קראת את הספר המדובר או שאת מדברת מהתלהמות גרידא?
בלי להתייחס לאף ספר ספציפי.
התייחסתי רק למה שכתבת שעדיף שיקראו מה שלא יהיה, העיקר שיקראו וידעו על השואה.
וכתבתי שהתזה הזו רעועה מלכתחילה ואינה ראויה.
חושבים שלא מתאים לילדים להתוודע לשואה?
אל תספרו עליה.
היא לא אמורה לשמש את הסופרים שמחפשים תוכן נח והרפתקני.
לא יודעת מה המטרה לזכור את השואה, זה משהו עמוק שהכניסו לנו לעצמות,
ואם מישהו חושב אחרת, נראה שהוא ממש עובר עברה.
זכור את אשר עשה לך עמלק- אשר קרך בדרך!
את מה שעמלק חולל ברוחניות.
גם יציאת מצרים אינה מפרטת את פירוטי ההתעללות, אלא מדברת על שעבוד כללי ברמה של השלכת תינוקות ליאור,
ומדגישה את הגאולה.
למען תזכור את יום צאתך- את הניסים והגאולה כדי לדעת למי לעבוד רוחנית.
יום צאתך מאפלה לאורה.
אף אחד אינו מבקש להתחיל להיכנס לפרטי פרטים, ושימו לב שאין מקור לכך!
רק המדרשים מוסיפים פרטים נוספים, וגם זה לא בהרחבה.
הכניסו לנו לורידים שחייבים לזכור את השואה ולהתוודע לפרטים,
וכעת דנים רק מאיזה גיל ריך להטמיע את הזוועות.
אני לא רואה חובה להעביר טראומות גם לבני הדור הרביעי.
אני כן מספרת מדי פעם לילדות שסבתא בגיל שלהן היתה בודדה בלי אמא שלה שנרצחה,
שידעו שהעולם לא תמיד כזה ורוד והכל מובן מאליו,
אבל למה להעיב על חייהן?
מי צריך את זה?
גלעד לנרצחים לא מגיע עם זיכרון העינויים שעברו, אלא בהזכרתם כמתים על קידוש השם,
סיפורי גבורה אמיתית, ורצון להמשיך את הדור.
נכון שיש את ההרגשה הזו של ניצולי השואה: תראו איזו משפחה הקמתי וכמה ממשיכים את הדור שלנו. איך לא הצלחתם בתכניתכם הזדונית לכלות אותנו,
אבל רוב הנאצים מאז, כבר לא חיים היום, הנקמה היא רק בשביל סוג של חויה מתקנת ששייכת לניצולים עצמם ולאו בהכרח לממשיכי דורותיהם.
זה שסבתא שלי הרגישה צורך להראות לעצמה שהיא חיה וקיימת, לא אומר שאני צריכה להיכנס לטראומות רק ממה שהיא עברה.
מותר להודות שאין לנו יכולת נפשית להכיל את העינויים.
הניצולים בעצמם מבינים את זה.
סבא שלי כתב את קורותיו, וציין שהוא לא רוצה לספר כי אנשים יחשבו שהוא בדה את האירועים מליבו (הוא בעצם מוכיח את היחס ההזוי של הצברים לניצולים. אם הרגיש כך וכתב כך).
סבתא שניה היתה בהונגריה וסיפרה רק את הסיפורים שיכולנו לשמוע, והיא טענה שהיא לא ככ סבלה בשואה. (התעלמה מזה שאביה נרצח בידי נאצי בסתם יום, רק כי נתן מהלחם שלו למסכן ורעב, והוא ירה בו מתוך שגרה).
וסבתא נוספת לא הסכימה לספר עד גיל בוגר כי לא חשבה שנוכל לשמוע על כך. היו שנים שהיא סיפרה במפגשי יד ושם לכל מיני קבוצות.
אישית, הייתי מרגישה החמצה אם לא הייתי יודעת על הסיפורים שלהם ולא היה נשאר זכר.
הייתי כן מעדיפה שיעלו את הכל על הכתב (גנזך קידוש השם), ואקרא מתי שאוכל נפשית.