הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בעקבות האשכול החשוב "כבוד לתלמידה", חשתי באי נוחות רבה, ואף ביטאתי זאת.
בחנתי שוב את הדברים ונותרתי עם שאלה ענקית.
ניקח ילדה שנפגעה מהמורה שלה. פגיעה אנושה. עונש לא מוצדק. השפלה.
היא באה הביתה ואין פניות אליה. לא מקשיבים לה. אבא ואמא לא היו שם בשבילה. אפילו לא נותנים לה לפרוק את רגשותיה. הרגש הזה בסופו של דבר לא נעבד.
יש בה פחד, כי איך יגיבו ההורים? הרי הם יצדיקו את המערכת החינוכית, נכון?
בסיפורים שקראנו, הזויים אחד יותר מקודמו. למה הילד הנפגע לא מצא כתובת לפורקן הרגשות בבית? למה?! איך קורה דבר כזה?!
זאת הנקודה! זאת הבעיה!
ילדתנו מעדיפה להחניק את הרגשות המאיימים בתוכה, את הבושה והכעס, ולסגור אותם בתוכה לעולמי עולמים. אבל מה שיקרה זה בדיוק ההיפך.
כל הסבל והטראומות שאנשים סוחבים שנים, הם בגלל רגשות מודחקים. מוכחשים. רגשות שלא ניתנה להם לגיטימציה. בין אם ע"י הפגוע ובין אם ע"י סביבתו שלא תמכה.
האם אנחנו נמצאים שם בשבילם? האם אנו מקשיבים לילד שלנו מתוך הזדהות עם מצוקתו? אולי אנחנו ממהרים לשפוט? אולי אנחנו ממהרים להגיב לפני שנתנו לו את הזכות לפרוק כמו שצריך?
האם הילד שלנו פוחד לספר לנו דברים? אם התשובה היא כן, אוי ואבוי הוא מצבנו.
אם אני אתחיל לתאר פה את הסבל שסבלתי ביסודי מנחת זרועה של ילדה בכיתה, שקשור במישרין לאזלת ידן של המורות לאורך כל השנים, לא יספיקו לי כמה אשכולות. אבל ב"ה צמחתי מזה, ולא נשארו בי צלקות.
כי כשחזרתי הביתה הייתי בוכה, בוכה בכמויות! מתלוננת, צועקת, זועמת.
והורי שיחי' שמעו, הכילו, וניסו לעזור. לפעמים, לאחר זמן, הם הסבירו לי איפה אני לא נהגתי נכון, אבל זה לא ביטל את עוצמת הקשבה והלגיטימציה לכאוב.
וגם הם הצדיקו על פי רוב את המורות במקרה של עוולות, או ביקרו את התנהגותי, עדיין זה לא הוריד מעוצמת התמיכה. הם היו שם והקשיבו, ונתנו את כל הלגיטימציה להרגיש פגועה ונעלבת.
לפעמים אמא שלי התקשרה למורה ולפעמים לא. לפעמים המורות ניסו לטפל, ברוב המקרים לא. בכל מקרה - הרגשתי שדואגים לי והצער שלי מופקד בידיים טובות ומטופל.
בסיטואציות הכי מכאיבות, תמיד ידעתי שאחזור הביתה ואמצא זוג הורים דואגים, שישמעו אותי עד הסוף בלי לשפוט, לפעמים יצדיקו אותי, ויתנו לי כתף. הם יאפשרו לי לבכות ולצרוח ולהישבע שמחר אני לא הולכת לבית הספר, ואחר כך הם גם יוציאו אותי משם, יתנו לי כוח ויחזקו אותי, הם ידריכו אותי איך להתמודד מול הפגיעות (כאמור, אזלת יד של המחנכות כל השנים שלא טיפלו בבריונית)
ותאמינו לי שלא היה להם קל. הם לא פסיכולוגים ואפילו רחוקים מזה מאד.
אבל היתה בהם (לאוי"ט) האינטואיציה להבין לנפש הילד. והם היו כתובת.
והנה, היום אני גם מורה, ואפילו חזרתי ללמד באותו בית ספר בו למדתי. לא נשארתי עם שום טראומה.
רק ממקום כזה אפשר לעבד את הכאב, לסלוח, ולא לצבור את כל המוגלה הזאת בפנים שאחר כך מתפרצת בצורות שונות כמו: פריצת דיסק וכאבי גב, מיגרנות, ואפילו אסטמה אצל הילדים הלאה שיורשים את כל המטען הרגשי המדמם הזה מאמם.
הורים, תכבדו את הילד שלכם. כבוד זה רצון, ורצונו שתהיו איתו ועם כאבו. תהיו גב חזק ותומך. תהיו כתובת לפריקת כל הרגשות. תנו לכולם מקום. משם גם תוכלו לכוון ולהדריך, ולהביא לסליחה.
ואין זה סותר את החיוב של המורים לכבד אותו.
באף מקום בתורה לא כתוב שהורים צריכים לכבד את ילדיהם. כי זה פשוט חלק בלתי נפרד ממלאכת חינוכם. אינך יכול לחנך בלי לכבד.
תגובות תתקבלנה בברכה.
(אך אנא, לא להתחיל שוב לשפוך את העוולות.)
בחנתי שוב את הדברים ונותרתי עם שאלה ענקית.
ניקח ילדה שנפגעה מהמורה שלה. פגיעה אנושה. עונש לא מוצדק. השפלה.
היא באה הביתה ואין פניות אליה. לא מקשיבים לה. אבא ואמא לא היו שם בשבילה. אפילו לא נותנים לה לפרוק את רגשותיה. הרגש הזה בסופו של דבר לא נעבד.
יש בה פחד, כי איך יגיבו ההורים? הרי הם יצדיקו את המערכת החינוכית, נכון?
בסיפורים שקראנו, הזויים אחד יותר מקודמו. למה הילד הנפגע לא מצא כתובת לפורקן הרגשות בבית? למה?! איך קורה דבר כזה?!
זאת הנקודה! זאת הבעיה!
ילדתנו מעדיפה להחניק את הרגשות המאיימים בתוכה, את הבושה והכעס, ולסגור אותם בתוכה לעולמי עולמים. אבל מה שיקרה זה בדיוק ההיפך.
כל הסבל והטראומות שאנשים סוחבים שנים, הם בגלל רגשות מודחקים. מוכחשים. רגשות שלא ניתנה להם לגיטימציה. בין אם ע"י הפגוע ובין אם ע"י סביבתו שלא תמכה.
האם אנחנו נמצאים שם בשבילם? האם אנו מקשיבים לילד שלנו מתוך הזדהות עם מצוקתו? אולי אנחנו ממהרים לשפוט? אולי אנחנו ממהרים להגיב לפני שנתנו לו את הזכות לפרוק כמו שצריך?
האם הילד שלנו פוחד לספר לנו דברים? אם התשובה היא כן, אוי ואבוי הוא מצבנו.
אם אני אתחיל לתאר פה את הסבל שסבלתי ביסודי מנחת זרועה של ילדה בכיתה, שקשור במישרין לאזלת ידן של המורות לאורך כל השנים, לא יספיקו לי כמה אשכולות. אבל ב"ה צמחתי מזה, ולא נשארו בי צלקות.
כי כשחזרתי הביתה הייתי בוכה, בוכה בכמויות! מתלוננת, צועקת, זועמת.
והורי שיחי' שמעו, הכילו, וניסו לעזור. לפעמים, לאחר זמן, הם הסבירו לי איפה אני לא נהגתי נכון, אבל זה לא ביטל את עוצמת הקשבה והלגיטימציה לכאוב.
וגם הם הצדיקו על פי רוב את המורות במקרה של עוולות, או ביקרו את התנהגותי, עדיין זה לא הוריד מעוצמת התמיכה. הם היו שם והקשיבו, ונתנו את כל הלגיטימציה להרגיש פגועה ונעלבת.
לפעמים אמא שלי התקשרה למורה ולפעמים לא. לפעמים המורות ניסו לטפל, ברוב המקרים לא. בכל מקרה - הרגשתי שדואגים לי והצער שלי מופקד בידיים טובות ומטופל.
בסיטואציות הכי מכאיבות, תמיד ידעתי שאחזור הביתה ואמצא זוג הורים דואגים, שישמעו אותי עד הסוף בלי לשפוט, לפעמים יצדיקו אותי, ויתנו לי כתף. הם יאפשרו לי לבכות ולצרוח ולהישבע שמחר אני לא הולכת לבית הספר, ואחר כך הם גם יוציאו אותי משם, יתנו לי כוח ויחזקו אותי, הם ידריכו אותי איך להתמודד מול הפגיעות (כאמור, אזלת יד של המחנכות כל השנים שלא טיפלו בבריונית)
ותאמינו לי שלא היה להם קל. הם לא פסיכולוגים ואפילו רחוקים מזה מאד.
אבל היתה בהם (לאוי"ט) האינטואיציה להבין לנפש הילד. והם היו כתובת.
והנה, היום אני גם מורה, ואפילו חזרתי ללמד באותו בית ספר בו למדתי. לא נשארתי עם שום טראומה.
רק ממקום כזה אפשר לעבד את הכאב, לסלוח, ולא לצבור את כל המוגלה הזאת בפנים שאחר כך מתפרצת בצורות שונות כמו: פריצת דיסק וכאבי גב, מיגרנות, ואפילו אסטמה אצל הילדים הלאה שיורשים את כל המטען הרגשי המדמם הזה מאמם.
הורים, תכבדו את הילד שלכם. כבוד זה רצון, ורצונו שתהיו איתו ועם כאבו. תהיו גב חזק ותומך. תהיו כתובת לפריקת כל הרגשות. תנו לכולם מקום. משם גם תוכלו לכוון ולהדריך, ולהביא לסליחה.
ואין זה סותר את החיוב של המורים לכבד אותו.
באף מקום בתורה לא כתוב שהורים צריכים לכבד את ילדיהם. כי זה פשוט חלק בלתי נפרד ממלאכת חינוכם. אינך יכול לחנך בלי לכבד.
תגובות תתקבלנה בברכה.
(אך אנא, לא להתחיל שוב לשפוך את העוולות.)
