואו לבדוק ויגלו שאין כלום והכל ב"ה תקין מאשר שילד שקוף אחד או יותר יפול מהרדאר.
לגבי הצלחה של טיפול- אני חושבת שהמדד הוא ניהול חיים תקינים. פרויד מגדיר אדם בריא בנפשו כמי שמצליח לאהוב ולעבוד שאלו כוחות יצרניים.
טיפול לא יכול ולא אמור לרפא מכאובים ולהעלימם- הוא יכול לתת למטופל כלים לתפקד ונהל חיים תקינים לצד הקושי.