קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 573
  • שרוליק מדליק את הנר השמיני ברעד.

    זאת חנוכה. הרבה זכרונות צפים בזכרונו, וכנראה גם בזכרונות המשפחה הקטנה שלו, שעומדים ומביטים עליו במבט מצפה משהו, מבקשים 'תנחם אותנו אתה על מה שאיננו, תהיה אתה החזק במקום מי שהלך'.

    שרוליק בולע את רוקו, חונק את הבכי. שנה שעברה עדיין לא ידעו כלום על אבא, הוא רק התלונן שקצת כואב לו הראש וחשבו שזה מיגרנה. ועכשיו...

    אמו, שרי, מסתכלת עליו במבט שואל, לא מבינה למה הוא לא מתחיל לזמר 'הנרות הללו' כרגיל. כאילו שיש משהו רגיל בסיטואציה הזאת של ילד בן ארבע עשרה מדליק נרות חנוכה במקום אבא.

    "הנרות הלל-" שרוליק נשנק.

    גיטי בת השתים עשרה מנסה להצטרף לשרוליק, אולי היא תצליח לעזור לו. אבל במקום מילים נופלות לגיטי דמעות. "שנה שעברה" היא ממלמלת בקושי.

    כן. שנה שעברה אבא הדליק את הנרות בחמימות וב'ברען' שרק הוא היה יכול. עם כל ההתלבות של שמחה של מצווה היה מדליק נרות חנוכה. ובכלל, כשהגיע 'זאת חנוכה' - הנר השמיני, אבא היה מתלהט כאש באמירת הברכות, והריקודים שלו כמעט שברו את המרצפות.

    כזה היה אבא. יהודי חסידי ירא שמים, ששמח בכל מצווה כאילו היא הייתה היחידה שניתנה.

    לפתע מתנער שרוליק וטופח על מצחו. "אוי יוונים נקבצו עליי" הוא מתחיל לשיר במרץ, ולוקח את בנצי הקטן לריקוד סוער, מזמין את כולם להצטרף.

    שרי מסתובבת אליו. "איך קרה הנס, שרוליק?" בשאר הימים שרוליק לא הצליח לשיר אפילו את המזמורים הרגועים, הוא רק היה עוצר את הבכי בתוכו, הרגיש שהוא חייב להיות החזק, והאווירה בבית הייתה בהתאם. כמה ששרי ניסתה, הדליקה מוזיקה, קנתה המון ממתקים ופרסים למי שישיר את השירים של חנוכה, כלום לא עזר, שרוליק בקושי הצליח להדליק עם הקטנים את נרות השעווה.

    שרי כבר חשבה שככה זה, לאלמנות ויתומים חג החנוכה הוא דיכאון אחד ארוך שצריך למצוא דרך לשרוד אותו.

    שרוליק מחייך, עוצר לרגע את הריקוד. "אה, זה שאני ככה רוקד?"

    "ושאתה שר" ולא בוכה. שרי לא מוסיפה.

    "בגלל אבא" שרוליק עונה את המובן לו מאליו.

    "אבא?!" שרי לא מבינה. בגלל אבא הוא אמור להיות עצוב.

    "כן, אבא" גיטי מתערבת. "את זוכרת אמא איך שהוא רקד כשהודיעו לו ש-"

    שאין עוד תקווה. אף אחד לא מעיז לומר.

    שרוליק מתיישב לידן. "ואז שאלתי אותו, אבא, למה אתה רוקד? אני לא מצליח אפילו לחייך" שרוליק נושם עמוק. "ואבא ענה לי שהוא רוקד בגלל שהוא שמח שהוא יהודי, והוא מקבל בשורה כזאת קשה, איך שיהודי מקבל בשורה כזאת. והוא יודע שעוברים לעולם הבא, רק את הגוף קוברים, אבל הנשמה רק עולה למקום שטוב לה".

    "הדברים שאבא אמר נכנסו לליבי והצלחתי לחייך, ואז אבא לקח לי את הידיים והתחיל לרקוד אתי. שאלתי אותו, 'אבא, למה עכשיו אתה רוקד?' אבא רק חייך חזק יותר ואמר לי – 'כשאני רואה אותך מחייך, אני יכול להיות רגוע, כי אתה הבכור, אתה הדוגמא לאחיך, אתה המודל לחיקוי שלהם. אם אתה מחייך, אני רגוע שהבית שלנו יהיה שמח ורגוע גם אם נעבור דברים קשים'." שרוליק מסיט את מבטו לנרות.

    "ועכשיו, כשגיטי התחילה לבכות כשלא הצלחתי לשיר, ראיתי שחלק מהקטנים מוחים דמעות ונהייתה אווירה ממש לא נעימה, ופתאום נזכרתי במה שאבא אמר לי ונזכרתי בתפקיד שלי כבכור".

    שרי מחייכת אליו חיוך גאה של אמא, וגם גיטי מחייכת בביישנות.

    ושמונת נרות שהדליק בעמל מחייכים אליו גם,

    חיוך השמור לבכור...
    אני ו @מ. י. פרצמן בסוג של תחרות אתגרית שיצרנו לעצמינו
    במטרה להשתפשף בכתיבה עיתונאית ונושאים אקטואלים.
    (היא כתבה על זה פה, ואני כאן)
    בגדול, החלטנו שאתם הקהל וגם השופטים :)
    זו הסיבה שאנחנו מעלות לכאן את התוצרים שלנו...

    הפעם זה ראיון שהתחיל מהצעה של העורך.
    בדרכ אני קשורה לראיונות מהצד של יח"צ: מסכמת מטרות עם הלקוחות שלי שיוצאים לראיון,
    עוברת על החומר הכתוב שמבאים אלי, דואגת לתמונות וכו.
    סקרן אותי להיות מהעבר השני.

    הדד ליין היה לחוץ מידי אבל הנושא מעניין ולא יכולתי לוותר.
    בין כל הבלאגן של להוריד מודעות לדפוס -
    התקשרתי לעופר רוזנבאום, יועץ אסטרטגי שמתעסק בלוחמה פסיכולוגית.

    אם יצא לכם לשמוע את המושג "אהלן וסהלן יא עזה" - זה הוא.
    המפיק והיוצר של סדרת סרטונים מבעיתים המיועדים לערבים
    שמאיימים בערבית בקול מסתורי ש"הגעתם למזרח תיכון חדש" וש"התחלנו לדבר בערבית"

    אישית נתקלתי במספר סרטונים מהסדרה שזכתה לוויראליות גובהה
    וחשיפה של מאות מיליוני צפיות ברחבי העולם,
    והיה מרתק לגלות את החשיבה הפסיכולוגית שעומדת מאחורי ההפקה
    במיוחד ממי שעד לא מזמן נחשב לשמאלני, ולמשוך את השיחה גם קצת לכיוון פוליטי.

    היה מרתק וארוך. דיברנו למעלה מ 40 דקות
    שיחה מלאת אמוציות, לוחמנית. תענוג בפני עצמו, בלי קשר לראיון.
    הצלחתי להוציא ממנו ציטוטים ואפילו חשיפה קטנה
    שהופכים את הכתבה לשווה לקריאה.


    הטעות שעשיתי היא להתקשר בזמן שאני לא ככ פנויה לסכם
    כך שהייתי צריכה אחכ להאזין להקלטה, לתמלל את כל השיח
    ולבזבז שעתיים יקרות בלי להתקדם.

    לא הצלחתי לעמוד בדד ליין של כתבה תוך מספר שעות,
    התוכן היה מידי מעניין בשביל להוריד כתבה זריזה וקצרה.
    למעלה משבוע זה היה ב"טיגון עמוק" כהגדרת העורך,
    עד שתפסתי את עצמי והתיישבתי לכתוב.

    העורך הוסיף תיאור צהוב לכתבה וכותרות משנה,
    ומפעם לפעם אני לומדת עוד קצת כמה זה שונה מכותרת של מאמר או סתם שיתוף.
    הוא גם ערך מעט את פסקת הסיכום שבמקור יצא "לוחמנית מידי". נו טוב.

    WhatsApp Image 2023-12-12 at 21.55.30.jpeg

    קיצור, אני אשמח לתגובות, ביקורת ושאר ירקות איך יצא.
    אם יהיה לכם נוח יותר שאניח כאן את התוכן - תגידו.
    אשמח לביקורת, נכתב בעקבות המלחמה"

    זֶה אוֹתוֹ הַפָּסוּק
    שֶׁל עַם שָׁחוּק וְסָדוּק
    אַךְ בה' דָּבוּק וְחָבוּק
    לְאַחַר רִחוּק וְנִתּוּק
    עוֹבֵר מֵרוֹק וְזִקּוּק

    זֶה אוֹתוֹ הַפָּסוּק שָׁטוּף בִּדְמָעוֹת
    הִתְגַּלְגֵּל לְאַוּשְׁוִיץ בִּצְפִירוֹת רַכָּבוֹת
    עָלוּ בּוֹ קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים בְּמַעֲלוֹת
    נָפַל בְּקֶבֶר אַחִים וְקָם בִּצְעָדוֹת
    וְקָפָא בִּכְפִיָּה בְּסִיבִּיר וּבַיְּעָרוֹת

    זֶה אוֹתוֹ הַפָּסוּק טָבוּל בְּדָמִים
    שֶׁטָּבַע בִּיוֵן דָּם וְדִינוּר עֲמֻקִּים
    שֶׁנִּלְחַשׁ בְּמִסְתּוֹר וְנָדַם בְּתָאֵי הַגַּזִּים
    זָהַר בָּרָקִיעַ מִתּוֹךְ פִּיחַ כִּבְשָׁנִים
    אוֹתִיּוֹתָיו בָּאֲוִיר, נִשְׂרְפוּ הַגְּוִילִים

    זֶה הַפָּסוּק אִתּוֹ נְפָשׁוֹת מָסְרוּ
    בְּמַסְּעוֹת הַצְּלָב וְהַסַּהַר נִדְקְרוּ
    בָּאִינְקְוִיזִיצְיָה עֻנּוּ בְּמִנְזָרִים הֻסְתְּרוּ
    קַנְטוֹנִיסְטִים וּשְׁבוּיִים אִתּוֹ נֶחְטְפוּ
    בִּפְרָעוֹת תַּרְפָּ"ט ותשׁפ"ד נִשְׂרְפוּ

    אֶת אוֹתוֹ הַפָּסוּק אַל-מוֹתִי וְנִצְחִי
    שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן לֹא תִּשְׁכַּח יְמִינִי
    כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בַּמִּזְרָח וּבְמַעֲרִיב אָנוֹכִי
    עַל עֲרָבִים כִּנּוֹרוֹתֵינוּ תָּלִינוּ בִּבְכִי
    עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ, בְּעַזָּה כְּמָוֶת אֶזְכְּרֵכִי

    עִם אוֹתוֹ הַפָּסוּק אֶת הַשָּׁמַיִם קוֹרְעִים
    בַּמִּגּוּנִית דּוֹמְעִים בְּתוֹךְ הַתֹּפֶת בְּרֵעִים
    בִּמְכוֹנִיּוֹת שֶׁנָּסוֹת מִתִּימְרוֹת אֵשׁ הַמַּקְלְעִים
    מִסְתַּעֲרִים אֵלֵי קְרָב כִּבְשָׂה נֶגֶד שִׁבְעִים
    עִם צִיצִיּוֹת וּתְפִלִּין שְׁמַע בְּקוֹל מְרִיעִים

    זֶה אוֹתוֹ פָּסוּק בְּמַנְגִּינָה מָסוֹרָתִית
    אָבִי הָרַךְ בָּעוֹטֵף בְּמַכְשִׁיר קֶשֶׁר מַבִּיט
    בְּדוֹק שֶׁל דְּמָעוֹת אֶת פָּנָיו הוּא מֵלִיט
    עַל בִּרְכֵּי הַסַּנְדָּק עָטוּף עוֹלָלוֹ בְּכָרִית
    מִמֶּרְחָק, עָמוֹד לִימִינִי, מַלְאַךְ הַבְּרִית

    זֶה אוֹתוֹ פָּסוּק, אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד
    שֶׁל דּוֹר מְיֻחָד בַּקְּרָבוֹת רוֹקֵד מְאֻחָד
    אַרְיֵה אִם יִשְׁאַג לְעוֹלָם לֹא יֻכְחַד
    עַם הַנֶּצַח, מִדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לֹא יִפְחַד
    שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּרְאֵה, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יַחַד

    זֶה הַפָּסוּק שֶׁזָּעַק עַד לִבְנַת הַסַּפִּיר
    כִּי אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי וְאֵין לִי בָּאוּ"ם מַכִּיר
    נְקַבֵּל בְּעוֹל מַלְכוּת וּבִקְדֻשָּׁה אוֹתוֹ נַשִּׁיר
    לְבָבוֹת מַבְעִיר אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן מֵאִיר
    אֲסִירִים תַּחֲזִיר תִּבְנֶה מְהֵרָה הַדְּבִיר

    אוֹתוֹ הַפָּסוּק וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ
    כְּשֶׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר, יְלַמֵּד הָאָב אֶת יַלְדּוֹ
    זֶה כְּבוֹדוֹ וְזֶה תַּפְקִידוֹ לְעוֹבְדוֹ
    בְּכָל לְבָבוֹ בְּכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאוֹדוֹ
    ה' תָּמִיד לְנֶגְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

    זֶה אוֹתוֹ אֶ-חָ-ד שֶׁנֶּאֱמַר מִלָּה בְּמִלָּה
    עִם אִמָּא שֶׁמְּנִיחָה יָד עַל עֵינֵי עוֹלְלָה
    לְלַמְּדוֹ שֶׁעַל אֱמוּנָה אֵין כָּל שְׁאֵלָה
    וְהֵיכָן שֶׁהַשֵּׂכֶל כַּלָּה הִיא מַתְחִילָה
    וְאַךְ וְרַק אִתָּהּ תָּבוֹא לָנוּ גְּאֻלָּה
    יש לי התנגדות והתלבטות סביב הכתיבה של עצמי, החלטתי לפרסם בכל זאת את המאמר מתוך הבנה שגם אם מדובר בדברים לא מדויקים הקוראים מספיק חכמים כדי להחליט מה מתאים ומה פחות, ומתוך הבנה שאם בורא עולם שולח לאדם איזו תובנה או הארה טוב להעביר את הדברים.

    ומבחינתי אפשר להעביר את הדברים הלאה גם בלי קרדיט. שנזכה לגאולה שלימה במהרה, אמן!

    *


    משה רבינו כתב על עצמו את הפסוק הבא: "והאיש משה ענו מכל האדם".

    האם זו לא גאווה?

    לפי התשובה המקובלת הוא הכיר בכוחות של עצמו ולהכיר במי שאתה זה לא גאווה.


    אם נתבונן נראה שצדיקים נוספים תיארו את הכוחות שלהם:

    רבי נחמן אמר על עצמו: "אני פלא... חידוש כמוני לא היה מעולם".

    גם הרבי מחב"ד אמר או רמז שהוא המשיח.

    וכאן שוב נשאלת השאלה אם זו לא גאווה.

    התשובה נמצאת בכך שגדולי האומה שלנו ידעו שכל אדם חי לעצמו – כך שהוא לא יכול לחיות/למלוך/להורות דבר מה אצל הזולת. (אם כי מצד שני כולנו ערבים זה לזה) בנוסף – בגלל שכל אחד חי לעצמו הרי שאין מושג כזה גאווה אלא זה רק רגש ואין בו אמת. כי האדם לא יכול להיות מעל אף אחד, כי לכל אדם יש נתונים שונים.

    אם כך – כיצד מנהיגי האומה מנהיגים אותנו?

    התשובה – נקודת הצדיק.

    כשמשה רבינו כתב על עצמו "עניו" הוא בא להעיד שהוא כבש את פסגת הענווה וכל אדם שרוצה להיות כמותו להגיע לדרגה שלו – זה אפשרי אם הוא יהיה עניו.

    ובגלל שלהיות עניו מכל אדם זה גאווה גדולה – הרי שמדובר בנקודת 'ביטול' עצמי. (ושמעתי בהרצאה - איך אדם ידע אם הוא בענווה נכונה – אם יש שמחה בגלל הענווה אפשר להבין שזה ביטול נכון ואמיתי).

    כשרבי נחמן אמר שהוא פלא גדול ואין חידוש כמותו – זה נקודת הצדיק שלו.

    הוא השיג בעמל רב את נקודת החידוש וההתחדשות וכל אדם שרוצה לזכות בכך יכול להשיג זאת בקלות מעתה והלאה, על ידי לימוד תורתו.

    כשהרבי מחב"ד אמר או הסכים עם האמירה שהוא המשיח הוא בא להעיד שהוא השיג את נקודת המשיח בעולם – שזה שליחות ללא פשרות וללא התחשבות בשום כח שבעולם – וכך אדם שיזכה ללמוד את תורתו ולהתחבר לדמותו יזכה ביתר קלות לממש את יעודו ולגאול את עצמו וממילא את העולם.

    למה צריך בעולם אנשים שישיגו השגות כדי שכל העם יזכה לכך? בגלל שכל אדם הוא עולם, הרי שהעולם נמצא בתוכנו בקטן, כך שאם התורה מבקשת למחות את זכר עמלק – כידוע שהציווי הוא בעיקר למחות את עמלק שבתוכנו.

    וכן אם יש בעולם אנשים שהאידיאל שלהם זה לגנוב - אז למרבה הצער הם נמצאים גם בתוכנו ועלינו לתקן אותם.

    ואם יש בעולם – או היה בעולם צדיק – הרי שהכח שלו עצום וקיים בתוכנו ועלינו להשיג את הנקודה שלו על ידי חיבור לעבודתו בעולם.

    ויותר מכך – בגלל שכל אחד מאיתנו יחודי הרי שיש בכוחו להשיג השגה או לחדש משהו בעולם מתוך עבודתו – והדבר הזה ישפיע על העולם כולו באופן רוחני.

    ההבדל בין רשעים לצדיקים:

    רשעים פועלים בעולם נקודה של רשע- שצריך למחות ולתקן

    צדיקים פועלים בעולם נקודה של צדיק – שצריך ללמוד ולהתחבר.

    בסוגריים נראה שכשמבקשים 'קרב יום שהוא לא יום ולא לילה' הכוונה שיגיע היום בו לא יהיה מושג של רשעים וצדיקים כי 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' זה כאשר הבריאה כולה תכיר במלכותו יתברך ותתבטל לפני בורא עולם ותפעל ללא הפסקה לקיים את רצונו, אז היום והלילה לא יהיו קיצוניים, כי הכל יהיה מאוזן.

    דוגמאות לצדיקים שפעלו את הנקודה שלהם:

    רחל אמנו – הסמל של הדמעות והתחינה : "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה". התפילות של אם על בניה התחילו אצלה.

    כל שבט זכה לפסוקים שהגדירו את הכח בו פעל וחידש בעולם.



    לכל אחד מאיתנו יש נקודה שהוא יכול לפעול ולקדם איזה חידוש או הארה או תיקון ובכך להפוך לנקודת אור שתנציח את עבודת המידות הספציפית ותרומתו לעולם.

    הבשורה הטובה – שכנראה לא צריך להיות מפורסמים בשביל שאותה נקודה תאיר. כי העבודה של הצדיקים משפיעה באופן מהותי על העולם. כך שזה לא ממש משנה אם מתפרסמים או לא, אם כי יש צורך לפרוץ הלאה ולהפיץ ככל שיותר.

    זו נקודת איזון משמעותית בין לזכור שהמטרה היא התכנסות פנימה ויחד עם זה לא להסתפק בפנימיות אלא לפרוץ החוצה ככל שניתן.

    יתכן שבדור שלנו או בדור הבא נצטרך להיות כמו בינה מלאכותית - בתחום של עבודת המידות – יש לנו יכולת לקחת את המידות והנקודות של צדיק שנקנו בעמל וביזע גדול ולהשתמש בהם למימוש העצמי שלנו.

    כל המידות לרשותנו – חידוש, ביטול עצמי, משיחיות, גבורה, תפילה, בטחון ואמונה וכו'.

    מה שצריך זה ביטול עצמי שהוא הבסיס לקבל את התורה האישית שלנו.

    בתור אחת שבעבר התודעה שלה היתה במקום הזה של 'מה יגידו עלי', ככל שאני לומדת עד כמה באמת אף אחד לא אומר עלי כלום והכל בדמיון שלי – אני מבינה כמה אנחנו מפספסים את החיים האמיתיים של חיבור ויצירתיות – לטובת כל הדמיונות הללו שבאיזה שהוא מקום יש אנשים שמתבוננים עלינו וחושבים עלינו, או שאנחנו צריכים לשאוף להגיע למקום בו אנשים יסתכלו עלינו.

    כי כל אדם, מטבעו, חושב רק על עצמו והתפקיד של כל אחד זה לעשות את המקסימום שלו בעולם כדי להתפתח ואולי לפתח את הסביבה והחברה, ולתרום לסביבה מכשרונו (גם אם הסביבה לא מתעניינת – זה לא אמור לעניין אותו כי ההשתדלות היא לפעול ולעשות ולהפיץ ולא לקבל את התעניינות הסביבה – שכבודה במקומה מונח אבל היא לא המטרה).

    כשאנחנו צריכים לרצות לפתח את החברה זה מתוך מקום אינטרסנטי כי יש לנו אינטרס עליון שהחברה תתנהל כמו שצריך, כי זה יתרום לרווחה האישית שלנו.

    לכן כל אדם שהוא בעמדת השפעה (וגם אם אין לו עמדת השפעה...) טוב יהיה אם יחשוב תמיד בגדול ויפתח את העיניים לראות הלאה, מה אפשר לתקן, מה בעולם צריך לשפר, איפה אני יכול לתרום, והכל בלי לצפות לתמורה כי את השכר האמיתי יכול רק בורא עולם לתת, ולא אף אחד אחר.

    ומכיוון שהעולם גדול וקשה להבין מה העולם צריך - אפשר להתבונן מה אני צריך לתקן? ומתוך תיקון אישי לפעול ולהפיץ הלאה את האפשרויות לתיקון כללי. זה לא פשוט ואפילו מאתגר בהתחלה, אך מעצים מאוד.
    אשמח לדעת עד כמה עמדתי בשני היעדים. 1. מקצועי 2. הומוריסטי. וכמובן הערות והארות!

    אני לא אוהב להיות בחתונות של מכרים שאינני מכיר אדם בחתונה מלבד האדם שבאתי לכבודו.

    הסיבה לכך? די ברורה...

    אני אינני מתנזר ממאכלים בחתונות. מכיוון שכך, כמובן שהנני מתיישב, איך עם ישראל אומרים? 'על סיר הבשר'.

    וכאן מגיעים הרגעים המביכים. לאכול לבד, בלי מישהו לדבר איתו, לא נעים.

    ועוד יותר לא נעים, ליד מישהו שכן מדבר איתך בלי היכרות. מהאלה...

    השבוע זה קרה לי.

    בעל כורחי הזדמנתי לחתונה שכזו. לא וויתרתי על חסכון הארוחת ערב, והתיישבתי ליד אדם שהיה נראה לי הכי רחוק שיתחיל לדבר איתי. לפחות זה.

    "אז מה אתה אומר?" הוא החל פתאום לדבר. 'אויש, חשבתי שהוא הכי רחוק...' חשבתי.

    "ברוך השם!" עניתי כמנהג ישראל. מקווה לסיים את השיחה בסבב הנוכחי ולא לצאת למערכה שלמה.

    "איך מתמודדים עם המלחמה?" מסתבר שהבן אדם עקשן.

    "בסדר אין הרבה שינויים. בכוילל אין אף פעם הפסקת אש..." ניסיתי להיות שנון.

    "אני לצערי לא לומד... קברן..." אמר האיש.

    "אתה?" שאלתי.

    "למה מה הבעיה?" המבט שלו הביע תמיהה.

    "סתם. אומרים שאנשים שעובדים שם הם ציניים ומצחיקים כאלו. אתה לא ממש נראה כזה... לא משנה. בטח יש לכם המון עבודה עכשיו לצערנו..." אמרתי. בליבי חשבתי על מאות הגופות שהוא היה צריך להתעסק בהם.

    "לא הבנתי, למה אם יש לנו עבודה זה 'לצערכם'?" הוא אמר. מבע פניו פגוע.

    "מה זאת אומרת, כולנו מעדיפים שלא תהיה לכם עבודה אף פעם..." השבתי מתנצל.

    "תגיד לי אתה לא מתבייש? לא אכפת לך מהפרנסה של האחר?" הוא ממש כעס.

    "בטח שאכפת לי! מה אתה לא מבין... כולנו מעדיפים שלא ימותו..."

    "לא מאמין! חרדי מדבר כמו ארגון זכויות בעלי חיים... אכפת לך מהדבורים שמתות, יותר מהפרנסה שלנו הכוורנים, זה מה שאתה אומר?!"

    'איזה בושות!'

    "מתנצל, אני חשבתי..."

    "סתם, צוחק איתך! מי אומר היום כוורן? אומרים דבוראי!"
    בחורים רבים התחילו עכשיו ישיבה גדולה

    יש מי שמרגיש שהישיבה לא מתאימה לו, אך נשאר בישיבה עקב פחדים רבים.

    לעומתם גם יש בחורים שהגיעו וראו שהישיבה מדי גבוהה לעומת הרמה שלהם.

    בשביל שניבם, יש לי מסר שמבטא את זה מצוין.

    בשיר, "אני" הוא זה שהגיע לישיבה פחות מהרמה שלו...


    אתה הוא זה, שעומד ותוהה/ קצת משתאה/ מסתכל, מקנא בי - שלמעלה.
    איך זה נראה/ מתבלבל וטועה/ כמה טוב שם בפסגה.

    אבל אני, שנמצא אחרי כל העליה/ בראש הגבעה/ כבר אין לאן לטפס.
    אני חושב, לאן מובילה הדרך?/ כאן די פקוק/ כבר אין מה לחפש.

    אז אני צועק/ אל האויר הריק/ אולי תשמע מלמטה.
    לך! חפש לך הר אחר/ הר גבוה יותר/ שקט באזניים כאן למעלה.

    זה קצת מבלבל/ אז רק תתפלל/ שיכוון אותך,
    אל ההר הנבון/ ההר המתאים/ שיקבל אותך.

    לא תלול מדי/ אבל גבוה מספיק/ קרוב לאבא בשמים,
    עם קבוצה מתאימה/ וכלים כמו שלך/ תוכל לנסוק לשמים


    די לספקות/ די לחששות/ די לפיק ברכיים.
    ובלי לחשוב/ יותר מדי/ פשוט צללתי למים.



    חזקי .ט​
    נהניתם?
    כנסו לבלוג שלי לעוד תוכן שכתבתי
    משהו שכתבתי, אשמח לביקורת.






    - אפשר לדבר אתך לרגע?


    - בשמחה, עכשיו?



    - בוא רגע לצד, עדיף שזה יהיה בארבע עניים.



    - הנה, פה יש פינה טובה לשבת.



    - אני קצת סקרן, תתחיל ישר עם הנושא.



    - אוקיי, המושא הוא אתה.



    - אני?



    - כן!



    - טוב, תתחיל.



    - אתה בטח יודע, כנראה שכבר אמרו לך פעם, אתה מאד כשרוני.



    - כן, שמעתי על זה פעם.



    - אבל,



    - מה אבל?



    - אבל חבל!



    - מה חבל?



    - אתה לא מנצל את הכישרון שלך מספיק.



    - כן, גם על זה שמעתי פעם...



    - ומה אתה חושב בנושא?



    - אתה צודק ב 100% אבל גם טועה...



    - עכשיו אני ממש סקרן!



    - אני אסביר, אמנם זה נכון שיש לי שכל מהיר, אבל !



    - מה אבל?



    - אבל חבל!



    - תסביר.



    - אמנם בורכתי במתנות שמים רבות, ואפילו חלק מהם השגתי תוך עמל אבל זה לא העניין. ובזה, דרך אגב, אתה צודק ב 100% אבל לעומת זאת גם יש בך תכונות שאני ממש מקנא בך בזכותם.



    - אתה? מקנא? בי? תמיד הסתכלתי עליך בקנאה אבל לא חלמתי שאתה יכול לקנא בי, חוצמיזה אני בחור הכי סטנדרט שיש אז אולי תסביר לי במה אתה בדיוק מקנא.



    - בדיוק בזה.



    - במה?



    - בזה שאתה סטנדרט, שמעתי פעם משפט שמסביר את זה מצויין " לא פשוט להיות פשוט" הוא אומר.



    - אתה שוב לא ברור, מה כבר יש לקנא בי על זה שאני רגיל.



    - אני מייד מסביר, חשבת פעם על זה שאתה יכול לשבת כל הסדר ברצף על המקום בלי שתקפוץ לך פתאום איזו הברקה על דרך חדשה לפתור איזו בעיה בפיזיקה, או שסתם יתפוס לך את העיניים איזה יתוש מציק או כל הסחת דעת אחרת. יותר מזה, אתה גם יכול לשבת שעה שלימה בשיעור בלי שיהיו לך קוצים.



    - וואו, את האמת - אף פעם עדיין לא אמרתי על זה תודה לאבא שבשמים אבל איך זה קשור?



    - מה זאת אומרת איך זה קשור? הכי קשור שיש, אני, לא מסוגל לשבת במקום בשקט ולהתרכז בדבר אחד. תמיד הראש שלי קופץ בין מליון דברים. וגם אם אתה רואה אותי מוסר מערכה של ארבע עמודים שמקיפה את כל הסוגיא עם איזה מהלך חדש, זה עדיין לא אומר שישבתי והמצאתי את כולה ברצף, חיבורים גדולים תמיד באים לי בשביבים שביבים. אפשר לומר שהחיים שלי הם רצף של קטעים לא קשורים. נראה אותך מקשר אותם יחד ליחידה אחת...



    - אף פעם לא חשבתי על זה, תמיד ראיתי אותך ככישרון מבוזבז, אבל אף פעם לא חשבתי על זה שיש לך מלא נסיונות אחרים.



    - תדע, שמנסיון של הרבה אנשים - אין כזה דבר מי שקל לו הדרך ואם מדי קל לך זה סימן שאתה לא בדרך הנכונה. חבר שלי פעם אמר את זה במשפט אחד שמבטא את זה נפלא וגם מעלה חיוך על השפתיים "החיים הם כמו אופניים, אם זה וורוד - זה לא שלך"



    - אתה כל כך צודק. אני באמת צריך לשנות את כיוון המחשבה שלי על אנשים אחרים.



    - אני בטוח שמהיום תדע לא לקנא באף אחד, אתה לעולם לא תוכל לדעת מה כוללת החבילה של השני.



    - תודה לך על השיחה הזאת, היא תרמה לי המון.



    - תודה לך, אתה הוא זה שיזם אותה, אז הקרדיט מגיע לך. ואני בטוח שתעביר הלאה את הדברים לכל מי שזה יוכל לעזור לו, לילה טוב.



    - לילה טוב, נהיה בקשר.
  • 505
  • שלום, אני אוטיסט.
    חי עם חלון סגור לא מגיף את התריס.
    לפעמים, אני מנסה לתקשר. בדרך כלל זה לא הולך לי. לא מסתדר. ושוב אני בתוך עצמי מסתגר.

    אני לא אוהב להיות עם חברה, כי בדרך כלל הם לא שמים לב אלי. הם נהנים, צוחקים, משתפים, מדברים, ואני לא נהנה, לא מרגיש קשור. מעדיף להיות בבית למצוא לי תעסוקה, או אפילו להשתעמם לבד על הספה. רק לא להיות עם חברה.
    קורה לי שאני נהיה מתוסכל ממשהו, מעוצבן' כעוס או מאוכזב, ואני לא מצליח לבטא את עצמי, ולהוציא את הרגש מתוכי. ובאיזה שהוא שלב הרגשות צפות לי, ואני מאבד שליטה על עצמי. צועק, משתולל, מתעצבן, מרביץ, וכולם מתרחקים. ועלי צועקים. כועסים. ומוחים. ואני לא מבין למה כך הם לי עושים.
    כי זה לא היה באשמתי, זה השתלט עלי ואני לא הצלחתי כמעט להפסיק. ושוב אני מתוסכל מעצמי, ואין מי שהיה איתי אין מי שיבין אותי. אז אני רק רוצה לבקש ממכם: תבינו אותי, שימו לב אלי כשאני נמצא. אל תחשבו שאני לא מרגיש. כי יש לי לב ויש לי נשמה.
    תדברו ותשתפו אותי, גם אם לא הגבתי או עניתי תשובה. ואם התפרצתי פתאום תשמרו מרחק ותחכו שארגע. ואל תצעקו או תכעסו תתעצבנו או תמחו, כי זה לא מרגיע וזה רק מקשה, מוסיף לי שיהיה לי יותר קשה. וכשאתם איתי רוצים לדבר, לומר משהו או לבקש, אל תדברו ברמזים כי אני לא כל כך מצליח להבין. ותשתדלו לא להשמיע קולות מוזרים, רעשים חלשים/חזקים או לא מובנים כי זה מעלה לי את העצבים.
    ואחרי שתקשיבו ותבינו מה קורה איתי, אולי אני אפתח את החלון ואגיף את התריס ואתן לכם לראות, מה אני חווה ומה אני מרגיש ואולי אפילו אתכם אשתף. ולא רק אשב בצד לא מבין כלום, מרגיש בודד, מרגיש לבד. אני ארגיש: הוא הגיבור שלי, הגיבור שלכם, הגיבור שמנצח, הגיבור שמסתדר, הגיבור הזה, הגיבור שמתקשר. אני אודה לכם ואומר שאני מעריך ואוהב, על זה שעזרתם, ולא הזנחתם, הקשבתם, ולא צעקתם. קיבלתם ולא התעצבנתם.


    מבקש שתפתחו את הלב.
    כי רק אתם תוכלו לעזור לי לנצח.
    מקווה שתבינו אותי.
    אוטיסט.




    אני ערכתי את ההגשה של הטקסט, אשמח לביקורת.
    נהניתם? רוצים עוד תוכן מבית היוצר שלי
    כנסו לבלוג שלי
    ימי החורף הגיעו. קר וגשום בחוץ, משפחה מתכרבלת במטבח עם צלחות מרק מהביל. ילדים קטנים ממלאים את הבית בחום.
    אבל בשעות אחר הצהריים זוכה אימם, לביקורו של דכדוך חורפי אפרפר.
    חורף. אין לאן לצאת, והבית חנוק. הילדים דורשים ומתלוננים ומשועממים ומבלגנים את הבית עד חורבן. בין השאר, היא מגלה לפתע לורד ארטליין שחור מונף ביד שמנמנה של זאטוט, וקירות ורהיטים בהירים מעוטרים בקשקושים אומנותיים ואימתניים.
    עוד פתרון גאוני של הקטנים לתעסוקה הוא לריב. לצעוק, להרביץ מכות, להחזיר, לבכות.
    היא מרגישה שכלים כוחותיה. חולשה עוצמתית ממלאה אותה ומשתלטת, כמעט מפילה. רגע לפני, היא מצליחה לתפוס שבריר של רצון, ולבחור.
    לבחור לשלוט על המצב במקום שהוא ישלוט עליה.
    לבחור שיהיה לה טוב.
    לבחור שלמשפחתה יהיה טוב.
    לבחור לבחור.
    היא נכנסת לחדר עם הפלאפון ביד, אומרת לילדים שיש לה שיחה חשובה. נועלת.
    משתיקה את הפלאפון, מעיפה אותו ממנה.
    יש לה שיחה חשובה. שיחת ועידה. עם עצמה, ועם אבא שלה.

    שלום,
    המצב קשה לי, וכבד נורא. גדול עלי.
    אבא, תשמע את הבכי, שליד הילדים חייב להיחנק.
    תשמע רגשות אשמה.
    תשמע אמא שצריכה לתת, ומרגישה ריקה.
    שומעים אותי?
    המשא טיפונת קל יותר עכשיו.
    להתראות בינתיים,
    אמא שבוחרת.
    בס"ד

    במידה מסוימת החיים שלנו נעו ממסלולם הצפוי, מצד אחד ישנה השגרה

    של עבודה/לימודים וסדר יום רגיל וכנגדו יש את סדר היום של המלחמה.

    חיילים בחזית, שחרור חטופים, הורים דאוגים, מתח וצער בלתי נתפס.

    השילוב הזה הוא מוזר, ברגע אחד אפשר להרגיש שאנחנו שם במלחמה, לשמוע פיצוץ להרגיש חרדה וברגע הבא אפשר לרקוד בחתונה ולשכוח לרגע מהמלחמה.

    אמנם, את המלחמה אי אפשר לשכוח לרגע, המלחמה היא של כולנו, של כל עם ישראל, כולנו שותפים בה, כולנו שותפים בדאגה בצער ובתפילות.

    האתגר מתבסס על הדיסוננס הזה, בין העולם שהתהפך לבין חיי השגרה.

    בחרתי את נושא "כתיבה הומוריסטית" – ושוב מדובר בדיסוננס, איך אפשר לצחוק כאשר המצב כל כך נורא?

    אבל לפעמים דווקא ההומור מטעין אותנו בעוצמה, וביכולת להתמודד עם קשיים.

    הומור משמש כמנגנון הגנה.

    להומור תפקידים רבים והדרך ליצור אותו גם הוא עובר דרך תפקידיו.

    למה הכוונה?

    הומור עוזר לאנשים לקבל פרספקטיבה על מצבים מאתגרים. זה יכול לספק דרך למסגר מחדש של קשיים ולהתמודד עם מצוקה, לקדם חוסן והשקפה אופטימית יותר.

    כאשר יש פער גדול בין מה שאנחנו מצפים שיקרה למה שקורה, אנחנו צוחקים.

    כאשר אנחנו לוקחים רגש של בן אדם רגש שהוא מפחד לבטא, ומדברים עליו בקול, אנחנו מצליחים לצחוק על הפחד שלנו.

    ככל שאנחנו מצליחים לבטא את החששות הגדולים שלנו ולגחך אותם, כך הצלחנו בכתיבה ההומוריסטית שלנו.

    וזו ההגדרה הויקיפדית: יכולתו של האדם לצחוק לחולשות ולחסרונות של עצמו ושל אחרים ולהתבונן בחיוך בקשיי היום יום

    מה נדרש באתגר?

    הסיטואציה היא סיטואציה יום יומית, של איחור ללימודים, אבל המצב הרי לא רגיל, ייתכן שלא ישנתם בלילה בגלל שפשוט רציתם להתעדכן בחדשה האחרונה, ייתכן שחששתם שאולי מחר יתנו לפועלי יו"ש לעבוד בבניה, או כל סיטואציה אחרת, עליכם לכתוב פתק למורה, הפתק מסביר למה הילד מאחר, הסיבה צריכה להיות בהקשר של המלחמה, אבל כשהמורה או הרבה קוראים את הכתוב הם לא יכולים להפסיק לצחוק, הם צוחקים כל כך חזק עד שהמנהל/ת מגיע לראות מה קורה.

    קצת טיפים לכתיבה הומוריסטית:

    סוגי ההומור הנפוצים בספרות כוללים: סאטירה, אירוניה, פארודיה, סרקזם, משחקי מילים, פארסה, וקומדיה שחורה.

    אתם יכולים לגלות קצת מה קורה מאחורי הקלעים של התארגנות הבוקר שלכם.

    אתם יכולים לשתף בדברים "התקועים" אצלכם בבית, כמו סדרים ובלגן או הרגלים.

    אתם יכולים לשתף באינטראקציה בתוך המשפחה.

    וכדאי בהחלט להאשים את החמאס הרקטות והכתב"מים.

    רצוי להגזים, להקצין, להפתיע.

    האתגר ינעל בתאריך: כ"ז כסליו (ג' חנוכה)

    לנספח:
    https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-חוסן-והומור.928303/
    בס"ד



    ליל שישי. יושבת ליד השולחן. דף מונח מולי.

    מתחנן שאכתוב עליו משהו, אלכלך אותו קצת, אקשט.

    גם עט מונח על יד הדף, דורש שאשתמש בו, אשפוך קצת מתוכנו.

    נו טוב. אני כותבת 'בס"ד' בראש הדף.

    חושבת, מהרהרת.

    שום רעיון אינו מואיל בטובו לבוא, לגאול אותי.

    נאנחת, משרבטת מילים חסרות פשר על הדף.

    מוחקת.

    כותבת.

    מוחקת.

    מוחקת.

    מקמטת את הדף, זורקת בקשת לפח. מחטיאה.

    קיצורי דרך הם לא תמיד רעיון טוב. קמה לזרוק בעצמי. מחזירה על הדרך גם את המחברת והעט למקומם.



    קמה למחרת, יום שישי.

    מנקה, מבשלת, מסדרת. שום רעיון.

    המוח על מצב 'טיסה'.

    מחוגי השעון מתקדמים בתיאום מפחיד עם השמש שכבר שוקעת.

    מתנשמת, מתנשפת. מדליקה נרות. שקט קסום.

    ופתאום רעש. רעש.

    נזכרו הרעיונות כולם לבוא.

    שילוב מתוחכם של יצר הרע ומנוחת הנפש.

    עלילה טווה רשת במוחי, כמעט מעצמה, מחברת שרשרת אירועים גאונית.

    "שבת" אני מהמהמת לעצמי בשקט "זה לא הזמן".

    "שבת!" אני נזעקת, מתוסכלת, ככל שהרעיונות הופכים חדים ומתוחכמים יותר.

    דמויות רצות, קופצות. משלימות פיסות פאזל אבודות.

    "שבת" אני מתחננת. מסיחה את דעתי עם ספר, עלילה מוגמרת שמישהו אחר כתב.



    מוצאי שבת קודש.

    שלושה כוכבים מזמינים אותי להבדלה. מצטרפת.

    ברוך המבדיל בין קודש לחול.



    הבית מסודר, ישתבח שמו.

    קובעת מחדש פגישה עם הדף והעט.

    מתיישבת, נוטלת את העט. מתכוונת לפרוש את אשר במוחי.

    "הנה" אני אומרת לעט בקול תרועה, מבשרת גם לדף שבאה גאולתו.



    מדבר.

    בחוץ כבר יותר משלושה כוכבים, בתוכי שממה, ויצר הרע קטן, לועג, לוחש לי "חכי לחול המועד"...




    .
    כמו כל שנה, ניסה שלוימי בעדינות אופיינית, לרמוז לאפרת על קיומו של הכולל המיוחד לימי החנוכה. כל יום אחרי הדלקת נרות, שעתיים עד שלוש, עם כיבוד קל, ומלגה נאה.

    השיקולים בעד נהירים לו, ומקובלים בעיקרון, גם עליה.
    החברותא המיתולוגי שפנוי להשלים איתו סוגיות ב'איזהו נשך'.
    האווירה הלבבית והלביבתית, כאשר אור נרות מרצד מעם כותל דרום, ומגשי פטיפורים מוצבים במטבחון. חווית לימוד שונה ומפנקת.
    ניצול הזמן. לעומת פטפוטים חסרי תוחלת, וכירסוים מטוגנים עתירי קלוריות. שלוימי מעדיף להרוויח עוד שעה של לימוד.
    המתן שכרה בצידה. גם המילגה המובטחת מעל ומעבר למקובל בשוק. כאשר רוזנר הגבאי הנמרץ, משיג כל שנה תרומה כבדה מאיזה עסקן רפואי, ומבטיח בלי נדר, למעלה ממאה ליום.

    לעומת כל זאת עומדת אפרת. נר חנוכה ונר שבת מי קודם? נר שבת. משום שלום בית.

    לא שיש לאפרת דבר נגד הלימוד של שלוימי. מצחיק לחשוב על זה אפילו. היא זאת ששולחת אותו בשמחה, חוץ מסדרי הכולל הרגילים, אלא גם בשעות הריפיון. במוצאי שבת חורף למשל, שלוימי הראשון שיושב בבית הכנסת, חמוש במחשב מקליד את הקונטרס על ריבית.

    אפרת אוהבת את חנוכה. האווירה הביתית החמה אל מול הנרות, המפגשיים המשפחתיים והביקורים הקטנים. לשבת עם הילדים שעות, לשחק כל המשפחה ולקשקש במטבח, זאת ההטענה של הבטריה, ולמתכנתת בכירה עייפה ורצוצה, יש בטריה שתמיד על הפס האדום. כאשר בשיגרה היא מרגישה שהבית במקום השלישי אחרי העבודה והמיטה, באים ימי חנוכה כמו נר באפילה.

    למילוי הזה של המצבר, היא צריכה את בעלה. זה התפקיד של חנוכה בה"א הידיעה. ושלוימי יודע את זה.
    יודע ומפנים, נשאר בבית, מודה ומהלל.

    גם השנה ניסה לרמוז, בקטנה, למרות שידע מה התגובה.

    תלך.

    מה?!

    תלך! עכשיו! ארזתי לך סופגניה ריבת חלב.

    מה קרה?
    אולי יש לה חום...

    אתה זוכר את פדות נויברג מהעבודה שלי? זאת מהיישוב בגוש עציון?
    אז היא תיארה לי, איך הכינה בכניסה לחצר שלהם במושב, את החנוכיה של בעלה.
    כל ערב היא מוסיפה בזיך מלא שמן.
    למרות שאף אחד לא הדליק את הנרות הקודמים.
    היא עצמה מדליקה בחלון, מתפללת שיחזור מהצבא בשלום.
    בוכהה ומתפללת. אבל גם מודה ומהללת.
    היא באמת מרגישה זכות שלבעלה יש חלק בהגנה על העם.

    אמרתי לעצמי. אצלי אין שאלה על מקומו של בעלי. מבחינתי, בעלי כל יום, כל השנה, בחזית. בעלי מגן פה על העם כל הזמן.
    אחרי שהתחברתי לתחושות שלה, הבנתי שצריך גם מילואים.
    המילואים של לומדי התורה לא תלויים בהם, הם תלויים בנשותיהם.

    אנחנו נשות ישראל, נחכה מאחור ליד הנרות, נתפלל שיחזרו כולם.
    זה המילוי של המצברים שלי. אלו המילואים.
    בס"ד

    לפעמים לוקח לאסימון זמן-מה ליפול.
    אני מדפדף מהמבשר, מצפה לבשורות טובות מהמלחמה, ולצערנו כמו ימים רבים אחרים כתוב גם על חיילים שנפלו.
    נהרגו על קידוש ה', יהי זכרם ברוך.

    באחד העמודים הפנימיים, מופיעה כתבה שגרתית אודות משהו, מין כתבה שיווקית שאף אחד לא קורא, רק מרפרף מלמעלה.
    היום, לא יודע למה, העמקתי בה.

    אתה קורא את הכתבה, ומנסה להבין מה החדשות פה, מה העניין לציבור שיש כאן?
    לפעמים, מדובר בכתבה המהללת קהילה או מוסד. שזה הגיוני. עיתון שעל מנוייו נמנמים, נניח, 10,000 איש, צריך לתת תשומת לב לארוע בו 200 איש עורכים חגיגה לכבוד משהו. אולי סיום.

    לעיתים, זוהי פרסומת של העירייה – לעצמה.
    בכתבה שלפנינו, מאוד מהר שמתי לב שמוזרות בה שמות רבים, לצד שובלים רבים של מחמאות. (להשערתי – מוצדקות. במיוחד לאלחנן פדר ולגב' יזדי. סתם תחושת בטן לאחר קריאה נשנית וחוזרת של הכתבה)
    כלומר – מטרת הכתבה הייתה לחלוק כבוד לאנשים מסויימים. בונוס על העשיה שלהם.
    די מצחיק שהכתבה כנראה ממומנת על אותם אישים עצמם (ישראל פרוש- סליחה, כן?), אבל בסדר.

    אז מי קיבל כן כבוד? סימנתי בצבע צהוב.

    צריך להבין שמה שאנחנו רואים כאן הוא לא עיתונות, אלא שימוש מקורי וחכם במדיה מודפסת למטרות מסויימות.
    אין כאן כל קשר לחדשות, לעיתון, למידע שמישהו מעוניין לקרוא. נטו הזדמנות של עיריית אלעד/מארגני תכנית 360 או משהו, לחלוק לאנשים שלהם קצת קרדיט.
    במקום לתלות את המודעה במשרד, תולים אותה בעיתון במסווה חדשותי. מצחיק – אבל אוקיי.

    אלא מה, שיש לי תמיהה רבתי.

    ככל הנראה, האישים המוזכרים בכתבה, אינם קשורים בהכרח זה לזה. לא פועלים תחת אותה מטריה, ולא מקבלים משכורת מאותם גופים. (יעקב אלברט ופנחס ברייער, לדוג')

    אז... מיהו הארנק ששילם על הכתבה – ולמה?

    image001.png
    חשוב:
    [מכיוון שלא איש דברים (כאלו) אנוכי, ומכיוון שלא ניבאתי תוצאה הגיונית מכתיבת רעיון זה במוטציה של 'שיר', ומכיוון שבכל זאת רציתי לדבררו, הרי הוא לפניכם. הערות רבות מאד יתקבלו בברכה אך לא בהכרח שכך גם יקוימו ויטופלו.
    ובלי קשר- תמיד ניסיתי להבין מה פשר האוקסימורון של סוגריים (וספוילרים למיניהם) חשובים כדוגמת- (הערה חשובה מאד : בלה בלה) וכדוגמת מה שעינכם פוגשות ברגעים אלו ממש. ]


    - "אתה חושב שהייתי צריך לבחור משהו אחר?"
    - משהו אחר כמו?
    - "נו.. משהו אחר. אחר ממש. שלא יהיה בו סימן למה שלא רציתי"
    - רצית לבחור משהו אחר?
    - "רציתי להיות מישהו אחר"
    - ובדרך הזו לא תוכל?
    - "בדרך הזו אני נשאר מי שאני"
    - בלבלת.
    - "ייתכן. ואתה לא מועיל לי לפתרון זה"
    - תוהה אם עלי לנסות
    - "חן חן על השתתפותך בצערי"
    - מצטער, אם תרצה להסביר אני כאן
    - "תוכל להתחיל אתה?"
    - אין לי ממה, אני רק גג לתמיהותיך
    - "נשמע שאני מכריח אותך לענות לי"
    - הרי שזה באמת כך
    - "עזוב לא צריך, שכח מזה"
    - .

    - "הי זוכר אותי?"
    - הלוואי והייתי יכול לשכוח
    - "זהו אז יש לי קונפליקט חדש"
    - כן, יודע
    - "אתה חושב שנהגתי בסדר?"
    - אוח. תחסוך ממני את זה
    - "?"
    - .


    "אח'שלי הכל טוב?"
    "כן. בטח. וודאי. מה.. למה אתה שואל?"
    "אתה נראה מוזר קצת. בבחינת שפתיה נעות וקולה לא ישמע"
    "אה.. כן..
    לא. לא יודע
    רק משהו סתמי כזה. קורה לי לפעמים
    דיאלוג ביני לביני
    אני מצפה ממני לתשובה
    לפתרון קסם
    בונה דמות אחרת
    שאוכל להפיל את זה עליה
    וכועס ומתוסכל כשזה לא פועל ישועות
    קרה לך פעם? יש'ך מושג מה עושים עם זה?"
    "אחי, תמשיך, תמשיך. תחפור עמוק בדמות האחרת, תחפור. בלי להתחמק. עד שתראה בה אותך, והפתרון יהיה כל כך בהיר. זה ישתלם"
     תגובה אחרונה 
    אֵיךְ לִבִּי מוֹצֵץ דָּם הָיָה
    מִכָּל קִיר וָרֹד
    מִכָּל יֹפִי בָּזוּי
    עֵינַי הַפְּעוּרוֹת בָּלְעוּ בְּלַהַט
    כָּל חֶלְקִיק זֹהַר שֶׁעָבַר

    אֲנָשִׁים תְּמִימִים נֶחְתְּמוּ בִּי לְיָמִים
    אֲנָשִׁים קָשִׁים זָרְמוּ כְּמוֹ נָהָר
    וְסֵבֶל הָיָה מָזוֹן יוֹמִי לַיְלָה לַיְלָה

    וְלֹא מִדָּבְשִׁי וְלֹא מֵעֻקְצִי חָיִיתִי
    לֹא מִזַּעַם וְלֹא מֵחֶמְלָה
    לֹא פְּנוּיָה נַפְשִׁי הָיְתָה לִנְשֹׁם אֶת הַחֵרוּת
    לְהַכִּיר בָּהּ

    וּבְרֶגַע אֶחָד, קָטָן חֲמַקְמַק וְעָצוּב
    טָעַמְתִּי מִן הַחֻרְבָּן
    טָעַמְתִּי מִן הַשְּׁכוֹל הַטִּבְעִי
    טָעַמְתִּי מִן הַקֹּר וְהַבְּדִידוּת
    טָעַמְתִּי עֲלֵה זַיִת שָׂרוּט

    טָעַמְתִּי מִן הַזַּעֲזוּעַ שֶׁפָּגַשׁ בִּי פִּתְאוֹם
    וְלֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הִכַּרְתִּי בְּכָל אֵלֶּה
    אַט אַט חִלְחֲלָה בִּי הַהֲבָנָה הַשְּׁלֵמָה
    וְהַמַּעְגָּל הֵחֵל לְהִסָּגֵר

    נוֹתַרְתִּי מִמְּנוֹ כְּנוּעָה. עֲמוּמָה
    נֶחֱרֶבֶת מִפְּאֵר לְכֹתֶל אֶחָד
    וְהִנֵּה הִכַּרְתִּי מְעַט בְּעִצְּבוֹנְךָ
    מְסֻגֶּלֶת לוֹמַר 'יָדַעְתִּי הַדָּבָר'

    וְאוּלַי הָיָה הַכֹּל מֻפְלָא
    לְנֵס אֶחָד, לְנֵס קָטָן
    כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה אֲנִי נִכְאֶבֶת וְנִכְוֵית
    כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה כֹּתֶל יַצִּיב
    שֶׁיַּעֲמֹד בִּי תָּמִיד
    לִיגוֹנִי. לִיגוֹנְךָ
    כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה אֲנִי מַכִּירָה בְּךָ יוֹתֵר
    מִתְבּוֹנֶנֶת בְּמָה שֶׁלֹּא עָשׂוּ לְפָנַי
    עַל כָּל אֵלֶּה
    כִּי עַל כָּל אֵלֶּה
    שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ
    אֲנִי בּוֹכִיָּה
  • 609
  • בת:

    אני לעולם אזכור את היום הזה.

    זהו.

    יש ימים שדינם להחקק בלב, לההפך לחלק ממנו.

    הייתי רק בת עשר אז.

    ילדה קטנה.

    "ילדה קטנה" סברה אמא במטבח הרחק מאוזני שהזדקרו תחת שמיכה ניסו להאזין לשיחות לא לי.

    "נו ו..." אבא נאנח "במוקדם או במאוחר היא תדע, זאת מלחמה, אין איך לייפות את המציאות הזאת"

    אמא נאנחה, היום אני יכולה לנחש כי ידה תופפה על השולחן מכה בו בעדינות.

    "יום הגיוס הגדול רק מתקרב, הילדה חייבת לדעת" אבא פסק, אמא לא ערערה.

    כך נודעתי לראשונה על מלחמה, על אויב. ועוד לא ידעתי כמה אכזרית היא מלחמה, תמימה הייתי.

    ***

    אחר כך נכנס אבא לחדרי, הכניס את ידו מבעד לשמיכתי, חדר מבצר שבניתי, פרע את שערי בחיבה, מחליק בידו את גלי שערי, "בת" קריאתו הייתה שקטה, פילחה את חושך הלילה, גרמה לי להתהפך להיישיר את עיני, לתלות אותן בעיניו של אבא.

    "מה" שאלתי בקול לא מנומנם, קול שהסגיר האזנה שביצעתי.

    "בת ,אני רוצה לדבר איתך, זו שיחה רצינית"

    התיישבתי דרוכה במיטה ואבא תיאר את מדינה שלנו, את יופיה, את כבישיה בנינים שהיו בה ואזרחים שהציפו אותה, בקול עשיר תיאר אבא את המולדת שלנו. חבל ארץ נדיר, פנינה קסומה. ושוב כמו בכל פעם שתיאר לי אבא מולדת נצצו עיני בגאוות אין קץ, ובת מדינה הייתי.

    אבל הפעם הועם קולו של אבא, בלחש הוא סיפר לי על צבאות אויב שחדרו למדינה כאלו שמאיימים להשמיד את ארץ, אבא תיאר את אלו שרוצים להשתלט על ארץ ושוב לא היה צחוק בקולו ולא חום, רק כאב אינסופי.

    "בת" אבא התכופף אלי, ייצב את מבטו, "בת יקרה אנו נאלץ לצאת למלחמה, להדוף אויב, להגן על גאווה, על מולדת"

    עיני נצצו ולא גאווה הייתה בהם, רק זעם, זעם אינסופי על אויב שאיים לחדור, למחוק לי מולדת, מקור אושר, צחוק וילדות.

    הנהנתי כלפי אבא, גאה הייתי בכך שאבי ילחם, אם מדינה תצא למלחמה האמנתי, תסתיים זו בניצחונה.

    "היודעת את בת מה קשה היא מלחמה?" הקשה אבא

    "לא אכפת לי, העיקר שננצח" מחיתי בזעם על כבוד ממלכה. ילדה קטנה חדורת אהבת מולדת

    "היודעת את בת, למלחמה יש מחירים ולא תמיד הם קלים, מלחמה היא כואבת ופוצעת, היא ארוכה ומתשת." כאן הנמיך אבא את קולו, צמצם את עיניו, כאילו עומד את מידת כח סבלי, אחר הפטיר, "ולא כולם חוזרים ממנה, לאהבת מולדת ומלך יש מחירים"

    שתקתי, חבקתי לאבא, חופנת את ראשי בחיקו, מחבקת את אבא, את האמיץ שבלוחמים, מגן על מולדת.

    ***

    כמה יקרה היא תמימות ילדותית, כמה מהר אבדה ממני, מותירה אותי חסרת כל.

    מלחמה הגיחה בסערה לחיי, לוקחת ממני אבא, מביאה בכנפיה עשרות שירי מולדת, יושבת הייתי על יד הפסנתר, מוזגת כאב במילים רצופות אהבה למלך, למדינה, מנגנת.

    ערב עבר ועוד אחד. וכח היה לו לזמן, ריפה את ידי הפך את מנגינותיי לעצובות יותר, נוגעות, עדיין היו השירים רצופי אהבת מולדת בוערת, ירושה מאבא, אבל עם התקדמות קו החזית, עם הפגזות שספגנו, הלכו שירי נהפכו נוגים, וגם עצב נמסך בה במנגינה, גם געגוע.

    ***

    ומולדת ספגה נזקים, נכנעת במלחמה, מכניעה גם את רוחי, ארמונות נחרבו, המלך ברח, את עיני מילא רק עצב תהומי, יושבת הייתי ליד פסנתר, וידי רעדה, יד בוגדנית, יד של מולדת, לא מסוגלת ליצוק מילים ותקווה נותרתי רק עם מנגינה.

    ומלחמה השתוללה זורעת הרס, הופכת את כל המוכר והאהוב, אויב מילא כל פינה, אוסר אזכרה של מולדת, הדאגה לאבא הציפה את חלל הבית, את חלל ליבי ונכנעת הייתי במלחמה הזאת.

    שפתיי הודקו לפס, עיני הפכו אדומות.

    אמא הורידה כל סממן מולדת, רק מתחת פסנתר שמרתי דגל, מעבירה את ידי מעל פסנתר בדממה, חורצת מנגינות של מולדת בליבי.

    ***

    הימים עברו, עצובים מאי פעם, אמא נלקחה על ידי אויב, נותרתי לבד. ילדה של מולדת, מלחמה המשיכה להשתולל, לקטול מסביבי, רק בי כמו לא נגעה, המשכתי לנהל שגרה.

    לא יודעת להצביע על שלב בו אבדו דמעות מעיני, מוחלפות ביובש, עומדת הייתי בחדר הורים, מביטה במיטות ריקות ולא מוצאת עוד כח לבכות, כמה ארוכה יכולה מלחמה להיות?, ומי הבטיח לי ניצחון?, וכל אותו הזמן ניקרו מילים של אבא לילדה בת עשר בליבי " היודעת את בת למלחמה יש מחירים" זכרתי שהסכמתי אז לשלם, כשהבטתי בדגל שהטמנתי, גם הבנתי למה.

    ועדיין צרב לו כאב.

    ושוב רפרפו אצבעותיי על פסנתר, מנגנות שיר מולדת עתיק, יוצקות לו מילים חדשות, מילות מלחמה.

    ולא הייתה בו נחמה בשיר, רק עצב, רק אבדן של תמימות. של ילדות. של זוהר.

    ***

    ולילה היה זה ושוב התכרבלתי למיטה, נערה שנמאס לה לבכות, כמה אפשר לצפות לניצחון?,

    כשהתעוררתי אבא עמד שם, כמו בחיזיון תעתועים, פקחתי עיניים לגודל מקסימלי, צובטת את עצמי, מחבקת אותו, הוא לחש לי, לטף אותי כמו פעם.

    שאלתי אותו מה קורה, התעניינתי בו, בשדה קרב.

    הוא סיפר על קרב לא קל, קרב עקוב מדם, הוא סיפר על אבידות גדולות, ועל המלך שנמצא במקום אחר עד שתנוקה ארץ מאויב.

    הוא סיפר על קרב שקרוב להכרעה, אמר שבא להיפרד, שהוא מוצב במקום לא קל, שלא בטוח כי יחזור,

    ופתאום פרצו להן דמעות ושוב לא היו עיני יבשות וקולי זעק כששאלתי "אז למה?, אבא למה?" ושוב כמו באי אז טמנתי פניי בחיקו של אבא, "למה אבא, למה להלחם אם יכול להיות שלא תהיה שם כשיבוא הניצחון?, למה?"

    ואבא הביט לעיני, ושוב כמו אי אז, תיאר לי מולדת של פעם, ימים של לפניי מלחמה, ועיניו הוצפו אהבה למלכה של ארץ, כשהוא הוסיף ותיאר את פלאי מולדת, את ימי השלווה, את מלך החסד.

    "אני פטריוט". חרץ אבא, "אני אוהב את הארץ הזאת, את העומד בראשה, רק למען הארץ הזאת אסכים למות, כי אם לא למה לי חיים?"

    ודמעות היו בעיניו של אבא וכך נמסנו לחיבוק של אב ילדה ואהבת מולדת גדולה

    ***

    ושוב הגיע לילה,

    ושוב ישבתי בסלון,

    ושוב ניתשה בחוץ מלחמה.

    וידעתי כי אבא שם

    ושוב הציף אותי כאב וגעגוע.

    אבל הפעם ישבתי אצל פסנתר וניגנתי שיר תקווה למולדת שנסכים למות בעדה, כי בלעדיה למה לנו חיים?

    ואהבה הציפה את מנגינתי, יוצקת אור בשדה קרב, במלחמת חיי.

    ***

    איני יודעת מתי יבוא ניצחון, איני יודעת מה מחיר יגבה.

    אני יודעת רק דבר אחד.

    את אהבתי למולדת.
    בעקבות ביקורת שקבלתי על אופי טוריי האחרונים, סגנון טוריי עומד להשתנות, או שמא יש לומר לחזור לסגנון העבר. מה הייתה הבעיה, ומה עומד להשתנות? ניתן לכם להבין מהטור!

    האולם היה מלא מפה לפה.

    רופאים ואנשי מדע שהתקבצו ובאו מכל קצוות הארץ ישבו והאזינו להרצאותיהם של דוקטורים ואנשי מדע נודעים.

    המרצים עלו וירדו.

    זה דיבר על 'התהוות החומר הגולמי כתוצר דו שלבי עד כדי יצירת איבר להשתלה'.

    זו דיברה על 'התפתחות חקר דלקות האוזניים בקרב בני השש עשרה וחצי'.

    הכל הלך כמתוכנן.

    עד ש... דוקטור שטוכסמן הוזמן לדבר.

    הוא עלה על הבמה, לקח את המיקרופון, ופתח.

    "מה אנחנו הכי שונאים כרופאים. להיות מצוננים, נכון? כשפציינטים מדברים אתנו אנחנו מרגישים כמו חייט עם קרע ענק בחולצה..."

    הציבור נשפך מצחוק.

    "מה עוד מגוחך?" הוא שאל. אך נקטע על ידי מארגן הכנס שעמד לידו.

    "תגיד לי מה קורה?"

    "מה זה, מה קורה?" הוא לחש. "קראתם לי להרצאה!"

    "נכון! אבל קראנו לך להרצאה מקצועית, לא להרצאת סטנדאפ! אתה יכול לקח הרצאה רפואית מקצועית ולהגיש אותה בהומור שלך, אבל הרצאת סטנדאפ?"

    "נו, באמת... מקצועית, לא מקצועית. תראה, אנשים הרבה יותר נהנים מזה הרבה יותר מכל הרצאה מקצועית!"

    "והם צודקים, כי זה באמת מצחיק! למופע בידור זה מושלם! אבל הכנס הוא לא מופע בידור אלא כנס מקצועי!"
     תגובה אחרונה 
  • 498
  • בסייעתא דשמייא


    והנה הגיע חנוכה!

    הזמן עבר מהר...
    ואיתו, הריגושים של הלולב והשופר...
    עכשיו הגיע הזמן להדליק שוב את האש בעיניים!
    אהה?

    ותודה לא-ל
    הרוח הביאה איתה גשם
    אבל הגשם...
    הגשם מאיים לכבות את האש
    שנדלקה לנו בנשמה בתחילת השנה
    כשהימים הנוראים האירו אותנו באורות עליונים.

    ועכשיו, כשאנחנו רטובים מגשם
    מלוכלכים בבוץ חורפי
    בעיצומם של ימים קרים
    כשהשמים אפורים
    חנוכה בא, בול בזמן!

    אז רצתי לקנות את פתילות הפלא
    ושמן זית זך מכבישה ראשונה [של היצר...]
    עם כמה שיותר חומציות שתישרף בלהבות הקדושה

    ועכשיו אני מוכן ומזומן
    להדליק את האש שכבתה
    ולגלות את הנס למי שעוד לא מודע...

    לגלות את הנס –
    שאין חושך שאי אפשר לגרש
    עם האור של הקדושה!
    עם האור של התורה!

    וזה לא קל, אבל...
    הניצחון מובטח למי שמאמין בניסים
    בניסים שבטבע ובניסים שמעל הטבע
    למי שמאמין שלכל הכוחות כולם
    לכל הצדדים המוארים והאפלים
    יש קו מנחה אחד ואינסופי...

    וכל מה שנשאר זה להמשיך את האור
    גם למקומות החשוכים.

    להמשיך...
    את מה שעשו החשמונאים
    שהדליקו את המנורה הטהורה
    בתוך החושך הגדול של תרבות יוון.

    וכך, החושך האימתני שהפיצה המעצמה הכי גדולה בעולם
    גורש בבושת פנים בידי
    מעטים וחלשים...
    אך צדיקים וטהורים!

    כשכלי הנשק שהכריע את המערכה
    לא היה כלי מלחמה...
    באמצעות פך שמן קטן וטהור שהם מצאו במקום נסתר
    הם הצילו את העולם!
    עם מעט אור הם דחו הרבה מן החושך.

    עם מעט אור זך ונקי
    הם החלו בתהליך של תיקון עולם במלכות שד-י

    הם מסרו נפש!
    כדי להשאיר את אבן הפינה של העולם בטהרתה.

    הם נלחמו בכוחות דלים מול צבא אדיר
    כדי שבמקום שעליו מושתת העולם -
    תוצת מחדש אש הקודש של המנורה הטהורה.

    בתקופה שבה החושך היה על פני תהום
    באו המכבים ונשארו נאמנים לקריאה של בורא עולם
    יהי אור!
    ויהי אור!


    החושך של יוון נעלם ונמוג
    כשפוגע בו האור האלוקי.

    ולא!
    אין לנו עניין בהשמדתה של יוון
    אין לנו עניין בהעלמתה של חכמת הטבע והמדע מעל פני האדמה

    להיפך!
    'יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם'

    המטרה בניצחון על יוון
    היא להאיר כל מקום שהיא החשיכה
    בכל מקום שממנו מחקה יוון את שם ה'
    עלינו לפרסם את שם ה'
    לפרסם את הנס שבטבע
    את יד האלוקים שמחזיקה בכל הכוחות כולם
    ברצון ה' המתמיד שרוצה בכל רגע בקיומו של הטבע
    'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'
    'ואתה מחיה את כולם'
    את כולם!

    הפניית הזרקור אל הנס הטמון בתוך הטבע
    היא גילוי מואר של אין גבול בתוך הגבול
    ואין לך פרסום הנס גדול מזה.

    אז עוד לפני שנלך רחוק אל מאחורי הרי החושך
    לפני שנזחל במנהרות חשוכות במרדף אחרי מפלצות יווניות
    הבה ונאיר את עצמנו
    נאיר
    את הפינות החשוכות בתוך הלב שלנו
    נאיר את הכוחות הכבויים במעמקי האישיות שלנו
    נצית את נר ה' נשמת אדם שנמצא בתוכנו

    ואת הנר הקטן הזה
    קטן אך טהור וזך
    נעמיד בפתח הבית הפונה החוצה
    ואיתו
    נאיר את העולם!
    נודיע בשער בת רבים כי אין חושך בביתנו!

    אין מקום חשוך
    יש מקום שאליו לא הגיע האור!


    והוא יגיע!

    אם לא בנר ראשון, בנר שני
    אם לא השנה, אז עוד שנה...
    כי מלך המשיח בדרך...
    בדרך לתקן את כל העולם במלכות שד-י

    'ואם אין אתם מאמינים...
    ראו באורי שזורח!'

    בפתח ביתך הקט
    מול החושך העצום שמכסה את הארץ
    תעמוד עם הנר הטהור שלך
    עם האור הזך שבך
    ותאיר, את עצמך
    ואת העולם כולו.

    חנוכה שמח!

    #דיבורים טובים

    י.מ.י.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה