שנה ראשונה משמעת!!

  • הוסף לסימניות
  • #1
זו השנה הראשונה שאני מלמדת ויש לי בעיה אשמח אם תוכלו לעזור לי:
יש לי 30 ילדות בכיתה ד אני רוצה עצות איך להתחיל את השיעור בשקט, כשכבר התחלתי, השיעור זורם פחות או יותר..
מה עושים יש לי ארבע ילדות שממש משתדלות להפריע מה אני עושה איתן? אני לא אוהבת להוציא החוצה וגם לא עונשים איומים לדעתי אין להם תועלת.
ולבעיה העיקרית לפני שנה יצאתי מהסמינר אז הם רואות אותי כאילו אני יותר קטנה, אני לא גרה בישראל וכאן הכל הרבה יותר קטן אני חברה של האחיות שלהן, הן מכירות אותי מהסמינר כשהייתי קומה מעלהן והן חושבות כאילו אפשר לעבוד עלי.
לפני שבוע וחצי התחלתי שנה חדשה אז אני חושבת אולי הן מנסות אותי?
שלא תחשבו זה לא בית ספר שלוקח מורות צעירות הילדות רגילות למורות מבוגרות, אני התקבלתי כי... בקיצור.. היה לי פרוטקציה וגם יש לי אופי חזק (ככה אמרו לי) אבל כל הביטחון נעלם לי כשאני נכנסת לכיתה...
אמרו לי שהספר משמעת מתוך אהבה יעזור לי מאד אבל אין לי אותו..
אז מה אתן מציעות מה אני צריכה לעשות? והאם זה נורמלי מה שקורה לי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אוי, אני כל כך מבינה אותך. זוכרת גם אני את השנה הראשונה (שהיתה ממש ממש לא מזמן...)
ארבעה חודשים אחרי שסיימתי את הסמינר, הפכתי להיות מחנכת של כיתה ד'. הם אומנם היו כיתה של 'מלאכיות', באמת משהוא נדיר בהרכב העדין של הבנות, אבל גם הם ניסו אותי.
מה שכן, אני יכולה לתת לך קצת 'טיפים' שלי עזרו:
א. בימים הראשונים להיות מורה רעה 'קלפטע'. הכל אסור. לא לדבר, לא לאכול, לא לשיר ולא לרקוד. אחרי כמה ימים, שהבנות הבינו שכאן הולך להתנהל שיעור כסדרו, אפשר להיות חביבים ואפילו לצחוק איתם ביחד על 'פשלה' שלי... אני יודעת שזה נשמע קצת גרוע, אבל מנסיון, זה לא כ"כ נורא, והבנות מאד מהר מצליחות להנות.
עוד טיפ-
כשהמורה נכנסת לכיתה כולן עומדות בדממה במקום. אין בקשות של 'רגע לצאת' 'לשתות' 'למחוק את הלוח' 'לומר משהוא למורה' וכו' הכל יסבול דיחוי של דקה. בזמן הזה, של עד שהבנות מאורגנות לשקט המורה עומדת בפתח גם היא בדממה. אחרי שכולן עומדות שקטות ורגועות, אז המורה נכנסת הבנות מתיישבות ואם יש בקשה - הן יכולות לבקש.
הרבה הרבה הצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
זה קשה מאוד.
צריך לא לשכוח מה' שיתן את הכוח ואת הלב והמוח לדעת מה לעשות.

אפשר ע"י מבצע לשבוע. ולפי ההצלחות או הכשלונות תראי אם להמשיך אותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הבנות גם מרגישות אם המורה בטוחה בעצמה ולא נבהלת מכל תגובה.
הרבה פעמים במקום עונש תעזור יותר תגובה מילולית (גם בהומור)אך בשום אופן לא פוגעת!!!
דוגמא:
נכנסתי פעם לכיתה שמורתן עדיין לא ילדה והשאלות היו למעלה מראשי...
התשובה היתה (עם חיוך ובנחת)בפסח שואלים קושיות. ואכן זה עזר ונהיה שקט,כנראה הן קלטו שלא יוציאו ממני תשובה.
וכן אני משתמשת הרבה בתשומת לב אישית לבנות גם מעבר לשיעור כמו למשל: לזכור להביא שכפול לילדה שחסרה גם בלי שביקשה,מכתבים לתפילה,יום הולדת, שמחות ועוד. זה יוצר מצב שלא מתחשק לילדה להפריע למורה שדואגת לה וחושבת עליה. וזהו המצב האידיאלי כמובן.
המון הצלחה!
יעצו לי בזמנו לומר כל בוקר את מזמור א' בתהילים עד המילים:"וכל אשר יעשה יצליח"
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
להיות מוכנה היטב לשיעור ולעשות אותו מענין מאד!
בכתה ד' הן אוהבות מאד סיפורים.
אפשר לגוון עם סיפור בתמונות. העיקר למצוא רעיונות איך שהשיעור יהיה מענין.
השקט שיהיה בשיעור וההקשבה תקנה לך משמעת מצוינת!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מנסיון: כשיש רעש אימים להתחיל לדבר בשקט שיראו שאת אומרת משהו מרתק, אולי אפילו להוציא אביזר מעניין ולדבר עליו,או לכתוב משהו מפתיע על הלוח ולהמשיך לדבר בשקט, בד"כ הילדות שרצו לשמוע את הדברים צעקו על הרעשניות שהן מפריעות,
להיות קשוחה, בהתחלה-בלבד.
להגיב בהומור,
לא להיפגע!
לא לפגוע!
כשבת מדברת(אם זה מפריע לך) להסתכל עליה ולא להתיק מבט ממנה עד שמשתתקת ומסתדרת ויושבת ישר ועדיין עם המבט עליה ואז אחרי כמה שניות, להזיז, והמורות הקשוחות במיוחד היו מוסיפות "תודה"...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ושכחתי לחזור על מה שכבר כתבו,
תענייני אותן.
יהיה לך הרבה יותר קל.
הרבה הרבה יותר קל. הן תחכינה לשיעורים שלך, ולא בגלל שזה שיעור חופשי,
בעצם... לא צריך לומר לך, הן רק לפני שנה היית תלמידה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לפי דעתי צריך להתחיל חזק. חזק חזק...
רק לומדים, כולן עומדות. שותקות, אח"כ יושבים. לרשום זה גם מאיים... אנ לפעמים מתחילה לזפור עם האצבעות אחת,,, שתיים.... ובד"כ מחכים רק לאחת שתיים.. אז אני שואלת אותן אם אני צריכה לספור שלוש.....

אבל אח"כ מרפים, וזה נהיה לבד, כי אנו בנ"א. ויודעות שגם התלמידות בנ"א
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
תודה רבה רבה על כל העצות!!!!!!!!!
לסיכום:
1.בהתחלה להיות חזקה, רצינית, קשוחה.
2.לענינן אותן מאד!! (מה עושים כשהנושא משעמם? לדוג עכשיו אני מלמדת בנביא שירת דבורה)
3.להכנס לכיתה רק כשכולן יושבות (מה עושים כשאחת בדוקא הולכת לאט לאט או מתעקשת לא לשבת?)
4.להיות בטוחה בעצמי.
5. להיות מוכנה לשיעור
6.הרבה הרבה תפילה
צל מאד אהבתי את הרעיון שלך להתייחס לכל אחת לדוג כמו שאמרת כשמישהי חולה או יום הולדת תודה...

ובאמת לכולן תודה רבה רבה, גם מנחם אותי לדעת שזאת לא רק צרה שלי "צרת רבים חצי נחמה"
ולמי שיש עוד עצות בבקשה שתכתוב...
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
כפילות....​
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
שירת דבורה משעמם????????
הפרק הכי שמח הוא זה.
שרנו את כל הפרק עם מנגינה מיוחדת.
וסתם כך אם את מלמדת נביא- כל פרק הוא כל כך מיוחד כשהייתי מורה הייתי בוחרת את הבנות שהכי הקשיבו או התנהגו הכי יפה והן היו ממחישות את מה שלמדו בפרק הזה. עם הכוונה כמובן. את הפרקים הללו שהבנות הכי זוכרות..
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
בגיל הזה, גם פרסים קטנים יכולים להיות עוזרים טובים.
אם את נותנת "עדש" או "שוקולד ציפס" לילדה שיושבת יפה ומשלבת ידיים הראשונה - מיד כל הטור שלה מתיישב ככה...
סיפרה לי מורה מצוינת שהיא משתדלת לצ'פר את הטובות ולהתעלם מהמפריעות, כך 'שווה' להיות טובה אצלה ואילו המפריעה לא זוכה לתשומת לב בכלל - וזה 'לא שווה' לה.
הצופרים יכולים להיות גם מטלות שכל הבנות משתוקקות למלא: כתיבה על הלוח, שליחות את המזכירות, הצגת קטע כלשהו וכדו'.

ה' יעזור שתהיה לך סיעתא דשמיא ותצליחי!

עוד משהו שנזכרתי: שמעתי פעם בהרצאה של הרב יחיאל יעקובזון את העיצה הבאה, לגבי ענישה בכלל: הוא טוען שאחת הסיבות שילד נבהל כשמאיימים עליו רגע לפני העונש, זה בגלל שהבטחון העצמי של המחנך חזק יותר, כיוון שהוא מרגיש שיש לו את העונש מאחוריו. ואם נדבר אל החניך באותו טון כאילו מתוכנן כאן עונש - ובלי לאיים בעונש, התוצאה תהיה זהה.
כשניסיתי זאת, אכן כך היה. פתאום לדברים שלך יש יותר תוקף ואת לא צריכה את העונש כדי לאיים.
"לשבת במקום מיד" - והן יושבות במקום מיד, בלי שתהיה אחת שתזדחל. (ואם יש מישהי שמנסה אותך בכל זאת, את נועצת בה מבט ארוך וקשה והיא ממהרת למקומה)
ושוב, הכל כמובן בס"ד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
שירת דבורה משעמם?!?!?!
אני מלמדת שופטים, אמנם בכיתה י' וזהו אחד הפרקים האהובים עלי ועל תלמידותי כאחד.
אם תכתבי לי מייל אוכל לשלוח לך את המערך אמנם לא תוכלי הכל ללמד אותן, אך להעשיר את עצמך ודאי וודאי.

בעניין המשמעת - גם אני חושבת שההענין הראשון הוא להיות מוכנה היטב לשיעור(כן, כולל מראה לוח, הכתבה במחברות שיעורי בית וכו') ומלבד זאת - ככל שתהיי בטוחה בעצמך הבנות תרגשנה זאת ותפסקנה לנסות אותך...

בהצלחה רבה
חני
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
בעניין הילדות המפריעות:
כשאת רואה שילדה שבדרך כלל מפריעה יושבת חצי דקה בשקט, כדאי ישר לתת לה מילה טובה, כמו: את מתנהגת נפלא! בדרך כלל, תלמידה ששומעת כזה משפט לא ממהרת שוב להפריע.
בכלל, הדרך החיובית היא תמיד יותר טובה, כמובן שטוב מאד להיות חזקה בהתחלה בעיקר אבל גם בהתחלה ללכת על כוון של התייחסות יותר לטובות מאשר למפריעות. כמו באמצע שיעור לתת פתאום משהו ילדה מצטיינת או לרשום על הלוח דווקא את המצטיינות ולא להפך.
ונקודה נוספת חשובה מאד: לא להפסיק את השיעור כל חצי שניה עם הערות לכל כוון! זה מפריע, מנתק את הרצף, גורם לעוד הפרעות (כי יש זמן מיותר כשהמורה עסוקה עם המפריעה...) וכו'
מה שלא מפריעה למהלך השיעור המתנהל כדאי לעבור עליו במבט, סימן עם היד, או אפילו לקרוא לילדה בסוף השיעור.
בהצלחה רבה רבה!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
סליחה שאני פולשת
אבל אני זוכרת את המורות ה(סליחה על הביטוי) צוציקיות מהחיתולים באות אלינו לכיתה ו-
את שםה- החוצה! את בסוף- למנהלת ואת מקדימה להתיישר...
"חזקות" קראו לזה פה.
אני זוכרת איך פחדנו מהמורות האלו וצחקנו עליהן כשהן יצאו מהכיתה.
פחדנו- כי הן באמת היו מפחידות. (אפילו בסמינר)
וצחקנו כי זה מאד מגוחך. את מנסה להשתלט בכח.
כח זה לא תרופה.
זו דעתי.
ונכון מאד מה שאמרו כאן שתהיי בטוחה בעצמך. זה כח לדעתי.
את בטוחה בעצמך, את משדרת שאת יודעת מה שאת אומרת/עושה/... וכו'.
הם מאמינות לך.
ואגב- תכניסי לך חזק לראש: "אני יצליח! אני אהביה מורה גדולה! הבנות תאהבנה אותי! תחכינה לשיעורים שלי!.".. וכו'.. וכמובן לגרום להם לזה.. כן?
תצליחי מאאאד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
תודה רבה רבה לכולן!!!!!!!!!!!!!!!
מזל שיש לי את פרוג!!
העצות שלכן אני אתחיל ליישם אותן כבר מחר ואחר כך אספר לכן איך היה..
תקוה וחני תודה על העצות בקשר לשירה הייתי צריכה להתחיל אותה מחר אבל אדחה אותה ואתכונן יותר..

חני המייל שלי הוא <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
תעזרי לי מאד אם תשלחי את המערך. תודה

רחלי ותרצה הארתם את עיני אתן צודקות עכשיו אני עושה חשבון נפש שמאז תחילת שנה לפני שבוע וחצי אני מתעסקת רק אם המפריעות באמת משתלם לפריע!!. למדתי את זה בפדגוגיה אבל מה לעשות כשאני נמצאת שם כל הפדגוגיה נשכחת...

זו הכיתה הכי גדולה בבית ספר (כאן אין כל כך הרבה בנות) לפעמים כשאני משתפת אותן בשיעור מתחילה כל אחת לספר איזה סיפור וקשה לי מאד להשתיק אותן נראה לכן שאם אני אתחיל לשיר איזה שיר של שקט זה יועיל? או שזה יראה יותר מחנה קיץ מאשר כיתה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
נכתב ע"י שקוף;738711:
סליחה שאני פולשת
אבל אני זוכרת את המורות ה(סליחה על הביטוי) צוציקיות מהחיתולים באות אלינו לכיתה ו-
את שםה- החוצה! את בסוף- למנהלת ואת מקדימה להתיישר...
"חזקות" קראו לזה פה.
אני זוכרת איך פחדנו מהמורות האלו וצחקנו עליהן כשהן יצאו מהכיתה.
פחדנו- כי הן באמת היו מפחידות. (אפילו בסמינר)
וצחקנו כי זה מאד מגוחך. את מנסה להשתלט בכח.
כח זה לא תרופה.
זו דעתי.
ונכון מאד מה שאמרו כאן שתהיי בטוחה בעצמך. זה כח לדעתי.
את בטוחה בעצמך, את משדרת שאת יודעת מה שאת אומרת/עושה/... וכו'.
הם מאמינות לך.
ואגב- תכניסי לך חזק לראש: "אני יצליח! אני אהביה מורה גדולה! הבנות תאהבנה אותי! תחכינה לשיעורים שלי!.".. וכו'.. וכמובן לגרום להם לזה.. כן?
תצליחי מאאאד!

ראיתי את התגובה שלך אחרי שכתבתי...
תודה רבה על ההערה גם אני זוכרת את המורות האלו ואני מאד מנסה לא ליהיות כמותן!!

אני הוצאתי מסקנה שהמורה צריכה ליהיות קוסמת
גם קשוחה גם רצינית גם חיכנית גם בטוחה גם מוכנה גם להרים את הקול גם להנמיך גם להעניש גם לתת פרסים גם שמאל דוחה גם ימין מקרבת וגם וגם...

בחרתי לעצמי מקצוע קשה לא? אבל מה לעשות אני מאד מאד נהנית למסור שיעורים הידיעה שאני חורתת (כך אומרים?? אני לא מורה לעברית:)) בנשמות הרכות האלו יראת שמים מידות טובות, ממלאת אותי בסיפוק הרבה יותר מהגרפיקה(שזה מקצועי השני)..
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
נסיון אישי:
אני בדקות הראשונות של השיעור מענישה על משמעת ולו הכי קטנה.
ואח"כ ממשיכה רגיל.
שנית אם יש ילדות ש.... אני פשוט לא מתייחסת ואומרת לתלמידות שאני אוסרת עליהם להסתכל על תלמידות אלו במהלך השיעור. - ומי שיצור איתם קשר יענש. זה עובד ועוד איך! התלמידות מנסות וצועקות וכשאין להם גיבוי לא ממני ולא מהתלמידות הן מתקפלות מהר למקום. אבל אני משתמשת בזה רק למקרים קיצוניים במיוחד.
ד"א חוזר משרד החינוך שאין להוציא תלמידות מהכיתה.
אני עובדת עם אוכלוסיה קשה. לכן התגובות שלי קיצוניות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
מצטרפת לדעתה של תרצה בנוגע לתגמולים, כמו עדש וכד',
אלו עובדים הכי טוב!
אצלי בתיק יש גם כמה מציצות ושוקולדים, וכאשר יש ילדה שאני מחליטה שמגיע לה במיוחד (למשל: עמדה במקום מיד כשהגעתי) אני ניגשת אליה ומביאה לה את זה. כמו קסם כולן מסתדרות במקומות...
עוד דבר שעוזר פלאים: לכתוב טורים (א, ב, ג, וכד') ולתת נקודה לטור המצטיין בכל פעם. בסיום השיעור או היום מתגמילים אותם במשהו (אפילו מדבקה)

הערה חשובה: אל תתיחסי אל המפריעות כאל רעות וטורדניות. הרבה פעמים מדובר בילדות שלהן עצמן קשה, רקע קשה או משהו מציק. ובכלל, ילדות קטנות (וגם גדולות, זו האמת) לא מפריעות מרוע ורשעות ומתוך רצון להציק למורה, אלא מתוך טפשות.
המטרה היא להמשיך לאהוב אותן למרות ההטרדות.
יש לי שתי תלמידות מכיתה ב' המעצבנות והמציקות והמופרעות שהיום הן החברות הכי טובות שלי, משקיעות במחברות, מקשיבות, קצת קופצניות, כי זה האופי, אבל לא בצורה של הפרעה שיטתית.
ו, עוד משהו.
תדעי שמעצם היותך גדולה מהן- יש לך סמכותיות עליהן. את לא צריכה לצעוק ולצווח כדי שהן תדענה את זה.
הסמכותיות קיימת! מציאות. את האחראית עליהן.
הן סומכות עליך, נניח, שאם יהיה איזה ג'וק או עכבר את תצילי אותן, נכון? ברגע שיודעים שזה קיים בבסיס- ההרגשה היא נינוחה יותר וממילא המשמעת קלה יותר.
המון המון הצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
אני מאד לא אוהבת לתגמל את הילדות בממתק או בפרס על דרך קבע. כי מה יקרה ביום שאין לי? מותר להפריע?

בכיתת חינוך שלי (ד') הן יודעות שיש לי פנקס (יפה, של וקסברגר שכתוב עליו 'להורים היקרים') ובכל יום שתי בנות מקבלות 'פתק נחת' להורים.
הבנות סופרות כמה כל אחת קיבלה כמו יהלומים. יש תחרות סמויה כל השנה (גם עכשיו, בשיא השיגרה) מי תקבל היום ואני יכולה לראות בנות שממש נלחמות עם עצמן לא לדבר, להפריע וכו' כדי שהן תוכלנה לקבל היום פתק.

ואם יום אחד אין לי את הפתקים עלי? אז אותן בנות שמגיע להן מספרות להורים שהגיע להן ולמחרת יקבלו 4 פתקים.
מה שקרה שבמהלך השנה שעברה, אבא של אחת הבנות שהוא סוכן של 'וקסברגר' שלח לי מתנה כמה פנקסים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

שיחה שלא נענתה...
שלום רב הרב פוגל. אני זוכה ללמד כבר הרבה שנים, ולא מזמן הזדמנתי לקבוצה של שיח מלמדים, ומנחה הסדנא ביקש מכל מלמד לומר בכנות מה הוא האתגר שהכי מקשה עליו בעבודת הקודש. כל אחד אמר משהו: אחד אמר, הכי קשה לי עם חוצפנים. אחד אמר הכי קשה לי עם מנהל שלא מגבה אותי, אחד אמר, לי הכי קשה עם ילדי קש’’ר לא מטופלים, אחד אמר לי הכי קשה עם יש אווירה לא טובה בין המורים, ואז הגיע תורי לומר את שלי, כולם הקשיבו כי אני הוותיק שבחבורה אז אמרתי: לי הכי קשה עם ילד להורים שלא מאמינים בי. זה מה שאמרתי שם, ולך אני אומר את האמת: לי הכי קשה עם הורים שלא מעריצים אותי. ועכשיו אספר לך למה.

הייתי מלמד מתחיל וחדור מרץ. באתי עם לב טהור ורצון לעזור, אחרי שבוע כבר הגעתי למסקנא חד משמעית, על ילד מסויים שיש לו התפרצויות, וכדאי להורים שלו לקחת אותו לטיפול וגם אולי לוודא שהבית מספק מספיק יציבות. כיון שאפילו המנהל הוותיק הנהן בראשו כשאמרתי לו את זה, טלפנתי להורים, אמרתי להם את אשר על ליבי בכנות. הם ענו לי די בקרירות, זו האמת.

אבל למחרת חיכה לי המנהל בפתח הכיתה כולו רושף וגועש: מי ביקש ממך לצלצל אליהם, מה אתה חכמולוג מחפש בעיות? לא הבנתי מה רע, דווקא עשיתי משהו טוב. אבל אני מכבד מנהלים, בוודאי כשהם כועסים, אז שתקתי, מלמלתי משהו כמו ישר כח ובורא נפשות ונכנסתי לכיתה.

אחרי שבועיים נוספים היתה אסיפת הורים (אצלינו עושים את זה באלול, לא בכסליו), כיון שכבר הייתה לי תמונה התחלתית על ילדים ואני מטבעי איש אמת, אמרתי בצורה ברורה לכל הורה על כל ילד מה טיבו. לא ידעתי להסביר, גם לעצמי, למה אני יוצא מהאסיפת הורים הזו עם מועקה בלב. לא יודע, לא החמיאו לי כמו שציפיתי.

השנה המשיכה והכל התנהל לי בכבדות. ממש הרגשתי שחלק מההורים מחפשים אותי. במקום להודות לי שאני מציף את הבעיות כדי לטפל בהם האשימו אותי שאין לי משמעת. זו היתה שנה לא נחמדה בכלל. ואפילו לא ידעתי למה.

השנים נמשכו, יצא לי דווקא שם של מלמד מאוד מקצועי, אבל, אפעס, ההורים אף פעם לא היו שם בשבילי, לא ידעו להעריך את המקצועיות שלי. והאמת? גם המנהל לא התלהב יותר מידי, הוא לא אהב את זה שאני מציף בעיות זה גרם לו מדי פעם כאבי ראש.

אבל אני סברתי שאני צודק. מה זאת אומרת צודק? מציל נפשות! אבחון מוקדם של בעיות חוסך המון עוגמת נפש, ואין כמו לומר את האמת בצורה ברורה. דיברתם על התעודות: אצלי התעודות היו כמעט ממוחשבות: הורה חייב לדעת מה מצב בנו. לא משנה אם זה כיף לו או לא. תעודות זה לא גלידה והחיים הם לא דאצ'ה כבקשתך, זה המצב, דע אותו. ומה עם הורה שלא יכול נפשית לקבל את זה שהבן שלו חלש בלימוד או בהתנהגות או בשניהם? נו, ברור הצפתי לו את הבעיה שלו והמלצתי לו ללכת להדרכה הורית.

מצד שני, המחיר ששילמתי על זה היה עצום: מלבד זה שבכל שנה צברתי לי כמה פגועים שהיה להם קשה לשמוע את האמת והכפישו את שמי ופגעו בי, זה פגע גם במרקם הכיתתי ובמשמעת ובילדים עצמם: גיליתי דבר מפחיד מאוד, מפחיד מאוד מאוד, קוראים יקרים, זעקו נא את מה שגיליתי אז:

ילד שההורים שלו לא אחרי המלמד עד הסוף - הילד מרגיש את זה, והשנה נשרפה!! ילד שבא הביתה אחרי שהמלמד דיבר שיחה לא נעימה עם ההורים שלו, וההורים שלו לא בדעה אחת עם המלמד, הוא מרגיש את זה. למחרת הוא בא לכיתה - ומשהו בלב שלו, איזה רסן קטן וחזק, הותר מהיום, הוא יפריע ולא יהיה ניתן כלל להעמיד אותו במקום. גם המוטיבציה שלו להתאמץ להקשיב תרד באבחה אחת. תרשו לי לצעוק שוב בלב כואב מצער: ילד שההורים שלו לא אחרי המלמד עד הסוף, השנה שלו נגמרה!! וזה היה מחיר עצום שאני והתלמידים שילמנו על הרצון שלי להיות הכי מקצועי בעולם.

יום אחד מלמד חגיגי וצעיר נכנס לכיתה מתחתיי. אנחנו בחדר מלמדים צחקנו איתו קראנו לו ''המטאטא'', למה? כי הוא היה מטאטא את כל הבעיות מתחת לשטיח... היינו שואלים אותו: איך התלמידים אצלך בכיתה? תמיד היה עונה בתנועת יד בטוחה ובלשון הקוידש: כ-ו-ל-ם מצויינים! הוא לא רימה אותנו, זה באמת מה שהוא חשב, הוא בעצמו קצת קצב וריקוד, היה אומר שיעור עם סיפורים וקפיצות ולא שם לב בכלל אם מישהו הפריע. הצצתי בגיליון תעודות שלו, כולם ראוי לשבח+. אמיתי. הוא לא רימה, זה מה שהוא חשב. שאלתי אותו: יש לך חלשים בכשרון שלא יכולים לענות למבחן, איך הם מאה? אז הוא אמר הם מאה! כתבתי להם שלש שאלות קלות והכתבתי להם חצי מהתשובה והם השלימו לפי כוחותם - והנה הם מאה.

עקבתי אחרי המלמד הזה וגיליתי דבר מדהים: לא כל הבעיות, אבל חלק מהבעיות נפתרו כשהם טואטאו. את הבעיות האמיתיות ההנהלה כבר ידעה בלעדיו, וטפלה לבדה. ומה הכי חשוב? המלמד הזה, ההורים העריצו אותו, כי הוא מעולם לא התלונן להם על הילד רק אמר להם כמה הילד טוב, ותמיד הילדים היו חוזרים הביתה מבסוטים עם פתקים מלאי שבחים. וזה פתר לו חצי מהבעיות משמעת, כי זה יצר לו שם טוב, הוא תמיד היה הרב'ה שכולם רוצים להיות אצלו, וילד שמראש בא לרב'ה שכולם רוצים אותו ומקבל בבית הערצה לרב'ה - כבר הפוטנציאל להפרעה יורד בחמישים אחוז. כי מי מפריע לרב'ה שאבא שלו ואמא שלו כל כך רצו שהוא ילמד אצלו...

וגם ההנהלה, למרות כל הבאלגן שלו, מאוד אהבו אותו, כי תמיד היתה שם אווירה טובה, אף אחד לא התלונן עליו, היה שקט למנהלים, אז הוא קיבל משוב חיובי מה שנתן לו עוד כוחות וככה הוא פרח והתקדם...

זה נתן לי מכה הוגנת למחשבה.

היום אני כבר התבגרתי, כבר מחתן ילדים למזל טוב, ומותר לי ללמוד מהצעירים, ולמדתי מהצעירצ'יק השובב הזה כמה דברים: א. גם כשאתה מעניש, עזוב את ההורים, תעניש במסגרת הכיתה, אם תערב אותם רק תפסיד, הם יתחילו גם לדון אם אתה בסדר בשביל מה לך? ב. אם יש בעיות שצריך להציף תשאיר את זה להנהלה ותהיה אתה רק האיש הטוב. ג. כהורה תזכור, שצריך לקרוא משהו חריג מאוד מאוד בשביל שלא תעריץ את המלמד של הבן שלך, אחרת גמרת לבן שלך את השנה.
’’ שלום הרב פוגל. ראיתי שאתה מידי פעם כותב בפרוג, אולי תעלה שם את המחשבות שלי.

זכיתי להיות אברך.
הבעיה, אתכם, המחנכים, שאתם יצרתם לכם עולם סגור שבו מי שלא בעל ניסיון או הכשרה בעניין הזה אין לו זכות דיבור. איך אמר לי פעם מלמד צעיר אחד פעם באסיפת הורים? ’’אתה בא לרופא שיניים, אתה מביע דעה? לא, כי אתה לא מבין בשיניים, גם אם אתה משתמש בהן הרבה בסעודות מצווה, כך גם בחינוך: צריך להרכין ראש בפני אנשי החינוך’’. זו, לענ’’ד שטות מוחלטת. ילדים הם לא שיניים. וכמו שלך יש ילדים בכיתה לי יש ילדים סביב שולחן שבת שבועטים אחד בשני מתחת לשולחן ורבים מי יושב ליד אמא, ובסוף זו אותה הפרקטיקה ואין סיבה לחשוב שאתה מבין יותר.

סופו של דבר, אני הרבה יותר חשוב ממך במובן הזה שאברך זה פסגת העולם, יותר מכל המחנכים והמשרות, אני שומע שזה גם מה שאתה אומר לתלמידים הרכים שלך אז גם אתה תשב בשקט ותקשיב לסיפור של אברך, חשוב שתשמע דווקא את נקודת המבט הזו, מהצד, כי הספור שלי הוא על קודש הקודשים שלכם: התעודות.

אבא צעיר הייתי ותמים. האמנתי לכל מילה. הבכור שלי, יוני, סיפר כבר חודשיים לפני ט’’ו בשבט שהמלמד אמר: המבחן הזה קובע לתעודה! ושבישיבה רוצים גם תעודה של כיתה ו’. נלחצנו יחד וחזרנו חזק על החומר. וכך עם מבחנים נוספים שאמרו שזה לתעודה, כולל מבחן אחד לחשבון שרעייתי ישבה עם יוני נ’’י שעתיים בלילה להתכונן לקראתו, הרי זה לתעודה כן?

יום התעודה הגיע, בהתרגשות פתחנו, קראנו כל ציון, הקראנו בהטעמה ומצב רוחנו עלה וירד לפי הפלוסים והמינוסים שהוצמדו לט’’מ של לדבר ח’’ו על כ., אם הוצמד, ל’’ע ולא עליכם עד עולם. וכמובן, ערכנו חשבון נפש וחשבנו מה לעשות עם הנביא שהוא קיבל ציון פחות, הבטחנו להשתדל יותר בסדר וניקיון וכן הלאה.

השנים חלפו, ילדים נוספו, וחוויית התעודה הפכה למבלבלת. קודם כל גילינו שזה תלוי באופי של המלמד, מה שט’’מ- אצל אחד, הוא טוב+ אצל השני וזה לא נגמר. אני בטוח שההנהלות מנסות ליצור קו אחיד אבל זה מאוד סבוך כי באמת יש מלמדים שבדיקת המבחנים שלהם קלילה ומעגלת ויש כאלו דיקנים. יצא מצב, שהבן הבינוני שלי קיבל ציונים טובים מהמצטיין שבכיתה מעליו.

תחשוב על זה שהם הלכו יחד, כל הבני דודים, לסבא להראות לו את התעודה, והרושם שנוצר אצלו על תפקודם של נכדיו מוטעה כי זה תלוי במלמד או במורה. כי כל מלמד והאופי שלו.

וזה לפני שדיברנו על החיבור האישי שלפעמים לא מצליח להיווצר בין הילד למלמד, מה שיוצר תוצאה של שנה לא מוצלחת לילד, והתעודה לא משהו, אבל שנה אחרי זה עם מלמד אחר, כן נוצר קליק טוב, והתעודה מעוטרת. אז זה תעודה למלמד או לילד?

אני בטוח שיש מנהלים שיושבים שעות על ציוני התלמידים, שמעתי על בית ספר אחד לבנות בכרמיאל שכותבים הערה והסבר על כל ציון, אבל בסוף זה מאות תלמידים, זה לא פשוט.

עכשיו נעבור לילד השלישי שלי. הוא קצת חלש, אבל אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. וכל שנה מחדש הוא צריך לבכות ביום של התעודה, כי כמה שהוא התאמץ הציונים שלו נמוכים. למה?

והרביעי שלי, זה האיפרקטיבי, אלוף בחשבון, קיבל טעון שיפור בחשבון, שאלתי את הרב’ה אחה’’צ למה, אז הוא אמר לי: הוא התנהג זוועה. נו, אז לכן הוא לא יודע חשבון? באמת? מה זה קשור? שאלתי אותו למה אתה לא מוריד בהתנהגות, אז הוא אמר לי: לא, התנהגות זה של הרב’ה של הבוקר.

שתבין, מקצועות החול הן בשעה האחרונה של היום, אחת מתוך שמונה, ובה הבן שלי בהחלט לא משהו, אבל בתעודה הציונים הללו תופסים חצי מהנפח, זה לא הוגן. אני כותב פה על בנים, כי לא הבאתי מחיצה וזה פרוג והם צדיקים, אבל הוא הדין לבנות עם שינויים קלים.

אני יודע, מי שהילד שלו מהחמישיה הפותחת של הכיתה, הבן של השכנים, אלו המושלמים, וודאי אוהב את התעודה, למה לא?! תמיד נחמד לשמוע בפעם ה- 800 שאנחנו משפחה מושלמת.

אבל כנראה התעודות לא נועדו דווקא בשביל אלו.

אז בואו נדבר עלינו, האנשים הרגילים, שרצים את מירוץ החיים, משתדלים מאוד, לפעמים הולך לנו ולפעמים פחות, ולא, הילדים שלנו לא תמיד יודעים להביא לנו תעודה מושלמת, לנו מיועד התעודות.
ואז נשאלת השאלה: בשביל מה? בשביל לומר לנו במה אנחנו לא מושלמים? אנחנו כבר יודעים. אנחנו יודעים שהכתב של הילד שלנו לא משהו, וגם שהוא מאחר, ושהציונים שלו בנביא נוראיים. עכשיו זה גם מונצח בתעודה מוסדרת. בגלל זה הוא יפסיק לאחר?

הניסיון מוכיח שלא. להיפך, יותר מידי מקרים אנו מכירים שהתעודה הוציאה את הרוח מהמפרשים לילדים במקום להעצים אותם. לא יותר טובה שיחת מוטיבציה? מבצע טוב?
.
אחד המלמדים אמר לי: ההורים חייבים לקבל שיקוף של הילד זה יניע אותם לפעולות נחוצות. אני אברך פשוט, אבל מתפלא: אין דרך טובה יותר לדבר עם הורים? דרך התעודה? נגמרה לנו יכולת התקשורת? ואיפה היית עד עכשיו? וכולנו צריכים את הטקס הזה בגלל שני הורים שלא יודעים לשתף פעולה? אז תשלח תעודה רק להם. אגב, יש מורים מסודרים שפשוט שולחים כל מבחן להחתמה בבית כולל החתמה על ממוצע מידי פעם, אם זה באמת חשוב אפשר לעשות את זה בצורה הזו.

המחשבות האלו הלכו ונערמו לי במרוצת השנים, והיום כשהילדים נכנסים עם התעודה אני כבר מתייחס אחרת: קורא בקול רק ציונים משובחים, קורא את ההערה בהתלהבות, ורק נותן שוקולד לכולם. את הציונים הפחות אני קורא לעצמי אחר כך ומחליט לבד לפי העניין מה לעשות.

זהו זה. אני רק אברך, אבל גם לי מותר לומר משהו.

אז המסקנות שלי:
להורים: תעודה לא רק מלשון תיעוד אלא גם מלשון עידוד נצלו אותה רק לעידוד.
למורים: אתה לא מדמיין כמה רציני אנחנו, ההורים, לוקחים את התעודה ברצינות כמה צובט לנו כל הורדה בציון.
למנהלים: אולי, רק אולי, לחשוב על זה מחדש ולוותר או לעשות קצת שונה?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה