פרק 8 [חלק א]
גלי הים נקשו על דפנות האונייה, בעוד קרני השמש מתזזות על פניהם וזורקות לכל עבר נצנוצים זהובים. תכול מילא את כל האופק, למעט לשון צרה של אדמה שעוד ניכרה בקצה המישור הגלי.
עוד כמה דקות, ידע בַּלְדוֹר, ואף היא תעלם.
"כמה אני אוהב את הרגעים הללו", אביו נעמד על ידו, מניח יד על כתפו. "כשכבליו של זיגמונד טובעים בגלים ופנינו מועדות אל יבשה בה אנחנו חופשיים".
בלדור נד, אינו מתיק עיניו מרצועת האדמה המתרחקת לפי קצב המשוטים. "הלוואי שיכולנו להביא את כל העם לכאן", אף תו לא נד בפניו. בן אמיתי של ערי החוף. "לו היה מספיק מקום".
דֵיין הנהן, שותק.
דרי שלוש ערי החוף המרכזיות של אולדנבורג היו קרוצים מחומר ייחודי, ורב היה השונה בהם על השווה עם אנשי אולדנבורג. שערותיהם כהות וארוכות, יורדות כשערות סוס חלקות במורד גבם. הם היו לוחמים אמיצים בטבעם ויורדי ים ששמעם התפרסם ברחבי היבשת כולה, ויחד עם זאת אופיים שקט ומאופק. לעולם לא תמצא מילה לא מדוקדקת בדבריהם. תנועותיהם מחושבות, מדויקות, ועיניהם חדות מבע וחודרות. בלדור, כמו אביו דיין, לא היה שונה מבני עירו.
האונייה המשיכה לנוע על פני הגלים, חותרת אל האי המרוחק. יום וחצי הפלגה מפרידים בינו לבין ממלכת אולדנבורג, אבל ההבדל הקוטבי ביניהם הופך את עובדת היותם על אותו יקום לחידה בלתי פתירה, מפליאה.
דיין התמהמה עוד רגע ושניים, ואז שב בנקישות מגפיים קצובות אל המגויסים הטריים שמתאמנים בחלקו האחורי של הסיפון.
בלדור נותר לבדו, צופה אל פני הגלים השקטים ומהרהר. פעמים רבות עשה את הדרך הזו, ממֶרְבּוֹלְזֶן אל האי הנתון לשליטתם. לפני שלוש שנים, כשהנבל מארדום ניסה להשמיד את הכוח המאיים עליו מן הדרום ולמגר את צבאם – הוא היה מאלו שהצטוו להעביר את הנשים והילדים מן העיר אל האי הקטן. הערים הפכו לשדה קרב למשך מספר ימים, כשכל הכוח הימי של זיגמונד צולל למצולות והכוח היבשתי שלו מוכה שוק על ירך.
מאז, שיחזר בלדור כששביב חיוך על שפתיו המשורטטות, הם מתקיימים במעין הסכמה שבשתיקה. אמנם מצבת החיילים באזורם לא הוכפלה כי אם שולשה, אבל אף חיל לא עבר את הגבול שאלוקים הציב לים. הים – נעשה שלהם, וכמותו גם האי המרוחק עליו ערכו את אימוניהם.
כשיבוא היום, לנצר מבית הלדינברג יהיה צבא מאומן היטב שיסלול את הדרך אל הכס. השאלה היא רק כמה זמן ייקח עד שאותו יום יבוא.
אנחה לא רצונית בקעה מליבו של בלדור, וזה הזדקף בחומרה. ממתי הוא נאנח, ועוד אנחות לא רצוניות?
הוא זקוק בדחיפות לחזור לאימונים, כנראה.
לישיבה שנערכה במעמקי הספינה נקרא אף בלדור, למרות גילו הצעיר. סביב השולחן הצר ישבו המאמנים והמפקדים, רציניים וחמורי סבר. אפילו טׅיגוּאֶן כרות האוזן ישב בראש, בניגוד להרגלו, מנחה את הישיבה.
"אני מנצל הזדמנות נדירה זו", קולו של טיגואן הדהד בדממה הקשובה שמילאה את החדר מקיר אל קיר, "בה כל ראשי הערים והמפקדים הבכירים נמצאים יחד, כדי לדון בבעיה קשה העומדת על הפרק".
איש לא נע.
מבטו של טיגואן ירד לרגע לאצבעותיו השלובות בחוזקה על השולחן, מסדר את מילותיו. "החורף האחרון גבה מחיר כבד מאת עמנו, וזה הבא יקבור אותו כליל. נותרו בפנינו שתי אפשרויות: לפנות את ערי החוף אל האי ולבגוד בשאר בני אולדנבורג, או להישאר וללחום את מלחמתה של הממלכה".
הדממה העמיקה.
"אם יורשה לי", ביקש מפקד בכיר בעל עצמות לחיים גבוהות ושערות כהות, ארוכות, שהשתפלו על כתפיו ולא נעו במילימטר.
טיגואן נד לאישור.
עיניו היו ישרות וחפות מכל רגש שהוא כשדיבר. "אני לא חושב שמלחמה הינה בגדר אפשרות", אמר מדודות. "אנחנו לא יכולים לעמוד מול צבאו של הנבל מארדום. מה נועיל לאומה אם נוביל לשחיטה את טובי בניה ונפקיר את הנשים והילדים?"
השאלה הדהדה בחלל, מעיקה. מי היה מאמין לפני חמש שנים שיגיעו למצב כזה? לשאלה כזו?
חמש שנים הן לא פרק זמן ארוך. ולמרות זאת, הם מתקשים להאמין שהימים הטובים ההם אכן היו והם לא פרי חלום טוב מידי.
עבים התקדרו בעיניהם של טיגואן ושל דיין, סגנו. "אתה באמת מוכן לשקול בגידה בממלכה?" טון דיבורו של דיין היה סתמי, רגיל, מתעניין כמעט. אבל מבטו ירה ברקים, מזהיר.
המפקד הדובר הרכין את ראשו. "חלילה, המפקד. זאת גם אינה אופציה. אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה".
"אף זאת לא אפשרות", הלם טיגואן באגרופו על השולחן, מגלה עד כמה הוא נסער. מעטות הפעמים בהן זכו השולחנות המשמשים את תושבי ערי החוף לחבטות אגרופים. "ואני מעדיף למות מאשר לראות את עמי גווע".
היושבים סביב השולחן נדו בראשם להסכמה, מביעים את הצטרפותם להצהרתו.
בלדור היסס לפני שדיבר, אבל לבסוף אזר אומץ. "ומה עם המחתרת?" שאל באגביות, יודע שנוגע בנקודה רגישה.
עיני כולם הופנו אליו בחדות.
"המחתרת אינה עושה דבר", חרץ דיין מידית, מבטל את דברי בנו. "הם טוענים שהם פועלים בהוראתו של הוד מלכותו, אריך השני. אבל הם לא עושים כלום, כך שהפועל 'פועלים' אינו מגיע להם".
"אתה חריף, ידידי", ציין טיגואן בנחת, מפנה את עיניו החודרות אל סגנו. "ואני חושב כי בנך צודק. נחכה עוד חודשיים, ונראה אם יהיה חדש מהבירה. אם לא, נצטרך להכריע בין התאבדות לבגידה".
הישיבה ננעלה בדיוק כפי שהחלה. בדממה, פינו הנכבדים את מקומותיהם, יוצאים לשאוף אויר צח לפני שיקראו לחיילים הצעירים לסבב אימונים נוסף.
טיגואן הניח יד על כתפו של בלדור, עוצר אותו בדרכו החוצה. "אתה מוזמן מהיום לכל אסיפה שהיא", הודיע בלי שישתנה גוון קולו, כאילו מעדכן אותו על המזג האוויר הצפוי למחר. וממשיך הלאה.
בלדור הביט ניכחו באי אמון, כמעט ובולע את לשונו. תווי פניו לא גילו מאומה, אמנם, אבל בתוכו ליבו רקד.
הוא קיבל אישור להשתתף בכל ישיבה. מאת טיגואן.
צעיר בן עשרים וארבע.
כשיגיע לאי, יהיה לו מה לספר לאישתו.
κοιτών) שפירושה הוא חדר שינה. מעניין לציין שהמילה קיטון קיבלה בעברית של ימינו משמעות של חדרון קטן, חדר שינה זעיר – כנראה גם בגלל הדמיון למילה "קטן".
rhon.co.il
הנושאים החמים
