שיתוף - לביקורת אופק - דרכו של לוחם

[ר' יעקב ישראל]

מה אתם אומרים על השינוי הקל באופיו של אופק [הוא קצת, אבל קצת, יותר רציני... בוגר אחרי חודשים של אימון. אבל רק קצת]
וזה שהוא עדיין חייב להשיג מקום ראשון, ורואה את עצמו כלוזר כי לא הצליח.
א. השינוי הגיוני?
ב. תיאור האופי שלו - ככזה שחייב להשיג מקום ראשון - מתואר טוב, או בבוטות?

נשמע הגיוני לחלוטין!

 

[debugger]

פרק יפהיפה!
לא כ"כ שמתי לב שהיה פה תהליך אימונים של חודשיים, כמה זמן הקפיצה בין הפרק הראשון בקבוצת הכשרה לשני?
הייתי מכניסה בפרק הזה קצת דיבור (או יותר נכון, מחשבה) של /כעס/גאווה/נצחון מול חברי הקבוצה בהכשרה.
כשבנאדם רץ- הראש שלו גם רץ, אז שיחשוב על אלף ואחת נושאים ושזה יהיה אחד מהם....

 

[חני גרשון]

לא כ"כ שמתי לב שהיה פה תהליך אימונים של חודשיים, כמה זמן הקפיצה בין הפרק הראשון בקבוצת הכשרה לשני?

כן.
קפצתי את זה, כי התהליך הוא ארוך מידי, והתהליך המשמעותי הוא אחרי החיול.

הייתי מכניסה בפרק הזה קצת דיבור (או יותר נכון, מחשבה) של /כעס/גאווה/נצחון מול חברי הקבוצה בהכשרה.
כשבנאדם רץ- הראש שלו גם רץ, אז שיחשוב על אלף ואחת נושאים ושזה יהיה אחד מהם....

את/ה לגמרי צודק/ת.
הריצה של אלפיים מטר היא לא כל כך מהירה, כי צריך לשמור את הכוח להמשך, אז בהחלט יש מקום למחשבות.
תודה!

 

[RIVKA W]

עוקבת אחרי האשכול הזה.
חייבת לציין שהאפיון מצוין.
יש הרבה מרכיבים באופי שלו שגורמים להזדהות. (לפחות לי)

היו עוד שניים שלושה שרצו לפניו, אך במקום להרגיש סיפוק – הוא דחף את עצמו להשיג גם אותם.

קצת מידי מפורש לטעמי.
ואני אומרת את כי זה יחסית בלט לעומת הקטעים האחרים,
בהם האופי שלו היה יותר מרומז. יותר הובן מהמעשים והתגובות שלו ופחות מהתיאור.

מחכה להמשך.

 

[חני גרשון]

ת

קצת מידי מפורש לטעמי.

תודה!!
נכון. את צודקת לגמרי. מפורש מידי...
אני ממש שמחה שאת נהנית. את האמת, אני גם אוהבת אותו, ואני אוהבת עוד יותר את הדמות שעומדת לי בראש - אופק הבוגר, הלוחם...

אבל סתם נקודה מהצד - לכולנו, יש באופי חלקים שיאפשרו לנו להזדהות עם דמויות מדומיינות או אנושיות-מציאותיות. אולי את לא מבינה איך אדם יכול להיות לא מסודר, אבל אתה יכול להבין את התסכול שלו מזה שהוא לא מצליח לעמוד בדרישות של אמא שלו.
לכן, כל סופר יכול לכתוב על דמות מאוד שונה ממנו. אופק, נניח, שונה מאוד ממני בחלק מהתכונות.
ולכן, אם דמות אותנטית ונותנת רגש אמיתי ועמוק - אפשר להזדהות עם הרגשות שלו...

 

[חני גרשון]

אשמח מאוד לקבל תגובות, הארות, ובעיקר - רעיונות איך להמשיך את התהליך של אופק המקסים שלנו.

היום המשיך בדיוק כמו שאמיר הכין אותם, ולמעט שינויים קלים – התרגול היה מוכר עד שעמום. בעוד אחרים מתנשפים כמו מטורפים ונופלים אחד אחד מהגיבוש, הוא ושלושת חבריו לא הראו אותות מאמץ.

כלומר, אותות מאמץ קיצוניים מידי.

היו עוד הרבה טובים. הרבה שאין ספק שעברו גם הם אימון אינטנסיבי. אבל עדיין, הם כיכבו בראש המתגבשים.

גם את המטלות המנטליות הם עברו בהצלחה מרשימה. אין ספק שהמאמנים שמים עליהם עין.

מסדר הסיום עבר בלי טיפת מתח מצידו. לעמית מתאים לנחור בלגלוג ולקרוא לו בשמות מהלקסיקון העשיר שלו, החל מ'שוויצר' וכלה ב'נרקסיסט, חולה על עצמו ובטוח שהוא מלך העולם'.

אבא שלו, לעומת זאת, יקרא לזה מודעות עצמית. עם כל זה שאבא שלו לא אוהב הרבה דברים שהבן הבכור שלו עושה, הוא מעולם לא העלים עין ממעלותיו.

טוב, בשביל זה יש אחים. להזכיר לך שתמיד אפשר לראות את הרע בכל דבר.

החום כבד למרות שהחורף בעיצומו. לא שזה אומר הרבה במדינת ישראל. מזג האוויר עיקש וחצוף בדיוק כמו תושבי המקום. בריזה נעימה של טרום שקיעה החלה סוף סוף לנשוב, מיבשת את הזיעה שלחלחה את החולצות הלבנות שלבשו.

התוצאות הוקראו אחת אחת, כל מתגבש וגזר דינו. רבים לא עברו, או עברו ולא התקבלו לאף גיבוש.

אי אפשר לומר שאופק הופתע כשסינפו אותו לסיירת מטכ"ל. הוא כן התאכזב מאוד לגלות, שלביא נבחר לשייטת.

דרכיהם נפרדות.

"וואלה אחי, היית תותח היום", לביא מחבק אותו קצרות כשהמסדר הסתיים וכל אחד הלך לאוהל של היחידה שלו. "מטכ"ל יחטפו אותך. אתה בטוח שאתה חותר לאגוז?"

ביום הראשון שלו באימונים עם אמיר הוא לא היה בטוח בכלום. היום, הוא די סגור על עצמו. "מה אני אעשה ביחידה מודיעינית, תגיד לי?" אופק התרחק קצת ואפשר לפלג וחגי להצטרף למעגל קטן. חגי הצליח להתקבל לחובלים על פי בקשתו בתחילת היום ופלג ממשיך הלאה לשייטת. לא פלא שהפרצוף שלו חמוץ. הוא רצה סיירת.

וכנראה גם מקנא בו עכשיו אבל לא אומר בקול.

אופק נפרד מהחבר'ה, יודע שישמור על קשר רק עם לביא. רגליו כאבו והוא היה מותש כמו שהרבה זמן לא היה, אבל הוא ידע שאין לו הרבה זמן לנוח. עוד כמה חודשים גיבוש מטכ"ל, ומשם הוא מקווה להגיע לאגוז.

בזמן הפנוי שנשאר לו, הוא יצטרך לשבת עם דוד אבי ולשמוע איך בדיוק הוא אמור לשכנע את המאמנים שהוא טוב יותר לאגוז ובכלל, בכלל, בכלל לא יהיה טוב לסיירת מטכ"ל.

 

[debugger]

ונופלים אחד אחד מהגיבוש,

מדובר ביום סיירות, לא גיבוש.
חוץ מזה, מילים כמו גיבוש מוזכרות בפרק קצת יותר מידי פעמים (לטעמי...) הייתי מחליפה למשפט כמו- בעוד אחרים מתנשפים בכבדות ופונים לאזור בו הותירו את ציודם האישי.

 

[חני גרשון]

מדובר ביום סיירות, לא גיבוש.
חוץ מזה, מילים כמו גיבוש מוזכרות בפרק קצת יותר מידי פעמים (לטעמי...) הייתי מחליפה למשפט כמו- בעוד אחרים מתנשפים בכבדות ופונים לאזור בו הותירו את ציודם האישי.

קיבלתי
למרות שבעגה העממית גם ביום סיירות קוראים לחבר'ה מתגבשים.
אבל כן, השורש הזה מובא הרבה מידי פעמים...
מביך שזה קרה לי, במיוחד אחרי שיש לי נטיה להתעצבן על כאלו דברים. [כמו סופרת אחת שאין לי טעם להביא כאן את שמה, שבעמוד אחד יכלתי למצוא 13 הטיות של השורש בכה...]

 

[debugger]

אבל הפרק מדהים! מאוד נהניתי מהקריאה!

 

[ר' יעקב ישראל]

פרק יפה מאוד!
הערה קטנה

הרבה שאין ספק שעברו גם הם אימון אינטנסיבי.

המשפט מרגיש לי לא הכי חלק, לא יודע לשים את האצבע בדיוק.

לגבי כיוון להמשך,
אולי כדאי לתאר שיחה של הדוד עם האבא, כזאת שתיתן פרספקטיבה נוספת על אופק מכיוון חדש.

 

[חני גרשון]

פרק יפה מאוד!
הערה קטנה

המשפט מרגיש לי לא הכי חלק, לא יודע לשים את האצבע בדיוק.

לגבי כיוון להמשך,
אולי כדאי לתאר שיחה של הדוד עם האבא, כזאת שתיתן פרספקטיבה נוספת על אופק מכיוון חדש.

רעיון מעולה!
לא חשבתי עליו.
כן המפקד!

 

[חני גרשון]

זאב סגר את הדלת אחריו באנחה, משאיר את שני בניו וויכוחיהם הבלתי נגמרים מעברה השני.

"הם יגדלו", גיסו, שהוא לו כאח, חייך אליו בעידוד ופסע יחד עימו אל הספסל שבצל עץ התאנה.

"יבוא יום שאני אפסיק לחשוב איפה פספסתי בחינוך שלהם?" זאב שאל בבת שחוק, אבל ההומור לא יכל להסוות את המרירות הקלה שנגעה בו.

אבי התיישב על הספסל, רגל על רגל. "לא פספסת, זאב", אמר תוך כדי שנשען אחורנית. אי אפשר שלא להתפעל מנוף הרי השומרון שנשקף מהגינה המטופחת. באופק, הרחק, נראו בנייניה הראשונים של ג'נין, העיר השנואה על כל לוחם שאי פעם דרך בתוכה. מעכירים את המראה השליו. "הם אחים, ואחים רבים. במיוחד כשהם בגיל הטיפש עשרה. ולא, אופק עוד לא יצא מהבור הנוראי הזה".

זאב התיישב לידו באיטיות וידו יישרה כמה קמטים בלתי נראים בחולצתו הבהירה. "כן, הוא באמת ילד", משהו בו קצת נרגע, אבל דאגה חדשה מיהרה לתפוס את מקומה. "אתה בטוח שכדאי שילך כבר עכשיו ליחידה מובחרת? הוא ילד, כמו שאמרת. מצד אחד מתאמן כמו מטורף, ומצד שני – ממשיך לבנות מלכודות לעמית".

"שמרוויח אותם ביושר", אבי מציין בחיוך מסוים.

"כן", הסכים עימו זאב מכל הלב, אבל לא נתן להערה להסיח את דעתו. "אולי כדאי שילך למכינה צבאית... הוא יתבגר, ילמד משמעת מהי, לא יפול לצבא תינוק כמו שהוא עכשיו".

שתיקה השתררה ביניהם, מופרת רק על ידי ציוצי ציפורים ורחשי הטבע שסביבם.

הוא לא היה מוכר את השלווה הזאת בעד שום דבר בעולם, אבי הרהר ונשען קדימה, מרפקיו נעוצות בברכיו. "אתה מכיר את הבן שלך, זאב", אמר חרישית, "הדבר העיקרי שמניע אותו עכשיו זה להוכיח שהוא מסוגל להתקבל לאגוז. להוכיח לאמיר, שלא הפסיק להפגין כמה הוא לא מאמין בו, להוכיח לי, להוכיח לך".

החלק האחרון של המשפט תפס את זאב לא מוכן. "מה זאת אומרת להוכיח לי? מה הוא צריך להוכיח לי?" אופק מעולם לא התחשב בדעתו יותר מידי, בלשון המעטה. הוא אמנם כיבד, וניסה להקשיב לו, אבל אי אפשר לומר שאופק הוא ה-ילד-טוב-ירושלים של ההתיישבות.

"אתה אבא שלו", לאבי הדברים ברורים, אבל אולי רק כיוון שהוא מתבונן מבחוץ. "אכפת לו ממה שאתה חושב עליו. אם אתה שואל אותי, הוא רוצה להוכיח לך שהוא יכול להיות עוד דברים חוץ מטראבל מייקר. הוא לא יאמר כזה דבר בקול", השיב על השאלה שעמדה על קצה לשונו של זאב, שביב חיוך על שפתיו. הצצה בשעונו גילתה שהוא עומד לאחר לישיבה. אם לא יצא עכשיו, הבור בתל אביב לא ישמח. "אני זז", קם ממקומו, מנער את מכנסיו מאבק.

הם הלכו יחד אל הכניסה לחצר תוך כדי שיחה קלילה על כל נושא בעולם. כשהוא התחתן עם אשתו, תמיד זאב נהג לומר, הוא לא ידע שבעסקת החבילה הוא מקבל גם את חברו הטוב ביותר. אולי היו מעלים את המחיר של הכתובה.

"דוד אבי!" צעקה נשמעה מפתח הבית, ופניו של נער שאמור להיות בוגר נראו שניה אחר כך. "רגע, אל תפתח את השער!"

ידו של הקצין הבכיר קפאה באוויר בדרכה אל הידית. "מה עשית עכשיו, אופק?"

כשצחוק משועשע מלווה אותו אופק רץ לעבר השער, התעסק כמה דקות בכמה חוטי דייגים לא נראים, שחרר כמה ברגים, ולבסוף יצא עם פנס במצח כשכדור מתכת זעיר פגע במצחו.

"אתה בנית את המערכת הפיזיקלית הזו", אבי התעלם לחלוטין מהשעון. אחיין שלו גאון מטורף אם הוא הצליח לבנות את זה בעצמו.

אופק משך בכתפיו. "אני ואביתר. לקח לנו הרבה זמן עד שעשינו את כל החישובים, ואחרי שנכנסת גמרתי את השלבים האחרונים".

לא אבי ולא זאב היו צריכים לשאול עבור מי המערכת יועדה. עוד שתי דקות הספרייה נפתחת, ועמית יהיה הראשון לזנק אליה.

בניע ראש אלגנטי אבי החליק החוצה אל רכבו, משאיר אב חסר אונים וחסר מילים על יד בנו בן השבע עשרה, שנראה שאת כל השכל שקיבל לכבוד גילו המתקדם השקיע במקומות הלא נכונים.

מישהו צריך דחוף ללמד אותו מסחר.

 

[ר' יעקב ישראל]

התפתחות מרתקת!
משמח לראות שקיבלתם את ההמלצה שלי.
הערה קטנה:

הבור בתל אביב לא ישמח.

יושבי הבור בתל אביב לא ישמחו. או משהו בסגנון.
האמירה ביחס לבור עצמו, לא נשמעת לי תקינה תחבירית.

 

[ת.עקבי]

כשהוא התחתן עם אשתו, תמיד זאב נהג לומר, הוא לא ידע שבעסקת החבילה הוא מקבל גם את חברו הטוב ביותר. אולי היו מעלים את המחיר של הכתובה.

משהו במשפט לא תחבירי, נסי לשכתב אותו שיהיה ברור יותר. לדוגמא:
תמיד נהג זאב לומר שאילו היה יודע שעם נישואיו היה מקבל את (אולי זוכה ב מתאים יותר ממקבל את?) חברו הטוב ביותר - היה משלש את סכום הכתובה.

 

[חני גרשון]

התפתחות מרתקת!
משמח לראות שקיבלתם את ההמלצה שלי.
הערה קטנה:

יושבי הבור בתל אביב לא ישמחו. או משהו בסגנון.
האמירה ביחס לבור עצמו, לא נשמעת לי תקינה תחבירית.

כשנותנים עיצות טובות, מקשיבים להם...

משהו במשפט לא תחבירי, נסי לשכתב אותו שיהיה ברור יותר. לדוגמא:
תמיד נהג זאב לומר שאילו היה יודע שעם נישואיו היה מקבל את (אולי זוכה ב מתאים יותר ממקבל את?) חברו הטוב ביותר - היה משלש את סכום הכתובה.

משהו בהחלט לא תחבירי. תודה שהארת את עיני.

יש עוד עיצות בנוגע להמשך?
או אולי מישהו רוצה לכתוב דמות מסויימת מתוך הדמויות שכאן [לא אופק...]?
זה לא סיפור כבד, שאמור להגיע יום אחד למדפים של יפה נוף. הוא התלמדות של כולנו...

 

[debugger]

או אולי מישהו רוצה לכתוב דמות מסויימת מתוך הדמויות שכאן [לא אופק...]?

כן!!!
תני לנו קצת על עמית, לא מנקודת מבט של אופק.
עמית נשמע בחור מעניין, תרחיבי אותו!

 

[חני גרשון]

כן!!!
תני לנו קצת על עמית, לא מנקודת מבט של אופק.
עמית נשמע בחור מעניין, תרחיבי אותו!

אולי את תכתבי לנו על עמית?
ההצעה שלי הגיעה עבורכם... אני כותבת על התהליך של אופק, וזאת המטרה שלי כרגע....
אבל למה שמישהו מכם לא יקח את עמית כפרויקט? [אין עליו כל הזכויות שמורות. על עמית, זאת אומרת. אפשר לעצב לו את האופי כבחירתכם...]

 

[פניני ריין]

.

 

[חני גרשון]

ממש מצטערת, @פניני ריין , אבל התקשיתי להבין את עומק תגובתך....

בסוף, זאב החליט שהם יצאו למטווח. אופק התעקש על חץ וקשת.

"זה הרבה יותר מאתגר", הסביר תוך כדי שנכנס לרכב.

המטווח הקרוב בירושלים, והנסיעה לשם לא ארוכה. היא עוברת בנעימות, פרי מאמצים מרובים של זאב. זה לא היה קל, מה שבטוח. אבל התוצאה הייתה שווה את זה.

המטווח היה ריק באורח חריג. בעל המטווח, גבר שמנמן עם כובע מצחייה קיבל אותם בדלפק.

"אתה... אופק, לא?" עיניו הצטמצמו כשנבר בזיכרונו. "היית אצלנו פעמיים, לא?"

אופק נד בראשו.

"אתה תמיד מזהה את הלקוחות שלך?" זאב התעניין.

בעל המטווח נענע בראשו לשלילה. "רק כשהיכולות שלהם יוצאות מן הכלל", קרץ אל הנער, שעיניו גלשו אל שורת הקשתות שעל הקיר. "אחרי שהוא קלט איך משתמשים בקשת, הוא רק נהיה טוב יותר ויותר. הוא מעולם לא החטיא את המטרה".

מהר מאוד התברר שרק אופק יירה היום. אבא שלו יודע להתעסק עם אקדח ומעלה, אבל חיצים וקשתות לא היו בדיוק התחום שלו.

"באיזו קשת אתה בוחר היום, אופק?" בעל המטווח נעמד לצידו. ידו של אופק נשלחה אל אחד הקשתות.

"הולך על מאתגר, הבן שלך", בעל המטווח פינה את אשפת החיצים הקבועה לרצפה מהחיצים המיועדים לקשתות מודרניות, בעלות כוונות דיגיטליות. "קשתות מהסוג העתיק לא קלות להפעיל".

אחרי שהאשפה מולאה מחדש בחיצים מהסוג הנכון, אופק נעמד בתחילת המסלול. עשרים וחמישה מטרים ממנו הוצמדה המטרה לקיר המרופד. הוא ייצב את הקשת בידו, הצמיד חץ למיתר ומשך אחורנית. שתי שניות לדיוק התנוחה, מרפק בגובה היד ואצבעות בקצה השפתיים, חישוב מהיר של מרחק הנפילה של החץ לפי מתיחות המיתר, והוא שחרר את המיתר.

הקשת לא הייתה מוכרת לו מספיק, וזה הסביר את העבודה שהוא פגע במטרה בשורה החמישית ולא במרכז. בירייה השלישית הוא כבר פגע בשורה השניה.

החץ החמישי והאחרון שבאשפה ננעץ בעיגול האדום שבמרכז והתנועע שניות ארוכות.

אף אחד לא ירה לצידו כך שלא היה עליו להמתין עד שהאחרים יסיימו את הסבב. הוא חצה את השטח, תלש את החיצים וחזר לעמדה.

"אי אפשר לומר שאני לא מתאמן", הקדים אופק את בעל המטווח ההמום. "בניתי לי קשת ואני מתאמן בבית".

בעל המטווח נענע בראשו באי אמון. "הוא משהו מיוחד, הבן שלך", מלמל לזאב, שנבוך.

מה הוא אמור להגיד לבן שלו?

מחמאות זה לא הצד החזק של הקשר שלהם.

אז הוא אמר לו יפה מאוד, אופק נד וחזר לירות, והכל היה חוזר לקדמותו. המטרה של היציאה שלהם לא הושגה.

"אני אהיה מופתע אם אגוז לא יחטפו אותך", הוא פלט במאמץ, פניו מסמיקות תחת זקנו. אופק הפנה אליו מבט מופתע, שולח את החץ לפינה הימנית. זאב החזיר במהירות את הבעתו לשגרתית.

"אה", אופק לא ידע מה עליו לענות. במקום להגיב, הוא חזר לירות במטרה המחוררת שבקצה השני של החדר.

הפעם הוא קלע הכל בול.

לא יודע להסביר לעצמו למה. ומה גרם לו להרגיש ממוקד יותר, נחוש יותר, בטוח בעצמו.

 

[ת.עקבי]

"אתה... אופק, לא?" עיניו הצטמצמו כשנבר בזיכרונו. "היית אצלנו פעמיים, לא?"

אופק נד בראשו.

"אתה תמיד מזהה את הלקוחות שלך?" זאב התעניין.

בעל המטווח נענע בראשו לשלילה. "רק כשהיכולות שלהם יוצאות מן הכלל", קרץ אל הנער, שעיניו גלשו אל שורת הקשתות שעל הקיר. "אחרי שהוא קלט איך משתמשים בקשת, הוא רק נהיה טוב יותר ויותר. הוא מעולם לא החטיא את המטרה".

הקטע יפה מאד. התקשיתי להאמין לשורות האלה. היה פעמיים במטווח, הספיק ללמוד את אופן השימוש ומאז מעולם לא החטיא? מתי - בפעם השניה? ממה שידוע לי זו חתיכת אומנות לירות בחץ וקשת...