דיון מספר זירות בסיפור ארוך.

  • הוסף לסימניות
  • #21
מהפרק הראשון את מבינה מה יהיה.
אולי זה מוצלח למי שאוהבת את הסגנון. אני לא אוהבת.
כיתה שכל היום רבו ואז הן נקלעו בתוך מערה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
הספר החדש של תמר מור הוא זירה אחת.
הוא באמת זירה אחת, אבל שימי לב שיש שם קטעים ממבט כללי וקטעים בגוף ראשון,
לדעתי יש בזה משהו שמחלק את זה לשתי זירות.
בכללי- רוב הספרים היו הם זירה אחת- שתיים, מקסימום שלוש, מעל שלוש זירות בד"כ ספרות מתח.
ויש בזה משהו הרבה יותא שפוי ויפה ונחמד מספר שבפרק השני שלו כבר צריך ריטלין בשביל להבין מה קורה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
לדעתי הבעיה בוויכוח היא בהגדרת המושג זירה :)
האם הכוונה מקומות חדשים עם דמויות חדשות לחלוטין או גם כתיבה על כמה תקופות בחייה של הדמות (הווה עם פלאשבקים לעבר לדוג') או אפילו POV של כמה דמויות על אותה הסצנה...
לי לפחות זה לא לגמרי ברור, ניסיתי לחפש בגוגל בעברית ואז באנגלית כשלא מצאתי חומר מידי רציני על הנושא ולא ממש הגעתי למסקנות...
אם למישהו יש הפניות לחומר בנושא אשמח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
הספר החדש של תמר מור הוא זירה אחת.
מה שמו בישראל?
ויש בזה משהו הרבה יותא שפוי ויפה ונחמד מספר שבפרק השני שלו כבר צריך ריטלין בשביל להבין מה קורה...
משערת שהתכוונת שצריכים להיות מופרעי קש"ר כדי להבין מה קורה.
כל הצורך בריטלין הוא כאשר נדרש להתרכז ב"זירה אחת" לאורך זמן. דווקא התפרסות על כמה זירות היא אחת מהתכונות המופלאות של ה"מופרעים".
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
מה שמו בישראל?

משערת שהתכוונת שצריכים להיות מופרעי קש"ר כדי להבין מה קורה.
כל הצורך בריטלין הוא כאשר נדרש להתרכז ב"זירה אחת" לאורך זמן. דווקא התפרסות על כמה זירות היא אחת מהתכונות המופלאות של ה"מופרעים".
לא לא לא, חלילה
יש איזה שלב שהכל מסתבךךךך ונהיה עסק למומחי משפחולוגיה פסיכולוגיה וכיוצ"ב. (או כמו שכבר אמרתי, לכאלו הבולעים במסירות נפש כדור נחמד שמפקסס להם את השכל)
זה קורה בערך בעמוד השני, כשאפרים הבן של מיכל ויונה הוניגקווצ'ער ונכדם של קדושי עליון מהעיר צפת תובב"א, הסובל ממחלה נדירה ומפחד ממטוסים, צריך לטוס דחוף לאיים הקריבים לפדות ירושה עתיקה מדוד עתיק שנפטר בשעה טובה.
ובו זמנית שושו לולו ראש חבורת הגנבים הים תיכוניים רוצה לרצוח את ג'ון ג'ונינו שהוא בריון רחוב החל מהמאה ה19, וכמובן שניהם מתחרים מי ישיג בתחרות לירושה. (כי כידוע אפרימ'קה היקר לא יטוס כל כך מהר)
והכל בשילוב תיאור היללות של משפחת זהורי כשמסעוד ושמעון נחטפו בגיל חודש וחצי, ושלל ההבטחות המרגשות שהובטחו מפי קדושים ובבאות וקמאות (האלו מצפת)
ושלוש שורות אחרי העסק הנ"ל כבר טסים שלוש מאות וחמש ניחושים איך קשורות הזירות זו בזו בזו, ומהר מהר רצים לפרק האחרון ומתאכזבים לגלות שזה סתם סוף בנאלי וכל כך רגיל שלא עלה על קצה הדעת.
במצב כזה, רוב האנשים שלא לקחו ריטלין לפני הקריאה, סוגרים את הספר באנחת רווחה והולכים לשתות קפה עם קצת שוקולד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
אז תצעקו
97% שהזיכרון שלי תקין לגבי העובדה הזו.
כן, זה השם שלו.
לא לא לא, חלילה
יש איזה שלב שהכל מסתבךךךך ונהיה עסק למומחי משפחולוגיה פסיכולוגיה וכיוצ"ב. (או כמו שכבר אמרתי, לכאלו הבולעים במסירות נפש כדור נחמד שמפקסס להם את השכל)
זה קורה בערך בעמוד השני, כשאפרים הבן של מיכל ויונה הוניגקווצ'ער ונכדם של קדושי עליון מהעיר צפת תובב"א, הסובל ממחלה נדירה ומפחד ממטוסים, צריך לטוס דחוף לאיים הקריבים לפדות ירושה עתיקה מדוד עתיק שנפטר בשעה טובה.
ובו זמנית שושו לולו ראש חבורת הגנבים הים תיכוניים רוצה לרצוח את ג'ון ג'ונינו שהוא בריון רחוב החל מהמאה ה19, וכמובן שניהם מתחרים מי ישיג בתחרות לירושה. (כי כידוע אפרימ'קה היקר לא יטוס כל כך מהר)
והכל בשילוב תיאור היללות של משפחת זהורי כשמסעוד ושמעון נחטפו בגיל חודש וחצי, ושלל ההבטחות המרגשות שהובטחו מפי קדושים ובבאות וקמאות (האלו מצפת)
ושלוש שורות אחרי העסק הנ"ל כבר טסים שלוש מאות וחמש ניחושים איך קשורות הזירות זו בזו בזו, ומהר מהר רצים לפרק האחרון ומתאכזבים לגלות שזה סתם סוף בנאלי וכל כך רגיל שלא עלה על קצה הדעת.
במצב כזה, רוב האנשים שלא לקחו ריטלין לפני הקריאה, סוגרים את הספר באנחת רווחה והולכים לשתות קפה עם קצת שוקולד.
וואי וואי וואי.
יש ספר שזו העלילה שלו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
לדעתי הבעיה בוויכוח היא בהגדרת המושג זירה :)
האם הכוונה מקומות חדשים עם דמויות חדשות לחלוטין או גם כתיבה על כמה תקופות בחייה של הדמות (הווה עם פלאשבקים לעבר לדוג') או אפילו POV של כמה דמויות על אותה הסצנה...
לי לפחות זה לא לגמרי ברור, ניסיתי לחפש בגוגל בעברית ואז באנגלית כשלא מצאתי חומר מידי רציני על הנושא ולא ממש הגעתי למסקנות...
אם למישהו יש הפניות לחומר בנושא אשמח.

מסכימה איתך לגבי עצם השאלה על הגדרה.
לדעתי כל חלק בעלילה הוא זירה.
לדוגמא בדומי נפשי, יש כמה זירות - הזירה של אנשיל והינדי. הזירה של משפחת לוין, הזירה של המשפחה של בסי, הזירה של שייני ואלימלך וכד'.
כשזה לא סותר מפגשים בין הזירות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
לא לא לא, חלילה
יש איזה שלב שהכל מסתבךךךך ונהיה עסק למומחי משפחולוגיה פסיכולוגיה וכיוצ"ב. (או כמו שכבר אמרתי, לכאלו הבולעים במסירות נפש כדור נחמד שמפקסס להם את השכל)
זה קורה בערך בעמוד השני, כשאפרים הבן של מיכל ויונה הוניגקווצ'ער ונכדם של קדושי עליון מהעיר צפת תובב"א, הסובל ממחלה נדירה ומפחד ממטוסים, צריך לטוס דחוף לאיים הקריבים לפדות ירושה עתיקה מדוד עתיק שנפטר בשעה טובה.
ובו זמנית שושו לולו ראש חבורת הגנבים הים תיכוניים רוצה לרצוח את ג'ון ג'ונינו שהוא בריון רחוב החל מהמאה ה19, וכמובן שניהם מתחרים מי ישיג בתחרות לירושה. (כי כידוע אפרימ'קה היקר לא יטוס כל כך מהר)
והכל בשילוב תיאור היללות של משפחת זהורי כשמסעוד ושמעון נחטפו בגיל חודש וחצי, ושלל ההבטחות המרגשות שהובטחו מפי קדושים ובבאות וקמאות (האלו מצפת)
ושלוש שורות אחרי העסק הנ"ל כבר טסים שלוש מאות וחמש ניחושים איך קשורות הזירות זו בזו בזו, ומהר מהר רצים לפרק האחרון ומתאכזבים לגלות שזה סתם סוף בנאלי וכל כך רגיל שלא עלה על קצה הדעת.
במצב כזה, רוב האנשים שלא לקחו ריטלין לפני הקריאה, סוגרים את הספר באנחת רווחה והולכים לשתות קפה עם קצת שוקולד.
נשמע כמו סיפור מגניב, רק שכדי שהקורא לא יקרוס מעומס אינפורמציה, התרחשות כזאת אמורה לקרות בחמישים עמודים לפחות, לא בחמישה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
נשמע כמו סיפור מגניב, רק שכדי שהקורא לא יקרוס מעומס אינפורמציה, התרחשות כזאת אמורה לקרות בחמישים עמודים לפחות, לא בחמישה...
רק חמישים?!

[שאפו שבכלל הבנת מה הולך שם...]
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
כשכותבים סיפור, לא משנה אם הוא קצר או ארוך, צריך לשים לב לא לבלבל את הקורא.
ככל שפותחים יותר זירות - הסיפור הופך מסובך וקשה לקריאה.
לא סותר. נכון שצריך לשים לב לא לבלבל את הקורא, אבל כמה זירות לא בהכרח ייצרו את הבלבול הזה. תלוי מאוד ביכולות ובמיומנות של הסופר.

מתחילים מזירה אחת/שתיים, עד שהקורא לומד להכיר קצת את השטח והדמויות, ורק אז אפשר להכניס עוד זירה, ואחריה עוד אחת.
עם זה אני מסכימה. יותר מזה, הרבה פעמים הזירות לא שוות באורכן ובמורכבותן. נניח שיש קטע שבו חוזרים לעבר של דמות אחת, אז הוא לא יהיה זהה באורכו לקטעים של ההווה שמרכיבים כמחצית מהספר.
את הקטעים הקצרים האלו אפילו יותר קל להכניס עם התקדמות הסיפור, כשהקורא כבר מכיר את הזירות האחרות.

זה מבחינתי דיי ברור, אני משתדלת מאוד לכתוב מסודר ומובן, אבל היה לי ממש משונה לשמוע את הדעה של חברתי, על זירה אחת בסיפור ארוך...
היא התכוונה גם שעדיף שלא יהיו בכלל גיחות קצרות לעבר או להווה אחר (מיקום או דמויות)?

לדעתי, כל אלמנט ספרותי, כשמו כן הוא: אלמנט. ספרותי.
כלומר, מספר הזירות צריך להיות משהו שמשרת את מהות הספר, ולא שאלה בפני עצמה.
האם נכון לעלילה להיות מנוהלת ב5 זירות במקביל? ב2 זירות? בזירה אחת עם פיצולים קטנים בדרך?
השאלה מתחילה ונגמרת ב"מה הספר צריך כדי להיות ספר טוב יותר".
ישנם ספרים שדורשים הרבה זירות, ישנם כאלה שיותר מזירה אחת יקלקלו אותם.
זה בסך הכל דרך לשרת את העלילה, וכיוון שבכל ספר יש עלילה אחרת - אין לי דעה מוחלטת על מספר הזירות הנדרש.
כל מילה.

לדעתי הבעיה בוויכוח היא בהגדרת המושג זירה :)
האם הכוונה מקומות חדשים עם דמויות חדשות לחלוטין או גם כתיבה על כמה תקופות בחייה של הדמות (הווה עם פלאשבקים לעבר לדוג') או אפילו POV של כמה דמויות על אותה הסצנה...
לי לפחות זה לא לגמרי ברור, ניסיתי לחפש בגוגל בעברית ואז באנגלית כשלא מצאתי חומר מידי רציני על הנושא ולא ממש הגעתי למסקנות...
אם למישהו יש הפניות לחומר בנושא אשמח.
כרגיל @משולש ברמודה עוזרת לקרקע את הדיון. :) אני חושבת שלענייננו - השאלה היא לא מה ההגדרה המקצועית של המושג, אלא איזה פירוש הצמידה לו החברה של @לוטם. על בסיס המשמעות הזו אנחנו אמורים לדון.
אבל מצטרפת לזה
אם למישהו יש הפניות לחומר בנושא אשמח
בלי קשר לדיון.


אוסיף שלא משנה מה המסקנה וכמה זירות יש בסיפור - חשוב מאוד לשים לב לסגור כל זירה שפותחים, כל עניין שמתחילים לעסוק בו. להשאיר קצוות פתוחים זה אחד הדברים שהכי מתסכלים את הקורא. לפעמים הוא אפילו לא יודע להניח את האצבע על מה שהפריע לו, אבל זה זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
לדעתי הבעיה בוויכוח היא בהגדרת המושג זירה :)
האם הכוונה מקומות חדשים עם דמויות חדשות לחלוטין או גם כתיבה על כמה תקופות בחייה של הדמות (הווה עם פלאשבקים לעבר לדוג') או אפילו POV של כמה דמויות על אותה הסצנה...
לדעתי זה:
גם כתיבה על כמה תקופות בחייה של הדמות (הווה עם פלאשבקים לעבר לדוג') או אפילו POV של כמה דמויות על אותה הסצנה...
מסכימה איתך לגבי עצם השאלה על הגדרה.
לדעתי כל חלק בעלילה הוא זירה.

לדוגמא בדומי נפשי, יש כמה זירות - הזירה של אנשיל והינדי. הזירה של משפחת לוין, הזירה של המשפחה של בסי, הזירה של שייני ואלימלך וכד'.
כשזה לא סותר מפגשים בין הזירות.
היא התכוונה גם שעדיף שלא יהיו בכלל גיחות קצרות לעבר או להווה אחר (מיקום או דמויות)?
ממש כך.
אלא איזה פירוש הצמידה לו החברה של @לוטם. על בסיס המשמעות הזו אנחנו אמורים לדון.
אבל מצטרפת לזה

מה שאני הבנתי מחברתי, ובכל מצב מה שאני התכוונתי, זירה זה שינוי כלשהו מהקטע הקודם. עבר והווה, דמויות שונות שמספרות על עצמן, (גם אם ב 2 הקטעים מסופר על אותן דמויות מזוויות שונות), ברור שמקומות חדשים לחלוטין ודמויות חדשות לגמרי ג"כ וכדומה.

לא סותר. נכון שצריך לשים לב לא לבלבל את הקורא, אבל כמה זירות לא בהכרח ייצרו את הבלבול הזה. תלוי מאוד ביכולות ובמיומנות של הסופר.
היטבת להגדיר ;)
לפעמים אפשר לקרוא ספר עם 2 זירות ולאבד ידיים ורגלים... ויש כאלה שיש בהם יותר זירות אבל הכל מסודר ומובן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
מה שאני הבנתי מחברתי, ובכל מצב מה שאני התכוונתי, זירה זה שינוי כלשהו מהקטע הקודם. עבר והווה, דמויות שונות שמספרות על עצמן, (גם אם ב 2 הקטעים מסופר על אותן דמויות מזוויות שונות), ברור שמקומות חדשים לחלוטין ודמויות חדשות לגמרי ג"כ וכדומה.
אם ככה, אז כל קטע בספר הוא זירה בעצם, לא?

כלומר בהכרח יש הרבה יותר מזירה אחת או שניים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
הספר החדש של תמר מור הוא זירה אחת.
הוא באמת זירה אחת, אבל שימי לב שיש שם קטעים ממבט כללי וקטעים בגוף ראשון,
לדעתי יש בזה משהו שמחלק את זה לשתי זירות.
אני חושבת שפתאום אחות מתרחש רק בזירה אחת (אפילו לא עובר בין מְספרים). יש כמה קטעים של זיכרונות, אבל לא מעברים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
אם ככה, אז כל קטע בספר הוא זירה בעצם, לא?

כלומר בהכרח יש הרבה יותר מזירה אחת או שניים.
אני לא מתכוות למעבר אם אלו אותם דמויות והסיטואציה ממשיכה בדיוק מהמקום בו הקטע הקודם נקטע. אם יש קטע שבו בן אדם מדבר עם ההורים שלו בטלפון אוכל ארוחת ערב והולך לישון, הקטע הבא הוא שאותו בן אדם קם, מתארגן ויוצא לעבודה והקטע שלאחר מכן הוא שהאוטובוס בו נסע עבר תאונה (כל הקטעים מאותה נקודות מבט, של האדם נניח, ולא של האדם, אשתו ונהג האוטובוס)
זה מבחינתי זירה אחת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
בואו נעשה רגע סדר:
המושג "זירה" לקוח בהשאלה, מעולם הספורט.
אי אז, בימי היוונים, נוצרו זירות ספורט. סביב להן יושבים הצופים, ומריעים לגיבורים המתמודדים בתוך הזירה.
ההקבלה ברורה מאוד: אנחנו הסופרים תוחמים זירה, בתוכה משתוללים הגיבורים, וסביב עומד הקהל ומריע.

הבלבול בדיון הזה נוצר מכיוון שספר הוא לא קרב אחד בזירה אחת (זה, נניח, סיפור קצר) אלא "טורניר" או "עונת משחקים". בלשון הסופרים - רומן.
ישנה אפשרות שכל העונה תתרחש באותו מגרש (היינו, באותה זירה), ויש אפשרות לגוון ולהחליף בין זירות. האפשרות הזו יוצרת מצב בו העונה מגוונת יותר, ובנמשל - הספר מעניין יותר.
עם זאת, אי אפשר באמצע קרב לשנות זירה. לא משאירים את הגיבור על מתקן בגובה 30 מטר, ודורשים ממנו להישאר כך עד שייגמר הקרב בזירה המקבילה. דרישה כזו היא לגיטימית אך ורק אם ההמתנה היא חלק מההצגה. ובנמשל: קפיצה בין זירות רבות מחייבת סיבה עלילתית.
כמו במשחקי הספורט, עם הדורות משכללים את החוקים, ובדור האחרון באמת קשה למצוא ספרים שמתחוללים בזירה אחת. לעניות דעתי הסיפורים שפרסמתי בפורום (אוצרות חשך ויומנם של אבודים) ראויים לתואר, אבל הם אכן לא רומנים מודפסים.

באופן בסיסי, זירה עלילתית פירושה קו עלילה מתפתח.
כל קו עלילה נוסף המתפתח במהלך הסיפור - הינו זירה חדשה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
בואו נעשה רגע סדר:
המושג "זירה" לקוח בהשאלה, מעולם הספורט.
אי אז, בימי היוונים, נוצרו זירות ספורט. סביב להן יושבים הצופים, ומריעים לגיבורים המתמודדים בתוך הזירה.
ההקבלה ברורה מאוד: אנחנו הסופרים תוחמים זירה, בתוכה משתוללים הגיבורים, וסביב עומד הקהל ומריע.
תודה על ההסבר הברור! סידרת לי את המושגים טוב :)
כמו במשחקי הספורט, עם הדורות משכללים את החוקים, ובדור האחרון באמת קשה למצוא ספרים שמתחוללים בזירה אחת. לעניות דעתי הסיפורים שפרסמתי בפורום (אוצרות חשך ויומנם של אבודים) ראויים לתואר, אבל הם אכן לא רומנים מודפסים.
הם כנראה בהחלט ראויים לתואר.
ובלי קשר לנושא, את הסיפור אוצרות חשך קראתי כשעוד לא הייתה לי הרשאת כתיבה בפורום והוא בין הסיפורים הטובים והעמוקים שיצא לי לקרוא - אז אמנם עבר זמן אבל חשוב לי לומר את זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
ובלי קשר לנושא, את הסיפור אוצרות חשך קראתי כשעוד לא הייתה לי הרשאת כתיבה בפורום והוא בין הסיפורים הטובים והעמוקים שיצא לי לקרוא - אז אמנם עבר זמן אבל חשוב לי לומר את זה.
תודה, כיף לשמוע:)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בעז"ה


היי,
מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי:) ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח:)


1. סיכון = מחיר
כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.

2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.

כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.

...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.



ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.

אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.


תודה שקראתם עד כאן:) שמחתי לשתף.
אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​
"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה