בס"ד
ווואו, חייבת לשתף במשהו,
חייבת.
אני אישית משתדלת לכבד הורים,
אוהבת את המצווה הזאת,
מבינה, ומתחברת אליה.
אבל כמו כולנו, לא תמיד קל.
לא תמיד הדבר הענק הזה-
הוא מה שבא ובזורם לעשות.
היום פגשתי חברה שלי,
חברה טובה מהילדות.
אני זוכרת אותנו קטנות,
גדלנו ביחד, התפתחנו,
היינו חברות שנים.
גדלנו, החיים עשו את שלהם,
וכל אחת פנתה לעיסוקיה,
בנתה לעצמה את החיים
שטובים בשבילה.
תמיד מאז שהיינו חברות
היה משהו שונה,
לא דיברנו עליו, אבל ידענו
אמא שלה הייתה לא נורמלית.
לא "לא נורמלית" של גרביים נוזלים,
מדברת מוזר, הולכת עקום.
לא, אמא שלה דווקא הייתה נראית
תמיד בטופ, תמיד בשיא.
אבל הפה שלה היה גדול, לא פיזי,
מילולי.
היא הייתה חולה בנפש.
היא יכלה להראות הכי נחמדה
אבל שלא היה את מי להרשים,
זה היה מסוכן,
חברה שלי עברה אלימות מילולית קשה,
בשנים שהייתה הכי צריכה לשמוע מילים טובות,
בזמנים שהכי צריך חיבוק חם, מעריך.
לחברה שלי לא היה את זה.
אני לא אפרט כי זה קשה לי לכתוב על זה,
אבל משפטים כמו "חבל שילדתי אותך", או-
"אם לא תתעוררי בבוקר- זה לא יפריע לאף אחד"
היו מילים שהיא התרגלה לשמוע.
מצמרר, כן. זה נשמה קטנה,
טובה, כל כך טובה.
ששומעת מילים שהיא לא צריכה לשמוע.
לא מגיע לה. זה לשקר לה.
זה לקרוע לה את הנפש,
שהיא גם ככה לא יציבה.
לחברה שלי לא הייתה ילדות קלה,
אבל כשהיינו ביחד, היינו שתי ילדות
נהנות, צוחקות, משחקות.
לא הבנתי כמה החיים שלה שונים.
רק כשגדלתי יותר, התחלתי להבין,
שאני לא מבינה בכלל,
ממה שהגיבורה הזאת עוברת.
אבל היו דברים שראיתי, ששמעתי.
הרווחה התערבה, המשפחה התפרקה
והיא נשארה לבד. עברה בין דירות,
חיפשה את עצמה בעולם המטורף הזה.
היו לה משברים, קשיים מכל הכיוונים
אבל היא החליטה שהיא נלחמת,
שהיא מנצחת. מול כל הסיכויים.
כששאלתי אותה מאיפה הכוחות שלה
היא אמרה לי:
"התיקון שלי זה להיות אמא,
אבל הכי טובה שאני יכולה להיות".
כל הנ"ל הקדמה למשפט ששמעתי היום
מהמלאכית הזאת.
נפגשנו במקרה, אחרי הרבה זמן.
ותוך כדי דיבור היא אומרת לי
"את יודעת, לא היה לי קל,
הנפש שלי סבלה המון, אבל
שתדעי, שאין לי אפילו 1%
שנאה על אמא שלי, שום אחוז.
ואם אני אגיד לך שכן, זה יהיה שקר.
ואת יודעת למה?
כי כל אמא בטבע שלה,
אוהבת את הילדים שלה,
רוצה לעשות את המקסימום בשבילם,
אבל לאמא שלי הייתה מוגבלות
והיא, אני בטוחה- עשתה את המקסימום,
המקסימום שלה, ביכולות שלה
אז איך אני אכעס עליה??
איך אני לא אאהב?!"
עמדתי מצומררת מול הנסיכה הזאת.
אין לי מילים, לפני שנים הייתי שם עדה,
איך היא מצליחה להוציא את המילים
הכל כך נדירות האלה מהפה שלה?
לא היה לי מה להגיב.
רק החלטתי להסתכל מחדש על המצווה-
"כיבוד הורים".
הזכות לכבד את האנשים שעושים בשבילנו-
את המקסימום שלהם.
הנושאים החמים
