הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בעולם אוטופי ביקורת על ספר הייתה נכתבת ומתפרסמת זמן רב לאחר צאתו, אחרי שהות שהיה בה כדי עיכול, בחינה ממרחק הזמן וקריאה נוספת. דא עקא שאורו של ספר סטנדרטי זורח לתקופה קצרה עד שנמוג, ועמו העניין הציבורי. למרבה המזל ספרי סדרת ממלכה במבחן יוצאי דופן מבחינה זו, והם שומרים על עניין מתמיד ולו משום שהסדרה טרם הסתיימה. מסיבה זו אני חש די בנוח לגבש כמה הגיגים על 'יוזבד' עם מלאת חמש שנים לצאתו לעולם. הביקורת לא מתייחסת לספר מכל היבטיו, אלא לשינויים בינו ובין קודמיו לסדרה. הכוונה אינה לשינויים מבניים, (וישנם גם כאלו. למשל העובדה שבשונה מקודמיו 'יוזבד' כתוב כולו בזמן הווה), אלא לכמה נקודות שבעיני מציבות אותו כספר מוצלח פחות, מבלי לפגוע כמובן במעלותיו הרבות.
כמה הערות לפני:
כספר בפני עצמו 'יוזבד' הוא ספר נפלא. כאח צעיר למשפחת ממלכה במבחן, הוא מוצלח קצת פחות. להיות המאסף בליגה של הענקים זה לא חסרון, אפילו לא קטן. אבל הפערים מתחדדים כשאתה עומד דווקא שם, בין המובילים.
קשה להגדיר, לכמת ולקטלג סיבות להצלחה והנאה, ודאי בין ספרים בעלי מהות וסגנון דומה כל כך. בכל זאת ישנן כמה נקודות שממחישות את ההבדלים בצורה ברורה יותר, ומהוות חלק מהסיבה לשינוי:
1. יוזבד.
אין ספק שיוזבד האיש הוא עקב האכילס של 'יוזבד' הספר. מבין יתר הדמויות בולט בן האבירים לבית בנטיליאן בחסרונם של שלושה אלמנטים שהכרחיים לכל גיבור: אפיון, קונפליקט והשפעה:
גם אם אי אפשר לטעון שיוזבד חסר אופי לחלוטין, עדיין - בתוך סדרה שמתייחדת בהענקת אפיון עמוק וייחודי לכמות אדירה של דמויות, דמותו של יוזבד אנמית להכאיב, ומזכירה בעיקר בבואה קלושה, כללית וחסרת ייחוד למעלות שמאפיינות את כלל גיבורי הסדרה.
הספר עצמו, כמו גם הדמויות שמאכלסות אותו דווקא מעניקים ליוזבד שבחים ביד רחבה, יותר מכל דמות אחרת בסדרה. אבל ריבוי שבחים אלו, שכוללים בגדול כל מעלה טובה או קלישאה שנאמרה אי פעם, רק מעלים אסוציאציה של דרשת שבע ברכות, ומחדדים את תחושת הסתמיות שאופפת את דמותו.
סביב יוזבד רוחשים אירועים רבים, אבל באופן אירוני הקונפליקט המרכזי שמלווה אותו לאורך רובו של הספר ראוי יותר לגיבורו הבלתי נשכח של המאסטרפיס 'אלי לומד לשמור על סודות'. יוזבד לא עובר שום מסע או תהליך אחיד לאורך רובה של העלילה, ואפילו מול גדוד הוסטרס שיאיים עליכם בקשת כפולה תתקשו למצוא אמירה קוהרנטית בין שלל המאורעות העוברים על הצעיר האבירי.
הצידוק לעובדה שדווקא פרצופו החלק למשעי הוא זה שמופיע על כריכת הספר כמו כרזת מבוקש בכיכרות העיר, אמור להגיע סוף סוף בסופו של הספר. שהרי יוזבד אותו ליווינו במסירות לאורך עמודים רבים כל כך, יכול להפוך למלך במחי מילה אחת. הנה מגיע רגע הבחירה המטלטל.. ניתן לחוש את ההתלבטות ולהמתין בנשימה עצורה לרגעי ההכרעה. איזה מתח.. נכון? נכון?
אז זהו, שלא. יוזבד אולי חסר איפיון מיוחד, אבל עדיין קיים לו אופי כללי שניתן לסכם במה שנע בין 'אחל'ה בחור בסך הכול', ל-'ילד טוב צפון כוזר'. זה אמנם לא הרבה, אבל עדיין רחוק טראדים רבים מ- 'בחור שעשוי להחליט בניגוד לדעתו הברורה והמפורשת של אביו הנערץ שהוא במקרה גם גדול הדור, אחרי עשר דקות של שכנוע'. בקיצור - זו אולי החלטה, אבל ממש לא בחירה.
ומכאן לחלק האחרון - וזו העובדה שלבחירותיו של יוז אין שום השפעה. בספר שעוסק בגורלה של אומה, ורבים מגיבוריו הינם בעלי שליטה שהחלטותיהם משפיעות על גורל הכלל, החלטתו הנ"ל של יוזבד לא משנה כקליפת השום או כעלה מאגנט. הוא אמנם לא יודע זאת, אבל גם אם היה מחליט לבגוד באביו ולזכות במלוכה, היה מגלה עם בוקר שהמלך הוא עירום, שכן יקוואל עשה מה שעשה ובכך נטל מידיו את הקלף המנצח, או אם תרצו - שמט את הקרקע מתחת לרגליו. שוב יקוואל משתלט לו על הפרונט. תזכירו לי למה השם שלו לא מופיע על הכריכה?
הפרוטגוניסטים של שני הספרים הקודמים עברו מסע פנימי וחיצוני, התמודדו והשתנו במהלך העלילה, השפיעו על מהלך העניינים וכלל הדמויות, וסיימו את הספר בקליימקסים בלתי נשכחים שכללו עימות עם גיבור אחר שהינו תמונת המראה להתמודדות שלהם עצמם. לעומתם ניצב יוזבד, שהספר כולו סובב סביב דמותו, אך הינו רק מעט יותר ממקגאפין, כלי שמשמש להנעת העלילה אך חסר כל משמעות עצמית.
2. ממלכה במבחן?
מלחמות השושנים בבריטניה כללו כמה פיתולים מרתקים שלא היו מביישים כל ספר מתח, מלחמת מאה השנים יכלה לפרנס מדף בספרייה, ומלחמת העולם השנייה היא כמעט ז'אנר ספרותי. ספרים על מלחמות נכתבו ונכתבים לאורך השנים, אבל שני הצדדים הלוחמים ב'ממלכה במבחן' הציעו משהו אחר לגמרי. בעלילה שהיא על סף האלגוריה הוטחו אנשי כוזר והקוראים אל הבחירה בין טוב לרע; בין כוזר לפלאט; בין עבודת השם לעבודת הכרס; בין גזר ללפת, שאף פעם לא צומחים באותו גבעול..
"הממלכה במבחן" לחשו אנשיו של רובן מן הגי לעם שבכפרים, "אל תפסחו על שתי הסעפים" הזכיר להם הנסיך מן היערות. בעלי מוסר לא היו מנסחים את זה טוב יותר. אפיות יהודית בהתגלמותה, מה יש לומר.
אבל איפה המועמד הטרי למלוכה מנרם בנטיליאן משתלב במשוואה הבינארית הזו? ומה עם ברכיהו? למה בעצם אמור להיות אכפת לקורא מי יהיה בסופו של דבר מלך כוזר מבין שלל מתחרים, רק כי איסתרק הוא עלם חמודות תכול עיניים וגיבור הספרים? יכה שאלתיאל את הזבדיאל, ואנו מה לנו בזה.
ברגע בו הופכים קרבות הירושה בכוזר למלחמת כל-בכל, מאבדת הסדרה את המאפיין המרכזי שלה, וצודקת ויקיפדיה שמגדירה את הסדרה 'מותחן פוליטי'. על קרבות בין שלל תאבי שלטון אנחנו יכולים לקרוא בכל ספרי ההיסטוריה. על מלחמה רוחנית הייתה לנו רק סדרה אחת. לא חבל לאבד גם אותה?
3. קטעי שיא.
אחת מנקודות החוזק הגדולות של 'איסתרק' ו'מהללאל' היא שהספרים גדולים לא רק כשלמים, אלא בחלקיהם. הם מורכבים מרצף קטעים אדירים שאחראים לעוצמתם של הספרים לא פחות מהעלילה המרכזית.
בניתוח פרטני יותר - 'איסתרק' מלא ברגעי שיא ואפיות, ובדיאלוגים על בחירה, טוב רע ומה שביניהם. 'מהללאל', שמתייחד בבנייה הדרגתית ומדויקת של אישיותו של הגיבור שלו עושה זאת ברצף של קטעים מקוריים, על סף הביזאריים. הרקע המקורי והמיוחד לכל אחד מאלו, כמו דחייתו של מכשף מוסלמי או ריפויו של יתום פצוע במהלך מרדף, הופך את הבחירות הקטנות שבדרך לבלתי נשכחות.
הגיוון של המאורעות הוא גם חלק נכבד מהסיבה שהספרים מצליחים לשמור על עניין לאורך מספר עמודים רב כל כך.
למרות ארכו ואולי דווקא בגללו, 'יוזבד' חף הן מהלוקיישנים המקוריים שאפיינו את 'מהללאל', והן מהדרמטיות של 'איסתרק'. קשה מאוד להניח את האצבע על קטע מסוים באמצע העלילה ולומר שהוא יוצא דופן וזכיר מצד עצמו, והדיאלוגים בין אלרון לשלוואן, למרות היותם שנונים בהחלט, מתקשים לשחזר את הישג שיחותיהם של איסתרק ומצפונו המונדרי המוכר בשם קנז, ולו משום שאלו האחרונים הובילו לכיוון ברור והניעו את העלילה, בעוד עקיצותיהם ההדדיות של שלוואן ועבדו הנורדי חסרי פואנטה אחידה ומיועדים לעתים לשם השנינות גרידא.
כי 'איסתרק' הוא לא רק איסתרק, נסיך שנחטף ושב. הוא טיפיאס ואלקנה במתפרה; הוא טיטוס, אספסיינוס והבובה של החותמת; הוא איש צעיר שמגיע להיכל תענוגותיהם של השליטים ואנשים שמבינים שהניחו כתר מלכות על ראשה של בהמה. ו'מהללאל' הוא מהללאל לא רק בדרך לעמוד התלייה ותחרויות עול מצוות, אלא גם עם שמש זקן בבית הכנסת, תאומים בחנות מכולת וכשהוא חשוד בגניבה. בלי הרגעים הקטנים-גדולים שעשו את הספרים הראשונים, 'יוזבד' מתקשה להתחרות.
4. השלישי בסדרה.
והרי פלונטר: אם גיבור סיים את מסעו הספרותי בספר שהוא חלק מסדרה, מה ייעשה בו בספר הבא? האם ייעלם זכרו, או שמא פשוט יחזור לאחור ויתחיל את המסע מהתחלה, מוחק את הישגי העבר שלו?
בין יתר המעלות הרבות בהם התברך 'מהללאל' ניתן למנות את השימוש המצוין שהוא עושה בהיותו ספר המשך בכל הנוגע להופעה חוזרת של דמויות. לצד גיבורים חדשים הוא משתמש באופן מגוון ומדויק בדמויות שכבר הוזכרו ב-'איסתרק', בצורה שמשלימה ומוסיפה הן לדמותם והן לספר עצמו.
חלק מהדמויות, לדוגמה בסטיאן מקאן ופנרס הן כאלו שבלטו כבר ב'איסתרק', אך ב'מהללאל' נוספה להם שכבת עומק ועניין. דמויות אחרות, כמו הנבל מאלקן, הילד מאתיל ואליהו קבלו ביחד עם הכינוי גם אופי חדש, כזה שמתבקש בעקבות אירועי הספר הקודם. ועמו נרטיבים חדשים, שונים אך משלימים את הקודמים.
שימוש קוריוזי יותר אך מדויק לא פחות נעשה עם דמויות שהוזכרו כלאחר יד ב'איסתרק', ושבות ב'מהללאל' באופן שמתיישב היטב עם מיעוט הפרטים שכן הוזכר אודותיהם, והופך את אזכורם למפרע למוצלח יותר. אולה מקאן ושלוואן דיאלידאן הן שתי דוגמאות בולטות לקטגוריה האחרונה.
ישנם אפילו כאלו ששובם הוא לא יותר מקריצה שובבה ומוצלחת לקוראי הסדרה הנאמנים, כמו אותו זמר נודד וצולע בעל חיבה מסתורית לכרסום כרעי עוף.
למען ההגינות יש לציין שגם ב'יוזבד' יש דוגמאות רבות לשימוש מיטבי בדמויות העבר, אלא שבשונה מקודמו, יש בו גם דוגמאות מוצלחות פחות, חלקן אפילו אינן סותרות את הספר הקודם, אך פוגעות בו:
כי יצירה ספרותית אינה ביוגרפיה, והעובדה שבחיים האמתיים אנשים לא מצליחים להתקדם בקו לינארי עקבי, לא שונה בהרבה מכך שבחיים האמתיים אמירות נוטות להיות בומבסטיות ומדויקות הרבה פחות, דיאלוגים אינם כה שנונים, ולא כל בן שנולד למשפחות האצולה הוא פאר היצירה. מסע גיבור עקבי הוא חלק מדרישות הפורמט, וספר שמחליט להחזיר לאחור גיבור שכבר השלים את מסעו בספר הקודם פשוט יפגע בעצמתו של זה האחרון.
וזו הסיבה שגם אם במציאות לא הייתי מציע לאף אחד להתרגש מבחור שאומר בשעת סערת רגשות "לך עם חיוך כי אני מבטיח", מבחינה ספרותית יקוואל עבר מסע ושינוי שמסתיים בנקודה זו בדיוק, ולהחזיר אותו שוב לנקודת ההתחלה פוגע ומגחיך את כל השינויים שעברו עליו ב'מהללאל'.
באופן דומה ניתן להתייחס לגרסה חדלת האישים של מהללאל באתיל. השאלה כמה השינוי ריאלי בהתחשב בנסיבות (תשובה: מאוד), רלוונטית יותר למבחן פסיכומטרי שהיה נעשה לבחור לו היה קיים במציאות, ופחות לספר, שם חשוב יותר לבדוק כמה נפגע נרטיב הגיבור שהיה לו ב'מהללאל', והוא נפגע הרבה.
ויש דוגמאות נעימות פחות, של דמויות שעוברות טרנספורמציה של ממש, עד שקשה לזהות אותן כאילו הסתתרו מאחורי מסיכה:
הוד מלכותו איסתרק השלישי הוא אחד האנשים הנעימים והנלבבים בכוזר כולה, אבל כדי לדעת זאת תצטרכו להיזכר ב'מהללאל' או להאמין למה ש'יוזבד' טוען ולא למה שהוא מספר. איסתרק של 'יוזבד' הוא אנטיפת, פרנואיד, ובאופן כללי ראוי לתואר אדם עם מיץ לימון בוורידים.
לשינוי הדמויות קיימות דוגמאות נוספות, משעשעות: אלרון הוא ידידו הנאמן והקרוב ביותר של שלוואן, קרוב כל כך עד שמלבד שתי שיחות קצרות ורדודות הוא לא מלווה אותו מקרוב במשברי חייו הקשים ביותר, ומפציע לפתע שנתיים לאחריהם.
כמו כן, אלרון הוא בחור ירא שמיים, נבון וחד לשון, איך לנסח זאת? יש לו כבוד מקצועי. אך רק שנתיים קודם לכן הוא מדבר בלשון עממית וזולה, נשבע לשקר ומתבטא בשטחיות עלובה. חסד השם הוא שזכה להשתנות בצורה כה מפליאה תוך שנתיים בלבד, ועל זה כבר אמר אדונו הנסיכותי, 'ברצות הבורא, גם עוף מבושל ידאה'.
ואם כבר מדברים על שנתיים קודם, זוכרים את גאלן, זה שדיבר כל הדרך עם אבא הגדול על עלויות הקבורה, שהמלך היחיד שהוא משרת בנאמנות הנו הוא עצמו, ושחיפש נואשות לגנוב ארבעה שועלים מלכותיים בניגוד לחוק? מעולה. כי לידיעתכם, הבחור הוא למעשה מנהיגה הקשוח והכריזמטי של קבוצת שודדים שבוזזת מכל הבא ליד. לא, ברצינות..
ומפתיע אחרון - מזל טוב ליוסף קשישא, על בן שנולד לעת זקנה. אדוניה הוא שמו של ראש שושלת הנבלים לבית דיאלידאן, - שבוגדנות עוברת אצלם בגנטיקה באופן חריף כל כך עד שאולי הם בכלל ראויים למיתה כדין בן סורר ומורה הנידון על שם סופו. - אבל זהו גם שמו של מי שהוא ליהוק חדש ומפתיע למשפחה הקטנה והקסומה של יוסף ולאה. נשגר ברכות הצלחה לאדוניה ב'פדהאל', שם ודאי יככב רבות, מאחר וסיבה אחרת לבריאתו הפתאומית טרם נמצאה..
עניין נוסף הקשור להמשך, הוא אלמנט האכזבה שיש ב'יוזבד' בכל מה שנוגע לציפיות שנבנו ב'מהללאל' ובחמש שנות המתנה לזה הראשון. שני איומים דרמטיים מסתיימים באנטי-קליימקס מסוים. האחד הוא הרדיפה האובססיבית של יוסף אחר האבקה השחורה, שלכשעצמה אמנם מככבת בספר (האבקה, לא הרדיפה) אך באירוע צדדי ולא מלחמה כוללת. והשני הוא ידרת הי, שטרח ושלח גרזן וצדפות, והיווה איום משמעותי (שנאמר: מה כוחם של גדודים מזוינים אל מול לוחם גרילה נחוש אחד וגו') אך לבסוף מת באופן אגבי כמעט, כשהוא לוקח עמו אלי קבר את התשובה לשאלה למה רמזו שבעה עשר זרעוני החרדל. אולי לגילו של איסתרק, אולי לשל מהללאל או יוזבד, אולי דווקא לזה של פדהאל. מי יודע?
5. קצב:
רגע של חידון למעריצים: 'דגל המלוכה, לוחות הברית ניצבות על גבי היתר של קשת כפולה' מה זה? נכון מאוד. פתיחת הפרק בו יוצא איסתרק אל המסע שישנה את חייו ב'איסתרק'. האם ידעתם שהפרק, שמהווה את שיאה של התפרצות העלילה הוא בעמוד 90? (בערך, אל תהרגו אותי. אין לי את הספר.)
בפחות מ-90 עמודים מצליח 'איסתרק' גם להציג כמות גדולה של גיבורים, גם להעניק להם עומק וקונפליקטים, וגם לבנות מתח בהדרגתיות מחושבת עד להתפרצות הסופית, הלילה בו לא האיר שום כוכב בשמי נקרת באטר.
כי רגע לפני שמספר העמודים בספרי ממלכה במבחן נהיה מוגזם באמת - והפך לכזה שרק מספר הדמויות בסדרה, או כמות הפעמים בהן מצוין ב'יוזבד' ששלוואן עייף עד מוות מתחרה בו - ל'איסתרק' הספיקו שש מאות עמודים כדי להעביר עלילה ארוכה, מורכבת ומפותלת. העלילה גם כללה, במה שהוא לא פחות מנס ספרותי, עשרות גיבורים שכל אחד מהם זכה לא רק באופי ועומק משלו, אלא גם קיבל לפחות רגע אחד משלו לזרוח.
בעלילה קוהרנטית ומהודקת, שמתקדמת בקצב ובקו אחיד; כשכל קטע ממוקד מטרה, התקדמות עלילתית או מסר, הספיק 'איסתרק' כמות מאורעות לא פחותה מהספרים שאחריו בהרבה פחות עמודים.
'מהללאל' אמנם יותר לוקח את הזמן, אבל עושה זאת באופן מיושב שמשתלב עם הרוח הכללית של הספר. פחות סוער, איטי, ולעתים כמעט מהורהר.
בהתאמה - מה קורה בתשעים העמודים הראשונים של 'יוזבד'? ביחס לכלל העלילה, די כלום.
למען האמת, ליוזבד לא קורה כלום בכל חלקו הראשון של הספר. גם לא ליקוואל, ובקושי לשלוואן. ובכנות - החלק הראשון כולו מרגיש קצת כמו סידור והעמדת כלי המשחק במקומם על הלוח לקראת הנעתם בחלק השני.
זה מיותר, ונותן לעלילה תחושה לא ממוקדת וכמעט מפוזרת. הספר יכול היה להיות טוב ומדויק יותר אם היה כולל מאתיים-שלושמאות עמודים פחות. משמיט חלק מקטעי ההתחלה חסרי הכיוון, וגם הרבה קווי עלילה ונרטיבים שבלאו הכי לא מצליחים ממש להתפתח, ורק מדגישים את הפיזור של העלילה.
בין הדברים שניתן היה להשמיט לחלוטין אפשר למנות לדוגמה את קו העלילה חסר ההיגיון והמיותר לגמרי בו איסתרק חושד בפנרס בפראנויה מעוררת השראה; את הפכפכנותו הבלתי נגמרת של יוסף ביחס לשלוואן, שגורמת לכאב ראש פיזי ממש; את תובאל ורבקה אובסלד, שמגיחים רק כדי להגיד שלום ו'היינו כאן', להסתכסך ולהיעלם; אולי אפילו להשמיט לגמרי את דמותם של רניל ויתיר החביבים, ולשלוח אותם למשימה נועזת אל.. לא משנה איפה, רק רחוק מהספר.
אפילו סיפור יחסיהם הרגישים של רובן מן הגי וגיסו המלכותי נסגר באותה מהירות פתאומית בה נפתח, והופך נרטיב עם פוטנציאל מעניין לכזה שנוח לו שלא נברא משנברא.
במבט מעמיק יותר זהו החיסרון המרכזי של הספר, והוא כולל בתוכו את כל יתר הנקודות שהוזכרו כאן. קיצורו אמנם היה מותיר אותו בעל כרך אחד בלבד, אך מוצלח הרבה יותר. בעיקר בגלל שהסוף, - שהוא נקודת החוזק של הספר, ובאמת באמת מוצלח - היה מקבל משקל רב הרבה יותר, כפי שראוי לו. בעקבות כך הייתה מתקבלת עלילה מהודקת, ברורת כיוון ואמירה, שאולי הייתה יכולה אפילו להתחרות בספרים הקודמים.
לסיום חשוב לשוב ולהדגיש שלמרות חסרונותיו המסוימים 'יוזבד' הוא עדיין ספר מעולה מהשורה הראשונה, מעניין ומעורר מחשבה, ובכלל מהבודדים שניתן לנתח מכל כך הרבה זוויות. יש בו הרבה עומק, מקוריות ואוירה, וכמובן - הוא כתוב בצורה מופתית, ובכל עמוד יש לפחות משפט אחד שמומלץ להדפיס על מגנט ולתלות על המקרר. בכל הזדמנות אעדיף לקרוא ספר כמוהו ולא עשרה אחרים, וביקורת שתפרט את מעלותיו תהיה ארוכה מזו פי כמה וכמה.
ספר מצוין? בהחלט. יצירת מופת מושלמת? פחות. זו, לפחות, דעתי, אנשים טובים.
כמה הערות לפני:
- כדי להבדיל בין 'איסתרק', 'מהללאל' ו'יוזבד' הספרים לדמויות, כשמדובר בשם הספר נכתב השם בתוך גרשיים.
- אם זה לא מובן מאליו, קיימים ספויילרים! רבים!! מאוד!!! לכל הסדרה, כך שמי שלא קרא... למען האמת, מי שעוד לא קרא כנראה גם לא יקרא. אתם יכולים למחוק את המשפט האחרון.
- יש בעייתיות בביקורת, ודאי כזו ששלילית במודע. להגנתי אטען שהספר כל כך מקובל ונערץ, שמעט ביקורת לא יכולה להזיק לו. מלבד זאת, אף קלאסיקה בהיסטוריה לא הפכה לכזו לפני שגל גדול של אנשים הגדיר אותה כאוברייטד. מהבחינה הזו אני בהחלט שמח לעזור.. ; )
כספר בפני עצמו 'יוזבד' הוא ספר נפלא. כאח צעיר למשפחת ממלכה במבחן, הוא מוצלח קצת פחות. להיות המאסף בליגה של הענקים זה לא חסרון, אפילו לא קטן. אבל הפערים מתחדדים כשאתה עומד דווקא שם, בין המובילים.
קשה להגדיר, לכמת ולקטלג סיבות להצלחה והנאה, ודאי בין ספרים בעלי מהות וסגנון דומה כל כך. בכל זאת ישנן כמה נקודות שממחישות את ההבדלים בצורה ברורה יותר, ומהוות חלק מהסיבה לשינוי:
1. יוזבד.
אין ספק שיוזבד האיש הוא עקב האכילס של 'יוזבד' הספר. מבין יתר הדמויות בולט בן האבירים לבית בנטיליאן בחסרונם של שלושה אלמנטים שהכרחיים לכל גיבור: אפיון, קונפליקט והשפעה:
גם אם אי אפשר לטעון שיוזבד חסר אופי לחלוטין, עדיין - בתוך סדרה שמתייחדת בהענקת אפיון עמוק וייחודי לכמות אדירה של דמויות, דמותו של יוזבד אנמית להכאיב, ומזכירה בעיקר בבואה קלושה, כללית וחסרת ייחוד למעלות שמאפיינות את כלל גיבורי הסדרה.
הספר עצמו, כמו גם הדמויות שמאכלסות אותו דווקא מעניקים ליוזבד שבחים ביד רחבה, יותר מכל דמות אחרת בסדרה. אבל ריבוי שבחים אלו, שכוללים בגדול כל מעלה טובה או קלישאה שנאמרה אי פעם, רק מעלים אסוציאציה של דרשת שבע ברכות, ומחדדים את תחושת הסתמיות שאופפת את דמותו.
סביב יוזבד רוחשים אירועים רבים, אבל באופן אירוני הקונפליקט המרכזי שמלווה אותו לאורך רובו של הספר ראוי יותר לגיבורו הבלתי נשכח של המאסטרפיס 'אלי לומד לשמור על סודות'. יוזבד לא עובר שום מסע או תהליך אחיד לאורך רובה של העלילה, ואפילו מול גדוד הוסטרס שיאיים עליכם בקשת כפולה תתקשו למצוא אמירה קוהרנטית בין שלל המאורעות העוברים על הצעיר האבירי.
הצידוק לעובדה שדווקא פרצופו החלק למשעי הוא זה שמופיע על כריכת הספר כמו כרזת מבוקש בכיכרות העיר, אמור להגיע סוף סוף בסופו של הספר. שהרי יוזבד אותו ליווינו במסירות לאורך עמודים רבים כל כך, יכול להפוך למלך במחי מילה אחת. הנה מגיע רגע הבחירה המטלטל.. ניתן לחוש את ההתלבטות ולהמתין בנשימה עצורה לרגעי ההכרעה. איזה מתח.. נכון? נכון?
אז זהו, שלא. יוזבד אולי חסר איפיון מיוחד, אבל עדיין קיים לו אופי כללי שניתן לסכם במה שנע בין 'אחל'ה בחור בסך הכול', ל-'ילד טוב צפון כוזר'. זה אמנם לא הרבה, אבל עדיין רחוק טראדים רבים מ- 'בחור שעשוי להחליט בניגוד לדעתו הברורה והמפורשת של אביו הנערץ שהוא במקרה גם גדול הדור, אחרי עשר דקות של שכנוע'. בקיצור - זו אולי החלטה, אבל ממש לא בחירה.
ומכאן לחלק האחרון - וזו העובדה שלבחירותיו של יוז אין שום השפעה. בספר שעוסק בגורלה של אומה, ורבים מגיבוריו הינם בעלי שליטה שהחלטותיהם משפיעות על גורל הכלל, החלטתו הנ"ל של יוזבד לא משנה כקליפת השום או כעלה מאגנט. הוא אמנם לא יודע זאת, אבל גם אם היה מחליט לבגוד באביו ולזכות במלוכה, היה מגלה עם בוקר שהמלך הוא עירום, שכן יקוואל עשה מה שעשה ובכך נטל מידיו את הקלף המנצח, או אם תרצו - שמט את הקרקע מתחת לרגליו. שוב יקוואל משתלט לו על הפרונט. תזכירו לי למה השם שלו לא מופיע על הכריכה?
הפרוטגוניסטים של שני הספרים הקודמים עברו מסע פנימי וחיצוני, התמודדו והשתנו במהלך העלילה, השפיעו על מהלך העניינים וכלל הדמויות, וסיימו את הספר בקליימקסים בלתי נשכחים שכללו עימות עם גיבור אחר שהינו תמונת המראה להתמודדות שלהם עצמם. לעומתם ניצב יוזבד, שהספר כולו סובב סביב דמותו, אך הינו רק מעט יותר ממקגאפין, כלי שמשמש להנעת העלילה אך חסר כל משמעות עצמית.
2. ממלכה במבחן?
מלחמות השושנים בבריטניה כללו כמה פיתולים מרתקים שלא היו מביישים כל ספר מתח, מלחמת מאה השנים יכלה לפרנס מדף בספרייה, ומלחמת העולם השנייה היא כמעט ז'אנר ספרותי. ספרים על מלחמות נכתבו ונכתבים לאורך השנים, אבל שני הצדדים הלוחמים ב'ממלכה במבחן' הציעו משהו אחר לגמרי. בעלילה שהיא על סף האלגוריה הוטחו אנשי כוזר והקוראים אל הבחירה בין טוב לרע; בין כוזר לפלאט; בין עבודת השם לעבודת הכרס; בין גזר ללפת, שאף פעם לא צומחים באותו גבעול..
"הממלכה במבחן" לחשו אנשיו של רובן מן הגי לעם שבכפרים, "אל תפסחו על שתי הסעפים" הזכיר להם הנסיך מן היערות. בעלי מוסר לא היו מנסחים את זה טוב יותר. אפיות יהודית בהתגלמותה, מה יש לומר.
אבל איפה המועמד הטרי למלוכה מנרם בנטיליאן משתלב במשוואה הבינארית הזו? ומה עם ברכיהו? למה בעצם אמור להיות אכפת לקורא מי יהיה בסופו של דבר מלך כוזר מבין שלל מתחרים, רק כי איסתרק הוא עלם חמודות תכול עיניים וגיבור הספרים? יכה שאלתיאל את הזבדיאל, ואנו מה לנו בזה.
ברגע בו הופכים קרבות הירושה בכוזר למלחמת כל-בכל, מאבדת הסדרה את המאפיין המרכזי שלה, וצודקת ויקיפדיה שמגדירה את הסדרה 'מותחן פוליטי'. על קרבות בין שלל תאבי שלטון אנחנו יכולים לקרוא בכל ספרי ההיסטוריה. על מלחמה רוחנית הייתה לנו רק סדרה אחת. לא חבל לאבד גם אותה?
3. קטעי שיא.
אחת מנקודות החוזק הגדולות של 'איסתרק' ו'מהללאל' היא שהספרים גדולים לא רק כשלמים, אלא בחלקיהם. הם מורכבים מרצף קטעים אדירים שאחראים לעוצמתם של הספרים לא פחות מהעלילה המרכזית.
בניתוח פרטני יותר - 'איסתרק' מלא ברגעי שיא ואפיות, ובדיאלוגים על בחירה, טוב רע ומה שביניהם. 'מהללאל', שמתייחד בבנייה הדרגתית ומדויקת של אישיותו של הגיבור שלו עושה זאת ברצף של קטעים מקוריים, על סף הביזאריים. הרקע המקורי והמיוחד לכל אחד מאלו, כמו דחייתו של מכשף מוסלמי או ריפויו של יתום פצוע במהלך מרדף, הופך את הבחירות הקטנות שבדרך לבלתי נשכחות.
הגיוון של המאורעות הוא גם חלק נכבד מהסיבה שהספרים מצליחים לשמור על עניין לאורך מספר עמודים רב כל כך.
למרות ארכו ואולי דווקא בגללו, 'יוזבד' חף הן מהלוקיישנים המקוריים שאפיינו את 'מהללאל', והן מהדרמטיות של 'איסתרק'. קשה מאוד להניח את האצבע על קטע מסוים באמצע העלילה ולומר שהוא יוצא דופן וזכיר מצד עצמו, והדיאלוגים בין אלרון לשלוואן, למרות היותם שנונים בהחלט, מתקשים לשחזר את הישג שיחותיהם של איסתרק ומצפונו המונדרי המוכר בשם קנז, ולו משום שאלו האחרונים הובילו לכיוון ברור והניעו את העלילה, בעוד עקיצותיהם ההדדיות של שלוואן ועבדו הנורדי חסרי פואנטה אחידה ומיועדים לעתים לשם השנינות גרידא.
כי 'איסתרק' הוא לא רק איסתרק, נסיך שנחטף ושב. הוא טיפיאס ואלקנה במתפרה; הוא טיטוס, אספסיינוס והבובה של החותמת; הוא איש צעיר שמגיע להיכל תענוגותיהם של השליטים ואנשים שמבינים שהניחו כתר מלכות על ראשה של בהמה. ו'מהללאל' הוא מהללאל לא רק בדרך לעמוד התלייה ותחרויות עול מצוות, אלא גם עם שמש זקן בבית הכנסת, תאומים בחנות מכולת וכשהוא חשוד בגניבה. בלי הרגעים הקטנים-גדולים שעשו את הספרים הראשונים, 'יוזבד' מתקשה להתחרות.
4. השלישי בסדרה.
והרי פלונטר: אם גיבור סיים את מסעו הספרותי בספר שהוא חלק מסדרה, מה ייעשה בו בספר הבא? האם ייעלם זכרו, או שמא פשוט יחזור לאחור ויתחיל את המסע מהתחלה, מוחק את הישגי העבר שלו?
בין יתר המעלות הרבות בהם התברך 'מהללאל' ניתן למנות את השימוש המצוין שהוא עושה בהיותו ספר המשך בכל הנוגע להופעה חוזרת של דמויות. לצד גיבורים חדשים הוא משתמש באופן מגוון ומדויק בדמויות שכבר הוזכרו ב-'איסתרק', בצורה שמשלימה ומוסיפה הן לדמותם והן לספר עצמו.
חלק מהדמויות, לדוגמה בסטיאן מקאן ופנרס הן כאלו שבלטו כבר ב'איסתרק', אך ב'מהללאל' נוספה להם שכבת עומק ועניין. דמויות אחרות, כמו הנבל מאלקן, הילד מאתיל ואליהו קבלו ביחד עם הכינוי גם אופי חדש, כזה שמתבקש בעקבות אירועי הספר הקודם. ועמו נרטיבים חדשים, שונים אך משלימים את הקודמים.
שימוש קוריוזי יותר אך מדויק לא פחות נעשה עם דמויות שהוזכרו כלאחר יד ב'איסתרק', ושבות ב'מהללאל' באופן שמתיישב היטב עם מיעוט הפרטים שכן הוזכר אודותיהם, והופך את אזכורם למפרע למוצלח יותר. אולה מקאן ושלוואן דיאלידאן הן שתי דוגמאות בולטות לקטגוריה האחרונה.
ישנם אפילו כאלו ששובם הוא לא יותר מקריצה שובבה ומוצלחת לקוראי הסדרה הנאמנים, כמו אותו זמר נודד וצולע בעל חיבה מסתורית לכרסום כרעי עוף.
למען ההגינות יש לציין שגם ב'יוזבד' יש דוגמאות רבות לשימוש מיטבי בדמויות העבר, אלא שבשונה מקודמו, יש בו גם דוגמאות מוצלחות פחות, חלקן אפילו אינן סותרות את הספר הקודם, אך פוגעות בו:
כי יצירה ספרותית אינה ביוגרפיה, והעובדה שבחיים האמתיים אנשים לא מצליחים להתקדם בקו לינארי עקבי, לא שונה בהרבה מכך שבחיים האמתיים אמירות נוטות להיות בומבסטיות ומדויקות הרבה פחות, דיאלוגים אינם כה שנונים, ולא כל בן שנולד למשפחות האצולה הוא פאר היצירה. מסע גיבור עקבי הוא חלק מדרישות הפורמט, וספר שמחליט להחזיר לאחור גיבור שכבר השלים את מסעו בספר הקודם פשוט יפגע בעצמתו של זה האחרון.
וזו הסיבה שגם אם במציאות לא הייתי מציע לאף אחד להתרגש מבחור שאומר בשעת סערת רגשות "לך עם חיוך כי אני מבטיח", מבחינה ספרותית יקוואל עבר מסע ושינוי שמסתיים בנקודה זו בדיוק, ולהחזיר אותו שוב לנקודת ההתחלה פוגע ומגחיך את כל השינויים שעברו עליו ב'מהללאל'.
באופן דומה ניתן להתייחס לגרסה חדלת האישים של מהללאל באתיל. השאלה כמה השינוי ריאלי בהתחשב בנסיבות (תשובה: מאוד), רלוונטית יותר למבחן פסיכומטרי שהיה נעשה לבחור לו היה קיים במציאות, ופחות לספר, שם חשוב יותר לבדוק כמה נפגע נרטיב הגיבור שהיה לו ב'מהללאל', והוא נפגע הרבה.
ויש דוגמאות נעימות פחות, של דמויות שעוברות טרנספורמציה של ממש, עד שקשה לזהות אותן כאילו הסתתרו מאחורי מסיכה:
הוד מלכותו איסתרק השלישי הוא אחד האנשים הנעימים והנלבבים בכוזר כולה, אבל כדי לדעת זאת תצטרכו להיזכר ב'מהללאל' או להאמין למה ש'יוזבד' טוען ולא למה שהוא מספר. איסתרק של 'יוזבד' הוא אנטיפת, פרנואיד, ובאופן כללי ראוי לתואר אדם עם מיץ לימון בוורידים.
לשינוי הדמויות קיימות דוגמאות נוספות, משעשעות: אלרון הוא ידידו הנאמן והקרוב ביותר של שלוואן, קרוב כל כך עד שמלבד שתי שיחות קצרות ורדודות הוא לא מלווה אותו מקרוב במשברי חייו הקשים ביותר, ומפציע לפתע שנתיים לאחריהם.
כמו כן, אלרון הוא בחור ירא שמיים, נבון וחד לשון, איך לנסח זאת? יש לו כבוד מקצועי. אך רק שנתיים קודם לכן הוא מדבר בלשון עממית וזולה, נשבע לשקר ומתבטא בשטחיות עלובה. חסד השם הוא שזכה להשתנות בצורה כה מפליאה תוך שנתיים בלבד, ועל זה כבר אמר אדונו הנסיכותי, 'ברצות הבורא, גם עוף מבושל ידאה'.
ואם כבר מדברים על שנתיים קודם, זוכרים את גאלן, זה שדיבר כל הדרך עם אבא הגדול על עלויות הקבורה, שהמלך היחיד שהוא משרת בנאמנות הנו הוא עצמו, ושחיפש נואשות לגנוב ארבעה שועלים מלכותיים בניגוד לחוק? מעולה. כי לידיעתכם, הבחור הוא למעשה מנהיגה הקשוח והכריזמטי של קבוצת שודדים שבוזזת מכל הבא ליד. לא, ברצינות..
ומפתיע אחרון - מזל טוב ליוסף קשישא, על בן שנולד לעת זקנה. אדוניה הוא שמו של ראש שושלת הנבלים לבית דיאלידאן, - שבוגדנות עוברת אצלם בגנטיקה באופן חריף כל כך עד שאולי הם בכלל ראויים למיתה כדין בן סורר ומורה הנידון על שם סופו. - אבל זהו גם שמו של מי שהוא ליהוק חדש ומפתיע למשפחה הקטנה והקסומה של יוסף ולאה. נשגר ברכות הצלחה לאדוניה ב'פדהאל', שם ודאי יככב רבות, מאחר וסיבה אחרת לבריאתו הפתאומית טרם נמצאה..
עניין נוסף הקשור להמשך, הוא אלמנט האכזבה שיש ב'יוזבד' בכל מה שנוגע לציפיות שנבנו ב'מהללאל' ובחמש שנות המתנה לזה הראשון. שני איומים דרמטיים מסתיימים באנטי-קליימקס מסוים. האחד הוא הרדיפה האובססיבית של יוסף אחר האבקה השחורה, שלכשעצמה אמנם מככבת בספר (האבקה, לא הרדיפה) אך באירוע צדדי ולא מלחמה כוללת. והשני הוא ידרת הי, שטרח ושלח גרזן וצדפות, והיווה איום משמעותי (שנאמר: מה כוחם של גדודים מזוינים אל מול לוחם גרילה נחוש אחד וגו') אך לבסוף מת באופן אגבי כמעט, כשהוא לוקח עמו אלי קבר את התשובה לשאלה למה רמזו שבעה עשר זרעוני החרדל. אולי לגילו של איסתרק, אולי לשל מהללאל או יוזבד, אולי דווקא לזה של פדהאל. מי יודע?
5. קצב:
רגע של חידון למעריצים: 'דגל המלוכה, לוחות הברית ניצבות על גבי היתר של קשת כפולה' מה זה? נכון מאוד. פתיחת הפרק בו יוצא איסתרק אל המסע שישנה את חייו ב'איסתרק'. האם ידעתם שהפרק, שמהווה את שיאה של התפרצות העלילה הוא בעמוד 90? (בערך, אל תהרגו אותי. אין לי את הספר.)
בפחות מ-90 עמודים מצליח 'איסתרק' גם להציג כמות גדולה של גיבורים, גם להעניק להם עומק וקונפליקטים, וגם לבנות מתח בהדרגתיות מחושבת עד להתפרצות הסופית, הלילה בו לא האיר שום כוכב בשמי נקרת באטר.
כי רגע לפני שמספר העמודים בספרי ממלכה במבחן נהיה מוגזם באמת - והפך לכזה שרק מספר הדמויות בסדרה, או כמות הפעמים בהן מצוין ב'יוזבד' ששלוואן עייף עד מוות מתחרה בו - ל'איסתרק' הספיקו שש מאות עמודים כדי להעביר עלילה ארוכה, מורכבת ומפותלת. העלילה גם כללה, במה שהוא לא פחות מנס ספרותי, עשרות גיבורים שכל אחד מהם זכה לא רק באופי ועומק משלו, אלא גם קיבל לפחות רגע אחד משלו לזרוח.
בעלילה קוהרנטית ומהודקת, שמתקדמת בקצב ובקו אחיד; כשכל קטע ממוקד מטרה, התקדמות עלילתית או מסר, הספיק 'איסתרק' כמות מאורעות לא פחותה מהספרים שאחריו בהרבה פחות עמודים.
'מהללאל' אמנם יותר לוקח את הזמן, אבל עושה זאת באופן מיושב שמשתלב עם הרוח הכללית של הספר. פחות סוער, איטי, ולעתים כמעט מהורהר.
בהתאמה - מה קורה בתשעים העמודים הראשונים של 'יוזבד'? ביחס לכלל העלילה, די כלום.
למען האמת, ליוזבד לא קורה כלום בכל חלקו הראשון של הספר. גם לא ליקוואל, ובקושי לשלוואן. ובכנות - החלק הראשון כולו מרגיש קצת כמו סידור והעמדת כלי המשחק במקומם על הלוח לקראת הנעתם בחלק השני.
זה מיותר, ונותן לעלילה תחושה לא ממוקדת וכמעט מפוזרת. הספר יכול היה להיות טוב ומדויק יותר אם היה כולל מאתיים-שלושמאות עמודים פחות. משמיט חלק מקטעי ההתחלה חסרי הכיוון, וגם הרבה קווי עלילה ונרטיבים שבלאו הכי לא מצליחים ממש להתפתח, ורק מדגישים את הפיזור של העלילה.
בין הדברים שניתן היה להשמיט לחלוטין אפשר למנות לדוגמה את קו העלילה חסר ההיגיון והמיותר לגמרי בו איסתרק חושד בפנרס בפראנויה מעוררת השראה; את הפכפכנותו הבלתי נגמרת של יוסף ביחס לשלוואן, שגורמת לכאב ראש פיזי ממש; את תובאל ורבקה אובסלד, שמגיחים רק כדי להגיד שלום ו'היינו כאן', להסתכסך ולהיעלם; אולי אפילו להשמיט לגמרי את דמותם של רניל ויתיר החביבים, ולשלוח אותם למשימה נועזת אל.. לא משנה איפה, רק רחוק מהספר.
אפילו סיפור יחסיהם הרגישים של רובן מן הגי וגיסו המלכותי נסגר באותה מהירות פתאומית בה נפתח, והופך נרטיב עם פוטנציאל מעניין לכזה שנוח לו שלא נברא משנברא.
במבט מעמיק יותר זהו החיסרון המרכזי של הספר, והוא כולל בתוכו את כל יתר הנקודות שהוזכרו כאן. קיצורו אמנם היה מותיר אותו בעל כרך אחד בלבד, אך מוצלח הרבה יותר. בעיקר בגלל שהסוף, - שהוא נקודת החוזק של הספר, ובאמת באמת מוצלח - היה מקבל משקל רב הרבה יותר, כפי שראוי לו. בעקבות כך הייתה מתקבלת עלילה מהודקת, ברורת כיוון ואמירה, שאולי הייתה יכולה אפילו להתחרות בספרים הקודמים.
לסיום חשוב לשוב ולהדגיש שלמרות חסרונותיו המסוימים 'יוזבד' הוא עדיין ספר מעולה מהשורה הראשונה, מעניין ומעורר מחשבה, ובכלל מהבודדים שניתן לנתח מכל כך הרבה זוויות. יש בו הרבה עומק, מקוריות ואוירה, וכמובן - הוא כתוב בצורה מופתית, ובכל עמוד יש לפחות משפט אחד שמומלץ להדפיס על מגנט ולתלות על המקרר. בכל הזדמנות אעדיף לקרוא ספר כמוהו ולא עשרה אחרים, וביקורת שתפרט את מעלותיו תהיה ארוכה מזו פי כמה וכמה.
ספר מצוין? בהחלט. יצירת מופת מושלמת? פחות. זו, לפחות, דעתי, אנשים טובים.
)
