קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 754
  • אין דבר מעצבן יותר מזה שלא יורדים לסוף כוונת המשורר (האמת יש, אבל לרוב הדעות זה אחד הדברים המעצבנים) ולכן חשוב לי להבהיר ש
    1. בוץ ונפילה נשמע כמו משהו ממש נורא, ובכלל השיר נשמע ממש נורא, אבל האמת היא שהוא ממש טוב, והמילה בוץ רק באה לסמל הפך מזוהר
    2. נפילה זה לא בהכרח נפילה כואבת, ולא אליה התכוונתי, אלא נפילה זה כל דבר שהיה גבוה והפך לנמוך; נפילה במוטיבציה, נפילה במצב רוח, וכן הלאה
    3. בחרתי (בעצם בחרתי זה אף פעם לא מילה טובה לשירים, כי שירים בדרך כלל נכתבים ממלא מילים שנשלחים כנראה משמים, ומה שצריך זה רק ללקט את המילים עוד לפני שיברחו) אז נכתבו, מילים קצת דרמטיות ומוקצנות, אבל זה רק כדי שהרעיון יהיה ברור
    ו 4. השורות אמנם ארוכות, זה כי לא מצאתי חלוקה הולמת, ככה שזה די במכוון

    אה כן, ונחוץ לציין שהשיר נכתב לצורך ממש מסויים, אז התלבטתי מאודד אם להעלות אותו לכאן, אבל אחרי שקבלתי את אישורה של פלונית שיש כאלה שלא יצמיחו קרניים בגלל הסגנון המוזר קצת- הוא עלה



    אלופת העולם
    וְרָצִיתִי לָקוּם, אָמַרְתִּי אֶהְיֶה הַטּוֹבָה בַּיְּקוּם, אֲשַׁנֶּה ת'עוֹלָם וְאַרְאֶה לְכֻלָּם, שֶׁמִּי שֶׁנִּכְשָׁל מִתְחַשֵּׁל - לֹא נֶחֱשָׁל, וְלָקוּם כְּמוֹ גָּדוֹל זוֹ מַמָּשׁ אַלִּיפוּת אָז פָּשׁוּט, קַמְתִּי! בְּרֹב כִּשָּׁרוֹן... וְזֶה בִּמְקוֹם לְהַחֲלִיק בַּמִּדְרוֹן אֲבָל אָז שׁוּב נָפַלְתִּי... וְעַז הַשִּׁבְרוֹן, הִתְחַפֵּר בְּלִבִּי שֶׁהָפַךְ לִקְרָבִי, שֶׁנִּהְיָה מְלֻכְלָךְ, הִפּוּךְ שֶׁל מַלְאָךְ, הָיָה קְצָת רוֹעֵד... וקודר ופוחד... זֶה הָיָה מְיָאֵשׁ, וְנוֹרָא מְתַסְכֵּל כִּי "עַם יִשְׂרָאֵל, בַּמַּיִם - בָּאֵשׁ לֹא נוֹבֵל - רַק כּוֹבֵל ת'יֵאוּשׁ בְּתוֹךְ תָּא; הוֹרֵג ת'יֵאוּשׁ מָשָׁל הוּא יַתּוּשׁ, לֹא נִרְתַּע, לֹא נִרְתַּע... וְאַף בְּעָתָה, לֹא תִּגְרֹם לִשְׁבִירָה", כָּךְ אָמְרוּ לִי אֵי אָז אֵי שָׁם בַּכִּתָּה, אָז רָצִיתִי קוּם אָמַרְתִּי אֶהְיֶה הַטּוֹבָה בַּיְּקוּם... אֲשַׁנֶּה ת'עוֹלָם וְאַרְאֶה לְכֻלָּם, שֶׁמִּי שֶׁנִּכְשָׁל מִתְחַשֵּׁל - לֹא נֶחֱשָׁל, וְלָקוּם כְּמוֹ גָּדוֹל זוֹ מַמָּשׁ אַלִּיפוּת אָז פָּשׁוּט, קַמְתִּי! בְּרֹב כִּשָּׁרוֹן... וְזֶה בִּמְקוֹם לְהַחֲלִיק בַּמִּדְרוֹן אֲבָל אָז שׁוּב נָפַלְתִּי... וְעַז הַשִּׁבְרוֹן, הִתְחַפֵּר בְּלִבִּי שֶׁהָפַךְ לִקְרָבִי, שֶׁנִּהְיָה מְלֻכְלָךְ, הִפּוּךְ שֶׁל מַלְאָךְ, הָיָה קְצָת רוֹעֵד... וקודר ופוחד... זֶה הָיָה מְיָאֵשׁ, וְנוֹרָא מְתַסְכֵּל כִּי "עַם יִשְׂרָאֵל, בַּמַּיִם - בָּאֵשׁ לֹא נוֹבֵל - רַק כּוֹבֵל ת'ֵאוּשׁ בְּתוֹךְ תָּא; הוֹרֵג ת'יֵאוּשׁ מָשָׁל הוּא יַתּוּשׁ, לֹא נִרְתַּע, לֹא נִרְתַּע... וְאַף בְּעָתָה, לֹא תִּגְרֹם לִשְׁבִירָה'", כָּךְ אָמְרוּ לִי אֵי אָז אֵי שָׁם בַּכִּתָּה, אָז רָצִיתִי לָקוּם אָמַרְתִּי אֶהְיֶה הַטּוֹבָה בַּיְּקוּם, כָּל אֶחָד הוּא יָכוֹל....
    וּבַפַּעַם הַמֵּאָה הִרְגַּשְׁתִּי עוֹף חוֹל!!!
    בהנחה שתהיתם, המאמר הזה לא יעסוק בקידום מיחזור ואנרגיות מתחדשות, אלא בתכנון מוקדם ומחושב של הסביבה בה קורה הסיפור שלנו. תכנון סביבתי מוצלח יכול גם להקל ולזרז את עבודת הכתיבה וגם לספק תוצאה משובחת יותר. מדובר בהשקעה חשיבתית פשוטה ומשתלמת שרק צריך להשתמש בה נכון. מהו השימוש הנכון? הנה המדריך.

    במאמר זה נסקור את חשיבותה של נוכחות סביבתית בתוך סיפור, כיצד נבחר סביבה אופטימלית, ואיך נשבץ אותה בתוך הסיפור.

    הגנת הסביבה
    במקום לבנות סביבה תוך כדי תנועה, או גרוע מכך להתעלם ממנה לחלוטין, השיטה העדיפה היא לבחור מראש סביבת זמן וסביבת מיקום, ובתוך הסביבה המגודרת לבנות את מרכיבי הסיפור, דמויות, עלילה, סצנות, בעיות, פתרונות ומסרים.

    נראות של סממני סביבה בתוך סיפור משפרת את חוויית הקריאה, ומוסיפה אוטנטיות אמינות והזדהות. יש הבדל תהומי בין סיפור שקרה בשטיבלאך ללא שם, לבין זה שקרה באיצקוביץ, בחדר הראשון מימין, בין מפגש של מעליבה ונעלבת בחנות בגדים עם שם מומצא לבין אותו מפגש בדיוק ב'קידי-שיק'. לכן יהיה זה צעד נבון למקד את הסיפור אל סביבה ספציפית וברורה.


    החדר הראשון מימין, בית הכנסת איצקוביץ, בני ברק. צילום: שלמה מור.

    מיקוד
    הסביבה בה אנו עוסקים בנויה סביב שני צירים ראשיים ושלובי זרוע: תאריך וכתובת.

    מלבד בחירת התקופה, כדאי מאוד להיצמד למקטע ספציפי מתוך לוח השנה, עונה, חודש, אולי חג, ואפילו חלק בשבוע, חול, שישי, שבת או מוצ"ש. עוד יותר? לרדת לרזולוציה של שעות, לא 15:23, אבל כן מודעות למה קורה בחוץ עכשיו, ילדים רודפים אחרי הסעות בשמונה בבוקר או אמהות מוחאות כפיים ליד מגלשות אחה"צ.

    באשר למיקום, לא די בבחירת חבל ארץ, דרושה החלטה ברורה לגבי אופי המקום, פריפריה או מרכז, בית או רחוב, בית כנסת או מרכז קניות, חדר מדרגות מלוכלך או תחנת אוטובוס שוממה, חדר המתנה של טיפת חלב או חוף ים הומה רוחצים.

    אוסף ההחלטות האמיצות האלה הוא מחולל השראה פלאי, זמין וזול, פותר בקלות מצבי יובש קיצוני. אחרי שהזמן והמקום הוגדרו מראש לפרטים, חצי מקצוות החוטים כבר מוכנים לאריגה. עם החצי השני תסתדרו בכוחות עצמכם. בכל זאת, על מה אתם מקבלים כסף.

    בקטלוג גס אפשר לסמן שלוש קטגוריות ובסדר יורד: סביבה מוכרת, סביבה נגישה ללמידה, וסביבה זרה.

    סביבה מנוכרת
    במקום האחרון והלא פופולרי נמצאת הסביבה הזרה. אם לרוע המזל בחרתם קהל יעד עקשן שמתפשר רק על סיפור מתקופות נשכחות עם דגש על פינות תבל נידחות, תמצאו את עצמכם מנסים להתמקם במדגסקר ב-1940, שם ראשי קהילה יהודית זעירה מתכנסים לישיבה דחופה בעקבות השמועות על תכנית נאצית להגליית כל יהודי אירופה אל האי.

    ככל הנראה יש בידיכם מידע דל על איך נראים בית, בית כנסת, ויהודים במדגסקר של אז, מן הסתם גם לא ידעתם שבישיבת נכבדים כזו היה מקובל להגיש מאפה וניל. תרשו לי להעריך שתחת הכותרת יהיה רשום 'אנטננריבו, מדגסקר, 1940', כל שאר המאפיינים שיופיעו בסיפור יהיו פרי המצאה ועמל ויוכלו להתאים באותה מידה לסנטיאגו דה צ'ילה, בירת צ'ילה כמובן, ב-1880.

    סביבה מוכרת
    ברור אם-כן שהסביבה המוכרת זוכה לעליונות, ההיכרות המעמיקה מאפשרת לכותב לחוות את הסיפור באופן מוחשי הרבה יותר, וכך גם הכתיבה וההשראה מתפקדות ללא הפרעה. הבאג מסתתר בביקושים.

    כמה מתסכל שלקוראים וגם לעורכים למיניהם יש דרישות, לא נאה להם לקרוא סיפור על המתרחש שבוע שעבר תחת חלון ביתי במודיעין עילית, הם מחפשים ערך מוסף, חשוב להם להפוך לחכמים יותר דרך חומרי הקריאה שהם צורכים, הם מתעניינים דווקא בלא מוכר ובעיקר במה שטרם נכתב.

    הבשורה הטובה היא שיש לנו ב"ה מלאי לא מוגבל של תמונות רקע שיכולות לשמש כסביבה נהדרת.

    כולנו יודעים איך נראה אולם חתונות. חוץ מהזוג המאושר שבסוף הערב עולה על מונית מלאת מתנות, קורים עוד דברים מדי ערב בארמונות חן.

    מלצרים לבושי שחורים נושאים מגשים שנשאר בהם רק שניצל, מבטי קנאה לשמלות של הצד השני, קרובת משפחה מזרוחניקית שהגיעה בזמן הנקוב בהזמנה, זקן למחצה אוטם אוזניים משאון ההגברה, מעגל מבוגרים איטי, דוד תימני מפזז עם בקבוק על האף, ילד לבוש מחלצות ישן על שני כיסאות, חניון עגלות עמוס בכניסה לנשים, שוויגעריות שואלות כלות שאלות חודרניות, שוויגעריות לעתיד שולחות בכלות מיועדות עיניים חודרניות, כלות מיועדות דורכות עם עקב מחודד על ציפורניים חדרניות, קשישה יורדת ממונית ופקק ארוך צופר, דור הולך ודור בא וילדים עדיין יוצרים קוקטיילים מזעזעים של קולה ומיץ תפוזים, עדת משתוקקים מקיפים רב נערץ, ולא לדבר על האחות של הכלה שמשום מה לא הגיעה ואף לא יודע למה.


    קולה ומיץ תפוזים, ארמונות חן, בני ברק. צילום: Itzhak Kahlon.

    אנחנו יודעים גם איך נראה בית קברות, סופרמרקט, טמבוריה בערב פסח, המון צובא על אוטובוס חזור מהכותל בחול המועד, איסוף מוצרים במשנת יוסף, כיתה בדרך לטיול שנתי, הכנסת ספר תורה, גני יהושע, שדה תעופה, ממ"ד, בנק, שיעור דף היומי, תחנת רכבת הומה, בית החלמה, ובלי סוף פלשבקים חינמיים שהחיים מספקים לנו ללא הפסקה. לנו רק נשאר לבחור פריים ולספר את הסיפור שלו.

    הבשורה הפחות טובה היא שאיזור הנוחות לא יכול להוות פתרון מושלם, גם כי הולך ונעשה צפוף שם ככל והסביבה המוכרת לנו מוכרת לסופרים מתחרים ולקוראים הצמאים שלהם, וגם כי ללקוחות ולמערכות יש חליל משלהם והוא מוציא לפסח מוסף סיפורים על פסח בימי מלחמה.

    סביבה נלמדת
    מה נפלא אם הידע ההיסטורי שלכם נמצא בכושר שיא, הוא זוקף לטובתכם ולטובת הקוראים שלכם יתרון חשוב. אבל אם אנחנו דווקא נאמר בעדינות, נהנים מיתרונות אחרים, כאן עומדת למבחן יכולת הלמידה שלנו.

    האם השבי המצרי נמצא בהישג יד? יש לנו ספר/סרט שישתף אותנו במספיק ידע איך נראה מאהל שבויים, על מה ישנים, מתי קמים, מה אוכלים ולובשים, על מה מדברים? אם יש לנו דרך לחוות את שנות ה-70, לדעת כמה שיותר על שיח, ריגושים וחידושים דאז, מחלוקות וקונפליקטים, תספורות אופייניות ומשלחי יד, בסוף עבודת המחקר, יתקבל מצע סביבה ראוי לשמו, נוכל לשבץ את המידע שלמדנו בתוך הסיפור שהמצאנו, ומרבית הקוראים יראו בנו אשפי היסטוריה.


    שבויים מהשבי המצרי שבים ארצה, תמונה מתוך אתר הארץ.

    רוב ההיסטוריה כתובה ברמת אמינות כזו או אחרת, וניתנת ללמידה. אבל למידה דורשת משאב יקר שנקרא זמן, והרבה פעמים גם משאב נוסף זול יותר שנקרא כסף, ולכן האפשרות של סביבה נלמדת, נמצאת רק בעדיפות השנייה, אבל היא נמצאת.

    יש עוד קטגוריה שלא רציתי לדבר עליה, וזו הסביבה המומצאת, בהנחה שהקוראים שלכם לא מאוד אינטליגנטים, זה עלול לעבוד. אל תגידו שאני המלצתי.

    עד כאן המדריך שלנו להלילה. מאחל לכם תמיד סביבה איכותית ומהנה, ומינימום דריכות על ציפורניים חודרניות.

    לעוד מדריכים שלי:
    אני רוצה להזמין אתכם איתי לישיבה קטנה בשכונת בית וגן, ירושלים לפני מספר שנים.

    אם תסתכלו חזק על השולחן הקדמי, בספסל הראשון מימין.

    תראו בחור יושב וחושב, כל כך חזק שהוא מזיע כולו.

    אחרי כמה דקות הוא מוציא דף ועט, ורושם משהו.

    שלש מילים, לרוחב הדף, בגדול.

    הבחור הזה הוא אני!





    על הדף היה כתוב "רק ADHD יכול "

    למפרע מסתבר, שהמשפט הזה שינה את פניו של העולם.

    יש לי חלום, שביום מן הימים כל אותם בעלי ADHD יבינו את ערך האוצר שיש להם בידיים.



    בינינו מסתובבים להם אלפי אנשים מדוכדכים על גורלם שהם זכו להיות בעלי הפרעת קשב וריכוז.

    אבל לא כך הם פני הדברים, האנשים הללו שמסתובבים בינינו הם פצצת פוטנציאל!

    כל אחד ואחת ממנו יכולים להיות אלה הבאים שישנו את פני ההיסטוריה אם רק יתחילו להבין שאין הם מוגבלים אם כי הם מצוידים בכוחות על.



    אני לא מזכיר כאן את שמותם של כל אלה בהיסטוריה שהצליחו והיום הם מככבים בכל מקום, לא מפני שאיני מכיר כאלה אלא מפני שברגע שרק אנשים יבינו את זה הם יהיו כל כך רבים עד שאי אפשר למנותם!



    אם תראה ביום מן הימים אדם שמדבר בטלפון תוך כדי נסיעה באופניים אגב קריאת ספר, דעו לכם שגם הוא זכה להמנות על בעלי הכשרונות המיוחדים הללו.



    אנו, בעלי מתנת הקשב וריכוז, ביצירתיותנו נשנה את פני העולם, מפני שאנשים בעלי קו מחשבה ישר ורגיל כבר ישנם לאלפים ורבבות והם את שלהם כבר עשו, ועכשיו – תורינו!



    אמנם איני ממעיט חס וחלילה בהתמודדויות הרבות שאנו מתמודדים איתן כבעלי הפרעת קשב וריכוז אך האנרגיות הרבות שיש לנו לבצע כל משימה עד הסוף והאפשרות שלנו להיות כל כך אכפתיים וקשובים לסביבה ולעולם לא לשעמם את מי שסביבנו היא מתנה גדולה

    יום אחד יבוא, וכולנו נכיר בזה, אנשים ילכו ממומחה למשנהו בחיפוש אחר תואר הכבוד הזה, ובצדק.



    יש לי חלום!



    ------------------------------------
    לתוכן נוסף של חזקי .ט הכנסו לאתר
    מילים. בונות. עולם.
    בס"ד

    קצת לפני שלמדה ראיית חשבון, עבדה במוקד מכירות. דיברה עם מענה קולי ועם אנשים שלא הפסיקו לגדף אותה בכל פעם שהשמיעה את הפתיח המוכר. ניסתה להסביר שהיא בסך הכל עושה את העבודה שלה. סגרה את הטלפון בנימוס.

    עשרה אחוז מהלקוחות המדומיינים שלהם היו נחמדים, שאלו בתמימות למה כדאי להם לעשות ביטוח חיים. חזרה 'בתוכיות' מרשימה אחרי כל מה שאמר להם הבוס ביום הראשון שהגיעה לחברה. חמש אחוז מתוכם השתכנעו. השאר הבטיחו לחשוב על זה. לא חשבו.

    שנאה את העבודה ב"חייסוד ". שנאה לשכנע אנשים בלתי משוכנעים, לשמוע את הצעקות שלהם. שנאה להתחנן על פרוטות שנסגרו בגין כל דיל שנסגר.

    אבל בשביל לממן את הלימודים, היא המשיכה לעבוד שם. המשיכה להסביר לאנשים למה כדאי להם לעשות ביטוח חיים, אף על פי שידעה בוודאות שעל החיים עצמם - לאיש באמת אין ביטוח.

    כשחגגה שבוע ראשון בעבודה, הבינה עד כמה היא צדקה. בגלל שיחה נכנסת משיראל.

    הטלפון שלה בכלל היה על שקט. אביב לא הסכים להתעסק איתו בזמן העבודה. במקרה ראתה אותו מהבהב, כאילו שולח אליה אותות אזהרה.

    ענתה בהבהוב השלישי. קולה הרועד של אחותה נשפך אל החלל.

    "רות את לא מבינה מה קרה", ככה פתחה שיראל את השיחה שלהם. תלשה לה את הלב.

    "מה קרה??", אחזה בשולחן העץ. כאילו הוא יוכל לעזור לה.

    "אבא"

    "מה איתו??"

    "הוא במצב קשה. תאונת פגע וברח. רות, אין לי זמן לדבר כרגע. בבקשה תתפללו חזק".

    "רגע! את לא יכולה להשאיר אותי ככה!! רק לפני שעה דיברתי איתו. אני - "

    הטלפון אותת לה שהיא מדברת עם עצמה.

    מבולבלת היא ניתקה את השיחה. ארזה את הדברים שלה ויצאה. ככה, מול העיניים הפעורות של אביב.

    לא, היא לא יכולה לתת לו הסברים. אין לה זמן לתחקירים. זה החיים של אבא שלה על המאזניים עכשיו.


    כל הדרך אל תחנת האוטובוס אמרה פרקי תהילים שזכרה בעל פה, עצרה את הקו הראשון שדהר אל התחנה. הנהג באמת לא הבין למה היא בוכה כשהיא שואלת אותו אם האוטובוס מגיע לרחוב התאנה.

    בסוף הגיעה אל הבית.

    התקשרה לאמא שלה. היא לא ענתה. צלצלה גם לנתי, חדווה, שיראל ואריאל גם הם לא ענו. כאילו השאירו אותה מחוץ למסגרת. המשיכו להתנהל כמשפחה.

    רק בשלוש לפנות בוקר הצליחה להירדם. הניחה את הנייד קרוב אליה.

    אחרי חצי שעה הפלאפון שלה צלצל. קיצר לה שלוש שנות חיים.

    הבינה שמשהו רע קרה. חטפה אותו בשתי ידיים רועדות.

    מבלי להביט על הצג, לחצה על המקש הימני. ואז שמעה קול רדיופוני. בוכה ומתנגן. מבקש שתעצור רגע, תשמע כמה שלומי היתום זקוק לתרומה שלה עכשיו.

    אצבעותיה - חיוורות מפחד ומזיעות מחרדה, שמטו את הנייד אל הכרית.

    הדמעות ירדו כמו טיפות של גשם ראשון על כפות הידיים שלה. כשהגיעה אל המרפסת, הן התחזקו. הפכו לגשמים.

    לראשונה בכל היום המטורף הזה, כשעמדה מול השמים השחורים, וניסתה לשווא להרגע מהאוויר הקריר שבחוץ, חשבה על האיש ההוא, שברח רגע אחרי שהשאיר את אבא שלה שרוע על הכביש.

    'אולי זה בכלל נער שרק אתמול קיבל רישיון' הרהרה לעצמה. 'או שיכור שלא הבחין בין ירוק לאדום'. ואולי סתם אדם חסר מצפון שהמשיך הלאה, לא טרח לבדוק מי נשאר בשוליים.

    הלוואי והייתה יכולה לראות את אותו האיש. להביט לו בעיניים רק לרגע. לצעוק לו: "מה אתה יודע על החיים בכלל? על משפחה?? מה??"

    אחזה במכשיר שבידה. דמעה שוב. חזרה אל המספר האחרון, זה שבקול חנוק מבכי ביקש שתתרום לשלומי. רצתה לצעוק בקול לא לה: "מי אתה בכלל? מה אתה יודע על כאב? על דאגה? למה החיים של שלומי חשובים יותר מהחיים שלי? למה??"
    לפני מספר רב של שנים עבדתי אצל אישה מבוגרת מטעם חברת מטב.
    היא היתה אישה קשת יום שעברה ועודנה עוברת וראתה בי ידידה.
    יום אחד היא חייכה אלי בעיניים בורקות ואמרה לי שהיא רוצה לשתף אותי בסוד.
    היא הובילה אותי לארון כתר פשוט, פתחה אותו ושלפה ממנו ספרון קטן.
    את הכריכה אינני זוכרת. הספר הכיל שירים.
    'אני כתבתי' היא סיפרה לי בהתרגשות ובגאווה ותלאותיה הנרגנות נעלמו למספר רגעים ארוכים.
    התלהבתי כנדרש. לא סיפרתי לה שגם אני כותבת שירים אלא שקעתי בעיון ובקריאה בספרון.

    שאלתי אותה:
    מכרו את הספר בחנויות?
    איך הדפסת?
    יש לך עוד עותקים?

    העברית שלה היתה מעט עילגת.
    היא סיפרה שהיא הדפיסה בדפוס בעיר מגוריה הקודמת.
    שהיא חילקה את העותקים למכריה הקרובים והרחוקים.
    ולא, הספר לא נמכר בחנויות.

    לא שיתפתי אותה (אולי כן, לא ממש זוכרת...) בחלום הבלתי מציאותי שלי דאז להוציא לאור ספר.

    התרשמתי עמוקות מהאומץ של אשה פשוטה כביכול שיש לה סיפור מורכב, היא דלת אמצעים או קשרים וגם לא יודעת לדבר עברית תקנית, להוציא לאור ספר שירים משלה.
    השבוע כשחשבתי עד כמה כל אדם חייב לכתוב או לבקש ממשהו לכתוב עבורו ספר, על פי חוק.
    נזכרתי באשה הזו.
    הגיבורה.

    תארו לכם שהיה חוק כזה שכל אדם מחויב לכתוב ספר. אמנם 'מחויב' זו לא הגדרה נכונה. אולי כל אדם שיכתוב ויוציא לאור ספר במימון המדינה יקבל מלגה.

    אפילו 3 ספרים:

    עד גיל 20 (ואת המרץ של גיל הטיפש עשרה הם יוכלו להשקיע בחיפוש רעיונות על מה לכתוב את הספר!) לקראת גיל 40, ובגיל הפנסיה.

    כך היינו מצדיקים את הכינוי 'עם הספר'.
    היינו מתפתחים אז באופן לא פרופורציונלי.
    היו שיתופי פעולה בין כותבים לציירים או צלמים ועוד...

    ולא צריך להדפיס הרבה עותקים אלא מספיק שכל אחד ידפיס כמה עותקים ויגיש באתר יעודי מטעם המדינה אפשרות להזמנה והדפסה למתעניינים.

    תחשבו על התמורה הרגשית לכולנו: אנשים כותבים הם אנשים רגועים יותר.
    הכתיבה מרפאת ומעבירה מידע.

    תחשבו על התמורה הכלכלית והמדינית: הספרים ימכרו ברחבי העולם
    תחשבו על התרומה הכלכלית שוב: יהיו אלפי עבודות במשק לעורכים ובתי הדפוס וכו'
    תחשבו על הערך העצמי של כל אחד מאיתנו

    ועל כמויות הידע הזמין: ההיסטורי המדעי הפילוסופי והסיפורי.
    ועל מגוון הסגנונות שהעולם יזכה להנות מהם:
    ספרי ילדים, אגדות, בדיחות, ספרי בישול שונים, ביוגרפיות, תמונות מעניינות, קומיקסים, ספרי מדע, עצות, ראיונות ועוד.. השמים הם הגבול.
    ולגבי הסופרים - ספריהם יוכלו להימכר בחנויות, ומידי פעם יכנסו לחנויות גם ספרים שיצאו לאור בחסות החוק לכתיבת ספרים.

    *

    ואם חשבתם -
    האם מדובר בחלום או בדמיון - הרי מדובר ברעיון לא מציאותי כרגע.
    התשובה היא:
    נכון, כרגע מדובר בחזון לא ריאלי.
    אבל הוא יוכל להיות ריאלי אם יקראו את הדברים אנשים שמקורבים למקבלי ההחלטות,
    ויעזרו לסייע לחוק כזה לעבור, וגם כמובן לבצע אותו.
    אפשר לבקש ממשרד התרבות לקחת חסות על המיזם המשמעותי הזה.
    אמנם התכתבתי בעבר עם משרד התרבות, הם חמודים ממש אבל לא עזרו לי בבקשה הספציפית שלי (כמדומה לי שהבקשה היתה לקחת חסות על אחד הספרים שלי...) אבל במשרדי הממשלה יש אנשים נדיבים וטובים, ואם מישהו כאן מוכן לנסות לקדם את הענין זה יהיה לתועלת כולם.
    אומנם מרבית הדברים לא מתקדמים בד"כ כמו שרוצים כי העמל חשוב ולא התוצאה - על זה נאמר - יגעת ומצאת - תאמין.
    שנזכה לכתוב דברים טובים, קודם כל לתועלת עצמינו אבל גם לתועלת הכלל כמובן.
    לכל נסיעה בינעירונית טעם משלה
    כשיוצאים מבין הבתים האחרונים אל שטח פתוח התודעה כמו מתרחבת
    והחיים מקבלים משמעות שונה

    לפעמים זו תחושת הוד
    לפעמים שלוה גדולה
    לפעמים נראה שמתגלית לך איזו אמת מדהימה, למרות שאינך מסוגל להגדיר אותה.

    אחרי קילומטרים של אדמה וסלעים פתאום רואים אדם בצד הדרך מחזיק בתרמיל,
    מה אתה נאחז בתרמיל כל כך?
    אחרי כאלה כמויות של שמים ושדות והרים התרמיל שלך יכול לשנות משהו?

    אנשים משוחחים בשקט, כמו במקום קדוש,
    הזמן נע באופן אחר,
    חלקים מתיסבוכות התבל פשוט לא קיימים כאן,
    אנשים מתכרבלים בתוך עצמם,
    מתפנקים בחיק העמעום,
    מפקירים את עצמם.

    הנהג, שהוא ישות בלתי נראית אי שם, ספק קיימת,
    מוביל אותנו ברכב אש אל לא-מקום,
    אל הפתח החמקמק שבין העולמות.

    איש לא שואל 'עוד כמה זמן נגיע'
    רק 'עוד כמה זמן ניסע'

    הטיהור הזה,

    הזיכוך.

    כמו לטבול במקוה
    כמו לצאת מקונצרט
    או לקום מספר שירה

    *

    אנחנו יורדים מהאוטובוס במחוז חפצנו,
    וכולם רואים
    "הנה, אלה הגיעו מחוץ לעיר"

    תנועות אציליות, עינים מחייכות, קורני אושר.
    שעתיים של התחככות באלוקות, לא משילים ברגע.


    אמנם השקר חזק מכל,
    ועוד מעט וניכבש שוב תחת אפרוריות המטלות והעיסוקים הקרים,
    נשקע בקטנוניות, ברדיפת פירורי סוכר חסרי חיות, ובמאבקי הישרדות מתישים,

    אבל זרע קטן של אמת כבר נבט בנו.
    ואם לא נתעצל מלהשקות אותו מידי פעם
    הוא יגדל

    ויגדל

    ואולי יום אחד נבין שכל חיינו הם בעצם
    נסיעה אחת ארוכה ויפה

    .
    זה התחיל קצת מעל הראש
    כף ידי צברה תאוצה כלפי מטה
    חותכת את אויר החדר הסואן
    ונחתה בשטח הצר שבין הקערות

    המהלומה הדהדה בגלים
    כפיות צלצלו בכוסות התה
    הבחורים השתתקו בתדהמה

    ואז
    בפעם הראשונה בחיי

    אמרתי את זה!!!

    ו... השמים לא נפלו.
    .

    הו לא, הלואי והייתי יכול לומר זאת.
    לצערי
    הם נפלו

    הבום היה אדיר!
    טיח נשר מהתקרה
    וכל החלונות כוסו בכחול.
    צעקה קורעת לב נשמעה מהמרפסת,
    זו היתה גברת ברונר,
    היא חטפה את השמש
    במצחה.

    על הקיר התמונה של סבא במדים, זזה על צירה מעוצמת החבטה,
    סבא כמעט שכב על צדו ועיניו הקטנות שמעל השפם הענק נראו נורא לועגות ואמרו לי בקול של תמונות
    "אז אתה באמת.... הא"?!
    ורציתי שהאדמה תבלע אותי.

    "הי... היייי...."
    "זו רק צורת בטוי! לא באמת רציתי ש..."
    צרחתי אל החשכה שהלכה והעמיקה ככל ששקעתי.

    .
    נחתתי על הקרקעית בקול עמום.
    ופגשתי שם את עצמי שמלפני עשרים שנה (איזה חתיך), הסתכלנו זה בזה, וזה היה נורא מבלבל.
    "יש דברים שכדאי לשמור בבטן" אמרתי לו
    "כי לא מצאתי משהו אחר לומר" אמר הוא.

    רגע של סחרחורת

    "אז מה בעצם..." התחלנו שנינו בוזמנית
    ועצרנו בוזמנית.

    "כמה בוז מנית?" שאלתי את ההשתקפות שלי

    "שתים"


    "אני לא אוהב איך שאתה נראה" אמר לי הטיפשון הצעיר חסר הנסיון והטקט.
    והושיט יד ענוגה לגעת בפניי.

    בזזזזזזזזזז!

    ניצוץ נורא האיר את האפילה.

    מי לא יודע את הסכנה הנשקפת במגע ישיר של עבר ועתיד.

    ....

    עכשיו אני לועס את קצה העפרון בתאוותנות שאין לה אח ורע.
    ואני רושם בפנקס באופן ברור את המסקנה הבלתי נמנעת:

    "אל תתחיל לכתוב ספור כשאין לך מושג איך לסיים אותו".
    צליל התראה באישון לילה
    פתחתי את המייל רק לבדוק מי שולח הודעה בשעה כזו מאוחרת

    "שלום מיסטר אני פונה אליך בהצעת עבודה לכתיבת מאמרים"
    ההודעה הייתה כתובה באנגלית

    'נו כנראה עוד זה ספאם חשבתי לעצמי, אבל לא, רגע, הוא כתב משהו על מאמרים?'
    הסתקרנתי והחלטתי בכ"ז לברר את זהות השולח והצעת העבודה שלו..

    "מי אתה ואיך הגעת אלי?"
    התשובה לא איחרה לבוא,

    "ראיתי שאתה מתמצא בשפה הערבית, ואני רוצה להציע לך לעבוד בכתיבת מאמרים בערבית ובתרגום לעברית!"

    'מה קורה כאן?' חיככתי בראשי, "אני, ערבית, מה הקשר?" ותקתקתי על אינטר

    "קראתי באתר ברוג שאימא שלך תמניה ואתה יודע לתרגם מערבית לעברית"

    'ברוג, תמניה, ראית, מה הולך כאן?' התחלתי להילחץ,

    "היכן ראית, ובעצם מי אתה אדון שולח" שאלתי בנימוס

    "אני ערבי שאוהב את ישראל ורוצה להפיץ במדיה מאמרים פרו ישראליים,
    וקראתי מה שכתבת בעברית וערבית במאמר
    "A family of lions"
    אז תכלס אדוני מעוניין לקבל הצעת עבודה או שעבודה מערפי לא טוב?"

    Arafic not good בתרגום: ערפי לא טוב?

    "לא לא ערפי זה טוב... אבל מה זה קשור למאמר שכתבתי הוא בכלל נכתב בעברית!" שלחתי לו בזעם

    "אדוני אולי שכח אז הנה ציטוט משם"

    דקות ארוכות והחבטות לא פסקו.
    'افتح الباب افتح الباب!!'
    'איפתאח על באב.. איפתאח על באב..!'
    נשמעו קולות רצחניים מהעבר השני, ומישהו ניסה לפתוח את הדלת.
    ירדן הגביר את אחיזתו, לא מרפה ולו לרגע.
    'إذا فتحت الباب الآن فنحن نعدك بأننا لن نفعل لك أي شيء'!!!
    'מה הם צועקים בערבית?' שאלה ירדן את בעלה שהבין קצת ערבית מאמו התמניה..
    'הם רוצים שנפתח את הדלת'!

    אוקיי... הערבים לא באמת כאלה טיפשים כמו שחשבתי... (אם כי פי אלף..)

    "ומנין לך כתובת המייל שלי?" נסיתי לגשש אצלו בעדינות

    "אה, זה בשוט מברוג"

    "פרוג?? מעולם לא פרסמתי את כתובת המייל שלי'!" ולחצתי על אינטר בזעם,
    זועם על האלמוני ועל מנהלי פרוג שבנאיביות שלי סמכתי שלא ידליפו

    "אה.. עוד לא
    קראת מה שכתב @הדוויג ...?!"
    "וואו דודי לא להאמין, אה? עוד בן נולד לנו!"

    "כן, ברוך ד'! זהו, צריך לעדכן את המשפחה אני מתקשר לאימא שלי ואת תתקשרי לאימא שלך..."

    "מה פתאום? חכה! אם אימא שלי שומעת שאתה מספר לאימא שלך באותו זמן ושהיא לא הראשונה היא לא תדבר אתנו שנה!"

    "נו, אז מה נעשה חני? אם אימא שלי תשמע השנייה היא תמחק את המספר שלנו מאנשי הקשר שלה..."

    "נו, אז מה עושים?"

    "רגע, ולפני שאנחנו מתחילים להתקשר צריך לחשוב גם על סדר האחים והאחיות שלא יהיה פגיעות... צריך לגבש תוכנית מסודרת כולל פתחי מילוט ולמקרי חירום כגון אי ענייה של אחד האחים. בנוגע לאימא שלך אם אני אצא לדבר תוך כדי שא.."

    "שום סיכוי היא תרצה להגיד לך באותו זמן מזל טוב ואתה תצטרך לענות ו...אל תבקש ממני לשקר כי היא מזהה עליי!"




    -------------------------------




    "אוקיי, סוף סוף כל התוכנית מגובשת. אפשר להתחיל עם ההורים. כמו שסיכמנו, בלחש שלא ישמעו את השיחה השנייה, ואני שם על השתק מיד אחר כך כשאת עושה את אימא שלך על רמקול ו..."

    "הכל טוב אני זוכרת הכל. בסדר גמור!"

    שניהם התקשרו יחד.

    "הלו, אימא? נולד לנו בן במזל טוב!" אמרו בדואט שקט.

    "בן? מזל טוב! מתי זה קרה?" שאלו שתי האימהות באחת.

    "מתי זה קרה?" 'כמה זמן באמת עבר עם כל הארגונים והתוכניות למבצע 'שיחות ללא פגיעות'?' חשבו הזוג והסתכלו על צג הפלאפון. "אתמול?!" זעקו בהלם.

    "אתמול?" אמרה אימא של חני, "ורק עכשיו התקשרתם? אני לא רוצה לדבר איתכם יותר לעולם!"

    "לא מאמינה שעדכנת אותנו רק יום אחרי" אמרה אימא של דודי "אני מוחקת אתכם מאנשי הקשר!"
    ב"ה

    השיח שלנו הוא האמירה שלנו.

    המשפט הפשוט לכאורה הזה הוא כלל בסיסי, אבל אנחנו לא מספיק מודעים לכך שאנחנו יכולים ליצור אמירה באמצעות שיח.

    ומדוע?

    אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהיכן נובע השיח שלנו, האם הוא נובע מתוך כך שאנחנו דנים בנושא בעקבות הסיטואציה או שאנחנו יוצרים את השיח מתוך בחירה שלנו, מתוך כך שאנחנו מעוניינים לומר משהו, מתוך כך שאנחנו רוצים שהאמירה שלנו תשפיע.

    כאשר אנחנו בוחרים לומר את מה שחשוב לנו אנחנו בוחרים לנהל את מה שקורה, ואילו כאשר אנחנו מתייחסים למה שקורה לפי ההתייחסות של העולם אנחנו הופכים להיות שפוטים של העולם.

    לעולם, ובפרט לארצות הברית ישנו כוח חזק של השפעה עלינו ואנחנו אכן לא יכולים להתעלם ממנו, אבל השאלה היא איך אנחנו מחליטים, איך אנחנו משדרים כוח, לאן אנחנו מובילים.

    כאשר ארצות הברית נלחמה בטרור היה ברור לה שהיא הולכת למצוא את בן לאדן, ייקח כמה זמן שייקח, וטובי הכוחות נדרשו למשימה.

    כאשר אנחנו נכתיב את המשימות שלנו במלחמה מול הטרור, אנחנו נודיע לעולם שהמשימה העליונה הולכת להתבצע ואנחנו נממש אותה.

    פירוק החמאס הינו משימה רחבה מאוד, ויש לפרט למה אנחנו מתכוונים, הסיבה לכך היא שפרשנות רחבה נותנת מקום להתחמקות כאשר המשימות לא בוצעו.

    השיח על עצירת הלחימה, או על הגליית הבכירים, או השיח בנוגע לשאלה עד כמה ארצות הברית תיתן לנו טווח פעולה, הינו שיח מחליש.

    אף אחד לא יכול לומר לנו: "אתם לא יכולים לומר שראשי החמאס דינם כדין בו לאדן".

    ואנחנו צריכים להגיד, המטרות שלנו צריכות להיות האמירות שלנו, אמירה חזקה נותנת כוח לפעולה, אמירה חזקה נותנת לגיטימציה לפעולה, אמירה חזקה היא אמירה שאומרת, ישראל יכולה וצריכה לקבל החלטות בעצמה.

    זאת אמירה הפוכה מהשיח של : "כמה לגיטימציה יש לנו", או: "עד מתי תישאר הלגיטימציה".

    אנחנו לא צריכים להתעסק בנתינת לגיטימציה לעצמנו, אנחנו לא צריכים לעסוק בהסברים, אנחנו צריכים לומר משפטים שיזכרו בתודעה של העולם, אנחנו צריכים לייצר אותם.

    המשפטים שלנו צריכים נוכחות של אלוקים.

    בעזרת האלוקים אנחנו ננצח את הרוע.

    בעזרת האלוקים אנחנו ניצור מציאות חדשה.

    בעזרת האלוקים ישראל תתקיים.

    אנחנו שליחים של אלוקים כדי למוטט את הרוע.

    משפטים כאלו, יש בהם ענווה מצד אחד ותקיפות מהצד השני.

    כדאי שאנחנו נשמע אותם, וכדאי שהם ישמעו בעולם.

    שמעתם? בעזרת ה' אנחנו ננצח.
    בַּבֶּטֶן הָרַכָּה
    בַּמָּקוֹם הָאָפֵל בְּיוֹתֵר
    הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אִישׁ לֹא יִרְצֶה לִפְגֹּשׁ בְּסִמְטָה חֲשׁוּכָה
    גַּם לֹא בְּסִמְטָה מְאִירַת פָּנִים-
    מִסְתַּתֵּר מַאֲגָר עָצוּם

    הַמַּאֲגָר הוֹלֵךְ וְגָדֵל
    מַכְפִּיל אֶת מִשְׁקָלוֹ עֲבוּר כָּל תְּנוּעָה סְבִיבִי
    מִתְעַרְפֵּל בִּזְכוּיוֹת עֲתִידִיּוֹת
    בְּנִימוּסֵי סְרָק

    אוֹתוֹ מַאֲגָר נָח עַל
    רֶשֶׁת שְׁחֹרָה אֲפֹרָה
    מְתוּחָה בַּעֲבוֹתוֹת בַּרְזֶל
    מְחַכָּה לְסִימָן הַקַּלָּה

    תַּחַת אוֹתָהּ רֶשֶׁת נִמְצָא חָלָל
    אוּלַי הוּא מָה שֶׁנִּקְרָא
    תַּת הַמּוּדָע
    הָעַצְמִי
    הַפְּגִיעוּת שֶׁהֻצְרַכְתִּי לְאַפְשֵׁר

    נְמָלָה קְטַנָּה מִסְתּוֹבֶבֶת סְבִיבִי
    עוֹלֶה עַל הָרֶגֶל
    עוֹלֶה עַד קְנֵה הַנְּשִׁימָה
    וְסוֹתֶמֶת אוֹתוֹ
    וּכְשֶׁהִיא מַכְבִּידָה עוֹד עַל הָרֶשֶׁת הַשְּׁחֹרָה אֲפֹרָה
    מַסְגִּירָה אוֹתִי

    וְהָרֶשֶׁת הַשְּׁחֹרָה אֲפֹרָה מִשְׁתַּחְרֶרֶת
    הוֹדֶפֶת מֵעָלֶיהָ אֶת הָעֹל וְהַמַּאֲגָר
    וְהוּא כְּמוֹ לַבָּה אֲדֻמָּה וְכוֹאֶבֶת
    נִשְׁפָּךְ מֵאֵלָיו
    מִתְרוֹקֵן כֻּלּוֹ
    וְהוּקַל לָהּ לָרֶשֶׁת
    וְאֵינָהּ צְרִיכָה לִסְחֹב כְּלוּם

    אָדָם זָר שׁוֹאֵל אוֹתִי בְּלַחַשׁ
    מָה אַתְּ מַרְגִּישָׁה
    אֲנִי נוֹבֶרֶת בְּעִמְקֵי הַנֶּפֶשׁ
    נוֹגַעַת לֹא נוֹגַעַת בַּכְּלוּם
    וְעוֹנָה
    כְּלוּם

    מַשִּׁילָה מֵעָלַי אֶת אוֹתָהּ הָרֶשֶׁת
    מְאַפְשֶׁרֶת לַמַּאֲגָר הֶעָצוּם לָרֶדֶת לְעֵבֶר הֶחָלָל
    לָגַעַת בִּי
    לְחַלְחֵל לְתוֹכִי
    לִחְיוֹת

    אָדָם זָר שׁוֹאֵל אוֹתִי בְּלַחַשׁ
    מָה אַתְּ מַרְגִּישָׁה
    אֲנִי נוֹבֶרֶת בְּעִמְקֵי הַנֶּפֶשׁ
    נוֹגַעַת בְּהַכֹּל
    וְעוֹנָה
    מָה שֶׁעוֹנָה
    קוראים לי יוסי ואני שנה הבאה אהיה בכיתה ב'.

    בעוד שאר בני גילי עסוקים במשחקי תופסת ושבויים, לי יש תחביב נוסף ודי חריג בקבוצת הגיל הזו, אני מתעניין בכלכלה. אני עוקב אחרי תהליכים פיננסיים כמו שערי מטבעות, מחירי נדל"ן ותנועת מחירים בענף המזון. את המידע שלי אני שואב בעיקר מהעיתון היומי עליו משפחתי מנויה, בסופו מופיעים השערים היציגים של כמה מטבעות מרכזיים וגם לוח מודעות של דירות ונכסים למכירה והשכרה. על מחירי המזון אני לומד בצורה באופן עצמאי לפי המחיר הנקוב על המוצרים בחנויות מזון, וכן מעיון בחשבוניות.

    כפי שבטח ניחשתם אני לא רק מתעניין ברמה התיאורטית, אלא גם שוקד על תכנית כלכלית מעשית, מתוך חתירה ליעד של עצמאות כלכלית מלאה, באמצעות מודל תכנון רב-שנתי מותאם אישית לצרכים שלי וכמובן ליכולות המוגבלות שלי בהתחשב בגילי הצעיר.

    תחת הכותרת 'יעד כלכלי', ערכתי רשימה מסודרת ועדכנית של מוצרים ותוכניות שהייתי רוצה לממש, אופניים, רחפן, חמש אבניים חשמליים, כמות משמעותית של קומיקסים, שעון-מחשבון, גמ"ח סנדוויצ'ים לארוחת עשר, הקמת חברת 'מתמידים' ייעודית לי ולכיתה שלי, ורכישת חטיפים שונים. העלות המשוערת של כל חבילת המטרות נאמדת בכ-2105 שקלים ו-80 אגורות.

    מול היעדים השאפתניים, אפיקי ההכנסה שלי די דלים, ומסתכמים למעשה בדמי חנוכה ודמי פורים, כולם יחד מעמידים לרשותי תקציב שנתי של 20 שקלים. המסקנה העגומה המתבקשת לכאורה, מגלה כי יידרשו שנים ארוכות של חיסכון כדי להגשים אפילו חלק קטן מהרשימה המכובדת. אלא שהזמן פועל לרעתי, טווח הזמן למילוי היעדים שלי הוא מיידי, שכן בתוך כמה שנים תסתיים תקופת הילדות שלי וכל היעדים יאבדו רלוונטיות.

    זה מה שהביא אותי להיכנס במלוא הקיטור לענף ההשקעות. חיפשתי אפיק השקעה אטרקטיבי שיוכל לספק תשואה גבוהה ומשמעותית אך בזמן קצר. בעיתונים בהם אני מעלעל להנאתי, מופיעות אינספור מודעות על השקעות במגוון תחומים, מן הסתם רבות מהם מפורסמות על-ידי שרלטנים או נוכלים, אך אלה וגם אלה דורשים סכום השקעה ראשוני גבוה, וכאן אני נקלע לבעיה קשה, בכיסי אין אפילו שקל אחד לרפואה.

    אבל מתוך הבעיה נולד בסייעתא דשמיא גם הפתרון. המקום שבו התרוקן הארנק שלי מכל דמי החנוכה שמילאו אותו, היה בחנות הכול בשקל, כשקניתי קובייה הונגרית, גלידת ספוג מקפיצה, פנס בצורת מכונית, ועוד כמה מוצרים עם שם לא ידוע. כשנזכרתי באותה קנייה צד את מוחי רעיון גאוני להשקעה מוצלחת שמאפשרת מצד אחד השקעה של סכומים נמוכים, החל משקל אחד, ומהצד השני עשויה להניב תשואה באחוזים גבוהים באופן קיצוני.
    נקמת ילד קטן ברא השטן!

    פוסט, שהוא קדימון - 'מכתב מאם לאם'

    שמעתי, התרגשתי, ותמללתי - כמעט מילה במילה!
    אבל קודם שהעלה את המכתב המרגש, הרשו לי להביע את רשמיי, ואף לזלוג טיפה,
    כי בכל זאת הרגש לא נוצר בתבניות, אין לו מעצורים כי הוא בא ישר מהלב,
    והלב, לא מפסיק לפעום לרגע, וכמו בחיים עצמם, נותן את אותותיו גם בחיי הכתיבה,

    אז ככה..
    מכתב מאם לאם, זה בעצם מסר מרגש של אישה שומרת מצוות, אם למשפחה,
    שפורטת על מיתרי הלב, ושולחת מסר חיזוק ישר מלבה האוהב לשירי ביבס - אמא של כפיר ואריאל,
    ומנקודת מבט של אמא לילדים, היא מתארת בעיניים דומעות, בקול חנוק וברגשות עזים,
    מה שעובר על הילדים ועל שירי האמא שמגוננת על ילדיה בשאול תחתית,
    מעלה שאלות רטוריות מרטיטות שרק לב של אמא* יכול באמת להרגיש,
    וחושפת חרדה של כל אמא בישראל - אם חלילה כפיר ואריאל לא יחזרו בחיים,
    אבל בסוף בסוף מנסה להתנחם ברגע של תקווה, בחלום ורוד/כתום..,
    שכולנו יחד כל כך כמהים וכוספים להתגשמותו המהירה!

    בין יאוש לתקווה,
    דו שיח בין שתי לבבות, לב אוהב ונשבר ללב שבוי וכאוב,

    מכתב מאם לאם,
    מכתב שמעולם לא שוגר לכתובת המיועדת,
    נמען, שכתובת ביתו התחלפה כהבזק ברק, במנהרות עזה החשוכות, האפילות,
    והאורות הכתומים שמרצדים במערות, מאפילות במשהו,
    על חיות הפרא הצמאים לדם, דם תינוקות, דם יהודי, דם כתום!,

    כל נשימה ונשימה, של פעוט ועולל בתחתית השאול,
    כל דמעה של אם החוששת על בניה,
    כל בכי של תינוק מבועת,
    כל הצטנפות של ילדון במעילו המאולתר והמחורר,
    יילקח בחשבון בעת הנקמה,

    ומים המאררים יחדרו לשד עצמותם,
    ומלאכי חבלה והשטן בראשם יעמדו וינקמו,
    נקמת ילד קטן, נקמת אם המסוככת על בנה,

    ולא נקמת דמם, כי נקמת ילד קטן לא ברא השטן,
    אבל נקמת הבעתה, נקמת הבכי, נקמת הקור המקפיא,
    נקמת הרעב המצמית, נקמת הצמא והיובש,
    נקמת הקריעה בחטף מע"פ אבא אוהב,
    נקמת הצחוק שכבה,
    אפילו "המתמיד" לאחר פרעות קישינב שכתב:
    וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן. עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן!
    הפעם יהנהן בהסכמה - ממקום קבורתו בטרומפלדור,
    ובין ליחוך עפר לניעור רימה.., יופתע לגלות בפעם השנייה,
    שנאצים משודרגים כאלה, הוא עוד לא הכיר!

    וכעת אצטט תמלול מהמכתב האימהי המרגש
    מתוך סרטון שפרסמה ברשת - רבקה נריה בן שחר
    לקרוא לדמוע, אבל מה שהכי חשוב להתפלל!!
    ---------------------------------------------

    מכתב מאם לאם

    שלום שירי,
    את לא מכירה אותי אבל אני מכירה אותך,
    אני נרדמת אתך בלילה ומתעוררת אתך בבוקר,
    ובין לבין אני חולמת עליך,
    הלב שלי מחסיר פעימה בכל פעם שאני חושבת עליך ועל הג'ינג'ים,

    וזה קורה הרבה!

    ראיתי את התמונות שלך בימים הטובים רגועה ושמחה,
    וראיתי את הצילומים המחרידים מסרטוני החטיפה (שלך),
    והם אלו שלא נותנים לי מנוח!

    מהרגע שראיתי אותך, נסתי להבין מאיפה כח להחזיק שנים ביחד?
    אני ממלמלת לעצמי רק שלא הפרידו ביניהם,
    שלפחות היא יודעת מה קורה איתם,

    אני שואלת את עצמי כל הזמן, מה אתכם? איך את מסתדרת?
    יש לך אוכל לתת להם? מים נקיים, מגבונים, בגדים להחלפה?
    איך את רוחצת תינוק בשבי?
    איך את מחליפה לכפיר חיתול?
    מה אם יש להם חום או כואבות להם השניים?

    אני בעיקר שואלת את עצמי מה אני הייתי עושה?
    האם היה לי כח להחזיק שני פצפונים?
    מה מרגישה אמא שלא מצליחה לקיים את האינסטינקט הכי בסיסי להגן על חיי הילדים שלה?
    יותר מארבעים ילדים נמצאים בשבי בעזה,
    זה בלתי נתפס!

    שנים שאלתי את עצמי מה עשו האנשים הפשוטים בארצות הברית לטובת משפחתי שנרצחה בשואה?
    עכשיו אני מלאה בהרגשות אשם, מה אני עושה בשבילך?
    הלוואי שיכולתי להיכנס בעצמי לעזה, לעבור בין המנהרות ולחפש אותך, אתכם, את כולכם!

    אני רוצה לזעוק לממשלת ישראל, למי שבאמת יכולה לעשות משהו,
    שיחזירו אותך, שיחזירו את כפיר ואריאל, שיחזירו את כולם!
    (צנזרתי 3 שורות, למכתב המלא + ביקורת
    תמצאו כאן)

    אני מרגישה שאם לא יחזירו אותך ואת כולם לא אוכל יותר לקום בבוקר ולחיות פה!!!
    לא נוכל כעם להסתכל על עצמינו במראה, לא נוכל לגדל כאן ילדים,

    אני חולמת איך שתחזרו יושטו אליך ולכולם אלפי ידיים של כל האימהות שחולמות עליך בלילה,
    כולם ירצו לקחת ממך את אריאל ואת כפיר לעזור לך, לשחרר אותך גם קצת לעצמך,
    בהתחלה בטח עוד תישארו צמודים, כי אריאל וכפיר לא יסכימו ללכת לאף אחד,
    ואז לאט לאט הם יושיטו יד לכל מי שאוהב אתכם פה,
    ואת, את תוכלי לשכב לנוח, לעצום את העיניים, להרגיש שאת והילדים במקום בטוח,

    והסיוט הזה יעבור כמו חלום רע!

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה