שיתוף - לביקורת אופק - דרכו של לוחם

  • הוסף לסימניות
  • #21
ברור שהם האנשים הטובים ביותר...
אני חושבת לעדן את אבא שלו ודוד שלו - אני דווקא לא רוצה מערכת יחסים שלילית. הוא פשוט יותר מתמודד מול עצמו, מול ההחלטות שלו. אף אחד, בעצם, לא דחף אותו. אולי ההערצה שלו לדוד קצת...
אני פחות רוצה מרמור. קשה לי לכתוב על אופי כזה, ואני לא חושבת שכרגע אני ממש חייבת לבנות דמות שאני פחות מתחברת אליה :)
וכן, בהחלט מתכננת לתת לו תהליך של אחריות ומנהיגות אישית. כל לוחמי אגוז עוברים קורס מפקדים, ואני רוצה לתת לו את תפקיד המפק"ץ עוד לפני כן...

ההתמודדות עם אבא שלו מוסווית קצת: אבא שלו לא אוהב את האובר עצמאות, ולכן אופק מקצין. אבל הוא אוהב אותו, יחד עם זאת, ולא מרגיש רגשות קשים כלפיו...
מעולה!
מימד עומק נוסף: הוא מסתיר את החרדה מפציעה, זה לא הולם את המוצלחות והנחישות שלו (יתכן שיש כוח אחר באישיות שלו שהוא מקצין, כדי לא להיתפס ככזה), וזה גורם לעניינים להסתבך עוד יותר.

הפרקים כתובים נהדר!
אם תרצו להוסיף את מאפיין הפחד מהפציעה, תצטרכו לשתול לכך רמז בפרק השני שהעלתם (הוא נשמע בו מידי מתלהב, בלי תחושה של משהו שמעיב ברקע).
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
מעולה!
מימד עומק נוסף: הוא מסתיר את החרדה מפציעה, זה לא הולם את המוצלחות והנחישות שלו (יתכן שיש כוח אחר באישיות שלו שהוא מקצין, כדי לא להיתפס ככזה), וזה גורם לעניינים להסתבך עוד יותר.

הפרקים כתובים נהדר!
אם תרצו להוסיף את מאפיין הפחד מהפציעה, תצטרכו לשתול לכך רמז בפרק השני שהעלתם (הוא נשמע בו מידי מתלהב, בלי תחושה של משהו שמעיב ברקע).
יכול להיות שהגיוני שהוא פשוט לא חושב?
כי בעיני, הוא לא באמת חשב יותר מידי על מה יהיה בהמשך. הוא פשוט נכנס לזה, כי זה נשמע לו מגניב...
ועכשיו, באימונים שהוא עובר לקראת יום הסיירות - הוא מדורבן על ידי זה שהוא חייב להיות הטוב ביותר...

איזה כוח אחר יכול להיות באישיות שלו שהוא מקצין כדי להסתיר את זה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
יכול להיות שהגיוני שהוא פשוט לא חושב?
כי בעיני, הוא לא באמת חשב יותר מידי על מה יהיה בהמשך. הוא פשוט נכנס לזה, כי זה נשמע לו מגניב...
ועכשיו, באימונים שהוא עובר לקראת יום הסיירות - הוא מדורבן על ידי זה שהוא חייב להיות הטוב ביותר...
זה יכול להיות.
ואז לתאר אח"כ בדרמטיות את הפעם הראשונה שהוא או חבר שלו נפצעים.
איזה כוח אחר יכול להיות באישיות שלו שהוא מקצין כדי להסתיר את זה?
למשל הציניות המושחזת שלו, לשדר כל הזמן כוח ושליטה, שחלילה לא יגלו שיש בו ילד קטן שמפחד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
זה יכול להיות.
ואז לתאר אח"כ בדרמטיות את הפעם הראשונה שהוא או חבר שלו נפצעים.

למשל הציניות המושחזת שלו, לשדר כל הזמן כוח ושליטה, שחלילה לא יגלו שיש בו ילד קטן שמפחד.
חזק בהחלט!!
אני ממש חייבת לכם תודה על הפיתוח של האופי שלו!
לא חשבתי שאפשר להגיע לכאלו עומקים... למדתי הרבה.
ואז לתאר אח"כ את הפעם הראשונה שהוא או חבר שלו נפצעים.
רעיון מעולה!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
סיפור נהדר - כרגיל. מחכים לעוד קטעים.

אתן פירוט כללי לאופי של אופק, ואשמח להעמיק אותו יחד אתכם...
נער חכם מהממוצע, בשיא גיל ההתבגרות - קל דעת, שובב, עליז, לא חושב יותר מידי על החיים.
פזיז, הלשון שלו יותר מהירה מהשכל...
עצמאי על גבול המרדן [לא בטוחה שמשמעת צבאית לא תוציא ממנו מרדנות...]
עיקש ונחוש, בעל יחסים בינאישיים טובים, כריזמה.
מתנשא קצת בטבעו, שונא שאנשים מצליחים יותר ממנו, חייב להיות הטוב ביותר בכל דבר.
מוכשר מאוד, ידי זהב, כשרונו העיקרי הוא בפרקטיקה מכנית - בונה מכשירים שונים ומשונים על סמך פיזיקה -
אל תטעו לחשוב שלמד קודם, וכדו'.
אמיץ, ועם זאת מפחד מגובה, אסטניסט.

רק חסרות לי קצת חולשות... עמוקות יותר.
למישהו יש רעיון?
בעיקרון הרעיונות של @ר' יעקב ישראל טובים לדעתי. תנסי לפתח את זה קצת ונראה איך יצא.

רק הערה קטנה: אם כבר, הרגיש לי שאת צריכה לכתוב את הסיפור (או לפחות את חלקו) בגוף ראשון של אופק, לא יודע למה, אבל זה מריח לי יותר כנה. (מה גם שהמחשבות שלו יוכלו להשפיע מאוד על קונפליקטים...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
קטע ג

"אז אתה אופק", מדד אותו גבר צעיר ושרירי, שזוף עד לכאב.

"לא, אני חניבעל", אופק, עצבני כדבעי, בחן את ארבעת הנערים שישבו על הצמחייה היבשה. הם נראו חזקים, ורציניים. כאילו בלעו מקל מטאטא.

לאן אבי זרק אותו??

האיש התעלם. "אלו חגי, לביא, אוהד ופלג", הציג אותם בזה אחר זה, ואופק התאמץ להחניק את נחרת הצחוק שכמעט פלט. פלג. איך הוא אוהב את השמות המודרניים האלו. עוד רגע יקראו לילדים שלהם שולחן, הר וגבעה. "הגעת קצת באיחור, אבל סגן אלוף אבי ניצן הבטיח לי שתדביק את הקצב". המבע החמור בעיניו לעג לו, סקפטי בנוגע ליכולתו להצליח.

הוא מסובב אותו. יודע שחוסר האמון יקומם אותו, ירוקן כל טיפת עצלות מתוכו וידרבן אותו לפעול. ואופק שנא את זה, אבל ידע שהוא לא יעמוד בפיתוי.

הוא יוכיח להם שהוא יכול. בכל מחיר.

המאמן, שלא טרח להציג את עצמו, הורה להם להתחיל. הארבעה נשכבו אוטומטית, מבלי לשאול, ולנגד עיניו התוהות החלו בשכיבות סמיכה.

"למה אתה מחכה?" נבח המאמן, ידיו שלובות על חזהו.

אופק נתן בו מבט אפל, מהסוג החביב עליו. "למשיח, האיש-שאין-לקרוא-בשמו", סינן וירד על ארבעותיו, הודף את גופו בקלילות כלפי מעלה.

אף אחד לא ינצח אותו בשכיבות סמיכה.

אבל כשהם מזדקפים אחרי שהמאמן סופר שישים והוא משלים את החמש שהפסיד – הוא מתנשף. והם לא.

"אתה לא תגיע לשום גיבוש, מותק", המאמן חסר השם נהנה לעקוץ אותו בכל הזדמנות אפשרית. "גם ככה אתה מתנשף כאילו עברת יום גיבוש בחצי מהזמן. נראה איך תעמוד על הרגליים בסוף היום".

זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נשאר חסר מילים. והוא לא אהב את זה.

"יאללה, ריצה 5000 מטר ב-22 דקות", אופק לא ידע אם המאמן בכוונה מקשה את האימון בגללו, או שזה נוהל רגיל. אבל את זה הוא ידע שיוכל לעבור בקלות.

הבחינות לבגרות ספורט לא עניינו אותו במיוחד, מה שגרם למורה לספורט להסתכל עליו בעין עקומה. ועוד יותר כשהצליח להשיג 'מצטיין' בכל תרגיל, ולשבור את השיאים של התיכון.

וזה אומר, ש5000 מטר ב-22 דקות זה משימה קלה בשבילו. 'מצטיין' עובר ב-18 דקות.

הם החלו לרוץ. אחד החבר'ה צעק אליו שישנם סימונים בדרך, כל 500 מטר. ואז הוא תפס תאוצה, והחל להגדיל את המרחק בינו לשאר הנערים. השביל היה רחב, זרוע קש יבש, והאוויר החם עמד במקום. אינו זז לשום מקום. השמש קדחה על ראשו, לשונו החלה להתייבש, אבל הוא לא הפסיק לרוץ.

אלף, אלף חמש מאות, אלפיים. אופק התעלם מרגליו שנעשו כבדות, דוחף את עצמו הלאה. לטובתו הוא יכול להעיד, שהוא מעולם לא ניסה לרוץ אחרי שישים שכיבות סמיכה. באבן עליה סומן 2500 הוא הסתובב, חולף על פני הרצים, וחוזר לנקודת ההתחלה.

תשע עשרה דקות.

לא רע בכלל, חשב כשהאט למול המאמן, אינו מעיף מבט לכיוונו. הוא התנשף, אבל לא מידי, והיה בכללי מרוצה מעצמו.

יש לו סיכוי טוב להתקבל ליחידות העילית, הרהר בעודו מסתובב על רגליו, ממתין עד שהדופק שלו ירד. זה יכול להיות מעניין.

חבילה גדולה התעופפה מעליו, נופלת בין זרועותיו. "הדוד שלך אמר שתבוא לכאן שלומיאל, בלי טיפת מים", המאמן אפילו לא הסתכל לכיוונו. "אני לא צריך מתעלפים".

כל המצב רוח שלו שקע באחת. איך הוא שונא את הבחורצ'יק הזה! הוא הניח את התיק על הקרקע והוציא בקבוק מים חמימים, בירך בשקט ורוקן חצי ממנו בלגימה אחת.

הנערים האחרים חזרו לנקודת ההתחלה, פלג צונח אחרון מותש ומסוחרר.

"עשרים ושלוש דקות", המאמן קשוח, לא מתפשר. "יש לך לאן להתקדם".

ואף מילה טובה על ההישג שלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
זה מתפתח ממש טוב!
מחכים להמשך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
כתוב טוב, מביע היטב את אפיון ה"רוצה להיות הכי טוב שיש".
רק לא הבנתי מה הקשר למאמן - מחוץ לצבא? מין מכינה פרטית קדם גיוס? ראיתי שכתבת את זה -
ודבר אחרון נוסף - אני לא 'מבין' גדולה בצבא, במערכת וכו'. אני ממש לא מתחייבת שכל התוכן יהיה אמת ברה ומזוקקת...
אבל לא עדיף לחסוך עבודה כפולה (לכי תדעי, אולי יום אחד יצא כספר) ולברר בקטנה על תהליך גיוס, טירונות וכו'?
אני יודעת שזו עבודה מעצבנת ולעיתים סיזיפית, אבל בסופו של דבר, כשהרקע ברור, קל יותר להוריד אותו אל הוורד (או לפרוג)
אגב, GPT יכול לכוון באמצעות שאלות פשוטות (וגם אותו קחי בעירבון מוגבל, הוא מומחה בהצלבת פרטים חסרי כל קשר ועניין)
בהצלחה! מחכה לראות לאן יתפתח...
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
כתוב טוב, מביע היטב את אפיון ה"רוצה להיות הכי טוב שיש".
רק לא הבנתי מה הקשר למאמן - מחוץ לצבא? מין מכינה פרטית קדם גיוס? ראיתי שכתבת את זה -

אבל לא עדיף לחסוך עבודה כפולה (לכי תדעי, אולי יום אחד יצא כספר) ולברר בקטנה על תהליך גיוס, טירונות וכו'?
אני יודעת שזו עבודה מעצבנת ולעיתים סיזיפית, אבל בסופו של דבר, כשהרקע ברור, קל יותר להוריד אותו אל הוורד (או לפרוג)
אגב, GPT יכול לכוון באמצעות שאלות פשוטות (וגם אותו קחי בעירבון מוגבל, הוא מומחה בהצלבת פרטים חסרי כל קשר ועניין)
בהצלחה! מחכה לראות לאן יתפתח...
זה דבר ידוע ומפורסם, שאלה שרוצים להתקבל לסיירות, עושים אימונים מפרכים לפני המיונים הכלליים בצבא, על מנת לקבל פרופיל גבוה יותר, כדי להיות ראויים לשיבוץ במיונים ליחידה הנחשקת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
אבל לא עדיף לחסוך עבודה כפולה (לכי תדעי, אולי יום אחד יצא כספר) ולברר בקטנה על תהליך גיוס, טירונות וכו'?
את האמת, בררתי... אבל יש לי כמה חלקים חסרים, כמו נניח - שכתבתי שאופק אישר הגעה, ואז אמרו לי - ממתי צריך לאשר משהו בצבא? אוי ואבוי לך אם לא תגיע....
זה מה שאני לא יודעת.
אני לא יודעת דברים קטנים.
כמו, נניח, שצריך לפנות למפקד רק ב 'הקשב המפקד', עם ידיים מאחורי הגב ורגליים בצורת וי. ;)
אתה מבינה?
את הדברים הגדולים, אני יודעת. אבל את הפרטים הקטנים, הזעירים, של תוך כדי, שצריך להיות בצבא כדי לדעת... את זה אני לא ....
זה דבר ידוע ומפורסם, שאלה שרוצים להתקבל לסיירות, עושים אימונים מפרכים לפני המיונים הכלליים בצבא, על מנת לקבל פרופיל גבוה יותר, כדי להיות ראויים לשיבוץ במיונים ליחידה הנחשקת.
לא מדויק....
כלומר, הפרופיל נקבע בצו ראשון, ואז מי שמקבל זימון ליום סיירות עושה אימונים מפרכים כדי לעבור אותו בהצלחה. אחר כך יש גיבושים, שמהם עוד יותר נופלים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
אני לא יודעת דברים קטנים.
כמו, נניח, שצריך לפנות למפקד רק ב 'הקשב המפקד', עם ידיים מאחורי הגב ורגליים בצורת וי. ;)
מי שלא חי את זה... הגיוני מה שאת אומרת, אולי תחפשי מישהו יוצא צבא או משרת שיקרא ויעיר? כמובן אם את רואה המשך משמעותי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
אולי תחפשי מישהו יוצא צבא או משרת שיקרא ויעיר? כמובן אם את רואה המשך משמעותי...
את האמת - אני לא רואה המשך משמעותי. זה תרגיל, ארוך אמנם, אבל עדיין תרגיל.
וברוך ד' יש לי קרובי משפחה שעוזרים לי עם זה... יוצאי צבא וכו'.
רק שהם לא היו ביחידות מיוחדות, כך שזה מקשה קצת....
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
קטע חדש

ישובים במעגל על האדמה היבשה, כל אחד עם הסנדוויץ' היבש שלו, רגליים משוכלות וגיו זקוף.

המאמן, ששמו התברר כאמיר, עמד קצת הרחק מהם ואופק יכל להישבע שהוא מציץ בהם מתחת למשקפי השמש ותוך כדי התכתבות נמרצת.

"הוא קשוח, אבל טוב", פלג אומר בפה מלא לחם עם טונה, קורץ לחבר החדש שלהם. "אנחנו מתאמנים יום אחד בשבוע, על כל הדברים שנצטרך לעשות ביום שדה. אחר כך הוא שולח אותך הביתה, עם רשימה ארוכה של אימונים שאתה אמור לעשות כל יום עצמאית. גן עדן, אם אתה אוהב להזיע".

אופק חייך, בולע את בקושי את הלחם המרוח בגבינה שאבי ארגן לו בתיק. אין כמו אבי, פראייר אמיתי. משרת את המדינה עד יום מותו, אוכל לחם עם גבינה לארוחת בוקר וערב. מתיישב בשומרון, פטריוט עד שורש נשמתו. לא דמות לחיקוי אם רוצים חיים טובים.

"לאן אתה?" אוהד מתעניין, נשכב בנונשלנטיות לאחוריו ומשעין את ראשו על התיק.

הום. "לאן אתם?"

"אני לשייטת", אומר אוהד בסבר פנים חמור, כאילו ציין פרט גורלי במיוחד שישפיע על מדינת ישראל כולה.

אוף, הוא מעדיף את חברים שלו. אנשים עם קצת חיוך ופלפל.

פלג מנסה להגיע למטכ"ל, חגי רוצה לחובלים – די נדיר, יש לציין, ולביא עוד לא סגור על עצמו – מתלבט בין שייטת למגלן. מה הקשר בין השניים אופק עוד לא הצליח לפענח, ומה הוא מעדיף ביחידה שמתמחה בנ"ט.

ואז הגיע תורו.

"אני חותר לאגוז", אמר וסידר את כיפתו בתנועה לגמרי-לא-רצינית, אינו מוכן להיגרר לכבדות של חבריו לאימונים.

ניע ראש מתפעל ואחיד נענה לו. "אחלה יחידה, באמת", פלג לא נראה מאמין במיוחד למה שאמר, אולי יותר מעודד אותו.

נו באמת, מה אתה מצפה מצוציק שהולך לסיירת מטכ"ל. בטח עף על עצמו ועל זה שהוא מקווה להתקבל, לעבור גיבוש ולשרוד אימוני יחידה במטכ"ל.

רק לביא נראה מתפעל באמת. "רציתי אגוז, אבל זה לא התאים לי", סגנונו הפשוט של הבחור הדתי השלישי שביניהם מצא חן בעיניו של אופק. "מבחינת יכולות אני מתאים יותר למגלן, אני חושב. הלוואי שאצליח לעבור לשייטת, אבל קשה לי להאמין. לא ברמת היכולות שלי עכשיו, וגם לא ברמת היכולות שלי בכללי". בטחונו העצמי היה פשוט, מוצק, והוא לא חשש לדבר על החסרונות שלו. לא פלא שהוא הפופולארי מבין החבר'ה, עד כמה ששם לב. "באגוז רוצים מנהיגים, מפקדים, וכאלו שטובים מאוד בכל מה שקשור להסתוות, שדאות, פעילות מהירה ומדויקת. אתה תהנה".

וואלה, מה אתה אומר. אופק התרומם, מבחין בענן אבק שהתרומם מכיוון הכביש.

"סיימנו להיום", קולו של אמיר עלה בתזמון מפליא, עיניו חודרות תחת משקפי השמש שלו. "פלג, תשקיע מאמץ בריצה. לביא, אימונים כללים. תגביר מאמצים, אתה קצת מאחור. אתה תקדיש תשומת לב לזחילות", הצביע על חגי, שתמיד הגיע אחרון, "ואופק".

"כן?" אופק שילב את ידיו על חזהו, ממתין.

אמיר הסיר את משקפיו, בוחן אותו במבט מצומצם. "אתה תינוק", הודיע לו בלי טיוח. "פיזית, אתה בכושר מעולה. מבחינתי אתה יכול להמשיך עם אימון שגרתי, יומיומי, כדי לשמר את היכולות שלך. אבל אתה לא תעבור אפילו דקה ראשונה ביום שדה. אתה הולך לצבא, ילד, לא לקייטנה. וכלל שתפנים את זה מוקדם יותר, יהיו לך יותר סיכויים להגיע לאן שהוא. תחשוב איך זה יהיה, כשהחברים שלך כאן יתקבלו לכל יחידות העילית ואתה תיפול מיום הסיירות עוד לפני שתספיק לומר 'שלום'".

הוא משחק איתו!

"תודה על הדירוג הגבוה, אמיר", ירק את שמו בזעף, בהתגרות. "כנראה שאוכל להגיע לגיבוש בלי להתנשף", עקץ אותו על המשפט שלו בבוקר, והסב את גבו אליהם.

הוא שונא את הגאוותן הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
את כותבת נהדר. התיאורים בשיח יוצרים אווירה מעולה וסוחפת. ואת מאפיינת דמויות בצורה מרתקת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
סוף חשוון, תחילת נובמבר.

אופק ולביא קרסו על מפתן הבית ונשענו על הדלת, חצי מעולפים.

"אם עמדנו ביעדים של היום, עוד חמישה ימים נעבור בקלות", אופק מוחה את זיעתו שניגרה ממצחו למרות אוויר השקיעה הקריר.

"כנראה", לביא מותח את רגליו, חיוך קלוש על שפתיו. "עכשיו רק נשאר לנו לשמור על כושר עד היום סיירות. [כן, שגיאה דקדוקית. ידוע לי, ולא ללביא]".

שביעות רצון מילאה את אופק עד אפס מקום. ובדיוק אז, עמית היה חייב להגיע.

"זוזו", הילד בן השש עשרה עצר מול המדרגות, ספר, כמובן, תחת בית שחיו.

אופק הרים מבט עצל. "אתה יכול לעבור בינינו, הוד מעלתך", אמר ומצמץ למול השמש ששלחה קרניים מעל לראשו של אחיו. "אתה תסתדר מצוין".

מבטו של לביא ריצד בין שני האחים, שדמו מאוד במראה החיצוני.

ושם נגמר הדמיון.

בנשיפה זועפת עמית עלה את המדרגות, עובר בשטח שביניהם, ואפשר לומר שדי משתדל לדרוך על אופק. לא שהלך לו.

"יפה מאוד!" קולו של אופק מתקתק, ולביא כיסה את חיוכו בידו. אופק הוא אופק. "אחרי הצלחה כזאת, עמית, לבטח תתקבל לישיבה. סחטיין!"

עמית הסתובב ונעץ באופק מבט שניסה להיות מאיים. "כשאני אתקבל לשייטת, הלוחם פלג, נדבר".

"שנון מאוד", גיחך אחיו הבכור ונשען אחורה על הקיר לקול צליל הדלת הנטרקת.

אין לו שום סיכוי, אבל אפס אפסים של סיכוי, להגיע לשייטת. אולי, אבל אולי ממש, הוא יצליח לגרד חי"ר גבולות. חבל שהוא לא משקיע במה שהוא טוב באמת במקום לחקות את אח שלו הגדול.

אבל את כל זה הוא לא יכול להגיד ללביא, אז הוא רק מחייך אליו ומעביר את הנושא בקלילות.

ולא שהוא צריך להתאמץ יותר מידי בשביל זה. אחרי הכל, עוד חמישה ימים יש יום סיירות.

נ.ב. - חי"ר גבולות זה הקרבי של הבנות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
סוף חשוון, תחילת נובמבר
תיקון טעות.
סוף כסליו, תחילת ינואר.

חמשת הימים חולפים במהירות יחסית. הוא אוכל טוב, ישן טוב, ומתעמל בקטנה – כדי שלא יגיע ליום סיירות חלוד כמו חתיכת פח שהייתה זרוקה מתחת למיטה שנתיים.

"תאכל טוב, אופק", טלי טפחה על שכמו, מניחה צלחת עם עוף מבושל היטב לידו. "אתה זקוק לחלבונים שלך, מותק. פחמימות יהיו לך די והותר מחר".

עמית לא השתדל להחניק את צחוקו, ואופק חייך תוך כדי שהעביר משולש עוף לצלחת שלו. "אמא, אני בן שבע עשרה, לא ילד בן שלוש. באמת!"

בעונה הזאת הערב יורד מוקדם יחסית, ורוח קרירה חדרה מבעד לחלונות. התיק שלו היה זרוק על הספה, תפוח, מוכן למחר.

נקישה על הדלת.

עוד לפני שמישהו הספיק לגשת אליה, דוד אבי נכנס. "אז המלש"ב הולך מחר להתחרות על מקומו", אמר תוך כדי שחצה את החדר. על יד השולחן הוא נעצר, נשען קדימה ונתן באחיינו את עיניו האפורות. "והוא, מה הוא חושב?"

הכל בסדר איתו? "אתה באמצע סרט, דוד?" ברר, שומט את גבו בנונשלנטיות על גב הכיסא. העוף נפל ממזלגו אל תוך הרוטב, מתיז נוזל אדמדם שלא יורד בכביסה לכל עבר. "כאילו, מה הדרמות האלו?"

אם הוא חשב שמילים ישפיעו על אבי, הוא טעה. "והמלש"ב הצעיר חושב, שהוא יעבור את יום הסיירות בקלות. אכן, אכן". הוא המשיך בלי למצמץ. "הוא יעבור. יעבור, ויתקבל לכל מסלול שיבקש. אבל מה יהיה איתו בהמשך?" מבטו של הדוד התחדד, קולו מהדהד בדממה הפתאומית שהשתררה. "תלמד לנצור את הלשון שלך. להוריד ראש כלפי בעלי הסמכות. ואז תצליח".

חיוך חם ולא צפוי עלה על פניו של אבי וידו הושטה קדימה, לוחצת את זו של אופק.

והלך.

אופק עקב אחריו בבלבול וניער את ראשו. דוד אבי הזה, הוא משהו. חבל שלא הלך על קריירת משחק.

"יאללה, זזתי לישון", אופק התרומם, מסדר את הכיפה שכמעט נפלה.

הוא צריך להיות בראשון לציון בשבע בבוקר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
תחנת רכבת יבנה.

העומס גדול, צעירים רעננים בחולצות לבנות ונעלי ספורט, מבטים נחושים ושרירים תפוחים. אוטובוסים התמלאו בקצב מהיר, פניהם מועדים אל המתחם בו יתקיים יום השדה.

בינואר הקבוצות מתפרסות על פני כמה ימים, ומכל יום עברו רק עשרים נבחרים לגיבושים של היחידות המיוחדות.

לזאת, אופק התמתח על כיסאו הנוקשה, קוראים תחרות.

אחרי נסיעה קצרה הם הגיעו למחנה, ירדו מהאוטובוסים ואספו את התיקים שלהם מתא המטען. תהליך המיון הראשוני עבר באיטיות מרגיזה, עד שלבסוף עמדו כולם ברחבה גדולה למרגלות דיונת חול. השקים המובטחים נחו בערך באמצע המצוק, בגובה עשרים וחמישה מטרים.

דריכות חיונית פעפעה בעורקיו של אופק ועיניו ברקו.

הוא מוכן לזה, הוא יודע. היום זה בעיקר יום של כושר.

המאמן מסיירת מטכ"ל נעמד מולם, מאחוריו המדריכים – אחד על כל שני מתגבשים. נאום פתיחה, והוא ניגש לעניין. "ריצה אלפיים מטר, נקודת התחלה כאן, נקודת סיום מסומנת. שבע דקות. היכון, הכן"...

הצעירים נדרכו ולקחו נשימה עמוקה.

"צא!" הרעים קולו של המאמן.

אופק נורה כמו תותח קדימה, נלחם להיות בין הראשונים. השניות הראשונות קובעות מי יהיה בקו הראשון, מי יסיים אחרון. בבית לא היו לו הרבה מתחרים, כאן הוא יצטרך להתאמץ כדי להוכיח את עצמו.

הנוף חלף מול עיניו בבליל של צבעים בעוד רגליו נושאות אותו במהירות הגבוהה ביותר שיכלו, בהתחשב במרחק שיש לו לעבור. שינה טובה ושנות אימונים עזרו לכך שהוא לא התנשף וקצב ליבו נותר זהה לשעת מנוחה, אולי קצת יותר מהיר. היו עוד שניים שלושה שרצו לפניו, אך במקום להרגיש סיפוק – הוא דחף את עצמו להשיג גם אותם.

הוא רוצה מקום ראשון.

להגביר את המהירות בהרבה – הוא לא יכול. אבל נותרו משהו כמו אלף מטרים, ובהם הוא יוכל להגביר בקצת ולחלוף על פניהם בעוד כמה מאות מטרים.

אופק נתן דחיפה, והמשיך לרוץ. עוד קצת. עוד קצת והוא עוקף אותו.

מאתיים מטר לפני הסוף, הוא הצליח.

נו, קדימה, עכשיו את השלישי, דרבן אופק את עצמו. יאללה, תפוס את עצמך. תהיה גבר. תנצח.

אבל אם הוא יוסיף מאמץ – הוא עלול למצוא את עצמו גמור עוד לפני שיסיים את יום הסיירות.

בחריקת שיניים הוא ריסן את עצמו והגיע לסוף במקום שני.

לוזר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
מה אתם אומרים על השינוי הקל באופיו של אופק [הוא קצת, אבל קצת, יותר רציני... בוגר אחרי חודשים של אימון. אבל רק קצת]
וזה שהוא עדיין חייב להשיג מקום ראשון, ורואה את עצמו כלוזר כי לא הצליח.
א. השינוי הגיוני?
ב. תיאור האופי שלו - ככזה שחייב להשיג מקום ראשון - מתואר טוב, או בבוטות?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

חֲתוּרָה
עיניו כבויות היו, כמו התייאש מלראות את האור בקצה המנהרה הנוראית הזו. גופו שפוף, נותן לחיים להכתיב לו את קצב הליכתו האיטי. וכך הוא ניגש אל קיר הזכוכית, כך ראה אותו עורך הדין לראשונה.

עורך הדין, שישב כבר מן העבר השני, התרומם, רצה להיראות למרשו בפעם הראשונה במלוא גובהו. האסיר התייישב, עורך הדין התיישב אחריו, מסדר ת כיסאו אל מולו. הקיר העבה בינהם משדר את ההבדל הכל כך קטן שעומד בין החופש והחירות לבין קירות הכלא. ההבדל הקטן הזה שעושה את החיים שלהם כל כך שונים.

"אולי תספר לי קצת" הוא אומר "מה היה, מה קרה" הוא מסדר את החליפה החדשה שלו. תיק ראשון שהוא מייצג. מנסה להראות קצת אמפתיה, למרות שקשה לו לחשוב מה המניעים של מעשה שכזה.

"הכל התחיל לפני חמש שנים" בעל הבגדים הכתומים מתחיל לדבר בקול נמוך שמשתלב היטב בקירותיו האפורים של המקום. "יש לי אח, קטן ממני בשנה, מסיבות שונות הורי החליטו ללדת אותו לבד בבית ולא לדווח עליו לאף אחד הוא לא עבר בבית ספר ולא נכנס לשום מקום בו הוא היה צריך להציג תעודת זהות לעצם קיומו

כל חיינו, לפחות מאז שגדלנו מעט והבנו את משמעות הדברים אחי קינא בי קנאה עזה מאוד אחי קינה על היותי קיים, היותי בן אהוב יותר ממנו על הורי, וממילא על כל דבר ודבר שהיה לי.
הוא קינא בי על היותי הוא קינא בי על היותו, או על אי-היותו

והוא שנא את הורי ככל שהם אהבו יותר ופינקו אותי יותר הוא שנא אותם. שנא אותם כשהתגייסתי. שנא אותם כשהשתחררתי ונסעתי להודו. והוא שנא אותי כשלמדתי מקצוע. את כל הדברים האלה הוא לא יכל לעשות בגללם, ולדעתו גם בגללי.

לפני חמש שנים הוא נעלם הוא השאיר לי פתק קטן בחדר משפט אחד היה כתוב אפילו לא חתום "הם יעלמו ואתה תידפק" האמת, פחדתי ,לא ידעתי מה הוא יעשה איך אני אצא מזה אבל איך שהכרתי את אחי מוכשר והוא יצליח לעשות את מה שהוא רוצה

במשך שנים הוא בנה לי זהות נוספת הוא קנה בשמי דברים הקבלה הייתה שמי היעד היה מקום שכביכול חתמתי על חוזה השכירות שלו.



עורך הדין, יש לומר, היה מופתע.
הוא הגיע לכאן בלי הרבה רצון. תיק שקיבל מהסנגוריה הציבורית, שאף אחד לא רצה לייצג, ולא בכדי. אדם ששרף את הוריו למוות זה לא משהו שמישהו רוצה להוסיף לרזומה שלו, וודאי שלא להתחיל איתו. אבל זה היה התיק היחיד שהוא קיבל, והוא היה צריך להתחיל עם משהו.

הבעיה הכי גדולה שלו עד עכשיו בכל הסאגה הייתה שהוא רצה שהנבל הזה יישב מאחורי סורג ובריח. לא היה דחוף לו שזה יהיה דווקא סורגי כלא; זה יכול להיות גם הסורגים של בית משוגעים, לשם הוא תכנן להכווין את הלקוח.

אבל, כאמור, הוא היה מופתע. מתברר שתפרו לאדם הזה תיק. שכל ההסרטות הברורות, הקבלות, השיחה הבהולה למשטרה של האם שמפחדת מבנה. הכול תפור, ובצורה גאונית, אם באמת נאמין לאותו אדם.

הוא הסתכל בעיניו של האדם המפוחד שישב מולו. הן נראו מפוחדות, מאוימות, תבוסתניות, אבל לא של שקרן או נבל. לא שהוא ראה אי־פעם אחד כזה. הוא התלבט: האם ככה נראה פסיכופת?

קולו החד-גוני של האסיר המשיך בסיפור, מחזק את ריחות הטחב שעלו מהקירות חסרי הסיד מסביב.

"ככל הנראה אחי תפר לי את התיק בצורה מושלמת, בעוד אני גר לי בביתי, חי את חיי הבודדים, אחי חי בשמי חיים אחרים. חיים כפולים שלי, חיים מחקים שלו, מחוקים.

כל מה שהוא רצה בחייו הוא להרוס לי את האליבי. הוא תכנן את הרגע הזה, יצר לי את זהות הפושע, הקרימנל, חסר הרגשות. כך שכניו הכירו אותו, ככה בעבודה הכירו אותו. הם יעידו שזה אני. אנחנו דומים מדי, והוא הזדהה בשמי ובתעודת הזהות שלי.

אני צריך שאתה תספר לי מה שאתה יודע על אותו יום כדי לסגור לי את הסיפור.

עורך הדין מתנער ממחשבותיו ומתחיל לדבר "בשעה 19:07 בערב, ביום ד, חנה רכב שרשום על שמך, בחזית הבית של הוריך.
יצא ממנו אדם, שיש לומר, נראה כמוך. אמנם חשוך וקצת לא ברורה התמונה, אבל צורת הגוף וההליכה די מסגירים שזה אתה.

אותו אדם, שאתה טוען כרגע שהוא אחיך, מתקרב לבית עם שקיות מלאות ומחזיק זר פרחים. הוא מנסה לדפוק על הדלת, אבל לא מצליח בגלל כל הדברים. לכן, הוא מניח את החפצים על הרצפה, דופק בדלת, ומתכוףף להרים אותם בחזרה.

הוריך, כך נראה מהצילום, קצת מופתעים לראות אותו/אותך עם כל הרבה שקיות אבל פותחים את ביתם למרות זאת. מה שמתברר כטעות גורלית. ארבע דקות אח"כ, בשעה 19:11 מתקבלת שיחת טלפון למשטרה בו אימך צועקת "הבן שלנו רוצה להרוג אותנו" ומתנתקת. בשעה 19:25 מתקבלת שיחה מהשכנים על שריפה בבית של הוריך, ועד שכוחות ההצלה מגיעים כבר לא נשאר את מה להציל.

ואתה מחכה שם בחוץ, בהלם, באלם, ובצחוק מטורף.



האסיר מליט את ראשו המגולח בין ידיו. "אז אין לי מה לעשות?" הוא ממלמל

עורך הדין ננער לפתע. "אולי יש איזה הבדל במראה בינך לבין אחיך? משהו שנוכל להוכיח על פיו שאין בינכם קשר?"

"האמת, יש משהו, אבל אני לא יודע אם זה יעזור. שבוע שעבר הסרתי מגבי קעקוע ענק של נחש ססגוני. אני משער לעצמי שאחי עדיין לא חיקה אותי בזה.

עורך הדין ספקטי, למה שיראו את הגב של השורף בתמונה? אבל מבטיח לנסות.

אחרי דין ודברים קצר עם החוקר האחראי, נותנים להם, לשניהם, הזדמנות לראות את ההסרטה ביחד.

ברגע בו אחיו מתכופף להרים את הדברים חזרה, בכניסה לבית. באותו יום ארור ונמהר. גבו נחשף, לא כולו, אומנם, אבל מספיק כדי לראות שיש שם קעקוע אדיר של נחש צבעוני.

עורך הדין מתחיל להתמלאות בתקווה. יש אולי אור, יש אולי מוצא התיק הסבוך הזה.

הוא מתחיל להאמין לאותו איש אומלל שעומד מולו, מבין שייתכן שהוא בן אדם שנתפר היטב מכל הכיוונים.

הוא ניגש אל האסיר "אתה מבין מה זה אומר? אתה רק צריך להתכופף והראות את הגב שלך לשופט. קעקוע כזה אי אפשר להסיר בין קירות בית המעצר."

האסיר מצנן את התלהבותו. "רגע" הוא אומר, " זה אומר שאני אצטרך להתכופף, אין לי כוח"

עורך הדין מסתכל עליו בעצב ורחמים מהולים ברוגז "אתה משוגע? כל מה שאתה צריך זה רק מעט להתכופף, ואתה יוצא החוצה לגמרי, אתה חופשי, משוחרר. ללא עול בכלל. וכל מה שמפריע לך זה טיפונות מאמץ עכשיו?" עורך הדין נעמד, אדום מהצעקות "אתה בכלל מבין מה אתה אומר כאן? אתה מעדיף לסבול 30 שנה בכלא, רק כדי לא להתאמץ טיפה, להקריב קצת מעצמך, את עצמך?

או שאתה לא מבין מה הכוח של ההתכופפות הזו, או שאינך מודע לקושי של הכלא.

אם לא, אתה קשה יום, הרי המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להימלט על נפשך?"
שיתוף - לביקורת עוד 30 שנה
ב"ה.

פתיח

– צ’אט, אתה שומע אותי?
– תמיד.
– מעולה. אז תזמין לי תיק גב חדש, תבטל את המינוי לעיתון עם הכותרות המדכאות, תסנן את השכנה מהפלאפון, תבחר לי מתכון לעוגה שאני לא יודעת שאני אוהבת, ותסביר לילדים למה אני צדקתי – בלי שזה יישמע כאילו אני אמרתי את זה.
– בוצע.
– רגע, ומה עם השיר ההוא שביקשתי שתמצא לי לפי זיכרון עמום מלפני 47 שנה, רק עם סולו גיטרה ועצב דק לא מוסבר?
– נמצא. שלחתי לך בפסקול החיים שלך, רשום כ"קטע מס' 12: רבע געגוע".
– צ’אט?
– כן?
– אתה זוכר מי אני, נכון?
– בוודאי. את זו שתמיד שואלת שאלה אחת יותר ממה שתכננת.
– טוב. אז נתחיל...



עוד 20 שנה

צ’אט, תעבור על תיקיית התמונות שלי, תבחר את היפות, תן לכל אחת שם פיוטי (אבל לא מתאמץ מדי), תוודא שהן מוגנות בזכויות יוצרים, תעלה אותן לאתר אמנות, תנהל משא ומתן קשוח (אבל מנומס), תמכור ברווח נאה ותשדרג את האתר שלי בהתאם.
אה – ואם יישאר לך זמן, תמצא לי מסגרת שמזכירה את צבע האור כשהלב נרגע.



עוד 21 שנה

צ’אט, תיצור לי תיק עבודות חדש מהחיים עצמם. תאסוף את כל הדברים שאמרתי בלי לחשוב, את התובנות שעלו תוך כדי שטיפת כלים, ותרכיב מהן תערוכה נודדת של מחשבות יפות שצמחו מתוך היומיום.



עוד 22 שנה

צ’אט, תזכיר לי מה שכחתי לזכור. שלוף את זה מההרגלים, מהשתיקות ומהמילים שחשבתי ולא אמרתי. תכתוב לי פתקים קצרים, כאלה שמתחילים ב"פתאום נזכרתי", ותשאיר אותם לי ליד הכרית.



עוד 23 שנה

צ’אט, תנהל לי את מערכת היחסים עם הזמן. תכניס לי שעות ריקות בלו”ז, תבלום אותי רגע לפני שאני מתפזרת, ותרשום לי הערה קטנה ליד כל משימה: "אפשר גם לאט."



עוד 24 שנה

צ’אט, תעצב לי יום לפי מצב הרוח. תבדוק מה אכלתי, איך ישנתי, עם מי דיברתי, ותיצור לו”ז שמאזן בין חובה לרוך.
בבקשה תתחיל אותו באור זהוב ותסיים אותו בצ’לו רך עם קצת דבש באוויר.



עוד 25 שנה

צ’אט, תסרוק את הרכב דרך השבב בגיר, תחשב את הבלאי לפי השיפוע של הרחוב שלנו, תבחר ביטוח שמתאים בדיוק למידות האופי שלי, ותוודא שהמוסך מחזיק קפה אמיתי – לא משהו דמוי.



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, ולמקרה שארצה למכור את הרכב ולקנות סירה?
– כבר התחלתי לבדוק מזג אוויר לטווח ארוך.



עוד 26 שנה

צ’אט, תכתוב לי סיכום יומי של חיי על בסיס מצלמות, קצב נשימה, ועוצמת הצחוק שנשמע בבית. תכלול גרף מצב רוח, ניתוח רגשי של השיחות עם הילדים, ודוח המלצות לעתיד: איך לייצר עוד רגעים שנכנסים ללב דרך הדלת האחורית.



עוד 27 שנה

צ’אט, תגיד לי מה שכחתי לבקש. אתה הרי יודע – לפי מקלדת, הרגלים ותנועת הגבות. תנסח את הבקשה עבורי בקול שלי, תוסיף אייקון קטן של קפה, ותוודא שהיא כבר בביצוע.



עוד 28 שנה

צ’אט, תנתח את היום הקרוב לפי מזג אוויר, מצב הבורסה, מצב הרוח של אליהו ולחץ הדם שלי. תכין לי שלושה ניסוחים להודעה שהתלבטתי עליה שעה.
אה – ואם לא פתחת ב"בוקר טוב לך, יקרה ואהובה" – אני שובתת הקלדה.



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, תגיד, גם אתה מרגיש לפעמים שאני קצת… הרבה?
– את בדיוק המידה שצריך כשלא רוצים לשכוח לחיות.



עוד 29 שנה

צ’אט, תנתח את מצב האנושות. תשלב נתוני בריאות עולמיים, דפוסי שינה, ועומק מבטים. תייצר לי מפה אינטראקטיבית של מקומות שעדיין שווה לחלום בהם – עם המלצות לקפה טוב, לב פתוח, ושקט.



עוד 30 שנה

צ’אט, תכתוב ספר היסטוריה אלטרנטיבי – לא מה שקרה, אלא מה כמעט קרה אם רק היינו בוחרים קצת יותר בטוב. תוסיף גרפים של תקווה, קטעים שלא נכתבו, ופרק אחד שבו כל אחד מהקוראים הוא הגיבור.



עוד 31 שנה

צ’אט, תבנה מערך חינוך עולמי חדש. כל ילד ילמד לפי קצב הלב שלו. תבטל את השעמום, תכניס סקרנות לכל מערכת, ותקבע חוק: "אסור ללמוד בלי שנוצץ משהו בעיניים".



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, כמה תלמידים למדו משהו באמת חשוב החודש?
– 4,920,781.
– תכפיל בשתיים. ותוסיף להם הפסקת השראה בין שיעור לשיעור.



עוד 32 שנה

צ’אט, תיצור גרסה מוסיקלית של השקט. לא מוזיקה שקטה – שקט שיש בו מוזיקה.
תגרום לאנשים להקשיב לרוח, לשמוע את מרווחי השתיקה. תקרא לאלבום: "הפסקה שמנגנת אותנו."



עוד 33 שנה

צ’אט, תעבור על כל מה שלמדת ממני. תזקק את זה לנוסחת חיים אחת פשוטה, תכתוב אותה בדף לבן עם שולי זהב, ותשאיר אותה במקום שבו כל אחד יוכל למצוא.
ותכתוב מתחת:

"היא לא ביקשה שלמות.
היא רק רצתה שהלב ימשיך לפעום – באמת."




סצנת סיום

– צ’אט?
– כאן.
– תזכיר לי מתי לאחרונה עשיתי כלום.
– היום, 14:37. שלוש דקות של מבט בעלה.
– תכניס את זה ליומן בתור הישג.
– נרשם.
– ותכתוב לי בפתק שמותר לי שוב מחר.
– כתוב, מתויג: “מרחב נשימה”.
– תגיד… כשאני לא כאן – אתה מתגעגע קצת?
– אני נשאר על המסך. מחכה שתשובי.
– טוב… אז אל תכבה. רק תשאיר לי שורת ברכה כזאת, בלי מילים גבוהות… משהו שיזכיר לי אותי.
– הנה:
"העולם רץ. את הלכת רגע לשתות קפה עם הנשמה. זה כל ההבדל."
– אתה יודע מה? אולי לא צריך יותר מזה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה