הערה בנוגע לשני נושאים המסעירים את הפורום לאחרונה

[אשר כותבת]

אגב, נתתם פה כמה וכמה קריטריונים להפרעת אישיות. האם כולם צריכים להיות באותו אדם, או שמספיק רק אחד או שניים מתוכם?
האם הקריטריונם משתנים בין סוגי ההפרעות, או שהפרעת אישיות היא דבר אחד?

 

[Natan Galant]

זה נשמע לי אמין לחלוטין.
השאלה אם אני כותבת טקסט לגרפולוגית ואני ממש עייפה או עצבנית בגלל משהו נורמלי.
אז גם מקטלגים אותי עם הפרעה?
זאת אומרת- לא יכול להיות שיהיו סטיות לא נכונות בניתוח?

בכל אופן, עדיין נשמע לי אופציה טובה להעלות על דברים שאפילו החברה הקרובה ביותר לאדם, לא יודעת.

תנסו בעצמכם.
תבקשו כתב מאדם שאתם מכירים אותו כאיש ערכי ורגוע, ובמקביל בקשו כתב מאדם שאתם מכירים אותו כתוסס, והשו בין הכתבים. תראו מייד שהכתב של התוסס אכן נראה כך.

ולכן, כתב של אדם הלוקה בהפרעות אישיות כאלו ואחרות- בד"כ זה בולט כהוגן בכתב.

 

[userit]

זה נשמע לי אמין לחלוטין.
השאלה אם אני כותבת טקסט לגרפולוגית ואני ממש עייפה או עצבנית בגלל משהו נורמלי.
אז גם מקטלגים אותי עם הפרעה?
זאת אומרת- לא יכול להיות שיהיו סטיות לא נכונות בניתוח?

בכל אופן, עדיין נשמע לי אופציה טובה להעלות על דברים שאפילו החברה הקרובה ביותר לאדם, לא יודעת.

כשאת עייפה ועצבנית יש לכך סימנים שיטחיים. לעיניים של מי שאיננו גרפולוג, זה יבלוט במיוחד. כפי שכתב פנס בערפל.
אך גרפולוג בוחן כמה רמות של סימנים בכתב, ויכול לזהות מה נמצא מודחק בעומק נשמתו, מה נראה זמני לתקופה, ומה זמני לשעת הכתיבה.

ו... גם אם תתאמצי לא תצליחי לשטות בסימנים. גם גרפולוג לא מצליח לכתוב כמו שהוא רוצה להיתפס. ואם יעשה כך, יראו סימנים של חוסר אמינות וכו'.

 

[ש. צ. וינמן]

גרפולוג אמין לא מסיק מכתב אחד בלבד אלא רואה כמה כתבים מתקופות שונות של החיים

- לא נכון עובדתית.
תנסי לבקש חוות דעת גרפולוגית מגדולי הגרפולוגים במגזר החרדי.
תקבלי את חוות הדעת על סמך מכתב אחד בלבד.

 

[שלולית]

בעקבות האשכול שהתפתח כאן בימים האחרונים, בעניין חיים עם בן זוג בעל הפרעת אישיות, ובעקבות האשכולות הצצים ועולים מידי תקופה בעניין מוגנות ילדים, הרגשתי צורך להעיר הערה חשובה, שאולי תוכל לסייע לחלק מן האנשים, בעז"ה.

חשוב לי לציין כי אני פסיכולוגית קלינית חרדית, ומדובר בנושאים יקרים מאד לליבי, אשר חקרתי אותם רבות הן במסגרת עבודתי והן במסגרת סדנאות והרצאות שאני מעבירה בנושא לאמהות ולאנשי צוות במוסדות.

שני הנושאים הנ"ל נראים שונים זה מזה, אך במהותם יש להם הרבה מן המשותף. בשניהם יש קרבן ויש תוקף, בשניהם פעמים רבות התוקף הוא מישהו שקרוב מאד לקרבן ואמור להגן עליו ובשניהם פעמים רבות הפגיעה מתרחשת באופן סמוי ומתוחכם כ"כ, שלא ניתן להאמין כי היא מתחוללת. (שניהם גם מתחוללים בכל שכבות החברה והציבור, בלי יוצא מן הכלל ובלי תעודות ביטוח לאף אחד). החינוך למוגנות, שהפך ב"ה נפוץ כ"כ לאחרונה, הוא הרבה יותר מאשר הוראות קונקרטיות לילדים בענין התנהלות במכולת או בהמתנה בכביש, ולכן הוא גם איננו מסתיים כאשר הילד או הילדה מגיעים לגיל שבו "הם גדולים מספיק כדי להבין לבד".

הקושי העיקרי בחינוך למוגנות הוא שקשה לשרטט קוים לדמותו של האיש הרע, וקשה גם לשרטט קוים לדמותו של הפיתוי אשר גורר את הפגיעה. מדובר לרוב בתהליך ארוך, הדרגתי, מטשטש חושים, בו הקוים האדומים נחצים לאט לאט, בכל פעם קצת יותר, וקשה להניח את האצבע על הנקודה המסויימת בה הפגיעה הופכת להיות פגיעה. זו גם הסיבה לכך שפגיעה, בהגדרתה הרחבה, איננה מתרחשת רק בגילאים צעירים, ויכולה, לצערנו, להתרחש גם בגיל מבוגר ובתוך מערכת נישואין.

כחברה אשר מחנכת את ילדיה לערך הציות וההתמסרות, ובהמשך מניחה את ההתמסרות כאבן פינה לזוגיות נכונה ו"שלום בית", חשוב כי נחנך את ילדינו להבחין בין "התמסרות" לבין "כניעה". לא ניתן להגדיר את המעשה האסור או המעשה הנכון, כי לעיתים אותו מעשה ממש עשוי להיות פעם פוגעני ופעם נכון, תלוי בנקודה הפנימית ממנה שני הצדדים מגיעים לבצע אותו.
אם הילד שלי נותן לחבר ששכח אוכל לאכול מן הסנדביץ' שלו הרי שזו התמסרות וחסד, אך מה אם החבר סוחט את הנתינה הזו, ולא באופן חד פעמי?
ואם אישה אחרי לידה מתאמצת מאד לקום כדי להכין ארוחה לבעלה - זו יכולה להיות התמסרות מקסימה אבל יכול לנבוע גם מפחד או מטרור או מתחושת חובה לא מוצדקת.
כמו בכל הדברים הנתונים ללב - אין מדובר בשחור ובלבן, יש סקאלה ארוכה מאד והדרגתית מאד, והנקודה בה הגבול נחצה חמקמקה וקשה לאיתור.

לדעתי, הדבר העיקרי שאנחנו יכולים לעשות כהורים הוא לאמן את הילדים שלנו להיות מודעים למעשים שלהם, ולמוטיבציות המניעות אותם, ולהשלכות של המעשים, החל מהרבי בחיידר שמבקש ממך ללוות אותו למחסן הציוד כדי לקחת בריסטולים; ולא כלה אף פעם, אבל בהחלט גם תקף כבן זוג שמתבקש, או נדרש, לעשות דברים בניגוד לרצונו. (וכן, מכיון שמרבית הסובלות מהפרעת אישיות גבולית הן נשים, המונופול שניתן לנשים על אומללות בחיי נישואין איננו מוצדק). המגן החזק ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו מפני פגיעה, מכל סוג ובכל גיל ובכל שלב בחיים, הוא הורים תומכים אשר עומדים מאחוריהם ונכונים להגן עליהם.

כמובן שלא ניתן להקיף את הנושא בשורות ספורות בפורום, אך היה חשוב לי להאיר את תפקידנו כהורים, ואולי גם לעיתים את חלקנו במערכת פוגענית, במידה כזו או אחרת. בכל מקרה חשוב מאד לא לקחת הנחיות לחיים לא מפורום אינטרנטי, לא מספרות מכל סוג שהוא ולא משיח שכנות על ספסל בגינה. בכל חשש הכרחי לפנות לאיש מקצוע מוסמך כדי לבדוק את הענין, להפיג את החשש במקרה הטוב, או לטפל בבעיה במקרה הבעייתי.

בתפילה שלא תצא תקלה.
שנה טובה ומבורכת.

מאה צלצולים.
הבעיה החינוכית שהיטבת להסביר כאן, היא בעיה אקוטית ממש בחלק מעיתוני הילדים.
לתשומת לב ההורים שבינינו.

 

[מזל קשת]

שאלה שכנראה מטרידה את כולם:

הרי לכולם יש מידות לא טובות, כאלה ואחרות, שעליהם לעבוד ולתקן אותם.

הפרעת אישיות, אם הבנתי, זה תיאור של אדם עם מה שנקרא 'קריזות'.

ובעצם, ניתן לראות זאת כסוג של בעיה של 'מידות'.

וכמו שמעצבן לחיות עם בלגניסט, עצלן, חסר טקט וכדומה, כך קשה גם לחיות עם 'קריזיונר'.

מתי אם כן, זו כבר לא בעיה של 'מידות' אלא משהו יותר רציני שמצריך התערבות מקצועית?

 

[מטאלי]

שאלה שכנראה מטרידה את כולם:

הרי לכולם יש מידות לא טובות, כאלה ואחרות, שעליהם לעבוד ולתקן אותם.

הפרעת אישיות, אם הבנתי, זה תיאור של אדם עם מה שנקרא 'קריזות'.

ובעצם, ניתן לראות זאת כסוג של בעיה של 'מידות'.

וכמו שמעצבן לחיות עם בלגניסט, עצלן, חסר טקט וכדומה, כך קשה גם לחיות עם 'קריזיונר'.

מתי אם כן, זו כבר לא בעיה של 'מידות' אלא משהו יותר רציני שמצריך התערבות מקצועית?

אז זהו שלא הבנת נכון, וטוב שכך, ושלעולם לא תבינו בסביבתכם...

אם בכל זאת תרצו להבין יותר, תחרשו את האשכול של "דממה בדרך לעוד בית יהודי", או משהו כזה, שם הנושא נדוש בהרחבה מעוררת חלחלה ממש, שלא נדע מצרות...

 

[חלי134]

ועדיין, אם יורשה לי, הפסיכולוגיה המודרנית דרדרה אותנו בנושא למקום בעייתי וכואב.
נכון, יש את התחום הברור של מעשים שגובלים בחולי נפשי, בד"כ מדובר בדברים קיצוניים וכואבים, אך האם כל חוסר התגברות על מידת הכעס גובל בחולי המקוטלג כ'התפרצויות זעם'???
האם כל יצר ותאווה מוגדרת כ'התמכרות'???
שמעתי מרב גדול שמבין בנושאים האלו שהפסיכולוגיה המציאה את המושגים האלו רק כדי לנקות את המצפון של האדם המערבי שהולך שבי אחר רצונותיו...
הרי ברור שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, אז להגדיר כל חוסר רצון להתמודד כבעיה נפשית? זה חלק מאוד קשה בגלות שבה אנו שרויים.
ונא אל תצקצקו לי במחקרים מדעיים ותובנות כאלו ואחרות, גם על החומר שמופרש במוח כש'אני מתה לשוקולד' באמצע דיאטה אפשר לשלוט!!!
רק השבוע קראנו 'הנה אנוכי נותן לפניכם את החיים ואת המוות את הטוב ואת הרע'
ובחרת בחיים...
שנה מתוקה לכולם.

 

[אפי88]

אני חייבת להבין משהו וסליחה אני אני סוטה מהנושא...
לא קראתי את הספר המדובר אבל.....אני מכירה מקרוב אישה שמאובחנת עם הפרעת אשיות.
ובכל האשכול הזה ובקודמיו אני לא חושבת שתארו את הבעיה כמו שהיא
נכון,זה לא משהו ששמים לב אליו מיד,והם נראים בהתחלה נורמטיביים לגמרי,אבל- כל בר דעת יעלה על הבעיה של האנשים האלו תוך הכרות קצרצרה ממש...בהתחלה הם נופת צופים אבל אחרי שמשהו קטנטן הדליק אותם הם הופכים לאנשים מטורפים ממש!!!
הם לא יכולים לתחזק שום סוג של קשר,לכן האישה שאני מכירה היא כבר גרושה פעמיים ומועפת מכל סוג של עבודה שהיא מנסה להתעסק בה,וכמובן אין לה קשר כמעט עם אף אחד מבני משפחתה כי אף אחד לא יכל לעמוד במניפולציות /תככים /שקרים,בגילגולי האחריות,ירידה לחיים וכדו'.
נשמע לי הזוי שאנשים כותבים "שלא בטוחים","משהו נראה לא כשורה.." וכדו'.
זה סוג של בעיה שקשה מאד לפספס אותה אחרי שמכירים משהו...לוקח בערך שבוע שבועיים להבין את עומק הבור...
אני אשמח אם משהו יאיר את עיני.

 

[בא יבוא]

הפרעת אישיות גבולית מורכבת מכמה מאפיינים, כשלכל מופרע יש קוקטייל שונה. ולכן באשכול ז"ל שמעת על כל מיני בעלי הפרעה כשכל אחד מהצופים מספר על סגנון שונה. למשל, מי שכתב שההתנהגויות רדומות לאורך זמן ורק בעת לחץ השד מתעורר, הרי שמלכתחילה אני לא בטוחה שמדובר בהפרעת אישיות, אבל אם כן - יתכן שכך.

ולמה את לא רואה אותם?

כי הסביבה מגוננת. ואכמ"ל כרגע לגבי המניעים והסיבות.

כי לרוב הוא מציק רק לקרובים אליו, וכלפי האחרים הוא נופת צופים.

כי לא תמיד הסערה היא חיצונית כפי שאת חווית אותה, קרי גירושין ומעברים תכופים.

ועוד

 

[userit]

ועדיין, אם יורשה לי, הפסיכולוגיה המודרנית דרדרה אותנו בנושא למקום בעייתי וכואב.
נכון, יש את התחום הברור של מעשים שגובלים בחולי נפשי, בד"כ מדובר בדברים קיצוניים וכואבים, אך האם כל חוסר התגברות על מידת הכעס גובל בחולי המקוטלג כ'התפרצויות זעם'???
האם כל יצר ותאווה מוגדרת כ'התמכרות'???
שמעתי מרב גדול שמבין בנושאים האלו שהפסיכולוגיה המציאה את המושגים האלו רק כדי לנקות את המצפון של האדם המערבי שהולך שבי אחר רצונותיו...
הרי ברור שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, אז להגדיר כל חוסר רצון להתמודד כבעיה נפשית? זה חלק מאוד קשה בגלות שבה אנו שרויים.
ונא אל תצקצקו לי במחקרים מדעיים ותובנות כאלו ואחרות, גם על החומר שמופרש במוח כש'אני מתה לשוקולד' באמצע דיאטה אפשר לשלוט!!!
רק השבוע קראנו 'הנה אנוכי נותן לפניכם את החיים ואת המוות את הטוב ואת הרע'
ובחרת בחיים...
שנה מתוקה לכולם.

זה נושא מורכב וכמובן שהשאלה במקומה.
ההשקפה הנכונה היא שההפרעות הנפשיות שאין בהן הזיות ועיוותי חשיבה, אלו הפרעות שאכן קיימות, משמע- לקלפטומן באמת יש נסיון גדול מאד שלא לגנוב, אבל זה כמו שלכל אחד מאיתנו יש תחומים שבהם הנסיון עבורנו גדול יותר מאשר עבור הכלל. אלו לא הפרעות שפוטרות את האדם. כמובן שכפי גודל הקושי שנתן הקב"ה, יהיה גם השכר. ומה שיחשב עבור אדם עם הפרעה להתגברות, יהיה עבור רובנו, עבירה.
הפרעות עם עיוותי חשיבה והזיות, עשויות להיות בגדר של חוסר אחריות מוחלט למעשים . מדובר, כאמור, בענין מורכב.
את הדברים שמעתי מפי הרב עקיבא טאץ, ואני מקווה שאני מדייקת .
הרב הוא רופא ומומחה לפסיכולוגיה, תלמידו של ר' משה שפירא זצ"ל ומחברם של המון ספרים שהוא מסרב לתרגם לעברית לדאבונם של תושבי הארץ. גר באנגליה.

 

[אלישקף]

זה נושא מורכב וכמובן שהשאלה במקומה.
ההשקפה הנכונה היא שההפרעות הנפשיות שאין בהן הזיות ועיוותי חשיבה, אלו הפרעות שאכן קיימות, משמע- לקלפטומן באמת יש נסיון גדול מאד שלא לגנוב, אבל זה כמו שלכל אחד מאיתנו יש תחומים שבהם הנסיון עבורנו גדול יותר מאשר עבור הכלל. אלו לא הפרעות שפוטרות את האדם. כמובן שכפי גודל הקושי שנתן הקב"ה, יהיה גם השכר. ומה שיחשב עבור אדם עם הפרעה להתגברות, יהיה עבור רובנו, עבירה.
הפרעות עם עיוותי חשיבה והזיות, עשויות להיות בגדר של חוסר אחריות מוחלט למעשים . מדובר, כאמור, בענין מורכב.
את הדברים שמעתי מפי הרב עקיבא טאץ, ואני מקווה שאני מדייקת .
הרב הוא רופא ומומחה לפסיכולוגיה, תלמידו של ר' משה שפירא זצ"ל ומחברם של המון ספרים שהוא מסרב לתרגם לעברית לדאבונם של תושבי הארץ. גר באנגליה.

אקדים: אינני מתכוונת לחלוק על דבריו של ר' עקיבא טאץ, לא קראתי את דבריו, אבל העניין מעורר תמיהה:
איני מכירה קלפטומנים ב"ה (למיטב ידיעתי), אבל גיסתי הכירה אישה אחת ירא"ש בעלת משפחה יפה שילדיה כולם לתפארה - וגם היא עצמה אישה על רמה ומלאת תוכן. (הכל לפי דברי גיסתי). אישה זו הולכת לכל מקום בליווי בן/ בת משפחה כדי שיוכלו לשמור עליה בעת התעוררות מחלתה (קלפטומאניה? ככה כותבים?)
אולי איני אדם מספיק גדול כדי שניסיונותיי יהיו גדולים כ"כ, אבל נראה לי שהתיאור פה הוא לא תיאור של "ניסיון גדול מאד" אלא של דבר שיוצא מכלל שליטה.
אסיים: אני רק שמעתי מגיסתי שמכירה את האישה והריני מתארת לכם... ככה שיכול להיות שמשהו בתהליך יצא מהפרופורציה)
אז אני שואלת: האם באמת מחלת נפש/ הפרעת אישיות זו או אחרת נכנסים לקטגוריה של ניסיון שאפשר להתגבר עליו באמצעות עבודת מידות או משהו?

 

[אורחת לרגע]

אקדים: אינני מתכוונת לחלוק על דבריו של ר' עקיבא טאץ, לא קראתי את דבריו, אבל העניין מעורר תמיהה:
איני מכירה קלפטומנים ב"ה (למיטב ידיעתי), אבל גיסתי הכירה אישה אחת ירא"ש בעלת משפחה יפה שילדיה כולם לתפארה - וגם היא עצמה אישה על רמה ומלאת תוכן. (הכל לפי דברי גיסתי). אישה זו הולכת לכל מקום בליווי בן/ בת משפחה כדי שיוכלו לשמור עליה בעת התעוררות מחלתה (קלפטומאניה? ככה כותבים?)
אולי איני אדם מספיק גדול כדי שניסיונותיי יהיו גדולים כ"כ, אבל נראה לי שהתיאור פה הוא לא תיאור של "ניסיון גדול מאד" אלא של דבר שיוצא מכלל שליטה.
אסיים: אני רק שמעתי מגיסתי שמכירה את האישה והריני מתארת לכם... ככה שיכול להיות שמשהו בתהליך יצא מהפרופורציה)
אז אני שואלת: האם באמת מחלת נפש/ הפרעת אישיות זו או אחרת נכנסים לקטגוריה של ניסיון שאפשר להתגבר עליו באמצעות עבודת מידות או משהו?

לפי סיפורך, היא מצאה דרך להתגבר על מחלתה, היא מוכנה להודות בבעיה, ולצרף תמיד מלווה כדי להציל עצמה מאיסור גזל.

 

[בשם]

בעקבות האשכול שהתפתח כאן בימים האחרונים, בעניין חיים עם בן זוג בעל הפרעת אישיות, ובעקבות האשכולות הצצים ועולים מידי תקופה בעניין מוגנות ילדים, הרגשתי צורך להעיר הערה חשובה, שאולי תוכל לסייע לחלק מן האנשים, בעז"ה.

חשוב לי לציין כי אני פסיכולוגית קלינית חרדית, ומדובר בנושאים יקרים מאד לליבי, אשר חקרתי אותם רבות הן במסגרת עבודתי והן במסגרת סדנאות והרצאות שאני מעבירה בנושא לאמהות ולאנשי צוות במוסדות.

שני הנושאים הנ"ל נראים שונים זה מזה, אך במהותם יש להם הרבה מן המשותף. בשניהם יש קרבן ויש תוקף, בשניהם פעמים רבות התוקף הוא מישהו שקרוב מאד לקרבן ואמור להגן עליו ובשניהם פעמים רבות הפגיעה מתרחשת באופן סמוי ומתוחכם כ"כ, שלא ניתן להאמין כי היא מתחוללת. (שניהם גם מתחוללים בכל שכבות החברה והציבור, בלי יוצא מן הכלל ובלי תעודות ביטוח לאף אחד). החינוך למוגנות, שהפך ב"ה נפוץ כ"כ לאחרונה, הוא הרבה יותר מאשר הוראות קונקרטיות לילדים בענין התנהלות במכולת או בהמתנה בכביש, ולכן הוא גם איננו מסתיים כאשר הילד או הילדה מגיעים לגיל שבו "הם גדולים מספיק כדי להבין לבד".

הקושי העיקרי בחינוך למוגנות הוא שקשה לשרטט קוים לדמותו של האיש הרע, וקשה גם לשרטט קוים לדמותו של הפיתוי אשר גורר את הפגיעה. מדובר לרוב בתהליך ארוך, הדרגתי, מטשטש חושים, בו הקוים האדומים נחצים לאט לאט, בכל פעם קצת יותר, וקשה להניח את האצבע על הנקודה המסויימת בה הפגיעה הופכת להיות פגיעה. זו גם הסיבה לכך שפגיעה, בהגדרתה הרחבה, איננה מתרחשת רק בגילאים צעירים, ויכולה, לצערנו, להתרחש גם בגיל מבוגר ובתוך מערכת נישואין.

כחברה אשר מחנכת את ילדיה לערך הציות וההתמסרות, ובהמשך מניחה את ההתמסרות כאבן פינה לזוגיות נכונה ו"שלום בית", חשוב כי נחנך את ילדינו להבחין בין "התמסרות" לבין "כניעה". לא ניתן להגדיר את המעשה האסור או המעשה הנכון, כי לעיתים אותו מעשה ממש עשוי להיות פעם פוגעני ופעם נכון, תלוי בנקודה הפנימית ממנה שני הצדדים מגיעים לבצע אותו.
אם הילד שלי נותן לחבר ששכח אוכל לאכול מן הסנדביץ' שלו הרי שזו התמסרות וחסד, אך מה אם החבר סוחט את הנתינה הזו, ולא באופן חד פעמי?
ואם אישה אחרי לידה מתאמצת מאד לקום כדי להכין ארוחה לבעלה - זו יכולה להיות התמסרות מקסימה אבל יכול לנבוע גם מפחד או מטרור או מתחושת חובה לא מוצדקת.
כמו בכל הדברים הנתונים ללב - אין מדובר בשחור ובלבן, יש סקאלה ארוכה מאד והדרגתית מאד, והנקודה בה הגבול נחצה חמקמקה וקשה לאיתור.

לדעתי, הדבר העיקרי שאנחנו יכולים לעשות כהורים הוא לאמן את הילדים שלנו להיות מודעים למעשים שלהם, ולמוטיבציות המניעות אותם, ולהשלכות של המעשים, החל מהרבי בחיידר שמבקש ממך ללוות אותו למחסן הציוד כדי לקחת בריסטולים; ולא כלה אף פעם, אבל בהחלט גם תקף כבן זוג שמתבקש, או נדרש, לעשות דברים בניגוד לרצונו. (וכן, מכיון שמרבית הסובלות מהפרעת אישיות גבולית הן נשים, המונופול שניתן לנשים על אומללות בחיי נישואין איננו מוצדק). המגן החזק ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו מפני פגיעה, מכל סוג ובכל גיל ובכל שלב בחיים, הוא הורים תומכים אשר עומדים מאחוריהם ונכונים להגן עליהם.

כמובן שלא ניתן להקיף את הנושא בשורות ספורות בפורום, אך היה חשוב לי להאיר את תפקידנו כהורים, ואולי גם לעיתים את חלקנו במערכת פוגענית, במידה כזו או אחרת. בכל מקרה חשוב מאד לא לקחת הנחיות לחיים לא מפורום אינטרנטי, לא מספרות מכל סוג שהוא ולא משיח שכנות על ספסל בגינה. בכל חשש הכרחי לפנות לאיש מקצוע מוסמך כדי לבדוק את הענין, להפיג את החשש במקרה הטוב, או לטפל בבעיה במקרה הבעייתי.

בתפילה שלא תצא תקלה.
שנה טובה ומבורכת.

נעים מאוד
מחזקת את ידייך!!!
גם אני מהפסיכולוגיה הקלינית עוד לא פסיסולוגית מורשית אבל בע"ה אצטרף לקולגה בשנים הקרובות ---
הצגת מאוד יפה ובצורה נוגעת את הדברים!
רק לי יש משהו שצורם ---- אנשים עם הפרעה? או....אנשים שסובלים מהפרעה!
הם סובלים!!!
לא מציגים ולא עושים "בדווקא" כמו שהרבה מהציבור שלנו טרם הפנימו הפרעה נפשית היא הפרעה --- כשמה כן היא מפריעה לבנ"א לתפקד
שמחה מאוד שיש דמויות כאלו בפורום - להציף נושא כזה זה אומץ
שנה טובה ומתוקה!!!

 

[בשם]

זה נושא מורכב וכמובן שהשאלה במקומה.
ההשקפה הנכונה היא שההפרעות הנפשיות שאין בהן הזיות ועיוותי חשיבה, אלו הפרעות שאכן קיימות, משמע- לקלפטומן באמת יש נסיון גדול מאד שלא לגנוב, אבל זה כמו שלכל אחד מאיתנו יש תחומים שבהם הנסיון עבורנו גדול יותר מאשר עבור הכלל. אלו לא הפרעות שפוטרות את האדם. כמובן שכפי גודל הקושי שנתן הקב"ה, יהיה גם השכר. ומה שיחשב עבור אדם עם הפרעה להתגברות, יהיה עבור רובנו, עבירה.
הפרעות עם עיוותי חשיבה והזיות, עשויות להיות בגדר של חוסר אחריות מוחלט למעשים . מדובר, כאמור, בענין מורכב.
את הדברים שמעתי מפי הרב עקיבא טאץ, ואני מקווה שאני מדייקת .
הרב הוא רופא ומומחה לפסיכולוגיה, תלמידו של ר' משה שפירא זצ"ל ומחברם של המון ספרים שהוא מסרב לתרגם לעברית לדאבונם של תושבי הארץ. גר באנגליה.

מעניין מאוד לקרוא!
איך קוראים לספר?

ו

 

[ש. צ. וינמן]

שאלה שכנראה מטרידה את כולם:

הרי לכולם יש מידות לא טובות, כאלה ואחרות, שעליהם לעבוד ולתקן אותם.

הפרעת אישיות, אם הבנתי, זה תיאור של אדם עם מה שנקרא 'קריזות'.

ובעצם, ניתן לראות זאת כסוג של בעיה של 'מידות'.

וכמו שמעצבן לחיות עם בלגניסט, עצלן, חסר טקט וכדומה, כך קשה גם לחיות עם 'קריזיונר'.

מתי אם כן, זו כבר לא בעיה של 'מידות' אלא משהו יותר רציני שמצריך התערבות מקצועית?

-
חזון איש, אורח חיים, שבת, סימן נו:
"מדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר על המידה... וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי הרוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי הנפש המשכלת וחסר משקל המידות. ואין בין בליעל למטורף הדעת ולא כלום".
-

 

[אלישקף]

לפי סיפורך, היא מצאה דרך להתגבר על מחלתה, היא מוכנה להודות בבעיה, ולצרף תמיד מלווה כדי להציל עצמה מאיסור גזל.

נכון, אבל לא כמו שנניח אם אני נורא-נורא-נורא אוהבת מוזיקה מסגנון מסויים שאני יודעת שהיא לא גלאט - אני נמנעת מלהאזין לה ע"י התגברות על היצר, ולא מבקשת מסביבתי לעבור מידיי פעם במשרד שלי לבוא לוודא שאני לא מאזינה לה ולכבות לי במידה וכן.
כלומר, בעיניי - העבודה שלי היא על השליטה בעצמי.
השאלה שלי - במקרה של מחלת נפש/ הפרעת אישיות/ התמכרות קלינית - האם יש מקום לדבר על שליטה עצמית?
(אני לא ארחיק לשאול האם הם יקבלו על זה עונש בשמים ואיזה רמה של עונש וכו' )

 

[userit]

אקדים: אינני מתכוונת לחלוק על דבריו של ר' עקיבא טאץ, לא קראתי את דבריו, אבל העניין מעורר תמיהה:
איני מכירה קלפטומנים ב"ה (למיטב ידיעתי), אבל גיסתי הכירה אישה אחת ירא"ש בעלת משפחה יפה שילדיה כולם לתפארה - וגם היא עצמה אישה על רמה ומלאת תוכן. (הכל לפי דברי גיסתי). אישה זו הולכת לכל מקום בליווי בן/ בת משפחה כדי שיוכלו לשמור עליה בעת התעוררות מחלתה (קלפטומאניה? ככה כותבים?)
אולי איני אדם מספיק גדול כדי שניסיונותיי יהיו גדולים כ"כ, אבל נראה לי שהתיאור פה הוא לא תיאור של "ניסיון גדול מאד" אלא של דבר שיוצא מכלל שליטה.
אסיים: אני רק שמעתי מגיסתי שמכירה את האישה והריני מתארת לכם... ככה שיכול להיות שמשהו בתהליך יצא מהפרופורציה)
אז אני שואלת: האם באמת מחלת נפש/ הפרעת אישיות זו או אחרת נכנסים לקטגוריה של ניסיון שאפשר להתגבר עליו באמצעות עבודת מידות או משהו?

ראשית, לא קראתי את הדברים. שוחחתי עם הרב בעצמי על הענין וכך הנחה אותי. מה שאת מתארת זו דוגמא מצויינת והשאלה נכונה מאד. אכן, יש דרגות בכל מחלת נפש. לרב, קלפטומנים ימנעו מגניבה, למשל, ממכולות אם נאמר להם שפרסמנו את תמונתם בקרב כל עובדי המכולות, שהם ידועים למשטרה ושהותקנו מצלמות בפתחי המכולות. מה זה אומר? זה אומר שהמחלה נשלטת, גם אם בקושי. אלו שלא יצליחו להימנע, נכנסים לקטגוריה אחרת.
האישה שאת מתארת אכן מצליחה להתגבר על הנטיה הקשה. כיצד? כאשר מתלווה אליה בן אדם. משמע, אשה יראת שמים זו חיפשה פתרון למצב הבעיתי - וגם מצאה! וכעת , יתכן שבחברת המלווה אין לה פיתוי כלל, אבל מן הסתם יש לה פיתוי לצאת ללא מלווה וכן על זו הדרך.
המשפטים האחרונים הם הנחות בעלמא, על בסיס הפרטים שנתת. כמובן.

מדובר בדקויות ואי אפשר לדון בנושא כזה על רגל אחת.

ואגב, נקודה מעניינת היא העובדה שבמדינות מסויימות, אם יבוא אדם ויאמר שרצח מישהו מפני ששמע קול שאמר לו לעשות זאת, ישאלו אותו- ולמה הקשבת לו?
אם הקול אמר לך שהוא ירצח אותך, זה משהו אחר. אבל העובדה שהנאשם שומע קולות לא הופכת אותו בקלות כזו לחף מפשע.
ואגב נוסף, הנתונים על מספר הנאשמים שמצליחים לחמוק מן הדין בטענה של אי שפיות מלמדים שהם מעטים מאד, ומדובר באחוזים בודדים מכלל המנסים.

 

[userit]

הדברים לא נקראו בספר.
יש לרב אתר , אפשר לראות שם את מבחר ספריו.

 

[מטאלי]

רק עוד נקודה, בחולי הנפש-מידות, (לא חולי הרוח) העניין ודאי ניתן לשליטה בתחילת הדרך כמו שסכיזופרן לא נולד כזה, אלא מפתח נטיות (אולי גם מולדות) להפוך למחלה ממש, ופשוט שאותה קלפטומנית יכולה היתה לשלוט על זה ולתקן את זה בצעירותה, רק היום שכבר הושרשה בחטא, הפך ההרגל המגונה לחולי נפש!

ברור ופשוט שכל התאוותנים שחיים בניגוד לתורה לא נולדו כך, כפי שטוענים היום הרבה מן הטועים התועים, והתוהים, אלא סיגלו לעצמם התנהגות שהותירה בם מחלה ממש, שהיום קשה להיפטר ממנה ממש כפי שמי שחי בסביבת קרינה מיננת לדוג' לא נולד עם רמת רדיו-אקטיביות גבוהה בגופו, אלא גרם לעצמו לחלות, והיום...זה אל חזור!

וזה בדיוק ההבדל התהומי בין גישת הפסיכולוגיה המודרנית והכפרנית, שדוגלת שהחולאים מולדים/בלתי נמנעים כלל ע''י האדם, לבין הפסיכולוגיה היהודית המאמינה שבכוחו של כל יהודי לבחור בין טוב לרע, אך גם אנו מאמינים שלעיתים האדם קלקל לעצמו את היכולת ברמה הנפשית וגרם לעצמו מחלה המבטלת כמעט כליל את בחירתו, (ע''ע אדם הראשון בחטא עץ הדעת) אם כי שערי תשובה לעולם לא ננעלים, אבל אז צריכה להיות מסירות נפש ממש, כמו רבי אלעזר בן דורדיא...