סיפור בהמשכים אולדנבורג - שיבת הכתר

הופה הופה, איך הגעת לראלף??
טוב, טוב שאנשים חושבים ככה. אחלה.
טוב, חששתי שזו הטעיה. הסתמכתי בעיקר על העיניים הכחולות והחדות שהזכרת.
את האמת אגיד לך, ממש התאכזבתי לגלות בהתחלה שקראת ולא ביקרת... חיכיתי לביקורת שלך :)
תודה!
לשניהם, כמדומני. אין חילוק. פשוט בסוף הספר דברים מתחילים להיות מעניינים דווקא בגלל העניין הזה, ומפתחות התא עצמו נמצאות רק בידי אחיינו של זיגמונד
אני חושבת שהמפתח שייך רק לאזיקים, משום שהנס נכנס לתא של אריך בפרק הראשון, וגם בפרק הנוכחי האיש נכנס לתא, אם הבנתי נכון:
האיש קד ונסוג באיטיות אל הפשפש הקטן,
 
טוב, חששתי שזו הטעיה. הסתמכתי בעיקר על העיניים הכחולות והחדות שהזכרת.

תודה!

אני חושבת שהמפתח שייך רק לאזיקים, משום שהנס נכנס לתא של אריך בפרק הראשון, וגם בפרק הנוכחי האיש נכנס לתא, אם הבנתי נכון:
אויש, לא
הנס לא נכנס [בעיקרון - בטעות הוא כן, אבל שיניתי את זה... כי אחזתי שזה לא הגיוני עם סוף הספר... ;)]
והפשפש - זה הדלת הקטנה דרכו לבוש השחורים חדר אל המבצר... פשפש זה דלת קטנה, לא סורגי מתכת אימתנייפ :)
 
הופה הופה, איך הגעת לראלף??
טוב, טוב שאנשים חושבים ככה. אחלה.
אני חושדת בו או לחילופין במשנה למלך. נחיה ונראה...
לשניהם, כמדומני. אין חילוק. פשוט בסוף הספר דברים מתחילים להיות מעניינים דווקא בגלל העניין הזה, ומפתחות התא עצמו נמצאות רק בידי אחיינו של זיגמונד
יש חילוק. אם אין מפתח לתא - איך הם נכנסים אליו? מצטטת.
ליבו פרפר בהתרגשות. זה הוא. מבט מהיר לאחור גילה מסדרון ריק, והוא שלף במהירות מפתח מכיס נסתר התפור בבגדו ותחב אותו לתוך החור החלוד. אחרי מאבק קצר וצרימה מהדהדת, הסורג נפתח.

בכללי אני חושבת שאת צריכה לפרסם פרק שלם בכל פעם, מי שלא טוב לו שיעשה המשכים לעצמו...
 
וואו, @קנה סוף את יכולה להיות עורכת...
ממש יש לך את זה!
אני עוקבת באדיקות אחרי ההערות שאת נותנת,
ואני סבורה שיש לך יכולת טובה מאד של שימת לב לפרטים קטנים וגם גדולים.
אולי תעשי עם זה משהו?
ו- @חני גרשון סיפור מדהים שאני קוראת בשקיקה.
תודה!
 
אני חושדת בו או לחילופין במשנה למלך. נחיה ונראה...
מעניין...
יום אחד, תזכירי לי, יש לי מה להגיד לך על זה ;)
יש חילוק. אם אין מפתח לתא - איך הם נכנסים אליו? מצטטת.
את צודקת...
אגלה לך סוד - שכתבתי את הפרק הזה שוב, בגלל הפשלה הזאת... אצטט לך:
הוא חצה את המסדרון לרוחבו תוך כדי שהעיף מבטים זהירים לצדדיו, ועצר על יד סורגי המתכת העבים שסגרו על האסיר הישן מעברם השני.

ליבו עקף פעימה.

בגדי האסיר קרועים ומוכתמים בדם, גופו שפעם היה החזק בממלכה – מצולק ומזה רעב. הוא ראה אותו בטקסים המלכותיים, גאה ועוצמתי, אבל דבר מזה לא נותר. חמש שנות התעללות חסרת מעצורים שברו את גופו לחלוטין.

אבל לא את רוחו.

"אדוני", לחש מספיק בקול על מנת להעירו. "אדוני אריך!"
ועוד ציטוט בהמשך:
ידיו וזרועותיו של אריך היו קשורות לכותל התא, והוא הצליח בקושי רב לקחת את הקלף מידיו הרועדות של חבר המחתרת שהשתחלו מבעד לסורגים. שתי דקות, והקלף חזר אליו
בכללי אני חושבת שאת צריכה לפרסם פרק שלם בכל פעם, מי שלא טוב לו שיעשה המשכים לעצמו...
לא הבנתי למה את מתכוונת...
 
"אדוני", לחש מספיק בקול על מנת להעירו. "אדוני אריך!"
מעולה השינוי. תנסי לבחור משהו אחר במקום אריך, נשמע לי לא מכובד לקרוא לו בשמו כאשר הנס יודע מי הוא ובליבו מכנה אותו מלך. אולי: אדוני המצביא/המנהיג או אפילו הוד מעלתך (יותר מתאים מאדוני. אני פונה לגברים ברחוב שנפל להם המוצץ של התינוק מהעגלה בשם אדוני, לא למישהו מכובד...)? לא יודעת, משהו שייתפס יותר מתאים

לא הבנתי למה את מתכוונת...
שאני רוצה פרקים שלמים ולא חצאים :) לא מתחילה לקרוא וכבר נגמר...

אגב, את מתכננת לקחת עריכה ספרותית? כי אם כן, ולא במטרה להזיק לנו בפרסום פה, קחי בחשבון שישגעו אותך יותר ממה שמשגעים פה, כך שמבחינה מסוימת הדיוקים הקטנים שנותנים פה לא יעזרו הרבה, וחבל לעבוד פעמיים (שוב, מבחינתי תפרסמי, רק רוצה לחסוך לך כאב ראש)
 
מעולה השינוי. תנסי לבחור משהו אחר במקום אריך, נשמע לי לא מכובד לקרוא לו בשמו כאשר הנס יודע מי הוא ובליבו מכנה אותו מלך. אולי: אדוני המצביא/המנהיג או אפילו הוד מעלתך (יותר מתאים מאדוני. אני פונה לגברים ברחוב שנפל להם המוצץ של התינוק מהעגלה בשם אדוני, לא למישהו מכובד...)? לא יודעת, משהו שייתפס יותר מתאים
את יודעת מה?
הוד מעלתך זה בהחלט שינוי נדרש.
הקריאה בשמו הגיעה מההבנה הפסיכולוגית שאדם ניעור כשקוראים בשמו.
וכיוון שאריך לא זוכה לישון יותר מידי, וראו עליו שהוא עמוק בשינה... הנס נאלץ לקרוא לו בשמו. אבל אנסה לכבד יותר את הוד מלכותו.
שאני רוצה פרקים שלמים ולא חצאים :) לא מתחילה לקרוא וכבר נגמר...
הממממממממממ
תודה על המחמאה, אבל את האמת זה מקל עלי לשכתב כל פעם חלק אחר... לשכתב - זה אומר שאני כותבת מחדש. לא היית מאמינה איך הפרקים הקודמים נראו [למרות שהתלהבו מהם. לא ברור לי למה, את האמת...]
אגב, את מתכננת לקחת עריכה ספרותית? כי אם כן, ולא במטרה להזיק לנו בפרסום פה, קחי בחשבון שישגעו אותך יותר ממה שמשגעים פה, כך שמבחינה מסוימת הדיוקים הקטנים שנותנים פה לא יעזרו הרבה, וחבל לעבוד פעמיים (שוב, מבחינתי תפרסמי, רק רוצה לחסוך לך כאב ראש
הסיבה שאני מפרסמת זה לא ההערות הקטנות, למרות שהן נותנות לי כוח להמשיך, כי זה מראה התעניינות.
הסיבה - זה כדי שאשכתב. לא רוצה להגיש עכשיו שום דבר לעריכה, הם יקבלו את הפרקים כמו שהם. אבל אני רוצה לשבח אותם, ושום דבר לא מחייב אותי כמו פרסום כאן...
 
פרק 11 [חלק א]

"הלן עוד פעם ירדה אל הנחל לבד".

המשנה למלך הפיל את משקלו על כורסא עמוקה וטובענית, בוחן בעין מצומצמת את כוס היין שהוגשה לפניו. "ממתי אני רוצה בשעה הזאת יין כבד כל כך?" נזף בזוג המשרתים העומדים כפופים על יד השולחן. "ואם כבר אתם הולכים להחליף למשהו קצת יותר הגיוני, תקראו לרב המשרתים הנה".

שרה, רעייתו, נשכה את שפתה והשפילה את מבטה אל הטבעת שעל אצבעה.

"אי אפשר להמשיך כך יותר", המשיך היינריך בזעף. "היא ילדה גדולה, ויכולה להבין שהנחל לא אזור בטוח מספיק בשבילה. המחתרת פעילה יותר מתמיד לאחרונה, והנחל לא שמור דיו. באמת! אני לא רוצה להצמיד לה שומר שיגביל את צעדיה. אבל בקצב הזה..." הוא פולט אנחה ומטלטל את ראשו.

שרה בולעת את רוקה, עיניה עדיין מורדות. "אל תצמיד לה אף אחד", היא מבקשת בקול שקט. "אני אדבר איתה".

היינריך נתן בה מבט חד, אבל לא אמר מילה. הלן תעשה כל דבר שאימה מבקשת ממנה. מעריצה אותה, ובצדק. "בסדר", הוא מאשר בקול חורק. כשיבואו המשרתים, יעדכן אותם לסלק את רב המשרתים חזרה לתפקידיו.

דממה השתררה בחדר הגדול. הרוח שיחקה בווילונות, יוצרת צללים מוארים על רצפת השיש.

"מה קורה לאחרונה עם מפקד חיל הצללים?" שרה מתעניינת ונשענת לאחור. "אתם נפגשים הרבה מעבר לרגיל". והיא לא אוהבת את זה. אם יש מישהו מכל האליטה הבוגדנית שהיא מתעבת יותר מכולם, זה את מפקד חיל הצללים.

לולא מעמדו הנכבד, היה המשנה למלך יורק בסלידה. "המלך התעקש שאני אכנס, מתוקף תפקידי, לעומק הקורה במצוד אחרי המחתרת. מה שמכריח אותי לפגוש את החלאה הזאת פעמיים בשבוע. הלוואי שאצליח לתפוס אותו בבגידה ולתלות אותו בכיכר המרכזית", הוא סינן והסיט את שערותיו לאחור בזעף. "שעופות השמיים יאכלו את בשרו של הבוגד!"

אוזניה של שרה צוללות. מאז המהפכה לפני חמש שנים הולכת שפתו של בעלה ומשתנה באיטיות. אבל היא לא אומרת מילה על כך. "ואתה עוזר לו?" מילותיה יצאו איטיות, זהירות.

צמד דפיקות עצרו את התשובה שעל קצה לשונו של המשנה למלך. מבעד לדלת נכנסו שני המשרתים, מגש בידיהם ועליו קנקן יין וזוג כוסות בדולח מבריקות.

הדממה ביניהם נשמרה כל עוד המשרתים נעים ביניהם, מניחים בפני כל אחד כוס ומוזגים יין לבן ועדין לתוכן.

רק כשהם קדים, נוטלים את המגש ונסוגים מן החדר, המשנה מתפנה להשיב לרעייתו. "וודאי שאני עוזר לו", הוא אומר בנימה תקיפה, עיניו האפורות מתקדרות. "אם המלך מבקש, רק טיפש יסרב לעזור".

שרה נאנחה. איך הם תמיד מגיעים לוויכוח הזה? שנים הם מנהלים אותו, עד שהיא למדה לשתוק. לקבל את זה שבעלה מהבוגדים בבית הלדינברג. שלא משנה מה תאמר, שום דבר לא יעזור. היא יכולה לבחור אם לחיות חיי סבל, לעורר ריב ומדנים, או לשתוק. לשתוק, ולחנך את הילדה שלה לנאמנות.

"אתה לא חייב לרדוף אחרי המחתרת", היא אומרת בלאות, יודעת ששתיקה תהיה חכמה יותר מכל מילה שלה עכשיו. אבל היא לא מצליחה לעצור את לשונה. "מה אכפת לך לעשות את עצמך כעוזר לראלף? זה לא שאתה נאמן לזיגמונד". לפחות זה.

היינריך מושך בכתפיו. "ראלף חכם לא פחות מאביו, שרה. הוא יעלה על כל אי נאמנות מיד. את יודעת את זה". הוא לוקח לגימה ארוכה מהיין, עוצם את עיניו בהנאה. "בסדר. אם את רוצה, אני לא אצא מגדרי לעזור לו. אם זה עושה לך טוב". הוא גומר את תכולת כוסו, מתרומם. טעם מר על לשונו, למרות שהיין היה אחד המשובחים ביותר שבמרתף היין שלו.

איך הוא תמיד מצליח לצער את שרה?

שרה הסיטה את מבטה. "אני אשמח". לפחות יד אחת פחות נגד המחתרת. היא לא יודעת מה קורה איתה, ואיפה היא אוחזת. הלוואי שתוכל לעזור לה. להציל את בני עמה.

מה יהיה ביום שאחרי?

אם המחתרת תצליח לגבור על זיגמונד ולסלק אותו מהשלטון – מה יהיה עליהם? שרה עוקבת אחרי בעלה החוצה את החדר, אומרת לו שלום בלי ריכוז. הם ידונו אותו כמורד במלכות.

ואותה?

אי אפשר לדעת. אבל הניצחון של העם יהיה החורבן האישי שלהם.

מה עדיף על מה?

שרה שקעה בכיסאה, עיניה נעצמות. הלוואי שלא תגיע ליום בו תיאלץ לבחור בין השניים.
 
את יודעת מה?
הוד מעלתך זה בהחלט שינוי נדרש.
הקריאה בשמו הגיעה מההבנה הפסיכולוגית שאדם ניעור כשקוראים בשמו.
וכיוון שאריך לא זוכה לישון יותר מידי, וראו עליו שהוא עמוק בשינה... הנס נאלץ לקרוא לו בשמו. אבל אנסה לכבד יותר את הוד מלכותו.
הנחתי שזו הייתה הסיבה לקריאה בשמו, אבל בכל זאת הרגיש לי שהוא היה חופשי מדי בקריאה, ייתכן שגם היסוס מודגש יותר יעשה את העבודה, החלטה שלך.
הממממממממממ
תודה על המחמאה, אבל את האמת זה מקל עלי לשכתב כל פעם חלק אחר... לשכתב - זה אומר שאני כותבת מחדש.
אם זה השיקול - עניין אחר לחלוטין, חשבתי שהשכתוב הוא מינורי... הרבה הצלחה!
לא היית מאמינה איך הפרקים הקודמים נראו [למרות שהתלהבו מהם. לא ברור לי למה, את האמת...]
אהההמ בעייה מוכרת 😂 עוד חודשיים תסתכלי על הפרקים האלה ותגידי: אני כתבתי את זה?! (אלא אם מאחורייך שנות כתיבה עמוסות), ב"ה מראה על התקדמות...
הסיבה שאני מפרסמת זה לא ההערות הקטנות, למרות שהן נותנות לי כוח להמשיך, כי זה מראה התעניינות.
הסיבה - זה כדי שאשכתב. לא רוצה להגיש עכשיו שום דבר לעריכה, הם יקבלו את הפרקים כמו שהם. אבל אני רוצה לשבח אותם, ושום דבר לא מחייב אותי כמו פרסום כאן...
👍
 
פרק 11 [חלק א]

אי אפשר לדעת. אבל הניצחון של העם יהיה החורבן האישי שלהם.

מה עדיף על מה?

שרה שקעה בכיסאה, עיניה נעצמות. הלוואי שלא תגיע ליום בו תיאלץ לבחור בין השניים.
מהמם. רק הערה קטנה על סוף הציטוט הנ"ל. הוא קצת מתנגד לכל מה שראינו פה - כלומר היא אמורה לקוות להגיע ליום על אף החורבן האישי, אם היא מחנכת את ביתה לנאמנות. אולי נכון יותר להראות סתירה בין המחשבות שלא. הלוואי שלא תגיע... בין השניים. הלוואי ותגיע. כמובן במילים שלך.
 
מהמם. רק הערה קטנה על סוף הציטוט הנ"ל. הוא קצת מתנגד לכל מה שראינו פה - כלומר היא אמורה לקוות להגיע ליום על אף החורבן האישי, אם היא מחנכת את ביתה לנאמנות. אולי נכון יותר להראות סתירה בין המחשבות שלא. הלוואי שלא תגיע... בין השניים. הלוואי ותגיע. כמובן במילים שלך.
דווקא יש כאן משהו שהדגשתי בכוונה -
היא אנושית. ולבני אדם לפעמים יש מחשבות סותרות, רצונות סותרים, האדם הוא לא חד ממדי.
מצד אחד - היא רוצה מאוד בנצחונו של בית הלדינברג.
אבל מצד שני -היא לא רוצה לראות את בעלה מתנודד מראש עמוד תליה.

עם הסתכלות מחודשת זו - זה עדיין נראה לך מוזר? לא מסתדר?
 
דווקא יש כאן משהו שהדגשתי בכוונה -
היא אנושית. ולבני אדם לפעמים יש מחשבות סותרות, רצונות סותרים, האדם הוא לא חד ממדי.
מצד אחד - היא רוצה מאוד בנצחונו של בית הלדינברג.
אבל מצד שני -היא לא רוצה לראות את בעלה מתנודד מראש עמוד תליה.

עם הסתכלות מחודשת זו - זה עדיין נראה לך מוזר? לא מסתדר?
מסתדר, והבנתי שזה מה שקורה מתחת לפני השטח. יש לה רצונות מנוגדים - לשמר את הקיים אבל להחזיר את הנכון והראוי. היא יודעת שהם מנוגדים, אבל במחשבה הסופית שלה אנחנו לא רואים את זה, אנחנו רואים בסוף הכרעה לצד שימור הקיים.
כמובן ייתכן שזה רק תובנה שלי, אל תקחי כל ביקורת כנכונה...
אגב, לגבי בעלה - שכחתי שרציתי לכתוב לך בתחילת הקריאה שאני לוקחת את החשד ההוא שלי לגבי המבקר בכלא בחזרה, אבל לקראת הסוף חזרתי בי. ואפילו נדמה לי שההשערה שלי חוזקה

באופן כללי - אני שמה לב שמרבית הפעמים את מספרת הסיפור מצד מספר יודע כל. את מבחינה בזה? זה מכוון? כי זה יפה וטוב, אבל לעיתים מעצבן את הקורא שהוא יודע הכול ואין לו מקום לנחש... (לצורך הדוגמא: התוספת של מחשבות בעלה כשרוב הקטע מזווית האישה - אני מבינה שהוא רגיש, היה טוב יותר אם לא היית מפרטת את המחשבות שלו, כך הייתי יכולה לטעות ולבטל את החשד הנ"ל)
 
אנה עצרה סמוך לשפת הנהר והניחה בזהירות את הסל על פיסת קרקע גבוהה יותר ולא בוצית.
משהו במשפט הזה לא זורם לי. אולי כדאי להוסיף משהו כזה: אנה עצרה סמוך לשפת הנהר וחיפשה במבטה מקום טוב להניח את הסל, שיהיה גבוה ולא בוצי.
כמות הבגדים הענקית הצליחה בקושי להידחק על הסלע הגדולה בה השתמשה מידי פעם, ונראתה כאילו הפרמידה שאנה בנתה בעמל עלולה לקרוס מידי רגע.
אממ.. לא הבנתי. להידחק אל הסלע? ומה זאת אומרת הפירמידה? אם היא הניחה את הסל על סלע, אולי כדאי להזכיר זאת קודם. (לדוגמא: לידה היא מצאה סלע גדול שיוכל לשמש אותה, והיא התיישבה לידו באנחת רווחה. האמת לא יצא לי משפט כ"כ טוב אבל מאמינה שהבנת את הרעיון..) או שהכוונה סל, ובטעות הוספת ע'?
 
נערך לאחרונה ב:
משהו במשפט הזה לא זורם לי. אולי כדאי להוסיף משהו כזה: אנה עצרה סמוך לשפת הנהר וחיפשה במבטה מקום טוב להניח את הסל, שיהיה גבוה ולא בוצי.
קיבלתי.
נכון מאוד, משנה.
אממ.. לא הבנתי. להידחק אל הסלע? ומה זאת אומרת הפירמידה? אם היא הניחה את הסל על סלע, אולי כדאי להזכיר זאת קודם. (לדוגמא: לידה היא מצאה סלע גדול שיוכל לשמש אותה, והיא התיישב לידו באנחת רווחה. האמת לא יצא לי משפט כ"כ טוב אבל מאמינה שהבנת את הרעיון..) או שהכוונה סל, ובטעות הוספת ע'?
גם נכון.
תודה רבה על הביקורת, אני רצה לשנות...
שכוייח!
 
פרק 11 [חלק ב]

בואם של הצוות הפיקודי הגבוה הקפיץ את כל המערכת.

על רצועת החוף הצרה נערכו החיילים הצעירים במסדר כבוד קצר, טיגואן ושאר המפקדים חולפים בין הטורים בסבר פנים נוקשה וחסר הבעה.

הפעם האחרונה בה נכחו כל המפקדים על אדמת האי הייתה כשארווין, הבנדיט האיום מהיער, גרש את זיגמונד והשתלט על הבירה לארבעה ימים. כשהחלו להגיע שמועות על רציחות נוראות ודם שנשפך, כונסה מועצת המפקדים באי הקטן והרחוק מהסערה.

לא פלא, אם כן, שהמפקדים הצעירים היו מתוחים ודרוכים. חוששים לבשורות רעות.

המחנה שידר עסקים כרגיל. איש לא הפנה מבט מיותר, שאל שאלה כשלא פנו אליו, או אפילו הכביד את ידו באימונים. אפילו הנשימות היו סדירות. האימונים חזרו לשגרתם ברגע שטיגואן והמפקדים נכנסו לבקתה הגדולה.

"אני יוצא לעקוב אחרי הקבוצות המתרגלות", דיין פרק את החבילות שנשא על גבו, מסדר את החרב שנעה ממקומה ומוודא שהשריון רכוס היטב.

אצבעותיו של טיגואן חלפו על פני המפות שעל מדף העץ, תרות אחר מפת הפלך המערבי. "קח את בלדור איתך", הוא אומר בלי להסתובב לכיוונו.

הבעתו של דיין לא הפגינה את הפתעתו. "בסדר".

טיגואן הניד את ראשו בזווית כמעט לא מורגשת, מאותת לו שהוא משוחרר, ודיין נסוג מהחדר. שאר המפקדים צפו בחילופי הדברים בדממה, לא אומרים דבר. בלדור ניתק ממקומו בין המפקדים הצעירים בצד החדר והצטרף אל אביו בתהייה.

מה טיגואן רוצה ממנו?

בלדור הביט סביבו, עיניו מרפרפות על עצי האורן הדלילים שמייערים את שטח האי. אפשר לנשום את השלווה באוויר. קול גלי הים, צלילי הציפורים... הניחוח הקל של פרחי הלילה שרישומו עודנו מרחף בחלל. הכל כל כך טוב. רגוע.

"במרבולזן האוויר לא כמו כאן", הוא אומר קצרות, מאיץ את צעדיו ופוסע לצד אביו.

דיין לא הסיט את מבטו מהשביל. "נכון".

הם המשיכו לפסוע בשתיקה בין העצים, מתקרבים אל אחד משטחי האימון. "אנחנו נצפה באימוני הפרשים-קשתים", דיין מציין כשקולם של הלוחמים מתחיל להגיע לאוזניהם. צהלות הסוסים וטפיפות הפרסות מתערבות בקולם הקצר והפוקד של המפקדים.

הפרשים-קשתים.

תווי פניו הנוקשים של בלדור לא חשפו את החיוך שהתפשט בליבו. זהו ביתו, אלו מפקדיו. העילית שבעילית, טובי הלוחמים של הממלכה האולדית בכלל וערי החוף בפרט. אנשי הדרום תמיד היו חוד החנית של אולדנבורג, אבל הפרשים-קשתים היו מעבר לזה. הם היו גולת הכותרת.

בואם של סגן מפקד ערי הדרום ובנו לא עשה הרבה רעש. החיילים אמנם נעצרו והצדיעו, אבל אף מילה לא נאמרה. וכעבור שני רגעים דיין סימן בידו להמשיך בתרגול.

שערותיהם הארוכות של הלוחמים ירדו לאורך גבם בסדר דרומי אופייני. בממלכות אחרות אסור לפרשים לגדל שערות ארוכות, או לחילופין הם היו קושרים אותם בפקעות אסופות בחוזקה. אצלם, לעומת זאת, אין צורך. דבר לא זז בלי סיבה.

הביצועים היו נראים טובים. הלוחמים כבר היו בשנת הכשרתם הרביעית, וידעו דבר או שניים בכל הנוגע לירי תוך כדי דהירה. החיצים קלעו כולם כחוט השערה במרכז המטרות, השליטה על הסוסים הייתה מושלמת, והדבר היחיד שעוד דרש עבודה היה לחימה במערכים מסודרים.

"עבודה טובה". עיני הלוחמים הביטו במפקד הבכיר מחצי הגורן אליו נאספו, ישובים זקופי גיוו ונוקשים על סוסיהם. "המשיכו כך, ואתם תהיו אלו שתעמדו בראש המשחררים של אולדנבורג".

עיניהם של הלוחמים התרחבו קמעה בעודם מרכינים את ראשם. מחמאה שכזאת מאת סגנו של טיגואן!

בלי לומר מילה דיין לחץ בחוזקה את ידיהם של המפקדים הצעירים והמיוזעים, מחווה לבלדור לבוא בעקבותיו.

"מה אתה אומר?" דיין מברר כשהם חולפים בין העצים, הולכים בשביל הצר שנסלל על ידי הליכת הלוחמים אל המחנה.

בלדור משך בכתפיו, שפתיו מהודקות קמעה. "זה פתטי".

עיניו של דיין הוסטו אליו בחדות. "פתטי?"

צללים כהים הקדירו את עיניו של הגבר הצעיר. "אין לכמה עשרות קשתים-פרשים סיכוי מול צבאו הענק של החיה מארדום. אלו דמיונות ילדותיים".

העצים הלכו ונעשו דלילים. הם מתקרבים למחנה הבא. "ומה אתה מציע?" דיין עצר על יד עץ עקום גזע, משעין את גבו עליו. מנמיך את קולו. גם ככה לא קל להפיח מורל בקרב הצעירים. שיחה כזו רק תחזיר אותם אחורנית.

ידו השמאלית של בלדור התהדקה סביב קת חרבו. "אנחנו צריכים מחתרת חזקה יותר. גדודים נוספים. לאן נעלם שליש הצבא שלא הושמד? להיכן הם התפזרו? איפה המפקדים מימיו של המלך לודוויג?"

דיין נתן בו מבט חודר. מרמז לו להירגע.

בלדור טלטל את ראשו, גורם לזווית שפתו של אביו לרטוט בזעף כבוש. אבל בלדור נסער מכדי להתחלחל מאי השליטה שגילה. "אנחנו לא יכולים לשגות בחלומות", הוא אומר בטון יציב, נמוך. "אנחנו צריכים את שאר העם".

דיין מצמץ. "הם לא יבואו איתנו. לא אחרי מה שארווין עשה".

"אז אנחנו צריכים למצוא דרך שהם כן", בלדור לא מוותר, ודיין מתחיל להבין מה טיגואן מצא בו.

אין הרבה אש באנשי הדרום. הם אמיצים, נחושים, אבל קרים כמו האגם הצפוני בחורף. מאין הגיע לבלדור הבערה העקשנית הזאת – אין הוא יודע. טיגואן צודק. לזה בדיוק הם זקוקים עכשיו.

"אז לך עם הדברים שלך לטיגואן", הוא הציע, מגניב מבט אל הרחבה שמאחוריו. לפי המבטים בעיני החיילים הוא מבין שכבר הבחינו בהם, ודעתם מוסחת. "דבר איתו". ואם אתה שואל לדעתי, בדיוק בשביל זה הוא שלח אותך לראות את האימונים.

בלדור מהרהר לרגע. "בסדר".

"ואם אתה שואל מה קרה לצבא", דיין מנמיך עוד יותר את קולו. זכר הימים שטופי הדם שמיד אחרי המהפכה גורם לשריר לרטוט בלחיו בלי שליטה. "שתי שליש נרצחו. כליל. והשליש האחרון שנותר פוזר בבהלה על ידי המפקדים לבתיהם. המפקדים עצמם נרצחו ברובם. שר הצבא הושלך לכלא. סגניו נעלמו כל אחד מסיבותיו – קרל, הבכיר מביניהם, בגד והצטרף לזיגמונד. אולף ירד למחתרת. וארווין הקצב..." דיין נאנח.

שערותיו של בלדור סמרו.

אביו? נאנח?

הוא מכיר את הדברים. שום דבר לא חדש לו, להוציא את זה שהחיילים פוזרו בהוראת המפקדים.

"טוב, אתה יודע מה ארווין עשה", דיין התנער. "אין לנו צבא. אלא אם כן מישהו יצליח לאחד אותו שוב תחת דגל בית הלדינברג".

בלדור עמד כמה רגעים מהורהר, ידיו לצידי גופו הזקוף. פניו הביטו קדימה, מבטו ישיר. מגלם את בן החוף הקלאסי. "ואולף לא יכול לעשות את העבודה", הוא מעביר את מסקנתו בניע ראש קל. "צריך דווקא את בית הלדינברג. אני הולך לדבר עם טיגואן".

הקשר בין המשפטים היה עשוי להישמע רחוק לאוזן זרה, אבל דיין הבין מצוין. "אף אחד לא יודע איפה הם מסתתרים", הוא לוקח פסיעה אחורה, לכיוון המחנה. "גם לא אולף".

גבתו השמאלית של בלדור נעה קמעה לכיוון עינו, חוזרת למקומה כעבור רגע כאילו דבר לא ארע. "אני אדבר עם טיגואן", הוא חוזר שוב. בנימה שונה לחלוטין.

אם אין דרך למצוא את בית הלדינברג, הם באמת במצב גרוע.
 
דיין נתן בו מבט חודר. מרמז לו להירגע.

בלדור טלטל את ראשו, גורם לזווית שפתו של אביו לרטוט בזעף כבוש. אבל בלדור נסער מכדי להתחלחל מאי השליטה שגילה. "אנחנו לא יכולים לשגות בחלומות", הוא אומר בטון יציב, נמוך. "אנחנו צריכים את שאר העם".

דיין מצמץ. "הם לא יבואו איתנו. לא אחרי מה שארווין עשה".

"אז אנחנו צריכים למצוא דרך שהם כן", בלדור לא מוותר, ודיין מתחיל להבין מה טיגואן מצא בו.

אין הרבה אש באנשי הדרום. הם אמיצים, נחושים, אבל קרים כמו האגם הצפוני בחורף. מאין הגיע לבלדור הבערה העקשנית הזאת – אין הוא יודע. טיגואן צודק. לזה בדיוק הם זקוקים עכשיו.
הקטע הזה הקפיץ לי נורה אדומה, ייתכן שזה פספוס שלי, אבל לא מוזר שהאבא (דיין) לא מכיר באיכותו של בנו, בדעות שלו וכו'?
"אז לך עם הדברים שלך לטיגואן", הוא הציע, מגניב מבט אל הרחבה שמאחוריו. לפי המבטים בעיני החיילים הוא מבין שכבר הבחינו בהם, ודעתם מוסחת. "דבר איתו". ואם אתה שואל לדעתי, בדיוק בשביל זה הוא שלח אותך לראות את האימונים.
אחרי דבר איתו - המשך ציטוט או מחשבה? נשמע כמו המשך דיבור
בלדור מהרהר לרגע. "בסדר".

"ואם אתה שואל מה קרה לצבא", דיין מנמיך עוד יותר את קולו. זכר הימים שטופי הדם שמיד אחרי המהפכה גורם לשריר לרטוט בלחיו בלי שליטה. "שתי שליש נרצחו. כליל. והשליש האחרון שנותר פוזר בבהלה על ידי המפקדים לבתיהם. המפקדים עצמם נרצחו ברובם. שר הצבא הושלך לכלא. סגניו נעלמו כל אחד מסיבותיו – קרל, הבכיר מביניהם, בגד והצטרף לזיגמונד. אולף ירד למחתרת. וארווין הקצב..." דיין נאנח.

שערותיו של בלדור סמרו.

אביו? נאנח?
שוב בדרך ההפוכה. בן מכיר את אביו, ואם המצב קשה כל כך - אין סיבה שלא ייאנח.
 
אחרי דבר איתו - המשך ציטוט או מחשבה? נשמע כמו המשך דיבור
זה מעין המשך דיבור, רק שהוא לא אמר את זה בקול.
בסגנון של לוחמי הדרום - לא אומרים שום דבר מיותר...
תודה רבה על הביקורת!
 
אהבתי את ההתקדמות הזו.

היו הרבה מעברים מלשון עבר להווה. חצי משני הפרקים האחרונים היו כתובים בלשון הווה.

תקראו לרב המשרתים הנה".
כשיבואו המשרתים, יעדכן אותם לסלק את רב המשרתים חזרה לתפקידיו.
לא הבנתי את המהלך פה. למה מלכתחילה הוא קרא לרב המשרתים, ומה גרם לו להתחרט. ובפועל המשנה לא מעדכן את המשרתים בכך שהוא כבר אינו זקוק לרב המשרתים.

לא פלא, אם כן, שהמפקדים הצעירים היו מתוחים ודרוכים. חוששים לבשורות רעות.

המחנה שידר עסקים כרגיל. איש לא הפנה מבט מיותר, שאל שאלה כשלא פנו אליו, או אפילו הכביד את ידו באימונים. אפילו הנשימות היו סדירות. האימונים חזרו לשגרתם ברגע שטיגואן והמפקדים נכנסו לבקתה הגדולה.
יש כאן איזו מין סתירה. מצד אחד, איכשהו המפקדים הבכירים יודעים שהצעירים מתוחים, אך לא כתוב איך נודע להם על כך. בוודאי לא משפת גופם, שכן כתוב במפורש שמהבחינה הזו לא היה שינוי מהרגיל אצל הלוחמים. כך שנותרנו עם איזשהו סימן שאלה.

אצלם, לעומת זאת, אין צורך. דבר לא זז בלי סיבה.
עם כל הכבוד ללוחמים מערי החוף, לדעתי זו הגזמה. על שיער אין אפשרות לשלוט.
"שתי שליש נרצחו.
שני.

וואו, @קנה סוף את יכולה להיות עורכת...
ממש יש לך את זה!
אני עוקבת באדיקות אחרי ההערות שאת נותנת,
ואני סבורה שיש לך יכולת טובה מאד של שימת לב לפרטים קטנים וגם גדולים.
אולי תעשי עם זה משהו?
תודה רבה על הפירגון!
 
. ובפועל המשנה לא מעדכן את המשרתים בכך שהוא כבר אינו זקוק לרב המשרתים.
וואלה.
לא שמתי לס ;)
עם כל הכבוד ללוחמים מערי החוף, לדעתי זו הגזמה. על שיער אין אפשרות לשלוט.
חבל שאין אימוג'י מצדיע...
קיבלתי
אוי אוי אוי.
חבל עלי ועל נשמתי.
איפה אני אמורה לקבור את חרפתי?? ;)

תודה, עזרת לי מאוד...
 
היי,

קראתי את הסיפור שלך רק לפני יומיים- בתור העברת שיעמום בזמן עבודה בלי משימות....
התחברתי במיוחד דרך חברה כי לא היה לי אופציה להגיב אחרת... (במעבר בן התגובות עכשיו אני רואה שהיא הגיבה גם כן, אז מקווה שלא יבלבל מידי)

רציתי להגיד לך שהסיפור שלך הפנט אותי- חבל שלא הוצאת אותו כבר בתור ספר –כי אם תגידי לי שאת מוציאה אני כבר שולחת את בעלי לקנות.

בכל אופן- ביקורת....

אני קוראת פרק פרק מחדש ומנסה להסתכל על חלקים שהפריעו לי ודי יכולים להיות משמעותיים לעלילה, קחי אותי בערבון מוגבל- לא תמיד כל סיפור מסתדר כפאזל ומצאתי בהרבה ספרים שיצאו דברים שאם חושבים לעומק יכולים להיות מופרכים, אבל בכל אופן יכולים להנות מהסיפור מאוד, בכל אופן מניחה שיש מצב שיש לך תשובות ולא הכל ידוע לי...

אני אעבור מההתחלה ויש מצב שאני אחזור רטרו (יש מצב שאני אתן תגובות נפרדות לאט לאט-תלוי בזמן שיהיה לי...)

פרק 1 חלק א:

  • שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה... האיש לבוש השחורים מנה בשפתיים מהודקות את התאים שלשמאלו, ליבו הולם בחוזקה.-אם צריך לעבור בכל כך הרבה תאים- איך מצליחים להכנס ולבקר ועוד לדבר עם אריך? גם אם התאים ברובם ריקים עדיין סביר להניח שאסיר כבד שמים בעומק המרתף, ואם יש בדרך אסירים או שבקומת מרתף סביר להניח שיש הד אז איך מגיעים אליו כל פעם ומנהלים שיחות
  • "הנס, חבר מחתרת", השיב, בשרו נעשה חידודין חידודין. אריך לא יזיק לו, אבל הידיעה הזאת לא גרמה לדמו להירגע או לנשימותיו להאט.

    "איפה אולף? מה קרה לו?"-
    כזה מהר אריך מאמין לו שהוא חבר מחתרת- שהוא ישר שולף את השם של אולף וחושף את אולף ואת עצמו שהוא מנהל קשרים עם חברי מחתרת
  • "אנה עובדת אצל היינריך שריינר, המשנה למלך, כמשרתת", אמר באיטיות. אלוקים, שמור על אנה שלי. שהמידע הזה לא יגיע לאף אחד בעולם מלבד אולף. "ואמור לאולף שאף אחד, אבל אף אחד בעולם לא אמור לדעת מזה. בכל מה שקשור לאנה שלי – אתה והוא יהיו האחראיים הבלעדיים. מובן?" - איך בכלל אריך מחזיק במידע הזה- 5 שנים היא לא ראתה אותו ואני מניחה שלא היו סיכומים קודמים שהיא תלך לעבוד שם, בנוסף הייתי מצפה שהמחתרת היתה מחזיקה במידע כזה ומשתפת אם הוא ביקש- אבל אם המידע בידי מקור אחר- לא כדאי היה לאריך לגרום לו ש2 המקורות יתעדכנו ביחד בלעדיו ואז היה חוסך סיכונים (הקול שלו יכול להגיע בדיוק למשמר חולף באופן אקראי...וכד)
  • קולו של הפטרול עלה מן הקומה השלישית, -אולי כדאי במקום עלה- נשמע? כי הנס אמור להיות במרתף- אבל אני לא בטוחה בזה איך אמור להיות תחבירית.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה