שיתוף - לביקורת ירושת החרדה שמאחורי העשן

  • הוסף לסימניות
  • #1
לא ראיתי דבר כזה. מאיר הוא ללא ספק החבר הכי משונה שהיה לי, והיו לי רבים.

האיש מפחד מעישון פחד מוות, ואף על פי כן ממשיך להעלות עשן כמו הארובה הראשית של מפעל אנג'ל.

לא, אלה לא האיומים הקבועים של רופא המשפחה על סוף מר ושחור כפחם. הם ממש לא עושים רושם על אישיותו המחוספסת של מאיר, אלא זו אימת אביו המוטלת עליו עוד משנות היותו עלם חמודות.

מאז כבר בגר מאיר והוא בן 44, עצמאי ועוצמתי. הוא נטל לידיו את כל מושכות חייו וידוע כבחור שלא כדאי להתעסק עימו. אבל כל זה נכון עד שהוא מעשן. ברגע שהעשן מתחיל להסתלסל מפיו כלפי מעלה, הוא נעשה רביכה אנושית, מתנהג כמו ילד בן 4.

תחילה הוא מחפש מחבוא מתאים, ורק אז שולף את הסיגריה, כשעיניו בולשות לכל עבר, כמו סוכן סמים שחש שעוקבים אחריו.

אני עושה למען מאיר את מה שכל חבר טוב היה עושה: עוזר לו להסתתר, מחפה עליו ומסתיר אותו פיזית בגופי רחב הממדים, ואז מבהיל אותו כהוגן: "אבא שלך מאחוריך". הוא פוצח באמירת "שמע ישראל", נפרד ביגון מהעולם שכל כך אהב, ואני פורץ בצחוק אדיר.

מדהים איך זה עובד לי בכל פעם מחדש. הוא מכיר את הקטע הזה שלי היטב, ועודנו מתעלף מחרדה כל אימת שאני חוזר עליו.

לא אשכח את הפעם ההיא כאשר הוא שלף סיגר עבה ויקר בנינוחות, ברגע שהתחיל לעשן, צעקתי לו שאביו מאחוריו, הוא בלע מרוב פחד את הסיגר כמו כדור אקמול זעיר.

מאיר היה מרביץ לי עד זוב דם אלמלא הנס שהשם עשה לי; אביו הופיע משום מקום והתקרב אליו בצעדי ענק.

לשונו חרוכה, ומוושטו מתפרץ עשן סמיך, אך אביו חסום הרגשות שלא דיבר עימו יותר מדקה ברצף בעשור האחרון, מצא לו זמן מתאים לחוויה מתקנת. הוא התחיל לפתח שיחת עומק על החיים ועל משמעותיהם העמוקות, בעוד מאיר עומד להיחנק.

רק לאחר 26 דקות, בעזרת חיישנים רגישים וערניים במיוחד, שם אביו של מאיר לב לכך שבנו כנרגילה: "מה זה העשן שיוצא לך מהפה?", שאל בתמימות.

"לא יודע, אכלתי המון דגים מעושנים ויש לי צרבת מטורפת", ענה מאיר במיתרי קול רועדים מפחד ובעיקר מכוויות.

לאחרונה טסתי עם מאיר, בעל הקיבה השרופה, לצורך עניין קדוש לקליפורניה, מקום שבו אין סיכוי שאביו ידרוך אי פעם. יצאנו להתבודד ביערות הקסומים של לוס אנג'לס והוא נעצר לעשן להנאתו. כמובן שעשיתי לו את הקטע הקבוע. הוא זינק בהיסטריה, השליך את הסיגריה ונמלט אל תוך מעבה היער. את ההמשך כולכם כבר מכירים מהשריפות האדירות שפרצו לאחרונה בלוס אנג'לס.

נמלטנו חזרה ארצה בעודנו משאירים אדמה חרוכה מאחורינו, בתפילה שלא יעלו עלינו. השם האזין לשוועתנו והגיענו למחוז חפצנו.

כשבאתי הביתה, ביקשה ממני אשתי לעלות בדחיפות לגג הבניין לתקן את הדוד. עליתי בחופזה האופיינית לי, כאשר לפתע בלמתי ועצרתי את נשימתי באחת נוכח המראה המפתיע: שכני, אביו של מאיר, עומד ומסתתר בסבך דודי השמש ומעשן כמו נרקומן המסתתר בין קברים בהר המנוחות.

משהו בהלם העוצמתי ובדמיון החזותי שלו לבנו גרם לי לצעוק: "אבא שלך מאחוריך".

הוא נבעת כהוגן וקפץ מהגג. שבע הקומות שמפרידות בין הגג לרחוב הפחידו אותו פחות מאימת אביו, שבכלל נפטר כבר לפני שנים רבות.

בחסדי שמיים הוא ניצל בנס כפול. נס אחד היה שהוא נחת היישר לתוך הפח; נס נוסף וגדול אף יותר היה שמשפחת פנסחוב פינתה את הזבל שניות בודדות לפני האירוע, וכבר ידוע בכל השכונה שהם מכינים אוכל מאוד אוורירי ורך, מה שבוודאי הנעים את נחיתת הצונח העוצמתית. אך היה גם מי ששילם מחיר דמים יקר. 8 חתולים נפלו בנופלו עליהם, יהי זכרם מחוץ.

בעודי מזועזע ממה שהתרחש מול עיני הפעורות והמשתוממות, נזכרתי בפרשייה נשכחת מהילדות.

סביו של חברי מאיר, אביו של אביו, גר בשכנות להורי. הייתי רואה אותו תדיר בחורשה מאחורי הבניין מעשן בגניבה. זה היה מחזה משעשע במיוחד. זקן בן 104 מעשן בחשש של נער בן 14 שגונב שאיפה אחת בפורים, בעודו מורה למטפל הפיליפיני שלו לפקוח עיניים ולהשגיח שאיש לא מתקרב.

אז כמו היום, לא יכולתי להתאפק וצעקתי לעברו מהחלון: "אבא שלך מאחוריך". הוא קיבל התקף לב והלך לבית עולמו, שם פגש את אביו ז"ל שעוד זכה לראות בחייו את רש"י הקדוש, כשהוא מסתתר מאחורי עצי גן-עדן מפעימים ביופיים עם סיגרייה ביד.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
זה!
הוא פוצח באמירת "שמע ישראל", נפרד ביגון מהעולם שכל כך אהב
נס נוסף וגדול אף יותר היה שמשפחת פנסחוב פינתה את הזבל שניות בודדות לפני האירוע, וכבר ידוע בכל השכונה שהם מכינים אוכל מאוד אוורירי ורך, מה שבוודאי הנעים את נחיתת הצונח העוצמתית. אך היה גם מי ששילם מחיר דמים יקר. 8 חתולים נפלו בנופלו עליהם, יהי זכרם מחוץ.
שם פגש את אביו ז"ל שעוד זכה לראות בחייו את רש"י הקדוש, כשהוא מסתתר מאחורי עצי גן-עדן מפעימים ביופיים עם סיגרייה ביד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8
אי אפשר לנשום...
אתה מתעלה על עצמך מיום ליום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
למה זה מזכיר לי?

 
  • הוסף לסימניות
  • #11
יווו זה מהטובים ביותר שלך!!!
נשארתי בלי אוויר בריאות🤣
קטע שאתה גומר לקרוא אותו
ובורח לך אניסקטיבית מהפה "יא מטומטם!"
(בודקת שאבא לא פה כדי לשמוע---)
בדיוק! רק שזה יצא לי מהפה רק אחרי שחזרתי לנשום סדיר....ואז כולם מסתכלים עליי בפוזה של "מה נסגר?"
ועוד אומרים עליי ביטויים כגון הביטוי הנ"ל...לך תסביר שקראת משהו מטורף וקורע של מישהו מטורף וקורע פשוט העדפתי לשתוק ולספוג את העלבונות בשקט.
@איש המילה הכתובה שאפו!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מת על הטירוף בקטעים שלך.
נשפכתי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
  • הוסף לסימניות
  • #14
וואו איזה כיף לפתוח את האשכול ולפגוש תגובות מפרגנות כאלה.
כל תגובה נותנת לי המון! הייתי אמור להתייחס לכל אחת בנפרד, אך היות שאני לא יודע מאיפה להתחיל, אתלה על קיר האשכול תודה כללית שאין פרטית ממנה (תודות פרטיות לא נשלחו, נא לראות תודה זו כאישית):

אז תודה לכל אלה שנהנו, לא הבינו מה זה היה, פנו למעני בקריאה נרגשת למערכות העיתונים, נקרעו, התקשו לנשום, נשפכו וכו'. תודה גם לאלה שסבלו מכל מילה (בניגוד לאלה שנקרעו ונחנקו בכיף ובהנאה רבה) ובחמלתם כי רבה נמנעו מלהצליף בי את שוט מקלדתם.
תודה רבה, מעריך מאוד!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אחד הטובים!

והמסר מהדהד: חברים, אבא שלנו מאחורינו! הוא רואה הכל! הכל!!! גם את הדברים הפחות טובים ח"ו, וגם את הדברים הטובים. שומר ומשגיח עלינו. וגם על אבא של מאיר. ועל כל השאר. ברוך הוא וברוך שמו.

נ.ב: על קטע זה נאמר: "מעלה עשן כל-שהוא רבי." (לא יודע מה הקשר, אבל זה היה נשמע לי יפה...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אחד הטובים!
תודה רבה
והמסר מהדהד: חברים, אבא שלנו מאחורינו! הוא רואה הכל! הכל!!! גם את הדברים הפחות טובים ח"ו, וגם את הדברים הטובים. שומר ומשגיח עלינו. וגם על אבא של מאיר. ועל כל השאר. ברוך הוא וברוך שמו.
🤝חזק וברוך!!!
נ.ב: על קטע זה נאמר: "מעלה עשן כל-שהוא רבי." (לא יודע מה הקשר, אבל זה היה נשמע לי יפה...)
😄😄
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

גדיאל יש לו ראש ענק עם הרבה מאוד ידע לא נחוץ, אבל מעט מאוד טקט.
כחנון בכיר יצא לו לקרוא על המונח "אינטליגנציה רגשית", כמו על מחקר תאורטי העוסק בזן נכחד של חתולי שלג בקוטב הצפוני. הוא מתייחס לזה כאל תופעה פסיכולוגית, נורמה חברתית לא ברורה, חולשה אנושית חשוכת מרפא. אף פעם לא כדרך חיים מעשית.

פעם הוא ראה איש מבוגר מועד ברחוב ומתקשה לקום, אז הוא הציע לו שמיכה וכרית. במקרה אחר ראה ילד אומלל שנשפכה לו תבנית ביצים על המדרכה בדרך חזרה מהמכולת, אז הוא שאל אותו אם הוא ב"דיאטת ביצים", שהרי הוא עושה חביתה די גדולה, ללא שמן.
זה האיש: בוזק מלח גס במיוחד על פצעים, בסגנון נטול חן.
אז למה בכל זאת אני חבר שלו? זה כי יש לי טקט, אחרת הייתי מבהיר לו כבר מזמן את אי־ההתאמה בינינו. או יותר נכון: את אי־ההתאמה בינו לבין בני אדם באופן כללי.

השיא היה ב"שבעה" על אביו של חברנו המשותף מאיר אלבר. גדיאל הגיע מחויט וחגיגי, מצויד בחיוך ענק ועוגת קצפת ענקית: "סוף־סוף התפטרת מהאבא הנודניק שהעיר אותך כל בוקר באובססיביות לתפילה בנץ", הכריז לעיניהם המשתוממות של היתומים והאלמנה הטרייה.

האלמנה הביטה על בנה בעיניים רושפות כאומרות: "ככה היית מדבר עם חבריך על אביך המנוח???" מאיר העביר את המבט הדוקר של אימו אל גדיאל. אנשים שנכחו בחדר העידו שאם לגדיאל היה קצת טקט הוא היה נשרף כליל מהמבט של מאיר, אבל היות שאין לו, הוא פרץ בצחוק גדול ומתגלגל. וככה מצא את עצמו מתגלגל יחד עם צחוקו במדרגות הבניין.

אחד מהנוכחים באירוע השבעה המביך היה חוקר בכיר בהייטק ובפסיכולוגיה. לאחרונה פיתח מוצר ייחודי שמביא לידי ביטוי את שתי ההתמחויות שלו. מדובר למעשה בפיתוח מתקדם של אינטליגנציה רגשית מלאכותית; מעין מדבקה שמצמידים על הראש, מול הקליפה הקדם־מצחית במוח, והיא מעשירה חשוכי אינטליגנציה רגשית בטקט מלאכותי.

גדיאל התגלה כניסוי מושלם בעיני החוקר המלומד. למחרת הופיע החוקר שוב בשבעה, הפעם עם גדיאל המודבק והמנומס במיוחד.

גדיאל התיישב מול האבלים בפנים רציניות. שתק את השתיקה הראשונית המביכה המקובלת בבית האבל. מאיר הציע לו בורקס, הוא סירב בנימוס, למרות שהיה רעב כמו שילד עזתי היה רוצה שבעולם יחשבו שהוא רעב.

הפלא ופלא, זה עובד כמו קסם. החוקר רשם את הערותיו בסיפוק אדיר. המיזם נחל הצלחה פנומנלית.

"כל הכבוד שאתה מתנהג בצורה מכבדת בשבעה", החמיא מאיר המופתע לגדיאל.

"אני שמח ששמת לב להשתדלותי הרבה", השיב גדיאל המתוכנת. "אם תרצה, אוכל להציג לך גרסה אבלה מעורבת יותר רגשית, באמצעות הפקת צלילי בכי והפרשת נוזלים מן העין".

החוקר התכווץ, וענה במקום מאיר: "אין צורך, ככה זה מצוין, אל תשנה כלום".

"בכיף. אהבתי את סגנונך השמרני והמאופק. אמשיך כך", הרגיע. "אבל אם בכל זאת תרצה שינוי כלשהו בגישתי לאבל, רק תגיד ואבצע זאת לשביעות רצונך".

"אוכל גם לגז'דר בסגנון מרוקאי מסורתי, או לסכסך בין היורשים בנוסח פולני מקורי"...

"לא רוצה שום שינוי!", חזר מאיר שנית על בקשתו. "תישאר בדיוק בטמפרמנט האבלות הנוכחי. רק אם אפשר – תעשה את זה בחוץ בבקשה!".
הבניין שלנו סופג פגיעות ישירות כעניין שבשגרה.

כל טיל פוגע, ועוד איך.

אין נפגעים קל – כולם קשה. מאוד.

וזאת למרות ההתמגנות המקסימלית והירידה הצייתנית למקלטים, בכל שעה ובכל מצב.

אתן כדוגמה את איש העסקים המושחז זילברגולד – זה שבדרך כלל לא טורח להשיב לי ולו במִימיקה חומלת זוטרה על 'קידת בוקר טוב' השגרתית שלי.

הוא לא התעורר מאחת האזעקות. מה שלא מנע ממנו להופיע במקלט, לאחר שמישהי בעטה אותו מהמיטה בעודו משייט על ענן קסום וקטיפתי, אי שם בעולם חלומי, אוטופי ונטול מלחמות – לא רחוק ממסלולם של הטילים הבליסטיים.

הענן החלומי שעליו שט שמר עליו כמו צמר גפן, לבל יתעורר, גם כאשר הדרדר בגרם המדרגות כל הדרך למקלט.

כשנכנס למקלט, הוא לא נראה היה מהוקצע כהרגלו.

המבע חמור-הסבר והמהונדס למשעי התחלף באוסף מעוות של תווי פנים מבהילים, מתובלים ברוק מרוח לכל האורך והרוחב.

את תיק העסקים היוקרתי שבידו בדרך כלל, החליף שמיכי רך ונעים בצורת דובון, שהצמיד בחוזקה לפניו בעוד האגודל המגודל שלו תחוב בפיו.

בנו של זילברגולד, בן ה-17, ניסה לחדול את המבוכה. הוא חטף את השמיכי מידיו של אביו, תוך כדי שצעק: "אבא, נרדמת באמצע שניקית את מוצרי הכסף עם המטלית המיוחדת הזאת, שרק נראית כמו שמיכי – אבל למעשה היא בכלל לא!", הוא התאמץ להאכיל את כולנו בכפית עם תירוץ לא מהודק דיו.

אלא שאז, אביו – שדבק בעננו בקנאות רבה – התחיל לריב עם יריב בן הארבע על השמיכי שבידיו.

הילד הקטן מלא החן של שטרן מצא את עצמו בקטטה אדירה על שמיכי, עם לא אחר מאשר האיש והמרצדס – מר זילברגולד.

תרשו לי לחסוך מכם את ההופעה המרשימה לא פחות של הרה"ג ר' שלמה מיטלמן, ראש ישיבת 'תפארת ללומדיה', ואת הופעתו המגוחכת עוד יותר של כותב שורות אלו.

אכן איום קיומי חמור. אין ברירה – חייבים ללכת עם המלחמה הזאת עד הסוף!
שיתוף - לביקורת ליראם
פרולוג לסיפור.
לביקורת, לא מיועד המשך.
אשמח לדעת איך הרגיש לכם הקטע ואלו תמיהות התעוררו לכם לגביו.
תודה!
*


הרוחות מיללות באותו הלילה כמו שלא ייללו מעולם. חובטות בדלת הרעועה, מתיזות עפר על תריסי העץ ומקיצות אותו משינה חסרת חלומות.

לרגע בוהה ליראם אל התקרה מכוסת הקש, אחר כך מעביר מבט אל מיטתו של אביו, סדורה כאילו גופו לא פגש בה הלילה.

הרוחות, בחוץ, מוסיפות ליילל. ואם כן - אביו יכול להיות רק שם. בשקט הוא מתרומם ממיטתו, מסלק מעל כתפו אניצי קש, מוודא את מציאותן של שתי סכיני הציד על ירכיו, אוסף את חרבו, זורק עין על הקשת ואשפת החיצים, המונחות לצד הכותל הצפוני, ובוחר להשאירן שם.

היללות לא פוסקות כאשר נמצא אביו סמוך למדורה עשנה, מפיצה ריח מתקתק עד בחילה. ליראם אינו מצהיר על הופעתו, בוחן את הגב הרכון, העיניים העצומות והשפתיים הדקות, שלא מפסיקות למלמל.

יללה נוספת מגיעה משמאל, מעיפה עליו עלים, מרקידה את האש מטה, ללחך עפר.

"רוחות הזאבים, הן מייללות", לוחש אבא. מסובב ראש. נועץ בו עיניים כהות, מבשרות רע.

ליראם בולע רוק. מרגיש את הרוח נושבת בשדרת גוו. לכל אורכה. הרוחות. האם שוב יוליכו אותם הזאבים הרחק, דרך מהלך שבועות רבים? או שירתקו אותם אל הבקתה עד יעבור זעם, לא יתחשבו במלאי האוכל המצומצם?

"המנחה", הוא אומר. עיניו מצטמצמות על שיירים שרופים. "היא לא הועילה?"

אבא, שלא כמוהו, מבין היטב את שפתם של הרוחות. אבל בעיניו לא נראה שהיה במאמץ תועלת. "לא", הוא חותם. קולו צלול כמו הרוח, כמו יללות הזאבים בליל ירח מלא. "אבל יש לנו אורכה. ומחר... מחר שבת".

שבת. האם גם הפעם ירדו מן ההר אל כפרם של היהודים? או שישבתו פה, על הצלע. יחכו לשלושה כוכבים בטרם ייטול אבא את מקל הנדודים, יערום על גופו את מחצית מלאי כלי הנשק ויורה לו, בנוקשות לא מתפשרת, לעשות כמוהו?

הרוח שוב מיללת, אך הפעם מצטרפים לקולותיה דשדושם השקט של מנעלים ואי אלו פצפוצי ענפים ועלים, גורמים לאב ליישר את גבו ולבן להדק את אחיזתו סביב נדן החרב. להפנות ראש אל הקולות, אל העצים שבין גזעיהם אין די מרחב למעבר שניים.

איש לא יוצא מן הצללים. גם לא חיה. אך כפות רגליו היחפות קולטות תנודות קלות על גבי הקרקע. שייכות בהחלט לבני אדם.

"חשוף עצמך", גם אבא חש בנוכחות אדם. והוא, כרגיל, לא נרתע. צועד ישירות אל החשיכה, שהלבנה וכוכביה לא מצליחים לסלק.

'וווואוווואו', מיללת הרוח באוזניו סכנה. מצעידה את רגליו בעקבות אביו, אל סבך העצים. אל הדמות העומדת דום אי שם, מראה אינו ברור. רק חוד להב החרב, האחוז בידה, מבריק באפילה, מסמן על מיקומה.

'וואווווואווה', נוגעת הרוח בענפי העצים, מטלטלת אותם, חושפת מעט אור. הזר, מרחק אמות ספורות ממנו, אמה וחצי מאביו, נע פתאום.

חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת לחרב מקום פגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את חרב התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.

התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת החרב הנשלחת לחזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.

"מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.

"אני?" שואל הזר. ידו תופסת בשמאל מותניו. מתרוממת אל מול עיניו. הבעתה הנשפכת על פניו ברורה, מוחשית. "אוכל לשאול אותך אותה השאלה. משום מה, חשבתי כי אפגוש כאן את זאב הסהר", מבטו נע מעט, מתמקד בבן השש עשרה. "אבל מסתבר שטעיתי. לי סיפרו שהאגדה, אם קיימת, מהלכת בדד".

האיש, כמו קולו, רועד. תכף יתמוטט אל העפר, ינשום טיפות אוויר אחרונות. ייאסף אל הרוחות. היא כבר מרקדת, הרוח. מחוללת סביב עלים, מנגנת אותם בקול אוושה. אבא לא מניח לה לסיים קינה, כמו שלא מניח לזר להמשיך במילותיו. חרבו מסיימת את פתיל חייו של האיש, ממלאת את רצונה של הרוח.

"זזים", אומר אבא בגבינים מכווצים כשהוא קם מעל הגופה, מנקה את להב חרבו בשולי חלוק העור. "לפני שיופיעו עוד".

הרוח נוטלת את המילים, מפיצה אותן הלאה בקול שאגה. אינה מותירה לו שהות לשאול, לתהות.

אבא אמר שזזים. והוא, כרגיל, מציית. אבא גם הזכיר ששבת מחר, לא ייתכן ששכח. ובכל זאת, הם זזים. כי כך ציוותה הרוח.

ואבא, כרגיל, מציית.
גילוי נאות: זו פעם ראשונה שאני משתפת וזה הקטע שאיתו התקבלתי לקהילה:)
(מי שכבר ראה ותהה מה קרה, העליתי ומחקו לי כי שכחתי לחתום על התקנון. והנה אני כאן שוב..)

מחכה לחוות דעתכם החשובה;)


מארטן ישב על המיטה בפנים מכווצות בפחד. "הייתי בטוח שלא תאהב אותי יותר. ש.. שבגלל מה שעשיתי אתם.. תשלחו אותי מפה.." הוא השתנק. ופתאום היה נראה פגיע כל כך. היל הושיט את ידו בעדינות, והרים את סנטרו של מארטן "אני אוהב אותך כל כך, בן שלי. כל כך." הוא הוריד מצווארו את השרשרת עם המפתח ותלה אותה לצווארו של מארטן "תרד עכשיו למעבדת האלכימיה, ותערוך את הניסוי שכתוב כאן" הושיט לו היל את המגילה שהחזיק. "יש לך שעתיים לחזור לפה עם מסקנות". מארטן הסתכל בחשש על המגילה, לקח אותה בהיסוס, התרומם באיטיות מהמיטה, ויצא מהחדר. היל התנשם בכבדות, ואחר יצא גם הוא.

המדרגות שהובילו למרתף היו חשוכות וחלקלקות משנים. מארטן פסע בזהירות, כשהוא חובק בידו את גוויל הקלף. בסוף גרם המדרגות ניצבה הדלת. הוא הסיר בזהירות את השרשרת ופתח לרווחה את דלת העץ, כשהוא מתגבר בקושי על הבהלה שעוררה בו החריקה. מארטן הדליק את הלפידים הקבועים בקירות, ונפנה לפתוח את ההוראות שהעניק לו אבא.
היל נכנס גם הוא למעבדה, ומארטן נשך את שפתיו בעצבנות.
ההוראה הראשונה היתה לא הגיונית בעליל. "להדליק את הכבשן? הכבשן הגדול?" שאל ספק את עצמו ספק את אביו שעמד בפתח והביט בעיניים מצומצמות על מעשיו. היל השמיע המהום קל שהיה אמור להוות אישור. הפליאה של מארטן היתה הגיונית בהתחשב בכך שגם בימיה הטובים של המעבדה, לא דלק הכבשן. אך לא נותרו לו מידי הרבה ברירות והוא השליך את אחד הלפידים לתוך כבשן בגודל חדר שעמד בפינה הרחוקה. הלהבה הענקית, שסנוורה אותו עד דמעות, והחום שהיווה ניגוד מהמם לקרירות במרתף, כמו הדביקו אותו למקומו. רק כחכוח מהאזור המשוער של אביו גרם לו להתנתק ולהסתובב חזרה לשולחן.
ברגעים הבאים הסתובב מארטן בחדר ואסף כלים מכל הבא ליד. משורות, כוסות, דליים, נערמו על גבי השולחן. הוא נפנה לחבית שעמדה בסמוך לשולחן והתחיל למלא את הכלים במים. ההוראה הבאה גרמה לו לכווץ את עיניו בחוסר הבנה. האש ריצדה בעליזות חמימה מאחוריו, הוא לקח בידו דלי מים ופנה בצעד נחרץ לכיוון הכבשן. מתוך תקווה לסיים עם השטות הזו כמה שיותר מהר ולחזור להתחפר במיטה. זרם המים עמעם לרגע את האש שהמשיכה לרקוד כאילו כלום. עוד דלי, ועוד כוס, קנקן, משורה, נשפכו אחד אחרי השני כשהלהבה הענקית צוחקת למולם בהבהוב שהיה נראה למארטן מלגלג לרגע.
הוא הסתובב לאחור, היל כבר לא היה שם, ומארטן, נואש מלכבות את האש בעזרת דליי המים הבודדים, יצא מהמעבדה, ועלה בצעדים כבדים את המדרגות שהיו נראות לו חשוכות יותר מאי פעם.
הדלת של החדר, שמישהו החליט לשמן לאחרונה, נפתחה באיטיות מרגיזה. החלונות הגדולים היו פתוחים לרווחה, השמש שלחה דרכם קרניים מלגלגות. מארטן נשכב על המיטה בנעליו, מתעלם מהסדין הנקי שאימו פרסה לפני כמה דקות. הוא שכב אפרקדן מיואש ומבולבל, תוהה מתי הפך אביו לאכזרי כל כך, שבעוד 'אהבה' על שפתיו, הוא שולח אותו למשימות מטופשות חסרות עניין. ידו נתקלה בפיסת קלף שהיתה מונח באדישות על השידה הקטנה. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אוהב, אבא". זה היה מוזר יותר מכל השעתיים האחרונות, והמאמץ המחשבתי לפענח את כתב החידה שהשאיר לו אביו שיחרר בו משהו.
הפנים המכווצות רפו, והיל שעלה לחדר בשביל לבדוק אם בנו הבין את הרמז, מצא את מארטן ישן עם ארשת מחוייכת כשהוא חובק לליבו את הקלף.
שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה