הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
צריבה איומה בעיניים.
עוד לפני שמוחו מתעורר לגמרי, שריריו מגיבים. הוא נרתע אחורנית, פוגע בקיר עפר מוצק.
מה זה?
הוי. אלוקים. רק שלא נפל בידי הארורים הללו!
מתכווץ לתוך עצמו.
הוא האחרון שיעצום עיניים בפני המציאות-אבל עפעפיו שורפים כל כך שהוא פשוט אינו מסוגל לפתוח אותם.
רק שוכב דחוק אל הקיר המוצק והקר, ליבו דוהר במהירות מטורפת ונשימותיו שטוחות וטרופות.
"הושעיה? הושעיה!"
קול מוכר מעליו, וגם המשהו החם, השורף, שהיה קרוב כל כך לעיניו-התרחק.
"הושעיה, סלח לי."
זו החשכה המוכרת של המערה. הקור הרגיל של הלילות במדבר. והאיש הרוכן מעליו, אבוקה בוערת בידיו ופניו אשמות-הוא תודרוס החורני.
"מחול לך" הוא מפטיר, מתרומם על מרפק אחד. ממצמץ מול החשכה, עיניו יבשות עדיין ושורפות מהאבוקה שנדחפה כל כך קרוב אליהן. "רק מה קרה?"
הוא נרדם לא מזמן. עדיין לילה. תחילת הלילה. מה קרה?!
הם מתקרבים לכאן?
פלט נשיפה רועדת.
הוי. אלוקים.
"מצטער שהערתי אותך ככה.." האבוקה החמה רועדת בידו של תודרוס, יוצרת צללים מפחידים על פניו. "אבל חוניו הכהן--"
מוחו של הושעיה עדיין מעורפל מהשינה. עובד לאט.
חוניו. האין זה הנער הצעיר ההוא, בן גילו של ישוב, שהובא לכאן פצוע?
"נער אמיץ" הוא ממלמל.
"הוא..." תודרוס פורש את ידיו בתנועה רחבה, ועל אף שהחושך מונע מהושעיה לראות את סופה, ליבו מנבא לו רעות. "החום שלו עלה מאד... ואין כאן רופא... אולי כדאי שתצא, אישי הכהן... בניך כאן?"
בום.
הושעיה מתיישב בבת אחת.
פתאום הוא נעשה עייף מאד, והעולם סביבו-צלול מאי פעם.
החושך, אור האבוקה, היפחות והלחשושים השקטים מצידה השני של המערה. והריח. ריח מוכר מדי, של דם, של מוות.
"בניי אינם כאן." בכוח כובש את הדאגה לשלומם, משוטטים בין הכפרים בהרי אפרים והמשמרות היווניים. ליבו מתכווץ למחשבה על הכהנים האחרים שבמערה: אביו ואחיו של חוניו הפצוע. הם מותרים להיטמא לו. שבעה קרובים. אולי זו הפעם הראשונה שהם יושבים כך לצידו של גוסס ומאזינים חסרי אונים לנשימותיו האחרונות. "אבל יש כאן גם נזיר..."
"ישוב, נכון, איך שכחתי!" תודרוס טופח על מצחו.
הושעיה מתרומם. יחד הם מפלסים דרך בין הישנים, עוצרים לצידו. מביטים בתווים העדינים לרגע ארוך ולא עושים מאום. בשנתו ישוב נראה צעיר הרבה יותר ממה שהוא, כמעט ילד. אכזרי כל כך לקרוע את השלווה הזאת שעל פניו, אבל אין ברירה.
לנזיר אסור להיטמא למת.
"אני יוצא החוצה." הושעיה אומר. מסתובב. "שלח אותו אחריי."
עיניו של תודרוס מתרחבות לרגע ומשהו מבזיק בהן. קולו שקט ואיטי כשהוא אומר: "בסדר. אני כבר אעיר אותו. לך, הושעיה בן ענני הכהן, ויהי הקל עימך."
עוד לפני שמוחו מתעורר לגמרי, שריריו מגיבים. הוא נרתע אחורנית, פוגע בקיר עפר מוצק.
מה זה?
הוי. אלוקים. רק שלא נפל בידי הארורים הללו!
מתכווץ לתוך עצמו.
הוא האחרון שיעצום עיניים בפני המציאות-אבל עפעפיו שורפים כל כך שהוא פשוט אינו מסוגל לפתוח אותם.
רק שוכב דחוק אל הקיר המוצק והקר, ליבו דוהר במהירות מטורפת ונשימותיו שטוחות וטרופות.
"הושעיה? הושעיה!"
קול מוכר מעליו, וגם המשהו החם, השורף, שהיה קרוב כל כך לעיניו-התרחק.
"הושעיה, סלח לי."
זו החשכה המוכרת של המערה. הקור הרגיל של הלילות במדבר. והאיש הרוכן מעליו, אבוקה בוערת בידיו ופניו אשמות-הוא תודרוס החורני.
"מחול לך" הוא מפטיר, מתרומם על מרפק אחד. ממצמץ מול החשכה, עיניו יבשות עדיין ושורפות מהאבוקה שנדחפה כל כך קרוב אליהן. "רק מה קרה?"
הוא נרדם לא מזמן. עדיין לילה. תחילת הלילה. מה קרה?!
הם מתקרבים לכאן?
פלט נשיפה רועדת.
הוי. אלוקים.
"מצטער שהערתי אותך ככה.." האבוקה החמה רועדת בידו של תודרוס, יוצרת צללים מפחידים על פניו. "אבל חוניו הכהן--"
מוחו של הושעיה עדיין מעורפל מהשינה. עובד לאט.
חוניו. האין זה הנער הצעיר ההוא, בן גילו של ישוב, שהובא לכאן פצוע?
"נער אמיץ" הוא ממלמל.
"הוא..." תודרוס פורש את ידיו בתנועה רחבה, ועל אף שהחושך מונע מהושעיה לראות את סופה, ליבו מנבא לו רעות. "החום שלו עלה מאד... ואין כאן רופא... אולי כדאי שתצא, אישי הכהן... בניך כאן?"
בום.
הושעיה מתיישב בבת אחת.
פתאום הוא נעשה עייף מאד, והעולם סביבו-צלול מאי פעם.
החושך, אור האבוקה, היפחות והלחשושים השקטים מצידה השני של המערה. והריח. ריח מוכר מדי, של דם, של מוות.
"בניי אינם כאן." בכוח כובש את הדאגה לשלומם, משוטטים בין הכפרים בהרי אפרים והמשמרות היווניים. ליבו מתכווץ למחשבה על הכהנים האחרים שבמערה: אביו ואחיו של חוניו הפצוע. הם מותרים להיטמא לו. שבעה קרובים. אולי זו הפעם הראשונה שהם יושבים כך לצידו של גוסס ומאזינים חסרי אונים לנשימותיו האחרונות. "אבל יש כאן גם נזיר..."
"ישוב, נכון, איך שכחתי!" תודרוס טופח על מצחו.
הושעיה מתרומם. יחד הם מפלסים דרך בין הישנים, עוצרים לצידו. מביטים בתווים העדינים לרגע ארוך ולא עושים מאום. בשנתו ישוב נראה צעיר הרבה יותר ממה שהוא, כמעט ילד. אכזרי כל כך לקרוע את השלווה הזאת שעל פניו, אבל אין ברירה.
לנזיר אסור להיטמא למת.
"אני יוצא החוצה." הושעיה אומר. מסתובב. "שלח אותו אחריי."
עיניו של תודרוס מתרחבות לרגע ומשהו מבזיק בהן. קולו שקט ואיטי כשהוא אומר: "בסדר. אני כבר אעיר אותו. לך, הושעיה בן ענני הכהן, ויהי הקל עימך."
נערך לאחרונה ב:
