אתגר אנטי-גיבור

  • הוסף לסימניות
  • #1
בעז"ה


"אנטי-גיבור הוא הדמות הראשית בסיפור, שאינו מאופיין באומץ לב, גבורה, כריזמה או הופעה מרשימה.
...האנטי-גיבור הוא בעצם היפוכו המושלם של הגיבור הקלאסי. אמנם הוא מעורר לעיתים גיחוך או סלידה בתחילה, אך במהלך היצירה הוא רוכש את לבו של הקורא, שלומד שדווקא תכונותיו הזרות, המגוחכות, או לחלופין השליליות, הן אלו שמעוררות בנו אמינות." (ויקיפדיה).


חודש אלול הוא החודש המושלם לאנטי-גיבור.
האנטי גיבור לא השיג את כל מה שהוא רצה; הוא לא הגיע להיות מה שהוא מאמין בו; הוא מגיע לסוף השנה ומתבונן, בעצב, על כל המלחמות שהיה יכול לנצח והפסיד בהן.
חודש אלול הוא החודש המושלם לאנטי-גיבור.
כי בחודש אלול, כך מובא בחסידות, המלך מגיע אליו. אל השדה.
המלך לא נמצא בהיכל מלכותו, מוקף בשומרים ומעורר יראת כבוד ופחד, כמו שיהיה בחודש תשרי.
בחודש אלול המלך יוצא מהארמון, לבוש בבגדי מסע נינוחים, הבעת קבלה ובת צחוק על פניו, והוא מגיע עד אליו. אל האנטי-גיבור.
אותו אנטי גיבור שלא מצליח לומר תפילה ארוכה, משתפכת; שיש לו רק מילים בודדות, וגם הן יוצאות בקושי. הוא לא יכול להבטיח הבטחות רבות רושם, אולי קבלה אחת קטנה, שגם בה, מנסיון, הוא בספק אם יצליח לעמוד. אותו אנטי גיבור למוד כשלונות, מאוכזב, רחוק כל כך מדמות הגיבור.
לאנטי גיבור הזה המלך מגיע, בפנים שוחקות, עד אליו. איתו בשדה, מקבל את כולו, מכיל, נוכח. והמילה הקטנה, ההחלטה המזערית, שהיו נראים, אולי, בהיכל המלכות ככל כך שוליים וחסרי משמעות- הופכים לרגע של קרבה. אותן בקשות קטנות, שנאמרות עמוק מתוך קפלי הלב, ושלצד השומרים והשרים היו נראות כל כך לא מתקבלות על הדעת- מתקבלות שם, בשדה, באהבה.

"משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח”כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה."

(רבי שניאור זלמן מלאדי, לקוטי תורה פר’ ראה ע’ לב)


אז זה האתגר:
תכתבו לנו סיפור עם אנטי גיבור.

הוא לא מושלם. הוא לא בעל תכונות נערצות. יכול להיות שהוא אפילו לא מכוונן לשאיפות נעלות, או שאלו התרסקו יחד איתו בנפילה עמוקה ולא פוטוגנית.
הוא אנטי גיבור. והוא הדמות הראשית שלכם.


האתגר יסתיים בעז"ה בעוד שבועיים, י"א אלול.
והנה כאן הנספח, לתגובות או הערות, או ל"היה כבר אתגר כזה ב2017, כמדומני".
בהצלחה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
שבע יפול צדיק- וקם
שוב נפלתי. מתי אקום? אולי מחר

שוב צעקתי על הילדים
מתי כבר תהיו מיודדים?
מתי יהיו מילותי מדודים?
אולי מחר

שוב לשון הרע דיברתי
שוב פלטתי ולא התגברתי
מתי אומר על לשוני שמרתי?
אולי מחר

שוב ברכתי ולא התכוונתי
להודות בלי להתכוון ההנתי
מתי אומר- לברכתי האזנתי?
אולי מחר

שוב קריאת שמע על המיטה מילמלתי
תוך שכמעט שאת עיני עצמתי
מתי אומר מסידור שפתחתי?
אולי מחר

שוב לשכנתי שיקרתי
מלתת את דירתי -על אחרים המרתי
מתי בשמחה אתן- אמרתי?
אולי מחר
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כל אחד בחייו הוא חקלאי לעצמו
גיבור בלתי נלאה של האמונה
זורע דמעותיו וממתין לפקודה מאביו
שנושא אותו על כפיו

בכל פעימה קיימת שמיטה חדשה
האיפוק
הצעקה הגנוזה שלך אל אלוקים
הכאב מנשיכת השפתיים
השביתה
הכניעה
הידיעה שהוא אחראי על הפריחה
ואז המבט הרגוע, המשלים
אל השדות סביב
האנשים הקמלים
הגופות שמכונות בני אנוש
צהובות- חומות
פני האלמוות שרכשו לעצמם
רקובים

אדון, ראית כי ידך קשורות תחת חוטי הניווט.
הבנת ש
יש סודות גלויים שלא מובנים, לא לכולם.
לא לך.
הטרקטור הטיפשי שהצבת ההולך ונפרם, עתיד ללחוש לך אותם.
גביע הזהב שדמיינת לקבל ימתין לך בכור האדמה העכור.
אות הגיבור השמור רק לך יפרע דורות תמימים אחרי.

אלוקים מצווה. רוצה שמיטה.
הוא יודע מתי להשקות, מתי להרעיב לשובע.
הוא שולח את השמש לצמיחה, לוקח. ואז מחלק גשם.
הוא נושק בחיבה לכל יצירה סביבך ושר לה למות כשהגיעה זמנה.
בינתיים, אתה מחזיק בכל פיסת צינור שמחברת אותך אל התקווה, נשען ובוטח.

חקלאים, ברואים,
באומץ לב הפנמתם כי אתם לא באמת מכירים עונות. לא חתמתם חוזה עם האדמה. לא איתכם.
מיליוני חלקיקים סביבכם עשויים להיות פרק מספר החיים שלכם. לא בעטתם בהם.
הנחתם, הנחתם להם לכאוב לכם
כדי לגלות כמה משוחררים אתם.
כמה צבעוניים, פורחים
כמה חיים.

תמיד הייתה האדמה. תמיד היו שתילים. תמיד חיכה הגשם.
אך החקלאי שרטט מעגל סדור ולא נע.
כעת הוא שומט, שלוו לטובת האמונה.




והנה שדותיו כולם שלמים.
גם אם לא.
וכתר יהלומי האלוקות
סוף סוף
מוטבע לראשו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
זה היה ביום הראשון של השנה, ואני נכנסתי בזמן לכיתה והתכוונתי להתישב במקום הקבוע שלי, וראיתי את שרי יושבת שם ולידה יפי, מה היא חושבת לעצמה.
"קומי!" אמרתי לה והזזתי לה את הילקוט כדי שיהיה מקום לילקוט שלי. "זה המקום שלי!"
"מה את צועקת?" צעקה שרי, "ואל תגעי לי בדברים! מטונפת אחת!"
"זה המקום שלי!" חזרתי ואמרתי. אז אמרתי קצת בקול מה קרה? היא צורחת הרבה יותר בקול ממני אז מה היא אומרת לי מה לעשות. פעם הבאה שלא תתישב איפה שלא צריך.
"לידיעתך אני ויפי באנו מוקדם ותפסנו את המקום," קולה לעג ופתאום כל הכיתה היתה מאחוריה. "נכון יפי?" "נכון" אמרה יפי וכל שאר הבנות מאחורה כאילו הסכימו איתה.
"עופי לי מהמקום!" עכשיו באמת צעקתי. רציתי להעיף לה את הילקות והקלמר שהיא כבר שמה על השולחן אבל היא סוככה על הכל בידיים. אני אעיף לה את הידיים. היא לא תעשה מה שהיא רוצה!
"מה קורה כאן?" המורה נכנסה לכיתה והסתכלה עלי וכבר ידעתי שלא משנה מה אני אגיד. ובאמת היא אמרה לי ללכת לשבת במקום האחרון בסוף ושאין מקומות שמורים משנה שעברה. זה המקום שלי. אני חושבת והולכת למקום האחרון. שמה את הילקוט ואז יוצאת מהכיתה. לא רוצה להיות בכיתה הזאת ולא אכפת לי משרי. לאף אחד לא אכפת שלקחו לי את המקום. לא אכפת ממני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ב"ה



אב תשס"ג – כפר הנופש לבבות



החדר הלא גדול חם, חם מאוד, על אף מאמצי המזגן שבקצהו. הדבר לא משפיע כהוא זה על מצב הרוח של הילדים המיוזעים, משתתפי קייטנת "ילדי לבבות" הנערצת. הם חובשים לראשיהם כובעים בצבע אחיד, נושאי לוגו הקייטנה, וצורחים במלוא גרון את ההמנון הדי קליט שלמדו זה עתה. על הבמה המאולתרת שלפניהם, עומד צעיר אדום שיער וכריזמטי, העונה לשם "המדריך".

בשורה השלישית, בכיסא הצמוד לקיר, יושב דודי. אחיו שמולי הקטן ממנו בשנה, הלך לשבת בשורה הראשונה, רצה להידבק בזוהר הנושב מהבמה הנחשקת. דודי מעדיף את הקיר, הקיר אינו דורש ממנו לדבר, או למצער לצרוח בשביל כרטיס להגרלה. הוא נהנה מהאווירה, השירים, ואפילו מהצפייה בילדים האחרים המתחרים בתחרויות שונות על הבמה.

"שרתם מצוין!" אומר המדריך, ועיני הילדים נוצצות. "ועכשיו..." – הוא עובר ללחישה צופנת סוד "יש לי הפתעה מיוחדת לקייטנה של תשס"ג". מבטו מרצין, והחדר כולו מטה אוזן. "ביום האחרון של הנופש, תהיה הופעה גדולה, עם זמר מפורסם ותזמורת. דיברתי עם מנהל הנופש, והוא הסכים שנופיע על הבמה עם ההמנון של הקיטנה!"

"יששששש!!!" הילדים צורחים. חלקם קופצים על הכיסאות, ומנופפים בידיהם בהתרגשות. ליבו של דודי הולם בעוז. הוא כל כך אוהב לשיר, וכולם תמיד אומרים כמה הם אוהבים לשמוע אותו שר, האם זאת ההזדמנות שלו? בדמיונו הוא רואה את הבמה הגדולה, את הילדים כולם בבגדי שבת, ואת פניהם של המבוגרים היושבים לפניהם, ומתענגים על הקולות הערבים. פניו מאדימות באחת.

"רגע" המדריך מהסה בידיו את העדה המצווחת "זה עוד לא הכול. אני אבחר עכשיו כמה ילדים שרוצים לשיר ושיודעים לשיר, והם ישירו סולו את הבית השני של ההמנון! מי שרוצה וחושב שהוא יכול, שירים את היד".

האצבע שלו משוגרת אל-על כמו מאליה. בשבריר שניה הוא מוריד אותה, מקווה שאיש לא ראה. הלב שלו טס על אוטוסטרדה מטורפת. הוא חייב את זה! הרי זה החלום בכבודו ובעצמו! הוא לא יכול. הוא מסמיק רק מהמחשבה. ים של אצבעות סביבו, מחשבותיו מיטלטלות כמו ספינה שנקלעה לסערת אימים. "אתה, אתה, ואתה שם בשורה השניה. עוד מישהו?" שלושה כבר בחר המדריך. יש לו עדיין סיכוי! הוא מרים את האצבע, אבל משאיר את היד למטה. מאחורי משענת הכסא שלפניו. כאילו משאיר את ההחלטה לגורל. אם יראה המדריך, יעלה. ואם לא, אז לא.

בזווית העין הוא רואה את שמולי אחיו מנופף באצבעו במרץ. משהו עכור עולה בגרונו, כשהצעיר הג'ינג'י פונה אליו בהתעניינות. שמולי אינו יודע לשיר. כשרונות רבים לו לשמולי, הוא חברותי מאוד ותמיד מנצח בתופסת, אבל המוזיקה רחוקה ממנו כרחוק כפר הנופש מהבית. עכשיו יתפוס שמולי את מקומו הבטוח? התסכול חונק אותו.

מבעד למסך עמום ונוזל, רואה דודי את אחיו משוחח בלהט עם המדריך, הוא מופתע לראות אותם מביטים עליו. "איפה?" שואל המדריך, ושמולי עונה בביטחון "שם, ליד הקיר".

"אתה רוצה להיות במקהלה?" השאלה ישירה מידי. הסומק מבעיר את לחייו באש כבשנית. הוא מנענע בראשו לשלילה, כשזעקת "כן!!!" ממלאת את חלל המוח שלו.

"למה דודי? אתה תהיה הכי טוב שם!" שמולי באמת לא מבין. הוא לא יכול להבין. למה, הוא שואל. יש לו המון סיבות ששמולי לא מכיר. למשל האש הזו בלחיים, והפחד שלו שיזייף וכולם יצחקו, ו... ו... מה עוד?

הוא באמת שואל את עצמו. הוא כל כך רוצה, הוא באמת לא יוכל להתגבר על הפחדים כדי להגשים חלום?

כאילו קרא את מחשבותיו, שואל המדריך "אתה בטוח שלא?"

לא. הוא לא בטוח בכלום. אבל ראשו מהנהן, והוא רק רוצה שיעבור הלאה. המדריך לא מתעכב, ומרכז את הילדים שנבחרו. הם נרגשים ומצחקקים, ושמולי כבר צוחק איתם גם כן.

הוא חוזר למקומו ליד הקיר, ומשפיל את עיניו בהשלמה. שוב לא היה לו אומץ. החלומות יחכו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
בס"ד

הוא יושב שם, מפריח ענני עשן לאוויר ובוהה.

הוא לוקח לגימה נוספת מהבקבוק שמונח מולו ונותן להזיות להמשיך לשטוף את מוחו, עיניו המזוגגות רואות ולא רואות את הקטטה שבצד החדר הקטן, צעקות ושברי זכוכית מתעופפים על יד אוזנו.

מישהו דוחף אותו קצת והבל פיו החם מורגש על לחיו, הוא זז מעט ומפנה מקום לצידו בלי להזיז את מבטו. החלל המחניק שמסביבו לא מעיק עליו, הוא רגיל, האם הוא אוהב את זה? הוא לא יודע, כבר הרבה זמן שהוא לא מרגיש כלום.

זה טוב לא להרגיש כלום. ככה אין כאב על שוגי שלא יכולה לצאת מהמיטה. על אמא שיושבת לצידה עם מבט מיוסר, ועל אבא שיושב על הכסא המרופט שלו וגונח על הראיה שלו שכבר לא תשוב.

זה טוב לא לחשוב על דברים כואבים כאלה. יבורך מי שהמציא את משקאות הפלאים האלה, שנותנים לך אפשרות להגיע לעולמות אחרים, של חוסר תחושה, להיות עטוף בענני צמר גפן ורודים.

אז נכון שצריך ללגום עוד ועוד אחרת הראש מתחיל להלום והכל בא כואב יותר ועוצמתי יותר, אבל המחיר של הוזזת היד לכיוון הפה שוב ושוב שווה את קהות החושים המבורכת.

ככה הוא לא רואה את המבט המאוכזב של אמא כל פעם שהיא מביטה לעברו, כך גם הוא לא שומע את ידו הכבדה של אבא המונחת על כתפו ומבקשת ממנו לשאת בעול פרנסת המשפחה, כי הוא פוטר לאחר שאבד מאור עיניו. הכי חשוב, בצורה הזו הוא לא שומע את לחישותיה של שוגי, הלחישות שמתחננות לפרוסה קטנה של לחם, ואת יפחותיה השקטות כשהיא מבינה שאין.

זה גדול עליו, הוא בעצמו רק נער, לפרנס משפחה? הוא ניסה, ברור שהוא ניסה, אבל לא רוצים להעסיק אותו, בעיה שלהם, הוא חי את החיים, נהנה באמת, לא כמו האלה שעובדים כל היום ומרוויחים כסף אמיתי כדי שהמשפחה שלהם שהם אוהבים כל כך לא תגווע ברעב. פרקי אצבעותיו מלבינים תוך אחיזה בבקבוק הזכוכית.

"היי בחור, איפה הכסף?" אדם גדול גוף נעמד קרוב עליו, מביט בו מלמעלה.

"כ-ס-ף" הוא מראה באצבעותיו למה הוא מתכוון. "אתה מגיע למקום של ג'ו אתה צריך לשלם, פה לא שותים בחסד!" קולו מרעים.

הוא מרים את ראשו באיטיות לעבר האדם השעיר והעצבני שמולו, "אני שילמתי לך לפני שבוע על מה שיהיה.." קולו חורקני, כאילו לא השתמש בו יובלות. "שילמת ונגמר!" ההוא ממשיך.

"אני... אין לי עוד... זה מה שהצלחתי להשיג" הוא גונח, ידיו מתחילות לרעוד מעט, ג'ו הוא לא אחד שכדאי להסתבך איתו.

ג'ו חוכך את ידו בזקנו המדובלל ונראה מהורהר לרגע "אתה יודע מה?" קולו נשמע כמעט אנושי "אני אתן לך לעבוד אצלי בחודש הקרוב, נראה איך אתה בתור עובד, ככה תשלם על החוב ויהיה לך כסף לקנות עוד" הוא מחייך חיוך רחב ומרוצה מהרעיון של עצמו. באמת חסר לו עובד. מספר הנדכאים בעיר גדל לאחרונה.

הבחור מהנהן במהירות "תודה לך אדוני", הוא מכחכח בגרונו, מנסה לעבות את קולו. הוא יעבוד אצלו וירוויח כסף לכסות את החוב, ואולי ישאר לו קצת מיותר, ואולי... אולי אפילו יצליח למצוא פרוסת לחם ישנה בזול בשביל שוגי, רק אולי, הוא לא מתחייב לכלום, אבל אולי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
המים שקטים, אואזיס מתקדמת אל היעד הבא שלה כשהיא נושאת בתוכה 6,450 מפליגים. הם פזורים בכל רחבי האניה על מתקניה המשוכללים. ילדים בגילאים שונים משחקים במגרש הכדורסל, אחרים פורקים את המרץ על קיר טיפוס, אמהות רבות מעדיפות, כמה, צפוי, לערוך קניות במתחם הקניות.

אני נח על המיטה עם המצעים הרכים. חופשה מושלמת. תמורה מלאה לכל דולר. עיני נחות על המדף. קצת עמוס מדי ממזכרות. היה כדאי לפזר אותן, לתת להן את המקום הראוי להן. הנה לדוגמא, קשת העץ המגולפת מהאי הקריבי שביקרנו בו אתמול, היה מתאים יותר לתלות אותו על הקיר. אני לוקח מקדחה וקודח כמה חורים קטנים באניה. תוקע ברגים, תולה את הקשת והולך לאכול.

אני מבלה את הערב לא רע וחוזר אל החדר. יש בחדר לחות מוזרה וריח של ים. שלולית קטנה נקווית לה על הרצפה. הייתי ניגש לצוות התחזוקה אבל האמת...טוב, זה מביך. רק לחשוב על העובדים מתלוצצים על האדיוט מחדר 312.

המים מבעבעים דרך החורים. אני רץ לנעול את הדלת ונכנס למיטה, מכסה את הראש בשמיכה. חלום מוזר, כאילו אני שוחה בבריכה עם פיג'מה. אני פוקח עיניים ורואה שזה מאוד מאוד לא חלום. יש רק כמה שינויים קלים. אני אמנם עם פיג'מה אבל לא בתוך בריכה אלא בתוך תא אניה מוצף מי ים. לא רק הפיג'מה ואני שוחים בים אלא גם המיטה.

אני ניגש אל הקיר ותוחב אצבעות לחורים, לעצור את השטף. האצבעות שלי יצילו לא את הכפר ההולנדי ההוא, הם יצילו 6,450 איש. מפלס המים עולה ואני לא מרפה. אני לא מרפה גם כשצועקים לי:תפתח! לא מרפה גם כשדופקים על הדלת, לא מרפה גם כשפורצים את המנעול, לא מרפה גם כשהאצבעות לא מצליחות לעצור את הזרם, לא מרפה גם כשהאניה נוטה על צידה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ב"ה

היה זה אחד המחזות המוזרים אותם ראיתי אי פעם, ידעתי זאת אז, כאשר התרחש הדבר, וגם זמן רב לאחר מכן כשנזכרתי באותו העניין.

המקום, במעמקי מנהרות הכותל המערבי שוכנת לה אבן, אבן זו נמצאת מול קודש הקדשים, ומקום זה מקודש במיוחד.

באותה התקופה היתה אפשרות להגיע ולהתפלל שם במשך כשעה, עד שבאו נשים נוספות ואז היה רצוי לצאת ולאפשר אף להן להתפלל שם, בדרך כלל עמדו שם כעשר נשים בתפילה.

כשנמצאים במקום אין אפשרות שלא לחוש את גדלות המקום, הלב מתמלא על גדותיו והעיניים, הלא הן מפתח הלב מזילות דמעות כמים.

היתה לי הזכות להגיע, להתרגש ולהתפלל, תוך כדי תפילתי עומדת שם אישה ומתפללת בקול רם, אבל הדיבורים אותם דיברה היו דיבורים נוראיים, היא אמרה על עצמה דברים שתחרדנה אוזניים מלשמוע.

"אני גנבת", היתה ההגדרה הקלה מבין שלל הדברים הרעים שאמרה על עצמה.

מה לעשות? מצד אחד היה נשמע שאישה זו אינה בריאה בנפשה, אבל מצד שני איך אפשר לשמוע אישה אומרת על עצמה דברים שכאלה?

לבסוף אפילו בלי לקבל החלטה פשוט התערבתי לה בתפילתה, ניגשתי אליה ואמרתי לה בשקט, את לא גנבת, את אישה צדיקה.

היא התנגדה לדברי אני כן גנבת, היא התווכחה איתי, את לא, אחזתי בשלי.

ואז הגיעה עזרה מכיוון נוסף אישה שהיתה באמצע תפילה, היא לא יכלה לדבר אבל היא החרתה אחרי בלי מילים אלה בהברות, אוהו אוהו.

את רואה אמרה לי האשה שקראה לעצמה "גנבת" ועוד שלל כינויים שהיו שולחים אותה יישר למקום שהוא מאחורי סורג ובריח, את רואה, היא אומרת שאני כן גנבת.

את לא! התווכחתי איתה שוב.

האישה הזאת אומרת שאת לא.

אותה אישה הצביעה עלי ושוב אמרה אוהו, אוהו, משמע, זאת שאני מצביעה עליה, צודקת.

את רואה גם היא אומרת שאת צדיקה.

המשכנו להתפלל, כל אחת עומדת לפני קונה, ברגשות נסערים, המראה הזה, של כלי שבור לא עזב אותנו בתפילתנו.

עד היום אינני יודעת עם היה עלי להתערב בתפילתה של אותה אישה, להתווכח עימה ולהוכיחה.

וכי מי יודע מה כוחם של מילים ומי יודע מאין הן באות, ומה הן מגיעות לומר?

ואף זו היתה חלק מאותה התפילה של אישה שבורה זו, "התפילה עוברת דרכי", כך היא אמרה.

אינני יודעת מה היה מצבה של אותה אישה, מהיכן באה ולאן היא הלכה לאחר מכן.

אבל אם יש מישהו שעומד לפני בורא עולם בלב שבור, ומתוודה על חטאיו, תבוא בת קול אחריו ותעיד אתה צדיק.

תבוא בת קול משמיים ותאמר לנו לא חטאתם, ומה שהיה, היתה רוח שטות, אבל אתם בפנימיות שלכם – טהורים וזכים.

וכמו שנאמר בשיר השירים שכולו קודש קודשים: "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אבא חיבק אותו, חזק. כמו שהוא תמיד חלם. וגם נשיקה, אמיתית. אמא בכתה, תמיד היא אמרה שיצא ממנו משהו, בסוף, היא צדקה. והיא גם חיבקה אותו, ובכתה, כינראה שמחה שאבא אוהב אותו.
הסוהר חייך אליו, בעידוד, הוא בכלל לא ידע שהם יודעים לעשות את זה, חוץ מבינם לבין עצמם, או כשהם נהנים מלהעניש מישהו. הוא גם בכלל לא ידע שהרופא יודע לטפל בעדינות, והחובש לדבר יפה, איזה עולם נפלא יש עכשיו. הכל מושלם בשבילו, הוא לא צריך לחטט בפחים כמו מקודם, או לעבוד קשה בכלא, ולבל אוכל יותר גרוע מהפחים, הוא לא צריך לעשות כלום, נותנים לו תעסוקה מעניינת, מדברים אליו יפה, והכי חשוב, אף אחד לא מרביץ לו. קשה לו להתרגל לזה, הוא רגיל להרים יד להגן על עצמו בכל פעם שמישהו התקרב, עכשיו הוא לא צריך, הוא לא צריך לנסות לברוח מהמכים, בתא של שלוש על שני מטר, הוא לא צריך לבכות לסוהר שייתן לו רק עם האלה, ולא עם השוקר, אפילו שהוא לא עשה כלום, ורק הרביצו לו, סתם. "אתה מעורב במריבות כל הזמן, נלמד אותך לקח" זה משפט שאחרי שימוש ארוך מאוד יצא לגמלאות. הוא לא שומע אותו, בכלל. אף אחד לא כועס עליו יותר, ואפילו האסיר שהרביץ לו כל הזמן שלח לו שוקולדים, אמא קנתה אותם, מהכסף של האסיר. זה כ"כ כיף, לשכב כל היום ולנוח, רופאים ואחיות שמתייחסים יפה, חבל שהוא לא נולד משותק, היו לו חיי יפים, אבל טוב מאוחר מלא כלום, טוב שבגלל המכות הוא הפך למשותק, זה כ"כ מושלם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
''אל תסתכל עליי ככה. אתה יודע למה אני עושה את זה''

הגבוה הסתובב סביבו במעגלים שסחררו אותו, הדם שעל גבתו גרד לו. אולם הוא לא יכל לגרד אותו, ידיו היו קשורות למסעד הכיסא המשרדי.

''אתה לא יודע למה אני עושה את זה?'' הוא הצביע על כל ההרס סביב. על המשרד המנופץ, על הדם ששפוך על הרצפה. מוטי לא ענה. סבר פניו הכאוב מוכיח יותר מאלף מילים על תשובתו האילמת.

''היה לי בן.'' המבוגר הגבוה דחף סלולארי מתחת לאפו. בחור צעיר ויפה תואר השתקף שם. מחייך בחיוך יפה וכל כך מוכר. חיוך כואב, מאשים.

''אה, עכשיו אתה מבין. אתה מכיר את הבן הזה. לא סתם מכיר, בחור.'' הגבוה הסתובב אליו, פניו פגיעות עד אימה. ''הוא היה חברך הטוב ביותר. הטוב ביותר!''

הוא התקרב אליו. מרים את סנטרו. ''אלוקים אדירים! איך יכולת?'' ידיו יורדות אל גרונו של מוטי, חוסמות את האוויר, דמעות בעיניו. ''איך יכולת?'' מוטי חרחר, מנסה לנשום. הגבוה עזב את גרונו.

'' הוא היה מושלם'' המבוגר המשיך במונולוג הכאוב שלו. '' כשרוני, יפה תואר, חכם, יותר ממך. אבל הוא האמין בך, חשב שתפרגן על הצלחותיו. אבל אז, ברגע האמת, כשהיית צריך לבחור בינך לבינו, לא היססת לרגע. חנקת אותו. בידיך.''

פניו של מוטי עוטרו בהבעה לא ברורה. אך סנטרו רטט. והוא עפעף מעבר לצורך.

''תספר לי.'' דרש הגבוה. ''איך הייתה נראית הבעת התדהמה, הבגידה וחוסר האונים על פניו ברגעיו האחרונים?'' קולו נשבר, ''מה הרגשת כשחשת את פעימות הלב שלו נפסקות, את יצר החיים הכל כך יפה שלו נעלם?''

הוא פתח סרטון בסלולארי. בנו נצפה שם מחייך, צוחק עמוקות, חי.

זה הרגע שמוטי נכנע לדמעות. כל גופו רטט. פורק את השכול, הצער וייסוריי המצפון שלא נתנו לו לישון לילה שלם מאז.

האב הוציא אולר מכיסו. חד להבים. זעמו משנה את קולו כשהוא צורח ''תדבר! איך יכולת? תסביר!'' הכעס משרטט בפניו קווים מכוערים. משרטט פלגי דם על פניו של מוטי. ''אתה ראוי לאותו דבר.'' הוא מהדק שוב את ידיו על צווארו של מוטי השבור. זעמו מעורב בבכי חסר אונים. מתוסכל.

אך לפתע לוחש מוטי, קולו צרוד. ''אני מתגעגע אליו.''

האב השכול מרפה מאחיזת הברזל סביב קנה הנשימה של מוטי. התדהמה שלו מוחשית. אבל כעבור כמה שניות הוא מתעשת.

''מה אמרת? על מי אתה עובד? אתה זה שרצחת אותו.''

''אין לי שום תירוץ. ואני רק רוצה למות בגלל זה. תחנוק אותי. בבקשה ממך. אני כל כך מתגעגע אליו...'' הוא בוכה. ובצורה אבסורדית משהו, האב מצטרף לבכי הגברי החנוק.

ושניהם. משני צדי המתרס, בוכים ביחד את המוות של האדם שאהבו.

ולאף אחד אין תירוץ לעוולות שבצעו בדרך
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
"אצלנו במשפחה כולם חכמים" אני מספר ליוסי, גאה.

"בדרך כלל במשפחות של חכמים, תמיד יש איזו כבשה שחורה, לפחות אחת. אצלנו זה לא קרה".

"אצלנו כולם מתקלחים קבוע עם אקנומיקה...תסתכל על כולנו" אני ממשיך בקול בוטח.
"אבא שלי מגיד שיעור נערץ, דוד הוא התותח של הישיבה שלו, שרי לומדת תכנות והכי טובה במסלול שלה. והקטנים לא גומרים להבריק... תמרי בכיתה א' וקוראת כבר ספרים על השואה..."

יוסי לא נראה מבסוט מהדיבורים שלי. אני יודע שהמשפחה שלו פחות מפציצה. הוא כן נער מוכשר, שאם לא כן, לא הייתי חבר שלו. אבל כמו המשפחה שלי? אין.

יוסי הוא חבר טוב שלי. אני יודע שהוא מרגיש נחיתי לידי, לא נעים לומר, אבל תכלס זה עושה לי טוב.

"יוסי, מה אתה שותק? אין לך מה לומר?"

יוסי נראה עצבני וממשיך לשתוק. אנחנו חברים טובים, אבל אני יודע שהוא מרגיש דפוק לידי לפעמים. לא נעים, אבל אני חייב לספר על המשפחה שלי. וגם על הייחוס. על סבא שלי שהוא רב ידוע וחשוב. על כך שכל הדודים שלי מיוחדים, עם מוחות גאוניים.

אבא של יוסי הוא סופר, מחבר ספרים יפים. זה נחמד. אני משתדל להחמיא לו על זה, בשביל החסד.

אבל אצלי הכול יותר ברמה, ברוך ד'. זכיתי להיוולד בדיוק במקום הטופ והנכון.

חיים הוא בחור מבריק בשיעור שלי. בחור כשרוני וגם מעניין מאוד, בחברה הוא אטרקטיבי. הוא בא ממשפחה ממש מיוחסת משני הצדדים. לידו אני פתאום מרגיש זיפת. הוא גם מספר על הכ-ס-ף הרב שזורם אצלם בבית. אצלנו יש הרבה פחות.

אז יש גם יותר מוצלחים ממני. וחבל.

אתמול דיברנו החבר'ה, שיחות של עומק של בחורים בישיבה קטנה. כל אחד מפגין את ידיעותיו המדהימות. כמובן שאני וחיים מככבים שם, שולטים, יורים דברי חכמה וטעם. השאלה היא מי יפציץ יותר? אנחנו בתחרות צמודה לאורך כל הדרך.

באמצע להט הדיון, נפלט לי משפט ממש טיפשי מהפה. חיים גיחך בקול, האחרים נהנו לצחוק על חשבוני.

הסומק טיפס על פניי. אווווף איזה בושות!!!!! אני לא מאמין. ניסיתי קצת לתקן, זה לא באמת עבד.

אז גם בתוכי יש איזה טיפשון קטן שמבצבץ לפעמים.

אני לא הכי מוצלח. ואין סולם של טיפשים למטה וחכמים למעלה.

יש רצף ארוך ארוך שעליו אנחנו נעים. לפעמים החכמים הם גם במקום של הטיפשים, ולהיפך.

טיפש מי שחשב שהוא הכי חכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הוא מנגב את הזיעה שמזדחלת מן המצח לכיוון העיניים, ומצמצם את המבט. המכונית האפורה מחזירה לו אור מסנוור ומבט שליו הישר ממעמקי המדרכה. הוא מתקדם אליה בצעדים כבדים, בוחן אותה מכל הכיוונים ושולף את הפנקס.

"רגע רגע רגע", האדם שמזנק מהחנות גבוה ולבוש בחליפה אפורה. הוא מתעלם ממנו, ושומר את פניו קבורות עמוק עמוק בקרבי הדו"ח.

"רגע, תקשיב לי רגע. אני חניתי פה השנייה".

הוא מרים אליו מבט עייף: "אדוני, אתה חנית על המדרכה".

הגבוה מנער את ראשו ומנענע את כתפיו בתסכול: "בחייך, אתה רואה שכל החניון פה מפוצץ. זה היה רק לשתי דקות".

"אני מצטער, אדוני". הוא משפיל את מבטו חזרה אל הפנקס.

הגבוה שותק כמה רגעים, מסתובב על מקומו בעצבנות. אחר כך הוא מתקרב שוב: "לעזאזל, אין לך לב? תראה איך חם, חיפשתי כאן שעות חנייה. זה היה לחצי דקה".

"אדוני, יש סיבה לתקנות.."

"מה, ראית רכב יקר אז נדלקת? הה, זה העניין?"

"אני רק מבצע את התפקיד שלי".

"זה גם מה שהנאצים אמרו", ממלמל הגבוה בזעם.

הוא מרים את ראשו בחדות: "אתה קראת לי נאצי?"

"מה? לא.. אני רק אמרתי"..

"אתה לא מתבייש? קורא לי נאצי?"

הגבוה פותח את פיו ואז סוגר אותו ואז שב ופותח: "אוקיי, אני מבין, עכשיו אתה הקרבן פה?"

הוא מתעלם ממנו: "יפה מאוד, יפה מאוד. העלבת עובד ציבור. חכה חכה, חביבי, אין לך מושג במה הסתבכת עכשיו. אין לך מושג. נאצי הוא קורא לי".

ילד קטן מדלג במהירות את המדרגות המובילות מהחנות. הוא לא מספיק לעכל את המשמעות, כשהילד נעמד ליד האיש הגבוה ושואל: "אבא, מי זה?"

הגבוה מחייך. הוא מרים את הילד בזרועותיו אל על, ומשאיר אותו ממש אל מול עיניו: "זה? זה השוטר אזולאי. גיבור ישראל. שומר החוק, המושיע של המדינה. שרוצה לזמבר כאן לאבא את הצורה עם הרבה הרבה קנסות, כי מה שהשוטרים החכמים והגיבורים במדינה שלנו יודעים לעשות זה רק להתעלל באזרחים".

הילד לא מסיר ממנו את מבטו, ויש רק סקרנות ותמיהה כנות בקולו כשהוא שואל: "למה אתה עושה את זה, השוטר אזולאי?"

הוא מנסה להתעלם, ולא מצליח – כמובן. "זה בין המבוגרים", מפטיר בזעף, יודע שכבר נוצח. שנייה אחר כך החיוך של הגבוה מתרחב, והוא מבין שגם הוא כבר יודע.

הוא מפנה אליהם את גבו, קורע את הנייר בתנועות מהירות: "סע, סע לי מהעיניים".

"ועכשיו הוא משתפן, כמה מפתיע", מכריז האב. "שיהיה לך המשך יום טוב, גיבור גדול שכמוך".

הוא טורק את דלת הרכב בכוח. הילד ממתין עוד רגע ליד הדלת האחורית: "תודה, השוטר אזולאי".

"אני פקח, ולא קוראים לי אזולאי" הוא ממלמל בעצבנות, אבל הרכב כבר נעלם משם בחריקת צמיגים אימתנית.

מפנה את מבטו הלאה, אל הרכב הבא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
הוא סתם את האוזניים, הידק את התנוך הכי חזק שיכל, אבל זה לא באמת עזר.
הצרחות והשירים התגברו על כל מחסום.
הוא תקוע כאן באוטובוס.
אין לו מה לעשות, אין לו לאן לברוח, רק לתקוע אצבעות, להוריד את הראש , להתכווץ, להכריח את עצמו לחשוב על משהו אחר, ולראות בזווית העין את כל הנוסעים מתפוצצים מצחוק עליו.

עליו ממש.

זה לא חילול השם ככה?
לסבול, להתבייש ולשתוק?
איזה עליבות.

אם הוא היה בחור חילוני והיו מנסים להציק לו בכוונה,
הוא בטח כבר היה מצליח לדרוש מהנהג לנסוע הרגע לתחנת המשטרה, להגיש תלונה.
הוא בטח היה מצליח להעליב אותם ככה שהחיוך היה נמחק להם מהפנים.
הוא בטח היה מצליח להקטין אותם ככה קטן, שהן היו כבר בוכות.
הוא בטח היה..
אבל הוא לא.

הוא דוס, עדין, ביישן, נבוך.
עושה מה שהוא יכול ומשאיר לאלוקים את השאר.
מתבייש מפני המלעיגים, בטח מתבייש.
אבל ממשיך לסתום חזק את האוזניים.
לא גיבור.
צדיק.

רבונו של עולם,
תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך, ופתחון פה.
בעיקר פתחון פה.

(נכתב בהשראת ההצקות של נשות הפרובוקציה )
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #15
בס"ד

מי מושלם? אף אחד. ככה נאמה המורה בשיעור שעבר. עכשיו שיפי נושכת שפתיים ומחזיקה חזק בשולחן. מי מושלם?! ריקי מושלמת! חני מושלמת! אביגיל מושלמת! כל הבנות שדיברו בהפסקה בקול מאד בוגר ואחראי על כמה חמור זה להעתיק במבחן. גניבת דעת. חוסר הגינות. המבחן לא שלה והציון לא שלה ואי אפשר להאמין לה למילה כי בטוח שהיא גם שקרנית לא רק במבחנים.

אביגיל ספרה שהיא משתדלת לא להוציא את הראש מהמבחן בכלל, אפילו לא להרים עיניים למורה. ריקי אמרה שכל הבנות שמעתיקות לא יודעות עד כמה הן נראות מגוחכות, חני חיקתה את איך שזה נראה וכולן צחקו. גם שיפי. עכשיו היא רוצה לבכות.

השאלה במבחן כל כך קשה. היא השאירה במבחן הזה 3 שאלות ריקות, אולי זו תהיה השאלה הרביעית ואז אין לה סיכוי לקבל אפילו 80.

להעתיק? לא להעתיק? לא! לא להעתיק! היא שומעת באוזני רוחה את אביגיל צועקת. אל תעשי את זה- חני משדלת- את יודעת איזו עבירה חמורה זאת? שיפי נושכת שפתיים. דינה שלידה ממלאה תשובות בדף בקצב מהיר, לא מניחה את העפרון לרגע כדי לחשוב או להתלבט. המורה יושבת בקדמת הכיתה ובודקת מבחנים, רק פעם בכמה דקות היא מרימה את הראש, מסתכלת על הבנות.

שיפי מסובבת את הראש עוד. אביגיל באמת לא מוציאה את מבטה מדף המבחן, ריקי בדיוק קמה להגיש את המבחן למורה: "היה קל. תודה, המורה", המורה מחייכת אליה וחוזרת לערימת המבחנים.

שיפי מסתכלת על חני. חני נראית אבודה כמוה, לא זוכרת את החומר ונראה כאילו היא עומדת לבכות. מה היא תעשה? תעתיק? תצליח שלא? חני מרימה לרגע את הראש, מסתכלת על כולן, אחר כך נראה שהיא ממש מתאמצת להוריד אותו. היא משרבטת כמה שורות במבחן ואז קמה ומגישה אותו למורה. "כיף לך" לוחשת אחת הבנות, "לא ידעתי כלום" חני עונה ונראה באמת שהיא עוד מעט תתחיל לבכות. היא יוצאת מהר מהכיתה.

שיפי משפילה עיניים בחזרה למבחן שלה. דינה כמעט מסיימת ומגישה למורה. התשובות שלה נראות כולן מלאות. התשובות של שיפי ריקות או מכילות כמה מילים בודדות בלבד.

שיפי מקרבת את הכסא שלה לכסא של דינה. היד של דינה מסתירה קצת, היא מתכופפת. "שאלה 9: הצמח מקבל פחמן דו חמצני מ...".
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
היה זה עוד יום סתווי ורגיל, כבכל בוקר הוא יצא מן הכפר אל שדותיו הרבים. השהות בכפר הייתה לו לזרא לא היה לו נעים להשאר בכפר, הרוחות סערו, עד לכפרם השקט הגיעו שמועות על המרד הגדול המתרחש בבירה הגיעו עד לכפרם השקט שבמזרח, הכל דשו בתהפוכות הפוליטיות, כל דרדק ידע לספר על הנעשה בעיר הבירה המרוחקת מעבר לנהר.

כל הרעש הזה היה מיותר בעיניו, הוא אמנם חיבב את המלך, אך לא איש כמוהו לא יתייחס למריבות בין השליטים במרכז הארץ, טוב לו כאן בכפר המרוחק, כאן איש לא בודק בציציותיו, כאן איש אינו בוחן את צדקותו, כאן הוא חי את חייו כפי שליבו חפץ.

רעש פתאומי משך את תשומת ליבו, קולות רכיבה עלו מן המדבר, עשרים רוכבים חמושים דהרו לעבר שדותיו. הוא סקר אותם בעניין, הם נראו מבוהלים ורדופים, נראה שהם שייכים לאחד מן הקבוצות הנלחמות בארץ. אך איש פשוט הוא, אין זה מעניינו להתערב במלחמות לא לו, אין לו דבר בעולמו לבד מחייו והנאותיו.

אחד הרוכבים, אדם תמיר ובעל מראה פנים הדור, פנה אל השדה וניגש אליו. הוא לחץ את ידו של הזר ותחושה מוזרה של יראת כבוד התפשטה בליבו. ההלך, שכפי הנראה היה ראש קבוצת הרוכבים, רק רצה מקום מסתור לכמה ימים, עד יעבור זעם. ואם אפשר גם משהו לאכול, יען אנשיו כבר בורחים זה כמה ימים.

כסף מעולם לא היה הבעיה שלו, אחוז נכבד משטחי הקרקע העצומים למרגלות הכפר מעובדים על ידו, כבר עשרות שנים הוא נחשב לאחד מעשירי הכפר. הוא לא יקמץ בהוצאות, לא כעת שהזדמנה לידו האפשרות להאכיל אנשים רעבים, ובראשם הזר הגבוה שהתברר כלא אחר מאשר המלך הנמלט בכבודו ובעצמו.

כל מי שהכיר אותו ידע כי בביתו נמצאים כל מעדני עולם, הוא יודע ליהנות מהחיים, אך גם יודע הוא לארח אחרים. הוא שטח בפני הלוחמים הרעבים סעודות דשנות, בשר כבש ועגלים היישר ממקנהו הרב, את מיטב יבולו הוא הניח בפני קבוצת הנמלטים מחרב המורדים.

תקופה לאחר מכן

רגע הפרידה היה קשה, הם עמדו זה מול זה על שפת הנהר, מן הצד האחד המלך השב מן הגלות וכל פמלייתו, ומן הצד האחר עמד האיכר הזקן ובנו. הוא רצה רק ללוות את המלך אותו כלכל בתקופה האחרונה, אך למלך היו תכניות אחרות בעבורו.

"עבור נא את הנהר", ביקש המלך, "בא עמי לעיר הבירה, תחייה את שארית ימיך בטוב ובנעימים בארמוני, ראוי אתה שאשיב לך כגמולך הטוב על כל מה שעשית למעני".

נכון, זה לא ראוי לסרב למלך, ובוודאי להצעה כה מפתה, אבל הוא לא רצה ללכת לבירה, טוב לו לחיות בכפרו הקטן, טוב לו לחיות חיים פשוטים ושלווים, איש פשוט הוא.

"הוד מעלתו, חפץ אני מאוד לבוא עימך אל ארמון המלוכה", שיקר האיכר, "אך זקן אני מאוד, ומה טעם לי בחיים הסואנים בעיר, בגילי אין מרגישים כבר טעם באוכל ושתיה, אזני כבר כבדו משמוע קולות נגינה וזמרה, אם אעבור איתך אל העיר רק למעמסה אהיה עליך".

"אנא אדוני המלך", המשיך האיכר הזקן, "אל תכריח אותי לבוא אל ביתך, אין זה שכר עבורי כי אם עונש, תן לי למות ברוגע ולהיקבר בקברי אבותי בכפר הקטן, תן לי לשוב לביתי ולשדותי. אך אם בכל זאת ברצונך לעשות לי טובה, קח איתך את בני, צעיר הוא לימים וראוי הוא ליהנות מכל ההיצע הרב שיש לעיר הבירה לתת".

המלך קרב אליו, נשקו על מצחו בחום. "אקח את בנך" השיב המלך בקול רך, "אקח אותו איתי ואדאג לכל מחסורו. אך גם אותך לא אשכח, זכויות מרובות יש בידך, הצלת את כל המלוכה מרדת לאבדון, גם אם אני לא אוכל להכיר לך טובה, מן השמיים ירעיפו עליך רוב טובה, שמך ייזכר לעד, ושכרך הרבה מאוד".

הוא משך בכתפיו, לא הבין הרבה מהנאמר, כבר אמרנו, איש פשוט הוא.
הפמליה המלכותית עברה את הנהר, בדרכה חזרה אל ארמון המלוכה.

דמותו השחוחה של הזקן התמזגה בהרי המדבר הזהובים.

הוא שב אל ביתו.



שלש שנים לאחר מכן

"ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר.
אנוכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש.
ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שולחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך" (מלכים-א ב).

קישור לנספח ומקורות
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
אף אחד לא אמר שאסור לשקר מפני השלום, מותר.

היא פותחת את הדלת בזהירות, ידה מלבינה על הידית, לא נושמת, נכנסת לבית החשוך, כמעט רצה עד לחדר, מתיישבת על המיטה נשימותיה עולות ויורדות.

"איפה היית בדיוק?" אבא שלה, עדיין ער?!

שותקת, משפילה מבט.

"אני כועס ממש, דיברנו על זה כמה פעמים, שלשום, וגם שבוע שעבר וגם שלפניו, זה היה אמור להיות ברור.

את בבית עד השעה 12:00 ולא שניה אחרי"

הוא כועס,הוא זועם, היא רואה את החריצים במצחו מתכווצים ואת אגלי הזיעה המבצבצים, הוא בוער, ולא מחום.

שמטה את תיק הצד הקטן, הוא נחבט על הריצפה, צליל סוגר המתכת השמיע נקישה חלולה במרחב השקט.

'באמת שזה טרוף, יעל הבטיחה לה סיבוב בזולה, אוכל טוב, צחוקים, אולי קצת יין וריחות מעניינים.

לא, לא היה מצב להתחמק.

וחוץ מזה שהיא באמת רצתה, בשביל מה היא חיה אם לא להנות? יעל בכלל היחידה ששמה לב אליה, כמה שהיא טובה בלהצחיק, אלופת העולם בדרמה, היא רק מחקה את קולו של ראש הממשלה, וכולם לא גומרים להתלהב מכמה שזה טוב,
בסמינר הפעם היחידה שהמורה או המנהלת העיפו עליה מבט, היתה כשהכפתור העליון היה פתוח, היא חשובה להם כמו הקיר השבור במסדרון התחתון.

משפילה מבט," אממממ, סליחה", בקול שקט .

"די לתירוצים, מהיום זה קו אדום מבחינתי, אם את מגיעה אחרי 12:00, את לא נכנסת לבית הזה,

תדפקי עד הבוקר, כאן את לא דורכת, עד 07:00!!"

יוצא מהחדר בסערה, היא מבחינה בזקנו שהלבין יותר לאחרונה, בגבו הכפוף ובידיו השמוטות.

חוזר אחרי שניה, מעיף מבט "אני אוהב אותך שני, את יודעת" ויוצא מהחדר סוגר את הדלת בטריקה שקטה.

היא צונחת על המיטה, חלולה, אפילו הדמעות הטובות, לא מציפות את עיניה, מייחלת שיבואו ישטפו את הכל, הבדידות, הכאב הפחד, ראשה ריק ממחשבות, אבל ליבה יודע שהיא רק רוצה מקום, ואהבה, והכי היא רוצה, להיות טובה.

כמה ימים אחרי, יעל והיא חוגגות שוב, השעון מתקדם, והשעות טסות, כשנהנים הזמן עובר מהר, מבט על השעון, היא מחווירה, 1:30!!

חוטפת את התיק, ורצה, רצה רצה את כל רחוב יפו, ירמיהו, שרי ישראל, שועטת בלי הפוגה, בלי נשימה, מדרדרת את גרם המדרגות, נעצרת לשניה, ליבה דופק, יד על הדלת, נקישה זהירה, ועוד אחת.

אבא פותח, עינייו עצובות, עייפות, שותק,

רגל אחת מונחת על מיפתן הבית

"לא" היא שומעת.

"את לא יכולה להיכנס" קולו רועד אבל עדיין ברור, נחרץ עד כאב.

מרכינה כתפיים וראש, הפעם הדמעות מגיעות מהר מידי, נקוות באישוניה, נתלות על ריסים.

"לא תישני הלילה בבית."

גורר כיסא החוצה,

היא עוצרת נשימה 'לא הוא לא התכוון ברצינות' חולפת מחשבה מהירה במוחה.

ליבה מפסיק לפעום, כשהוא מוציא החוצה כיסא נוסף, בשבילו.

מוציא גם שתי שמיכות, בקבוק מים, כמה עוגיות, מניח על הרצפה הקרה של חדר המדרגות.

"את תהיי כאן הלילה, עד 07:00 בבוקר,

תשבי כאן," הוא מחווה על כיסא,

מזיז את הכיסא הנוסף, מתיישב באיטיות, מתעטף קלות בשמיכה, "לילה טוב בת שלי."



מבוסס על סיפור אמיתי
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18
בס"ד

ריח של מלחמה באוויר. גיוס אנשי מלחמה החל זה מכבר.

גם הוא התייצב, בנחישות וברצון עז להילחם.

יאן הציג את עצמו והרשה לתקווה לחלחל בו. הוא ידע שזו תקוות שווא.

ואיך יקבלוהו- אדם חלוש ופצוע ברגלו?

הבוחנים ככל הנראה הסכימו עם מחשבתו האחרונה, שכן, מיד בהיכנסו, הודיעו לו בנימת זלזול שלא ניסו אפילו להסתירה.

"אתה? אינך כשיר להילחם אפילו אם תרצה".

הם לא ידעו מה מילים אלו מעוללות לליבו.

הוא יצא משם ברגליים כושלות. לא שהאמין שיגייסוהו, אך כעת כאילו נתנו אישור לכך שהוא אכן חסר תועלת למדינתו האהובה.

רגעים מספר מחשבות אלו עברו במוחו, אך לא יותר. הוא חזר על עקבותיו ואש בעיניו, הוא ביקש, הוא התחנן, לא מסוגל היה לסבול את הרגשת האפסיות, לא רצה להרגיש שוב חסר תועלת וערך.

זה היה קשה. קשה להוכיח את יכולתך כאשר אינך יכול.

לבסוף הם הסכימו, כשבליבם אין צל של ספק שהם שולחים אותו אל מותו.


יאן עמד שם כמו כולם, או ליתר דיוק, כמעט.

הם צעדו לכיוון האויב והוא התקרב לכיוונם- הם היו רבים.

כל כך רבים שפלוגתו של יאן לא התכונן לכך.

היא החלה, המלחמה.

חיצים באוויר, אש חיה, עשן מחניק וגופות שרועות ומדממות.

צבא האויב היה מצויד. ללא ספק.

יאן הביט בעניים קרועות במתרחש, דידה ברגליו בניסיון לברוח ולתפוס מחסה כשאר חבריו- שהתרחקו.

הוא הסתובב לאחוריו, וראה את מותו קרב.

מכונת ירייה שנעזבה אימת האויב, סיפקה לו הגנה קלושה. הוא ניסה להתרומם קמעא, גופו הרופס נשען עליה, ללא ידיעה שהיא מכוונת בדיוק לפגיעה ישירה בהר של סלעים ענק ורחב הניצב לאחורי האויב.

ואז בום.

רעש איום מילא את האוויר. סלעים רבים התגלגלו במרוצה לעבר האויב, משל חיכו לרגע זה.

הם ריסקו בעוצמה את חילי האויב העומדים תחתם, לא היה להם סיכוי.

עיניו של יאן התעגלו בתדהמה, ונסגרו בחולשה.

'היה פה נס' הוא מלמל לעצמו, וחיוך של ניצחון עלה על פניו.

חבריו לנשק הסתובבו לאחור לשמע הרעש העצום, הם לא האמינו למראה עיניהם.

הניצחון בידם.

אף אחד לא ידע איך.

למעט אחד.

****
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
תגידו, גם הבוס שלכם דורש מכם לעשות עבודה בזויה שאף אחד לא מעריך? מעולם לא פגשתי מישהו שעובד בעבודה דומה לשלי.

"כדאי לך, הזדמנות המאה!"

"לא מעונין".

"אולי בכל אופן?! זה כל כך משתלם, הזדמנות שלא תחזור. כל חייך תצטער שהחמצת אותה!".

"לא יודע, לא נראה לי..."

ואז, שניה לפני ש'מנפנפים אותי' אני מבצע טכניקה איומה. אל תשנאו אותי, אני חייב לבצע את עבודתי. אני שונא את עצמי כשאני עושה את זה אבל זה המקצוע:

אני מציע לו לנסות קצת, בחינם. אחרי הנסיון הוא כבר לא יכול להפסיק, והכסף זורם.

אני לא יכול לסבול את עצמי, ואף אחד לא סובל אותי. אפילו הבוס.





תנו רבנן: קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
"מכאן" ירדו כמה מדרגות. הוא טרק אחריהם דלת ברזל כבידה. חושך השתרר.
"שב" קולו היה נמוך, מירא.
לא נשמעה תגובה.

הוא לחץ על המתג ואור סנוור את שניהם. חושף את חרדתו של הילד.
"שב" שאג פתאום. גבו של הילד רטט. הוא נשאר עומד.
קולו חזר באחת לטון הרגיל. "אתה רוצה לעמוד? שיהיה." הפטיר והתכופף לפניו של הקטן.
"מה אתה יודע?" שאל, מדגיש את תנועות שפתיו. הילד פסע פסיעה לאחור.
"מה הם מתכננים?" הוא התקרב שוב אל הילד. שתיקה ענתה לו.

סתירה נחתה על לחיו של הילד. "אתה תענה לי כשאני שואל אותך, ד'יב עבד אלכרים." צליל האיום נשזר באומנות בקול השקט ובמילים המוטעמות. עיניו של עבד נפערו, חרדה עמוקה מילאה אותן. צמרמורות עונג זחלו בגבו של דורי למראה הילד הרועד. הוא אוהב את זה. את השליטה הזו, את הפחד.
"לא יודע." קולו של הילדון רעד, הוא פסע אחורה פסיעה נוספת. גבו נצמד אל הקיר, אין לו לאן להימלט.
אגרוף מהיר סחט ממנו את כל האוויר. הוא צנח על הקרקע, משתנק.

"אתה יודע." צרח דורי. "מה קורה בחמולה של יוסוף?" הוא הניח נעל אלגנטית על צווארו של הקטן שעוד נלחם להכניס חמצן לריאותיו. "נו?" דחק בו.
הילד חרחר בתגובה.
הוא הרפה, נותן לו להסדיר את נשימותיו.

הילד התיישב לאט, גומע עוד פיסה של אוויר. דורי הביט בו ושלף אולר מכיסו. עיניו של הקטן התהפנטו אל הלהב הכסוף. הוא לא זז. ידו של דורי קרבה באיטיות את האולר אל צווארו של עבד. "מה החמולה מתכננת?" שוב באה השאלה בטון חרישי. הלהב נצמד לצוואר.

הילד צרח.

חבטה נשמעה מהדלת. דורי הסתובב בחדות. גבר נמוך עמד שם, פניו אדומות.
"הגזמת, הוא ילד." הוא כעס באמת. לא רק מתוקף תפקידו.
"תירגע, אלון, תירגע." צינן דורי. לרגע התמודדו מבטיהם.
"טוב." אלון נכנע. "יש לך שיחה, אני אמשיך כאן."

***

דורי התרווח על הספה, ספל הקפה בידיו. "זה ממש לא בריא." הוא קפץ.
"אלון! תהיה בריא." נשף מול חברו.
"הפתעתי אותך?" אלון הרים גבות.
"לא, בכלל לא." השיב בשוויון נפש. "רק עלה עלי מקק."
אלון צחק והתיישב.

"איך מתקדם?" התענין דורי.
"ככה." חיוכו של אלון נעלם. "תראה, אני חייב לציין שהגזמת."
"כן, כבר שמעתי את זה." הוא הניח את הכוס על השולחן הנמוך ובהה בקיר בשעמום.
"רציני" אלון בחן את חברו. "זה היה נראה כאילו אתה ממש נהנה."
"אה, כן?" הוא הזדקף מעט. "אז נעים להכיר. דורי לב, סוכן. אוהב לשחק את האיש הרע."
"דורי, אבל הוא ילד. רק ילד"
"נכון, אבל אין לנו ארץ אחרת." ירה דורי וקם מהספה.
כוס הקפה נשארה על השולחן, מלאה.

"חכה" אלון רדף אחריו לחדר הפנימי.
"כן?" כפור נשב ממנו, הוא לא הסתובב.
"אתה...סליחה." לחש.
דורי הסתובב לאט. דמעה עמדה בזווית עינו. אלון דמם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בעז"ה


היי,
מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי:) ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח:)


1. סיכון = מחיר
כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.

2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.

כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.

...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.



ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.

אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.


תודה שקראתם עד כאן:) שמחתי לשתף.
אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.
סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

#סיפור בהמשכים - ממלכת ארצ'יבל#

חלק א' - מסדר הדרקון/אינדה.

פרולוג:

המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.

מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.

אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?

"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.

המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.

"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".

"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".

דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.

שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".

"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק. איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".

הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.

הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.

"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.

המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".

"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.

"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".

המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.

"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.

המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.

"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.

הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.

האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.

"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".

האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".

דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.

"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..

כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.

צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.

הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.

הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".

הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"

"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.

הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.

המלך מלטאזר נח לעולמים.

*****

פרק 1

חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.

הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.

רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.

תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.

"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.

כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.

"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.

המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.

המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.

מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.

"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.

"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.

חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".

שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.

"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.

"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.

אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".

"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.

"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.

הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.

המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.

"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.

שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.

הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס. כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.

"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.

"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.

"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".

הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.

הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך. אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.

*****

"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.

"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".

הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.

כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".

"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.

"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.

"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.

"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".

"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".

"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.

"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.

"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.

"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.

"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.

הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה. מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.

הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.

"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.

"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".

"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.

"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"

בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.

"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.

"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.

"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.

אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".

"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.

אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".

"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.

את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.

לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.

מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.

זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.

וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.

והכל למען ההנאה.

אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.



*****

ספר הביכורים שלי עתיד לצאת בקורב, בעז"ה! עד אז אשמח לתגובות על הספר הנ"ל. ביקורות יתקבלו בברכה. ואף רעיונות לשינוי.
מכירים את אלה שתופסים חיזוק באלול?

אז זהו שר' נוחעם הוא ממש לא אחד מהם!

כל החיזוק האלולי נתפס אצל ר' נוחעם כעדות על אותה חולשה כרונית ממנה סובלים ה'מתחזקים' האלוליים למיניהם במשך כל השנה, וזה עוד בלי לדבר על הנפילה הצפויה להם במוצאי יום כיפור ישר אל תוך סיר הלוקשן...

יש אנשים שמבחינתם מעגל השנה הוא דבר שהולך וחולף, יצא אב נכנס אלול יצא אלול נכנס תשרי.

אצל ר' נוחעם, כל השנה זה 'אלול'!

כל השנה זה אלול, בדיוק כמו שכל השנה זה 'פסח' ולכן ר' נוחעם הוא מאלה ששואלים את המוכר במאפייה גם בי"ג כסלו, 'האם זה 'נטחן'...'
כל השנה זה אלול! בדיוק כמו שכל השנה זה 'סוכות', ולכן לא משנה מתי, תוכלו תמיד למצוא בכיס של ר' נוחעם שלל זכוכיות מגדלת עם או בלי לד, וגם כשכל האתרוגים נכמשו והפכו לכמעט בלתי נראים... הוא ממשיך לעשות אימונים על בלעטלאך של תפוחים...

ככה זה אצל ר' נוחעם, כל השנה זה אלול, בדיוק כמו שכל השנה זה 'תשעה באב'...

אם תשאלו את ר' נוחעם איך ייתכן שחותם ה'אלול' לא ניכר על פניו, הוא יגיב מן הסתם בתנועת ביטול ויאמר שזו לא הבעיה שלו, הוא כמובן יוסיף וימנה תריסר מגדולי ישראל שכפי הידוע לו מעדות של איש מפי איש - לא ראו עליהם שינוי מיוחד בין אלול לשאר ימות השנה, מה שאומר שזו כנראה 'בעיה' בעיקר של צדיקים.

בטח אתם שואלים את עצמכם, אז למה ר' נוחעם רועד כל כך... למה הוא נתקף ברעד בלתי נשלט שלא עוצר?
מתברר... שר' נוחעם רועד במשך כל השנה, בלי קשר או עם קשר לאלול..
זה שאנשים שמים לב לזה רק באלול ממש עושה לו עוול!

ר' נוחעם תמיד אמר שלפי הבדיקות שערך, גם הדגים שבים רועדים במשך כל ימות השנה ולא רק באלול, ואל תתווכחו עם ר' נוחעם שקיבל היתר מרב לצאת מהארץ למצפה התת ימי באילת כדי לבדוק עם סיסמוגרף ימי את הרעידות של הדגים וזה היה בכלל באמצע החורף.
הוא גם בדק פיזית את הרעידות של הדגים כשהוא הוציא אותם מהמים וצפה בהם איך שהם רועדים ורועדים ורועדים עד למותם הטראגי, 'הם כנראה נחתמו בספרן של רשעים גמורים' הכריע ר' נוחעם ומייד לימד עליהם זכות – לפחות הם זכו לקחת חלק במחקרים של ר' נוחעם...


אז מה הבעיה של ר' נוחעם? אתם בטח שואלים

היה זה רגע של גילוי לב מצידו של ר' נוחעם, כשהוא השיח את כאבו והתוודה בפה מלא, שמכל התפילות הרבות של הימים הנוראים, הוא לא יודע ואין לו שום מושג איך הוא מוציא מהפה את הקטע הזה שנקרא 'וידוי'...

הוא כל פעם נעמד מול הסידור, ופיו נאלם, הוא לא מצליח להוציא הגה מהפה, איך אפשר לשקר במצח נחושה כשעומדים לפני ה'? הוא פשוט לא מסוגל!

כל השנה ר' נוחעם מצליח איך שהוא להתחמק מזה, בכל שני וחמישי שאז התחנון מכיל בתוכו וידוי, ר' נוחעם עם חוש הריח המפותח שלו ל'שמחות' מצליח למצוא מניין עם חתן או אבי הבן או סנדק, גם אם לא הוא פונה לשטיבלאך החסידי, שם לבטח יש יארצייט/הילולא של איזה 'צדיק', אז הוא גם מתפנק על ליקר בננה שהוא כל כך אוהב.
וב'בין המיצרים' שחל בתקופה שנולדים רק בנות ב'מעייני הישועה' וביום ששום צדיק לא נפטר בו, ר' נוחעם נאלץ למצוא סיבה ממש טובה לברוח מהתפילה לפני תחנון, הוא כמובן אומר לעצמו שהוא ישלים אחר כך, אבל הוא תמיד שוכח...

מה שנשאר לר' נוחעם זה רק הווידויים של הימים הנוראים

אם זה היה רק 'יום כיפור', ניחא!
עשרה ווידויים? נו, עוברים את זה... גם ככה הוא סובל מהצום ומהקור של המזגנים, אז הוא יסבול עוד קצת מלומר מילים שהוא לא מבין איך הן קשורות אליו.

אבל מהסליחות של בני אשכנז ר' נוחעם לא יכול להתחמק, ושם הוא הרי צריך להתוודות, אך גם לזה מצא ר' נוחעם פתרון יצירתי במיוחד, ל'סליחות' הוא בוחר ללכת לבית הכנסת הכי צפוף באזור, ולפני הקטע של הווידוי הוא תר בעיניו אחר האדם הכי מפוקפק שבקהל ובאלגנטיות הוא מוצא את דרכו אליו וכך ר' נוחעם נעמד בצמוד אליו ומשתדל במהלך הווידוי לדפוק מחצה עליו ומחצה על אותו מפוקפק לא לפני שהוא העריך בעיניו החודרות עד חדרי בטן ששום מילה מהרשימה הארוכה של הווידוי לא תיאמר לבטלה על אותו אדם.

הבעיה הגדולה של ר' נוחעם היא שהוא גילה ממש לאחרונה שיש לו שורשים ספרדיים מלפני גירוש ספרד, [וזה כנראה המקור לאות 'עי"ן' שנוספה לשמו]
מה שאומר שהוא התחיל להגיד סליחות בסתר מראש חודש אלול, ונכון שיש הרבה מוקדי אמירת 'סליחות' עם קהל צפוף של בני עדות המזרח שיכולות להיות לו הפתרון האולטימטיבי, אבל זה אומר שהוא מסתכן בכך שאם מישהו חלילה יראה אותו מסלסל בסילודין את 'קה שמע אביונך, המחלים פניך'... כל המוניטין שהוא בנה כר' נוחעם בסכנה, ולזה הוא לא מוכן!


לאחר שאלת רב, ועוד רב ועוד רב, מצא ר' נוחעם את הרב שהתיר לו באופן פרטי לחבר נוסח ווידוי אישי ל'סליחות' אותם הוא אומר ביחידות וזה נוסח הוידוי של ר' נוחעם:

אנא ה' או"א תבא לפניך וכו' שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל, מה לעשות, צדיקים אנחנו ולא חטאנו!
אהבנו, ברכנו, גמלנו חסד, דיברנו טוב, הרהרנו הרהורים טובים, ועדנו עצמנו לדבר מצווה, זכנו, זכינו וזיכנו אחרים, חמלנו, טהרנו, ישרנו, כיבדנו אב ואם, למדנו, מלמלנו דברי תורה ברחוב, ניחמנו, סעדנו, סיימנו מסכתות, עצרנו מכוניות בשבת, פיללנו, צמנו, צילמנו רבנים וגדולי ישראל, קמנו מפני שיבה, קינאנו קנאת סופרים, רשמנו דברי תורה, רתחנו מרתחא דאורייתא, שמענו שיעורי תורה בנסיעות, שמרנו שבתות, תנינו, תמכנו ונתמכנו...

מה נאמר וכו'...

ע"כ נוסח הווידוי של ר' נוחעם 'הספרדי'...


לעוד תכנים של ר' נוחעם כנסו ל -
ר' נוחעם בעל האתרוג 123 ר' נוחעם יודע לתקוע...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה