סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת

[בונבוניירה פיקנטית]

ומהבחינה המקצועית:
לטעמי לפחות ההסתבכות הנגררת מהפרק הזה צפויה מאוד.
אפשר לשנות קצת או הרבה להסתבכות אחרת,
ואפשר להחליט שאני בשלב של אמירה מפורשת.

אבל אם הפרק הזה התכוון רק לרמוז, וכך היה נראה לי,
אז לי הרמז היה ממש עבה.

שוב, אולי לאחרים לא, אולי בפרק הבא מגיעה כבר ההסתבכות ורק כיוון שהפרקים קצרים זה מחולק,
ואולי בכללי את בסגנון של אמירה מפורשת (לא נראה כך)

מה אתם אומרים על הזווית שלי?
ברור שזה ענין של טעם, אבל בכל אופן.

השאלמה מה האמירה המפורשת, ואם היא נתונה לכמה פרשנויות.
בכל אופן תודה על התגובה.

 

[אנטיפטרוסה]

קראתי בלי נשימה. מתוק, זוצ"י, מתרגש... פשוט התחלה חדשה;
לא כועסת על אלחנן, כן כועסת עליה... אוקי, הוא לא מבין, ככה זה בנים, לפעמים
בסך הכל עם חברים שלו הוא ודאי היה בוטה פי כמה... כי ככה הם
אבל היא אמורה ללמד אותו את זה! להסביר לו מה מפריע לה!
מבינה שאין לה אומץ, עדיין מלאת תרעומת...[זה טוב, כמובן, כן? הסיפור מזיז משהו בקורא...]

 

[ביזנסטורי - אילה]

לעניות דעתי אלחנן מתנהג די צפוי.
הוא קצת פחות רגיש, קצת פחות מבין לבד,
אבל טוב ביסודו.
ויש לו כמה כללים פשוטים שהאשה צריכה להסביר לו
כי כמה שמדריכים קודם במבחן החיים לא תמיד זוכרים.

וכל כך שמחתי לראות שיש פרקים חדשים.
סיפור טוב.
כתוב טוב.
נותן המון הבנה לשני הצדדים.

זוכרת גם את עצמי מתנצלת על ששכחתי להכין ארוחת ערב.
קורה לזוצה שהיא שוכחת,
קורה שהיא חושבת שהיה אסור לה לתת לזה לקרות,
קורה שהיא מתנצלת,
קורה שהבעל צוחק ואומר שלא צריך להתנצל ובואי נכין ביחד...
זו עבודה של שניהם אבל הסיטואציה לא מופרכת מעיקרה.

תמשיכי בטוב.
כולנו איתך!

 

[RACHELIZ]

כן, אבל זה שהוא "מלשין" לאמא שלו שהיא לא הכינה, לא חושבת שצריך הדרכה מיוחדת בשביל לא לעשות את זה.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

י.

אני רצה, חם לי אבל אני מאחרת. ובדיוק היום יש לי עומס של עבודה. כנראה אהיה חייבת להישאר מאוחר יותר.

נוחתת סוף סוף אל החדר, מדליקה את המזגן על 16 עם טורבו, מתנשפת כולי.

ריקי מכניסה לי מסמכים, אנחנו מפטפטות להנאתנו, מכינות כוס קפה, מלקקות שוקולד שמצאנו במטבח לפינוק.

חוה עדיין לא הגיע, אני כבר מתחילה להתרגל, לדעת מה לעשות לבד, בלי הוראות אחד על אחד. מגדילה ראש, מנתבת מוח, מלהטטת על תפקידים, ורק מה שצריך ביקורת ושאלות דחופות עובר לחוה, ישירות, שתחליט לפי נסיונה העשיר ומעמדה.

"היא נשארה אתמול עד מאוחר" אומרת לי ריקי, "עד שמונה בערב היא הייתה פה".

מעניין, אני חושבת, כנראה היה לה עומס, חבל, אם הייתה אומרת לי אולי הייתי קופצת לעזור לה. היה לי זמן פנוי אתמול.

אני מתחילה לעבוד. מעיינת במסמכים, קוראת בקשות, נותנת הוראות ומקבל דיווחים. שלוש שעות תמימות עוברות עד שחוה מגיעה.

"מה נשמע?" אני שואלת אותה, מחכה להבהוב הידידות, לניצוץ החברות.

"ברוך ה'" היא עונה לי, העיניים שלה עצורות, משהו במבט שלה מוזר. היא מסתכלת עלי כאילו ראתה אותי לראשונה.

אני כבר מרגישה מספיק קרובה בשביל לשאול אותה "הכול בסדר?" המבט המוזר ממשיך לשחק בי, לשלוח לי הדים מרתיעים. "כן" היא עונה יבשות, פונה לעמדה שלה, סוגרת את הדלת, גם לקשר.

אני מטריחה את עצמי לקום לעמדה של ריקי "קרה משהו לחוה?" אני שואלת אותה, היא לא מרימה אפילו עיניים, כמעט טובעת בניירת, ככה זה שמפטפטים על הבוקר...

"לא הספקתי לראות אותה, למה, מה קרה?"

"סתם" אני אומרת בלי מילים, חוזרת מהורהרת למקום.

יש לי הר בלתי נגמר של עבודה, מטלות אינסופיות שלמרבה הענווה – רק אני יכולה לעשות, אבל משומה אני מוצאת את עצמי מתופפת בעצבנות על השולחן, מזמזמת זמר צורמני, עסוקה בכלום מתמשך.

הדלת של חוה עדיין סגורה, אף קול לא עולה משם.

בכלל לא אכפת לי מהמוזרות שנפלה עליה, בכלל לא. מרוב שלא אכפת לי אני מנסה לאלתר שאלה, משהו דחוף מספיק בשביל להפריע לה בבועה שגזרה על עצמה.

מוצאת מן משהו כזה לא מוצלח, קמה בעייפות, נגררת מהכסא, דופקת קלות על הדלת.

"מי זה" קול מאנפף עונה לי, זה לא הקול של חוה, זה הקול של מישהו זר. "אני" עונה במבוכה, ברור שאני זה אני ולא היא, ממש מבריקה אני.

"אני עסוקה כרגע" עונה לי הקול הכאילו זר. אני לא עונה, הולכת אחורה, גוררת רגליים.

מתיישבת על הכסא בעייפות, טומנת את הראש בידיים, העולם מסתחרר מולי בהבזקים.

למה אני מסתבכת? אני לוחשת לעצמי בלי קול.

שקט גדול ובוגדני עונה לי את התשובה, לא. יודע. למה.

 

[RACHELIZ]

כתוב יפה ו...מותח!

 

[ביזנסטורי - אילה]

יפה.
מיני טוויסט בעלילה.
מאוורר שההתמודדות הפעם נמצאת במגרש אחר מהזוגיות בתוך הבית...
תרשי לי לקוות שהשינוי לא נובע ממשהו שקשור לגיבורה הראשית או לחמותה?

 

[+shira]

יפה.
מיני טוויסט בעלילה.
מאוורר שההתמודדות הפעם נמצאת במגרש אחר מהזוגיות בתוך הבית...
תרשי לי לקוות שהשינוי לא נובע ממשהו שקשור לגיבורה הראשית או לחמותה?

נובע.
צר עולמה של הגיבורה כעולם נמלה,
אירועים לא קשורים לא יופיעו בו...

 

[בונבוניירה פיקנטית]

נובע.
צר עולמה של הגיבורה כעולם נמלה,
אירועים לא קשורים לא יופיעו בו...

צודקת, אבל נמאס כבר משדה קבוע, ולעוס בפורום...
צריך לתת מקום לעוד תקריות בחיים.

 

[+shira]

צודקת, אבל נמאס כבר משדה קבוע, ולעוס בפורום...
צריך לתת מקום לעוד תקריות בחיים.

גו פור איט. בטוחה שיהיה מעניין.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

הפרק הבא שיעלה בעזרת ה' הוא בעיני חלק מהפרקים השיאיים. אני נכנסת לאווירה ומרגישה את הסיפור כאילו הוא אני, ממש נכנסת לתוך ההתרחשות שמוחשית מולי, מקווה שגם הקוראים יבינו את עומק הרגע והשיא.

 

[שואפת ליותר]

הפרק הבא שיעלה בעזרת ה' הוא בעיני חלק מהפרקים השיאיים. אני נכנסת לאווירה ומרגישה את הסיפור כאילו הוא אני, ממש נכנסת לתוך ההתרחשות שמוחשית מולי, מקווה שגם הקוראים יבינו את עומק הרגע והשיא.

מחכים בקוצר רוח

 

[מנוחה כהן]

הפרק הבא שיעלה בעזרת ה' הוא בעיני חלק מהפרקים השיאיים. אני נכנסת לאווירה ומרגישה את הסיפור כאילו הוא אני, ממש נכנסת לתוך ההתרחשות שמוחשית מולי, מקווה שגם הקוראים יבינו את עומק הרגע והשיא.

זה ממש ספויילר

 

[בונבוניירה פיקנטית]

זה ממש ספויילר

מה ההגדרה וההסבר של ספויילר? (אחת ולתמיד!)

 

[מנוחה כהן]

מה ההגדרה וההסבר של ספויילר? (אחת ולתמיד!)

משהו (משפט, תמונה, מילה, פרצוף....) שמגלה או נותן רמז עבה למדי למה שעתיד לקרות
עכשיו אנחנו יודעים שהפרק הבא יהיה ה-שיא של הסיפור.
זה ספויילר

 

[בונבוניירה פיקנטית]

המחשב פתוח, העיניים שלי בוהות בו, הלב מנותק, אפור, אוורירי.

האצבעות שלי מקלידות על קובץ וורד אקראי, לחלגעח ליבחלילח זה מה שאני כותבת. כל הברה יוצאת לי תחת ידיי הרוטטות. ושוב: זנילחף סזחניו. ממשיכה, בוהה במילים חסרות הפשר, מנסה למצוא להן משמעות, להעסיק את מוחי בסתם עלוב מאשר באמת המעליבה.

הדלת של חוה נפתחת, אני מזדקפת קלות, מיישרת את גווי על הכיסא ומעסיקה את עצמי במייל משמים שנכנס, העיניים תקועות במסך, אבל פוזלות אחורנית, בזוויתן אני רואה את חוה מתקרבת לריקי מסתודדת איתה, או שאולי לא, רק אני מרגישה בתחתית הסולם, בת סוד, קרת רגש, מדוברת נחשלות. חוה סבה לאחוריה, הדלת שוב נסגרת, גם האגרוף בתוכי, בשביל ריקי אני לא צריכה סיבה, "מה היא רצתה חוה?" אני שואלת, לא מתביישת בבוטות, כן בעלבון שאני לא מצליחה לא לשדר.

"סתם" היא מביטה עלי ברחמים "ממש סתם" היא חוזרת, מתקרבת אלי, וכיון שהיא יותר גבוהה ממני היא צריכה להנמיך את קומתה, סימבולי כל כך "אני לא יודעת מה קרה בינכן" היא לוחשת. אני מזדקפת, לא רוצה שיתכופפו בשבילי, ובכלל, זו ריקי הגבוהה, לא אני הנמוכה. "ומי אמר שעבר בינינו?" אני מקשה, מסתירה את הזיק המבוהל, הפגוע. עד כדי כך המצב גרוע שתלו שלט ממוסגר במשרד כי יחסיי עם חווה הסתבכו? ריקי מחייכת אלי, במבט שחציו חמלה וחלקו עידוד "הכול בסדר גמור, היא נתנה לי הוראות לתת לך, אמרתי לה שתגיד לך בעצמה, היא אמרה שהיא עסוקה כרגע ובינתיים אני אהיה איש הקשר כמו שהיה עם המזכירה הקודמת" היא משתהה לרגע, נראה שמתלבטת אם להוסיף או לשתוק, אולי הזיק הבוגדני ההוא שלא הצלחתי להסתיר הוא זה שמשכנע אותה בסוף להמשיך "זה לא חוה, זו פשוט לא היא, אני לא חושבת שאת כל כך צריכה לקחת את זה אישי כמו להבין שבכל אופן גם היא בן אדם, ומשהו עובר עליה". ובמילים אלו היא חוזרת לעמדה, לעבודה, לעצמה.

חוזרת למחשב, יודעת שאאלץ להוריד את השעות הללו שאני ממלאת בכלום אחד גדול מן המשכורת, לא מסוגלת לכתף את התיק ולסגת מהמערכה הלא ברורה שאני נמצאת בה - וללכת הביתה חגיגית, מרגישה כמו מוצב ריק שנמצא בלית ברירה, מאייש תפקיד חסר פשר, שק חבטות מסתורי וחסר תועלת.

אני ממשיכה לחפור במייל, לשווא, בלי התקדמות ותועלת, כמה שורות תופסות לי את העיניים, נורות אדומות מתחילות להבהב מולי במקהלה, אזעקות מייללות באוזניי בקול עולה ויורד, צורמניות, דוקרות באלפי מחטים, המחשב מולי מטשטש מתערבל למחזה לא ברור, מגוון, עם כתמי צבע זורחים ומסנוורים, ברק חד חוצה את מוחי, מפלח באבחה, רעמים קורעים בי, אסימון מכאיב נופל בי.

איך נפלתי גיבורה?

מה כתבתי שם בפאתוס?

חיי אינם חיים קופצים המשפטים מולי בלעגנות אני חייבת לקחת כדורים בשביל תפקוד מינימלי, וגם הם לא תמיד מושיעים אותי השחור לבן מרצד, חושף שיניים שחורות על רקע בהיר, אכזרי. עוד ועוד משפטים מרשיעים קופצים לי מול העיניים פסיכיאטר קבע לי אבחנה של דיכאון כרוני, רצו להפנות אותי לאישפוז, המצב שלי דורש זאת, אבל לא רציתי מריצה את הטקסט, לוכדת עוד כתבי האשמה אף אחד לא יודע שזה המצב, אני משתדלת לשמור על חזות רגילה, אבל בתוכי יש בור עמוק ושחור, שכשאף אחד לא יודע אני טובעת בתוכו, ולא מצליחה לצאת ולסיום משפט המסמר של קבר בריאות הנפש שלי, אותו הוספתי כדי לקלוע לעוד כלל אומלל ויבש של "חוסר תמיכה סביבתית", מרטיבה מבלי משים את העתיד שלי, בבוץ ורפש. אני צעירה אמנם, אבל בעלי לא זכה לאישה נורמלית ובריאה, כבר חודשיים אחרי החתונה נפלתי למשבר עמוק וסודי שאני לא יכולה לצאת ממנו, רק אני, ובעלי שמסתיר אפילו מהוריו – שותפים לסוד הגדול, לבד, בלי תמיכה ועזרה של אף אחד.

יופי לי. המוצלחת בתבל. חשבתי שנפלתי לבור, לא ידעתי שצנחתי לתהום.

תמיד ידעתי שאני מוכשרת, מאד. לא לשווא נחטפתי בשידוכים.

רק דבר אחד גם אני לא ידעתי, עד כמה הכישרונות שלי מזהירים, מפילים, טורקים לי דלתות וקשרים. מסבכים אותי כחוטי צמר שנפרמו, תולים אותי אל עמוד קלון זר, שאיני יודעת איך לרדת מעצו רחב הצמרת.

 

[מנוחה כהן]

רגע רגע, לא הבנתי!
היא רשמה את זה?! לעצמה? וחווה מצאה את זה??
מה הולך שם??

 

[בונבוניירה פיקנטית]

רגע רגע, לא הבנתי!
היא רשמה את זה?! לעצמה? וחווה מצאה את זה??
מה הולך שם??

הלו? רוצי לפרק ט'!

 

[מנוחה כהן]

אהה, שכחתי מזה

אופס. איזה מצב נוראי ומתסכל!

 

[אנטיפטרוסה]

וואי - וואי!!! שיא השיאים...[האמת שכבר נחשנו שזה יקרה עוד קודם]

מדוברת נחשלות

ביטוי חדש שאני לא מכירה?

נורות אדומות מתחילות להבהב מולי במקהלה, אזעקות מייללות באוזניי בקול עולה ויורד, צורמניות, דוקרות באלפי מחטים, המחשב מולי מטשטש מתערבל למחזה לא ברור, מגוון, עם כתמי צבע זורחים ומסנוורים, ברק חד חוצה את מוחי, מפלח באבחה, רעמים קורעים בי, אסימון מכאיב נופל בי.

לא קצת יותר מדי תיאורים ?

תולים אותי אל עמוד קלון זר, שאיני יודעת איך לרדת מעצו רחב הצמרת.

פשוט אהבתי את הדימויים... מלאי טעם מעניין ומקורי

נו, ועכשיו נראה אותך מוציאה אותה מהבור... פשוט זה לא הולך להיות... איך היא תשכנע את חוה שזו טעות?