שיתוף - לביקורת פרפקטי

[wanderwomen]

כחובבת כתיבה אני מתעבת את פרפקטי, חסם הכתיבה שלי.
פרפקטי ואני הכרנו לראשונה בבית הספר העממי בכיתה ד', כשהמורה חיה ביקשה לכתוב סוף לסיפור הקלאסי על "אדם שנסע רחוק רחוק לחפש עבודה כדי לשלוח כסף לילדיו המסכנים שבארץ הקודש, שהיו הולכים כל בוקר לחיידר עם תיק ריק".
זוכרת את עצמי, תמימה ומעריצה עם עיניים גדולות, יוצאת מהכיתה עם החלטה נחושה- אני אציל את הילדים האומללים! אני אמצא את הסוף המושלם לסיפור!
אז חזרתי הביתה, חידדתי עפרון, פתחתי את המחברת ו----

כלום לא קרה.
קראתי שוב את הסיפור מהתחלה, והחלטתי ש- "זה ממש גיחצי אם הוא ימצא אוצר" (כן, פעם היו משתמשים במילה הזאת.) ו-"איייייייייייין סיכוי בעולםםם שאני כותבת את זה. כולם יעשו ככה".
יום למחרת סומנתי ביומן הענק והמפחיד של המורה חיה בעט שחור (מורה שוברת מוסכמות...) כי לא הכנתי שיעורי בית. ללא סיבה.
לכי תסבירי למורה כבודה לספרות שלא הצלחתי לכתוב מילה כי לא הגיע הרעיון המושלם, הפרפקטי. אולי ל- MRI היא היתה מאמינה. חבל שלא חשבתי על זה, כי אותי היא לא הבינה.

לקח לי כמה שנים לזהות את פרפקטי, ועוד כמה בשביל להכיר בו. וכשזה קרה, חשבתי שסיימתי את המסע. זהו, יש לי מודעות. אני כבר יכולה לצאת בסבב הרצאות חובק עולם על המשא שנשאתי והתמודדתי בגבורה.
ואז הגיע החלק הקשה ביותר, "גלות אדום" ביחסים שלי עם פרפקטי. שלב ההכרות והגישוש.
היי אדוני, מוכן להסביר לי איך חיים איתך?
איך אני יכולה לראות בדף לבן אינסוף הזדמנויות ולא כותרת של- "תתייאשי מראש"?
איך להסתכל על ספר טוב בלי שיעלו מחשבות אובדניות לכישרון הכתיבה שלי?
איך לכתוב מילה בלי להתחרט על שתיים?

בתחילה, באמת לא יכולתי.
פרפקטי קטע לגמרי את קריירת הסופרות שלי. החטא שלי היה כל כך גדול, עד כדי שפזלתי לכיוון עיסוק בצילום...
ואחרי עזיבת החטא, הגיע שלב החרטה.
כי בעצם אני כן אוהבת כתיבה, ויש איזה סיפור אחד שכתבתי שאם אני ממש אתאמץ- אני יכולה למצוא בו משפט קטן יפה, ופעם זכיתי במקום השני בתחרות כתיבה, וחוצמיזה- בכלל אין לי ציוד צילום.

ומהר מאוד גם תורו של הוידוי-
אשמתי כשהקשבתי לך, פרפקטי מעצבן. בגדתי ביכולת שנתן לי אלוקים. גזלתי את זמנה של אחותי בהקראת קטעי סיפורים שהועפו אחר כבוד מהחלון בצליפה מיומנת לצפרדע בתחילת הרחוב, דיברתי דופי ולשון הרע- טוב, אי אפדר להאשים אותך בהכל, זה כבר לא קשור אליך. אבל חייבת לנצל את הטיימניג של הוידוי.
וסוף סוף, הגעתי לחלק הכיף- קבלה לעתיד.
ליבי נקי מטינה עליך, פרפקטי, ואני יכולה רק להבטיח שהוא לא יתמלא ברגשות שליליים כלפיך, כי טאדאם- קניתי אטמי אוזניים ואני לא מתכוונת להקשיב לך יותר.
לא יקרה.

ופרפקטי?- הוא רק צחק עלי. לפחות לא בפרצוף, יש לו קצת רגישות.
והוא ניסה. באמת שהוא ניסה.
אבל אני התעקשתי.
וגם הוא.
הזענו הרבה בתקופה ההיא.

כתבתי שאני מתעבת את פרפקטי שלי,
רק עכשיו הבנתי שלא.
אני לא מתעבת אותך, אני מודה לך.
גם על זה שבזכותך בסופו של דבר התמקצעתי בצילום,
אבל בעיקר כי היום, כל קטע שאני כותבת- מבחינתי הוא מושלם,
פרפקטי.