ענייני דיומא -אפשר? (משל יפה מאד)
מעלת השופר (מאת הרב ישראל מאיר לאו)
מלך גדול יצא למסע של ציד ביער עבות הרחק מעיר הבירה. כאשר נתגלה מקום הציד, יצא עם סוסו בעקבות הציד הנס, וכך עשו גם השומרים סביבו, משרתיו ועושי רצונו. דהר המלך משך שעות, ולפתע הבחין כי נותר בודד רכוב על סוסו, ואין איש עמו. הוא צועק לכל עבר, אך אין קול ואין עונה. בינתיים ירד היום, השמש שקעה, הכפירים שואגים לטרף, חיות היער יוצאות לתור אחר טרפן. המלך האמין כי גם משרתיו חייליו מחפשים אחריו. הוא עלה בינתיים על עץ גבוה כדי להימלט מחיות הטרף. גם גורלו של הסוס עליו רכב המלך לא שפר עליו. עבר לילה שלם, והמלך מצא עצמו ללא סוסו, ללא נתיניו וללא טיפת מים. בשארית כוחותיו קורא הוא לעזרה, אך אין מושיע לו, והוא נותר ביער בגפו.
ליד היער, בכפר קטן, אחד מדייריו היה כפרי הנקרא "יערן המלך". לבוש בבגדים מיוחדים של סיירת ירוקה, כובע עם נוצה לראשו, והוא רוכב על סוסו במעבה היער לוודא שאין שריפה או בעיה אחרת. והנה, לפתע הוא שומע קול עמום של גניחה. הוא מתקרב, ורואה אדם נטול הכרה הלבוש בגדים מפוארים ביותר. היערן מתכופף אליו, מתיז מים מהמימייה שברשותו על פי האיש מחוסר ההכרה, והנה זה פוקח מעט את עיניו. שואל אותו היערן: מי אתה? וזה השיב בקול ענות חלושה: אני המלך! ואיבד את הכרתו.
היערן האמין לו למן הרגע הראשון כי אכן הוא המלך. טיפל בו, שם אותו על העגלה, והביאו לבקתה שלו שבכפר, תוך שהכריז בקול גדול לדיירי הכפר: המלך אצלי בבקתה. אלה לא האמינו למוצא פיו, שכן ראו לפניהם אדם חלש, הנמצא במצב עלוב, ללא הכרה, והעריכו כי היערן נפל לידיו של איש כזב.
תוך כדי הדברים, מגיע למקום פקיד הדואר, האינטליגנט של הכפר, ובידו כרוז שיצא מארמון המלך בבירה, ומיועד לכל תושבי המדינה. בכרוז משורטט דיוקנו של המלך, ומובטח פרס כספי גדול לכל מי שיביא מידע כלשהו על המלך, שהלך לאיבוד ביער.
פורסים את הכרוז, ואכן אין שום ספק כי מדובר במלך, המוטל שם לפניהם במצבו המביך.
כעבור שלושה ימים, כשהוטב מצב המלך, לקח אותו היערן בכרכרתו לארמון המלך שבעיר הבירה. השמועה עשתה לה כנפיים, וכבר הגיעו משלחות לקבל את פני המלך בשובו לארמון, מתוך שמחה וצהלה.
כאשר נסתיימו להם, בתום ימים מספר, חגיגות השמחה וההודייה על שוב המלך לארמונו, פנה היערן להיפרד מאת המלך ולחזור לבקתתו שביער. מנעו המלך מללכת, ואמר לו: אתה הכתרת אותי מחדש, הצלת את חיי, הודעת לכולם שאתה מאמין כי אני המלך למרות שאיש לא האמין לך. אתה תהיה מהיום סמוך על שולחני. אני מאמץ אותך לי כבן, ואנחנו לא ניפרד עוד לעולם. ובהוראת המלך, החליפו משרתיו ליערן את בגדיו הירוקים, הלבישוהו מחלצות, וסידרו לו חדר במשכן המלך.
לימים, משהתברר כי האיש נחון בתושייה, בכושר אבחנה ובתפיסה מהירה, מינה אותו המלך גם ליועץ לו, ולא היה מחליט על דבר בעל חשיבות, בלא להיוועץ בו.
לימים נתגלה קשר נגד המלך, שתמורת בצע כסף עמדו למסור מסודות הממלכה ולסכן את חיי המלך. החקירה הובילה אל היערן לשעבר, שלא עמד בפיתויים, ותמורת סכום כסף ענק היה מוכן למסור את חיי מיטיביו ולנעוץ סכין בלבו. לא היה שום פתרון, אלא לדון אותו למוות בגרדום מיוחד שהותקן בחצר הארמון.
המלך לא ידע מנוחה לנפשו. האכזבה הייתה עמוקה. עם בוקר, בהישמע שישה צלצולים, המלך מביט מחלון חדרו ורואה כיצד מובילים את היערן אל הגרדום הממתין לו. המלך גם רואה שמלוויו של היערן שואלים אותו שאלה, ואף כי לא שמע את ששאלו, מן המפורסמות שברגע כזה השאלה היא: מה בקשתך האחרונה? היערן, שעוד רגע עמדו ליטול את חייו, ביקש למות כפי שחי רוב שנותיו, יערן ביער, ואמר להם: הפשיטו מעלי את בגדי הפאר להם לא הורגלתי. מתחת למיטתי מונחים בגדי היערן הירוקים שלי, אנא מכם, הלבישו אותי בהם, בהם אני רוצה להחזיר נפשי לבורא. החליפו לו את הבגדים, ואת זאת המלך רואה מחלון חדרו, את היערן לבוש אותם בגדים ירוקים עם אותו כובע ונוצה במרכזו, הבגדים בהם היה לבוש עת הציל אותו. הזיכרונות געו בלבו של המלך, והרחמים גברו על כל מידה של כעס ודין. כשברגע האחרון זעק המלך: חוסו עליו, חננו אותו, תנו לו את חייו, שיילך מפה, אבל שיישאר חי!!!
לפני אלפי שנים היה אברהם אבינו זה שהכתיר את הקב"ה כמלך מלכי המלכים על עיר הבירה. הוא היה זה אשר הכריז בעולם כי יש אדון עולם, ריבונו של עולם. ברגע שאנו בניו ובני בניו עומדים בימי הדין הבאים עלינו לטובה, ופוחדים מאימת הדין כי אפילו המלאכים חיל ורעדה יאחזון כשעומדים ביום הדין. אנו הולכים בדרכו של היערן, ומוציאים מהנרתיק כלי עתיק יומי, קרן של אייל, ותוקעים ביום הדין בקרן המעניקה ליום הדין את שמו: "יום תרועה יהיה לכם", כדי להזכיר לקדוש ברוך הוא את אילו של אברהם אבינו, שבא במקום יצחק בנו האהוב, וכדי להזכיר את הרגע בו המלכנו עלינו את הקב"ה כשהכרזנו בהר סיני: "נעשה ונשמע", בשעה שהיה "קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלקים יעננו בקול".
ביום הדין אנו תוקעים בשופר, כי זהו הנשק הסודי של העם היהודי לדורותיו, ובזאת נאחזים אנו בעצה שהשופט בכבודו ובעצמו נתן לנו כסנגור: "אמר להם הקב"ה לישראל, תקעו לפני בקרן של אייל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ויעלה זכרונכם לפני לטוב".
לא במאכלת אנו מנופפים בראש השנה כדי להזכיר את עקידת יצחק, אלא מניפים ותוקעים אנו בשופר, כדי להזכיר שהקב"ה שולח מלאכים אל אברהם אבינו לומר לו: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".
זוהי תפילתנו ביום הדין. ריבונו של עולם, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד קורבנות אדם, לא עוד איבה ומשטמה, אלא שלום אמת, שלום נצח, אהבת איש לרעהו "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". תהא זאת שנת שלום, תהא שנת סייעתא דשמייא. אמן
הנושאים החמים
