פרק 11 [חלק ב]
בואם של הצוות הפיקודי הגבוה הקפיץ את כל המערכת.
על רצועת החוף הצרה נערכו החיילים הצעירים במסדר כבוד קצר, טיגואן ושאר המפקדים חולפים בין הטורים בסבר פנים נוקשה וחסר הבעה.
הפעם האחרונה בה נכחו כל המפקדים על אדמת האי הייתה כשארווין, הבנדיט האיום מהיער, גרש את זיגמונד והשתלט על הבירה לארבעה ימים. כשהחלו להגיע שמועות על רציחות נוראות ודם שנשפך, כונסה מועצת המפקדים באי הקטן והרחוק מהסערה.
לא פלא, אם כן, שהמפקדים הצעירים היו מתוחים ודרוכים. חוששים לבשורות רעות.
המחנה שידר עסקים כרגיל. איש לא הפנה מבט מיותר, שאל שאלה כשלא פנו אליו, או אפילו הכביד את ידו באימונים. אפילו הנשימות היו סדירות. האימונים חזרו לשגרתם ברגע שטיגואן והמפקדים נכנסו לבקתה הגדולה.
"אני יוצא לעקוב אחרי הקבוצות המתרגלות", דיין פרק את החבילות שנשא על גבו, מסדר את החרב שנעה ממקומה ומוודא שהשריון רכוס היטב.
אצבעותיו של טיגואן חלפו על פני המפות שעל מדף העץ, תרות אחר מפת הפלך המערבי. "קח את בלדור איתך", הוא אומר בלי להסתובב לכיוונו.
הבעתו של דיין לא הפגינה את הפתעתו. "בסדר".
טיגואן הניד את ראשו בזווית כמעט לא מורגשת, מאותת לו שהוא משוחרר, ודיין נסוג מהחדר. שאר המפקדים צפו בחילופי הדברים בדממה, לא אומרים דבר. בלדור ניתק ממקומו בין המפקדים הצעירים בצד החדר והצטרף אל אביו בתהייה.
מה טיגואן רוצה ממנו?
בלדור הביט סביבו, עיניו מרפרפות על עצי האורן הדלילים שמייערים את שטח האי. אפשר לנשום את השלווה באוויר. קול גלי הים, צלילי הציפורים... הניחוח הקל של פרחי הלילה שרישומו עודנו מרחף בחלל. הכל כל כך טוב. רגוע.
"במרבולזן האוויר לא כמו כאן", הוא אומר קצרות, מאיץ את צעדיו ופוסע לצד אביו.
דיין לא הסיט את מבטו מהשביל. "נכון".
הם המשיכו לפסוע בשתיקה בין העצים, מתקרבים אל אחד משטחי האימון. "אנחנו נצפה באימוני הפרשים-קשתים", דיין מציין כשקולם של הלוחמים מתחיל להגיע לאוזניהם. צהלות הסוסים וטפיפות הפרסות מתערבות בקולם הקצר והפוקד של המפקדים.
הפרשים-קשתים.
תווי פניו הנוקשים של בלדור לא חשפו את החיוך שהתפשט בליבו. זהו ביתו, אלו מפקדיו. העילית שבעילית, טובי הלוחמים של הממלכה האולדית בכלל וערי החוף בפרט. אנשי הדרום תמיד היו חוד החנית של אולדנבורג, אבל הפרשים-קשתים היו מעבר לזה. הם היו גולת הכותרת.
בואם של סגן מפקד ערי הדרום ובנו לא עשה הרבה רעש. החיילים אמנם נעצרו והצדיעו, אבל אף מילה לא נאמרה. וכעבור שני רגעים דיין סימן בידו להמשיך בתרגול.
שערותיהם הארוכות של הלוחמים ירדו לאורך גבם בסדר דרומי אופייני. בממלכות אחרות אסור לפרשים לגדל שערות ארוכות, או לחילופין הם היו קושרים אותם בפקעות אסופות בחוזקה. אצלם, לעומת זאת, אין צורך. דבר לא זז בלי סיבה.
הביצועים היו נראים טובים. הלוחמים כבר היו בשנת הכשרתם הרביעית, וידעו דבר או שניים בכל הנוגע לירי תוך כדי דהירה. החיצים קלעו כולם כחוט השערה במרכז המטרות, השליטה על הסוסים הייתה מושלמת, והדבר היחיד שעוד דרש עבודה היה לחימה במערכים מסודרים.
"עבודה טובה". עיני הלוחמים הביטו במפקד הבכיר מחצי הגורן אליו נאספו, ישובים זקופי גיוו ונוקשים על סוסיהם. "המשיכו כך, ואתם תהיו אלו שתעמדו בראש המשחררים של אולדנבורג".
עיניהם של הלוחמים התרחבו קמעה בעודם מרכינים את ראשם. מחמאה שכזאת מאת סגנו של טיגואן!
בלי לומר מילה דיין לחץ בחוזקה את ידיהם של המפקדים הצעירים והמיוזעים, מחווה לבלדור לבוא בעקבותיו.
"מה אתה אומר?" דיין מברר כשהם חולפים בין העצים, הולכים בשביל הצר שנסלל על ידי הליכת הלוחמים אל המחנה.
בלדור משך בכתפיו, שפתיו מהודקות קמעה. "זה פתטי".
עיניו של דיין הוסטו אליו בחדות. "פתטי?"
צללים כהים הקדירו את עיניו של הגבר הצעיר. "אין לכמה עשרות קשתים-פרשים סיכוי מול צבאו הענק של החיה מארדום. אלו דמיונות ילדותיים".
העצים הלכו ונעשו דלילים. הם מתקרבים למחנה הבא. "ומה אתה מציע?" דיין עצר על יד עץ עקום גזע, משעין את גבו עליו. מנמיך את קולו. גם ככה לא קל להפיח מורל בקרב הצעירים. שיחה כזו רק תחזיר אותם אחורנית.
ידו השמאלית של בלדור התהדקה סביב קת חרבו. "אנחנו צריכים מחתרת חזקה יותר. גדודים נוספים. לאן נעלם שליש הצבא שלא הושמד? להיכן הם התפזרו? איפה המפקדים מימיו של המלך לודוויג?"
דיין נתן בו מבט חודר. מרמז לו להירגע.
בלדור טלטל את ראשו, גורם לזווית שפתו של אביו לרטוט בזעף כבוש. אבל בלדור נסער מכדי להתחלחל מאי השליטה שגילה. "אנחנו לא יכולים לשגות בחלומות", הוא אומר בטון יציב, נמוך. "אנחנו צריכים את שאר העם".
דיין מצמץ. "הם לא יבואו איתנו. לא אחרי מה שארווין עשה".
"אז אנחנו צריכים למצוא דרך שהם כן", בלדור לא מוותר, ודיין מתחיל להבין מה טיגואן מצא בו.
אין הרבה אש באנשי הדרום. הם אמיצים, נחושים, אבל קרים כמו האגם הצפוני בחורף. מאין הגיע לבלדור הבערה העקשנית הזאת – אין הוא יודע. טיגואן צודק. לזה בדיוק הם זקוקים עכשיו.
"אז לך עם הדברים שלך לטיגואן", הוא הציע, מגניב מבט אל הרחבה שמאחוריו. לפי המבטים בעיני החיילים הוא מבין שכבר הבחינו בהם, ודעתם מוסחת. "דבר איתו". ואם אתה שואל לדעתי, בדיוק בשביל זה הוא שלח אותך לראות את האימונים.
בלדור מהרהר לרגע. "בסדר".
"ואם אתה שואל מה קרה לצבא", דיין מנמיך עוד יותר את קולו. זכר הימים שטופי הדם שמיד אחרי המהפכה גורם לשריר לרטוט בלחיו בלי שליטה. "שתי שליש נרצחו. כליל. והשליש האחרון שנותר פוזר בבהלה על ידי המפקדים לבתיהם. המפקדים עצמם נרצחו ברובם. שר הצבא הושלך לכלא. סגניו נעלמו כל אחד מסיבותיו – קרל, הבכיר מביניהם, בגד והצטרף לזיגמונד. אולף ירד למחתרת. וארווין הקצב..." דיין נאנח.
שערותיו של בלדור סמרו.
אביו? נאנח?
הוא מכיר את הדברים. שום דבר לא חדש לו, להוציא את זה שהחיילים פוזרו בהוראת המפקדים.
"טוב, אתה יודע מה ארווין עשה", דיין התנער. "אין לנו צבא. אלא אם כן מישהו יצליח לאחד אותו שוב תחת דגל בית הלדינברג".
בלדור עמד כמה רגעים מהורהר, ידיו לצידי גופו הזקוף. פניו הביטו קדימה, מבטו ישיר. מגלם את בן החוף הקלאסי. "ואולף לא יכול לעשות את העבודה", הוא מעביר את מסקנתו בניע ראש קל. "צריך דווקא את בית הלדינברג. אני הולך לדבר עם טיגואן".
הקשר בין המשפטים היה עשוי להישמע רחוק לאוזן זרה, אבל דיין הבין מצוין. "אף אחד לא יודע איפה הם מסתתרים", הוא לוקח פסיעה אחורה, לכיוון המחנה. "גם לא אולף".
גבתו השמאלית של בלדור נעה קמעה לכיוון עינו, חוזרת למקומה כעבור רגע כאילו דבר לא ארע. "אני אדבר עם טיגואן", הוא חוזר שוב. בנימה שונה לחלוטין.
אם אין דרך למצוא את בית הלדינברג, הם באמת במצב גרוע.