קהילת כתיבה מקצועית

לנצח לא נסלח
לעולם לא נשכח
כל יהודי שנטבח
כל טהור שנרצח

כל אחד הוא אח
לעם שלי שייך
וכמו איבר שנחתך
זה כואב כל כך

הי"ד.

אנחנו מחפשים מגי/ה מקצועי בעל ניסיון בהגהת ספרי קריאה, להגהה לאחר עימוד
ההגהה צריכה להתבצע ביומיים הקרובים.
נשמח להמלצות

למה הראש מתפוצץ?
למה אצבעות רועדות?
למה אוזניי מצלצלות?
מדוע יבש חיכי אל לשוני?
למה כליותיי לא יועצות לי דבר
למה רגליי אינן נושאות אותי כמקדם
לאן עיניי משוטטות באפילה
ומדוע הכל כבד בתוכי

כיצד לא נתהפכו בי מעיי
וריאותיי -
היאך עוד משיבות בי רוח
כשאין באפי נשמה כמעט
ופרקי גופי לבנו כפרקי חיי

ואיך, למען ה', הלב עוד פועם?
מאין בא בגרוני המחנק?
על מה התמלאה קיבתי בקבס?
רחמי לא ירחם עליי עוד - אך מדוע?
לאן אבדו רגשותיי בצלעות בטני?
ועמוד השדרה שהיה בי - כיצד הפך אבק?

ירכי פקות
לא עומדות תחת משא השאלות
ואני נושאת
עיניים כהות מימים ששאלתי מעמך
לא מסוגלת
לבקש את כל אותן אין ספור תשובות
מתחננת
שתאמר שישנן, אי שם, לפחות

היה לי חשוך

ו...גם קצת כואב.

זה היה לוחץ ,

מן כאב מוחץ.



היה לי אפוף,

ו...רק רציתי ליטוף.

זה היה מתסכל,

מן מצב מבלבל.



היה לי שחור,

ו.. רק חיפשתי לשבור.

זה היה מצור,

מן גדר מחור.



היה לי בודד

ו.. אז ביקשתי עודד.

זה היה יחד,

מן סוג לבד.



היה לי ריק,

ו... גם קצת מלא.

זה היה מוסתר,

מן סוג נעלם.



היה לי תקווה

ו... חיפשתי אותך.

זה היה להיאבק,

מן סוג לשחק.





היה לי מטרה,

ו...גם הרגשתי קרובה.

זה היה תחושה

מן סוג חבוקה.



היה לי בטוח,

ו.. רק החבל מתוח.

זה היה אתה,

מן סוג אהבה.


במילה אחת-
חבוקה

אשמח לתגובות ושיפורים[יש כאן המון מה לתקן ]
כרגיל

היום חשבתי מה אוכל לתרום לעולם - איזה מעשה טוב? נזכרתי בספר "הצעה לסדר" - שעשיתי הרבה טעויות בהפקה שלו.
כך שהוא לא הגיע למלוא הפוטנציאל שלו.
יש בו תוכן מעולה ומעניין.
כך שנראה לי שמדובר ברעיון ממש טוב לעלות כאן פעם בשבוע פרק מהספר.
מדובר בספר שכבר יצא לאור - כך שאם נראה לכם שהרעיון לא מוצלח - כיתבו לי במייל.

פרק 1

גלגלי הרכב השחור נעו באיטיות על האספלט האפור.

עיניו הקטנות של הנהג סקרו בעיון את ההתרחשות הסוערת במדרכה ממול. לרגע קט חש שמדובר בתעתוע ראיה. 'מה אני עושה כאן?' חלפה מחשבה מהירה במוחו, 'רק חסר לי שאחד השוטרים יתיז לכיווני גז מדמיע או מכל-מה-שהם מתיזים שם'.

הוא לא פחדן, ובתור איש ביטחון לשעבר הכיר את התחום, למרות זאת חשב לעצמו שעדיף היה לו להמשיך בעבודת הצללים ולהשאיר את הפעילות בשטח לשותפו, המנוע העומד מאחורי כל הפעילות הסודית שלהם. רק מה לעשות שדווקא הבוקר נקרא הלה לבצע שליחות דחופה אל מחוץ לעיר, והוא הזעיק אותו לבוא לכאן בבהילות, תוך כדי מתן הבטחה שיקבל ממנו הוראות מפורטות בהמשך. 'יש כאן הזדמנות פז למצוא את הפרטנר שחיפשנו לתפקיד', אמר לו, ולא צריך היה לפרט יותר.

למצוא כאן את המיועד לתפקיד הגדול? איזה כיוון חשיבה מעניין! עוזיהו סקר את אנשי הביטחון והמשטרה, את עובדי העיריה, את הדחפור הגדול, את האנשים הנסערים. בלגן שלם של רצונות, בכיות, דחיפות; מהומה – שזלגה לה לאיטה אל הכביש הרחב.

"אני כאן", דיווח בקול יבש לדיבורית, "כמו שאמרת יש פה מהומה רצינית".

קולו של השותף, עוצמתי ומלא נוכחות, מילא את הרכב הקטן.

"טוב מאוד. שלח לי הסרטה מהאירוע, תקפיד לצלם בעיקר את הצופים, בבקשה".


נתנאל הלל זירז את צעדיו, כמעט רץ. מסביבו נשמע השקט כמו בליל של צעקות והוא חש שאינו שולט בעצמו.

היום היה מתיש, וחלף עליו כמו מתוך חלום. מתי לאחרונה היה לו חלום טוב?

הוא עמד למספר רגעים ליד הספסל החדש שהעירייה בנתה לא מכבר בקצה השכונה. ספסל אבן יציב, לבן, שעל רקע החושך נצבע בצבע אגדי של אור פנס רחוב. 'לספסל הזה יש אישור', חלף הרהור אירוני במוחו. חש כמיהה באותם רגעים ארוכים למעט תחושה של יציבות. בלי לחשוב קרס על פני הספסל, נותן למאורעות היום לחלוף מול עיניו.

אדון מאיר בר, האיש הטוב והחביב עומד מול אנשי החוק, מנופף עם מקל ההליכה שלו, צועק בקול צרוד.

לובשי המדים משדרים התעלמות והחלטיות, דוחפים אותו, נותנים לדחפורי ההריסה לעבוד. שכנים ניגשים למאיר, מעודדים אותו. בנו של מאיר, אודי, חיוור פנים, זקנו האדום פרוע ובגדיו מאובקים. הוא מנסה לדבר, להסביר, קולו הנמוך נבלע בהד הרעש. איש אינו מתייחס אליו.

מאיר הקשיש ניגש להגן בגופו על העמל של חייו. לובש מדים גבה-קומה תופס אותו כאילו היה עבריין, בועט בו, מזיז אותו, השכנים מנסים להתערב, נדחפים בגסות אטומה.

מאיר נופל, בנו נחפז להרים אותו, הפגנה קטנה, ספונטנית, נוצרת ברחוב, משטרה באה, ומתחילה חגיגה לא חגיגית. נתנאל הלל לא שם לב לעצמו בתוך כל ההתרחשויות. הוא לא ידע שחיוורון עז כיסה את פניו. הוא כן הבחין במחשבות שרצו והתרוצצו במוחו: "רשעים, ארורים, טיפשים, אכזרים", אילו יכול היה, היה מתנפל על לובשי המדים ומכה אותם, בועט בהם, צורח עליהם.

הוא לא יכול. הוא לבד, הם רבים. החוק נמצא לצידם, לצידו נמצא הרצון לצדק. והצדק לא קיים כנראה בלקסיקון של האנשים הללו, או שמא של שולחיהם.

כעת, בעודו יושב על הספסל בחושך הרגוע של הלילה מנסה מוחו לעבד את החוויות שעבר.

מה הוא רוצה, בעצם? אדון מאיר בר בנה בלי אישור את יחידת הנופש. נתנאל הלל שומע עדיין את הד טענותיו: "את כל החסכונות שלי שצברתי כל ימי חיי בעבודה קשה השקעתי בנכס. איך אתם מעיזים להרוס לי אותו?"

ליבו של נתנאל הלל נחמץ. מאיר יצא מהמקום כפוף ומובס, נתמך בידי שכנים טובים.

וההבדל בין השכנים המתחשבים לבין המבע האטום של לובשי המדים זעק והבהב מול עיניו של נתנאל הלל.

מישהו צריך לתת את הדעת למתרחש. אילו היו אנשי החוק בעלי יראת אלוקים הכל היה פשוט יותר. או שמא גם אם יראת שמים זו דרישה נשגבה מידי, אז לפחות לו היתה להם אהבת אדם.

כן כן, אילו היו לומדים מוסר פעם ביום, איזה שיעור קטן, הם היו פשוט אנושיים יותר.

הממסד הזה, המדינה הזו, חייבים שינוי דחוף. ואם אף אחד לא מבין שצריך לחולל שינוי כי כל אחד שקוע בעולמו, יבוא הוא, נתנאל הלל, ויעשה שינוי.

הרצון לחולל מהפך מפתיע את נתנאל הלל, הוא מנסה להירגע. מה כבר יכול הוא, בחור חרדי סטנדרטי, לעשות?

אולי יעמוד בצומת עם שלט בו כתוב "די לאלימות המשטרה?" מקסימום יבואו מספר פעילים אוהבי אדם וחופש ויעמדו לצידו. חיוך מריר הופיע על פניו בעודו עושה את דרכו חזרה לבית.


בבוקר העולם נראה שונה. מואר, שטוף אור ומסביר פנים.

נתנאל הלל שב מהתפילה לאיטו, מביט אל הריסות המבנה שלא פונו עדיין. איך שהוא מבין, אדון מאיר יאלץ לשלם על הפינוי. שוב התחושה החמוצה הזו המלווה בחוסר אונים משווע.

כשנכנס לבניין, צדה את עיניו כתובת קיר ליד הדלת של משפחת דובין: "מלשין". הוא עמד מספר רגעים ובחן את הכיתוב. כתב יד רועד, עצבני.

"הם חושבים שהם צודקים", קול נעים נשמע לידו. נתנאל הלל הפנה את ראשו, איציק דובין. "לא אכפת להם שיחידת הנופש שהם בנו הסתירה לי את השמש, שכל החלונות של הסלון בביתי פונים לקיר כעור. לא אכפת להם שהנופשים משמיעים רעש של מוזיקה שבחיים לא ארצה לשמוע, הם רואים רק את עצמם".

נתנאל הלל שתק.

"אדם לא יכול לבנות בלי לשאול שכנים בלי אישורים ולצפות שכולם יסכימו איתו, צריך צדק בעולם", אמר אדון דובין.

ונתנאל הלל הנהן קלושות, מלמל מילת הזדהות, ועלה אל ביתו אפוף מחשבות.

כמו בכל דבר, גם כעת כשעמד מול שתי דעות היה בטוח ששניהם צודקים במידה שווה. מה שהחזיר אותו שוב להתנהגות המשטרה.

האם גם הם צודקים? הם עשו את תפקידם, צריך סדר במדינה, בחברה, בבית, בכל מקום.

כל היום הוא הלך עם מחשבות. כולם צודקים, גם הוא.

מישהו צריך לקחת את ה'כולם צודקים' הזה, ולעשות אתו משהו. השוטרים יכולים להיות סמכותיים ומתחשבים בעת ובעונה אחת, אדון מאיר יכול לבנות ולהרוויח עם התחשבות בשכנים, אדון דובין צריך ל... להתחשב?

נתנאל הלל חש שהמחשבות מעייפות אותו במידה ניכרת. הוא נכנס לחדרו וכתב על דף מזדמן, "אני באמת לא יודע. אני רוצה לעשות שינוי. ויודע שאני לא יכול".

נכנס למיטה בבגדיו ועצם את עיניו. מנסה לא לחשוב על כלום. הוא לא מתקן העולם, נקודה. אף אחד לא מינה אותו לתפקיד הזה בינתיים.

בחיוך נינוח משהו הצליח להירדם לתנומה קצרה, וכך אמו ראתה אותו, בשעה שבאה להודיע לו ש"מלכה התקשר וביקש שמחר תבוא לעזור לו בשליחויות". נתנאל הלל הנהן קלות, כמתוך שינה, חולם על מלכה סוחב ארגזים כבדים, הוא עוזר לו, הם בונים עם הארגזים יחידת נופש חדשה למאיר בר ולאיציק דובין, במשותף.


בוקר אפרפר ניבט קלושות מבעד לתריסים המוגפים למחצה של משרד השגרירות הצנוע בלב הוואנה.

ג'ימי רייס קרא ברפרוף את התזכירים שהגיעו בסוף-שבוע בו נעדר ממשרדו. המסמכים היו רגילים, הוראות משמימות שתויקו בקפדנות. שונה מהם היה גזיר עיתון שהוצמד לאחד התזכירים. ג'ימי חש כיצד הוא נדרך, חושיו אותתו לו שמדובר במסר חריג. הימצאותה של ההודעה החדשותית היתה שונה, ואפילו משונה.

עיניו חלפו במהירות על פני השורות. "תסמונת הוואנה מכה שוב, הפעם בלב ספרד. די להביט בתסמינים המוזרים המכים שוב את הדיפלומטים האמריקאים כדי להבין את גודל התעלומה. האם מדובר שוב באותו נשק קולי מסתורי? חוקרים אמריקנים מתקשים להשיב על שאלה זו."

ג'ימי חש כיצד זיעה קרה מציפה את מצחו ככל שהמשיך לעיין בהודעה, מסתבר שיש למסתורין כח לזרוע פחד וחשש. הוא נשם עמוקות, מנסה לקרוא בנחת, להשליט את השכל הקר על הרגש החמקמק.

נשק קולי. אין זה סוד שהדיפלומטים הראשונים שחוו את השפעותיו המסתוריות של הנשק היו עובדי השגרירות האמריקאית בקובה. בהתחלה חשבו שמדובר בתלונות סתמיות של עובדים שלא חשו בטוב, אך עם התגברות זרם התלונות מצד העובדים שסיפרו שלפני הופעת התסמינים חלקם שמעו קול רחש דק שנשמע כמו קולו של צרצר, קמה ההשערה שיתכן שמדובר בנשק קולי מסוג בלתי מוכר. יתכן, שיערו החוקרים, שבדרך כלשהי הפעלת הנשק המסתורי היא על ידי השמעת קול שלא נקלט באוזן האנושית בדרכים רגילות, והוא זה שאחראי באופן בלתי מובן לפגיעה בדיפלומטים האמריקאים.

הדיווחים שהגיעו על תוצאות הנשק המסתורי כללו שורה של תסמינים: כאבי ראש, בחילות, בעיות שינה, סחרחורות, קשיי שמיעה, טשטוש ראייה ועוד. בדיקה של החולים הובילה את רופאיהם למסקנה שהם סובלים מפגיעה מוחית רחבה.

ואכן, בעקבות תלונות שהגיעו מאת רבים מהנפגעים שדיווחו גם על רעש מוזר צורמני שהגיע עם התסמינים או בסמוך להם, הגיעו החוקרים להשערה שמדובר בנשק קולי, מסתורי, המשמש את הממשל הקובני נגד האמריקאים.

התהיות היו רבות, האם מדובר בנשק קולי בלתי מוכר, המשמיע קולות שהאוזן האנושית מתקשה לתפוס? ואולי בלוחמה רדיו-אקטיבית? בלא תשובה ברורה, הממשל האמריקאי צמצם את סגל העובדים בשגרירות ואף גירש מספר דיפלומטים קובניים כתגובה.

לשורת התסמינים קראו "תסמונת הוואנה".

ג'ימי מיהר להתיישב, מנסה להרגע. הוא עבר שוב על הידיעה, זכרונו אותת שכבר קרא את הידיעה הזו בעבר. עיניו הביטו אל תחתית הדף, תאריך העיתון לקח אותו חצי שנה קודם.

מדוע לצרף לתזכיר עדכני ידיעה חדשותית ישנה? האם מישהו מנסה לאיים על עובדי השגרירות האמריקאית בקובה? אם אכן מדובר באיום, הוא היה מצפה לדרכים יצירתיות יותר מאשר כתבה מעיתון ישן.

הוא מיהר לכיוון הדלת, סוגר אותה בקפידה, מה שבטוח בטוח. אחר כך הגיף את התריס, וניגש לעיין שוב בתזכיר - תוך כדי חשיבה מאומצת. האפשרות שמדובר ברצון לאיים בדרך זו על הדיפלומטים האמריקאים הורדה עד מהרה מעל הפרק, נותרה רק ההשערה שמדובר באמירה כלשהי, רמז שעליו לפענח.

הוא הפך את העיתון, תר אחר רמז שיוכל לשפוך אור על התעלומה. לאחר חיפוש קצר מצא את מבוקשו: הספרה 5 נכתבה בצד הדף, בעט שחור שהתמזג היטב עם הכתבה.

חמש, חמש, מה זה אומר? אולי ינסה לצרף כל מילה חמישית?

בתחושת הרפתקנות קלה, תוך כדי שהוא אומר לעצמו שהוא כשרון בלשי מבוזבז, ניסה ג'ימי לכתוב כל מילה חמישית בכתבה, אך לא גילה דבר.

בייאוש מה הניח את התזכיר בצד, בעודו מבטיח לעצמו שישוב אליו בהמשך. אם יש כאן רמזים, האדם ששלח אותם יאלץ לחשוב כיצד להעביר לו אותם בצורה ישירה יותר.

בשעה אחת בצהריים נשמעה נקישה על דלת המשרד ורולנד מזכיר השגרירות נכנס עם מגש פיצה, "החלטת לפנק את עצמך?" שאל בחיוך.

"אני? מה פרוש?", אמר ג'ימי במבט תוהה.

"לא הזמנת פיצה?"

"אין לי זמן לעצמי, רולנד", השמיע ג'ימי אנחה, "איך הגעת למסקנה שאני הזמנתי?"

"אוקי, השליח אמר שזה עבורך". רולנד הניח את המגש על שולחן העץ.

ג'ימי ביקש ממנו לקחת את המגש למטבח ושהוא מוזמן לאכול ממנו בעצמו.

רולנד נכנס שוב כעבור רגע, המגש שוב בידיו.

"כן, רולנד, אני עסוק כרגע, לא הבנת שהמגש צריך להיות במטבח?"

"הבנתי ג'ימי היטב את הוראתך, רק שיש כאן משהו מוזר".

"טונה במקום גבינה? סיגר קובני במקום פטריות?" התבדח ג'ימי והתרומם ממקומו, ניגש אל מגש הפיצה.

"חמשה משולשים? השליח לקח שלושה?" התלוצץ ג'ימי לאחר ששלח מבט קל אל המגש, "עזוב, בסך הכל פיצה. תניח במטבח ואם לא בא לך לאכול אבין אותך. באמת משונה הסיפור הזה".

רק לאחר שרולנד יצא ממשרדו, חש ג'ימי כיצד הזיכרון מציף את מוחו. חמש! חמישה משולשים!

המספר הזה רודף אחריו היום.

"רולנד, חזור הנה עם המגש בבקשה", אמר בקול רם, "מיד! ואל תאכל את הפיצה, אני צריך לראות משהו".

רולנד המופתע שב על עקבותיו, "החלטת שאתה כן רעב?" שאל בקול מתגרה.

סבר פניו של ג'ימי נותר רציני, "אנא השאר כאן את המגש וצא מהחדר, אני צריך לבדוק משהו. וקח לך שני משולשים", הוסיף בנדיבות, שולף שני משולשים מהמגש ומניח אותם על גבי צלחת קרטון שהיתה במשרדו.

את מפיות הנייר שבאו יחד עם הפיצה הוא צריך לבדוק, כמו את יתר המגש.

מִדֵּי יוֹם
לְעִתִּים רְחוֹקוֹת נִתָּן לוֹמַר
אֲנִי שׁוֹכַחַת מִי אֲנִי

פּוֹתַחַת מַחְבֶּרֶת זָרָה
פּוֹתַחַת וְקוֹרֵאת שׁוּרוֹת דְּהוּיוֹת
נִכָּר שֶׁרַבִּים בִּקְּרוּ בָּהּ כְּבָר

נִפְעֶמֶת מִגַּדְלוּת הַמִּלִּים
מֵאֹמֶץ הַנֶּפֶשׁ
וּמִזְדַּהָה עִם הָאִשָּׁה שֶׁל אוֹתָם דִּקְדּוּקִים

הַמְּחַבֶּרֶת חָזְרָה לִמְקוֹמָהּ. כְּבָר
לִפְנוֹת בֹּקֶר
בַּלַּיְלָה אֶכְתֹּב בָּהּ פִּסְקָה קְטַנָּה.
נוֹסֶפֶת.

לוּלֵא זֹאת
עֲתִידָה אֲנִי לִשְׁכֹּחַ מִי אֲנִי
וְלֹא יְהֵא מָה שֶׁאוּכַל וְאֶקְרָא בּוֹ אֶת חַיַּי

ראש מערך המודיעין של חמאס, נביל אבו דביל, היה מתוסכל.
הוא קרא לשיחה דחופה ליועץ הטורקי, סולימן המכוער. "תרד אלי למשרד דחוף".
סולימן מיהר למנהרה 5, קומה מינוס 13.
"תגיד יא סולימן, מה עושים? אני לא מצליח להגיע למודיעין איכותי. כבר שבועות אני מנסה לגלות את התוכניות הסודיות של הציונים, ולא עולה על שום דבר. מה יהיה?"
סולימן גירד בשפמו העבות, ואז אמר "תקשיב טוב, יש לי רעיון גאוני. אתה יודע איפה היאהוד מדברים על הכול? באתר בְּרוֹג. אתה צריך לחדור לבְּרוֹג. שם יודעים בדיוק כל מה שקורה, לפני כולם".
"וואלה זה רעיון" נשק נביל על ראשו של סולימן, ומיהר לירוק לכיור ולמחות את פיו.

עוד באותו יום הוא פתח ניק ומיהר לבקש הרשאה לפורום חדשות ועדכונים.
מייד עם קבלת ההרשאה, הוא התיישב בהתרגשות ופתח את 'מלחמת חרבות ברזל • עדכונים בלבד!', ובטאב נוסף פתח את 'חרבות ברזל • נספח', נזהר לא להעלות שאלות באשכול הראשי, כדי שלא יגרשו אותו החוצה.

הוא לקח דף ועט וחיכה לרשום את כל העדכונים הסודיים, התחזיות המבוססות, והפרשנויות המובילות.
אבל שום דבר לא זז.

בדק אולי שוב מישהו נעל את האשכול? לא.
ליתר ביטחון פתח גם את 'נותנים כח וחרבות ברזל', את אשכול התיעוד, ואפילו את 'בוטל נוהל הקש בגג'.
נאדה. אחרי שעתיים מורטות עצבים הוא נשבר.
"מה קורה? למה אף אחד לא מעלה עדכונים???" שאל (בנספח כמובן).

"ששש אל תדבר כלום", נענה במהרה, "אומרים שראש מערך המודיעין של חמאס נכנס לפורום" - - -

נו, איך זה?

- לא לא לא, זה ממש אין לו חלויס כובע!

למה, מה הבעיה בו?

- לאיודע... זה בעיה בחפצא.

טובבב. והכובע ההוא, עם הביטנה האדומה?

- צווי דינים. השוליים נישט קושע, אבל העיניים שלו אפעס...

יש לי עוד כובע שאולי תאהב, אבל הוא קצת יותר יקר.

- כמה יקר? זה מנפק"ם לי.

אז מה, בגלל כמה מאות שקלים תלך עם כובע שאתה לא אוהב?!

- אין הכי נמי, יש פה טענה.

לדעתי הוא יושב עליך פצצה! מה אתה חושב?

- אתה לא מדבר לגמרי שטויות...

נו, אז לארוז לך? איך אתה רוצה לשלם?

- רגע רגע, נראה לי שפה בתחילת הקימור של הקנייטש יש לו איזה שבר קטן. תפסת את זה?!

נו, מה יהיה? אתה לא רוצה שום כובע?

- לא, אני לא... חס ושולעם, אני לא פוסל אותו. זה רק מראה מוקעם.

נו, מה תכל'ס?

- אז למעיישה ככה. אתה מכיר את היסוד של רב חיים?!

קנייבסקי?

- רב חיים! רב חיים בריסקער. רב חיים מייסד שאם יש לך שלוש קושיות, ויש לך שתי אפשרויות – או לתרץ כל קושיה בתירוץ נפרד או לתרץ את כולן בתירוץ אחד, כנראה שהתירוץ האחד הוא הנכון...

אז אני מבין שאתה לא מעוניין באף אחד מהכובעים?!

- לא, מה פתאום. עיילא פילא בקופא דמחטא! התכוונתי לומר שרואים מפה יסוד – אין מושלם בעולם. אבל בשידוכים אני עדיין מקווה למצוא את המושלמת...

תראה, אם אתה באמת מחפש מושלם, יש לי כובע באמת מיוחד שעולה אלפיים שקל. רוצה לראות?

- אלפיים שקל על כובע? אולי אחרי שאקבל את הדירה מהשווער...

הוא צועד בגן, מביט סביב, כמו ילד קטן ותמים.

הכל כל כך..... מטורף, לא נורמלי, הלשון שלו נדבקת, פיו פעור בתדהמה.

הוא צועד בגן, טועם, נוגע, לא עוצר לשנייה.

רץ קדימה, אוסף, לוקח, נפשו לא יודעת שובעה.






החברים צוחקים עליו, לועגים. הוא משוגע לחלוטין, הם אומרים.

החברים צוחקים, מזלזלים, מסתכלים מלמעלה למטה.

אבל הוא.... מה אכפת לו. הם לא מזיזים לו, להפך.

הוא מרחם עליהם, מסכנים, הם לא יודעים.

רק תטעמו, הוא מבטיח, לא תרצו לעזוב. תישארו פה לנצח.

מלאכים מוזגים יין, צולים בשר, רק צריך לרצות. רק לקחת.


הוא צועד בגן, כמו בחלום. לא רוצה להתעורר.

הכל נוצץ, זורח, מאיר, הוא רק רוצה להמשיך, שלא יגמר לעולם, לנצח.


שנים הסתובב הוא בגן, חי לו על מי מנוחות.

חטוף ואכול, חטוף ושתי, לחש לו הקול, מעורר.

עלמא דאזלינן מניה, כבי הילולא דמיא, כלום לא ישאר.

והוא חטף, אכל. בלע בשקיקה כל אות, גמע כל סברא.

לא ראה כלום מעבר, לא הביט מסביב, צעד ישר אל היעד.

תופס, ממלא, מתמלא, אוסף נצח בשקים של יגע.




הוא ידע שיש עולם מסביב, זה היה ברור לו.

לא, הוא אף פעם לא ראה אותו, את העולם שבחוץ, אף פעם לא.

אבל הוא שמע עליו, שמע רבות. שמע ושמע ושמע.....

המשגיח דיבר עליו, הספרי מוסר דיברו עליו, כל החברים בבית מדרש דיברו עליו.

הם דיברו בסלידה, בדחייה, על עולם של תאוות ושל רוע.

על אנשים עצובים, משפחות מתפרקות, ויקום שאין לו מרגוע.

הוא הבטיח לעצמו, התחייב ונשבע, לא לדרוך שם אפילו בצחוק.

ואם מישהו יבוא, משמה לפה, אז כן.. הוא יודע לצעוק.




אבל יום אחד, הוא לא זוכר מתי, הוא פגש אי שם בנחש.

היה לו כובע, הייתה חליפה, חולצה של מותג מבוקש.

הוא דיבר על קדושה, על תורה ומצוות, אפילו חומרות הוא ידע,

ומהצד בסיבוב, ברמז דקיק, אמר לו בעץ רק תיגע.

והוא נגע..............

הוא נגע........................

הוא נגע..................

הוא נגע לו בעץ, בפרי האסור, הציץ בעולם שבחוץ,

כל הלילה בכה, לא נרדם לשנייה, התהפך במיטה כה לחוץ.






אבל אז הוא שנה, נעשתה כהיתר, מצא הוא עולם כה נפלא.

מושגים נוצצים, רעיונות נשגבים, נפתחו שערים של חכמה.

המשגיח שיקר, בלבל את המוח, דחף ערימות של כזב,

והספרים? ישנים, מהדור הקודם, צריכים להתעדכן במצב.

איך אפשר סדר ג' בלי לחזור ממשחק?

בין הסדרים בלי לראות ת'סדרה?

וחי בהם, החיים כה יפים, נותנים כוח לעסוק בתורה.

ואיפה העצב, הריקנות שהבטיחו? כולו באופוריה, שמחה....






הוא בלע מושגים, גמע רעיונות, רענן גם את שמות השירים,

מה הבעיה? הוא שאל, לא יידע, לשלב הנאה בחיים.

זה ספר נקי, באמת, הוא אומר. טוב.... בייחס ל.....

והשיר, מי בכלל מקשיב למילים, הלחן מדהים, כה יפה.

נבל ברשות התורה, עם רישיון על מלא, מרקד הוא בין שני עולמות,

בקרבו מתרוצצים, רבים הקולות, מושכים הם לשני הקצוות.






ויום אחד, כשהביט לאחור, גילה שהמשגיח צדק.

לא שמחה, לא ששון, לא סיפוק, רק יגון. מכוסה במעטה מתקתק.

שמע הוא קולות, הכרזות, רעשים, קראו הם בשמו שוב ושוב,

שובו בנים, כולם חוץ מ.... אין לו מקום כבר לשוב.

התחבא הוא עמוק, קובר את עצמו, צולל הוא לעומק הים.

מפחד מהיום, שידע שיבוא, יטייל אלוקים שם בגן.






ואלוקים שם הלך, חיפש הוא את בנו, אייכה בני, הוא קרא...

התחבא הוא עמוק, התחפר בשאול, כאילו דבר לא שמע.

בושה בליבו, בושה בקרבו, לא מוכן את עצמו להראות,

ערום ממעשים, ריקן הוא מתוכן, נח לו למות מלחיות.

מי היגיד לך כי ערום אתה, שואל אלוקים, מי הוא ששיקר לו כזאת,

המן העץ האסור, מלא ה"דעת" אכלת? מלא הבלים ושטויות.

לעולם אתה בני, אהוב ונחמד. לא ריקן, לא בזוי, לא ערום.

גם פושעי ישראל, ריקניים שבהם, מלאים הם מצוות כרימון.

תמיד יש מקום, יש שביל וסולם, לקום ולשוב לנסות,

אייכה בני, איה נעלמת, תחזור. אי אפשר לחכות.

ב"ה

יום אחד פתחתי את לוח המודעות, חיפשתי דירה.

ראיתי ניסוחים מאוד מעניינים, לאט ובהתמדה הצלחתי לפרש את מה שכתוב, ואני שמחה לשתף אתכם בפרשנות שלי.

למבינים בלבד – קודם כל יש כאן סוג של שוחד, חנופה במילים, רק אם אתה מבין אתה ראוי לכזאת עסקה, וכמובן מדובר בעסקה יקרה ביותר, שרק תבין כמה היא משתלמת, למוכר כמובן.

למשקיעים – דירה שאפשר לחלק אותה, זאת אומרת שאם תיקחו את החצר, ותדאגו שלא יישארו לכם חלונות לחדרים תוכלו לצופף שם זוג שיאלץ לברוח משם כמה שיותר מהר, אתם תשקיעו בארנונה זה בטוח.

ויש נכס עוד יותר משודרג גם למשקיעים וגם למבינים – משמע יש שטח אדיר, שאם תחלק אותו לאין ספור שטחים קטנים תוכל להיתקע עם הנכס לדורי דורות, אה, וכמובן תצטרך עזרה של ועד צדקה כדי לחלץ אותך מהעסק.

מבוקשת בשוק – הכוונה היא שאף אחד לא רוצה אותה כבר הרבה זמן, לכן כדאי שהיא תתבקש על ידך, לא מאמינים? תבדקו כמה פעמים כבר ביקשו לראות את הדירה הנ"ל.

שכנים מצוינים – תבדקו היטב מה הסיבה שהדירה נמכרת ולמה השכנים כל כך רוצים לעזוב, מספיק להכיר את האזור כדי להבין ממה יש להיזהר.

להיט הלהיטים – דירה שהמתווך כבר התייאש מלמכור אותה, כשתראה אותה, תבין למה.

נכס חלומותיכם – אכן זה היה החלום של המוכר, לפני שהוציא סכומים אדירים על הבניה, לא בהכרח שהקבלן אכן עשה עבודה מספיק טובה, נזילות? העיקר שהרצפה מבריקה, גם אם זה לא הטעם המדויק שלכם, כמובן שתשלמו על כל אריח טבין ותקילין.

ירדו דרסטית במחיר – עפו על עצמם, אבל הדירה לא במצב איי, איי, איי, תצטרכו לשלם על שיפוץ ככה שיצא לכם אותו מחיר כמו דירה משופצת.

אם כך איך תדעו למצוא דירה טובה?

חפשו את האנשים הענווים שלא מוסיפים מאה אלף לדירה רק בשביל ההתחלה, הם יתגמשו אתכם במחיר על עוד שבעים אלף, לא יפציצו בתארים על הדירה, דירה טובה ורגילה.

"עכשיו"
"בסדר גמור, אני רק...."
לא! עכשיו!!
כח טמיר הודף אותי באכזריות ומציב אותי מולה.
"עכשיו אדוני, ע כ ש י ו"
אני מושך מהמכנסיים את שולי החולצה ומתחיל לנקות את המשקפיים, אצבעות ברזל לופתות את ערפי "אתה מושך זמן, עזוב תמשקפיים".
אני מחזיר את החולצה פנימה לאט לאט מחליק כל קפל,
"נו כבר!" אני חוטף בעיטה מאחורי,
כשהוא בקריזה הוא נעשה ברוטלי, כח - הרצון שלי.
אני מביט עליה בשנאה כמעט,
"זה בטוח הכרחי?!"
הוא רק מגחך בחוסר סבלנות, "כבר עברנו על זה, יאללה זוז".
לפעמים נדמה שהוא זר, כח-הרצון הזה, בכלל לא חלק ממני.
אבל איך שלא יהיה כנראה שעברתי את נקודת האל-חזור, הוא חוסם בגופו כל אפשרות בריחה.
אני עוצם עיניים ומושיט אליה את שתי ידי. פותח לאט.
המגירה המבולגנת.
הגיע יומך!
היום אסדר אותך.

תאוצה זה חוק פיסיקלי, אם תרצה או לא תרצה,
שמונים אחוז הלכו לפח, השאר קוטלג, הכיפה תלויה בזוית משונה, פאה אחת מופשלת, פני לוהבות, וריד מתפתל בולט ברקתי, מבט אחרון במגירה המאורגנת לפני שאני טורק אותה בנונשלנט, מכין לי כוס קפה, ונוחת על הכורסא.

הַרֶגֶל
הרגל מתופפת בעצבנות,
והקפה הזה...
סתם קפה, שלא נגמר...

אנרגיה מסתחררת בעורקיי,
שרירי צוארי מכווצים,
אני מביט סביב בתזזית,
"מה עכשיו"?! "מה עכשיו"?!
הבטחתי לעצמי תחושה נהדרת כשאסיים, היכן היא?

סיפוק.
סיפוק??
לאיודע, אני מרגיש כמו קפיץ שהוכנס לצינוק למאסר עולם.
"מה עכשיו מה עכשיו"
איפה התחושה שהיתה לי קודם,
שהרגשתי שאני שווה משהו, שהעולם עוד זקוק לי, שיש לי עדיין תפקיד,
שאני עוד באמצע החיים, שיש מגירה שמחכה לי.
רק לי.
איפה אתם עכשיו, כל הקאוצ'רים ומדריכי האנטי-דחיינות?!
מה עשיתם לי מושחתים?!
אני שופך את שלושתרבעי הכוס לכיור בנהמה, מזנק אל הפח וגורר אותו אחרי.

לא כל תהליך הוא בלתי-הפיך....

המגרה נפתחת לרווחה,
הפח מונף אל על,
ו...."

"אז מה דוקטור, נכון אני בשליטה?!
"אממ כן, רק אמור לי שוב, באיזה יום הפסקת על דעת עצמך לקחת את ה..." "אתה לא מקשיב לי דוקטור! לא הפסקתי, הכפלתי את המינון!"

כפתור מסוים נלחץ,
דלת מסוימת נפתחת,
ושני אחים בחלוקים ירקרקים נכנסים ומפגינים את שריריהם.

הוא בכלל לא בחרדות,
למה שיהיה?
המלחמה כמעט לא משפיעה עליו.
קם בבוקר, נוסע לישיבה, חוזר בערב.
הוא בכלל לא אפוף פחדים.
החיים שלו ממשיכים כרגיל.
עושה שטייגען פה, יוצא עם חברים שם, רב רצת עם האחים הקטנים.
הוא בכלל לא מתוח מהמצב.
הוא פשוט אדם עירני.
אם הוא רואה משהו חשוד אז ברור שהוא ידווח עליו לגורמים הרלוונטיים.
אם בכניסה לעיר הוא קולט רכב עם זוג ערבי ברור שהוא יגש לשומר ויצעק שיעכב את הרכב הזה.
נכון שבפעם הזו זו היתה טעות, והזוג ממש נעלב שחשדו בהם.
אז הפעם לא, ואם זה היה כן?
אם בגינה הוא שם לב לאדם שעומד ליד הגדר ומושיט יד זהירה לכיס מכנסיו האחורי בהבעה מתוחה, ברור שיזעיק משטרה.
נכון שהטלפון של אותו אדם מבועת כמעט נשמט מידו והתנפץ לרסיסים מהופעת השוטר.
אבל אם זה היה מחבל?
הוא בכלל לא מפחד.
הוא פשוט אחראי.

נכון?

בו לכאן ילדי
בו שב לידי
אני רוצה לספר לך
קצת מכמה שאני אוהבת אותך
אתה החיים שלי
אתה כמעט כל מה שיש לי

אחד הרגעים המאושרים בחיי
הוא כשהניחו אתך בידיי
בפעם הראשונה
וגם אותה דקת דממה
כשחייכת אלי מכל הנשמה
בפעם הראשונה

אתה ילדי, אהובי ובכורי.
אתה הדבר הכי טוב שקרה לי
אוהב אותך בכל ליבי
גם כשכבר לא תהיה לידי
שד' ישמור עליך כל הימים
וישלח לך כל טוב מן השמים

ינעים לך את הסביבה
כשתתחיל את הזמן בישיבה
בפעם הראשונה
ויראה לך את הדרך
כשבבית הפרטי שלך תדרוך
בפעם הראשונה

כְּשֶׁהָעֲנָנִים בָּכוּ
נָדַמּוּ הַקּוֹלוֹת
הַפְּרָחִים שָׁתְקוּ בְּפֶה קָפוּץ
בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן
עַד יִתְּנוּ הָעֲנָנִים פוּגַת לָהֶם
עַד קֶרֶן אוֹר תִּלְטֹף בְּרֹךְ
תְּיַבֵּשׁ נַחֲלֵי דִּמְעָה
וְיַחְזְרוּ הַיְּלָדִים לָרוּץ בִּרְחוֹבוֹת

יש לו שני בתים, לאח'שלי.
והוא רק רוצה עוד אחד.
קטן.
פרטי.
שלו.

יש לו שני בתים, לאח'שלי
שתי כניסות, ודלתות שמזמינות
לחיים מאתגרים-
בכפול.

אח שלי,
רק רציתי להגיד לך-
אתה גיבור על.

מהצד אני רואה אותך:
פותח דלת אצל אבא,
עושה טוב.

פותח דלת אצל אמא,
עושה טוב.

וכמה אכפתי אתה,
וכמה מסור.
כמה עקבי, וכמה שמור.

אתה מפזר ביקום הזה,
רק טוב.

מהצד אני רואה-
איך החיים האלה
לא ישברו אותך יותר,
אחרי שנפלת וקמת-
יציב וחזק הרבה יותר.

אח'שלי, תדע לך-
אתה עוקף ת'חברים בסיבוב המהיר,
כזה שרק חיים בכפול יודעים לייצר.

אח'שלי,
רציתי להגיד לך-
אתה מדהים.
ואיך זה שאתה לא יודע את זה?

אולי בגללכם, אנשים?

אז בבקשה, תגידו לי:
מה יש לו שם, בתוך הבתים,
זוג מפלצות בחוזקה?
אולי סודות אפלים, שרובצים בשתי כספות רחוקות?

אנשים, בבקשה ספרו לי סוד,
מה לוחשים עליו ברחוב?
שיש לו שתי בתים, אבא, אמא ובתים נפרדים?

אח'שלי,
רק רציתי לבקש ממך:
אל תאמין להם.

הם מציעים:
גרושה
אלמנה
חולה
ומסכנה.

אל תאמין להם,
אילו שמצקצקים בלשונם, משכנעים אותך:
תתפשר
תמהר
תיבהל
.

אל תאמין להם.
אתה שווה. באמת שווה. יותר.

אח'שלי,
אתה גיבור, כבר אמרתי,
נכון?

וזאת שתזכה בך,
אני מבטיחה-
תהיה מאושרת.

מוקדש בהערכה לאח'שלי,
ובהערכה גדולה לכל מי שמסכים לפתוח את הראש,
לדרוך על מוסכמות, לצבוע עולם באור אוהב יותר.

לפעמים כל מה שהיא צריכה זה, רק שתקשיב לה רגע - לצעקה הזאת.

לכאב הזה. שיושב שם בתוך קופסא בלב וקופץ סערורי ומעיף שם בפנים כיסאות ושולחנות.

לפעמים כל מה שהיא רק צריכה ממך, זה רק את זה.

שתהיה שם בשקט עד עשר, ותקשיב.

שתהייה שם בדממה עם הצעקה הכי חזקה שבאה מהשקט הכי גדול של הלב.

מהמקום הזה ששתק כל כך הרבה שנים והיה חזק. עד שזה נגמר.

מהמקום הזה שהכאיבו לו כל כך הרבה פעמים, והוא דחף הכל עמוק עמוק הכי בפנים, שאף אחד לא יראה, לא ידע, ועכשיו הוא נחנק ולא מצליח לנשום כי זה חוסם עורקים.

המקום הזה שאף אחד לא שמע עליו ולא ידע, כי הוא חזק ומצליח. וחזקים לא בוכים לעולם.

שנפגע כל כך הרבה פעמים מאנשים לא טובים, ולפעמים, לא בכוונה, גם מאנשים טובים.

שנפצע מחרבות פה וממכות תוכחה של חברים קרובים או רחוקים. בצדק או שלא.

וזה כל כך כואב לשתוק, וזה כל כך כבד.



לפעמים כל מה שהיא צריכה, רק שתקשיב לה רגע - לדממה. למשהו שהוא עמוק עמוק. שאין שם שכל ואין שם פתרונות.

וזה כל כך קל, לתת לה לנפש מיד פתרונות עצות, דעות מחשבות...

וזה כל כך קשה רק להחזיק כאב ולהקשיב לו בדממה בלי לגעת, לתת לזה לבוא. לכל מה שיש שם בפנים, בכבוד. בשקט. בביטחון.

וזה יבוא לאט לאט. דווקא מתוך הדממה, תבוא הצעקה הכי גדולה שלא נשמעה עוד מעולם.

הצעקה הזאת שיבואו אחריה מלא דמעות נקיות, של מים חיים.

צעקה שתנקה אבנים על הלב החסום מגושים של כאב של שנים.

דווקא מתוך ההקשבה ההמתנה, הקבלה וההסכמה, יתפנה מקום לטוב אחר לבוא.

רק לתת לה מקום.

בסייעתא דשמייא

חָזַרְתִּי לַשִּׁיר
חָזַרְתִּי לִכְתֹּב
לִרְאוֹת מַשְׁמָעוּת -
בָּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת
בַּמִּלִּים, הַפְּשׁוּטוֹת.

חָזַרְתִּי יָשִׁיר
פָּשׁוּט כְּמוֹ מִכְחוֹל
לְצַיֵּר מְצִיאוּת
לְיַצֵּר בִּי חַיּוּת
וְלִחְיוֹת..

חָזַרְתִּי בְּשֶׁקֶט
לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם
בּוֹ חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵין
עַכְשָׁו מָצָאתִי שֶׁיֵּשׁ -
גַּם שָׁם
אוֹר!

חָזַרְתִּי כְּמוֹ יֶלֶד
לִצְחוֹק מֵהַכֹּל
לִבְכּוֹת כְּשֶׁכּוֹאֵב
לֶאֱהֹב בֶּאֱמֶת
וְלִגְדֹּל...

ניסיתי לכתוב משהו שמחבר את כל הכוחות ששומרים עלינו תחת פיקודו של הקב"ה וזה מה שיצא בסוף.

מי שומר עלי
על ביתי ועל ילדי
מי שומר על חיינו
על עמנו וארצנו

האם זה אנחנו
בחורי הישיבות
או חיילינו
האם זה הצבא
אברכי הכולל
או כוחה של מצוה

כולם ביחד
שומרים עלינו כאחד
בהרמוניה נצחית
ד' מתחנן כל רגע ורגע
ומי שישמר או יפגע
רק הוא מחליט

כי מי יותר ממנו
אוהב אותנו
מי יותר ממנו
דואג לנו
רק הוא באמת
רוצה את טובתנו
ויודע בדיוק מה הוא

על מי אני נשענת
למי אני מתפללת
מי מקבל את דמעותיי
כשהלב לא עומד בכאב
מי שומר על בקשותיי
ואת משאלות הלב

האם זה הסידור או התהילים
הנאות או הבצק
האם זה ההגדה או המחזורים
או נר החנוכה שכבר לא דולק

כולם כאחד
מקבלים את תפילותינו ביחד
בהרמוניה נצחית
ד' מתחנן כל רגע ורגע
ומי שישמר או יפגע
רק הוא מחליט

כי מי יותר ממנו
אוהב אותנו
מי יותר ממנו
דואג לנו
רק הוא באמת
רוצה את טובתנו
ויודע בדיוק מה הוא

המשמעות המילולית של המילה וירטואלי היא משהו מדומה שאינו ממשי ואינו קיים במציאות.
האם נהוג להשתמש במילה זו גם לתאר דימוי כלשהו, כגון לומר ״נושאת מטוסים היא עיר וירטואלית״?
בפועל נושאת המטוסים הרי קיימת, אבל מאידך היא לא באמת עיר. האם נאמר שהמילה ״וירטואלי״ במקרה זה תתייחס לדימוי הלא-ממשי לעיר, או שמא נאמר שהיות ונושאת המטוסים אכן קיימת לא שייך בה המילה ״וירטואלי״?

שלום ליו"ר האופוזיציה, חה"כ יאיר לפיד.

שלום לך ולכל המאזינים.

יש לנו עוד הרבה נושאים הערב, אבל קודם הייתי רוצה לפתוח בעניין המלחמה ופעולותיה. אנחנו שומעים בין היתר על פגיעה באזרחים חפים מפשע, ולא התמקדות במטרה למוטט את השלטון ולהחליף את ההנהגה. מה יש לך לומר בנושא?

זהו דבר רצוי ומבורך. כאשר מטרת הלחימה היא הפלת השלטון, חייבים פגיעה באזרחים. רק ע"י מירור חייהם של האזרחים אפשר להגיע לתוצאה. צריך להבין, הנהגה לא יכולה להנהיג אזרחים ממורמרים. במלחמה זוהי הדרך.

אני חייב לומר שאני מופתע לשמוע דבר כזה מפיך, אלו לא הדברים שציפיתי לשמוע בדיוק מיאיר לפיד.

אני לא מבין למה אתה מופתע, אלו דברים שאנחנו אומרים כבר שנה ופועלים כך כל תקופת המלחמה.

למה אתה מתכוון? המלחמה הזו לא היתה לפני שנה…

לא. אנחנו כבר שנה במלחמה, וכל הזמן פעלנו עם פגיעה באזרחים. ולכן חסמנו כבישים, השבתנו את שירותי הרפואה עצרנו את נתב"ג ועוד, כי רק ככה נוכל להחליף את השלטון.

נשמה

ורציתי לכתוב שיר;
אחד יפה,
שיתאר תחושות,
יזקק רגשות,
וירד לרזולוציות.
ורציתי לגמוע
אוויר צלול,
וליבי יתכווץ יתרחב
כמו שהוא אמור.
והייתי עמוסה
מחשבות מכוילות,
איך לגרום לעיני
לזלוג דמעות.
ורציתי כל כך
להרגיש אותי,
נשמה.
קטנה גדולה
כל כך
יפה.

בס"ד


קשה מאוד להתווכח עם עובדות, אך קשה באותה המידה להתווכח עם ההמונים.

העובדות יטענו ביבשושיות אופיינית שאי אפשר להגדיר את ממלכה במבחן כפנטזיה. אולי דרמה היסטורית, או דרמת מלחמה אפית, או דרמת הרפתקאות תקופתית או אפילו מותחן פולטי... אבל פנטזיה? בשביל להיות פנטזיה צריך איזה שהוא אלמנט לא מציאותי, וזה שקיומה כוזר מוטל בספק לא מספיק, מצטערים.


מצד שני, המון העם ימשיך לטעון ברגש שמודבר על "סדרת הפנטזיה הטובה ביותר", "סדרת פנטזיה יחידה מסוגה" ועוד שלל כינויים בעלי מכנה משותף המתחיל באות פ'.

אנוכי הקטן, כמו אביהוד בשעתו, לא מתכוון להכניס את עצמי למחלוקת המדוברת. במקום זאת, אנסה לפענח את הסיבה שגורמת לממלכה להחשב פנטזיה, ומפני שהספרים ארוכים וזמננו קצר אנתח סצנה אחת מהסדרה, קצרה וחביבה.

אזהרה: הסצנה מכילה פרטי עלילה (ספוילרים בלעז) לספר מהללאל. סביר להניח שקראתם אותו אז אתם יכולים להתעלם מהפסקה הזאת.

הסצנה: איזדרו, המורה לשפות הזקן, מקבל איגרת מסתורית. מוזמנים לקרוא, תתמקדו באיגרת. הציטוטים מהספר מהללאל כמובן.

"לאט גרר את רגליו אל החדר הפנימי, ונעצר על הסף, מביט בעיניים מצומצמות בשולחן החרס שבמרכז החדר. למען הדיוק - באיגרת המונחת על אותו שולחן.

איגרת שלא הייתה שם קודם.

לפעמים, אם חשבו שאינו במגדל, היו אנשים נכנסים אל חדרו מבלי לדפוק. אחד מן הצעירים הלומדים אצלו בולגרית, למשל, יכול היה בהחלט להביא הנה את שיעורי הבית שלו, להניח אותם על השולחן ולצאת לדרכו כלעומת שבא.

אבל למרות שמציאות מעין זו הייתה אמנם אפשרית - ברור היה לאיזדרו כי הוא משתמש בה כתירוץ בלבד. תירוץ שיתיר לו לעבור על הגדר שקבע לעצמו אי אז, לגשת אל השולחן ולפתוח את האיגרת. איגרת שלבטח נשלחה הנה, בדרך לא דרך, על ידי אחד מאמני הכישוף, ידידיו הטובים מימים עברו."

האם האיגרת הגיעה בדרך כישוף פנטסטית? לא כתוב. בהחלט יכול להיות שמדובר באחיזת עיניים, בז מאולף, או אלפי דרכים לא דרכים אחרים. אך שימו לב לאוירת המסתורין, לפלא שהאיגרת הגיעה ליעדה, להקשר החריף לעובדת היות השולח מכשף. לא כתוב שמדובר על מעשה על טבעי, אבל ככה זה מרגיש. הלאה:

"באיטיות משך את הסרט האדום הקושר את האיגרת, יודע כי עליו לעצור. מבין כי עליו להפסיק כעת, לפני שיהיה מאוחר מידי - ולא מצליח לעשות זאת.

הקשר נפרם בין אצבעותיו, והאיגרת נפרשה על השולחן בקול פקיעה קלה.

כמו שידע מראש בסתר ליבו - אכן לא היו אלו שיעורי בית בבולגרית, אלא מכתב בכתב יד מסולסל..."

הקשר נפרם... והאיגרת נפרשה.

שימו לב לפעולה הפסיבית. זה כל כך מתאים למצב הנוכחי של איזדרו, למצב בו הוא לא שולט במעשיו ובסיטואציה, מצב בו הוא מרגיש כאילו האיגרת נפתחת מאליה. אבל נעזוב רגע את איזדרו ונחזור לאוירה: גם אם הבנתם בשכלכם שאיזדרו פותח את האיגרת, נכון הרגשתם, בזכות ניסוח הפסקה, שהאיגרת נפתחה לבד? וזה לא הכל:


"תיזכר!
האיגרת נשמטה מידו של איזדרו ונפלה על השולחן.
להיזכר, באמת! כאילו שאי פעם שכח, כאילו נמנית הפעולה הזו על הדברים שאפשר לשכוח.
הקלף, לאחר שנעזב, שב והתגלגל, מסתיר את האותיות המסולסלות, ואת תוכנה של האיגרת כולה."

החלק האהוב עליי.
יש סופרי סת"ם בקהל?
ראיתם פעם חתיכת קלף מגולגלת שלא מתגלגלת בחזרה כשפותחים אותה?

לקלף מגולגל יש נטייה לחזור לצורתו המקורית, אין פה קסם. אפשר אפילו לומר שהשורה הזאת מיותרת לחלוטין, סתם עובדה ברורה, איפה העורכים של הספר הגם ככה ארוך הזה?

ועדיין, התיאור הכל כך מפורט של האיגרת הנסגרת לבד, איגרת שהגיעה בדרך לא דרך ספק קסומה, איגרת שתיאור פתיחתה פסיבי גם הוא, כל זה ביחד גורם לנו להרגיש שיש פה קסם. שיש פה איגרת קסומה, עצמאית, שמגיעה לבד, נפתחת לבד, ונסגרת לבד.

והרגש הזה גורם לנו להתייחס לסיפור כאל פנטזיה, ובמקביל, הרגש הזה יוצר את האוירה של הממלכה.

אתם כותבים מידי פעם? שימו לב לזה.
שימו לב למילות הפעולה שאתם בוחרים, למטפורות, לדימויים... למילים הקטנות ומעצבנות האלה שאתם דוחפים לעלילה המעניינת שלכם. הם ייצרו את האוירה, הם יגרמו לסיפור התקופתי שלכם להרגיש בתקופה המתאימה, הם יגרמו לדמויות משונות להיות אמינות.
אולי, הם אפילו יגרמו למותחן הדרמה הפולטי תקופתי שלכם, להחשב לספר פנטזיה מיוחד מסוגו.
מקווה שנהניתם, הניתוח נגמר.


הערה קטנה: אל תדאגו, אני לא חושב שממלכה במבחן היא סדרת פנטזיה...

אני רוצה להעלות את זה כמאמר ומרגישה שלא יצא מדי טוב, אשמח מאד לביקורת מפורטת. (דרך אגב, אשמח גם לעצה- תחת איזו קטגוריה להכניס את המאמר?) תודה רבה!


בס"ד

אם מישהו היה מסתכל עליו לאורך זמן, הוא היה רואה כוכב בודד.
אף אחד לא הסתכל עליו לאורך זמן ולכן כולם חשבו שאך סנטימטרים ספורים מפרידים בינו לבין כמה מחבריו.

ילדים קנאו בו על היותו ער בכל הלילה, מבוגרים שקר להם בלב ניסו למצוא אותו- נחמה בתוך החושך.

הוא באמת לא בודד. הוא לבד, זו לא בדידות. ולא המחשבה על אחדותו המדומית עם חבריו היא זו הדוקרת את ליבו הזוהר בזוהר שעין אדם לא מסוגלת לו.

יש בו אור, אור גדול, אור זוהר. אבל ממבט לילי תמידי על כדור הארץ הוא יודע שאין מבחינים באורו. מבחינים בנצנוץ קטן בתוך אפלה גדולה, עוצמתית. והוא? אור קטן בתוך החושך.

אולי הוא ייכבה. למי זה יפריע? למי מועיל אור קטן בתוך ים חשכה? הוא לא מועיל בהמצאותו, לא יזיק בהעדרו.

קרן אור אחת נכבית. אף גבה לא מורמת בכדור הארץ בתדהמה. קרן שניה נעלמת, החושך גדול מספיק בשביל להבליע אותה, לכסות על העדרה. קרן אור שלישית. הכוכב מהבהב. כדור הארץ מטשטש מולו והוא לא יודע אם בגלל דמעותיו או בגלל שהוא הולך ונעלם.

קרן אור רביעית.
"מה אתה עושה?" צעקה כוכבית הגומעת אלפי קילומטרים. צעקה שרק אור גדול מסוגל לה.

"איני מאיר כל כך גם ככה" הוא משיב בצעקה חלושה, של כוכב שרב אורו כבוי. "מדוע ישנה ליקום הגדול אם אורי הקטן לעיני העולם יחסר?".

שתיקה. כנראה לכוכב הקורא אין תשובה לענות לו, הוא צדק. קרן חמישית נכבית.

"אני לא מבין" שוב הקריאה הכוכבית, החוצה קילומטרים בכח אורה.

"מה?" קולו של הכוכב כבר לא נשמע.

"מה הקשר אליך?".

"מה? זה אני". כנראה שהכוכב השני אינו שומע, קול הכוכב אבד כליל, אבל שאלתו מהדהדת בחושך ובשקט.

"ואם זה אתה? האתה בראת את עצמך? בידך לקבוע האם תפקידך חשוב? בידך להחליט להפסיק למלא אותו? אתה תעשה את שלך".
קרן אור אחת נדלקת בשמיים, "ואם איני יכול- אלא אור קטן?" לחישת אור וקרן, שמיים וחושך.
"אז האור הקטן הזה- הוא תפקידך, ואותו עליך לבצע בשלמות".

ארבע קרניים נוספות נדלקות, ואף חיוך אינו מאיר בכדור הארץ למראיהן.
אבל אין זה נוגע לכוכב.