הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אשמח מאוד לביקורת צולבת, אז תנו בשיניים, תהיו דוגרים, שמתי שריון.
"בכלל רציתי להיות טייס."
היה המשפט הראשון שאדם הוציא מהפה לאחר רבע שעה של שכנוע מצידו של אורן, פסיכולוג צבאי בכיר. אורן ישב מול חייל שחזר לפני כחודש מסוריה וניסה להבין.
"רצית להיות טייס?" הוא שאל מחכה לאי איזה תשובה מהחייל השתקן מולו.
"כן."
"אז למה כיום אני יודע ששירת בסיירת מטכ"ל?"
"כי לשם מיינו אותי בסוף." ענה החייל במילים קצרות-לא מפרטות.
אורן ניסה להבין אם התשובה יבשה או כאובה, כשהבחור מולו המשיך לשבת ושתוק.
"אדם, אתה יודע שגם בתור טייס היית יכול למצוא את עצמך בכלא בסוריה." אורן הציב עובדות בשטח, "חפש ערך הטייס נח הרץ."
"כן." תשובה לקונית קצרה, שאומרת 'כן שמעתי, לא מעניין, תעבור הלאה'.
"מכיר אותו?" אורן ניסה לפתח שיחה.
"את השם."
#
"אדם בבית כבר שבועיים, וחי לעצמו, לוקח אוכל לבד, נמצא עם עצמו שעות ומנגן על אורגנית נעימות עצובות, הרבה זמן יושב בחלון ובוהה, ובאופן כללי לא מתקשר, עם אף אחד, אורן, תעשה משהו!"
האב מולו היה כאוב מאוד, היה קשה לשמוע את הכאב ואת הצער.
הדמות היתה מוכרת מאוד, אחד מהאלפיון העליון של ישראלי, אביו שלהנער אדם איתן שהיה כמעט שלוש שנים בכלא בסוריה, לא היה אחד בישראל שלו הכיר את הסלוגן: 'זה שאדם איתן, לא אומר שהוא צריך להשאר שם.' סלוגן שהיה מוכר מאוד בעקבות עבודתו האסרטיבית של אביו של אדם שלא בחל בשום אמצעי כדי לראות את בנו בארץ.
אז אדם כבר כאן, אבל האבא דאוג, אימו של אדם יושבת ובוכה.
"אני מצטער, מר איתן, באמת שניסיתי לעזור, בקושי תשובות של כן ולא קיבלתי."
"קיבלת תשובות מאיתן? אתה צריך לשמוח." אמר אחיו הגדול של איתן שגם נכח בפגישה.
הפגישה נסגרה בלי לקדם כלום בעניין אדם השתקן.
#
"שלום אדם." קרא לו המפקד מפתח החדר.
אדם הזדקף במיטה ונידב חיוך קטן: "שלום המפקד."
"מה שלומך אדם?"
"בסדר."
"איזה סוג של בסדר?" בדיחה ידועה שהסתובבה ביחידה שלהם,: שלוש סיבות לבסדר: אחת ארוך מידי כדי לפרט, שתיים עדיף שלא תדע, שלוש מקסים, ובאמת בסדר.
"בסדר השלישי." המבט של אדם לא היה ממוקד בו הוא רחף אל הקיר ממול, ישי המפקד סובב רגע את ראשו כדי לראות מה היא הנקודה המעניינת שבה מתרכז איתן. המראה שראה ריתק אותו קליל.
חלון חדרו של אדם היה גדול מאוד והשקיף ישירות אל גלי ים נתניה שהיה קרוב מאוד. ישי היביט יחד עם פיקודו אל הים.
"איזה דגל היית שם היום, אדם?"
אדם חייך חיוך חיוור, לא רק חיוך היה חיוור, הירהר לעצמו ישי בדאגה גם אדם עצמו.
"ממש עכשיו הייתי מחליף את הדגל לאדום, אבל הבוקר היה לבן."
"ראית?"
"לא אני משער."
כמה דקות שתקו שניהם.
כשלבסוף המפקד קטע את השקט: "אדם אתה מכיר אותי לא אוהב התקשקשיות, הגעתי בשביל מטרה אחת." המפקד שתק רגע כדי להגדיל את הרושם, הוא הצליח מבטו של אדם שהיה עד אותו הרגע בחלון הסתובב אליו כשהבעת התעניינות על עיניו היפות.
"אתה חוזר לשירות או לא, אדם?"
.............................
#
סוריה
"מאיר, אתה שומע אותי, אתה חייב לענות לי מאיר, אתה לא מת עכשיו, לא מת, מאיר אתה שומע?"
אדם גחן אל חייל שלו בתוך ג'יפ מקפץ בדרך מדברית לא סלולה. וניסה לעשות חסם עורקים במיקום לא הגיוני, תוך כדי שהחייל נאבק על כל נשימה ובכל נשימה מאומצת מאבד עוד ועוד דם. מאיר ממש נזל אל מותו.
מספר שניות של שקט, מצד אדם ממאמץ, ומצד החברה נוספים מאחורה השקט נבע מסוג של הלם מעורב בפחד ולחץ.
"מאיר אל תמות, אל תמות מאיר." נשימות שטוחות גם מצידו של אדם, "יש לך אבא ואמא ומשפחה שאתה מאוד אוהב, היה לך ברית של אחיין מאיר לפני שבוע ולא נתתי לך שחרור, בלי הסבר מאיר, אני מבקש סליחה ראיתי שזה מאוד קשה לך, לא הסברתי לך למה מאיר. אתה מאוד משפחתי מאיר, המשפחה שלך לא תעמוד בזה, מאיר אני מתחנן אם לא בשבילך אז בשביל המשפחה שלך, וגם... וגם...בשבילי."
"אל תמות לי מאיר." קול ענות חלושה. מאיר איבד דופק.
#
"אבל אדם, הוא חי מאיר, אולי הרגל שלו לא תתפקד מאה אחוז, אבל הצלחתם להביא אותו לארץ חי. הוא יחיה אדם, על דיברתי."
אדם המשיך לשתוק מכונס בתוך עצמו, לא היה נראה שהוא שמע מה שאורן מדבר.
"היה לך רע לחזור עוד פעם לסוריה אדם?"
שקט.
"אדם?"
אין תגובה.
אורן קם הקיף את השולחן נענעה את כתפו של אדם ודיבר אל תוך אוזנו באיטיות: "מאיר חי. אדם, הוא יהיה בסדר. מגיע לך צל"ש על זה, אדם. כל החולייה שלך חזרה לארץ למרות שהמבצע התפשל ובגדול, אנחנו מצטערים ששלחנו אותך שוב לסוריה, אמרת בזמנו שזה בסדר."
"די", אדם נעמד, אגב פגיעה בסנטרו של אורן, "עזוב אותי ואת האוזן שלי."
אדם יצא מהחדר ויצא מהמבנה בכלל בצעדים מהירים.
משהו זז לו בשכל, הירהר אורן בשקט, חבל היה אדם לעיניין.
#
"שלום אדם."
הפעם אדם ישב ליד האורגנית וחיפש שם איזה אקורד, כששמע את המפקד הסתובב.
"שלום המפקד."
"מה נשמע, אדם? בסדר?"
"דווקא לא משהו." הגיב אדם והסתובב חזרה לאורגנית שלו.
"פירוט?" המפקד של אדם ידע את כוחו, הוא ידע שלו אדם לא ישתוק.
לחיצה בודדת על אחד הקלידים.
ישי מצא כיסא ריק ליד אדם והתיישב מסתכל אל עיניו.
בעיניים היפות של אדם החומות-ירוקות, שכן עצב עמוק. אז, כשהגיע ישי לבקר את פיקודו כדי לשאול אותו אם הוא מתכוון לחזור לשירות וקיבל תשובה חיובית, אז לא היה בעיניו עצב עמוק כל כך.
"אדם?"
צלילים שקטים היו התשובה אדם ניגן איזו שהיא מנגינה לא ברורה, האורגנית היתה בקיר הנגדי לחלון, ישי הסתובב לכיוון החלון הצופה אל הים וכיבד את השקט של אדם.
"בהלויה של אלי, המפקד " אדם דיבר בשקט והמשיך ללחוץ על הקלידים, ישי לא הסתובב אליו כשהוא דיבר והמשיך להביט בגלים. אלי היה חייל שלו ושירת עם אדם באותו יחידה, אלי נהרג באחד המבצעים אדם התאבל עליו הרבה מאוד זמן.
"אז אבא של אלי צעק למיטה, 'אלי, אף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל תדע שאני אוהב אותך' . הוא, המפקד, הוא... מאוד בכה כשהוא אמר את זה, מאוד מאוד בכה, לא הייתה שם עיין יבשה.
"בזמנו, הבטחתי לעצמי לזכור להגיד לכל מי שאני אוהב אותו שאני אוהב אותו, לכל מי שאני מעריך, להגיד לו, להגיד, לא רק לחשוב." אדם התנשם עמוקות ושתק לעוד מספר שניות.
"המפקד", אדם לא צעק, אך מילותיו היו כאובות, וצעקו את עצמם, "אף פעם לא אמרתי למאיר שאני מעריך אותו, שהוא בחור צדיק, שהוא יכל להיות גדול הדור הבא, לשיחות אמונה שלו גם אני הייתי מקשיב, המשפט האחרון שלו כשעוד היה בהכרה היה: 'אין עוד מלבדו', הוא היה בחור כל כך מיוחד, וגם, וגם אהבתי אותו. ו...ו... אף פעם! המפקד, אף פעם לא אמרתי לו אף אחת מהמילים שאמרתי לך עכשיו. ולא לאף אחד מהחיילים שלי."
"אבל אדם," תפס ישי את ידו, "מאיר עוד לא מת, עדיין לא מאוחר! הוא יהיה בסדר ואתה תגיד לו את כל זה."
"נכון המפקד, אבל יכלתי לעשות את זה קודם."
#
הם ישבו במחנה באיזה שהוא חור חשוך, שום מנורת רחוב לא האירה את השמיים של סוף שבט החשוכים.
רוח קרירה הכתה בפניהם, ואדם דיבר בשקט: "לא יצא לי להגיד את זה, אבל אני מאוד מאוד אוהב, מעריך, מוקיר ומחבב כל אחד ואחד מכם באופן אישי."
שישה ראשים הרימו אליו עיניים תמהות.
אדם חייך, "כן, אני יודע שזה מוזר לשמוע את זה ממפקד, וביחוד ממני, אבל אני רוצה שתדעו את זה, זה חשוב לי."
החיילים, חיילים בוגרים שלא עכשיו התחילו את השירות, וראו דברים בחיים שתקו, מכונסים בעצמם.
"שבתאי, אתה מנגן בגיטרה. רוצה לנגן לנו משהו?" שבתאי הינהן בהפתעה, תמיד המפקד טען שלשבת ולשיר זה סתם בזבוז זמן.
................................
ציפורה הביטה המומה בבעלה, כבר שנה הם נשואים והוא אף פעם לא שם אקדח טעון מתחת לכרית.
"אדם?"
אדם הסתובב, "חשבתי שאת ישנה."
"אני לא ישנה, אני דואגת לך אדם, אתה לא רגוע."
"כן, נכון." הוא הניח את הכרית על האקדח בזהירות והניח עליה את ראשו.
"אדם, זה... זה מפחיד אותי, זה יכול להוציא לך כדור באמצע הלילה."
"זה בסדר."
ציפורה שתקה, ואדם היהר לעצמו שמהכדור הוא מפחד עוד פחות.
#
"אדם, ציפורה אומרת שנהיית פרנואיד, מה קרה?" ארוחת צהרים חגיגית בבית של אביו של אדם.
"אה." אדם העלה והוריד את המרק בצלחת.
כמה שניות של שקט.
"אדם, המרק מתקרר." העירה אימו.
"הוא מאוד טעים אמא." האיר אדם בפיזור דעת.
"לא טעמת," אמרה ציפורה לעצמה בשקט, "איך אתה יודע שהוא טעים?"
#
"שלום אדם."
הפעם הפגישה היתה בביתו של אדם, אדם ישב בסלון על ספה שהנוף שלה משקיף אל הבניין ממול.
"שלום המפקד." הגיב אדם ממשיך לבהות בחלון ממול.
"לא יפה לחפור לשכנים במרפסת, זה לא נימוסי."
"מה לא נימוסי? המרפסת?" התעניין אדם בחיוך.
"מה קורה המפקד? בסדר?"
"כן. מה נהיית פרנואיד? הולך עם שתי אקדחים?"
"שלוש המפקד, אחד ברגל." לחש אדם עם חיוך בזווית פיו.
"מה קרה?"
"אני מפחד." אמר אדם בשקט כשיעניו מושפלות לריצפה.
"כן נכון, הפרנואידיות נובעת מפחד, אני שואל למה אתה מפחד עד כדי כך?"
"אני מפחד שהוא יחזור, המפקד."
"מי? מי יחזור?"
"עלי." מילה בודדת שאומרת הכל. עלי היה החוקר הסורי שנהג להתעלל באדם כמעט על בסיס יומי, נטו בשביל ההנאה, הוא לא ביקש מידע או משהו, סתם נהנה להתעלל ביהודי.
ישי שתק.
"אני מפחד שהוא יבוא להרביץ לי, המפקד." ישי בחן את עיניו של אדם, שכן שם פחד נורא, פחד של אחד שהרוצח שלו עומד מולו מנופף עם אקדח.
"אדם, עלי לא יבוא לישראל, הוא בסוריה, ואתה פה, וכבר גמרת שירות צבאי, אין לך מילואים, גמרת עם זה אדם. לא תפגוש אותו יותר."
אדם שתק רגעים ארוכים, אבל בעיניו המשיך לשכון הפחד, פחד מוות.
"די אדם, הוא לא יבוא. תחשוב הגיוני, הוא התעלל בך מספיק."
אדם קם על רגליו ונגש לחלון זורק מאחורי גבו: "עזוב אותי מהגיון, ישי, דיברו איתי הגיוני מספיק, זה לא עזר, חפש לי משהו אחר."
#
"בטוח הרב? גם אם אני לא שומר את כל השש מאות ומשהו מצוות הוא שומר עלי עשרים וארבע שבע?" אדם לא היה מסוגל להאמין.
"כן אדם, כן, הוא מאוד אוהב אותך, אתה בן יחיד שלו."
אדם חייך חיוך רגוע ושליו.
#
"אתה לא שם את האקדח מתחת לכרית?" ציפורה התפלאה לראות את בעלה מניח את האקדח בשידה כמו בימים עברו.
"לא צריך, אלוקים שומר עלי."
"בכלל רציתי להיות טייס."
היה המשפט הראשון שאדם הוציא מהפה לאחר רבע שעה של שכנוע מצידו של אורן, פסיכולוג צבאי בכיר. אורן ישב מול חייל שחזר לפני כחודש מסוריה וניסה להבין.
"רצית להיות טייס?" הוא שאל מחכה לאי איזה תשובה מהחייל השתקן מולו.
"כן."
"אז למה כיום אני יודע ששירת בסיירת מטכ"ל?"
"כי לשם מיינו אותי בסוף." ענה החייל במילים קצרות-לא מפרטות.
אורן ניסה להבין אם התשובה יבשה או כאובה, כשהבחור מולו המשיך לשבת ושתוק.
"אדם, אתה יודע שגם בתור טייס היית יכול למצוא את עצמך בכלא בסוריה." אורן הציב עובדות בשטח, "חפש ערך הטייס נח הרץ."
"כן." תשובה לקונית קצרה, שאומרת 'כן שמעתי, לא מעניין, תעבור הלאה'.
"מכיר אותו?" אורן ניסה לפתח שיחה.
"את השם."
#
"אדם בבית כבר שבועיים, וחי לעצמו, לוקח אוכל לבד, נמצא עם עצמו שעות ומנגן על אורגנית נעימות עצובות, הרבה זמן יושב בחלון ובוהה, ובאופן כללי לא מתקשר, עם אף אחד, אורן, תעשה משהו!"
האב מולו היה כאוב מאוד, היה קשה לשמוע את הכאב ואת הצער.
הדמות היתה מוכרת מאוד, אחד מהאלפיון העליון של ישראלי, אביו שלהנער אדם איתן שהיה כמעט שלוש שנים בכלא בסוריה, לא היה אחד בישראל שלו הכיר את הסלוגן: 'זה שאדם איתן, לא אומר שהוא צריך להשאר שם.' סלוגן שהיה מוכר מאוד בעקבות עבודתו האסרטיבית של אביו של אדם שלא בחל בשום אמצעי כדי לראות את בנו בארץ.
אז אדם כבר כאן, אבל האבא דאוג, אימו של אדם יושבת ובוכה.
"אני מצטער, מר איתן, באמת שניסיתי לעזור, בקושי תשובות של כן ולא קיבלתי."
"קיבלת תשובות מאיתן? אתה צריך לשמוח." אמר אחיו הגדול של איתן שגם נכח בפגישה.
הפגישה נסגרה בלי לקדם כלום בעניין אדם השתקן.
#
"שלום אדם." קרא לו המפקד מפתח החדר.
אדם הזדקף במיטה ונידב חיוך קטן: "שלום המפקד."
"מה שלומך אדם?"
"בסדר."
"איזה סוג של בסדר?" בדיחה ידועה שהסתובבה ביחידה שלהם,: שלוש סיבות לבסדר: אחת ארוך מידי כדי לפרט, שתיים עדיף שלא תדע, שלוש מקסים, ובאמת בסדר.
"בסדר השלישי." המבט של אדם לא היה ממוקד בו הוא רחף אל הקיר ממול, ישי המפקד סובב רגע את ראשו כדי לראות מה היא הנקודה המעניינת שבה מתרכז איתן. המראה שראה ריתק אותו קליל.
חלון חדרו של אדם היה גדול מאוד והשקיף ישירות אל גלי ים נתניה שהיה קרוב מאוד. ישי היביט יחד עם פיקודו אל הים.
"איזה דגל היית שם היום, אדם?"
אדם חייך חיוך חיוור, לא רק חיוך היה חיוור, הירהר לעצמו ישי בדאגה גם אדם עצמו.
"ממש עכשיו הייתי מחליף את הדגל לאדום, אבל הבוקר היה לבן."
"ראית?"
"לא אני משער."
כמה דקות שתקו שניהם.
כשלבסוף המפקד קטע את השקט: "אדם אתה מכיר אותי לא אוהב התקשקשיות, הגעתי בשביל מטרה אחת." המפקד שתק רגע כדי להגדיל את הרושם, הוא הצליח מבטו של אדם שהיה עד אותו הרגע בחלון הסתובב אליו כשהבעת התעניינות על עיניו היפות.
"אתה חוזר לשירות או לא, אדם?"
.............................
#
סוריה
"מאיר, אתה שומע אותי, אתה חייב לענות לי מאיר, אתה לא מת עכשיו, לא מת, מאיר אתה שומע?"
אדם גחן אל חייל שלו בתוך ג'יפ מקפץ בדרך מדברית לא סלולה. וניסה לעשות חסם עורקים במיקום לא הגיוני, תוך כדי שהחייל נאבק על כל נשימה ובכל נשימה מאומצת מאבד עוד ועוד דם. מאיר ממש נזל אל מותו.
מספר שניות של שקט, מצד אדם ממאמץ, ומצד החברה נוספים מאחורה השקט נבע מסוג של הלם מעורב בפחד ולחץ.
"מאיר אל תמות, אל תמות מאיר." נשימות שטוחות גם מצידו של אדם, "יש לך אבא ואמא ומשפחה שאתה מאוד אוהב, היה לך ברית של אחיין מאיר לפני שבוע ולא נתתי לך שחרור, בלי הסבר מאיר, אני מבקש סליחה ראיתי שזה מאוד קשה לך, לא הסברתי לך למה מאיר. אתה מאוד משפחתי מאיר, המשפחה שלך לא תעמוד בזה, מאיר אני מתחנן אם לא בשבילך אז בשביל המשפחה שלך, וגם... וגם...בשבילי."
"אל תמות לי מאיר." קול ענות חלושה. מאיר איבד דופק.
#
"אבל אדם, הוא חי מאיר, אולי הרגל שלו לא תתפקד מאה אחוז, אבל הצלחתם להביא אותו לארץ חי. הוא יחיה אדם, על דיברתי."
אדם המשיך לשתוק מכונס בתוך עצמו, לא היה נראה שהוא שמע מה שאורן מדבר.
"היה לך רע לחזור עוד פעם לסוריה אדם?"
שקט.
"אדם?"
אין תגובה.
אורן קם הקיף את השולחן נענעה את כתפו של אדם ודיבר אל תוך אוזנו באיטיות: "מאיר חי. אדם, הוא יהיה בסדר. מגיע לך צל"ש על זה, אדם. כל החולייה שלך חזרה לארץ למרות שהמבצע התפשל ובגדול, אנחנו מצטערים ששלחנו אותך שוב לסוריה, אמרת בזמנו שזה בסדר."
"די", אדם נעמד, אגב פגיעה בסנטרו של אורן, "עזוב אותי ואת האוזן שלי."
אדם יצא מהחדר ויצא מהמבנה בכלל בצעדים מהירים.
משהו זז לו בשכל, הירהר אורן בשקט, חבל היה אדם לעיניין.
#
"שלום אדם."
הפעם אדם ישב ליד האורגנית וחיפש שם איזה אקורד, כששמע את המפקד הסתובב.
"שלום המפקד."
"מה נשמע, אדם? בסדר?"
"דווקא לא משהו." הגיב אדם והסתובב חזרה לאורגנית שלו.
"פירוט?" המפקד של אדם ידע את כוחו, הוא ידע שלו אדם לא ישתוק.
לחיצה בודדת על אחד הקלידים.
ישי מצא כיסא ריק ליד אדם והתיישב מסתכל אל עיניו.
בעיניים היפות של אדם החומות-ירוקות, שכן עצב עמוק. אז, כשהגיע ישי לבקר את פיקודו כדי לשאול אותו אם הוא מתכוון לחזור לשירות וקיבל תשובה חיובית, אז לא היה בעיניו עצב עמוק כל כך.
"אדם?"
צלילים שקטים היו התשובה אדם ניגן איזו שהיא מנגינה לא ברורה, האורגנית היתה בקיר הנגדי לחלון, ישי הסתובב לכיוון החלון הצופה אל הים וכיבד את השקט של אדם.
"בהלויה של אלי, המפקד " אדם דיבר בשקט והמשיך ללחוץ על הקלידים, ישי לא הסתובב אליו כשהוא דיבר והמשיך להביט בגלים. אלי היה חייל שלו ושירת עם אדם באותו יחידה, אלי נהרג באחד המבצעים אדם התאבל עליו הרבה מאוד זמן.
"אז אבא של אלי צעק למיטה, 'אלי, אף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל תדע שאני אוהב אותך' . הוא, המפקד, הוא... מאוד בכה כשהוא אמר את זה, מאוד מאוד בכה, לא הייתה שם עיין יבשה.
"בזמנו, הבטחתי לעצמי לזכור להגיד לכל מי שאני אוהב אותו שאני אוהב אותו, לכל מי שאני מעריך, להגיד לו, להגיד, לא רק לחשוב." אדם התנשם עמוקות ושתק לעוד מספר שניות.
"המפקד", אדם לא צעק, אך מילותיו היו כאובות, וצעקו את עצמם, "אף פעם לא אמרתי למאיר שאני מעריך אותו, שהוא בחור צדיק, שהוא יכל להיות גדול הדור הבא, לשיחות אמונה שלו גם אני הייתי מקשיב, המשפט האחרון שלו כשעוד היה בהכרה היה: 'אין עוד מלבדו', הוא היה בחור כל כך מיוחד, וגם, וגם אהבתי אותו. ו...ו... אף פעם! המפקד, אף פעם לא אמרתי לו אף אחת מהמילים שאמרתי לך עכשיו. ולא לאף אחד מהחיילים שלי."
"אבל אדם," תפס ישי את ידו, "מאיר עוד לא מת, עדיין לא מאוחר! הוא יהיה בסדר ואתה תגיד לו את כל זה."
"נכון המפקד, אבל יכלתי לעשות את זה קודם."
#
הם ישבו במחנה באיזה שהוא חור חשוך, שום מנורת רחוב לא האירה את השמיים של סוף שבט החשוכים.
רוח קרירה הכתה בפניהם, ואדם דיבר בשקט: "לא יצא לי להגיד את זה, אבל אני מאוד מאוד אוהב, מעריך, מוקיר ומחבב כל אחד ואחד מכם באופן אישי."
שישה ראשים הרימו אליו עיניים תמהות.
אדם חייך, "כן, אני יודע שזה מוזר לשמוע את זה ממפקד, וביחוד ממני, אבל אני רוצה שתדעו את זה, זה חשוב לי."
החיילים, חיילים בוגרים שלא עכשיו התחילו את השירות, וראו דברים בחיים שתקו, מכונסים בעצמם.
"שבתאי, אתה מנגן בגיטרה. רוצה לנגן לנו משהו?" שבתאי הינהן בהפתעה, תמיד המפקד טען שלשבת ולשיר זה סתם בזבוז זמן.
................................
ציפורה הביטה המומה בבעלה, כבר שנה הם נשואים והוא אף פעם לא שם אקדח טעון מתחת לכרית.
"אדם?"
אדם הסתובב, "חשבתי שאת ישנה."
"אני לא ישנה, אני דואגת לך אדם, אתה לא רגוע."
"כן, נכון." הוא הניח את הכרית על האקדח בזהירות והניח עליה את ראשו.
"אדם, זה... זה מפחיד אותי, זה יכול להוציא לך כדור באמצע הלילה."
"זה בסדר."
ציפורה שתקה, ואדם היהר לעצמו שמהכדור הוא מפחד עוד פחות.
#
"אדם, ציפורה אומרת שנהיית פרנואיד, מה קרה?" ארוחת צהרים חגיגית בבית של אביו של אדם.
"אה." אדם העלה והוריד את המרק בצלחת.
כמה שניות של שקט.
"אדם, המרק מתקרר." העירה אימו.
"הוא מאוד טעים אמא." האיר אדם בפיזור דעת.
"לא טעמת," אמרה ציפורה לעצמה בשקט, "איך אתה יודע שהוא טעים?"
#
"שלום אדם."
הפעם הפגישה היתה בביתו של אדם, אדם ישב בסלון על ספה שהנוף שלה משקיף אל הבניין ממול.
"שלום המפקד." הגיב אדם ממשיך לבהות בחלון ממול.
"לא יפה לחפור לשכנים במרפסת, זה לא נימוסי."
"מה לא נימוסי? המרפסת?" התעניין אדם בחיוך.
"מה קורה המפקד? בסדר?"
"כן. מה נהיית פרנואיד? הולך עם שתי אקדחים?"
"שלוש המפקד, אחד ברגל." לחש אדם עם חיוך בזווית פיו.
"מה קרה?"
"אני מפחד." אמר אדם בשקט כשיעניו מושפלות לריצפה.
"כן נכון, הפרנואידיות נובעת מפחד, אני שואל למה אתה מפחד עד כדי כך?"
"אני מפחד שהוא יחזור, המפקד."
"מי? מי יחזור?"
"עלי." מילה בודדת שאומרת הכל. עלי היה החוקר הסורי שנהג להתעלל באדם כמעט על בסיס יומי, נטו בשביל ההנאה, הוא לא ביקש מידע או משהו, סתם נהנה להתעלל ביהודי.
ישי שתק.
"אני מפחד שהוא יבוא להרביץ לי, המפקד." ישי בחן את עיניו של אדם, שכן שם פחד נורא, פחד של אחד שהרוצח שלו עומד מולו מנופף עם אקדח.
"אדם, עלי לא יבוא לישראל, הוא בסוריה, ואתה פה, וכבר גמרת שירות צבאי, אין לך מילואים, גמרת עם זה אדם. לא תפגוש אותו יותר."
אדם שתק רגעים ארוכים, אבל בעיניו המשיך לשכון הפחד, פחד מוות.
"די אדם, הוא לא יבוא. תחשוב הגיוני, הוא התעלל בך מספיק."
אדם קם על רגליו ונגש לחלון זורק מאחורי גבו: "עזוב אותי מהגיון, ישי, דיברו איתי הגיוני מספיק, זה לא עזר, חפש לי משהו אחר."
#
"בטוח הרב? גם אם אני לא שומר את כל השש מאות ומשהו מצוות הוא שומר עלי עשרים וארבע שבע?" אדם לא היה מסוגל להאמין.
"כן אדם, כן, הוא מאוד אוהב אותך, אתה בן יחיד שלו."
אדם חייך חיוך רגוע ושליו.
#
"אתה לא שם את האקדח מתחת לכרית?" ציפורה התפלאה לראות את בעלה מניח את האקדח בשידה כמו בימים עברו.
"לא צריך, אלוקים שומר עלי."
