שיתוף - לביקורת רק השקט יכול לחבק את הכאב בדממה

  • הוסף לסימניות
  • #1
לנשום את האוויר בפעם האחרונה של הלילה,
שקט
דממה
התכנסות
אין קול
כולם נמים את שנתם
ורק הרוח נושבת נאמנה.

כמה טוב הוא השקט הזה,
השקט שמשמיע את הקול האמתי,
השקט הזה שעוצר אותך לשאול, מי אתה.

כמה יפה השקט הזה,
לעולם לא תמצא אותו בסערה.

כמה טוב הוא השקט הזה.
כמה מחבק ואוהב,
בשקט הזה. יש רק אותך.
את מה שלקחת איתך. ואת מה שיש אצלך תמיד.

רק השקט הזה יכול לחבק את הכאב בדממה.
לנחם, לחזק ולתת כח.
אם רק תדבר איתו.

לשקט הזה,
שנותן לך להרגיש הכל,
יש כח להוציא אותך מחושך לאור.

בדממה האין סופית הזאת נשמע הקול של הלב.
בחושך הזה יש מקום להכיל את הרעש הגדול.

דווקא בחושך הזה.

כמה טוב שבאת לילה...
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

יש אנשים שיעשו הכול רק לא להיות בשקט.

בשקט הזה שלוקח אותם למקומות חשוכים שהם לא מסוגלים לשאת.
בשקט הזה שמזכיר להם את עצמם.

ועצמם? טוב או רע?
השקט מפגיש עם מקומות כואבים, עם רגשות ומחשבות שאין להם מילים.

הגוף מתכווץ.
המחשבות מחפשות פתחי מילוט מהירים.
לברוח.
פחות להרגיש, פחות להיות.


ומה כן?
לעשות.
להתקדם, להספיק, למלא.
לא מסוגלים לשאת את השקט, אז עושים.
מדברים הרבה, פועלים בלי הפסקה, ממלאים כל רגע בעשייה.
לא מתוך חיוניות, אלא מתוך פחד.
פחד מהמפגש עם עצמם.
עם הקטנות, עם הכאב, עם הריק.עם רגשות מודחקים עוד מהילדות, שהם לא רוצים לזכור.


הם יגידו שהם מממשים את חייהם, מנצלים כל רגע, מצליחים, בונים, יוצרים.
אבל האמת?
הם מסתתרים.


יש מיליוני אנשים בעולם שעושים הכול חוץ מלהיות.
עובדים, רצים, מתכננים, ממהרים, מנסים להספיק.
הדבר היחיד שהם עושים בשקט הוא לישון, וגם זה בקושי.


אבל יש גם עולם אחר.
עולם של שתיקה.
עולם שבו אין טלפונים, אין הודעות, אין וואטסאפים, אין שיחות, אין ספרים, אין אנשים.
רק אתה והשקט שלך.


יום כזה נראה כמו נצח.
חצי יום כמעט בלתי אפשרי.
שש שעות כבר מכאיבות.
שעה אחת, והשאלה הנוראית של הבדידות מתחילה לבעור.


מה יהיה עכשיו?
מה נעשה עכשיו?


דמיין את עצמך יושב שעה שלמה.
בלי לזוז, בלי מסך, בלי הסחות דעת, בלי אף אחד.
רק אתה, עצמך, והשקט.


מה יקרה אז?
באנו לעולם הזה כמו אמנים לסיבוב הופעות לעלות על הבמה, לשיר את השיר שלנו, ולחזור הביתה. החוק היחיד של הדרך הזו הוא ללכת באמת עד הסוף, גם כשהיא חותכת, גם כשהיא שורפת את הנשמה.

בהתחלה הכול היה פשוט.
אמא צוחקת, אבא שמח, בית חם, אור ושקט, בלי דאגות. עד שגדלנו. משהו בעולם הזה לא אהב את זה, לא אהב את הרצון שצמח לנו ואת הדרך שפתחנו, ואז מישהו התחיל לגייס כוחות כדי להכניע אותנו.

לאט לאט למדנו את הכללים שלו , מה מותר ומה אסור, איך להיות בסדר, איך להיות ראויים, ואיך לא לכעוס, לא להטריד, לא להפריע. הלכנו בדרכיו: לפעמים הצלחנו, לפעמים לא, והרבה פעמים קיבלנו מכות ושתקנו. העיקר שיהיה שקט, העיקר לשמור על שלום, עד ששכחנו את עצמנו.

עם השנים שתקנו עוד ועוד, הרי שתיקה זו "זכות" ככה לימדו אותנו, עד שיום אחד כבר לא נשאר בפנים אף קול. והנה הוא עומד תחת החופה . קדושה, תפילות, חלומות, הכול מהתחלה. אבל בוקר אחד היא קמה ולא שמחה. והיא הרי צריכה להיות שמחה, כי כל החיים עובדים בשביל המטרה הזו. אז היא כועסת , והוא שותק.

כך מצטברות שתיקות, שנים של כאבים דוממים, שכבות עבות של שקט. לא להגיב, לא להכאיב, לא לפגוע; להיות צדיק, להיות איש טוב. אבל באמת , הוא באמת לא כועס? באמת לא נפגע? באמת שמח? או שבעומק פנימה נרקמות צלקות של שנים , הסתרה יפה, עטיפה קדושה, לכאב שמעולם לא קיבל שם.

זה נשמע טוב על הנייר התגברות על המידות, שלום בית , אבל לפעמים זו אמת שמטשטשים, זו אמת שמחביאים. ובפנים זה שורף, וזה שקט של שקר. כי השם לא רוצה שתיקות של פחד; השם רוצה אמת ,לב שמדבר, לב שאומר את הכאב בכבוד, לב שיודע למחול באמת מתוך פיוס, ולא מתוך מחיקה.
כי כשאני שותק, ובפנים הכל בוער, זה שתיקה אמיתית שהשם יתברך שמח ממנה, או שקר ?

כי אחרת אנחנו נראים כמו עובדי השם, אבל בפנים אנחנו רק אוספים עוד ועוד שאריות של כעס, עלבון ופגיעה. בסוף, אנחנו לא נשלחנו לעולם הזה בשביל לשתוק ולא בשביל לחייך כשהלב מדמם .

באנו לכאן כדי לחיות באמת לדבר את הכאב , לחבק את הפחד, ולהיות שלמים, לא מושלמים. השם לא רוצה מאיתנו הצגות, הוא רוצה אותנו אנחנו, עם כל השברים, עם כל הצלקות, עם כל החיוכים האמיתיים שנולדים אחרי בכי.

והדרך הביתה היא לא דרך של שתיקות, אלא דרך של אמת , אמת שמרפאת, אמת שמשחררת. ואז, כשנחזור הביתה מהסיבוב הזה, נוכל לעמוד מולו עיניים לעיניים ולומר בלב שלם: הלכנו בדרך, באמת ,עד הסוף.
הזמן.
איזו הזיה שהוא מתבזבז על סתם.
על עוד דפדוף, כזה שלא באמת עושה לך טוב,
אלא רק לוקח לך את הלב למחוזות אחרים.
לוקח… ולוקח…
וכשאתה חוזר, עבר.
אךךך… למה בזבזתי את הזמן הזה ככה?

ככה.
זה בדיוק ככה.
הוא גנב עם דיפלומה.
מגיע עם תירוצים מוכנים, חכמים, משכנעים:
“רק את הפוסט הזה”,
“רק את המידע הזה”,
“זה באמת חשוב עכשיו”.
ומשם הוא מחליק.
מגליש ומגליש.
וגולשים… וגולשים…
ודקות שלמות עוברות.
רגעים קדושים נעלמים.
והולכים.
כלא היו.

ופעם אחר פעם אתה מבטיח לעצמך:
זה לא יקרה יותר.
כי הבנת כמה זה לא זה.
כמה זה עושה אותך עצוב, בודד, מאכזב...
כמה זה מרוקן את השמחה
ולא מוסיף עליה אפילו טיפה.

אבל הוא גאון.
חכם.
וזה בדיוק הייעוד שלו
להצליח עליך בכל מצב.
והפעם הבאה מגיעה.
“זה באמת רק כדי לשלוח הודעה חשובה”.
“רק לבדוק אם הייתה תקיפה, כדי להבין את המדד”.
ושוב, גולשים, גולשים, גולשים…
אחיזה שהוחמצה.
והזמן היקר , נעלם.
והחיים עוברים.
ואנחנו עוד רגע בני שלושים,
וארבעים,
וחמישים.
והצדק כבר בפתח.
ואנחנו ,
עם היד על המסך,
מחכים לו משם,
כל יום מחדש.
איזה פספוס.
איך חוזרים אחורה להשלים הכול?
איך חוזרים לזמן שלא יחזור?

אבל אולי…
אולי זה...
אולי עצם הכאב הזה הוא כבר התחלה.
עצם ה“אךךך” הזה בלב , הוא סימן שחיים כאן משהו אמיתי.

כי מי שמרגיש את הגניבה,
מי שכואב לו על הזמן,
מי שמתגעגע למה שיכול היה להיות,
עדיין חי.
עדיין רוצה.
עדיין מחפש אור.
והקב״ה לא מבקש שלמות.
הוא מבקש לב.
עוד בחירה קטנה.
עוד רגע אחד של נוכחות.
ואפילו אם נפלנו שוב,
ואפילו אם היד עוד רועדת מעל המסך
כל פעם שמרימים את העיניים
משהו חוזר הביתה.
ואולי אי אפשר להשלים את כל מה שאבד,
אבל אפשר להתחיל עכשיו.
רגע אחד פחות גלילה,
ורגע אחד יותר חיים.
וזה כבר הרבה.
שיתוף - לביקורת מעבר לאהבה
הוא לא טרק את הדלת.
הוא יצא בשקט לעשן למטה. אבל אני לא יכולתי להישאר בבית. הלב שלי דפק כמו אחרי ריצה מהירה ידעתי שאני חייבת. לרדת אליו. ידעתי גם שזה לא יהיה לרוחו של גדליה. ניסיתי. לנקות את האמוציות. ולחשוב נקי. מהראש . מה הדבר הנכון בשביל כולם לרגע הזה.

פתחתי את הדלת. הוא לא היה בתוך הבניין. אבל אחרי חיפוש קל. איתרתי אותו. בחניה. באיזור של פחי הזבל. נעמדתי על ידו בשתיקה והנחתי יד על כתפו הוא הצטמרר אבל הניח לי.
"אל תכעס " התחננתי.
"אני לא כועס אמא. את יודעת שאני לא. אבל גם לי זה קשה. כשכועסים. כשכועסים עלי. וכל הזמן "
רציתי לחבק אותו. כל כך רציתי אבל רק אמרתי. משתדלת ככל האפשר לשמור על כבודו של גדליה ועדיין. חייבת לומר ולהבהיר את מה שחייב להיאמר. "אתה יודע שגם אני מסתייגת. מכל זה. גם אני לא יכולה לסבול. שהילד הטהור שלי. מריח מבושם למרחק של קילומטר. ולמרות זאת. אני מסתייגת מהמילים שנאמרו .. תמיד יש לך מקום בבית. וגם בלב. שלנו. של כולנו. "
"לא של אבא" הוא עונה. מהר מדיי. "אתה טועה" אמרתי .. בעצמי לא בטוחה. אבל חייבת להגן. עליו וגם על גדליה. "אבא אוהב אותך מאד. הכעס הוא בטוי לאהבה לאכפתיות. קשה לו תבין קשה לכולנו "

אני מבין אמא. את לא צריכה להוכיח לי כלום. ברור לי שאתם צודקים אבל ברור לי גם. שאני צודק. אבל בעיקר לא אכפת לי מי צודק. כמה בן אדם יכול לשרוד. כשכל מה שהוא עושה נשפט לחומרא את מבינה. ? אין לי שום מוטיבציה. לבוא לקראתכם. ..... כי מה שאני לא אעשה. תמיד אבל תמיד. לא יהיה מספיק טוב. הוא שונא אותי. אני מציין את זה כעובדה זה לא בשביל לעורר רחמים או להתמסכן....... " הוא שתק. מספר שניות. ...... תודה אמא. את יכולה לעלות. הביתה. אני ארגע עוד כמה דקות הכל בסדר.
"אבל תבין צדיק. מה ציפית שיקרה. כששמת על עצמך את הריח המבחיל הזה. אתה יודע שאנחנו לא יכולים להכיל. דברים כאלה. "
הוא הסתכל עליי. עיניים עייפות. עייפות ומלאות בכאב. "אני לא מצפה מכם לכלום אמא. זה אתם שמצפים ממני. "
חשבתם פעם מהי המשמעות של החיים?

בשביל מה אנחנו פה?
מה המטרה בכל הסיפור הזה?

לשם מה השם יתברך ברא אותי, אותך, ואת כל העולם כולו?
למה? מה היה לו בזה?

שנקום כל בוקר, נתפלל... נלך לעבודה, נחזור הביתה?
בשביל זה?

בשביל מה הוא השקיע כל כך הרבה,
כדי שנעביר את החיים בעבודה, בעוד קצת כסף, בעוד שיחה, בעוד עוגה טעימה?

עשרים שנה שאני עובדת.
החיים בסדר, העבודה סבירה,
אבל מה איתי?
מה אני עושה שם?

בשביל זה הוא שלח אותי לעולם?
לעבוד במחשבים?
לשבץ טבלאות ומספרים?
להיות פקידת בנק, מורה, או במקרה היותר מוצלח, מנהלת חשבונות מוכשרת?

זה כל מה שהוא רצה מהסיפור שלי?

ואני?
איפה אני בתוך כל זה?

נכון, יש ערך למידות טובות.
לא לבזבז זמן.
לפרנס בית של תורה.
ללמוד יחסי אנוש.
בסדר, גם זה חשוב.
אבל זה הכול?

ובכלל...
אתם מכירים את האנשים ההיסטריים האלה,
שאם יש להם כמה דקות פנויות — הם משתגעים?
חייבים להספיק משהו.
העיקר שהזמן לא יעבור סתם.

יש לי חברה כזאת.
היום הכי טוב שלה ,זה יום שבו היא הספיקה לעשות הכי הרבה:
שלחה פקסים, סגרה חשבון, לקחה הלוואה, עשתה קניות על הדרך,
ענתה לאנשים, פתרה בעיות, תיקתקה הכול —
נגמרה, פשוט נגמרה.

אבל מבחינתה, זה היה יום מוצלח.
כי היא עשתה.
עשתה.
עשתה.

מה היא עשתה בדיוק? לא משנה.
העיקר שעשתה.
וזה נתן לה תחושת ערך.
שהיא לא מבוזבזת. לא בודדה. לא מיותרת.

וזהו? בשביל זה היא באה לעולם?

והשבר האמיתי מגיע בגיל הפנסיה.
כשהכול עוצר.
כבר לא צריך אותך.
לא טלפונים, לא מיילים, לא אנשים שרודפים אחריך.
ופתאום , שקט.
ריק.

הבדידות, שעמדה בצד כל השנים — נכנסת עכשיו פנימה.
ולאט־לאט, מתחילה לחסל.
מבפנים.

והאדם רץ מרופא לרופא
אבל זה לא הגוף שכואב.
זו הנשמה.
הבדידות.

ומה עכשיו?
מה, זה הכול?
איפה הדרמות?
איפה החשיבות, היעדים, הלחץ?
מה, אני כלום עכשיו?
איש פנסיה וזהו?

אז מי באמת אנחנו?
למה באנו לכאן?
מהי המטרה של כל הסיפור הזה?

לא ייתכן שהשם יתברך הביא אותנו לעולם כדי שנהיה עבדים.
לעבודה.
לבית.
למשפחה.
לסביבה.

לא יכול להיות שכל העניין זה רק לחתום כרטיס, לסיים עוד יום, וללכת לישון.

נכון, צריך כסף.
צריך להתפרנס.
זה חלק מהחיים.
אבל זה כל הסיפור?

ובכלל —
כמה פעמים עצרת לשאול את עצמך:
מה עובר עליי עכשיו?

מה טוב לי?
מה אני רוצה באמת?

ואם בכלל מותר לי לשאול את זה — או שזה לא רלוונטי,
כי אני רק כלי.
רק תפקיד.
רק תוצאה.

אז מה באמת חשוב בחיים?

למה הוא ברא אותי?
כדי שאעבוד מולו — או מול הבוס שלי?

אז עבדתי.
הייתי עסוקה.
מצאת החמה עד צאת הנשמה.
מלאת סיפוק.

אבל מה באמת עשיתי?

סגרתי פגישות?
חתמתי טפסים?
עשיתי פרויקט מוצלח?
זה מה שעושה אותי שווה?

ומה עם הלב שלי?
הוא גם חלק בתמונה?

עצרתי לבדוק מה קורה בתוכי?
אם טוב לי?
אם כואב לי?
אם אני עייפה?
אם אני זקוקה למשהו?

מה משמח אותי מבפנים?
מה מכאיב לי?
מה מתסכל?

איך אני מול הילדים שלי?
מול האיש שלי?
איך אני מול עצמי?

ואולי — אולי הגיע הזמן לדאוג גם לעצמי,
ולא רק לעולם כולו?

כמה פעמים ביום את שואלת את עצמך באמת :
"מה אני מרגישה עכשיו"?

ועכשיו, השאלה העמוקה מכולן:
מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית רק עם עצמך?

לא עם הטלפון
לא עם הרשימות,
לא עם כל הרעש.

רק את
והלב שלך
והקב"ה.

זה לא חייב להיות במסע להודו.
ולא בצימר בגליל
זה יכול לקרות על ספסל בגינה.
או רגע שקט במרפסת, כשהכול נרדם.

פעם ביום.
אפילו כמה דקות
זו לא שאלה של זמן
זו שאלה של רצון.

רגע שבו את מסכימה להיות , רק את.

בלי תפקיד
בלי תואר
בלי הספקים.

כמה זמן צריך בשביל זה?
כמה זמן לוקח לפגוש אותך באמת?

לפעמים זה רבע שעה הליכה.
לפעמים — לשבת מול חלון.
לפעמים — פשוט לדבר עם הקב"ה.
בלי מילים גבוהות.
בלי ניסוחים.

רק ככה:

"ריבונו של עולם... לא יודעת. עייפה. רוצה להבין מה עובר עליי."

ומשם — מתחיל קשר.
רבי נחמן מברסלב קורא לזה "התבודדות".
אבל זה לא באמת בדידות,
זה הכי ביחד שיש.

וכשנותנים לזה מקום,
משהו מתעורר.
הנשמה שעמדה עד עכשיו בשוליים —
פתאום הופכת להיות המרכז.

את לא רק חיה.
את נוכחת.

לא רק מתפקדת.
אלא מרגישה.

והמרוץ?
הוא כבר לא שולט עלייך.

כי את — זוכרת בשביל מה באת.


ובאמת זה עניין גדול, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב, "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. לקבוע לו".

שנזכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה