סיפור בהמשכים קשה הדרך הביתה

@המלמד מבני ברק
אבל על הילד הקטן שכבר גדל הזה
המילה "על" לא מסתדרת עם ההמשך- הילד הזה..
אולי "עם"?
או "בשביל"?
"הצעד הראשון שלנו יהיה, שקודם כל תחזירי את המכתב
אני חושבת שיותר נכון להשאיר את "הצעד הראשון". ככה אנשים סמכותיים מדברים כשהם מתכננים תוכניות.
אולי לערוך מעט, ככה?
"כצעד ראשון תחזירי את המכתב.."
"בטח, תוכנית מדהימה! על פניו זה נראה רעיון טוב" אמרה קראה מריה קלרפילר באושר (ממה היא מאושרת?), "אני באמת חושבת שזה הדבר שהכי נכון לעשות"...
זה מעולה.
אנשים לא צריכים הרבה כדי להיות מאושרים ;)
חשבתי שיותר מתאים לתכנן הכל בעבודה כי הוא הרי גם פוחד קצת ממריה, עובדה שהוא החביא ממנה את המכתב, אז העברתי את שלב התכנון לעבודה שלו, החלטתי גם מהי העבודה ואיך קוראים לבוס..
פוחד? אולי רק חושב שהיא נודניקית...
נו, בעבודה אין לגרהרד סוכני חרש?
הקטע על העבודה מעולה. וגם הקטע השני.

קדימה פרק כ"א:)
 
נערך לאחרונה ב:
תודה רבה להערות המחכימות, כדרכי אתייחס אליהם אחת לאחת.
לא מסתדרת עם ההמשך
לא הבנתי מה הבעייה.
כצעד ראשון תחזירי את המכתב.
יותר טוב.
אנשים לא צריכים הרבה כדי להיות מאושרים
זה נכון, אבל מריה קוראת מאושר שהרעיון טוב כשהרעיון הוא בסך הכל לעקוב אחרי פישטו, אז ממה היא מאושרת? זה צרם לי, אם היא אנטישמית והוא כבר היה מספר לה שהצליח למצוא את הילד ולהרוג אותו הייתי מבין ממה היא מאושרת, אבל עכשיו?
פוחד? אולי רק חושב שהיא נודניקית...
הוא הרי זוכר שהיא אנטישמית.
קדימה פרק כ"א
:)
מחכה...
 
@המלמד מבני ברק
המורה בבית הספר היסודי בבודה, חלקה המערבי של בודפשט, אמר לנערים בכיתה ח', שהוא רוצה שהם בעצמם יבחרו לאיפה ללכת לטייל אחרי שעברו מבחן קשה במתמטיקה.

כל נער בכיתה רשם על פתק באיזה מקום הוא רוצה שהכיתה תטייל, ואחר כך הוא העביר את הפתק למורה האהוב של הכיתה.

המורה רשם את כל הבחירות על הלוח ולא הופתע לגלות שרוב הנערים חפצו לבקר בספרייה שלפני שבועיים עברה למעונה החדש והמפואר, מקום זה היה ידוע באוסף ענק של כתבי יד עתיקים ועשרות אלפי ספרים, חדשים וישנים, על נושאים שונים. מאז הפתיחה כבר ביקרו במקום מאות מבקרים וגם ילדים נהנו לבקר בה.
לאחר שתלמידי כיתה ח' בחלקו המערבי של בודפשט עברו בהצלחה את המבחן הקשה במתמטיקה, הם קיבלו מבית הספר פרס מיוחד- טיול שבו הם יבחרו לאן ללכת.
כל נער בכיתה רשם על פתק את מקום הטיול המועדף עליו, והעביר אותו למורה האהוב.
המורה רשם על הלוח את כל המקומות שהועלו, ולא הופתע כלל לגלות שרוב הנערים חפצו לבקר בספריה העירונית.
זו לא היתה סתם ספריה. לפני שבועיים היא שופצה ונפתחה מחדש, כשבמדפיה ניצבים עשרות אלפי ספרים חדשים וישנים, וכן אוסף ענק של כתבי יד עתיקים.
מאז שעברה למעונה המפואר כבר הספיקו לבקר במקום מאות מבקרים, ביניהם ילדים רבים.
 
האמת שאחרי שרשמתי והעלתי לא כל כך אהבתי את התוצאה, אבל השארתי ככה...
רק ההתחלה הפריעה לי, שאר הפרק מצויין.
אשמח לראות את הביקורת שלכם על תחילת הפרק..
 
לא הספקתי לערות את הפרק הקודם, ממילא יש כבר פרק חדש
פרק כ"ב.

הפארק העירוני בבודפסט היה מלא בילדים שניצלו את תחילת עונת האביב, גם המבוגרים שחיכו כבר לסוף החורף הארוך והמושלג, עלצו לקראת האביב המלבלב ויצאו לפארק, הילדים לשחק והמבוגרים לטייל בניחותא ולפטפט על הא ועל דא...

פיטר והנריק התקרבו לשער , פיטר עמד לרוץ ולשחק כדור עם חבריו, אך הנריק עיכב אותו:

"פיטר, תשחק אחר כך, כעת עלינו לסיים את שיחתנו מאתמול".

פיטר לא היסס ולמרות שמשחק בין העצים המלבלבים ותחת השמש המלטפת די קרץ לו, השיחה עם אחיו הנריק הייתה חשוב לו יותר.

"נרגעת קצת בעקבות דברי אמש?" פתח פיטר בשאלה מיד כאשר התיישבו השניים על אחד מספסלי הפארק.

הנריק הביט בפני פיטר בחיוך, צחק קלות וענה:

"אני חייב להודות פיטר, כי המלים שלך באמת הרגיעו אותי, אתה כלל לא יודע עד כמה הציק לי הדבר. אבל עדיין לא נרגעתי לגמרי, יש לי מחשבה שמציקה לי מאוד, אולי אינך צודק, ופאפא גנב אותי מבית הורי האמיתיים, אולי אבא שלי בוכה עלי באיזה שהיא ארץ בקצה העולם? איך אני יכול לחזור לסדר היום, כשאבא שלי בוכה בגללי?! זה לא מוצא חן בעיני כלל!!".

פיטר הביט בהנריק ולא אמר דבר. הוא נוכח שלמרות שהנריק נראה טוב יותר מאתמול, עדיין הוא לא רגוע, דבריו של הנריק הרעידו מיתר חבוי בעמקי נשמתו, הוא לא מצא מילים מתאימות לרגע זה, לאחר כמה דקות חשיבה ענה פיטר בשקט:

"אתה נמצא במצב די דומה לשלי, אפשר לומר ששנינו נמצאים על אותה סירה, אחי היקר"...

"למה אתה מתכוון?" קטע אותו הנריק.

"גם אני לא יודע עד היום הזה מה קרה להורים שלי, האם הם שרדו את המלחמה או חלילה לא... ליבי אומר לי שאבי חי ומחכה לי באיזה מקום בעולם. אבל אתה יודע מה? אני לא חושב על זה, כי החיים צריכים להמשיך הלאה כרגיל".

הנריק פרץ לפתע בבכי, היה לו קשה להוציא מפיו את המשפט הבא, לאחר כשתי דקות נרגע ואמר בקול מקוטע:

"אבל אני בטוח שראיתי את אבי, הוא אחז בי ואמר לי בקול רחום ואבהי, שאני הבן שלו. ראיתי במו עיני איך פאפא מתעלם מצעקותיו של האיש, צעקות שהגיעו מעומק ליבו הקרוע, איך אני יכול להמשיך הלאה, כשבחלומותיי אני רואה איש מיוסר שאוחז בי ואומר לי "הנריק, אני אביך ואתה ילדי", איך אני יכול להירגע, הא?!"...

פיטר הקשיב לדבריו קורעי הלב של אחיו, הוא נענע בראשו לאות 'לאו' ואמר:

"אין מה לעשות הנריק, אתה לא תוכל לעולם לחיות בנקיפות מצפון ועצב תהומי, זה יזיק לבריאות שלך, נסה לשכוח את הכול, ולחייך תבוא הרגיעה והמנוח".

"אתה יודע מה אני חושב?" הוסיף פיטר, "נראה לי שכדאי שתדבר שיחה עמוקה עם פאפא על העניין הזה, תגיד לו את כל הספיקות שיש לך, באותה הזדמנות אני אדבר עם פאפא בקשר להורים שלי, אני אבקש ממנו להגיד לי האם הורי בחיים ואיפה הם גרים, אני מקווה שהוא ייענה לבקשותינו, הרי מעולם לא דיברנו איתו על זה".

"מה שאתה מציע נשמע רעיון טוב ביסודו, לדבר עם פאפא ישירות, אבל איך נדע אם להאמין לו? הוא לא ישקר לנו?" שאל הנריק.

"אנחנו נרגיש את זה באופן התשובה שלו, אם הוא ינסה לפטור אותנו בהסבר לא משכנע, ולא יענה לנו תשובות ברורות, נבין שפאפא משקר".

הנריק ופיטר קמו , רוח ערב קרירה החלה לנשב והילדים האחרונים שעוד נותרו בפארק מיהרו לביתם, האחים התחילו ללכת לכיוון היציאה מהפארק.

"הי, קסטלר" נשמע לפתע הקול...

פיטר והנריק הסתובבו בהפתעה, איש זר שקודם ראו אותו נשען על עץ ומעשן סיגריה להנאתו, התבונן כעת בפיטר בדריכות, הסיגריה כבר מזמן נעלמה מפיו.

"שמך הוא פיטר קסטלר?" שאל אותו אדם בשקט.

"כן, מה אתה רוצה?" שאל פיטר.

האיש הוציא מעטפה מכיס מעילו, הוא נתן אותה לפיטר ואמר:

"שלחו לך מכתב, אינני יכול להגיד מי שלח לך אותו, לך הצידה וקרא אותו, שים לב שאף אחד לא רואה אותך, רנדעבן (בסדר)?"..

האיש מיהר ללכת בין עצי הפארק ולאחר דקה נעלם מעיני פיטר הנבוך שנשאר עם המכתב בידיו.

פיטר אחז בידו של הנריק ושניהם מיהרו ללכת לפינה ריקה יותר, נעמדו מתחת לפנס, פיטר קרע בידיים רועדות קמעה את המעטפה ושניהם התחילו לקרוא את המכתב...

לפיטר קסטלר.

את המכתב הזה כותב לך ידיד טוב מימים עברו, לא אוכל לכתוב את שמי מסיבות שתבין אותן בהמשך.

עלי להודיע לך שיש בידי כמה סודות בקשר לחייך שעליך לדעת אותם, הדברים לא ידועים לך, אך הם חשובים מאוד ואתה חייב לדעת אותם.

מחר, בשעה אחת קודם לשעה בה שליחי פגש אותך, תעמוד באותו מקום, קרוב לכניסה שברחוב אולוף פאלמט, רכב ימתין לך להסיע אותך למקום הפגישה...

אני מבין שכעת אתה בסערת רוחות עצומה, הכול נראה לך תמוה ולא מובן, אך דע לך, ביאתך מחר היא חיונית עבורך...

יותר לא אוכל לכתוב, כשתגמור לקרוא את המכתב, השמד אותו, והיה זהיר מחר!!אסור לאיש לדעת על פגישתך המתוכננת איתי, גם לא לאביך ואמך, במיוחד לא לאביך ולאמך...

בתודה מראש, ידידך האלמוני

השניים עמדו המומים ומבולבלים כשהמכתב המוזר בידיהם, פיטר היה הראשון שהבין את משמעות המכתב, הוא קרא:

"אתה רואה?! אמרתי לך, יש דברים שקשורים בי וחשוב לי לדעת אותם, אני אלך להיפגש עם הידיד האלמוני".

פיטר קיפל את המכתב וקרע אותו לקרעים קטנים, הוא קמץ אותם בכף ידו והשליך אותם לתוך פח האשפה בכניסה לפארק, שניהם חזרו הביתה כשמחשבות מציפות את ראשם...

* * *

הלילה ירד, קלרה קסטלר הכינה את ארוחת הערב, בדיוק כעת היא סיימה להכין את מרק הכופתאות השוודי, למרות שמרק וקלרה כבר גרו כעשרים שנה בהונגריה, הם חשו עצמם כשוודים לכל דבר.

היא זכרה שעליה להכין מנה נוספת, ביום רביעי היה בעלה חוזר הביתה מוקדם מכל יום וסועד עם משפחתו את ארוחת הערב.

הנערים חיכו בחוסר סבלנות שאביהם ידבר איתם מעט בארוחת הערב והם יצליחו למשוך אותו לשיחה בה הם חפצו, אך הם התאכזבו לגלות שאביהם שרוי במצב רוח מעט ירוד והוא לא דיבר כלל בשעת הארוחה...

לאחר שסיים את צלחת מרק הקרופקייקה קם מרק ממקומו לענות לשיחת טלפון, פיטר ניצל את ההזדמנות ולחש להנריק:

"אולי כדאי שנדחה את השיחה עם פאפא למחר?".

הנריק התלבט, מצב רוחו הקודר של מרק השרה קדרות בבית והוא חשש לפתוח את הנושא הערב, אך הנה מרק חזר מן החדר נינוח יותר, כנראה היה זה אחד מחבריו לעבודה שהעלה את מצב רוחו, הוא פטפט בניחותא עם בניו בעודם ממתינים למנה העיקרית.

לקראת סיום הארוחה פנה פיטר לאביו:

"פאפא, לי ולהנריק יש נושא מסוים לשוחח עליו איתך, יש לך זמן בשבילנו?".

"בסדר, נשב בחדר העבודה שלי מיד אחרי הארוחה".
 
תודה רבה! פרק מעולה כמו תמיד.
אין הארות מיוחדות חוץ מהמכתב ;) הניסוח שלו הציק לי טיפה, מצטטת את מה שאני חושבת שצריך לתקן..
עלי להודיע לך שיש בידי כמה סודות בקשר לחייך שעליך לדעת אותם, הדברים לא ידועים לך, אך הם חשובים מאוד ואתה חייב לדעת אותם.
זה ממש חוזר על עצמו..
בשעה אחת קודם לשעה בה שליחי פגש אותך
הניסוח מתפתל ממש. למה לא- לכתוב שעה?
 
תודה רבה לכם על ההערות, הנה הקטעים אחרי התיקונים.
לפיטר קסטלר.

את המכתב הזה כותב לך ידיד טוב מימים עברו, לא אוכל לכתוב את שמי מסיבות שתבין אותן בהמשך.

עלי להודיע לך שיש בידי מספר סודות חשובים בקשר לעברך שעליך לדעת.

מחר, בשעה זו בדיוק, תעמוד באותו מקום, קרוב לכניסה שברחוב אולוף פאלמט, רכב ימתין לך להסיע אותך למקום הפגישה...

אני מבין שכעת אתה בסערת רוחות עצומה, הכול נראה לך תמוה ולא מובן, אך דע לך, ביאתך מחר היא חיונית עבורך...

יותר לא אוכל לכתוב, כשתגמור לקרוא את המכתב, השמד אותו, והיה זהיר מחר!!אסור לאיש לדעת על פגישתך המתוכננת איתי, גם לא לאביך ואמך, במיוחד לא לאביך ולאמך...

בתודה מראש, ידידך האלמוני
 
נערך לאחרונה ב:
מעולה.
אולי רק- בשעה זו בדיוק
 
העלילה מרתקת ומוגשת בצורה אותנטית מאד.

מסכימה עם ההארה הזו:
זה ממש חוזר על עצמו..
אני חושבת שהיא נכונה לעוד חלקים בפרק. למשל בפסקה הזו:
"אני חייב להודות פיטר, כי המלים שלך באמת הרגיעו אותי, אתה כלל לא יודע עד כמה הציק לי הדבר. אבל עדיין לא נרגעתי לגמרי, יש לי מחשבה שמציקה לי מאוד, אולי אינך צודק, ופאפא גנב אותי מבית הורי האמיתיים, אולי אבא שלי בוכה עלי באיזה שהיא ארץ בקצה העולם? איך אני יכול לחזור לסדר היום, כשאבא שלי בוכה בגללי?! זה לא מוצא חן בעיני כלל!!".
 
@מנוחה כהן , תוקן.
תודה להערותיכם @reizy esh, הנה הקטע לאחר תיקון.
"אני חייב להודות פיטר, כי המלים שלך לא לגמרי הרגיעו אותי, אתה כלל לא יודע עד כמה מציק לי הדבר. לדעתי פאפא גנב אותי מבית הורי האמיתיים, שבוודאי בוכים ומתגעגעים אלי באיזו ארץ בקצה העולם, ואני צריך לקרוא לגנב הזה 'פאפא' ?!".

האם התיקון יותר טוב? אשמח לקבל עוד הערות ותיקונים
 
נערך לאחרונה ב:
הנה עוד פרק לשבוע זה, לפי החשבון שלי אנחנו בפרק כ"ג (או 23? מה יותר מתאים לדעתכם? ענו לי!) אשמח לקבל את התיקונים וההערות שלכם, אשמח גם לדעת מה דעתכם על זה, אבל את זה כתבו במקום המתאים כמובן.


פרק כ"ג

מרק הצביע על שני כיסאות עם ריפוד סגול, פיטר והנריק התיישבו ופוקקו את אצבעותיהם במבוכה, בעוד אביהם מתיישב על כורסתו בצידה השני של המכתבה.

"כן בנים, הבה נשמע מה רצונכם ממני" פתח מרק.

"האמת היא שהנריק היה צריך לדבר ראשון" פתח פיטר את השיחה, "כי בעצם הוא זה שרוצה לברר כמה דברים, אבל מכיוון שאחי ביישן מטבעו, ובימים האחרונים נהייתי איש סודו" צחקק, "הוא סומך עלי ואני אדבר במקומו"...

מרק הביט בהם בדממה, "הנריק רוצה לברר כמה דברים?!" משהו לא 'הריח' לו, פיטר המשיך:

"אתמול בלילה לפני שנרדמנו, סיפר לי הנריק, שהוא נזכר לפתע מה קרה ביום בו הבאתם אותו לביתנו. ברגע שעליתם, אתה ומאמא לרכבת, אז יהודי מוזר התחיל לצעוק ולהגיד שהוא אביו, וכשראיתם שהוא לא נרגע, תפסתם את הנריק וירדתם מהרכבת בריצה".

"אז" הצטרף גם הנריק, "בהיותי ילד קטן לא הבנתי שמשהו איום קרה, מיד אחר כך פג הדבר מזיכרוני, אבל השבוע, נסענו עם הכיתה לבקר בספרייה, שם ראיתי עיתון מלפני כמה שנים, ובו הייתה תמונתו של היהודי הזה, וזה הזכיר לי את כל הסיפור, זה הכניס אותי לתוך מערבולת רגשות. כעת פאפא, ספר לי את האמת, האם היהודי ברכבת דיבר דברים נכונים?".

מרק התאמץ להיראות טבעי, בשתי ידיו הוא עשה תנועת ביטול חדה, גיחך וקרא בקול "הנריק, נזכרת בדבר שאפילו אני שכחתי אותו מזמן, האם אינך יודע שישנם משוגעים בעולם, אשר מפעם לפעם תוקף אותם השיגעון? אולי תיקח ללב מעכשיו כל צעקה של אדם משוגע שיעבור לידך ברחוב?!".

"למה אתה כל כך בטוח שהאיש היה משוגע? האם יש לך מידע ברור בקשר להורי?".

"כעת אני מצטער שמעולם לא סיפרתי לך עליהם, אבל כשבמוחך מסתובבות פנטזיות ומחשבות, אספר לך, הוריך מתו! כן הנריק" השפיל מרק את מבטו ובחן בזווית עינו את הנריק החיוור, "הם נהרגו במלחמת העולם השנייה, עליהם נפל הגורל האכזר ליפול חלל במלחמה הנוראה שעשתה שמות בכל אירופה. כעת, עקור מראשך את המחשבות הללו, אל תתייחס כלל לצעקותיו של המשוגע".

הנריק התעקש "אם אותו אחד היה אכן משוגע, אז למה מיהרתם לרדת מן הרכבת? אם משוגע צועק, עוזבים אותו לנפשו ומתעלמים ממנו, ואם הוא נראה אלים, מערבים את המשטרה, למה ירדתם מהרכבת?!"...

מרק נוכח שהנריק מאוד ממולח ואי אפשר 'למרוח' אותו בתשובות, הוא דמם לדקה ארוכה ואז הוא ענה:

"אז הייתי חייב לעשות זאת, כי זאת הייתה הפעם הראשונה בה נפגשנו, והצעקות הללו יכלו לשבור אותך לגמרי, היית מתחיל לבכות, אתה הלא רואה שעד עכשיו אתה זוכר את מה שקרה שם"...

הנריק התבונן בעיני אביו ועקב בדקדוק אחר כל ריצוד שלהן, מנסה להבחין האם אביו דיבר כעת אמת. במוחו השנון חשש שדברי אביו האחרונים לא היו אמיתיים, לפיכך כלל לא נרגע, אך הוא החליט כרגע לוותר.

כאן פנה פיטר לאביו ושאלו "אם כבר פתחנו את הנושא, תוכל גם לספר לי על הורי, מי הם היו, איפה הם גרו, והאם הם עוד חיים?!"...

"אספר לך גם מה שידוע לי על הוריך, פיטר, כאשר נגמרה המלחמה, נפוצו על פני כל הארץ, עשרות אלפי יתומים שהוריהם נהרגו במלחמה, השלטונות בנו למענם עשרות בתי יתומים שם הם גדלו, היו גם אנשים שרצו לאמץ ילדים, רובם חפצו בכך מפני שהם לא זכו לילדים עד אז, הוחלט בממשלה למסור את הילדים הללו לאימוץ, כך גם היה איתך, זהו בנים, קצתי לדבר על נושא הרגיש הזה, נושא ששייך להיסטוריה, חיו את ההווה וחלמו על העתיד, אל תשקעו בביצת העבר" התפייט מרק וסיים "ליל מנוחה".

פיטר והנריק אף הם מיהרו לישון, יותר הם לא דברו דבר, רק משפט אחד שמע פיטר מהנריק כאשר שניהם כבר שכבו במיטותיהם מצטמררים קלות מצינת הלילה בבודפשט האביבית, הנריק לחש כדי שרק פיטר ישמע אותו:

"פיטר, עדיין לא נרגעתי, עוד לא שמענו מאבא את כל האמת"...

"אני מסכים איתך" לחש בחזרה פיטר ושני האחים נרדמו...



* * *

פיטר והנריק עברו את כיכר הגיבורים ונכנסו בשערי הפארק העירוני במרכז בודפשט, הם הלכו לאטם בדרכי הפארק המטופח.

הם הגיעו עד היציאה מהפארק שברחוב אולוף פאלמה (לא פאלמט, סליחה) מול רחוב סטפניה בדיוק במקום בו נאמר להם לחכות. הם חיכו במקום בסבלנות והביטו בפני כל עובר אורח שחלף במקום, כל אדם בלתי מוכר שהתקרב למקום הקפיץ אותם, אולי זה הוא...

בינתיים שוחחו ביניהם האחים, פיטר אמר להנריק:

"אם האיש שרוצה לפגוש אותי, עומד לדבר על הנושא שמציק לנו מאז הביקור בספרייה, זה יכול להיות מאוד מעניין, שבדיוק כשאנחנו מתחילים לרחרח בעניין, אולי נצליח גם לדעת את האמת".

"אתה צודק בקשר לעבר שלך, אולי זה ייחשף לעינינו, אבל העבר שלי יישאר מסתורי, אני לא רואה דרך בה נוכל לברר את האמת בקשר להורי".

הם שוחחו בנעימות עוד זמן רב, פיטר הביט לפתע בשעונו ונוכח לדעת שהשעה מאוחרת, הדבר היה מוזר להם, שכותב המכתב עדיין לא הגיע, הם הרי מחכים בדיוק בזמן ובמקום הדרוש?

"אולי זה שאני יושב גם כן על הספסל, מונע מהאיש להתגלות אלינו" חשב הנריק בקול "אולי הוא צופה עלינו ומחכה שאלך לי, אז אולי אלך הביתה, או אעבור לספסל אחר?"...

"לא נראה לי שמפריע לו שאתה יושב כאן" ענה פיטר וכבר אחז בהנריק שלא יעבור למקום אחר, אך הנריק השתמט מאחיזתו ועבר לספסל לא רחוק, שם ישב והשקיף על המתרחש...

לפיטר לא הייתה ברירה, הוא נותר לבדו...

ואז, ממש כמו בסיפורים, התקרב לספסל איש זר...

"הנה הוא!" חלפה מחשבה משותפת בין שני האחים...

פיטר ברוב התרגשותו לא חיכה שהלה ידבר, הוא קם ממקומו ניגש אל האיש ואמר לו "זה נראה כאילו אדוני מחפש מישהו, אני יכול לעזור?".

"תוכל בהחלט לעזור לי, אני מחפש נער בגילך בערך בשם פיטר קסטלר, מישהו מחכה לו ברכב מחוץ לפארק".

"אני פיטר קסטלר, תודה לך" אמר פיטר ויצא מהפארק במהירות, שוכח לגמרי מהנריק שישב על הספסל והסתכל בעיניים כלות על פיטר הממהר החוצה.

פיטר הבחין במכונית החונה וניגש אליה בספק, הנהג צפר ופיטר נכנס אל הרכב שפתח בנסיעה מהירה..

פניו של הנהג לא היו מוכרות כלל לפיטר, הוא הביט בו אך לא זיהה בו מישהו מוכר.

הנהג חצה במהירות רחובות עמוסי אדם וכבישים ראשיים. לאחר נסיעה של רבע שעה הגיע לאזור שקט יותר והחנה את הרכב באמצע סמטה קטנה. הבתים בסמטה הזאת היו חדשים ולא מיושבים, גם הרחובות הסמוכים היו שקטים ודוממים.

הנהג סובב את פניו אל פיטר ובעדינות קילף מעל פניו מסכת גומי, הוא פתח ואמר:

"אני משער שאתה מאוד מבולבל, לא מובן לך למה עטיתי על פני מסכה, ברצוני לומר לך, שאם מישהו יראה את פני ויזהה אותי, הסכנה יכולה להיות גדולה מאוד לי וגם לך, תגיד, אתה מזהה אותי?".

פיטר הנבוך נעץ את עיניו עמוק בפניו של הנהג, הוא מיד זיהה שהפנים הללו מוכרות לו מאן שהו, הפנים מונחות בזיכרונו כמו בחלום ישן, אך הוא לא הצליח להיזכר מהיכן מוכר לו האיש הזה.

"אני מרגיש שאתה מוכר לי, זה בודאי משנות הילדות שלי, אני זוכר את דמותך כמו בחלום".

"יש לך זיכרון טוב נערי. אם אתה זוכר אותי כמו מתוך חלום, אתה אמור לזכור עוד משהו כמו מתוך חלום, אולי אם אגיד את שמי, ירענן הדבר את זיכרונך, מה?! פישטו קלרפילר, השם הזה אומר לך משהו? אולי גם הוא מוכר לך כמו מתוך חלום?".

פיטר נענע בראשו, "לא, אינני זוכר את שמך, אבל מה עוד אני אמור לזכור?" שאל תמה.

"היית אמור לזכור שאני גידלתי אותך!"...

פיטר שתק, לאחר דקה פלט בלחש:

"אבל מר קלרפילר, אבי, מרק קסטלר, סיפר לי שהוא רכש אותי מבית יתומים אחרי המלחמה"...

"בית יתומים?! אהה"...

פישטו קלרפילר השתתק, הוא הבין שמרק קסטלר שיקר לנער ולא גילה לו מי היו הוריו "המידע שקיבלת על הוריך שקרי" אמר לבסוף.

"אולי תוכל להסביר לו יותר בפרוטרוט, מאוד מסקרן אותי לדעת סוף סוף את האמת על עברי" התחנן פיטר.

אך עוד לפני שפישטו פתח את פיו, קפץ פיטר ואמר:

"סליחה רגע, לפני שאתה מתחיל רציתי לבקש ממך משהו. יחד איתי גדל עוד ילד, גם לו יש הרבה ספקות בקשר להוריו, הנער אמין בעיני במאת האחוזים, שמו הנריק. אולי נחזור לפארק לקחת אותו?".

"מיד נחזור לפארק ותוכל לקרוא לו".

המכונית סבה וחזרה לפארק, פיטר ירד ממנה ורץ במהירות.

הוא הבחין בהנריק כבר בשערי הפארק מתכונן לחזור הביתה, הנריק שהסתובב מופתע לשמע צעדי הריצה המוכרים של אחיו, שמח מאוד להצטרף לנסיעה.

פיטר והנריק נכנסו לרכב ופישטו התניע ונסע במהירות, הפעם הוא נסע לבית קפה קטן בקצה העיר, הם בחרו שולחן צדדי, פישטו הזמין לעצמו בקבוק בירה ולנערים כוסות קקאו חם ומתוק.

פישטו לחץ את ידו הקרה של הנריק ובירך אותו לשלום.

"טוב, ראשית אספר לכם על עצמי. שמי, כמו שכבר אמרתי לפיטר, הוא פישטו קלרפילר ואני מגיע מהעיר מישקולץ, לפני המלחמה גר ברחוב מגורי אדם נחמד שגר בבית קטן יחד עם אשתו ובנו היחיד. האיש הזה, היה אביך, פיטר. אחרי שכבשו הנאצים את הונגריה, העביר אותך אביך אלי, הוא חשש שאתה תיהרג כמוהו, כמו שאר היהודים"...

"מה אמרת עכשיו?" פיטר חשב שתקרתו הרעועה של הפונדק הקטן תקרוס עליו. הוא התרומם לאיטו, "כמו שאר היהודים, מה, הורי היו יהודים?? אני יהודי?!?!"..
 
"אני פיטר קסטלר, תודה לך" אמר פיטר ויצא מהפארק במהירות, שוכח לגמרי מהנריק שישב על הספסל והסתכל בעיניים כלות על פיטר הממהר החוצה.
לא ציפיתי לזה.
תזכירו לי מי הגדול? הנריק, לא?
זה מוזר..
 
"סליחה רגע, לפני שאתה מתחיל רציתי לבקש ממך משהו. יחד איתי גדל עוד ילד, גם לו יש הרבה ספקות בקשר להוריו, הנער אמין בעיני במאת האחוזים, שמו הנריק. אולי נחזור לפארק לקחת אותו?".

"מיד נחזור לפארק ותוכל לקרוא לו".

המכונית סבה וחזרה לפארק, פיטר ירד ממנה ורץ במהירות.

הוא הבחין בהנריק כבר בשערי הפארק מתכונן לחזור הביתה, הנריק שהסתובב מופתע לשמע צעדי הריצה המוכרים של אחיו, שמח מאוד להצטרף לנסיעה.
או!!!
נשמתי לרווחה.
ככה זה אחים :)
 
פיטר והנריק עברו את כיכר הגיבורים ונכנסו בשערי הפארק העירוני במרכז בודפשט, הם הלכו לאטם בדרכי הפארק המטופח.
ממליצה לשנות.
שלא תהייה המילה פארק פעמיים בסמיכות.


"אני פיטר קסטלר, תודה לך" אמר פיטר ויצא מהפארק במהירות, שוכח לגמרי מהנריק שישב על הספסל והסתכל בעיניים כלות על פיטר הממהר החוצה.
זה מוזר. ז"א לא תקין לכתוב כך... הייתי משנה למשהו בסגנון הזה:
"אני פיטר קסטלר, תודה לך" אמר פיטר ויצא מהפארק במהירות, שוכח לגמרי מהנריק שיושב על הספסל ומביט בו בעיניים כלות"

קראתי קצת ברפרוף, אבל בגדול נראה מעולה!
 
נערך לאחרונה ב:
הנה עוד פרק, העלילה קיבלה בימים האחרונים שינוי קטן/גדול ואני מודה ל @מנוחה כהן על עזרתה
פרק כ"ד (קצר מהסטייל שלי)
מקווה שתיהנו, מצפה לתיקונים והערות.

"כן פיטר יקירי" אמר פישטו בשקט בעודו אוחז בעדינות את כף ידו הרועדת של הנער "אביך היה יהודי ובגלל הפחד ממלחמת העולם השנייה הקרבה, הוא נתן אותך לידי וביקש שאשמור עליך עד סיום המלחמה, ואם הוא יהיה עדיין בחיים, שאחזיר לו אותך"...

פיטר היה המום, לאחר דקה הוא קרא בקול נמוך וחרד:

"ומה איתו?, הוא חי??"...

"איגן!!"..

המילה 'כן' אותה ירה פישטו מפיו, הממה את פיטר עוד יותר. הוא לא האמין למה שאוזניו שומעות. גרונו נשנק ופניו הלבינו כפני מת, הוא נשען על השולחן והביט בפישטו בעיניים זגוגיות.

פישטו חשש להמשיך לספר. הנער עלול להינזק חלילה, הוא ביקש מפיטר בקול שקט שיישב בחזרה במקומו וישתה מכוס השוקו החם עד שיוטב לו.

פיטר לגם לאט מהמשקה החם, הוא נח על מקומו כעשר דקות. כאשר הבחין פישטו שהנער נרגע ופניו חזרו לגוון הרגיל, סיים:

"הייתי חייב להעביר אותך הלאה, זה היה למען הצלתך, פרסמתי בעיתונים ומר קסטלר פנה אלי בהיותו חסר ילדים, אך הוא הכריח אותי להישבע לו, שלעולם לא אספר לאביך היכן אתה".

"אלוקי היהודים עזר, ואביך שרד את המלחמה ומצא גם את אמך, הדבר הראשון אותו הם עשו, היה לבוא לביתי ולהתחנן, שאספר להם היכן אתה נמצא, אך אני, לא יכולתי עקב השבועה שלי".

"כבר תשע שנים עברו מאז, עד שלפני חודש קיבלתי אות חיים מאביך, הוא שלח לי מכתב קורע לבבות, בו הוא מבקש ממני לספר לו היכן אתה, הוא כתב שאין לו מנוחה עד שתחזור לידיו".

פיטר ששתה כל מילה בצימאון, קטע את פישטו ובעיניים רטובות מבכי ביקש "אני מאוד רוצה לראות את המכתב, יש לך אולי אותו?".

"כן, הנה, קח אותו".

פישטו הוציא את המכתב מכיסו והעביר אותו לפיטר.

פיטר קרא את המכתב בנשימה טרופה, השורות הקצרות אך המלאות עצב וגעגועים קרעו את ליבו. עיניו נטפו דמעות הוא קרא בקול ניחר:

"איך אני יכול? יש לי אבא בארץ אחרת, שכל כך מתגעגע אלי, ואני גדל אצל איש אחר בכלל?".

פישטו מזג לפיטר כוסית יין, פיטר בלע את תכולת הכוסית בבת אחת, התלעלע ושיעול עז פרץ מגרונו, הוא הרכין את ראשו על השולחן.

משך דקה ארוכה ליטפו תלתליו הערמוניים את השולחן, אחר, התנער ופנה לפישטו בקול רגוע יותר:

"משהו אחד לא הבנתי. אבא שלי כותב במכתבו על הדת היהודית, שהיא יקרה לו והיא ממלאת את חייו, אתה יכול להסביר לי את משמעות העניין?!"....

"אני לא כל כך מתמצא בדת היהודית, ישנם מומחים לדבר, מה שאני כן זוכר, עוד מהזמן שהוריך גרו לידי, שהדת תפסה בחייהם נתח רחב מאוד, אתה יכול להבחין בכך במכתבו של אביך"...

פיטר אחז את המכתב בידיו וקרא אותו מרוב אהבה וגעגועים שוב ושוב. כל מילה במכתב הייתה בשבילו כאוצר גנוז, אחר כך פיטר נשק בשפתיו למכתב והחזירו לפישטו...

פיטר שאל בשקט, חרד מהתשובה אותה יקבל "ואינך מפחד מלעבור על שבועתך אותה נשבעת לא לספר לאבי דבר?!"...

"אינני עובר על שבועתי, כלל לא סיפרתי להוריך היכן אתה, הגעתי לספר לך היכן הם נמצאים, ועל זאת, כלל לא נשבעתי"...

"זאת אומרת, שעוד לא סיפרת לו עלי דבר?!" נחרד פיטר "אם כן הוא עדיין שרוי בצער?!"...

"לא, לא" הרגיע פישטו את פיטר החרד לשלום הוריו, "כתבתי לו מכתב, בו הבטחתי לו לעשות את כל המאמצים להחזיר אותך אליו".

"אין לי מילים להודות לך, מר קלרפילר, אם תהייה לי הזדמנות להחזיר לך כגמולך הטוב על כל מה שעשית למעני, אעשה זאת בשמחה, אבל ברצוני לדעת, מה הלאה?, יש לך תוכניות להמשך הפעולות?!, אני רוצה לחזור להורי תמורת כל סכום שבעולם" התחנן פיטר.

"יש לי תוכנית אותה אני מתכנן עם מישהו, שתוכל במהרה לחזור להוריך"

"מתי אדע את פרטי התוכנית?" שאל פיטר בשמחה.

"את זה אני לא יכול לספר לך כעת, אני אפגוש אתכם כאן בעוד יומיים בשעה הזאת בדיוק".

כעת סיפר הנריק למר קלרפילר את כל מה שקרה השבוע בבניין הספרייה. הוא גם חזר מילה במילה על השיחה שהייתה להם השבוע עם אביהם, גם את ההתרחשויות ברכבת סיפרו הנערים לפישטו. הנריק הוסיף שגם הוא משתוקק כמו אחיו, לגלות את הוריו...

קלרפילר חשב מעט, אחר כך הוא אמר:

"טוב, אנחנו עוד נהייה בקשר, בינתיים, אסור לכם לספר לאף איש על השיחה בינינו, מובן?!"...

פישטו לחץ את ידו של הנריק ואיחל לו הרבה הצלחה, הוא איחל לו שכמו שפיטר יודע כבר על הוריו, שגם הוא בקרוב יצליח למצוא את הוריו.

אחר כך הסיע אותם פישטו לפארק, הוא נפרד מהם, מאחל לשניהם סוף מוצלח לתלאותיהם.

שתי דקות אחרי שעזבו פישטו והנערים את המסעדה, התרוממה דמות גוצה ועטופה במעיל שחור ממקום מסתורה תחת החלון, לידו ישבו פישטו והנערים.

בחיוך נעווה היא ארזה בתיקה את הדפים עליה כתבה את פרטי השיחה ועצרה מונית.

"לתחנת הרכבת" היא ביקשה.

עשרים דקות אחר כך ברכבת למישקולץ, ישבה הדמות ועברה על הדפים, היא ידעה, הפעם גרהרד שמידט יהיה מאוד מרוצה...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים מסדרון אווירי
פרק 1.



אורית קראה ספר.

על הספה מונחים בגדים לפני קיפול, לצד אריזת חטיפים ריקה וכוס חד פעמית. הרצפה היתה סך הכל נקיה, פרט למספר שקיות ריקות מהקניה האחרונה במכולת, והשולחן התעטר בשאריות כלי הארוחה.
הבית של הוריו היה תמיד מסודר, ונתי לא ידע להעריך את זה, או להתייחס לסדר כמשהו שצריך להודות עליו.
אבל לאחר החתונה הוא נוכח לראות שכדי לחיות בסדר- צריך שיהיה מישהו שיסדר את הדברים, יחזיר למקום, יעביר מטאטא כשצריך, ואפילו ידיח כלים.
אורית השתדלה, סידרה פה ושם, אבל עשתה זאת כשהיה לה נוח או פנאי.
ניכר שלא משנה לה אם הבית מאורגן או פחות.
נתי רצה להתיישב על כסא פנוי, אבל שני הסוודרים שהיו עליו מנעו ממנו לשבת.
הוא צריך לפנות אותם.
"הספר מעניין?" שאל את אורית.
היא לא השיבה מיד, רק לאחר ששאל פעם נוספת, נשאה מבט מהספר וחייכה: "מאוד מעניין, מותח ממש".
נתי חש שהוא מרוצה, החיוך שלה עשה לו טוב.
מה הוא צריך יותר מזה?
הוא התכופף, הרים, סידר קלות את הספה ואפילו קיפל כביסה.
צלצול הטלפון לא הזיז את הגברת מהספר, נתי השיב לשיחה: "מדברים כאן מחברת "הזכויות כולן שלך, החובות שלנו", אפשר לדבר עם נתנאל הלל גרץ?"
"שלום וברכה, מדבר"
"לגבי הגשת בקשת קצבת נכות של נתנאל גרץ, הבקשה שלך התקבלה בביטוח לאומי, תצטרך להעביר לנו את האחוזים עליהם חתמת, כיצד תרצה להעביר לנו את הסכום?"
"הבקשה התקבלה?" שאל בפליאה קלה. כמה שנים טובות הוא מנסה לבקש קצבה נכות בגלל החרדות שלו.
"בחודש הקרוב יתקבל בחשבונך סכום נאה. אתה צריך להעביר לנו את חלקנו המוסכם".
"קודם שאקבל את הכסף", אמר.
"נתקשר אליך בהמשך החודש".
השיחה הסתיימה, נתי הניח את השפופרת, נתקל במבטה של אורית, היא הקשיבה לשיחה.
"קבלתי תשובה חיובית לגבי קצבת הנכות", אמר לה, "תחשבי על זה שבנוסף לקצבת בסיס לכל אזרח, החוק שהעברתי כשהייתי מנהיג האנרכיה, תהיה לנו נקודת התחלה סבירה לשלם שכירות ולהתחיל את החודש".
" אני שמחה לשמוע", היא לא שבה לספר, היתה זו בשורה טובה מדי. היא חשה מאושרת.
היא עובדת במילוי מקום פה ושם, והמשכורת שלה לא גבוהה. הוא לא יכול לעבוד באופן מסודר בגלל החרדות שלו.
כמה מאות או אלפי שקלים תמיד יכולים לבוא בזמן.
שתיקה קלה השתררה, ואז אורית אמרה: "איך זה עבורך להיות אדם שמקבל קצבת נכות אחרי שהיית מנהיג עם כח בלתי מוגבל? זה לא פער גדול מידי?"
נתי נזכר בניצן, המנהיג החדש שתפס את מקומו ואת השידוך שלו ליעל גפנר.
לפי השמועות הוא חי בפאר ובכבוד, מעורב באופן מלא בכל מקום ומתערב בכל מה שקורה במדינה.
ככה זה, יש כאלה שזוכים להכל. אולי אתה צריך להיות עם תכונות לא-סגפניות מידי כדי להיות מנהיג, אולי אתה צריך להצליח להיות כוחני מעט ובעל מרפקים שיעזרו לך להיכנס למקום כלשהו, עבורו, מספיקה לו קצבת נכות כדי לחוש מאושר.
"זה דווקא לא פער גדול מידי," מצא את עצמו אומר, "אם אתה מנהיג חייבת להיות לך שריטה". הוא חייך קלות לעצמו.
הוא כבר לא מנהיג. וטובה פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא פאר על חשבון האזרחים.
הוא אמר את מחשבותיו בקול, אורית השיבה מיד, "זה לא יעזור, נתי. המחשבות שלך על פת חרבה ושלווה לא יעזרו לאזרחים. כי מה זה משנה אם אתה חי על חשבונם או מישהו אחר עושה זאת? תמיד זה היה, אנשים עשירים ונהנתנים שחושבים שהעולם בכיס שלהם, ואנשים עניים שחושבים שעוני זה דבר קדוש מאוד".
*
עוני זה לא קדוש!
הוא רצה להתקומם.
מעולם לא חשב שעוני זה דבר קדוש ונשגב. הוא סך הכל... מה?
אולי הוא מחבב את החיים נטולי היומרה.
אבל אנשים כמותו לא מגיעים רחוק, הם נלחמים על חייהם נטולי היומרה, ואנשים אחרים מגיעים לנקודת מפתח שלטונית וחיים את חיי הפאר שלהם.
בעוד אנשים כמותו מסדרים בכל יום את הבית, ומחמיאים לאשה שלהם כדי שהיא תחייך ותהיה מאושרת.
הוא לא נועד לשלטון, והוא שמח מאוד בקצבת הנכות הקטנה שתאפשר לו למצוא את עצמו בעולם ולהתקיים בכבוד.
הוא שמח, אבל כשהוא נתקל בפרסומים על ניצן, שזכה לכל העולמות, רגשותיו מתחילים לגלוש בו נרגזות, מזכירים לו שיש בו בכל זאת את נתי הישן, זה שנהנה לחוש מנהיג למען האזרחים, בעודו פועל מתוך מוסר וענווה למען רווחת האנשים ולא מחפש שליטה כל הזמן, אלא חושב שכולם שווים. זה היה מקסים להיות מנהיג האנרכיה.
חבל שלא העריך את עצמו מספיק, וחבל שאף אחד לא הכיר בו ולא העריך אותו.



הפרולוג של הסיפור
https://www.prog.co.il/threads/עיזרו-להתאים-את-התוכן-של-הפרולוג-לקהל-חרדי.1107614/
סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1



מושב צלפון 2024


שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.


נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.
.....
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

#סיפור בהמשכים - ממלכת ארצ'יבל#

חלק א' - מסדר הדרקון/אינדה.

פרולוג:

המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.

מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.

אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?

"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.

המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.

"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".

"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".

דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.

שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".

"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק. איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".

הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.

הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.

"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.

המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".

"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.

"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".

המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.

"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.

המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.

"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.

הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.

האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.

"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".

האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".

דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.

"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..

כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.

צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.

הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.

הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".

הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"

"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.

הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.

המלך מלטאזר נח לעולמים.

*****

פרק 1

חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.

הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.

רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.

תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.

"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.

כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.

"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.

המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.

המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.

מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.

"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.

"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.

חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".

שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.

"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.

"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.

אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".

"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.

"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.

הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.

המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.

"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.

שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.

הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס. כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.

"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.

"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.

"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".

הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.

הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך. אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.

*****

"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.

"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".

הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.

כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".

"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.

"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.

"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.

"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".

"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".

"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.

"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.

"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.

"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.

"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.

הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה. מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.

הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.

"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.

"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".

"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.

"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"

בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.

"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.

"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.

"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.

אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".

"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.

אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".

"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.

את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.

לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.

מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.

זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.

וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.

והכל למען ההנאה.

אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.



*****

ספר הביכורים שלי עתיד לצאת בקורב, בעז"ה! עד אז אשמח לתגובות על הספר הנ"ל. ביקורות יתקבלו בברכה. ואף רעיונות לשינוי.
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה