הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אומרים שהטוב שברופאים סופו לגהינום. ובכן, אני מעדיף שלא לחשוב היכן יבלה ד"ר שוורצקוף לאחר המאה עשרים שלו. דבר אחד בטוח, זה לא יהיה מקום נחמד. ו..עוד משהו, זה לא עוד הרבה זמן...
השאלה היא לא מדוע הקשיש החליט לנסות את כוחו בטיפולי שיניים חרף העובדה שהוא מעולם לא למד רפואה (בלי קשר לַדמנציה), אלא למה דווקא אני הייתי זה שהקריב את שיניו על מזבח כוונותיו הטובות.
הכל התחיל כאשר אביו יואל, שהיה רופא מפורסם, שכב על ערש דויי אי שם בהונגריה שלפני המלחמה ובכוחותיו האחרונים פנה לבנו יחידו אמנון ולחש לתוך אוזנו "אתה ההמשך שלי". אך עוד בטרם הספיק לתת הסבר לכוונתו, נפח את נשמתו בקול שיעול חרישי.
אמנון, שלא היה המגבון הכי לח בחבילה, אך היה צעיר ונמרץ, ראה בדברי המת האחרונים צוואה קדושה, וכבר למחרת השבעה, כשהוא מצויד בברכתו של אביו, החיש את פעמיו לעבר הקליניקה המיותמת ובתחושת שליחות נכנס תחת חלוק המנוח, שהיה דרך אגב, גדול עליו (פיזית) בכמה מידות.
בן ממשיך את דרך אביו. אין ספק שבקונסטלציה אחרת הסיפור יכול היה להיות מרגש ואף להמשיך בטוב. אך בקוריוז שלנו, דברים החלו להשתבש, שכן שוורצקוף הבן כאמור, מעולם לא למד רפואה. יותר מזה, הוא בעצם לא למד כלום.
הימים חלפו, עם הכרזת המדינה אמנון העפיל לארץ ופתח קליניקה משלו, לא נפרט את הקורות בה במהלך השנים, וקרו דברים... אך זה צריך להיאמר, ד"ר שוורצקוף, שהזדקן בינתיים, אף פעם לא הצליח לתת מזור למטופליו הכאובים. אך חזקה עליו צוואתו של אביו ולמרות תחנוני מקורביו המשיך בשלו. לתפארת המורשת המשפחתית.
מטופליו, (3 במספר, השאר נפטרו.) נהנו מיחס חם ולבבי, ואחת לכמה חודשים היו פוקדים את מרפאתו לריענון והברקה של לסתותיהם התותבות.
הסיפור שלי מתחיל לפני שבוע ימים, חשתי כאבים באחת משיניי הטוחנות, וכדייר די חדש בעיר ביקשתי מאשתי המלצה על רופא שיניים מקצועי. היא מצידה לא חשבה פעמיים ומיד הפנתה אותי לחבר הרופא של סבה, שאמנם מבחינתה היא לא מכירה אותו אישית אבל הסב מנצל כל הזדמנות להזכיר אותו ולדבר בשבחו. וגם שהוא הרי עלול להיפגע במקרה ואטופל אצל מישהו אחר.
כך או כך, כבר באותו היום התפרקדתי לי על כסא המטופלים. אמנון מצדו שהה באותו הזמן מעבר לדלת המסומנת ב'WC' וביקש שאמתין משהו עד שיצא. אני מצדי בהיתי בחלל החדר ושמחתי בתור המהיר שנפל בחלקי.
ככל שעבר הזמן והד"ר בושש מלהופיע, נפל בליבי החשש שאוסף אביזרי הווינטג' שהיו פרוסים לצידי, לא נמצאים שם בשביל הקישוט, אלא הם הם כלי העבודה של חברו הטוב של הסב. החשש התחזק כשהבחנתי בעשרות פנקסים בלויים מסודרים על המדף, מחשב לא היה שם.
ברגע הזה הדלת נפתחה והחשש הפך לאמיתי מתמיד. בפתח עמד ישיש רועד וחייכן, ושאל אם אני הוא הנכד של סבי. ואני בחוסר אסטרטגיה מוחלט עניתי שכן, ובכך מנעתי לעצמי את האפשרות לנוס מהמקום...
הרבה ברירות לא נשארו לי, קיוויתי לטוב וקמתי לתמוך בו בדרכו לכיסא.
הטיפול עצמו התחיל סביר, כבר בדקירה הרביעית הוא הצליח להחדיר בי את המחט ולהרדים לי באמצעות ליטר חומר את כל פלג גופי העליון. יש לציין שמאז לא הרגשתי כל כאב. בעצם, לא הרגשתי דבר. גם לא את ריח הנפטלין.
וכך, כשאני מורדם ומונשם, הוא התבונן ממושכות בתוך פי וקבע שהוא מסופק אם המצב דורש טיפול שורש או שיספיק לי סתימה רגילה. כשהוא שאל לדעתי בנידון, עניתי לו שאני לא יודע כי אני לא רופא - אבל אני מעדיף שלא יעשה לי טיפול שורש אם זה לא הכרחי.
האירוע כולו בא אל קיצו כשהוא תפס את הצבת בשני ידיו ומלמל לעצמו שאין שמחה כהתרת הספקות...
דקה לאחר מכן כבר הייתי בחוץ. ונכון. נכון שמאז אני מחייך עם פה סגור, ונכון שמאז אני לא אוכל מוצקים, ונכון שעדיין לא חזר לי חוש הריח, וגם נכון שחסרות לי שתי שיניים טוחנות בפה (הוא בטעות השתמש בצבת הרחבה).
אבל יש ל סבא. ויש לי איתו יחסים טובים.
השאלה היא לא מדוע הקשיש החליט לנסות את כוחו בטיפולי שיניים חרף העובדה שהוא מעולם לא למד רפואה (בלי קשר לַדמנציה), אלא למה דווקא אני הייתי זה שהקריב את שיניו על מזבח כוונותיו הטובות.
הכל התחיל כאשר אביו יואל, שהיה רופא מפורסם, שכב על ערש דויי אי שם בהונגריה שלפני המלחמה ובכוחותיו האחרונים פנה לבנו יחידו אמנון ולחש לתוך אוזנו "אתה ההמשך שלי". אך עוד בטרם הספיק לתת הסבר לכוונתו, נפח את נשמתו בקול שיעול חרישי.
אמנון, שלא היה המגבון הכי לח בחבילה, אך היה צעיר ונמרץ, ראה בדברי המת האחרונים צוואה קדושה, וכבר למחרת השבעה, כשהוא מצויד בברכתו של אביו, החיש את פעמיו לעבר הקליניקה המיותמת ובתחושת שליחות נכנס תחת חלוק המנוח, שהיה דרך אגב, גדול עליו (פיזית) בכמה מידות.
בן ממשיך את דרך אביו. אין ספק שבקונסטלציה אחרת הסיפור יכול היה להיות מרגש ואף להמשיך בטוב. אך בקוריוז שלנו, דברים החלו להשתבש, שכן שוורצקוף הבן כאמור, מעולם לא למד רפואה. יותר מזה, הוא בעצם לא למד כלום.
הימים חלפו, עם הכרזת המדינה אמנון העפיל לארץ ופתח קליניקה משלו, לא נפרט את הקורות בה במהלך השנים, וקרו דברים... אך זה צריך להיאמר, ד"ר שוורצקוף, שהזדקן בינתיים, אף פעם לא הצליח לתת מזור למטופליו הכאובים. אך חזקה עליו צוואתו של אביו ולמרות תחנוני מקורביו המשיך בשלו. לתפארת המורשת המשפחתית.
מטופליו, (3 במספר, השאר נפטרו.) נהנו מיחס חם ולבבי, ואחת לכמה חודשים היו פוקדים את מרפאתו לריענון והברקה של לסתותיהם התותבות.
הסיפור שלי מתחיל לפני שבוע ימים, חשתי כאבים באחת משיניי הטוחנות, וכדייר די חדש בעיר ביקשתי מאשתי המלצה על רופא שיניים מקצועי. היא מצידה לא חשבה פעמיים ומיד הפנתה אותי לחבר הרופא של סבה, שאמנם מבחינתה היא לא מכירה אותו אישית אבל הסב מנצל כל הזדמנות להזכיר אותו ולדבר בשבחו. וגם שהוא הרי עלול להיפגע במקרה ואטופל אצל מישהו אחר.
כך או כך, כבר באותו היום התפרקדתי לי על כסא המטופלים. אמנון מצדו שהה באותו הזמן מעבר לדלת המסומנת ב'WC' וביקש שאמתין משהו עד שיצא. אני מצדי בהיתי בחלל החדר ושמחתי בתור המהיר שנפל בחלקי.
ככל שעבר הזמן והד"ר בושש מלהופיע, נפל בליבי החשש שאוסף אביזרי הווינטג' שהיו פרוסים לצידי, לא נמצאים שם בשביל הקישוט, אלא הם הם כלי העבודה של חברו הטוב של הסב. החשש התחזק כשהבחנתי בעשרות פנקסים בלויים מסודרים על המדף, מחשב לא היה שם.
ברגע הזה הדלת נפתחה והחשש הפך לאמיתי מתמיד. בפתח עמד ישיש רועד וחייכן, ושאל אם אני הוא הנכד של סבי. ואני בחוסר אסטרטגיה מוחלט עניתי שכן, ובכך מנעתי לעצמי את האפשרות לנוס מהמקום...
הרבה ברירות לא נשארו לי, קיוויתי לטוב וקמתי לתמוך בו בדרכו לכיסא.
הטיפול עצמו התחיל סביר, כבר בדקירה הרביעית הוא הצליח להחדיר בי את המחט ולהרדים לי באמצעות ליטר חומר את כל פלג גופי העליון. יש לציין שמאז לא הרגשתי כל כאב. בעצם, לא הרגשתי דבר. גם לא את ריח הנפטלין.
וכך, כשאני מורדם ומונשם, הוא התבונן ממושכות בתוך פי וקבע שהוא מסופק אם המצב דורש טיפול שורש או שיספיק לי סתימה רגילה. כשהוא שאל לדעתי בנידון, עניתי לו שאני לא יודע כי אני לא רופא - אבל אני מעדיף שלא יעשה לי טיפול שורש אם זה לא הכרחי.
האירוע כולו בא אל קיצו כשהוא תפס את הצבת בשני ידיו ומלמל לעצמו שאין שמחה כהתרת הספקות...
דקה לאחר מכן כבר הייתי בחוץ. ונכון. נכון שמאז אני מחייך עם פה סגור, ונכון שמאז אני לא אוכל מוצקים, ונכון שעדיין לא חזר לי חוש הריח, וגם נכון שחסרות לי שתי שיניים טוחנות בפה (הוא בטעות השתמש בצבת הרחבה).
אבל יש ל סבא. ויש לי איתו יחסים טובים.
