קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 380
  • אִישׁ עָצוּב מְאֹד

    פַּעַם פַּעַם
    לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים
    הָיָה אִישׁ,

    שֶׁהָיָה לוֹ עָצוּב
    הוּא הָיָה מְשַׂרְטֵט עֵץ,
    בְּלִי פֵּרוֹת, בְּלִי שָׁרָשִׁים,
    רַק עֲנָפִים, וְעָלִים פְּזוּרִים בַּשַּׁלֶּכֶת.
    שֶׁהָיָה לָאִישׁ עָצוּב מְאֹד,
    הוּא הָיָה מוֹסִיף עֲנָפִים שְׁבוּרִים שֶׁנָּפְלוּ לַקַּרְקַע.
    וְשֶׁהָאִישׁ הָיָה עָצוּב מאד מְאֹד
    הַגֶּזַע הָיָה עָקוּר מִמְּקוֹמוֹ, מֻשְׁלָךְ בְּצִדֵּי דְּרָכִים.

    יוֹם אֶחָד הָאִישׁ הִפְסִיק לְשַׂרבט עֵצִים.
    אוּלַי הוּא הֵבִין
    שֶׁאֲפִלּוּ קָרַחַת שֶׁל יַעַר,
    לֹא תַּעֲזֹר.
    הָעֵצִים יָמוּתוּ,
    וְהוּא יִשָּׁאֵר לִחְיוֹת
    עִם הָעֶצֶב.

    אָז הָיָה אִישׁ שֶׁהִפְסִיק לְצַיֵּר עֵצִים וְהִתְחִיל לְצַיֵּר עֲנָנִים.

    שֶׁהָיָה לוֹ עָצוּב מְאֹד, הֶעָנָן הָיָה מִתְאַיֵּד
    וּמַתְחִיל לְהוֹרִיד גִּשְׁמֵי זַלְעָפוֹת.


    אוּלַי הוּא רָצָה לְהַאֲמִין
    שֶׁיּוֹם אֶחָד
    עוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים
    הֶעָנָן יַשְׁקֶה אֶת הָאֲדָמָה
    וְהַזֶּרַע שֶׁנִּשְׁכַּח שָׁם
    יַתְחִיל לְהוֹצִיא שָׁרָשִׁים
    וְיַהֲפֹךְ
    לְעֵץ עִם עֲנָפִים,
    וְעָלִים נוֹשְׁרִים בְּשַׁלֶּכֶת.


    אני אשמח לתגובות: מה מובן מהשיר, ואלו רגשות הוא עורר בכם.
    דפיקות עדינות בקצב מוזר ומלא חדווה נשמעו.

    קמתי מליד התנור.

    בדלת עמד נער בהיר שיער וחייכני לבוש קייצית ולראש זר ורדים רענן.

    "אפשר לקבל מטאטא"?

    "עם ידית ארוכה"! קרא אחרי כשהלכתי למרפסת השירות.

    כשחזרתי עם המטאטא הוא זמזם לעצמו זמר קיץ עליז, בגדיו היו לחים מהגשם.

    "זה עם הידית הכי ארוכה שיש לנו" אמרתי והושטתי לו.

    "כבר מחזיר" צלצל קולו כשדלג את המדרגות שלוש שלוש.

    סגרתי את הדלת ועשיתי פרצוף לעצמי בראי.


    אחר כך הלכתי לחלון וראיתי אותו מניף את המטאטא כלפי מעלה, ומתחיל לפזר את העננים.

    זה לא היה קל, הם נאבקו.

    ורוח חזקה ניסתה לחטוף מידו את המטאטא, נפחה בבגדיו, הקפיאה את עצמותיו, פרעה את שערו והעיפה את זר הורדים שהתפזר וטבע בשלוליות העכורות.

    אבל העקשן המתוק לא ויתר, ופסים תכולים לרוב החלו להיראות בשמים.
    הקדרות האפרורית הלכה והצטמקה מרגע לרגע, ובשלב מסוים נחשפה גם השמש, לקול צהלת השמחה של הנער המיוזע, ואני הלכתי לכבות את התנור ולהחליף לטריקו.

    שוב נשמעו הדפיקות העליזות

    "תודה" אמר.

    "אבל הזר שלך... חבל, יש לי שיח וורדים, אולי אפשר להציע לך חדש?" אמרתי בחשש.

    "זה יהיה נחמד מצדך"

    הובלתי אותו אל הגן,
    שקט משונה קדם את פנינו.
    השיח היה יבש וקמול, וכל הוורדים מתו מצמא.
    הבטתי בעיניו הנאות והמאוכזבות ולחשתי

    "אסור לשכוח כי מקור החיות הפריחה והיופי טמון בקרבם של העננים השחורים והעצובים"

    יששש סופסוף הגיע הרגע
    וקבלתי הרשאה להגיב בקבוצה!! (יעיד כל מי שנאלץ לשמוע את הערותיי ב 'הודעה פרטית'
    עד כמה זה מעצבן שלא הייתי כאן ÷)

    משתפת כאן שיר לזכרו של הרב שטיינמן זצוק"ל
    ואשמח לקבל עליו הארות וכמובן ואולי יותר *הערות*.
    ואם אפשר בשיטת הסנדוויץ' ("מי ידע ויבין לב שבור ועדין" ).
    טובב
    עד כאן נאומי לאומה
    הנה השיר!!

    וידום אהרן
    וידום הלב שלו / כואב
    ביום שחור עד כיעור
    אייה נעלם / עמוד העולם
    שאלתי את כל הציבור

    הוא חי תתורה / ואין שאלה
    גילמו פניו אצילות
    אהב כל אחד / ועודד וחיזק
    עם אפס של התנשאות

    נשמתו מאירה / הוא מליץ בגבורה
    במותו כמו בחייו?!
    מי ייתן / מי ייתן
    ואבוא עד קומת קרסוליו...

    "גאווה זוהי אש" / כשאני קצת יהיר
    הפזמון מתנגן במוחי
    "הזוך העיקר" / כאשר מיואש..
    משנן את זה, בִּבְכִי

    כן הקול השלוו / עוד יושב לי בלב,
    בפינה רותחת צחה
    השֵׁם ריחם / ודור אחרון
    ברב שטיינמן זכה

    'זכותו תגן' / בכיי מנגן
    מתגעגע אליו, נרעד
    רבבות יתומים / אז נותרו הלומים
    חשבו ישאר הוא לעד...
     תגובה אחרונה 
    הם היו שניים, שווים במראה, בנתונים, בשושלת הייחוסין. שני עיזים תמימים, חסרי בינה או יכולת בחירה.

    גובהם זהה, אין בהם כל שוני, אחד מהם נבחר להתעטר, להיות קודש, השני – נבחר להיות טמא, ללכת לעזאזל.

    וכאן השאלה: למה?

    מה מפריד ביניהם? מה המטרה?

    *

    במשך שנים ארוכות היו לי מחשבות והתלבטויות סביב השאלה: מי אני?

    האם אני טובה? האם אני רעה?

    התנגדתי להמן, וגם את הנאצים שנאתי כמובן, אך מחשבה מרדנית היתה עולה בי: ומה אם הייתי נולדת חלילה ביתו של המן? ואם הייתי נולדת חלילה למשפחה גרמנית ועוברת את המסלול של נוער היטלרי ממוצע? גם אז הייתי שונאת? את מי? מה אשמים הרעים שנולדו להיות כאלה?

    האם אני מנסה להצדיק את הרשע במחשבות הללו? לדון אותו לכף זכות? זה מותר?

    השאלות היו קשות, ניסיתי להתעמת מולם.

    מי מחליט מי יהיה רע? מי ייוולד למשפחה של 'רעים' ויקבל חינוך 'רע'?

    מה אשם קים ג'ונג-און שהוא נולד עם נתונים של רודן מושחת ועם חשיבה של רודן ועם אמונות מסוימות וכו'?

    השאלות היו קשות, כי התחלתי לחשוב על הרעים מתוך מקום של – מה היה אם אני הייתי שם? זאת אומרת – דנתי אותם מתוך נקודת מבט ששמה אותי חלילה במקומם.

    התשובה לוקחת אותנו לשני עיזים – אחד מהם נבחר בגורל אקראי להתרסק בעזאזל והשני נבחר להגיע לפסגה הכי גבוהה ולהיות קודש לה'.

    האמת היא שהם חסרי בחירה, ואין כאן חשיבות לא לעז הנבחר ולא לאף אחד אחר.

    יש כאן את בורא עולם, אין טובים ואין רעים, יש את האינטרס של בורא עולם (חלילה, לא אינטרס רגיל כמובן אלא יש את הרצון של הבורא שיהיו חיים מתוקנים בעולמו ונזכה לעולם הבא)

    וכדי שהתוכנית האלוקית תמומש העולם מתחלק לטובים ורעים. יש רוע ורשע והם צריכים להיות מושמדים בעזאזל, לכבוד הבורא יתברך.

    לאנשים שדוגלים ברוע וברשע אין שום דבר בפני עצמם. אין בהם שלילה או חיוביות, הם נבחרו להיוולד לתוך מציאות כזו, גם לאלו שדוגלים בטוב ובחסד, אין שום דבר, אין בהם חיוביות ובטח לא שלילה, הם נבראו לשמש קונם.

    אנחנו באמת כלום, המטרה היא להיות עבדי ה', לחיות בביטחון ובאמונה, להימנע מרגשות שליליים ולהכניס חשיבה חיובית של אמונה בטוב, שמחה, עין טובה וכו'.

    ויחד עם זה לכופף את עצמנו ולהבין שאין בנו שום יתרון כלשהו. אנחנו בלי כלום, והמטרה היא שיהיה טוב בעולם, בשביל זה צריך למחות את עמלק, את הרע - גם בתוכנו.

    ואז – כשהטובים יפסיקו להיות טובים אלא יבינו שהם צריכים לגייס את הרוע ולהיות מתוחכמים נגד הרע – אז גם הרע יפסיק להתקיים ומי שיזרוק את העז לעזאזל לא יטמא, כי גם עזאזל וגם הקודש – שניהם יהיו בעצם קודש כי רק ה' ימלוך.

    כנראה שהדברים אינם פשוטים כמו שהוצגו, הם הרבה יותר רחבים ומשמעותיים, בטח יש הסבר לכל דבר, בכל מקרה כתבתי את הדברים מתוך זווית הראיה שלי.

    חשוב לציין את המסקנה העולה מהדברים:

    כשעם ישראל בכו במדבר בגלל חטא המרגלים ונענשו, הם לא היו רעים.

    הם היו אנושיים, הם התנהגו באנושיות. גם הבורא לא כעס עליהם, העונש הוא התוצאה.

    אין אדם שהוא 'צדיק' ואדם שהוא 'רשע'.

    יש התנהלות שמובילה חלילה לאבדון, זו התנהלות שבדרך כלל נעשית מתוך אנושיות טובה, בלי מחשבה, מתוך אינסטינקט. בדרך כלל כולנו סובבים שם, במקום האנושי הזה, מדברים מתוך הרגל, מרגישים רע כל היום גם כשממש טוב לנו, מחפשים לעלות עוד ועוד, לזכות, להרוויח ושוכחים להנות מהרגע, מהטוב שיש לנו כבר עכשיו.

    ויש התנהלות שמובילה לחיי עולם הבא, זו ההתנהלות בה אנחנו משקיפים בעיני השכל התכליתי: מה יצא לנו מכך? מה המניע? מה המטרה? מה בורא עולם מצפה מאיתנו ברגע זה? זו התנהלות בה אנחנו מבקשים עזרה מאת הבורא יתברך שיכוון אותנו לדרך הטובה, זו התנהלות בה אנחנו כל הזמן מחפשים את האיזון בין הרצון (האנושי) להרוויח רווח אישי מכל דבר, לבין הרצון האלוקי שחפץ שנחיה בטוב, נתרום לסביבה ונזכה גם להיתרם.
    ילד דני

    סוזוקי מקרטעת,
    זה מה שנשאר להם, מכל הירושה שלהם מסבתא.
    את הכל הם מכרו, לממן טיפולים שאולי יאריכו חיים ולו במעט.
    לדני היו כמה חלומות:
    1. שאמא תחיה
    2. שאבא יהיה שמח
    3. ללכת לגן החיות
    החלום הראשון נטמן באדמה יחד עם הקבר שחפרו לאמא.
    השני לא היה נראה אפשרי ליישום, אבל דני ניסה בכל זאת,
    הוא החליט להיות הילד הכי טוב שהוא יכול, אולי ככה אבא יחזור לחייך.
    החלום השלישי היה תלוי רק באבא, והוא קיווה שאולי הוא יתגשם.

    יום אחד היה מבצע בכיתה של דני, דני ידע שהוא ינצח בו, ואבא יהיה שמח,
    הוא יחבק אותו חזק חזק, ויקרא: "מי הילד הכי אלוף בעולם?"
    ודני יצעק הכי חזק שהוא יכול –"דני"
    ואבא יאמר: "נכון ילד חכם שלי, אתה הכי אלוף שיש."
    דני הלך יום יום לספריה, הוא קיווה לקרוא כמה שיותר ספרים,
    ושהספריה תיסגר הוא יחליף הביתה ספרים, כך שבטוח שהוא יהיה מי שינצח, במבצע של הקריאה.
    שבוע וחצי עברו, ודני זכה.
    אז הוא הגיע הביתה וצעק: "נחש מה, אבא? ניצחתי בביה"ס. מקום ראשון."
    ואבא חייך, חיוך גדול יחסית, אפילו ראו לו את השיניים.
    דני החליט שהחלום השני התגשם ועבר לשלישי.
    אבא ודני נסעו לסאפרי ברמת גן, הסוזוקי חרחרה לאורך כל הדרך, אבל הם הגיעו בשלום.
    זה היה פרס על הזכיה, ודני היה מאושר.
    הם טילו בין הכלובים. צבי ים שחו להם במים, כדי להגיע להיפופטם כבר היה צריך ליסוע.
    אבא ודני עלו על הרכבת, שאיתה מטיילים בשטח של כל הספארי.
    דני צעק: "אבא, הנה טווס", ואבא הנהן לעברו,
    ואז היה פיל ענק, ודני חשב שהפיל הזה הוא הדבר הכי גדול שאי פעם ראה.
    אבא בכלל לא הסתכל, הוא היה שקוע בלבהות באנשים שנסעו איתם בקרון.
    ואז הוא ראה-
    לביאה ענקית ישנה, והגורים הקטנים שלה נמים מתחת לזרועותיה.
    דני ידע שהוא ילד גדול, ולבכות זה דבר שמותר לעשות רק כשמאד עצוב.
    אבל הוא לא הצליח להתאפק.
    הוא ידע שעצוב לו מאד אפילו שמגשימים עכשיו את החלום שלו.
    והם המשיכו ליסוע, ילד ואבא.
    משפחה שבורה, חסרה.
    ודני ידע שהוא יגדל והוא יהיה הלביאה במשפחה הקטנה שלהם,
    הוא ישמור עליה, כמוה.
    הוא ילחם כמוה, בשביל אבא שלו.
    הוא לא יתן שיקרה לו משהו עצוב יותר.


    לדמותם של כל אותם ילדים. שהופכים כמו דני- לילדים הוריים, וההשפעות מהדהדות לטווח ארוך...

    להשלכות היפוך התפקידים, לפיו הילד מקבל על עצמו את תפקידי ההורות, שתי פנים עיקריות; מצד אחד, יש בהורות של ילדים אמפתיה ואחראיות, הילד יכול להרגיש את האחר ומגיע ליכולת זו בשלב מוקדם. מצד שני, כשהאחריות והסמכות שניתנות לו הופכות להיות תלותיות, הן פוגעות בהתפתחותו האישית, גוזלות ממנו כוחות או מביאות אותו למקום שאין הוא אמור להיות בו, שכן ילדות אמורה להיות נטולת אחריות.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: 28 people28 //
    5 תגובות
  • 667
  • קטע ישן שכתבתי עם פרוץ המלחמה
    אשמח לביקורת בונה כי הכתיבה שלי עוד בוסרית מאוד ורק לאחרונה התחלתי לכתוב
    מקווה שתהנו:


    הדרומית שקרובה לגבול- מיד עם צאת השבת והחג קיבלה היא עשרות טלפונים ששאלו את בסדר מה היה בחג ומה את צריכה ולאן תתפנו ומה תעשו היא נאלצת לדווח על כל שינוי במצבה עקב דאגתן של חברותיה ולעדכן לאחר כל אזעקה שהיא שרדה את היירוט או הנפילה האחרונה אפילו אם הטיל נפל 100 ק"מ מביתה.

    החרדתית- זו שעל כל התרעה שהיא שומעת לאמשנה אם זה ברדיו בטלוויזיה נופל לה הלב והיא נכנסת ללחץץץץ כבר כשהחלה המלחמה הלכה היא לקנות 80% מהסופר כדי שאם תהיה אזעקה מאשקלון היא תהיה מוגנת לא משנה שאין לה מה לעשות לאחר המלחמה עם 70 שימורים של מנגו היא גם קנתה את כל תכולת חנות מוצרי התאורה שליד ביתה כולל תאורת חירום ותאורת לילה ועוד העיקר כדי שהיא לא תתיקע.

    המעודכנת- היא מחוברת כמו באינפוזיה לכל אתרי המידע על המלחמה עד כדי כך שהיא יודעת דברים לפני שערוצי החדשות יודעים כמו הרגו להם בכיר בעזה לא משנה שזה מה שקורה שם כל יום כל היום היא מודכנת איפה יש טילים היא גם בטוחה שכל הצפון וכל הדרום מסוכנים למרות שתכלס רק האזורים שליד הגבול מסוכנים היא גם הגורם המציק לחברותיה מהדרום מהצפון ומהמרכז שאחרי כל נפילה היא מתקשרת אליהן אפילו אם זה ב2 בלילה רק כדי לעת אם הם בסדר.

    הלא מתמצאת- בתקופת המלחמה היא מכירה ערים ומקומות חדשים רק לפי התרעות פיקוד העורץ בנינו מי ידע על רעים ואיבים לפני המלחמה טיפוס זה אינו יודע שיש עיר כזו אופקים והיא בדרום מבחינתו אילת זה בצפון ובאר שבע במרכז אז מזל שיש טילים שיעזרו לטיפוס זה למקם את עצמו.

    הצוחקת מהמצב-זו שכל בדיחה וסרטון מצחיק שמעלים לרשת היא יודעת ומייד דואגת היא לשלוח אותו לחברותיה כמו אסור לאכול אבטיח כי הצבע שלו הוא כמו צבעי הדגל של החמאס היא גם אומרת לחברתה החרדתית נפל טיל וחברתה בחרדתית מייד נכנסת לממ"ד ןאז שואלת איפה בעזה עונה לה חברתה הצוחקת וצוחקת עליה.

    המדומיינת- זו שבטוחה שזהו מחר משחררים את כל אסירי החמאס לעזה ומפציצים אותם איך שהם נכנסים לעזה ואז יום אחר כך כל עזה נקייה מערבים והיא נהיית שלנו והיא כבר קונה לה קרקע בעזה ליד הים כדי שיהיה לה נוף
    ואיזה כיף יהיה לגור בעזה.

    המתנדבת לחיילים- היא כל יום מכינה אוכל בכמות שתספיק לחיילים לעוד 20 שנים שיתגלגלו בתוך עזה מכל כמות האוכל שהיא תביא להם היא נוסעת לכל בסיס בכל חור לא משנה כמה קשה להגיע לשם.





    האמיצה- זו שעם כל אזעקה יוצאת לבחוץ לראות את היירוט וכמובן גם לצלם לחברותיה למען יראו ישמחו אף הן למורת אמה הלחוצה בממ"ד שמשכנעת אותה להיכנס אך היא בשלה.
  • 386
  • תָּמִיד הִרְגַּשְׁתִּי אוֹתְךָ שָׁם
    עָמֹק
    בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי

    רָאִיתִי אוֹתְךָ שָׁם
    וְגַם כָּאן
    יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה דּוֹאֵג לִי
    אוֹהֵב אוֹתִי

    הָיִיתָ לִי כְּמוֹ כְּתֹבֶת
    לְדַבֵּר
    לִשְׁפֹּךְ מָה שֶׁעוֹבֵר

    אֹזֶן קַשֶּׁבֶת
    מִתְעַנְיֶנֶת
    תָּמִיד כְּמוֹ חָבֵר
    הָיִיתָ אִתִּי


    פִּתְאוֹם הַחֹשֶׁךְ בָּא
    בֵּינֵינוּ
    כְּמוֹ חָתוּל שָׁחֹר

    אֵיזֶה הַר שֶׁגָּבַה
    הִרְגַּשְׁתִּי
    זָרוּק בְּאֵיזֶה חֹר
    בֶּאֱמֶת לְבַד

    מְנַסֶּה לְהַרְגִּישׁ אוֹתְךָ
    וְרוֹאֶה
    שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה מַחְסוֹם

    לִהְיוֹת קָרוֹב אֵלֶיךָ
    אָהוּב
    כְּמוֹ אֶתְמוֹל וְשִׁלְשׁוֹם
    אַךְ מַרְגִּישׁ בָּדָד


    רוֹאֶה אוֹתְךָ מִתְנַכֵּר
    עוֹיֵן
    הָעוֹלָם שֶׁלִּי חָרֵב

    לֹא רוֹצֶה לְשַׁקֵּר
    לְעַצְמִי
    שֶׁאַתָּה עֲדַיִן אוֹהֵב
    מְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ

    אֵין לִי עִם מִי לְדַבֵּר
    סַחְנַשִׁי"ם
    מָה שֶׁעוֹבֵר עָלַי כָּאן

    לֹא מְחַפֵּשׂ חָבֵר
    בִּמְקוֹמְךָ
    דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִכָּאן
    רוֹצֶה אוֹתְךָ


    אַבָּא
    הַדִּבּוּר לֹא זוֹרֵם לִי
    אַתָּה רָחוֹק וְזָר לִי
    כָּכָה נִרְאֶה לִי
    אָז אַבָּא תַּרְאֶה לִי

    אֶת הָאַהֲבָה שֶׁלְּךָ
    אֶת הַדְּאָגָה שֶׁלְּךָ
    שֶׁאַרְגִּישׁ בַּחִבּוּק שֶׁלְּךָ
    לִהְיוֹת שׁוּב שֶׁלְּךָ

    שֶׁאוּכַל
    לְדַבֵּר כְּמוֹ פַּעַם
    וְאָז בֶּאֱמֶת
    אַרְגִּישׁ
    וְאֵדַע
    שֶׁגְּאֻלָּתִי בָּאָה
    וְנִכְאַבְתִּי אֶת עַרְמִימוּתִי
    נִשְׂרַפְתִּי בְּשִׁקְרִי הֶעָרוּם
    בַּכֵּנוּת בָּהּ דִּבַּרְתִּי
    בִּשְׁעוֹן הַחוֹל שֶׁבִּתְמִימוּתִי מִלֵּאתִיו סֻכָּר

    וְנִכְוִיתִי מִמָּה שֶׁלֹּא הֵעַזְתִּי לוֹמַר
    מִמָּה שֶׁבְּכָל זֹאת זָעַקְתִּי
    מִן הַטּוֹב
    מִן הַמּוּטָב

    נִכְאַבְתִּי כִּי יָדְעוּ אֲנָשַׁי אוֹתִי
    וְלֹא הָיָה בִּי מָקוֹם לִקְרָאתָם
    נִכְוֵיתִי כִּי יָדַעְתִּי אֲנִי אוֹתָם
    וּבָהֶם תָּמִיד הָיָה מָקוֹם לִקְרָאתִי

    וְלֹא הָיִיתִי אֲנִי כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ בַּחֲרַךְ
    לֹא הָיִיתִי כִּי לֹא הָיְתָה אֲנִי
    וְלֹא הָיוּ הֵם שֶׁאַכִּיר בְּטִיבָם
    לֹא הָיוּ כִּי הָיִיתִי פֻּרְקָן מְאֻפָּק



    עַד אֲשֶׁר נִפְעֲרָה בִּי תְּהוֹם עֲצוּמָה
    כָּל חַיַּי הִתְרוֹקְנוּ לִכְדֵי טֶנֶא אֶחָד
    וְהוֹתִירוּ בִּי עֶצֶב אָפֹר
    כֵּהֶה וּמְעֻרְפָּל

    וְהוּא עָלָה וְעָלָה בִּמְמַדָּיו
    עָלָה עַל גְּדוֹת הָאָדָם
    וְגִלָּה אוֹתוֹ
    וְגִלָּה אוֹתִי

    וְיוֹתֵר לֹא הָיָה בִּי עֶצֶב
    וְהָיִיתִי אֲנִי בִּי
    וְהָיָה בִּי מָקוֹם לִקְרָאתָם
    מִפְּנֵי שֶׁהִמְתִּינוּ עֲבוּרִי

    מִפְּנֵי שֶׁלָּחֲשׁוּ
    וּפָרְמוּ נִשְׁמָתִי
    וְהָיוּ וְהָיִיתִי
    סִכּוּי

    מִפְּנֵי שֶׁהָיִיתִי סִכּוּי.
     תגובה אחרונה 
    נמצא רשום בפנקסי הבלוי
    דבר ממש ממש לא פופולרי, והחלטתי לפרסם אותו כדי לבחון את האומץ שלי, וגם מעניין אם אי מישהו יזדהה עם הרעיון


    ִִִִִִ ִ ִ ִ ִ לצחוק אמרתי מהולל


    אמנם משבחים את הצחוק וממליצים עליו והוא יפה לבריאות וכו וכו, אבל בעיני הוא מצב לא תקין, מין עוית כזו, מצב תודעה משובש,

    מתי צוחקים? כשמוצאים סתירה פנימית, כשמישהו מתבזה, כשפרה מפוארת נשחטת.



    כשמתארים את השטן או את מלאך המוות תמיד הם צוחקים.

    הרוצחים הסאדיסטיים צוחקים,

    הסוטים צוחקים,

    אם תרצו לבקש עזרה מאלמוני ברחוב תפנו לזה שצוחק או לזה שרגוע?



    אני אומר לכם בתור אחד שההומור מלווה אותו כל החיים, סוג של ליצן חצר, אנחנו הצחקנים מרגישים רע עם עצמינו.

    אחרי מסיבה של צחוקים אנחנו מרטיבים את הכר.



    אולי זה מועיל בתור תרופה זמנית, כמו כימותרפיה שמחסלת תאים רעים אבל אינה מבחנת בין צדיק לרשע ויאכל חצי בשרו.



    אנשים מאושרים באמת אינם מסוגלים לצחוק,

    כשאתה בשלווה עמוקה אפילו לחייך זה קשה.

    קומדיות ובדיחות הן כמו כל התאוות שמציפות אותך לרגע בדופאמין, ואחר כך מערכת העצבים שלך מותשת, ואתה מרגיש ריק ואובדני.

    כן, כמו בספור הידוע "אני הוא אותו ליצן".



    שמחה?

    שמחה זה משהו אחר לגמרי.

    ג'רי העיף את הקרפדה בבעיטה מוצלחת יחסית הישר אל תוך כוסו האדומה של טום, טום בלע את הקרפדה אגב כמה לגימות הגונות מהנוזל הוורדרד שהיה בכוסו. אל תשאלו איך בדיוק הקרפדה הצליחה לפלס את דרכה בחלל הצר שבקשית הצהובה, אך עובדה! הקרפדה הצליחה להקפיץ את גופו של טום, כך שהפעם טום באמת לא היה יכול להבליג. כאילו שבכל פעם טום אכן הבליג, אך נניח לזה...
    טום נטל את האלה הצהובה בידו, והחל חובט בזעם בראשו של ג'רי האומלל, ג'רי לא נשאר חייב, וגייס לעזרתו את כל צבא הנמלים שירעידו את טום, שלא יעלה בידו דקת מנוחה.
    ג'רי נטל בידיו את המגרפה הירוקה, ובעזרתה הצליח להעלות את צבאו לראש העץ, הם כבר ידעו איך להתנהל שם, הערסל של טום כבר לא יהיה כזה נוח, ג'רי חייב להגיע למשוואה כל שהיא אל מול טום. שטום ידע שג'רי הוא נחש. לא סתם עכבר. נוקם ונוטר כנחש.
    טום התעורר מרבצו אגב נענועים חזקים ביותר, וכבר החל גופו רוחש נמלים, טום התנער מהם בקפיצה, נטל בידו את הדלי הכחול, והחל חובט בנמלים אחד אחרי השני, לכל אחד מהם מכת מוות. סביבותיו של טום מלאו בגופות נמלים, כל מה שנותר לו הוא רק לחסל את ג'רי בעצמו. באמת לא הרבה עבודה.
    טום ניגש לג'רי עם סכין הקצבים שלו, והחל לנסר את גופו של ג'רי, ג'רי מתייסר אך מרוצה, נאנח וצוחק, הצלחתי להרגיז את טום!!!
    לפתע טום נעצר בבהלה. רגע. אם אחסל את ג'רי לא יהיה לי עם מי לריב. טום היה נחוש. על אתר הוא עזב את ג'רי המתייסר לנפשו, והלך לישון שנת ישרים על הערסל שהספיק להיתפר מחדש בינתיים. באמת לישון. לא לשחק אותה ישן.
    כדי שיהיה לג'רי מספיק זמן להתארגן. שג'רי ישיג ציוד חדש, לוחמים חדשים, ואולי, אולי כעת ג'רי יביא אפילו את הבולדוג שיעזור לו.

    אולי.

    אולי בפנטזיה טום לעולם לא מצליח על ג'רי, אבל המציאות עולה על כל דמיון...

    ימים יגידו.

    כשהמציאות דוקרת...​
    בס"ד

    כמו בנקישת אצבע, הגשם הראשון מתחיל לרדת. בריקוד נועז, הוא מטפטף על צללי מנורות הרחוב, מאורר את הלילה. בדואט קליל, הוא מקפץ על גג תחנת האוטובוס, ואחר כך מתגלגל ממנה ויוצר שלוליות מבריקות על גבי המדרכה.

    רובם של תחנות האוטובוסים ריקות. הרי מועטים האנשים שיחכו לאוטובוס בשעה בה קווי היום האחרונים מתחלפים בקווי לילה.
    אחד מאותם מעטים הוא אברהם גוטליב.

    שקית קטנה אחוזה בידו האחת ומקל ההליכה שלו בידו השנייה. ניגון שליו מתעלה מקולו הצרוד, ואצבעותיו הקמוטות תופפות בעדינות.

    ביתו אינו רחוק כך כך מתחנת האוטובוס, אך בגילו גם מחצית השעה הליכה אינה דבר קל. למעשה, הדרך קשה עד כדי כך שהוא ממשיך לשבת בתחנה, גם אם קיים סיכוי מכובד שקווי היום סיימו את עבודתם והוא יאלץ לחכות שעה שלימה לקו הלילה הראשון.

    ניגונו העליז ממשיך להסתלסל כשהדקות חולפות, מול הכביש הדומם.
    אך לבסוף אורותיו המסנוורים של האוטובוס דוהרים על הכביש.

    "נהג!" מר גוטליב מזנק כשהאוטובוס כמעט ומדלג על התחנה, ונשימתו משתחררת רגע לאחר מכן, כשהנהג עוצר.

    "לאן אתה צריך?" שואל הנהג, משל הוא נוהג במונית.

    "קו 31" עונה גוטליב בהיסוס.

    "עלה." מפטיר הנהג, פוזל לשעונו.

    וגוטליב עולה,
    והנהג דוהר.
    הוא חולף על פני התחנות במהירות, בקושי מפנה אליהם את מבטו. ביד בוטחת עוקף ופונה חדות, מתיז שלוליות קלות.

    וגוטליב קם בשלווה, מספיק ללחוץ על כפתור העצירה רגע לפני שהנהג יחלוף ברגע על פני התחנה.

    "תודה רבה," אומר מר גוטליב, מביט על ביתו השוכן מעל המרכז המסחרי בעוד דלתות האוטובוס נפתחות.

    הנהג מהנהן בראשו, "מה השם?" הוא זורק את השאלה לחלל.

    "אברהם" עונה אדון גוטליב.

    "אברהם, אני מנחם. עיצה שלי, רבי אברהם" הנהג מסדר את כיפתו בקרחתו "בפעם הבאה תלך לתחנה מוקדם יותר, לא כל אחד יעצור לך בשעה הזאת".

    אדון גוטליב מחייך ברוחב "אבל אתה עצרת, שוב תודה".

    והוא יורד מהקו, פוסע אל ביתו בנינוחות.
    ...
    "אוווו תראו מי בא!" יעקב כ"ץ קורא לעבר קו 71 הנעצר במסוף "לקחת ת'זמן, אה?"

    האוטובוס נדמם, והנהג יוצא. "מה נשמע, קובי?" הוא שואל, אך יעקב בשלו.

    "ראינו שיצאת מהמסלול הרגיל שלך לאיזור שמה ליד הקניון. קפצת סוף סוף למאפייה שאמרת לך? מה קנית שם? בורקסים? משהו מתוק?"

    "כן..." מחייך מנחם של קו 71, מסדר את כיפתו בקרחתו "משהו מתוק."



    לסיפורים קודמים בסדרה:
    סביבון
    צלילים של בוקר מעורב ירושלמי

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה