- הוסף לסימניות
- #1
אחד הדברים שאני שמה מול עיני בתהליך היציאה לאור (הקשוח) שאני עוברת זה: לא יהיה כלום.
מה הכוונה, אתם שואלים?
בתהליך היציאה לאור, שמכיל בתוכו הרבה הכנעה ומודעות עצמית, האדם מתוודע אט אט לאור האלוקי שבו, שגורם לו לרצות 'לטרוף' את העולם.
להשפיע, לשנות, להזיז דברים, לתקן! לתקן! לתקן!
אבל אז, יש מעצורים.
לא נדבר על המעצורים אלא על התהליך הפנימי הזה, שעובר על אדם שמגלה את העולם מחדש ומבין את הרצון האלוקי, וחושב שיש בו בשורה חדשה עבור העולם כולו.
כל זה טוב ויפה, אבל אנחנו, כבני אדם, לא נועדנו להיות מתקני העולם, וגם לא לשנות את העולם, וגם לא נועדנו להיות 'חשובים' או 'נעלים'.
נועדנו להיות אנחנו, עם מגוון רחב של התמודדויות, רצונות ושאיפות.
אבל תמיד יש את המחשבה: מה יקרה אם כן אפרוץ לתודעה הציבורית, אם אהפוך פתאום למישהו 'מפורסם'?
אני חושבת שהמחשבה הזו עוצרת את האנשים הרגילים - מלהתקדם...
כי אדם רגיל לא באמת יכול להכיל מעמד גבוה, או להיות מפורסם, לקבל הערצה ואהדה.
האמת שאנחנו יכולים להכיל את זה תמיד, אנחנו צמאים לזה, אבל הקושי הוא לא ברגעי התהילה, אלא ברגעים בהם אין תהילה, ואז האדם נופל מאגרא רמה לבירא עמיקתא, בהרגשה שלו.
אני חושבת שהדבר הכי ציני זה שאדם עומד על במת העולם - ומוחאים לו כפיים.
יש בזה ריגוש מטורף, הרגשה מאוד טובה, אבל יש שם גם ריקנות איומה.
כאילו: האדם הכי יוצא מעצמו בזמן הזה, הכי מפסיק להיות 'הוא' אלא מתחיל להיות דמות חיצונית, ככה אני רואה את הדברים.
מנגד, זה לא אמור לגרום לאדם להמנע מלהוציא את הכשרונות שלו והיכולות שלו ולנסות להגיע לבמת העולם.
אולי צריך לשלב בין תחושה פנימית מאוד עמוקה של חיבור לעצמי בכל ישותי, בלי להכניס את העולם בכלל לתוכנו, לבין רצון מאוד חזק לפרוץ את הגבולות ולממש את עצמך במקסימום.
אני חושבת שהדרך הכי טובה זה לזכור בכל משך העשיה, ולא משנה אם יש בה פרסום, שכולנו שווים, ואין לאף אדם יתרון, ועוד מחשבות אולי קצת פחות נעימות על עצמנו, להזכיר לנו בדיוק מי אנחנו, ושבכל דרך בחיינו, לא משנה לאן הגענו, אין לאן להתקדם.
כל הזמן לחשוב: אז מה?
נו, אז מחאו לי כפיים, אז מה?
נו, אז אהבו אותי, אז מה?
כשאנחנו מוכנים להכיל את העובדה הפשוטה שלא באמת 'סופרים' אותנו, שלא באמת מחכה לנו דבר מה נשגב, כי העולם פשוט מאוד, ולא יהיה כלום, בסוף כולם עם כאבי גב או צועקים על הקרובים להם וכדו'...
אז יותר קל להכיל את הרגעים כולם, גם הרגעים של עשיה וגם של כבוד, כי בסופו של דבר, הכבוד האמיתי הוא של בורא העולם, ואנחנו עושי רצונו ואין באמת ערך אמיתי בכבוד, כי אותו קהל שכיבד אותך היום יכול מחר לזרוק עליך עגבניות (חלילה)..
כך כדאי לאדם לכבד את עצמו, להיות נאמן לערכיו, ולשלב עשיה ומימוש עצמי יחד עם הבנה שהוא לא יהיה אף פעם דבר מה חשוב, לא בגלל שהוא לא חשוב אלא בגלל שאין צורך ואין ערך בחשיבות.
אלא יש ערך בקידום העולם, החברה, בהנחלת ערכים חיוביים, ופחות משנה מי הזיז, מי קידם, מי אמר וכו'
שנזכה להגיע למקום יציב, אמן.
מה הכוונה, אתם שואלים?
בתהליך היציאה לאור, שמכיל בתוכו הרבה הכנעה ומודעות עצמית, האדם מתוודע אט אט לאור האלוקי שבו, שגורם לו לרצות 'לטרוף' את העולם.
להשפיע, לשנות, להזיז דברים, לתקן! לתקן! לתקן!
אבל אז, יש מעצורים.
לא נדבר על המעצורים אלא על התהליך הפנימי הזה, שעובר על אדם שמגלה את העולם מחדש ומבין את הרצון האלוקי, וחושב שיש בו בשורה חדשה עבור העולם כולו.
כל זה טוב ויפה, אבל אנחנו, כבני אדם, לא נועדנו להיות מתקני העולם, וגם לא לשנות את העולם, וגם לא נועדנו להיות 'חשובים' או 'נעלים'.
נועדנו להיות אנחנו, עם מגוון רחב של התמודדויות, רצונות ושאיפות.
אבל תמיד יש את המחשבה: מה יקרה אם כן אפרוץ לתודעה הציבורית, אם אהפוך פתאום למישהו 'מפורסם'?
אני חושבת שהמחשבה הזו עוצרת את האנשים הרגילים - מלהתקדם...
כי אדם רגיל לא באמת יכול להכיל מעמד גבוה, או להיות מפורסם, לקבל הערצה ואהדה.
האמת שאנחנו יכולים להכיל את זה תמיד, אנחנו צמאים לזה, אבל הקושי הוא לא ברגעי התהילה, אלא ברגעים בהם אין תהילה, ואז האדם נופל מאגרא רמה לבירא עמיקתא, בהרגשה שלו.
אני חושבת שהדבר הכי ציני זה שאדם עומד על במת העולם - ומוחאים לו כפיים.
יש בזה ריגוש מטורף, הרגשה מאוד טובה, אבל יש שם גם ריקנות איומה.
כאילו: האדם הכי יוצא מעצמו בזמן הזה, הכי מפסיק להיות 'הוא' אלא מתחיל להיות דמות חיצונית, ככה אני רואה את הדברים.
מנגד, זה לא אמור לגרום לאדם להמנע מלהוציא את הכשרונות שלו והיכולות שלו ולנסות להגיע לבמת העולם.
אולי צריך לשלב בין תחושה פנימית מאוד עמוקה של חיבור לעצמי בכל ישותי, בלי להכניס את העולם בכלל לתוכנו, לבין רצון מאוד חזק לפרוץ את הגבולות ולממש את עצמך במקסימום.
אני חושבת שהדרך הכי טובה זה לזכור בכל משך העשיה, ולא משנה אם יש בה פרסום, שכולנו שווים, ואין לאף אדם יתרון, ועוד מחשבות אולי קצת פחות נעימות על עצמנו, להזכיר לנו בדיוק מי אנחנו, ושבכל דרך בחיינו, לא משנה לאן הגענו, אין לאן להתקדם.
כל הזמן לחשוב: אז מה?
נו, אז מחאו לי כפיים, אז מה?
נו, אז אהבו אותי, אז מה?
כשאנחנו מוכנים להכיל את העובדה הפשוטה שלא באמת 'סופרים' אותנו, שלא באמת מחכה לנו דבר מה נשגב, כי העולם פשוט מאוד, ולא יהיה כלום, בסוף כולם עם כאבי גב או צועקים על הקרובים להם וכדו'...
אז יותר קל להכיל את הרגעים כולם, גם הרגעים של עשיה וגם של כבוד, כי בסופו של דבר, הכבוד האמיתי הוא של בורא העולם, ואנחנו עושי רצונו ואין באמת ערך אמיתי בכבוד, כי אותו קהל שכיבד אותך היום יכול מחר לזרוק עליך עגבניות (חלילה)..
כך כדאי לאדם לכבד את עצמו, להיות נאמן לערכיו, ולשלב עשיה ומימוש עצמי יחד עם הבנה שהוא לא יהיה אף פעם דבר מה חשוב, לא בגלל שהוא לא חשוב אלא בגלל שאין צורך ואין ערך בחשיבות.
אלא יש ערך בקידום העולם, החברה, בהנחלת ערכים חיוביים, ופחות משנה מי הזיז, מי קידם, מי אמר וכו'
שנזכה להגיע למקום יציב, אמן.
הנושאים החמים