סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח / נספח מעודכן.

פרק 9.
אחים.​

תחנת האוטובוס הסמוכה למתחם בית החולים, הייתה מבודדת וחשוכה – כך שהשהייה בה, הייתה מעיקה למדי. על ספסל המתכת ישב ברוך, מכווץ מקור, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו.

״בררר...״ הוא אמר, מפנה את הצליל לעבר תהילה שישבה לצידו. ״קפוא פה. אולי תבדקי שוב מתי יבוא האוטובוס?!״

בתגובה, העיפה לעברו תהילה מבט ביקורתי. ״רק לפני חמש דקות בדקתי,״ הזכירה. ״והאוטובוס היה צפוי להגיע תוך עשרים דקות. לא נראה לי שהוא ימהר יותר מהתחזית, וסתם מיותר לבדוק כל כמה דקות״.

ברוך התרומם ממקומו באנחה. ״אני מקווה שהוא יגיע בזמן,״ אמר, שולח מבט למרחק – אל קצה הרחוב, כאילו צפוי האוטובוס להגיח משם בכל רגע נתון. ״קר לי, ואני שונא את המקום הזה״.

תהילה הנהנה בראשה, כאילו רצתה להצדיק את תלונותיו של ברוך. ״טוב,״ אמרה בנימה תכליתית. ״בינתיים, יש לנו קצת זמן, ואתה עדיין חייב לי הסבר...״

ברוך סובב את ראשו בחדות לעברה. ״לגבי מה?!״ שאל בחשש.

היא שילבה את ידיה, מביטה בו בהבעה בלתי מרוצה. ״לגבי מה?!״ החזירה את השאלה. ״בוא נחשוב שנינו יחד. איזה הסבר אני יכולה לרצות ממך, אחרי כל מה שעברתי היום?!״

ברוך קימט את מצחו. ״זו שאלה טובה,״ אמר, למרות שהייתה זו התשובה הפחות טובה שיכול היה להשיב לשאלה הספציפית הזו. ״את בטח רוצה שאתחיל לנחש, אבל זה לא עובד טוב. אני תמיד גרוע בניחושים, כשאת שואלת אותי את השאלות האלו – אני תמיד מפליל את עצמי בכל מיני דברים שלדעתי לא מצאו חן בעינייך, ואפילו לא חשבת עליהם. בקיצור... אם יש משהו שאת חושבת שאני צריך להסביר לך – תגידי לי מה. אני מבטיח לענות תשובה לכל שאלה״.

כצפוי, הייתה תהילה רחוקה מלהשתכנע מהטיעון המנומק. ״אתה לא חושב שיש איזו בעיה, אם אתה יכול לחשוב על כל כך הרבה דברים שלא ימצאו חן בעיניי?!״ שאלה בענייניות מזויפת.

ברוך נאנח עמוקות. ״קר לי!״ בחר לסטות מהנושא. ״אני מציע שנמשיך את זה באוטובוס...״

תהילה נענעה בראשה. ״זה יותר מדי זמן לחכות,״ אמרה. ״ואם לא הבנת עד עכשיו – התכוונתי לשאול לאן נעלמת כל הצהרים״.

״אה,״ הגיב ברוך בחוסר חשק. לא היה לו שום רצון לשתף את תהילה בפרטים של הפעילות שלו, לא כאשר ברקע – עומד סיפור כל כך מביך, על הקלטה שעלולה להשפיל את כבוד הוריה. ״אז היית אומרת מהרגע הראשון שאת מתכוונת לזה. כבר דיברתי איתך לפני שיצאתי, הסברתי שאני הולך עם דודי. אמרתי שזו יוזמה של אבא שלך״.

היא הנהנה בראשה בקוצר רוח. ״בדיוק,״ אישרה. ״זה מה שאמרת. כל מיני דברים לא ברורים. גם כששאלתי את אבא שלי, קיבלתי כאלו תשובות. למה אתם כל כך חוששים לספר לי מה קרה?! זה יכול להיות יותר גרוע משאר הדברים שקרו היום?!״

ברוך הרכין את ראשו. ״זה לא כזה גרוע,״ מלמל. ״פשוט... דווקא בגלל שעברת הרבה דברים היום, לא רציתי להעמיס עלייך״.

היא חייכה חיוך עגמומי. ״זה בסדר,״ אמרה. ״תאמין לי, מה שזה לא יהיה – עכשיו גרוע יותר. זה תופס לי את הראש כל הזמן, ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר״.

ברוך הזדהה עם התחושה שלה, ויחד עם זאת – חש חוסר נעימות מהסיטואציה אליה נקלע. ״האמת היא, שזה לא סיפור כזה גדול,״ ניסה להקטין את האירוע, מבין שבמוקדם או במאוחר – הוא ייאלץ לחשוף בפניה את מטרת הנסיעה שלו. בליבו גמלה ההחלטה, לספר לה את האירועים העיקריים ולהשמיט את אלו הרגישים. ״נסענו להרצליה, אני והוא. אבא שלך ביקש מאיתנו ליצור קשר עם אחד מהבוגרים של הישיבה״.

למרות שהוא ניסה להמעיט כמה שיותר בתיאור המאורעות, קלטה תהילה איכשהו את החשיבות האמיתית שמאחורי הדברים. ״בוגר מהישיבה?!״ היא הגיבה בחשד. ״איזה בוגר?! למה בהרצליה?!״

ברוך השפיל את מבטו. ״את זוכרת את אליאב?!״ שאל.

״אליאב?!״ היא השיבה בשאלה. ״איזה אליאב?! ההוא שהיית הולך לבקר פעם?! זה שירד מהדרך?!״

ברוך הופתע מכך שהיא זכרה מיד את השם. ״בדיוק״, אישר. ״דודי היה צריך איזו טובה, שרק אליאב יכול היה לסדר. אבא שלך זכר איכשהו שאני ואליאב היינו חברים קרובים בישיבה, והוא הציע לדודי לצרף אותי – כדי שהוא לא ירגיש שמנצלים אותו או משהו כזה״.

הוא קיווה שהיא לא תוסיף ותערים עליו קושיות, וזו הייתה תקווה קלושה – כי ברור היה שהיא תהיה סקרנית לשמוע מה היה הנושא. בליבו הוא החליט, להעלים ממנה את האמת ולספר לה שהוא לא היה שותף בפגישה. זו לא הייתה החלטה חכמה במיוחד, אבל בהתחשב בנסיבות – נראה היה לו שזה הדבר הנכון ביותר.

ההחלטה שלו התבררה כמיותרת, שכן – הדברים שאמר הטרידו אותה מסיבה אחרת לגמרי. ״אתה רציני?!״ היא שאלה, באופן שהבהיר – שבעיניה, היה משהו שגוי במעשה שלו. ״באמת הלכת לבית של אליאב?! ביחד עם דודי?!״

״כן,״ השיב ברוך, מנסה להבין את הכוונה שמאחורי המילים. ״למה זה בעייתי?!״

היא נענעה את ראשה, כאילו סירבה להאמין שהוא מספר לה את האמת. ״אתה לא מבין בעצמך?!״ שאלה בנימה ביקורתית. ״הרי אתה שנזהרת תמיד, וגם הזהרת אותי, לא לספר לאף אחד מהמשפחה על הפעילות שלך. יש לך מושג איך אבא שלי יגיב כשהוא ישמע על זה?! יש לך מושג איך אחים שלי יראו את זה?! בעיניהם – יש כללים לכל דבר, ואתה שברת את כולם״.

החשש שלה היה מובן לברוך, והוא עצמו לא היה משוכנע שהצעד שעשה היה נכון, ולמרות זאת – ברגעים אלו, הייתה מוטלת עליו החובה להרגיע אותה. ״אל תדאגי,״ אמר. ״דיברתי עם דודי. הוא הבטיח שהוא לא יספר דבר״.

היא הייתה רחוקה מלהשתכנע, והוא ראה צורך להסביר את עצמו. ״מה שעשיתי,״ אמר. ״היה בשביל אבא שלך. בשביל המשפחה שלך. אני לא יודע מה דודי היה צריך ממנו, אבל זה היה מאוד דחוף לאבא שלך וגם לדודי. לא יכולתי לתת לאבא שלך להיות מודאג מעוד משהו כשהוא בכזה מצב – ומצידי, אני מוכן לקחת את הסיכון הזה״.

היא נענעה את ראשה. ״אני לא סומכת על דודי!״ אמרה בקול ברור. ״אתה אולי חושב שהוא בן אדם שיקיים הבטחות, וגם אני חושבת ככה באופן כללי, אבל הנאמנות שלו לאבא שלי – היא יותר מדי גדולה. כמה פעמים דיברו אצלנו על זה. אחים שלי חושבים – שאם אבא שלי יאמר לו לקפוץ לאש, הוא יעשה את זה בלי לחשוב פעמיים...״

ברור היה לברוך שהיא מאשימה אותו על חוסר ההיגיון שבמעשה שלו, ומבחינתו – זה היה בלתי הוגן. ״את מתייחסת למה שאני עושה כאילו זה משהו רע,״ אמר בנימה מאשימה. ״אבל גם את יודעת – שאני לא הצד הבעייתי בסיפור כאן. בכל משפחה אחרת, הייתי יכול לדבר על זה בחופשיות, וכולם היו גאים במה שאני עושה. רק במשפחה הזאת, יכולים להתייחס אליי בצורה לא טובה – ואת יודעת, שזה לא בגלל שכולם צדיקים וטהורים, אלא בגלל הראייה הזאת – שמזלזלת בכל מי שלא לבוש כמותם, או אוכל את האוכל שכולם אוכלים. אני מבין שמבחינתם – הבחורים האלו לא ראויים לשום יחס שהוא, ומי שמנסה להתקרב אליהם – הוא בוודאות פושע שרוצה להיות כמותם. אבל היי, את יודעת את האמת! למה את חוששת כל כך?!״

הוא ציפה לתגובה כועסת, אבל להפתעתו – ההבעה על פניה הייתה עצובה, כאילו היחס שלו לנושא הכאיב לה. ״אתה לא מבין!״ היא אמרה. ״אתה חושב שזה קשור רק למה נכון ומה צודק! אתה לא רואה את הצד שלי בסיפור!״

הוא הופתע. ״הצד שלך?!״ שאל בפליאה. ״חשבתי שאנחנו באותו צד״.

״ברור!״ אמרה, ומשום מה, הייתה תרעומת בדבריה. ״ברור שאנחנו באותו צד. אני הרי הראשונה שתאמר לך להמשיך במה שאתה עושה. לי ברור מה הסיבה שבגללה אתה הולך לשם, והאחים שלי יכולים לומר מה שהם רוצים. אבל אתה לא מבין, שהתמיכה הזאת – שאתה רואה אותה כמובנת מאליה, שמה אותי במקום מאוד לא נעים מול המשפחה שלי. בעיניך, יש רק את היתרונות. זו רק אני שמתמודדת עם זה שבחרת לך דרך שהיא כל כך לא הדרך של המשפחה שלי. זו לא רק הפעילות שלך עם אלו שירדו מהדרך והשעות הרבות שאתה מעביר איתם, אלא כל הדעות שלך – שבבית שלי, איש לא היה מעז אפילו לחשוב עליהן״.

היא השתתקה לרגע, כאילו חיפשה מילים להסביר את עצמה, ואז המשיכה – בפרץ מהיר יותר. ״אתה יודע מה זה לשבת בשולחן, ולשמוע את כולם מדברים על העולם שמחוץ לבועה שלהם, וכמה כולם טועים ומלוכלכים, ואיך הדרך היחידה היא רק הקיצונית – ולהבין, שהם מדברים עליי, בלי לדעת את זה?! קרה לך פעם שנאלצת להנהן בהסכמה, מול מישהו שתוקף את כל השקפת העולם שלך?!״

ברוך היה המום מהמתקפה. ״את מגזימה,״ אמר, מבין באיחור – ששגה באופן שאינו ניתן לתיקון.

״אני מגזימה?!״ היא חזרה ובקולה הייתה נימה ברורה של עלבון. ״אני מספרת לך על מה שאני עוברת, ובעיניך – אני מגזימה?! האמת, שזה בכלל לא מפתיע אותי! הרי מצידך, העולם הוא מושלם והדעות שלך הן בכלל – מה שכולם אמורים לחשוב. זה ברור, שבעיניך – כל מה שלא מסתדר עם זה, הוא כנראה המצאה או סתם הגזמה!״

ברוך נענע את ראשו, מנסה לתקן את הנזק שיצר. ״לא התכוונתי שמה שאמרת לא נכון,״ ניסה להסביר את עצמו. ״פשוט... אני חושב שאין באמת הבדל גדול כל כך בין מה שהמשפחה שלך חושבת, לבין מה שאני חושב. אני מסכים שלא הייתי משתף אותם בכל הדעות שלי, אבל זה לא נראה לי רחוק כל כך...״

בתגובה, היא נאנחה אנחה עמוקה. ״אין לך מושג...״ היא אמרה. ״אתה לא גדלת איתם. אתה מכיר את הצד היפה והנחמד שלהם. הם אולי נראים לך כמו אבא שלי, אבל הם לא. פשוט לא! מאבא שלי אני לא חוששת. אני מעלימה ממנו דברים – כי אני לא רוצה להכאיב לו. אצלו, תפיסת העולם באה ממקום אמיתי, והוא אף פעם לא יעשה משהו שיפגע בי״.

״אבל אחים שלי,״ היא המשיכה, ״הם רק מנסים לחקות אותו כל הזמן, והמניעים שלהם – רחוקים משלו. אני גדלתי בבית הזה, וראיתי איך כל שינוי מהקו המקובל – משגע אותם. שלא תבין לא נכון - הם היו אחים נפלאים, ורוב הזמן – הייתה לנו ההרגשה הכי נעימה בבית. אבל אני לא יכולה לשכוח, איך הם התייחסו לראובן כשהוא התחיל להתנדנד. גם היום, שנים אחרי מה שהיה, אני שואלת את עצמי לפעמים אם הם לא האשמים העיקריים במה שהוא נהיה״.

זו הייתה האשמה נוקבת, והיא כנראה קלטה את זה – שכן, בעיניה – היה פתאום משהו מפוחד. ״לא, אמרתי משהו שלא הייתי צריכה לומר,״ היא ניסתה לתקן. ״אני במצב רוח נוראי, ואני מדברת שטויות. הם היו אמנם לא בסדר אתו, אבל זה הוא. רק הוא. שום דבר לא היה יכול להחזיר אותו, אני בטוחה בזה – כי ההורים שלי עשו הכול. הם היו מוכנים להתפשר על כל דבר, והוא פשוט בז להם...״

זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בהן שמע אותה ברוך מספרת על התקופה ההיא, והסקרנות שלו ניצתה מיד. ״את יודעת...״ הוא ניסה לשמר את נושא השיחה. ״לפעמים אני שוכח שלמעשה – יש לך אח בכור. זה מוזר כל כך, כי אף פעם לא פגשתי אותו. איך הוא באמת?! לא כמו כולם?!״

למרבה הצער, נראה שסערת הרגשות שפקדה אותה – התפוגגה, שכן היא נענעה בראשה לאות סירוב. ״עזוב את זה,״ ביקשה. ״זה היה מזמן, ואני מעדיפה לשכוח...״

הוא ניסה לחשוב על דרך לשכנע אותה לספק לו בכל זאת מידע, אולם תוך כדי שהוא חושב – פרצה לפתע מנגינה חסידית עליזה מכיס חליפתו, והוא נאלץ להוציא את הטלפון – כשהוא רוטן על ההפרעה.

על צג המכשיר הופיע השם ׳דודי עוזר אישי׳, וברוך העווה את פניו. לא היה לו חשק לשוחח בשעה זו עם דודי, שממנו הוא נפרד רק לפני דקות. הוא החזיר את המכשיר לכיסו – מפנה שוב את מבטו לעבר תהילה. ״מה התחלת לומר לגבי ראובן?!״ שאל באגביות, למרות שהיא לא אמרה דבר.

שוב פרצה המנגינה, קוטעת את השיחה. הפעם, הוא העדיף לענות. כשהבעה רוגזת על פניו, הוא הקיש על הלחצן השמאלי העליון. ״כן, מה קורה?!״ שאל בקוצר רוח.

כמה רגעים לאחר מכן – החווירו פתאום פניו. ״מתי?!״ שאל בחרדה.

אם הוא היה חרד, התגובה של תהילה – הייתה מוקצנת פי כמה. ״מה קרה?!״ היא קראה בבהלה, ורעדה פתאומית אחזה בה.

ברוך הוריד את המכשיר לגובה המותן, על פניו הבעה חסרת אונים. ״אבא שלך,״ קרקר בקול צרוד. ״הוא התמוטט!״

במשך כמה רגעים – הייתה תהילה שרויה בהלם עמוק. לאחריהם, היא כנראה קלטה את המשמעות, שכן – עיניה הביטו בברוך בתוכחה. ״מה אנחנו עושים כאן?!״ היא שאלה. ״אנחנו חייבים לחזור. קדימה, בוא!״

עוד לפני שהספיק ברוך לעשות תנועה כלשהי, היא כבר החלה בריצה לכיוון בית החולים. ברוך קלט באיחור את כוונתה, וכך – הוא מצא את עצמו רץ בעקבותיה, קורא בשמה – כאילו השכיחה ממנו הסיטואציה כל מחשבה על התנהגות מנומסת.

כשהגיעו השניים אל בניין בית החולים – ציפה ברוך שהיא תעצור להפוגה קצרה, אבל היא הייתה נחושה להגיע בזמן הקצר ביותר – וכנראה לא הבחינה במצוקה שלו. רק כאשר כפתה המעלית על תהילה את הצורך לעמוד ולהמתין, היא הרשתה לעצמה את ההפסקה, וברוך יכול היה סוף סוף להדביק אותה – כשהוא מתנשם ומתנשף באופן שהביך אפילו אותו עצמו.

כמה רגעים לאחר מכן, עמדו השניים בחדר המבוא של מחלקת טיפול נמרץ. מיד כשיצא ברוך מהמעלית, הוא הבחין בדודי – שעמד, כשגבו מופנה אליו. ״היי!״ הוא קרא לעברו, ודודי הסתובב מיד. כשהבחין מיהו שקורא לו, התפשטה על פניו הקלה.

״אתם פה!״ הוא אמר, ולא ניתן היה לטעות בכך שהוא נתון בלחץ אדיר.

״איך זה קרה?!״ מיהר ברוך לשאול, ללא שום הקדמה.

על פניו של דודי הייתה מבוכה, כאילו חש אשם במידה כזו או אחרת במה שקרה. ״זה היה פתאום,״ הוא אמר, קולו עגום. ״הייתי באמצע לדבר עם הרב. סיפרתי לו על מה שהיה, וזה קצת הטריד אותו – אבל לא בצורה שגרמה לי לחשוב שזה היה מסוכן. כשסיפרתי לו על נמרוד – הוא הגיב בצורה קצת חריגה, אבל לא יותר מזה...״

תהילה הייתה מספיק ערנית כדי לקלוט את המילים האחרונות, וברוך – שלא יכול היה לומר דבר מבלי להסתכן, ניסה לסמן לדודי להפסיק ולדבר על הנושא. למרבה הצער, לא היה דודי מסוגל לקלוט רמזים, והוא המשיך לדבר באופן גלוי. ״הרגע בו השתבש הכול,״ סיפר, ״היה כשסיפרתי לו על הכינוי של האיש שאליאב קיבל ממנו את החומר – המזוקן. ברגע שהוא שמע את זה, הוא התמוטט – בלי שום הסבר הגיוני״.

נראה היה, שתהילה מגלה מעט מאוד עניין בדברים. ״איפה הוא עכשיו?!״ תבעה לדעת.

דודי נענע את ראשו. ״לא יודע,״ אמר. ״הם הכניסו אותו פנימה. לא נתנו לי להיות לידו. אתם יכולים כמובן לבקש להיכנס, אבל ממה שנראה לי – אין סיכוי שיאפשרו לכם את זה״.

על פניו של ברוך עלתה הבעה של השלמה. ״אם כך, נמתין...״ אמר בחוסר ברירה. הוא פסע לעבר אחת מכורסאות ההמתנה, והתיישב – מביט אל דלת המחלקה. תהילה התיישבה לצידו, היא לא אמרה דבר.

הדקות הבאות היו מורטות עצבים. לאיש לא היה רצון לדבר, ומשכך – היו כולם מכונסים במחשבותיהם, כך שהתחושה הכללית הייתה נוראה. בליבו כבר החל ברוך להשלים עם המחשבה שהוא ייאלץ להעביר את הלילה בין הקירות המדכאים שסביבו, אולם למרבה ההפתעה – יצאה פתאום אישה מבוגרת לבושה בחלוק ירוק, ונעמדה במרכז חדר המבוא כשהיא סורקת את הממתינים. ״אתה!״ קראה כשזיהתה את דודי. ״היית מלווה של איש מבוגר בשם מרדכי?! אתה הבן שלו?!״

תהילה התרוממה ממקומה במהירות הבזק. ״אני הבת שלו!״ הכריזה. ״מה אתו?! מה קרה לו?!״

אשת הצוות הפנתה את ראשה לעבר תהילה, ובעיניה היה מבט מזוגג. ״הוא בסדר,״ אמרה. ״התעורר עכשיו. אנחנו מריצים בדיקות, כדי לוודא שלא פספסנו משהו. זה קרה לאחרונה פעמים נוספות?!״

״מה?! לא!״ השיבה תהילה, מבולבלת מההתפתחות. ״רגע, מה אמרת... איפה הוא עכשיו?!״

״בחדר הראשון מימין,״ היא השיבה, נימת קולה לקונית. ״אתם יכולים להיכנס, אבל תהיו עדינים אתו. הוא לא צעיר, והוא עבר חוויה קשה״.

נראה היה, שתהילה לא שמעה את המילים האחרונות. היא נעה קדימה, פותחת את דלת המחלקה ונבלעת מאחוריה. ברוך, שנותר שוב מאחור, נאנח והתרומם ממקומו. ״אתה מתכוון להיכנס?!״ שאל את דודי.

בתגובה, נענע דודי את ראשו. ״הוא צריך אתכם עכשיו,״ הסביר. ״אולי אחר כך...״

ברוך התנתק ממקומו, פוסע בצעדים איטיים לעבר הכניסה אל המחלקה. הסיטואציה הייתה מוזרה עבורו, והוא חשש שהתנהגותו תהיה בלתי מתאימה למה שמצופה ממנו. להפתעתו, הוא זיהה את תהילה ממתינה לו מאחורי הדלת. ״נו, בוא!״ היא קראה לעברו. ״כמה אתה מתעכב?! אני לא נכנסת לבד!״

היא כנראה ציפתה ממנו לשמש בתפקיד המבוגר האחראי, אבל הוא עצמו – לא היה בטוח שיידע למלא את התפקיד כראוי. בחשש מסוים, הוא פתח את דלת החדר, מוצא את עצמו עומד בחלל מצומצם ועמוס, בו ניצבה מיטה אחת בלבד – ועוד כמה רהיטים ניידים כמו שידה קטנה וכורסת עור.

בשונה ממה שדמיין, ישב הרב על המיטה – והוא נראה עירני ומרוכז. הוא היה לבוש בבגדיו הרגילים, והשינוי היחיד שיכול היה להעיד על החוויה שעבר – היה עור פניו החיוור. כשהבחין הרב בתהילה, אורו פניו. ״איך?!״ קרא בשמחה.

היא לא הבינה את השאלה, ובמקום לענות – התקרבה בהיסוס לעבר המיטה, על פניה הבעה בולטת של חמלה. ״הכול בסדר?!״ היא שאלה, ובקולה היה משהו מתחנן – כאילו רצתה לשמוע תשובה חיובית כדי להירגע. ״מה קרה לך?! איך זה קרה?!״

ההבעה על פניו של הרב העידה שהוא מרוצה, למרות שלא הייתה לכך שום סיבה ניכרת. ״איך ידעת?!״ הוא שאל שוב, כאילו זו השאלה החשובה ביותר בעת הזו. ״מי סיפר לך שאני צריך דווקא אותך?!״

היא הייתה מבולבלת לגמרי, וברוך הבין אותה – עד כדי כך, שהרשה לעצמו להתערב. ״אנחנו היינו הכי קרובים,״ הוא הסביר. ״עוד לא הספקנו לצאת לדרך. דודי הוא שקרא לנו לחזור״.

על פניו של הרב התפשטה נהרה. ״אם כך, זוהי השגחה פרטית טהורה,״ אמר. ״בדיוק חשבתי לעצמי, איך אוכל לדאוג לכך שתהיי כאן לבדך, בלי שאיש לא יבחין בכך...״

המילים האחרונות היו בלתי מפוענחות, ותהילה נראתה כמו מי שלא הבינה אותן באופן מושלם. ״קודם כל, אני לא לבד,״ היא העירה בחיוך, מסמנת בתנועת ראש לכיוונו של ברוך שעמד לצידה – נבוך למדי. ״חוץ מזה, לא כל כך קשה לדבר איתי. רק לפני פחות מחצי שעה עזבנו את בית החולים, ויש לך את מספר הטלפון שלי, או לפחות – כך אני מקווה״.

משום מה, בחר הרב להתמקד בתגובתו דווקא בחלק הראשון של דבריה. ״אני מצטער, מעדתי בלשוני,״ אמר בנימה ברורה של התנצלות, שולח מבט לכיוונו של ברוך – שבעיניו, הייתה הסיטואציה מביכה יותר עם כל רגע שעבר. ״כמובן, לא התכוונתי להתעלם ממך. כוונתי הייתה רק ביחס לבניי ולבנותיי, שדואגים לי ביממה האחרונה יתר על המידה״.

ברוך הנהן בראשו בחיפזון. ״לא חשבתי אחרת,״ מלמל. ״זה היה ברור מאליו״.

הרב שילב את ידיו, מחזיר את מבטו אל תהילה. ״שאלת למה לא התקשרתי אלייך,״ חזר לנושא העיקרי שהטריד אותה. ״התשובה היא, שהסיבה שבגללה רציתי לראות אותך – היא מהדברים שהשתיקה יפה להם. לא אוכל להסתכן בכך שהדברים שאומר יגיעו לאוזניים בלתי רצויות״.

בעיני ברוך, היה החשש של הרב מוגזם. הוא שמע אמנם על האפשרות לצותת לשיחות טלפון, אבל בעיניו – הייתה זו מציאות רחוקה, כזו שאינה שייכת כלל לחיים האמיתיים. גם תהילה חשבה כנראה כמוהו, ולמרות שלא אמרה דבר – יכול היה ברוך לזהות את מחשבותיה.

״אוקי,״ היא אמרה, אחרי רגע של בלבול. ״אם ככה, זה נשמע לי כמו משהו ממש חשוב. אתה צריך שאעשה בשבילך משהו?!״

הרב הנהן בראשו. ״הבנת נכון,״ אמר, ולפי ההבעה שעל פניו – נראה היה שקשה היה לו להזדקק לטובותיה. ״אני צריך עזרה במשהו, שלדעתי – אין לי כרגע את היכולת להשיג אותו, בוודאי לא במסגרת הזמן הקרובה שבה צריך הדבר להיעשות. הייתי מעדיף להטיל את זה על מי שאינו מהמשפחה שלנו, כי זה עניין מורכב מאוד, אבל למרבה הצער – לא אוכל לעשות זאת. גם בגלל הצורך לשמור על הדבר כך שלא יתגלה בשום פנים, וגם בגלל שמבחינה מציאותית – אין זה אפשרי, אלא אם כן יארע נס מעל הטבע״.

״אני מוכרח לומר,״ הוא המשיך מיד, ״ששקלתי את הדבר, וחשבתי על כל צד אפשרי. כבר היום בבוקר הבנתי שאין מנוס מלעשות את הצעד הזה, אבל לא הייתי בטוח בכך, וניסיתי להאמין שעדיין לא הגענו למצב בו הדבר הכרחי. לצערי, דברים שעברתי שינו את דעתי, ולכן אני רואה צורך לבקש ממך את הבקשה הזו, מתוך ידיעה – שאת כנראה, האדם היחיד שממנו אוכל לבקש אותה״.

אלו היו הקדמות רבות, שהעידו על כך שהבקשה עומדת להיות כבדה ואפילו מאיימת. הסקרנות של ברוך התעוררה מיד, אבל גם היה בתוכו חשש מסוים מפני הדבר שעומד הרב לבקש. נראה היה, שלתהילה היו תחושות די דומות, שכן – בקולה היה משהו מפוחד כשאמרה: ״מה זה?! מה כבר יכול להיות כל כך חשוב ביום כזה?!״

הרב נאנח. הוא שתק עוד מספר רגעים, כאילו ניסה לדחות את הצורך, מתוך תקווה שמשהו ישתנה. אולם לבסוף, עלה על פניו מבע נחוש, ובעיניו הייתה החלטיות. ״אני צריך לפגוש את ראובן״ הוא אמר בכובד ראש. ״אני צריך לשוחח אתו פנים מול פנים, בצורה מאובטחת שלא תדלוף לשום אדם בעולם. השיחה הזו, שהיא מחויבת מכורח המציאות, צריכה להתבצע כמה שיותר מהר. כל שעה שתחלוף, עלולה לגרום נזק בלתי הפיך, ששנים יידרשו כדי לתקן אותו...״
​

10
הצעה מוזרה.​

אם היה הרב מבקש לשוחח פנים מול פנים עם גופתו החנוטה של פרעה מלך מצרים, היו ברוך ותהילה מופתעים פחות.

אף פעם לא ניסה ברוך להבין באמת את היחס של חמיו לבנו הבכור. אף על פי כן – הוא יכול היה להבחין בקלות רבה, שבביתו של הרב הייתה רגישות רבה לשם הזה. הוא יכול היה לספור על כף יד אחת את הפעמים בהן שמע את אחד מבני המשפחה מזכיר את ראובן, וגם אז – היה זה רק במסגרת סיפורי עבר משפחתיים, ורק בדרך אגב. הרב עצמו, מעולם לא הזכיר בפני ברוך את שמו של ראובן, כך שעצם ההתייחסות של הרב לנושא – הייתה חריגה במיוחד.

הבקשה של הרב לפגוש את בנו, לא הייתה רק נדירה, אלא גם בלתי ריאלית בעליל. עד כמה שיכול היה ברוך לשפוט על פי מעט המידע ששמע בעבר, היה הנתק בין הרב לבנו הבכור – דו צדדי, כך שגם אם נחה על הרב רוח פייסנות בלתי מובנת, לא הייתה שום ערובה לכך – שגם הבן הסורר יבחר להתרצות ולחדש את הקשר.

ברגע בו השמיע הרב את הבקשה המוזרה, נע מבטו של ברוך לעבר תהילה, וכפי שהוא יכול היה לצפות – גם היא הייתה מופתעת בדיוק כמוהו, וייתכן שאף יותר ממנו. ״מה אמרת?!״ היא שאלה, כאילו לא שמעה היטב את הבקשה.

״ביקשתי לפגוש את ראובן,״ חזר הרב בבירור. ״אני צריך לשוחח אתו כמה שיותר מהר״.

לרגע השתררה דממה, ולאחר מכן – התקרבה תהילה אל אביה, ועל פניה – הייתה הבעה מודאגת מאוד. ״אתה בסדר, אבא?!״ היא שאלה בנימה רכה. ״אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את השיחה הזו עכשיו?! לא עדיף יהיה להמתין עד שתתאושש לגמרי?!״

הרב נענע את ראשו בנחרצות. ״אני בסדר גמור,״ הוא אמר. ״כלומר: אני אהיה בסדר, אם אדע שאת לא מפקפקת בצלילות הדעת שלי. יהיה מיותר עבורי להשחית את מילותיי ולהתאמץ לחינם, אם אדע שבכל מקרה – ייחשדו דבריי כאילו הם תוצאה של ערפול חושים...״

תהילה סובבה את פניה, שולחת לעבר ברוך מבט של מצוקה, כאילו התקשתה לקבל החלטה בעניין האופן בו תמשיך השיחה מכאן ואילך. היא לא אמרה דבר, וברוך לא היה בטוח שהוא מבין לגמרי את הקושי שלה, אבל הוא שיער לעצמו – שהיא עדיין מתקשה להאמין שאביה צלול לחלוטין. מכיוון שהוא בעצמו לא ידע כיצד לפעול, ומה המשקל שיש לייחס לדבריו של הרב בעת הזו, הוא רק פסע שני צעדים קדימה בהיסוס, כאילו רצה לשדר שהוא תומך בה. יותר מזה הוא לא היה מסוגל לעשות, והדבר גרם לו לתחושה של חוסר אונים – כך שהוא רק המתין לרגע שבו יסתיים המעמד.

״אוקי,״ אמרה תהילה לאחר כמה רגעים של המתנה, ובקולה הייתה החלטיות שהעידה שהיא גיבשה תוכנית לגבי המשך השיחה. ״אני מאמינה לך במאה אחוז, ואני לרגע לא חושבת שאתה מדבר לא לעניין או משהו כזה, אני רק שואלת – האם לא יהיה עדיף לדחות את השיחה הזו לזמן טוב יותר?! כלומר: אתה אחרי אירוע רפואי לא פשוט, ואתה צריך זמן להתאוששות. אולי עדיף יהיה אם תיקח לעצמך את הזמן, וכשתרגיש טוב יותר – נוכל לדבר שוב על הכול...״

עוד לפני שהספיקה תהילה להשלים את דבריה, כבר נענע הרב את ראשו לאות סירוב. ״לא!״ הוא אמר בנחרצות. ״עברתי אמנם חוויה לא קלה, אבל אני בסדר גמור עכשיו. את צודקת לגבי הצורך במנוחה, כי בריאות זה לא משהו שמשחקים אתו, ודווקא בגלל זה – חשוב לי להשלים את מה שהתחלתי, כי בלי זה לא אוכל באמת לנוח. הבקשה שלי אינה סובלת דיחוי, וכל עוד לא אדע שמטפלים בה – לא אוכל להתפנות לשום דבר אחר״.

היא נאנחה. ״אני לא יכולה להתנגד למה שאתה אומר,״ אמרה בשפל קול. ״אבל תדע, שאני לא אסלח לעצמי אם בגלל זה יקרה לך משהו״.

נראה שהמילים הללו הזיזו משהו בעמדתו העיקשת של הרב, שכן – הוא הרהר בהן במשך מספר רגעים, כאילו רצה לבחון שוב את הסיכון שבקיום השיחה בעת הזו. לבסוף, הוא הרים את עיניו לעבר תהילה, ועל פניו הייתה שלווה בלתי מובנת. ״את חוששת לשלומי,״ סיכם, ״ואני יכול להבין אותך. אבל השיחה עם ראובן חשובה לי. כל כך חשובה, עד שאני חושש יותר ממה שיקרה אם לא אבצע אותה. בכל זאת, אני מוכן להבטיח לך, בלי נדר כמובן, שמכאן ואילך – אני אעשה הכול כדי לא לפגוע בבריאותי״.

נראה היה שלתהילה לא נותרו עוד טענות, ודווקא משום כך – היא התפרצה פתאום, באופן שלא תאם את העדינות בה היא נהגה עד עכשיו. ״אני לא מבינה,״ אמרה. ״למה דווקא אני?! איזה קשר יש לי או היה לי לראובן, שאתה מבקש את זה ממני?! אני בכלל לא מכירה אותו, ובטח שהוא לא מכיר אותי. הייתי בת אחת עשרה כשהוא...״ היא עצרה בלי להמשיך, כאילו לא מצאה מילה שתתאר במדויק את עזיבתו של ראובן.

נראה היה שהרב התכונן לשאלה כזו, שכן – הוא לא הקדיש אפילו רגע למחשבה לפני שענה. ״לדעתי,״ אמר בכובד ראש, ״דווקא בגלל פער הגילאים ביניכם – יש סיכוי שהוא ירצה להאזין למה שיש לך לומר. אני לא יודע עד כמה את זוכרת, אבל מן הסתם תוכלי להבין – שהקשר בין ראובן לבין כל מי שהוא פחות או יותר בגילו, היה מאוד לא תקין בתקופה ההיא. הוא כועס עליהם, והם עליו. קשה לי להאמין שהזיכרונות הטובים מהילדות, יגברו על התחושות הרעות שמקורן במה שקרה כשהוא כבר היה בחור...״

״אוקי,״ הסכימה תהילה. ״אני מבינה שזה לא רעיון טוב. אבל עדיין, יש הרבה אנשים – ולא רק מהמשפחה, שלא היו קשורים בכלל למה שקרה אז. אני מבינה שאתה רוצה שזה יהיה מישהו מאיתנו, ועדיין – אני שואלת את עצמי, למה זו באמת הבחירה הכי נכונה?! למה לא לבקש את זה מאחד החברים, או ממישהו אחר שלא מעורב רגשית?! אתה באמת חושב שאחרי כל מה שקרה, יש עדיין יתרון למישהו מהמשפחה?! כי לי זה נראה בדיוק ההפך...״

הטענות שלה היו הגיוניות, אבל ברוך חש אי נוחות מהאופן בו היא הרשתה לעצמה להתערב בשיקולים של אביה, למרות שהוא כלל לא שאל לדעתה בעניין. לרווחתו, נראה שהרב קיבל את ההתערבות הזו כמובנת מאליה. ״אם היה זה מקרה אחר – הייתי אומר שאת צודקת לגמרי,״ השיב הרב לדבריה. ״הרי דבר ברור הוא, שמטבעו של אדם – אוהב הוא את האנשים הקרובים אליו ביותר, ובאותה מידה – ציפיותיו מהם הן יותר מכל אחד אחר. במובן הזה, אין ספק בכך – שלראובן יש יותר טענות כלפינו, בני משפחתו״.

״העניין הוא,״ המשיך הרב, וקצב דיבורו הוכיח שהוא חושב על כל מילה. ״שבמקרה הזה – אין לי שום ספק, שההתרחקות של ראובן וחוסר הרצון שלו לכל קשר שהוא – אינו מוגבל רק לבני המשפחה, אלא גם לכל מי שהיה בחברתו אז. ראובן אינו רוצה לזכור את עברו, ועל כך יעידו פעולותיו. לא די בכך שהוא התרחק מחברתם, אלא שהוא אף עקר את מקום מגוריו, והחליף את ארצו בארץ נוכריה. הוא אינו רוצה לפגוש בני אדם שהכיר אז, לגור בעירם, או אפילו לדבר בשפתם. כל אלו הם בעבורו מזכרת לעבר שהותיר מאחוריו, זה שהוא בז לו ומתגעגע אליו בעת ובעונה אחת...״

האופן בו ניתח הרב את התנהגותו של ראובן מאז עזב את ביתו ועד היום, לא השאיר שום אפשרות להתווכח עם הדברים או לדחות אותם. למרות שלא הייתה זו הפעם הראשונה בה נחשף ברוך להבנה העמוקה של הרב בבני אדם, מפתיע היה לגלות – שאת התכונה הזו מסוגל הרב לבטא, אפילו כאשר הדברים נוגעים לבנו, כאשר מערכת היחסים בין השניים מעורערת כל כך ומעורבים בה רגשות ותחושות אישיות. היכולת להתעלות בכל זאת מעל כל האמוציות ולדון בדברים באופן שכלי ומחושב – הייתה מדהימה, והיא גרמה לברוך לחוש – שיש הרבה דברים נסתרים בנתק המפורסם בין הרב לראובן. דברים נסתרים, שנמצאים מעל לכל פתרון אפשרי. דברים שגם אדם כמו הרב אינו מסוגל לגבור עליהם.

״אני מבינה מה אתה אומר,״ קטעה תהילה את הרהוריו של ברוך. ״ועדיין, אני לא מצליחה לחשוב על סיבה שתגרום לו לתת דווקא בי אמון. אם באמת זה נכון, והוא לא רוצה שום קשר לעבר שלו, איך כשאני אפנה אליו זה יהיה אחרת?! למה שהוא ירצה להקשיב לי?! הוא הרי יודע מי אני, וזה אמור להזכיר לו בדיוק את מה שאת רוצה לשכוח...״

הרב שילב את ידיו, ועל פניו היה חיוך קל. ״אין ספק בכך,״ אמר. ״כל מה שאמרתי הוא נכון לדעתי. העניין הוא, שיש אדם אחד בעולם – שאותו ראובן לא רוצה לשכוח. אדם שהקשר שלו עם ראובן נעלה מעל כל מחסום, פיזי או רגשי. האדם הזה, או ליתר דיוק – האישה הזו, היא אמא שלך. הקשר הזה, גם אם לא היה לו ביטוי מעשי במשך שנים, עדיין קיים. ראובן רוצה בו, בדיוק כמו שאמא רצתה בו. אין לי ספק, שאם יש בעולם אדם אחד שמסוגל לגרום לראובן לנטוש את הקו המנוכר שאופייני לו, זו אמא שלך״.

תהילה פתחה את פיה כדי לומר משהו, אבל אז – כאילו נזכרה במשהו, ועיניה כבו. ״הלוואי שזה עוד יקרה...״ מלמלה. ״הלוואי שהיא תתעורר, והיא תוכל לעשות את זה״.

הרב הנהן בראשו. ״שום דבר אינו בלתי אפשרי עבור יהודי מאמין,״ אמר. ״ואף על פי כן, אי אפשר לסמוך על הנס, ובמקרה הזה – צריך נס כדי שהיא תוכל לעשות את זה בזמן. בינתיים, עלינו להתמקד במה שאפשרי. ובמובן הזה – נראה שאת היחידה שיש לה את היכולת לעשות את זה״.

״אבל למה?!״ הקשתה תהילה בלהט. ״איך אני קשורה?!״

הרב חייך. ״מבין כל הבנות שלי,״ אמר. ״את היחידה שבאמת דומה לאמא. אין לי ספק שכאשר את תדברי אתו, הוא יזהה את הדמיון. הוא אולי לא יבין את זה, אבל הוא בטח ירגיש. יש בך משהו שקיבלת בירושה, שאי אפשר שלא להכיר בו את זו שהורישה לך אותו״.

היא הייתה כה מופתעת מההסבר, עד שלמשך כמה רגעים – היא נאלמה לגמרי, ורק הביטה באביה בשתיקה. כשחזרה אליה יכולת הדיבור, ניתן היה להבחין בקלות בריכוך שחל בקולה, כאילו הושפעה עמוקות מההסבר שניתן לה.

״נניח שהייתי מסכימה לעשות את זה,״ היא אמרה, ומילותיה העידו שהיא כבר אינה מתנגדת לרעיון כבתחילה. ״איך בדיוק זה אמור לקרות?! איך אוכל להגיע אליו?! הוא הרי עזב לפני שנים רבות, לאיש אין את מספר הטלפון שלו או דרך אחרת ליצור אתו קשר...״

בתגובה, שלח לעברה הרב מבט תוהה, כאילו היה חוסר הבנה בין השניים. ״להשיג את מספר הטלפון של ראובן זו לא בעיה,״ אמר בכובד ראש. ״המשימה הזו, בעידן הנוכחי – אינה דורשת מאמצים רבים. העניין הוא, שיש לי חשש די רציני מפני שיחת טלפון, כי שיחה כזו – עלולה להיות לא אפקטיבית, ויהיה לראובן קל מאוד לסרב לה או לנתק אותה אם לא ימצאו הדברים שתאמרי חן בעיניו״.

״במקרה הזה,״ הוא המשיך מיד, בלי להמתין לתגובתה, ״ההשתדלות שלנו צריכה להיות באופן הטוב ביותר שקיים, ולשם כך – אני חושב, שלא תהיה שום ברירה, אלא לקיים אתו את הפגישה פנים מול פנים. באופן הזה, אני מניח, יהיה קשה לו יותר לדחות אותך מלשוחח אתו, בפרט אם תשתמשי בעקשנות החיובית שאת מפעילה כלפיי מפעם לפעם״.

הדברים שאמר הרב היו הגיוניים, ולמרות זאת – מצאו ברוך ותהילה את עצמם שולחים מבטים זה אל זה במבוכה, כאילו הרגישו – שהרב הרחיק לכת בהצעתו האחרונה. ״אני מנסה להבין,״ התערב ברוך לראשונה בשיחה. ״הרב מבקש מאתנו בעצם לעזוב את הארץ?! עכשיו, כשהרבנית עדיין כאן, בבית החולים?!״

הרב הנהן בראשו, ועל פניו הייתה התנצלות כנה. ״אני יודע שאני דורש מכם משהו שהוא לא רגיל בכלל, לא שגרתי וגם לא מקובל. אני מבין את הקושי שלך, תהילה, להיפרד מאמא במצב בו היא נתונה עכשיו, ולהתעסק במשהו שאת אפילו לא מבינה למה הוא כל כך חשוב. אני מבקש מכם רק להאמין לי, ששקלתי את כל ההיבטים של הבקשה שאני מבקש מכם. המסקנה שלי היא, שלמרות כל הקשיים – זה עדיין כאין וכאפס מול מה שעומד על הפרק. אתם עכשיו בוודאי תוהים לגבי הנחרצות שלי, ואני מודה שאכן – יש על מה לתהות בהקשר הזה, אבל כרגע – לצערי, לא אוכל לומר דבר״.

״אני לא מבינה!״ התפרצה תהילה, נסערת. ״אתה מבקש ממני לעזוב את הארץ, בלי להסביר לי כלום על הסיבה שזה חשוב כל כך?! אפילו בימים רגילים, זה לא היה נשמע לי תקין. אני אישה עובדת, יש לי ולברוך סדר יום קבוע שאי אפשר לעצור סתם ככה, וזה גם משהו ששנינו לא רגילים אליו, משהו שמאוד לא נעים לנו לעשות״.

״אם זה היה בזמן אחר,״ היא המשיכה, ההתרגשות ניכרת בקולה, ״עוד הייתי יכולה להבין את זה. אבל עכשיו?! כשאמא עדיין במצב קריטי, ואין לאף אחד צל של מושג לגבי העתיד – עכשיו אתה מבקש ממני לעזוב את הארץ?! אני חייבת לומר, שאתה שם אותי במצב הכי לא נוח שיכול להיות! אני לא רוצה לסרב לך, בפרט כשאני רואה שזה כזה חשוב לך, אבל מצד שני – מה, איזה דבר בעולם, יכול להצדיק את זה?! איזה רווח יכול להיות שווה את המחיר של הרחקת בת מאמא שלה בזמן כל כך רגיש?!״

הרב נשך את שפתו התחתונה, כאילו הכאיבו לו המילים שאמרה. ״אם אני מבין אותך נכון,״ אמר, וקולו היה מחושב – בניגוד גמור לסערת הרגשות שלה. ״את חוששת שאני מדי להוט לעשות את מה שחשוב בעיניי בעת הזו, עד שאני עיוור להשלכות. אם אני מבין את מה שהתכוונת לרמוז ולא העזת לומר, יש בך חשש נורא – מפני מה שעלול לקרות. את חוששת,״ הוא השתהה לרגע, וקולו היה מעט פחות יציב. ״את מעלה בדעתך מחשבה איומה,״ הוא שינה את הניסוח, ״מחשבה על הסיכון שעלול להיות אם חלילה תיכשלי. במקרה כזה, אם חלילה יקרה, את עלולה לעזוב את אמא כשהיא במצבה הנוכחי, ולשוב לכאן בידיים ריקות – כשהיא כבר איננה...״

עיניה נפערו בבהלה. ״לא! אל תגיד את זה!״ אמרה במהירות. ״בבקשה, אל תגיד את זה!״ חזרה שוב, ללא שום סיבה אמיתית, רק מפני שהמילים היו יותר ממה שהיא מסוגלת הייתה לשאת.

הרב חייך חיוך עגום. ״תהילה,״ קרא לה בשמה, לראשונה מתחילת השיחה. ״את יודעת שאני מעריך מאוד את החכמה שלך, והחיבור שלך למציאות. לכן, לא אאמין לך אם תאמרי שהמחשבה הזו לא חלפה אצלך. ייתכן שבזמנים אחרים – לא הייתי חושב לומר בשפתיי את מחשבותיי הכמוסות. הלא, יש מקורות נאמנים לכך, שמילים אינן רק ביטוי של מחשבה, אלא כלי שעלול ליצור שינוי במציאות. מלבד זאת, תמיד עלינו להתחזק ולכוון את עצמנו לראייה חיובית, כזו שאינה מושפעת מסימנים מבשרי רעות, אלא מבוססת היא על ביטחון במי שאמר והיה העולם, שבידו החיים והמוות״.

״אבל!״ הוא הניע את ראשו בחדות. ״במציאות שנוצרה – הוטלה עליי חובה אחרת, שלראייתי – אוסרת עליי את ההדחקה ואת החשיבה האופטימית שאין מאחוריה בסיס עובדתי יציב. כרגע, אני פונה אלייך בבקשה לעשות טובה עבורי, ויהיה זה פשע מצידי – אם אתעלם מהסיכונים שיכולים להיות. אני מבהיר, שלקחתי בחשבון את כל האפשרויות, כולל זו שדיברנו אודותיה – וברשותך לא אחזור לדבר עליה בשיחה הזו. למרות הכול, המסקנה שלי נותרה כשהייתה. הסיכון שווה את התועלת״.

״אבל...״ התערב ברוך, ״התועלת גם היא לא מובטחת. יכול מאוד להיות שתהילה תיכשל...״

הרב חייך. ״אני מאמין שהיא לא תיכשל״, אמר ברוגע.

זו הייתה מלכודת של ממש בשביל ברוך. מצד אחד, הוא היה מאוד מסופק לגבי הקביעה האחרונה של הרב, שלדעתו – התבססה על תחושות אישיות, יותר ממה שהיא הייתה ריאלית. מהצד השני, הוא הבין היטב את פוטנציאל הנזק האפשרי, במידה ויתעורר ויכוח בינו לבין חמיו בנוגע ליכולותיה של אשתו, כשהוא בעמדה הריאלית והמפקפקת.

לרווחתו, הייתה תהילה כה טעונה – עד שהיא לא המתינה לתגובתו, אלא מיהרה להגיב בעצמה לדברים, בצורה מוצלחת בהרבה ממנו. ״עכשיו אנחנו מתחילים לדבר על אמונות?!״ היא פנתה לאביה בנימה צינית – שברוך לא היה מעז אף פעם להשמיע כלפי הרב. ״הרי רק לפני רגע דיברת על החובה לשקול את הדברים בצורה שכלית ורציונלית, ולקחת בחשבון את כל הנתונים. איך פתאום אנחנו מתבססים על אמונה ביכולות שלי, בזמן שאני עצמי לא כל כך משוכנעת שאכן יש לי את היכולת המדוברת?!״

הרב שילב את ידיו. ״אם היית מקשיבה עד הסוף,״ אמר בביקורת גלויה, ״היית מבינה – שאין לי שום כוונה להתבסס על תחושות, גם בעניין הזה. אני אבהיר שוב, שחשבתי על כל היבט שהוא, לרבות היבטים שלא עלו בשיחה הזו, ועדיין – המסקנה שלי היא, שזהו הדבר הנכון״.

״למרות שיכול מאוד להיות שאני לא אצליח?!״ חקרה תהילה.

״בדיוק,״ השיב הרב בביטחון מוחלט. ״אם רק תחשבי על זה את ללא ספק תביני,״ המשיך, כשהבחין בכך שהיא רחוקה עדיין מלהשתכנע, ״שהצלחה – באופן כללי, היא תמיד תוצאה של החלטה קשה שיש בה סיכוי מצד אחד וסיכון מצד אחר. זה נכון לעניין נישואין, בחירת דירה, מקום לימודים וכל דבר אחר – שמוביל את האדם להצלחה. ההחלטה הזו היא אמנם קשה, אבל היא עדיין רווחית. אני לא מזלזל, חלילה, ברגשות שלך, אבל – כדי להבין מה נכון, אני מוכרח לבחון את הדברים מבחוץ. וכשאני מתבונן בדברים כך, אין שום ספק בדבר״.

״הרי גם את מבינה,״ הוא הסביר את עצמו, ״שהמציאות הקשה כאן, אינה תלויה בך ואין לך את הדרך להשפיע עליה. מאידך גיסא, את יכולה לתרום תרומה שערכה לא יסולא בפז – אם רק תבחרי לציית לבקשתי. אני יודע שגם את מבינה שהשכל הישר קובע שזהו הצעד הנכון...״

על פניה של תהילה הייתה הבעה חסרת אונים, כאילו הבינה שהיא עומדת לקבל החלטה שהיא לא שלמה איתה. ״ועם כל זה,״ היא אמרה, ״אתה עדיין מצפה ממני לעשות את זה, בלי להבין אפילו קצת למה זה כזה חשוב. כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להבין למה עכשיו״.

הרב הנהן בראשו בהסכמה. ״את צודקת,״ אמר בפשטות. ״זה לא הוגן. אבל כרגע – זו המציאות. השאלה היא רק, אם את סומכת עליי מספיק, ואם את מוכנה לתת בי אמון. בסופו של דבר, אני מעיד כאן בעדות גמורה, שהשיקולים כולם היו מול עיניי והמסקנה שלי היא שזה חשוב מספיק כדי לדחות כל דבר אחר. את יכולה להאמין שזו המציאות, ומותר לך גם לפקפק״.

תהילה נענעה את ראשה בחדות. ״זה לא ככה בכלל!״ אמרה נחרצות. ״אתה עושה את זה, כאילו ההחלטה תלויה רק בשאלה אם אני סומכת עליך. אתה יודע בעצמך שזה לא הוגן. אני הכי סומכת בעולם על שיקול הדעת שלך, אבל אני לא אצא מהארץ בלי להבין מה אני עושה. אחרת, תאמר מה שתאמר, אני לא אוכל להסתכל על עצמי במראה – אם יקרה משהו״.

הרב הרהר בדברים במשך כמה רגעים, ואז – כשעל פניו הבעה מאולצת, הוא אמר: ״את לא מותירה לי ברירה, תהילה״.

״למה אתה מתכוון?!״ היא ניסתה להבין.

״לא תהיה לי ברירה אלא לספר לך משהו שיספק אותך,״ הוא אמר באנחה.

תהילה הרחיבה את עיניה בהפתעה. ״נו, זה בטח יהיה טוב יותר,״ אמרה בהקלה.

הרב נאנח שוב. ״את לא מבינה, תהילה!״ אמר בנימה כאובה. ״אין לך את הכלים להבין כמה תצטערי על כך בעתיד. מעטים הם שמבינים למה התכוון שלמה כשאמר: ״יוסיף דעת יוסיף מכאוב״. האמיני לי, תהילה, אינך רוצה להבין כמה חכמה טמונה במילים הללו. האמיני לי, שאם יש ניסיון שהוא קשה מכל דבר אחר – זהו הצורך להתמודד עם ידע כזה, שמערער כל חלקה טובה שנחשבה בטוחה לפניו. ידע כזה הוא אויב, שאינו מרפה - בימים ובלילות, בקיץ ובחורף, בימי חול ובימי שמחה. אין חופש מהאויב הזה, תהילה! אין פגרה, אין דרך מילוט. הוא נמצא הכי קרוב אל האומלל שנושא אותו, עמוק בתוך התודעה האנושית. כל זמן שהדעה צלולה, והאדם שומר על צלם האנוש שבו, מלווה אותו האויב – כמו צל אפל ונורא״.

המילים שלו החרידו אותה, וקשה היה שלא לזהות את העובדה הזו. ״על מה אתה מדבר?!״ היא שאלה בנימה מפוחדת. ״ממתי אתה מרגיש ככה, שיש לך אויב שמלווה אותך?! זה משהו חדש?! זה התחיל מאז מה שקרה לאמא?!״

הרב חייך בעגמומיות. ״תעזבי אותי כרגע בצד,״ הציע. ״שנים ארוכות של עיסוק בתחום שמעל לטבע – הרגיל אותי להכיר בעובדה, שהעולם הוא רק קליפה חיצונית שמכסה על באר עמוקה ללא קץ וללא סוף של כוחות פועלים. סיגלתי לעצמי את היכולת להתמודד עם מה שאני יודע, אולם תהיה זו טעות לחשוב – שגם אחרים יהיו מסוגלים לכך״.

ניכר היה, שהמילים האחרונות שינו את עמדתה של תהילה, ואף על פי כן – ברור היה שהיא אינה מרוצה. ״אני מבינה מה אתה אומר,״ היא הגיבה לאחר מחשבה. ״ועדיין, אני לא רואה את עצמי מצליחה להתמודד עם הקושי הזה בלי להבין את הסיבה שבגללה זה חשוב כל כך״.

ברור היה שהודעתה לא מצאה חן בעיני הרב, אבל הוא היה הוגן מספיק – כדי לא ללחוץ עליה. הוא עצם את עיניו, והקמטים שבמצחו העידו שהוא מהרהר בדבריה ומנסה למצוא פתרון. רק לאחר חשיבה ממושכת, הוא הרשה לעצמו לפקוח את עיניו. ״ומה אם אשתף אותך רק בחלק?!״ הוא שאל, בקולו תחינה – כאילו חשש שתסרב גם לזה. ״מה אם אחשוף בפנייך רק מעט ממה שאני יודע?! תסכימי אז לעשות את זה?!״

על פניה עלתה הבעה מתלבטת. ״אולי כן,״ היא אמרה, ולא הוסיפה דבר.

״אני מבין,״ אמר הרב, וקולו היה החלטי. ״את לא רוצה להתחייב, ואת לא רוצה להחליט מעכשיו לגבי מה שתרגישי כשהדברים יהיו ברורים יותר, וזה מובן לגמרי. אני מוכן לקחת סיכון ולשתף אותך בכמה פרטים שלתקוותי – ישנו את דעתך, אבל לא הייתי רוצה לפתוח את הדברים לפני שאני יודע שלפחות יש הסכמה עקרונית מצידך למה שביקשתי. בנוסף, לא הייתי רוצה לגלות, שאת מנועה מלבצע את המשימה בגלל פגם טכני כזה או אחר. לכן, אני אשאל תחילה – האם יש לשניכם דרכון בתוקף?!״

״דרכון?!״ שאלו ברוך ותהילה יחד, כאילו גילו לראשונה – שהיציאה מהארץ מוגבלת בהגבלה כלשהי.

״בדיוק״. אמר הרב בסבלנות. ״אני מניח שלגבי תהילה – התשובה חיובית, כי כמו כל המשפחה שלנו, גם לך יש אזרחות אמריקאית. אבל אתה, ברוך, יש ברשותך דרכון בתוקף?!״

ברוך חשב לרגע, ואז הנהן בהססנות בראשו. ״כן,״ מלמל, ואז – כאילו ראה צורך להסביר את הסיבה לכך, הוסיף ואמר: ״לא שתכננתי טיסה לחו״ל, פשוט... הייתי במשרד הפנים בזמן שהיה עומס, אז חשבתי שכדאי יהיה לנצל את ההזדמנות...״

״בקיצור, יש דרכון״. מיהרה תהילה לסכם, כאילו לא חשה בנוח עם ההצטדקות שלו.

נראה היה, שהרב חשש מאוד מפני התשובה לשאלה הזו, שכן – על פניו הייתה הבעה שבבירור הביעה הקלה. ״אם כך, כל השאר בוודאי ניתן לפתרון,״ הוא הכריז בשמחה. ״אני חושב שאתן לשניכם לשוחח, ולקבל החלטה. אני מבקש מכם מאוד, לא להיות פזיזים, ולשקול היטב את הדברים. במידה ואתם מגיעים להסכמה עקרונית על הנכונות שלכם לבצע את המשימה הזו, אז – כמו שהבטחתי, אחשוף בפניכם את המטרות הכלליות של הנסיעה הזו. אני בטוח, שכשתשמעו את הדברים – תהיה לכם מוטיבציה הרבה יותר גדולה לבצע את המשימה״.

להצעה כזו, לא יכול היה אף אחד מהשניים להתנגד. ״נצא למקום שקט יותר?!״ הציעה תהילה, וברוך מיהר לקבל את הצעתה, שמח על ההזדמנות לעזוב את החדר על האווירה המעיקה שלו. מיד לאחר מכן הם נפרדו מהרב, יוצאים אל המסדרון ומשם אל אולם המבוא.

כשעמדו השניים מול המעלית, הבחין ברוך בזווית עינו בדודי, שהסתתר היכנשהו – כך שהשניים כלל לא ראו אותו בדרכם החוצה. עכשיו, כשזיהה דודי שחדרו של הרב ריק, הוא ניצל את ההזדמנות ומיהר להיכנס אל המסדרון ממנו הם יצאו רק עתה.​