קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
'זהו.

השנה זה לא הולך לקרות לי! השנה אני הולך לזכור את היום הולדת שלה. סופית!'

כך זעקתי במחשבתי לפני כחודש.

מה שהיה חסר לי זה התאריך... איך אני אזכור משנה שעברה...

תחמן לא קטן אנוכי. בשעת הכושר הראשונה שאשתי הייתה במטבח, מדברת בפלאפון עם חברתה הוצאתי במהירות את תעודת הזהות שלה מהתיק ו... כ"ג כסליו!

'חחח... הנה אני יודע!' צחקתי בראשי. 'חכמים אלה שכותבים תאריך, אחרת, מה יעשו בעלים כמוני? אופס... רגע, זה אוטוטו!'

התחלתי בארגון מסיבה סודית.

קניתי קישוטים. בלונים וכאלה... את הכל החבאתי מאחורי בגדי הקיץ של התינוק. מתפלל שלא יבואו ימי שמש קיציים ומחבואי ייחשף.

יום ההולדת הגיע.

יצאתי מהכולל מוקדם. הלכתי לקונדיטוריה, וקניתי עוגה במחיר עצום. מגיע לה! יום הולדת ראשון שאני זוכר...

הספקתי לבוא הביתה כשעה לפני שהיא חוזרת, קישטתי את הבית, ושמתי את העוגה על השולחן.

כיביתי את האורות כמקובל.

היא נכנסה.

"מזל טוב!" צעקתי בקול והדלקתי את האור. "היום יום..."

"מה? למי?" היא שאלה בהלם.

"מה למי? לך!" קראתי בצהלה.

היא לא הצליחה להתאושש. "אתה צוחק, נכון? הרי היום הולדת שלי באייר..."

"מה? אבל... תביאי רגע את התעודת זהות שלך!"

"מה? אוקיי..." הגישה לי את התעודה.

"נו, כ"ג כסליו!" אמרתי, שמח בניצחוני. "אה, אופס... לא משנה..." 'טיפשים אלה, לא חושבים על בעלים! למה צריך לכתוב תאריך הנפקה, למה?'
"חבילה עוברת"- מיזם קהילתי:

"חבילה עוברת" זהו מיזם קהילתי של קהילת הכתיבה, שמטרתו העיקרית הינה לתת הזדמנות גם לכאלה שאינם כותבים כעת סיפור ארוך משלהם להתנסות בכתיבת פרק מתוך סיפור בעל פרקים מרובים.
למיזם ישנן מספר מטרות משנה:
1. לכתוב על פי תכתיבים קודמים. כאשר הפרק שעליך לכתוב נשען על פרקים קודמים שלא את/ה כתבת, האתגר גדול יותר ומתוך זה מלמד הן לכתיבה והן לחיים.
2. להתגמש. העובדה שלאחר פרק שכתבת מתוך כוונות מסוימות להמשך העלילה ולאופי הגיבורים- יבוא פרק אחר שעלול להפר את כל כוונותיך, מלמדת להתגמש ולקבל את דעת השונה. הן בדעות, והן בכיוון מחשבה. כנ"ל, לימוד לכתיבה ולחיים.
3. עמידה בזמנים ובהסכמים. כאשר לקחת על עצמך כתיבת פרק עליך לזכור זאת ולהעלותו בתוך זמן קצר (עד יומיים, ניתן להתגמש בדיעבד לעד שלושה ימים). התנסות זאת תועיל בעיקר לחברי/ות הקהילה המעוניינים/ות לכתוב בעלון כל שהוא, דד ליין ומחויבות- הן כמעט או לא כמעט בסיס לכתיבה על במה ציבורית כל שהיא.
4. הכלת סגנונות ומשלבים השונים משלך. לכל סופר/ת סגנון משלו/ה ומשלב בו הוא/ היא בוחר/ת לכתוב בו את הפרק שלקח/ה על עצמו/ה. עליך להכיל ולקבל את הסגנון הזה, גם אם הוא שונה משלך מאד. זהו בעיקר לימוד לחיים.

מהלך המיזם:
כל סופר/ת, בהגיע התור, מעלה את הפרק שלקח/ה על עצמה לאשכול פרקי הסיפור.
אם ברצון הסופר/ת לקבל ביקורת על הפרק או תשובות לשאלות בנוגע לכתיבה ולסדר העלילה- ניתן להעלות את הפרק תחילה לאשכול הנספח (האשכול הזה) על מנת לקבל ביקורת ותשובות. ההעלאה לנספח אינה חובה. אם ברצון הסופר/ת להעלות מיד לאשכול הפרקים, זה אפשרי בהחלט ונתון לבחירה אישית בלבד.
הביקורת הניתנת תהיה חופשית, אם כי לא מוטלת חובה על הסופר/ת לקבל אותה. הביקורת מיועדת לעורר את תשומת ליבו/ה ולא יותר.
בלי נדר, לאחר כל פרק שעולה אשתדל אני,
@שיבת ציון , להעלות ביקורת ספרות על הפרק בצירוף הצעה לפרק הבא.

המלצה לכותבים/ות: בטרם העלאת הפרק, עברו עליו וחפשו בו טעויות הדורשות הגהה או עריכה לשונית.
דוגמאות נפוצות לטעויות: אני יעשה, במקום אני אעשה, מילות "סלנג" שלא מפי הדמויות, פיסוק לא תקין.

כל המשתתפים/ות, הן הכותבים/ות פרק בפועל והן הפעילים/ות לעת עתה רק בנספח (לעת עתה, עוד מעט תכתבו...) מתבקשים/ות לפעול בהתאם למהלך ולהתאים את עצמם/ן למטרות המיזם.
אם יהיה צורך, אוסיף אי"ה כללים למהלך.
בהצלחה!
זו הייתה נסיעה תמימה באוטובוס.

נסיעה הכי שגרתית שיש.

אנוכי התיישבתי במיקום הנוח ביותר מבחינתי, בשורה הראשונה.

הכל היה קלאסי.

ילדים ברברו את שעיניהם חוזות בקולי קולות למורת רוחם של הנוסעים, תינוקות יבבו את נפשם לדעת.

בקיצור, הבנתם? נסיעה קלאסית.

ואז שמעתי את קולו של היושב מאחוריי, שאת פניו לא הספקתי לראות כשעלה.

"די אין לי כוח, אני נגמר!"

אוקיי. מסכן. לא נעים לשמוע מישהו מתבכיין, בפרט כשזה לעצמו.

הנסיעה המשיכה כסדרה.

חטיפים חולקו לילדים המברברים, כך שקול כרסומם הצטרף לקול ברבוריהם וריח החטיפים שלט בסביבה, עוד כמה הקיאו לתוך שקיות מאולתרות שהוריהם שלפו ואף הם לא פסחו על הבכי שהשתלב נפלא בצווחות התינוקות.

בקיצור, כסדרה!

אך אז שוב.

"אני לא יכול! אין לי חיים!"

אויש. המצב מחמיר ומכמיר. הסתפקתי אם להסתובב לעודדו, אבל החלטתי ש'לא נעים'.

הנהג צרח משהו על הילדים המשתוללים, מישהו הוריד שפכטל על ההורה המבויש, עוד שתיים שלוש הקאות. ו...

"אני מת! אני מת! די!!!!"

זהו. אני לא יכולתי לשמוע כבר את הזוועה הזו. אולי הוא באמת זקוק לעזרה. אולי הוא מרגיש לא טוב.

עוד לא הספקתי להסתובב.

"שומע משה? שונא את המשחק הזה! מתתי עכשיו, שנייה לפני רמה 17!"
  • 454
  • לא בכל יום איתרחיש ניסא
    ולא בכל יום קורה שר' נוחעם מוציא את עיניו מהש"ס קטן שהולך איתו לכל מקום
    הוא היה ממש שקוע בשלהי פרק שור שנגח את הפרה, ברגע ששמע היטב את קול הנגיחה שנגח היונדאי טוסון את הטויוטה קאמרי שחנתה בצד הכביש
    ואל תשאלו מאיפה ר' נוחעם מכיר את הדגמים, זה היה כשהוא למד קהלת ורצה קצת לקבל מושגים בהבלי העולם הזה
    במהירות של תוך כדי דיבור הוריד ר' נוחעם את משקפיו והביט היטב במתרחש, כשהוא מכוון את ליבו לקיים מצוות 'והוא עד או ראה או שמע' במקרה לו הוא גם עד הוא גם שמע וגם ראה, הוא חשש שראייה במשקפיים מהווה חציצה, והוא לא יצא ידי חובת 'ראה'...

    במוחו של ר' נוחעם רצו כבר צדדי הספק
    בעיני רוחו הוא כבר ראה את זקנם הארוך של חברי בית הדין לענייני ממונות
    הוא ראה הכל, אבל הוא לא ראה את הרגל של הנהגת המפוחדת לוחצת על הגז בשעת הנזק, ולכך יש לדון את הרכב מדין שור המזיק הואיל והוא נסע מאיליו, וממילא יש כאן דיון נוסף אם יש כאן דין נגיחה של קרן או שזה דומה לנתחככה בכותל וכו' וכו'

    אדהכי והכי היונדאי טוסון המשיך בנסיעתו, משאיר מאחוריו את הטמבון של הקאמרי מתנדנד...

    ר' נוחעם הרים את עיניו מהטמבון המקומט, והבין שעוד רגע כל העדות שלו הולכת לפח, הוא לא הספיק אפילו לקבל 'טביעות עין' על השור שנגח... ועכשיו ברח...
    הוא שלף את פנקסו והחל רושם את שמונת הספרות של היונדאי טוסון תוך כדי שהוא מנסה ללמד זכות על הנהגת - שמא לא הרגישה בכלל בתאונה, ושמא הרכב החונה שייך לבנה והיא תפצה אותו מעצמה, ושמא בכלל הרכב שלה, הרי לא ייתכן שרכב יפגע ויברח, ועוד בבני ברק...
    אבל הוא ראה את האוטו נעצר, ואת הנהגת מנידה בראשה, ואת ההתעלמות והבריחה...

    משכך, פנה ר' נוחעם לברר מי הבעלים על הקאמרי, להלן הניזק
    אברך שראה גם הוא את המתרחש הצטרף לעדות של ר' נוחעם לא לפני שהוא עבר בהצלחה בדיקה מהירה שערך לו ר' נוחעם לוודאות שהוא כשר לעדות...
    אותו אברך סיפר לו שהאוטו שייך לנהג של ראש ישיבה חשוב, ר' נוחעם הזדעזע עמוקות ונאנח בכאב – יש כאן גם פגיעה בכבוד התורה - 'זה לא כבוד התורה! לנסוע על כזה אוטו'...
    'צריך לעשות משהו, מי זה היהודי?' בירר ר' נוחעם
    'נו, הוא השוכר של גרינבוים מלמעלה, נדמה לי שקוראים לו צדוק, קח את המספר שלי', אמר האברך לר' נוחעם, 'אני צריך ללכת להוציא את הילדים, אני ידבר איתו בהמשך'
    ר' נוחעם רשם את המספר ונשאר לעמוד ליד הטמבון המפורק למחצה.

    'מה אתה עומד פה צדיק!' פנה אליו בחור צעיר, 'הכל טוב?'

    'זה האוטו שלי, אפשר לתת לי להיכנס אליו?' שאל תוך כדי שלחץ על השלט

    'אההה, זה האוטו שלך...' ר' נוחעם התבלבל לרגע

    'כן זה האוטו שלי, להראות לך רשיונות? שאל בחיוך הצעיר

    'אההה לא לא, רק רציתי לעדכן אותך שלפני חמש דקות הייתה פה איזה אחת שהתנגשה באוטו שלך וברחה, הנה קח את המספר של הרכב שלה...'

    'רגע, רגע, צדיק! באיזה צד זה היה, חחחחח?' הצעיר היה נראה מבודח, ור' נוחעם שלא הבין מה מצחיק, השיב בפשטות 'בצד הזה, של הכביש'

    'בוא צדיק, תראה איך הטומבון שלי נראה מהצד השני, הוא גם ככה לא שווה פרוטה... עזוב אותה, מסכנה, בטח נלחצה וברחה בבהלה'

    ר' נוחעם המאוכזב חייך בנימוס ואמר 'נו שוין, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה' ופנה לדרכו תוך כדי שהוא פותח בחזרה את הש"ס קטן ומסנן לעצמו -
    ככה זה כשלא מסתכלים איפה שצריך...
    "בקיצור, אתה שומע?"

    "פיקס!"

    "יפה! אז היום הלכתי עם רותי ירגונוביץ' היא הייתה עם השמלה..."

    'רגע, משה נחומוב היה אמור לקנות חלב, אוף, שכחתי להזכיר לו! עכשיו אני אצטרך...'

    "חיים?"

    "כן, כן!"

    "מה כן? אתה לא מקשיב לי! בקיצור, אז בדיוק עם התיק..."

    'לץ שוורצמן! למה צריך לקנות חלב סויה? אם רק שוכחים לערבב טוב, הוא נראה כמו פליטה של תינוק! ועוד לקחת הלוואה בשביל... רגע! ממי לקחתי אתמול את ההלוואה של החמישים? מעצבן, למה אני לא זוכר?' "שוורץ!"

    "בדיוק! איך אתה מכיר אותה? אז היא בחרה תכשיט..."

    'איזה נס עם השוורץ... תיק, תכשיט, שמלה, וואו, אני לא עומד בקצב! אז איך אני מחזיר לו את ההלוואה? אני צריך להוציא מזומן! גם ככה...'

    "אז כן או לא, חיים?"

    "אה... לדעתי לא!" לא לוקח סיכונים, מי יודע מה היא בקשה...

    "יש! איזה כיף!"

    "מה? מממה כככיף?" 'אופס...'

    "מה, מה כיף? זה שאתה חושב כמוני שלא צריך לוותר על לקנות את השמלה בגלל שהיא עולה הרבה כסף! ראיתי שיש לנו באשראי מספיק מסגרת החודש לעוד עשר אלף אז החמשת אלפים ארבע מאות לא יגמרו הכל. תודה חיים!"
    השבוע כתבתי שיר, עם הרבה משמעות, הוספתי לו הסבר קצת אישי,
    והתלבטתי אם לפרסם אותו.

    תמיד כתבתי למגירה.
    המורות שיבחו אותי בשיעור הבנה, כי הבעה היה אחד המקצועות שהבנתי היטב.
    כתבתי לעצמי סיפורים במחברות ונתתי לחברה טובה לקרוא, מזל שהיא אהבה לקרוא.
    היא אפילו הצליחה לבקר את הכתוב ואמרה שהכל בסיפור מושלם מידי... וזה לא ככה במציאות. היינו בכתה ו'.

    כך במשך שנים ארוכות כתבתי לעצמי, זה מאוד לגיטימי לכתוב לעצמי.
    כעת כשאני כותבת לעצמי זה עדיין ממש נפלא, יש לי הרבה חומר שלא צריך לראות אור משלל סיבות.

    הבעיה שפתאום אני ממש רוצה להעביר את הכתיבה הלאה ולפרסם.

    ואז יש קונפליקט אמיתי.

    האם מה שכתבתי ראוי?
    הוא יכול להתפרש באופן לא נכון?
    האם יש בו כיוון שלילי?
    למה לפרסם בכלל?
    פרסמתי מספיק את החומרים שלי, לא?
    ואולי זה מיותר?
    ודי כבר! הגיע הזמן להיות בשקט!
    מה היה חסר לך בחיים אנונימיים בהם שמרתי את המחשבות והדעות שלי,
    או מקסימום שלחתי 'מכתבים למערכת' שלפעמים פורסמו?

    בתור מי שנוכחת יותר ויותר בעובדה עד כמה כל אחד חי לעצמו, ומחויב לתת דין וחשבון לעצמו בלבד,
    עולה לי מחשבה: מי אמר שזה חיובי להעביר את הדברים הלאה?
    זה העולם שלי, זו ההבנה שלי, אלו החיים שלי, החשיבה שלי.
    עד כמה אני באמת מוסמכת לכתוב לציבור?

    מי נותן למי סמכות לכתוב?

    הקונפליקט גדול דווקא אצלי בגלל שאני מחפשת לבטא ייחודיות ושואפת לשבור את המוסכמות שאנחנו מאמינים בהם,
    מתוך הבנה שיש הרבה מוסכמות של שקר שאנחנו שם כי ככה זה, לשם גדלנו.

    וגם בגלל שהכתיבה שלי סוג של משקפת את המציאות, אמנם מתוך הזווית שלי - אבל הראי לא תמיד מחמיא כשאנחנו לא במיטבנו מה לעשות...

    כך לפני תקופה החלטתי לגנוז שיר (לא בדיוק שיר.. ) - שובר מוסכמות - כי לדעתי זה לא מתפקידי לשבור לאנשים אמונות או הרגלים או להעמיד מולם מראה, למרות שאני מפנה את הדברים כלפי עצמי, וגם כי יש בכנות הזו משהו ציני, לפחות להבנתי.

    הכתיבה שלי לדעתי קצת יותר מידי כנה. אני אוהבת כנות מוחלטת (בגבול מסוים) אבל עדיין חווה התלבטות
    כל פעם מחדש, כשאני צריכה לבחור בין שיתוף של דברים שלא תמיד הייתי שמחה לשתף כאמור בגלל
    שאני לא בטוחה שזה בסדר כי הם מידי כבדים/משמעותיים/יחודיים,

    לבין התחושה שדי כבר!!
    מספיק שנים אנשים שתקו ושתקו והעולם לא התקדם לשום מקום.
    אולי זו חובה לכתוב ולשתף וכל אחד יקרא מה שמתאים לו ויקדם אותו.

    *

    אז המלחמה הזו, הפנימית, היא עצומה ומייגעת.
    דווקא בגלל שכל השנים התרגלנו לצנזר, אני לא מתכוונת שהתרגלנו לצנזר דברים שצריכים צנזור,
    אלא בכל מקום יש את המבטים שאנשים סוקרים אותך כשאת אומרת משפט קצת לא שגרתי... או כשיש לך קול מוזר, או כשאת לא כמו כולם, התרגלנו יותר מידי להיות פוליטיקלי קורקט, לשמור על אופי אחיד לכולם, לפחות כלפי חוץ, ואומנות זה הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש.

    למה אני כותבת את כל זה?

    גם בגלל שזה אחד הקונפליקטים העצומים והצודקים
    שאני מתמודדת איתם מרגע שהתחלתי להיות רצינית בכוונה שלי לצאת לאור,
    מדובר בהתמודדות בלתי פוסקת שאין לי כל כך מושג מאיפה היא נובעת ומה המניעים שלה.

    כשאני רואה יוצרים שיצאו לאור, כמו למשל לפני זמן מה כשהאזנתי ברדיו לשיר של רבי שלמה קרליבך, חשבתי לעצמי: האם הם גם התמודדו עם זה?

    וגם בגלל שאני משערת שאין כאן תשובה ברורה.

    יתכן שאני פשוט לא שלימה עם המקום הזה בו אני נדרשת לכתוב לציבור,
    משהו בי עדיין מתעקש להישאר במקום הישן, בו אין לי אחריות ציבורית.


    אני יודעת שבכל מקרה כל הבלאגן הזה הוא אצלי, אין לו קשר לעולם מסביב.
    אני זו שלא בטוחה במקום שלה, ולא בטוחה שזה נכון לכתוב.
    ההתלבטות הזו חשובה בעיני, כי גם כשדוהרים תמיד צריך בלמים שיזכירו לנו
    מי אנחנו באמת ומה בעצם המטרה לכל זה.

    המטרה עצמה לא ענקית, אלא יותר בכיוון של להגיע לחיים יציבים, (חוץ מהמטרה המשנית, והיא הרצון לשנות את העולם,
    שזה באמת משהו זוטר...)
    כך שאולי גם כל ההתלבטות הזו מיותרת, כי אם המטרה לא ענקית למה שהדרך אליה צריכה להיות כל כך מאתגרת?
    ואולי ההתלבטות אינה מיותרת, ופשוט ישנה איזו נוסחה שפשוט צריך למצוא אותה ולהתנהל בצורה של:
    זה מתאים, זה פחות, ומה שבגבול האפור להקשיב ללב ולפעול לפי המצפון והרצון.

    אין לי כרגע מושג מה הדרך הטובה.

    נ.ב. גם את הקטע הזה כתבתי אתמול, והחלטתי לא לפרסם. במחשבה נוספת אני כן מציגה אותו לקריאה, כי יש בו תוכן חשוב
    שקשור לקונפליקט סביב היציאה לאור.

    בגלל שיש לכל אחד מאיתנו מסע משלו, אני מאמינה שרוב הכותבים לא מתמודדים ברמה כזו עם מחשבות והתלבטויות.
    זה או שיש רצון רציני לצאת לאור ואז פשוט פועלים ומשתדלים, או שמחליטים לגנוז את הכתיבה לזמן מתאים. (מישהי שלחה לי שירים ממש נדירים וכתבה לי שיש לה חלום להוציא ספר שירים לאור, אין לי מושג אם יש לה ניק בפורום ולמה היא לא מפרסמה את השירים, נראה לי שכדי לצאת לאור אנחנו צריכים שכנוע פנימי רציני שהכתיבה שלנו מאוד מאוד תתרום לקוראים, או להבין שהעולם צריך אותנו, או פשוט למצוא את המניעים שיגרמו לנו לצאת לאור, למרות זאת ההתלבטות תמיד קיימת. האם המילים מתאימות? רוח הדברים מתאימה? איך אפשר לדעת? ממש סיבוך פנימי. ולפעמים באמת אולי עדיף כמה שפחות לפרסם, או למצוא איזון מתאים.)

    בנוסף, היום חשבתי על זה שכתיבה זה אחד המקצועות הכי בלתי מתגמלים שיש (חוץ מתחושת סיפוק) זאת אומרת, המדינה צריכה לתגמל את הכותבים או הציבור צריך לתגמל אותם, כי אני לפחות לא ראיתי עדיין שיש בתחום הזה תגמול כספי משמעותי.
    כך שהכותבים הם סוג של מתנדבים... לפחות כותבים כמוני.
    אני חושבת שעם הזמן אם אדם מתמיד במקצוע שלו הוא מרוויח, אבל כן צריך לשים לב לכך שיציאה לאור היא משהו שקשור למימוש עצמי, ואין בה כל כך תגמול כלכלי.

    אם יש לכם מה להוסיף או להעיר ולהאיר, אשמח לשמוע.

    חשוב לציין שהקונפליקט קיים, ויתכן שהוא ישאר כי אולי יש בו משהו חיובי שנועד לרסן את הכותבים ולהזכיר להם מי הם, ושיש גבולות.
    במיוחד בתחום של כתיבה שמטבע הדברים יש בתחום הזה הרבה כוח ועוצמה.

    אם יש כאן עורכת או מישהי שמבינה בכתיבה שמוכנה שאעביר לה חומרים לפני שאפרסם אותם, כדי לראות אם הם מתאימים (הכוונה קטעים לא ארוכים, ולא תמיד, רק כאלה שממש אני לא יודעת אם הם מתאימים, ומחליטה לגנוז אותם ואולי הם כן צריכים להתפרסם) אפשר ליצור איתי קשר במייל בחתימה.
    לפני למעלה משלוש שנים פרסמתי באא"ר מאמר על עולם הסייבר וזהירות ברשת.
    השיח שהתפתח כאן בפרוג בעקבות המאמר והתגובות באשכול, גרמו לי לחקור את נושא הסייבר קצת יותר לעומק. קראתי מאמרים, ראיינתי אנשים, בדקתי מספרים, ויצאה לי כתבה של כמה אלפי מילים על הנושא.

    נו, אז למה לא פרסמת אותה, תשאלו?
    יפה שאלתם. לא פרסמתי כי הכתבה ההיא נתקלה בכל כך הרבה קשיים ומהמורות ופרוטוקלים ושלילות אישורים, שגרמו לי לגנוז אותה עמוק עמוק במגירה ולשכוח מקיומה עד מה שאמור היה להיות בוא המשיח.

    לפני כחצי שנה גרמה לי @EPaP להיכנס שוב לתחום העיתונאות, ואז נזכרתי באותה כתבה נשכחת והתגעגעתי אליה. מלחמת חרבות ברזל ומפלצת הסייבר שהתעוררה מרבצה גרמו לי לנבור במחשב (במשך כמה ימים!) עד שמצאתי את הכתבה, מאובקת כיאות ועם תוכן בלתי רלוונטי בעליל.
    הוצאתי אותה מהארכיון, ניערתי את האבק, סילקתי את כל ה"בשבוע שעבר" ו"בתחילת החודש" שהיו מזמן לא עדכניים, העפתי כמה אלפי מילה על נתונים מעולם הסייבר שכבר לא נכונים. אחר כך התקשרתי למרואיינים (שדווקא זכרו אותי! סיפרתי בהתלהבות, אהה, זאת את מהכתבה של החרדים על הסייבר?) ריעננתי את כל הקטעים הרלוונטיים וחילקתי לפרקים.

    עורך החדשות באתר ביזנעס קיבל אותה באהבה, ובשבוע שעבר התפרסם הפרק הראשון. קבלו אותו, קבלו גם קישור לפרק באתר ביזנעס, ודעו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארה של כתבה ואף עיתון לא מעיף אליה יותר ממבט סולד, עדיין יש לה תקווה.
    איכה כרעו לארץ המה
    ואצלנו גיבורים נפלו.
    איך חוצות ביכתה אומה
    שם עלזו פלשתים באלה.

    וארץ שחזו בנים יופייך
    איך שמה כמעט ובאו.
    ולמה סימאת מראות ליבך
    שאנשים אחים הם אלה.

    הרי בגלבוע ומטר שעלייך
    וְאֶל טל שעוד יורד.
    איך צימחו גפנים כרמייך
    ואין גיבור בם לחלל.

    והצבי ועל חלל
    שלא נודעה עוד קבורתו.
    איך יבואו אדמותייך
    שם בבכי ובדגל.

    ועל שבר, בת עמי
    איך כבר לא תוכלי לבכות.
    איכה קורבן הוא יומיומי
    ועירך עוד מחוללת.

    מתי תעבור תראה אותה
    בדמיה מתבוססת
    ובחייה זכור נא לה
    אהבתך שהיא נכספת
    לברית הבט ואל תשכח
    כי עוד לך היא מייחלת.


    "וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ" (מלכים א' ח' מ"ח).



    "אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל" (קינת דוד, שמואל ב' א').
    לזכרו של סמ"ר במיל' אלישע יהונתן לובר הי"ד, נפל בקרב בי"ג בטבת התשפ"ד.
  • 490
  • לפני שנים רבות, אחרי שנות לחימה קשות ועם זאת ניסיות, חנו לוחמינו מלחימתם, נכנסו לבית המקדש עם ניצחונם, וטיהרו אותו לעבודת ה' מחודשת.
    בימים ההם אנו נמצאים בלחימה שמתארכת קצת יותר מדי, שנדמית לנו כקשה יותר מדי (למרות הניסים שנשמעים מכיוונים שונים), שקשה להאמין שהיא תוביל בסוף בעזרת ה' לגאולה שלמה ולבניין בית המקדש.
    האתגר שלנו יהיה מורכב, ממש כמו הימים ההם והזמן הזה. הוא יבקש מאתנו לשלב בין הימים ההם לבין הזמן הזה.
    כתבו את הסיפור כאילו התרחש אז, בזמן היוונים והמכבים, אבל עם מוטיבים מהתקופה שלנו - בין אם מדובר באנשים, בין אם מדובר בטנקים.
    לחלופין - כתבו סיפור שמתאר את ימינו אנו, אבל המוטיבים שבו יהיו פילים וחיפוש אחר פכים טהורים.
    ויהי רצון שנזכה שהגאולה שהייתה בימים ההם תהיה גם בזמן הזה - ובטוב, בלי עוד קשיים ואבדות...

    הנספח
    כאן.
    האתגר יינעל בעזרת ה' באור ליום שני, י"ג בטבת, בשעת חצות.

    יודעת שכבר היה אתגר בשם הזה, אבל כאן מדובר באתגר אחר לגמרי...


    מנהלים, @ניהול קהילת כתיבה @מ. י. פרצמן - אודה לנעיצה.
    שלום.

    דינה, אשתו של חיים, שועל ספרות, רודיום, איך שתקראו לו...

    אז אחרי טוריו על הבעיות שלהם (
    הזכר הזכרן , מעולמו של גבר אומלל) הגיע הזמן לווידוי קטן על בעיה שלנו.

    השעה הייתה חמש וחצי בערב.

    חיים היה בכולל, אני בבית, עוברת על הטורים שלו. לביקורת...

    הילד לא בדיוק אהב שאני קוראת, מסתבר, ויבב את עצמו לדעת. החלטתי שכנראה קר לו, הגיוני, אפילו לי קצת קר.

    הדלקתי את המזגן, הוא היה על שלושים, אמרתי לעצמי שאנמיך את המעלות כשהחדר יתחמם מדי.

    נתתי לצווחן בקבוק ושבתי לביקורת.

    עשר דקות עברו. החדר לא מתחמם. בדקתי את הרוח מהמזגן, חלשה מאוד, בקושי...

    "אאה!" צעקתי. 'צריך לנקות את התריסים של המזגן!' עברתי למחשבה, לא להעיר את הילד שכבר נרדם.

    'נחכה שחיים יבוא? לא, אני אסתדר לבד'.

    גררתי את השולחן שמתי עליו בד שאני לא אעמוד ממש עליו... 'הלוואי שחיים היה מקפיד על זה כשהוא מתקן!' הרהרתי. לקחתי כיסא, עליתי, הוצאתי את התריסים במיומנות רבה... (רק כל פניי מלאו אבק ממשיכת התריס).

    שטפתי את התריסים נרגשת לראות את האבק בורח אל מעמקי הביוב.

    עשרים דקות בלבד (!) לקחו לי כדי להחזיר אותם למקומם. הפעלתי את המזגן כשארשת ניצחון על פניי. 'טכנאית או לא טכנאית, אה?' לחשתי.

    בודקת את הרוח, 'אוף! אותו דבר בול!' "אאה!" שוב נמלטה צעקה מפי. 'המנוע גם מלוכלך! נס שיש לנו צינור בקומה!'

    הוצאתי את הספה מהסלון, יצאתי לבניין, הבאתי את הצינור כיבוי אש, בקשתי מאחת השכנות שהביטה בהערכת אין קץ במומחית המזגנים שלפניה, שתפתח את הברז.

    מהרגע שהיא פתחה, הכל הפך מסובך יותר. הצינור עף מידיי, הסתובב במהירות, הרטיב אותי ואת הספה ומהרעש התעורר התינוק... טוב, מאיפה אני אמורה לדעת שהזרם כזה חזק... אחרי שזעקתי לשכנה באימה שתסגור את הברז ואיבדתי את כל הערכתה המרובה באחת, בקשתי ממנה שתפתח שוב, "אבל חלש!" הדגשתי.

    איכשהו עברתי את האסון הזה, כשהמנוע קיבל כמה מנות מים שהניחו את דעתי.

    גלגלתי את הצינור, טיפסתי על השולחן מתוך בריכת המים, והפעם תוך רבע שעה התריסים נחו במקומם.

    ירדתי לבריכה, תפסתי את השלט, הדלקתי את המזגן, אותו חוזק רוח.

    'זהו, טכנאי!' חשבתי לעצמי בכמעט דמעות. אומרת ועושה, התקשרתי לאחד שהודיע שהוא בא עוד שעה.

    "איזה קור!" נכנס חיים הביתה ועמד הלום רעם אל מול הבריכה, השלט של המזגן בידו. "מה זה הבלגן פה? ולמה הפן במזגן על הכי נמוך?"

    שתי לחיצות והמזגן פלט רוח חמה עזה.

    -----------------

    תכל'ס, הסיפור יכול היה להיגמר טוב. כי זה פשוט היה נס שהזמנתי את הטכנאי לפני כן, כי אחרי שלוש דקות כל החשמל בבית נפל, והמזגן סירב להידלק בכלל!

    רק חבל שהוא היה חייב לומר שזה נראה שמישהו השפריץ מים בחוסר זהירות והרס לגמרי את הקלוסטלטור או איך שאומרים את זה...
    (המשך ישיר ל-'מעולמו של גבר אומלל')

    יום אחרי הצננת שתקפה אותי.

    אני פוקח את עיני. לא מרגיש מי יודע מה... אבל די בסדר.

    "דינה, אני מרגיש די בסדר" אני מעדכן את האישה שכבר קמה לפניי.

    "מצוין! אני מכינה לך קפה". עונה, אצה רצה להכין.

    "אני מיד מגיע!" אני אומר. מכניס את המדחום לפי. שנראה מה המצב. "וואו! שלושים ושמונה אחד!" אני פולט צעקה.

    "אמרת שלושים ושמונה? אויש, עד שאמרת שאתה מרגיש יותר טוב!"

    "לא, זה בסדר! אני הולך לתפילה ואתפלל בעזרת נשים שלא אדביק, אחר כך לעזרת נשים בכולל. הכל טוב! קטן עליי! בסדר אז לא מרגישים מי יודע מה..."

    "וואו! מעריכה!"

    ---------------------

    ובצהריים.

    "אז איך היה בכולל?" שואלת האישה.

    "בסדר גמור! החבר'ה איחלו רפואה שלמה. היה שטייגען!"

    "כל הכבוד!"

    "ואיך עבר עלייך" אני אומר מכניס את המדחום לפי.

    "מצוין! אבל תקשיב אחת העובדו..."

    "שלושים ושמונה שתיים! לה... ניקח אקמול ונלך לכולל. מה אמרת על אחת העובדות?"

    "שנייה!" היא אומרת, מחטאת את המדחום ומכניסה אותו לפיה.

    "גם את לא מרגישה טוב?"

    "לא!" היא מוציאה את המדחום. "שלושים ותשע שתיים. פשוט נזכרתי שאתמול שלוימי הכניס את זה למים, המדחום תקול!"
    ברשות @דוכסוסטוס - מעלה הרעיון,
    הריני מתכבדת לחנוך בזאת את אשכול האקספרס הגדול:
    כל שאלה המכונה בלעז מהירה, ונוגעת לענייני כתיבה, תקודם כאן בברכה.

    על מנת שהאשכול יהיה מהיר ויעיל ויקדש את מטרתו הנאורה, הציבור מתבקש בזאת ללחוץ על הכפתור למעלה בצד שמאל, זה שכתוב עליו 'הוסף למעקב'.
    יתרה על זאת מתבקש הציבור ליישם הלכה למעשה, לעקוב אחר האשכול ולתרום מידעו ומקצועיותו בהדדיות ואחווה.

    בברכת 'וכתוב בחיים' וגמר חתימה טובה.
    את הקטע הנ"ל התחלתי לכתוב כשיחה בין שני ידידים ירושלמים, הקטע מעורב אידיש ועברית, דהיינו השפה העיקרית היא עברית אבל הקטעים הצ'אלמריים הם ביידיש.
    אשמח לתגובות מדוברי אידיש מה דעתכם על קטע מעורב שכזה, והאם העירוב בין האידיש לעברית מעורר בעיה בזרימה או שאדרבה זה זורם ומעורר עניין.
    הכתיבה עדיין בתחילתה פנוי להצעות לסיום מוצלח :) הוא לא התבלבל עם זעליג אחר! :D

    פישל רוכמן איננו ממתפלליו הקבועים של 'זכרון מוישה' על אף שהוא שווסטערקינד פון הרב פישר זצ"ל רבה של זכרון משה, אך כמנהג אביו וזקנו וואס זענען פון די 'חסידים' רגיל הוא לשפוך את שיח ליבו ב'בית ישראל שטיבלאך'.
    אבל ביום שלישי זה שעליו נסוב סיפורינו ביקשה זוגתו הצדקנית העניא ברכה שיקנה צווי פושקאלעך חמוצים, אצל גושלבסקי פון די קלייט לייבן זכרון מוישה, וכיון שכבר שם פעמיו לאזור נכנס פישל להתפלל מנחהמעריב בזכרון מוישה,

    כשנכנס פישל למקום הבחין לתדהמתו שזעליג ידידו נאך פון חיידר אין מיישערים, מחזיק בידיו שקית גל-פז שמתוכה מבצבץ עיתון המבשר ופושקלע ארבעס בהכשר הרב לנדא, וכיון שהבחין בכך היישיר עיניו והתבונן בזעליג החל מנעליו וכלה במגבעתו, בהבטה מהירה זו הבחין פישל שהחאלאט של זעליג התחלף ברעקיל, המשקפים הפכו מפלסטיקע לגאלדנע, וגם עברו לשכון מתחת הפייעס שהתקצרו אף הם, גם מגבעתו של זעליג שונתה ומסופר הפכה לחסידישע קאפלוטש.

    "וואס איז געשען זעליג?" שאל פישל בחרדה "דו ביסט געווארן האגודיסט חס ושלום?"
    "אני לא אגודיסט" זעק זעליג "מדוע נראה לך שנהייתי אגודיסט חס וחלילה?"
    "אתה לגמרי השתנת" ענה פישל לעומתו "אתה נראה ומתנהג כאגודיסט מושלם, שינית את הלבוש, אתה אוכל הרב לנדא, באלט וועלסט האנהייבן גייען צום בחירות, און צום הענדע וועסטע גייען אין כויתל רחמנא ליצלן".
    אֲנִי אָדָם מִדַּי מֵבִין
    וְאִם אֶעֱמֹד עַל יַד
    אָדָם מִדַּי מֵבִין
    שְׁנֵינוּ נִשְׁתֹּק אֶת תְּהוֹם הַטִּפְּשׁוּת
    נְתַקְשֵׁר בְּפַשְׁטוּת וּתְמִימוּת
    כְּאִלּוּ אֵינֶנּוּ מְזַהִים הָאֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
    מִדֵּיי פַּעַם נַחֲמִיא עַל שֵׂכֶל יָשָׁר
    לֹא נִפְתַּח מִדַּי
    שֶׁלֹּא נִטְבַּע
    שֶׁלֹּא נִרְדֹּף הָאֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי בְּפִסְגַּת הַהֲבָנָה

    נִפְחַד לָגַעַת בְּפֶצַע הַפָּעוּר
    לוֹמַר לוֹ לְהֵרָגַע
    לְחַיֵּךְ לָעֹמֶק בְּחֶמְלָה

    נַמְשִׁיךְ לִצְעֹד בָּרְחוֹב יַחַד
    נִתְלַהֵב מֵהַיֶּלֶד הֶחָכָם
    מֵהַהוּא שֶׁהִמְצִיא אֶת
    קִפּוּל הָאֳנִיָּה
    נִתְעַלֵּם מֵהָרָקִיעַ הָאַחֵר

    אֲנִי אָדָם מִדַּי מֵבִין
    וְאִם אֶעֱמֹד עַל יַד
    אָדָם מִדַּי מֵבִין
    וְלֹא נִשְׁתֹּק אֶת תְּהוֹם הַטִּפְּשׁוּת
    רַק נִסְתַּכֵּל בְּפַסֵּי הַזֶּבְּרָה שֶׁצּוֹעֲקִים מֵעֵבֶר לְאִישׁוֹן
    נֹאמַר הָאֶחָד לַשֵּׁנִי
    זֹאת לֹא בּוּשָׁה
    לִהְיוֹת מִדַּי מְבִינִים
    לַחֲווֹת רָקִיעַ אַחֵר
    גַּם כְּשֶׁהַהֲבָנָה הֵחֵלָּה מ
    תְּחוּשַׁת אַשְׁמָה
    בּוּשָׁה
    מוישה חזר באותו ערב מהורהר מהכולל.
    משהו דיגדג בקצה מצחו מהצד של המוח, לא של הכובע. הוא נזכר ששכח משהו אך לא הצליח להיזכר מה.
    בכיס החליפה התעורר לפתע מכשיר הפלאפון החדש שלו.
    רינה הכריחה אותו להחליף מכשיר, כיוון שבמכשיר הקודם הרטט כבר לא רטט כמו בעבר.
    אברך מכובד כמותו לא מחזיק פלאפון בכיס החולצה או המכנסיים, רק בחליפה. ואם תצטרך ממנו משהו דחוף והוא לא ישמע? לא היא לא מסוגלת.
    במיוחד שהשבוע הוא התחיל סדר ג'. הרי עוד רגע הוא כבר לא שנה ראשונה, אוטוטו יורד ממנו העול של 'ושמח'..

    ''שנה ראשונה''! הוא צעק בלחש, כמעט ברטט. 'איך אפשר לשכוח?' הלם בקצה מצחו, מבחוץ כמובן.
    הוא הסתכל לפה ולשם מחזיק את המשקפיים בידיו אל מול עיניו, לובש-לא לובש, מחפש חנויות שאולי עדיין פתוחות ויוכל למצוא שם מתנה. הוא ידע שרינה ממש תיפגע ובצדק. אבל כמו בסיפורים, חנות אחת פתוחה הוא לא מצא.
    בצר לו, ניסה להתחזק באמונה אך הדאגה גברה עליו.

    כשכמעט הגיע לרחוב תרשיש, לביתם, צדה את עיניו אריזת צלופן מקומטת מעט ליד הפח הטמון. הוא ניגש בזהירות לבדוק את פשר העניין, הרי לא יכול להיות שדווקא לו ייעשה נס, או לפחות כך הוא האמין.

    הוא הרים את הצלופן ולהפתעתו הרבה בתוכו נגלו אליו זוג ספלי קפה שחורים וגדולים ולצלופן הייתה מחוברת פיסת נייר יפה עליה היה כתוב 'באהבה'.
    מוישה לא ידע את נפשו, הוא הרים את עיניו למרום, בפיו תפילת הודיה חטופה, הוציא את העט מהכיס, הפך את פיסת הנייר מתחבט מה לכתוב במקום, ואז שרבט במהירות 'ושימח - סוף' ורץ לבית כשחיוך ענק מרוח על פניו.
    הוא נקש בדלת שתי נקישות, כמו שאבא שלו היה עושה ונכנס לבית.

    רינה כבר עמדה בפתח המטבח עם המטפחת של שבת וברקע נשמעו צלילי המוזיקה של החתונה שלהם.
    רינה באמת התרגשה. באמת לא התאים לו לזכור. אבל אם הוא זכר כנראה שהוא ממש אוהב אותה.
    היא רצה אל הקומקום וחיממה מים בשביל הקפה היומי שלו. הפעם היא תצטרף אליו.

    מוישה יישב ליד השולחן והתחיל לטעום מהעוגות הנפלאות ולא שכח להחמיא לה כמה שזה דומה למתכון של אמא שלו ומידי פעם שלח מבטים לעבר הכוסות שהביא.

    כשמזגה רינה את המים הרותחים לתוך הכוסות, סף ההתרגשות שלה עלה לגבהים.
    אט אט החליפו הכוסות את צבען השחור והחלה להתגלות תמונה. חתן וכלה, רעים האהובים.
    'לא סתם כוסות הוא קנה לי!' חשבה בהתרגשות.
    פניו של מוישה גם החליפו את צבען, אך בשונה מהכוסות, מהר מאוד.
    התמונה נגלתה במלואה ומהכוסות נגלו לעיניו הזוג רבינוביץ מהרחוב הסמוך.
    מוישה קם במהירות לבש כובע וחליפה ומלמל חפוזות ''העט שלי, בכולל, שכחתי אותו.'' ונעלם.
    בשדה התעופה בפרנקפורט יש חנות מזכרות.

    בכניסה לחנות יש סטנד של מחזיקי מפתחות. יש שם אחד בצבעי שחור-חום, בצורת שער מפלדה. כתוב עליו “Arbeit Macht Frei”.

    באזור של המשחקים יש בובה חשמלית בדמות רופא, עומד על בימה קטנה. ביד שלו הוא מחזיק מקלון זעיר, וכשלוחצים על הכפתור הוא מניע אותו ימינה ושמאלה.

    על הקיר הגדול מאחורה יש לוח ענק עם מגנטים. המגנט שתופס את העין הוא שחור על לבן, דמוי דף שער של עיתון. “Der Shturmer”, כתוב עליו.

    ליד הקופה יש כוס עם המון עטים. כל העטים הם בצבע כחול, ואפשר לכתוב בהם סדרות של מספרים על הזרוע.

    על המדפים יש מפות למטייל, עם שרטוטים של יערות עד דוממים, שסועים על ידי פסים של רכבות. לידם יש כדורי זכוכית עם שלג, בתוכן מיניאטורות של ערימות נעליים, שיני זהב וצמות.

    במרכז החנות עומדת הדמיית תלת ממד, ובה שורות-שורות של בלוקים מסודרים וגדרות מסביב. צריך רק להיזהר ולא לגעת בגדרות, כי הן מחושמלות.

    בצד, כמו במסדר, עומדות שורות של חולצות על קולבים, מעוטרות לאורכן בפסים שחור-לבן.

    *

    בשדה התעופה בפרנקפורט יש חנות מזכרות. יש בה מחזיקי מפתחות שכתוב עליהם: “I Love Frankfurt”.
    בָּ''הּ

    הֵם רַק נִרְאוּ כַּאֲנָשִׁים
    פְּנֵיהֶם כִּפְנֵי אָדָם.
    לְבוּשִׁים.
    מְהַלְּכִים עַל רַגְלֵיהֶם.
    זְקוּפִים כִּבְנֵי אָדָם.
    מֵעֵת לְעֵת אָכְלוּ בִּכְלֵי אֲכִילָה.
    מֵהֶם שֶׁהִצְלִיחוּ אף לְצַיֵּר אוֹ לָשִׁיר.
    מְשִׂיחִים הָיוּ אֵלּוּ עִם אֵלּוּ.
    כְּאִלּוּ הָיוּ.

    וּבְנֵי הָאָדָם מֵרֹב אֵין אוֹנִים
    לֹא הָיָה בָּהֶם כּוֹחַ לִרְחֹק מֵהֶם, לְהִזָּהֵר.
    וְהָעֵינַיִם סִיְּעוּ בַּעֲדָם
    כִּי הן הָיוּ שׁוּב וָשׁוּב מְתַעְתְּעוֹת.
    מַבִּיטִים בָּהֶם
    כְּמַבִּיטִים בְּאָדָם תְּבוּנִי.
    בְּאָדָם רִגְשִׁי.
    שוב הֵחֵלּוּ לְפַטְפֵּט עִמָּהֶם.
    לָשִׁיר אִתָּם.
    לְחַיֵּךְ אֲלֵיהֶם.
    הָלְכוּ וְשָׁגוּ בָּרוֹאֶה.
    החלו לִתָּלוֹת בָּהֶם
    תִּקְווֹת שָׁוְא ומַדּוּחִים.
    טָעֲנוּ,
    כִּי גַּם לָהֶם לֵב וְרַחֲמִים.
    כִּי גַּם לָהֶם תִּקְוָה.

    לְפֶתַע בָּאָה הַמְּצִיאוּת.
    זוֹ שֶׁאֵינֶנָּה חוֹלֶמֶת.
    שֶׁאֵינֶנָּה אַשְׁלָיָה.
    וְהִתְדַּפְּקָה.
    דָּם הֵחֵל זוֹרֵם בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה.
    נִשְׁחָטִים הָיוּ הָאֲנָשִׁים עַל יָדָם
    בְּזֶה אַחַר זֶה
    כְּמוֹ הָיָה זֶה טֶבַע הָרוּחַ לִנְשֹׁב
    וְהַמַּיִם לֵרֵד בַּמּוֹרָד.

    וּבְתֹם הַגֵּיהִנּוֹם הֲלָזֶה.
    שׁוּב הִזְדַּקְּפוּ הָרוֹצְחִים
    עַל רַגְלֵיהֶם, מָשָׁל בְּנֵי אָדָם הֵם.
    לָבְשׁוּ שׁוּב בְּגָדִים, מָשָׁל בּוּשָׁה יֵשׁ לָהֶם.
    שׁוּב עָטוּ חִיּוּךְ, מָשָׁל לֵב יֵשׁ לָהֶם.
    שׁוּב הֵחֵלּוּ לְצַיֵּר, מָשָׁל חוֹלְמִים הֵם.

    וּלְיָמִים רַבִּים
    בְנֵי הָאָדָם חָבְשׁוּ אֶת פִּצְעֵיהֶם.
    וּכְּשֶׁאָרְכָה הַדֶּרֶךְ וְיַגְּעָהּ.
    שׁוּב הֵחֵל טָח עֵינֵיהֶם מֵרֵאוֹת.
    וְחוֹזֵר חָלִילָה. חָלִילָה וְחָס.
    וַיִּהְיוּ רַק הַחֲכָמִים
    שֶׁרוֹאִים מִבַּעַד,
    זוֹעֲקִים מָרָה,
    וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה