את הכתבה לפניכם כתבתי כי נראה לי חשוב להעביר הלאה את הסיפור הבא. למרות זאת יתכן שיש בה קטעים פחות מתאימים,
משפטים לא במקום וכו'.
או יתכן שהיא בכלל לא צריכה לראות אור.
אשמח לקבל עצות לשפר וכן מה אתם חושבים על התוכן - האם הוא צריך לראות אור - להגיע לכמה שיותר קוראים,
או טוב לו להישאר במגירה?
כך התכתבתי עם ארכי טרוריסט ואיך זה קשור לספר הבא שלי - הצעה לסדר 3
הסיפור שמוגש לפניכם הוא אמיתי לחלוטין. הוא נכתב בכבדות מסוימת, כי באמת מה שעברנו בשמחת תורה הוא מעל לכל דמיון או עלילה. יש לי קצת חוסר נעימות לכתוב על הנושא הזה, כי באמת זה מרגיש לי כמו להשתמש בצרות שעברו על עמנו.
אבל הסיפור אמיתי, וחשוב לי להעביר אותו הלאה.
פרק א'
אתחיל ואומר שבמסגרת הרצון שלי לצאת לאור ושהכתיבה שלי תגיע לכל המגזרים ולא רק למגזר החרדי – נרשמתי לרשת חברתית גדולה, שלא אזכיר את שמה.
קשים חייו של אדם כמוני ברשתות חברתיות, ועוד יותר ברשת חברתית שבנויה על קשרי אנוש. אני נגד קשרי אנוש – כי אני לא כל כך מאמינה בהם מרוב אכזבות שהיו לי בנושא, כך שבמשך תקופה ארוכה לא מצאתי שם את עצמי, נכנסתי לקבוצות כתיבה והתחלתי להכיר את השוק הקשוח מאוד(!) של כותבים בציבור הכללי/עולמי.
בגלל שלא זה הנושא – לא ארחיב במילים בעניין, אלא אספר לכם שברשת הזו יש אלגוריתם שמזהה תחומי עניין, הוא זיהה שאני מתעניינת בארכיאולוגיה והיסטוריה - והביא לי פוסטים בנושא הזה.
בסוגריים אציין שאחרי השבעה באוקטובר הערכתי יותר את דברי גדולי ישראל שאמרו 'לא' לאינטרנט. כמות העצב והמידע שהציף את הרשתות היה בלתי נתפס והכניס כל בן אנוש לדיכאון גדול ולערפל וחושך מצרים.
זה היה יומיים אחרי שמחת תורה, הופיע לי בפיד פוסט בשפה זרה על בית כנסת עתיק באיטליה, נכנסתי לתגובות והופיעה שם תגובה עם צילום של דף קטן ועליו אותיות עבריות.
מתוך סקרנות רציתי לבדוק למה הועלתה תגובה כזו, ומה פשרה?
שמו של האיש היה רשום באנגלית, אבל המידע אודותיו היה רשום בערבית, ודגל פלסטין היה תמונת הפרופיל שלו – מה שהיה מוזר מכיוון שכאמור הוא הגיב בעיברית.
ניכנסתי לפרופיל שלו - שם הופיעו הפוסטים האחרונים שהעלה.
באותו זמן עדיין לא ידענו שהתאריך הלועזי של שמחת תורה זה 7/10, כך שלא ייחסתי משמעות רבה לתמונה שהעלה – תמונה של מזווודה ועליה הספרות 7/10 והשעה 6:29
פרק ב'
אני אדם יסודי וחרדתי. באותם ימי חושך הייתי בערפול חושים על סף עילפון תודעתי.
הייתי דרוכה והרגשתי, כמו רבים אחרים, שתפקידי להציל את האנושות.
התסריטים שעפו לי בראשו, גם לפני שקראתי את המידע שעלה מהפוסטים של הטרוריסט שמתגורר בארצות הברית, אגב, היו קטסטרופליים.
וכעת – מול המידע שעלה מהפוסטים של האיש התברר לי שהאנשים שם תיכננו משהו גדול, ענק.
ממש התגשם מולי הפסוק: "גבל ועמון וישמעאלים פלשת עם יושבי צור..." הם התכתבו עם אנשים מסודן (!) על תוכניות נגדנו. האמת שאני באתי ממקום נמוך, אני מבינה את הרקע של אנשים מתוסכלים שמגיעים ממקום נמוך ומסתכלים על "העשירים" – בחכמה, בכסף, במעמד – במבט מלא תסכול, שנאה וקנאה. במשך שנים ניסיתי לברר את המניעים של אנשים שונים, ואני מבינה, אך כמובן לא מסכימה.
כי לא משנה למה אתה רע, הרוע צריך להעלם, נקודה.
בדקתי מתי זה השביעי לעשירי, ולמרבה הזוועה נוכחתי לראות שזה ביום ההוא, של שמחת תורה. הבנתי גם שהשעה בה התחיל הכל היא השעה שצויינה על המזוודה.
היו לי בעיות מספר:
האיש רמז על תוכניות נוספות. והיו כתובות שם ספרות נוספות, שיכלו להעביר רמזים לתוכניות אפלות.
היתה באחד הפוסטים תמונה עם קורי עכביש, וצויין שם "הבית הוא בית של עכביש".
הם מכניסים אותנו למלכודת! ככה הרגשתי, ולא ידעתי למי אוכל להעביר את המידע.
איך מגיעים לשב"כ?
כאמור, את עוצמת תחושת הפחד שחשתי אי אפשר להעביר במילים, ובנוסף היתה לי תחושת בהילות שצריך להעביר את המידע הזה הלאה. רק איך מעבירים? למי?
התקשרתי למשטרה, ושם אמרו שאני חייבת להגיש תלונה. אפשר מקוונת, שעתיים ישבתי על המחשב בנסיון להרשם לכתיבת תלונה דרך האתר, ולא הצלחתי, היה לי ברור שאני לא נגשת לתחנת המשטרה כי התחושה היתה שתחנות משטרה זה מקום הכי לא בטוח (!)
התחלתי לחפש כל אדם שיש לו קשר רחוק או הסתברות של קשר עם השב"כ או עם שרות הביטחון לשלוח לו מייל עם המידע הנחוץ כדי להכין את השלטון לעובדה שמדובר במלכודת. מלכודת מתוחכמת.
פרק ג'
האיש הערבי, הטרוריסט, ידע לכתוב בעברית.
אחד המשפטים שהוא רשם היה את הפסוק : "והיא נקמה נקמה אחת בשתי עיני מפלישתים".
ואחת מהתגובות שקיבל היה שהפסוק הזה דווקא נגדו, ולא מחמיא להם.
אם הוא מבין עברית, למה שלא אנסה לכתוב לו לשחרר את החטופים? חשבתי לעצמי. יש לי התקפות של נאיביות -יתר לעיתים קרובות. אני נאיבית לפעמים, בטח כבר הבנתם.
כך, בד בבד עם הכאוס הריגשי ועם שליחת מיילים לעיתונאים, לאנשי שב"כ, לאזרחים פשוטים שאולי יש להם מכר בשב"כ, החלטתי לכתוב לו הודעה פרטית.
בשביל זה, הייתי צריכה לפתוח חשבון פיקטיבי ברשת החברתית. לא יכולתי להסתכן שידע מי אני.
אני שונאת להתעסק עם רשתות חברתיות, ובטח לא אוהבת את הפרוצדורה בלפתוח חשבונות פיקטיביים, אבל הייתי חייבת, הרגשתי שאולי אצליח להציל את החטופים, וזה שווה!
הייתי צריכה לרשום כתובת מייל ורשמתי כתובת מייל שלא בשימוש, כדי שלא ידעו בשום אופן מי אני, קראתי לעצמי "אמונה" ושלחתי לו הודעה פרטית.
בהודעה כתבתי:
הי שלום האם אתה מבין עברית? בורא עולם שלח אותי לכתוב לך. יש לי מסר עבורך משמים. בורא עולם רואה את המאמצים שלך להביא את הקץ. הוא מבקש שתכבדו את היהודים ותמנעו מהם צער כי הם סבלו מספיק. הוא יודע שאתם רוצים ישועה. את הישועה אללה יביא ולא בני אדם. הוא אומר שהוא אוהב את כולם ורוצה שיהיה טוב בעולם וכל צער שיש לאדם גורם לו צער. הוא חפץ בעולם בו כולם יודעים להכיר בזכותו של הזולת להתקיים. אני כאן לסייע לך בכל שאלה.
אבא אחד לכולנו וזה בורא כל העולמות וריבון כל המעשים. כולם באו מאברהם האב והוא היה איש חסד גדול. בניו גם מכניסי אורחים. בורא עולם רוצה שכל אדם שיש לו השפעה לתת שלום ולסייע יעשה ויעזור. אם אכן תעזרו ליהודים תזכו לברכה גדולה. אם תעזרו תזכו שאברהם אבינו ירד משמים לברך אתכם. המטרה של העולם היא מלכותו של אלוקים. ואלוקים חפץ בחיים. יש לעולם מטרה להפסיק עם המלחמות ולהכנס לתודעה של אהבה לכולם. כי הבורא יתברך הוא כולו אהבה וטוב. הוא רוצה לתת טוב לכולם. אם אתה יכול ויש לך כח שחררו את היהודים ושילחו אותם חזרה לבית שלהם ותקבלו מעמד גבוה אצל בורא עולם. תבקש מהחברים שלך לשלוח את היהודים חזרה לבית. אני מאוד אוהבת פלסטינים. אתם מאוד חכמים יש לכם תרבות יפה. תעזרו ליהודים ותראו איך אללה מתגדל ומתקדש. באהבה.
אני נביאה יש לי הרבה קשר עם אלוקים. אני יכולה לעזור בעצה טובה איך לתת מלכות לאלוקי השמים והארץ האחד היחיד.
כולם רוצים את מלכותו. רק הוא הכל וכולם שווים לפניו. אין אצלו אחד גבוה אחד נמוך. הוא אוהב את כולם וגם אני אוהבת את העם שלכם בגלל שהוא אוהב. רק הוא מלך. אין כלום בעולם יש רק הוא.
חיכיתי יום יומיים ולא היתה תשובה.
התייאשתי ולא נכנסתי לפרופיל, לאחר מספר רב של ימים נכנסתי לבדוק אם הגיע תגובה, והופתעתי לראות שהגיעה תשובה, לצד דף כתוב בעיברית ובערבית עם פסוקים, גימטריות ועוד, היה רשום:
אני נגד מלחמה. אני רוצה שתדע את האמת. אתה יודע שלכל אות בעברית יש מספר. הממשלה והרבנים שלך לוקחים אותך לעזאזל. תחשוב על ההודעה הזו. שלחתי מכתב זה לרב טוביה זינגר הנכבד והוא לא הצליח להוכיח שטעיתי. תקרא גם את זה. אם אתה מוצא את מה שאני אומר לא נכון, תגיד לי. ואם תגלה שמה שאני אומר נכון. אני מזמין אותך לאסלאם, זו ההזדמנות שלך. כולנו נמות, אבל אני אלך לאלוהים ואומר לו שסיימתי את שליחותי ואמרתי לך
והתשובה שלו היתה בעברית!
חשוב לציין שההתכתבות עם הטרוריסט היתה מלווה בתחושה נוראה של פחד, חשש וכאוס.
התפלאתי על עצמי, אך הייתי חייבת, חשבתי לעצמי על נפלאות הטכנולוגיה שמאפשרת לאנשים להתכתב, באופןו אנונימי.
עניתי לו תשובה, כתבתי:
לגבי אמונה ודתות - כתוב שבאחרית הימים הבורא יהיה מלך לבדו. הוא לא צריך שליחים ולא נביאים. "והיה ה' למלך'. הבורא הוא טוב ומיטיב וכל מי שמקדש את הרע ומוכן להסכים לטרור הרי שהוא עובד אלילים, ואינו מאמין במלך היחיד שמידותיו מידות רחמים. אני קוראת מכאן לכל מי שאוהב את בורא עולם לשלול אלימות ולבחור בדרך של הכנעה ורצון להיטיב לכל בני האדם. השינוי יבוא דרך כל אדם שיבין שהבורא האחד חפץ שעולמו יהיה עולם טוב. ומוות זה רע. חיים זה טוב. כשהגאולה תבוא כל מי שלא מאמין בטוב של בורא עולם וכל מי שלא עזר לטוב להתגשם אצל בני עמו יראה שיש לו הפסד. הטוב ינצח והטוב זה בורא עולם.
ולא התקבלה תשובה מצידו.
אבל התשובה שלו הגיעה באיחור, והיא גם לא היתה רלוונטית כאמור. כבר לפני זה שלחתי למשרד ראש הממשלה מייל עם צילום מסך ותיאור, קיוויתי שיתייחסו אך לא תליתי תקוות כי בוודאי יש להם פניות רבות, ואין להם ראש ספרותי שבונה סיפורים ממספר רמזים.
לאחר זמן מה, אולי מספר ימים, בהם שלחתי את המידע לכל האנשים האפשריים והלא אפשריים שיוכלו לשלוח לשב"כ את צילום המסך של הפוסטים שלו, אחד מהם חזר אלי וציין שהוא לא יעזור לי, ושאני צריכה לפנות למשטרה.
יום שישי, שאלתי את בעלי אם חסר משהו לשבת, הוא אמר שסבון הכלים תיכף נגמר.
"אני הולכת לסופר", אמרתי.
זה היה אחרי שבועיים מטורפים, במהלכם האובססיה איתה אני מתמודדת התגברה ושטפתי ידיים בלי הפסקה כמעט, והתחייבתי לתת סכומי כסף גדולים לצדקה (התחייבות שתלווה אותי לאורך השנים הבאות, כי אין לי יכולת לתת הכל בבת אחת) לא יצאתי מהבית בכלל ובעלי אמר שזה לא דחוף ואפשר לקנות במכולת.
"אני צריכה עוד כמה דברים, אלך לסופר", אמרתי, "לא נורא, אצא קצת".
יצאתי, הכל היה שחור. האוויר היה נפלא אבל התחושה היתה של פחד וחושך.
עליתי למשטרה. פחדתי כל הדרך, תרחישים שונים עלו במוחי, ככל שהתקדמתי לכיוון המשטרה הרגשתי עד כמה שאני אמיצה.
'הם' יכולים להגיע עם רחפן, האם אצליח לברוח? התקדמתי, הייתי נבוכה אך נחושה. הרגשתי שאני שומרת על עצמי, כי אם בשב"כ שמעו עלי, צריך איזון שגם המשטרה תדע על קיומי (חחח.. מחשבות נבונות של פראנואידית).
יום שישי בצהריים, התחנה כמעט ריקה.
שאלתי את השוטרים איפה אפשר להגיש תלונה והם שלחו אותי למקום נידח בתחנה.
היה לי קצת קשה למצוא את המקום, אך בסוף הסתדרתי.
שוב פעם מחאתי לעצמי כפיים בתוך הלב על האומץ שלי.
פרק ד'
החוקר המשטרתי היה עם כיפה קטנה, וזה עודד אותי.
הייתי נבוכה אך הבאתי איתי את החומר והצגתי אותו בפניו של השוטר, שהיה נראה קצת מתוח וחמור סבר.
הבנתי עד כמה כולנו באותה סירה, לא משנה אם אתה אוחז נשק או את עקרת בית שגם כותבת ספרים, כולנו עמדנו בפני משהו גדול מאיתנו.
"מה עשית עם המידע?" שאל.
"שלחתי במייל לשב"כ".
"אוקי, גם אני אשלח להם, הם מתייחסים ברצינות למידע שמגיע דרכנו", אמר, ולפני שיצאתי משם הוסיף, "את נראית במתח, אני מציע לך להפסיק להתעדכן, תחשבי על המשפחה והילדים, את יכולה גם להגיש בקשה לקבל רשיון לנשק".
יצאתי החוצה, ולא תארתי לעצמי שתוך פחות מחודש אופיע במשרד החקירות שנית.
*
חזרתי לבית, לפני שהלכתי למשטרה הודעתי לקרובת משפחה שאני הולכת לשם, כי תמיד חשוב לעדכן לאן אנחנו הולכים. וכעת סיפרתי לכולם שהייתי בתחנת המשטרה, היתי חייבת לפרט להם מעט את הסיבה, כי עד אז שמרתי לעצמי את המידע. לא רציתי להפחיד אותם, או לסבך אותם, תבינו עד כמה פחדתי.
הפליאה של כולם היתה עמוקה, הם קצת הרבה התבדחו וגיחכו על חשבוני, אבל כן, כנראה גם פחדו.
עברו הימים, לא נכנסתי יותר לפרופיל של הטרוריסט. די חששתי, היתה לי שם תחושת בעתה שלא רציתי לפגוש בה שוב.
אבל מספר ימים לפני 11.11 קיבלתי פוסט שמספר על תוכניות שיש לאויבנו בתאריך הזה, והחלטתי להיכנס לפרופיל של הטרוריסט ושל חבריו, לראות אם יש משהו, איזה רמז או משהו כזה.
ואכן, נוכחתי לראות שצדקתי.
"3.2.1 עוד 3 ימין הספירה לאחור החלה", כתב אחד מחבריו שגר כמדומני בטול כרם. חישוב מהיר גילה שעוד 3 ימים יהיה 11.11.
הפעם, לצד הפחד והחשש, הייתי יותר בטוחה בעצמי, שלחתי את החומר לקרובי משפחה שיש להם חברים בשב"כ, הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, קיבלתי מהם תשובה שישלחו לשב"כ במיידי, למרות זאת החלטתי לעלות שוב לתחנת המשטרה.
האמת שהיתה לי סיבה למה עליתי שוב לתחנת המשטרה, סיפרתי לעצמי שהשב"כ לא יאהב את הפניה שלי, וכשאני הולכת למשטרה אני בעצם מבטחת את עצמי. לכו תבינו ראש של פראנואידית/סופרת.
היה זה אותו חוקר, הוא לא ידע שהתאריך 11.11 משמעותי עבור הפלסטינים, רשם הכל, ואחר כך שאל אותי במה אני עוסקת.
"כותבת ספרים, סופרת", השבתי.
"כותבת ספרים..." הוא שב על דברי כהד.
ציפיתי שהוא יציע לי לכתוב על זה בספר, אך זה לא קרה 'האם הוא התרשם מהאכפתיות שלי והוא רוצה להציע לי להיות המנהיגה הבאה של המדינה?' השתעשעתי לרגע במחשבה הזו בחיוך.
נפרדתי ממנו בברכת "בשורות טובות", ושבתי לבית, בדרך שאלתי את עצמי אם הייתי רוצה להיות המנהיגה של המדינה. הרי יש לי כל כך הרבה רעיונות מחוץ לקופסא, ורצון אמיתי שיהיה טוב.
המחשבה היתה מביכה, כי גם ביני לבין עצמי לא אסכים להודות שיש לי שאיפות להנהיג משהו שהוא לא את עצמי. כך התשובה שלי לשאלה הזו היתה מנהיגותית להפליא: "זה לא משנה מי המנהיג, העיקר שיעשה טוב ליחיד ולכלל".
יצאתי מזה בשלום!
פרק ה'
ההתרחשויות המסעירות לא נשארו ברקע. בתור סופרת, התחלתי לחשוב כיצד אשתמש בכל החומר הזה, והחלטתי שהמסע שעברתי יכול להיות כיוון מעניין לספר הצעה לסדר 3.
עם כל זאת התברר לי שלא יעיל בכלל להתכתב עם טרוריסט, כי תוך כדי שאני מנסה לחזור לעצמי, התחילו מחשבות שונות ומשונות להופיע, וגזלו את שלוות רוחי.
ומכיוון שהמשכתי לשלוח מיילים לשב"כ עם הצעות לייעול, התחלתי לחשוש: "אולי שרות הבטחון ירצו לפגוע בי חלילה? אולי הצטיירתי בעיניהם כיודעת יותר מידי? ידוע שהם לא אוהבים שהאזרחים חכמים, כתוב אל תתוודע לרשות", הפחדתי את עצמי.
גם מהטרוריסט התחלתי לפחד, "יש להם, לטרוריסטים, כלים לדעת מי אני", סיפרתי לעצמי.
שיא הפחד היה כשגילתי שהמייל דרכו נרשמתי לזהות הפיקטיבית ברשת החברתית היה מייל בו נרשמתי לאתר הקניות של שיין ושם יודעים את הזהות האמיתי שלי, ואת הכתובת. והסינים, כידוע, מחבבים את הפלסטינים.
ואם לא די בכך באותו שבוע קיבלתי מייל משיין "ההזמנה שלך הגיעה". בדקתי מתי ההזמנה האחרונה היתה, והיא היתה שנה קודם!
למה שיין יכתבו לי מייל שנה אחרי, אם לא כדי לוודא שאני זו אני?
נחרדתי.
ככה הפסקתי להרדם בלילות, עמדתי מידי לילה שעות מול החלון צופה לכיוון הרחוב החשוך בוחנת כל רכב וכל תנועה חשודה. קצת דאגתי על עצמי, כי התחלתי לצבור עייפות ועיני היו טרוטות. וצהריים אחד, כשראיתי אנשים שעולים על הבנין ממול במרחק מה כדי לתקן שם משהו – הייתי בטוחה שהם מתקינים שם מצלמות. מחשבות רבות עלו בי, בחנתי את כל התרחישים הכי מפחידים וסיפרתי לעצמי סיפורים.
באחד הימים, בצהריים, יצאתי למרפסת. מולי, על המדרכה השוקקת, עמדו שני אנשים כהי עור והשקיפו לבית שלי. הם היו נראים רזים, חביבים ולא מזיקים. הביטו אלי במבט מעריץ ואחד מהם חייך כשראה אותי נופף אלי לשלום.
ואז הם הלכו משם בפסיעות מהירות.
באותו רגע חשתי כמו איזו גיבורה באיזה ספר. מה הסיכוי שזה נכון? אם אספר למישהו את הדברים הוא יסובב את האצבע על הרקה ויגיד שדמיינתי!
אמנם יש לי הוכחות בדמות צילומי מסך לכל הסיפור, אבל הקטע עם האנשים שהשקיפו למרפסת שלי נשמע יותר כסצנה מתסריט מתח.
באותם רגעים החלטתי לכתוב לטרוריסט הודעת איום.
אין לי מה להפסיד.
אני לא נוהגת לקלל כך שכתבתי לו הודעה רצופה בפסוקי קללה במידה ויקרה לי משהו, הודעתי לו שפרטיו אצל עורך דין ואם יקרה לי משהו העורך דין ידאג לסגור איתו חשבון. ההודעה כל כך מביכה אותי שלא אצטט אותה פה. אבל כן, כשקראתי אותה שוב – כעת - לצורך כתיבת הכתבה התחלתי לצחוק לעצמי בשקט.
איזה בושות.
פרק ו'
המציאות והדמיון נפגשו אצלי, עולם הכתיבה והעולם המציאותי.
אני אוהבת לכתוב על נושאים אקטואליים, אבל לא על אלימות. למרות זאת בספר הצעה לסדר 3 – שייקרא "מסדר מלחמה" אכתוב כנראה על מלחמה, שמטבע הדברים יש בה אלימות – וכן על תכניות טרוריסטיות שיש בהן אלימות, אם כי אני חושבת שצריך לשמור על שיח נקי, גם בספרות.
האם אני לא פוחדת לכתוב את כל זה בכתבה שלפניכם? מה יקרה אם הטרוריסט ישמע מה שכתבתי (בכוונה לא ציינתי את שמו, למרות שיש לו שם מוכר... בן של...) מה יקרה אם לא אמצא חן בעיני שרות הביטחון?
התשובה היא: יש בי חשש, אבל הוא חשש לא סביר, נראה לי, ובכל מקרה אני חיה בפחד. אנשים חרדתיים חיים כל חייהם בסרט מתח, כך שבמציאות הם יכולים להיות אמיצים מאוד כי הרגש שלהם חווה את רגעי המתח הגדולים ביותר, והתעמת מולם.
בנוסף גם ביטחתי את עצמי בדרך הטבע... הכוונה ששלחתי את הכתבה להמון אנשים בו זמנית. אני גם לא מאמינה שמישהו ירצה לפגוע בי, אנחנו לא ברוסיה הקומוניסטית ולא ברוסיה של פוטין, ואנשי תקשורת במדינתנו מדברים בפתיחות על הכל, מעבירים ביקורת על הכל, מעלים קונספירציות באופן חופשי, כך שלא צריך לחיות בפחדים ובחששות.
בנוסף, החיים שקיבלנו במתנה קצובים הם "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה"... ראוי למלא אותם בעשייה ולא בפחדים. כי העולם מלא באור הגדול של הבורא יתברך, והפחד מגיע כשחסרה אמונה.
אני כותבת את הדברים לשם שמים בלבד, לא בשביל כבוד או כסף (אם כי לא אתנגד להיות פופולארית או עשירה או גם וגם – לתועלת הכלל), כך שאני מאמינה שכל הכוחות כולם נכנעים לפני בורא עולם ומבינה שאין צורך לחשוש, ברגע שמבינים שצריך לפעול ולעשות.
אם נפחד מכל דבר איך העולם יתקדם? איך אנחנו נתקדם?
חובה להתנער מכל הפחדים ולהתחבר לבורא ברוך הוא.
קצת על סדרת "הצעה לסדר"
"הצעה לסדר" היא סדרה בת 3 כרכים, שכל אחד מהם מביא עלילה בפני עצמה.
"הצעה לסדר", הספר הראשון – מביא את ספורו של צעיר חרדי בשם נתנאל הלל שעומד מול האפשרות שיוכתר למלך על מדינת ישראל, ואיך השב"כ מנסה למנוע את ההכתרה החוקית.
"סדר הפוך" – שזה "הצעה לסדר 2" – יוצא בימים אלה לאור, הוא מביא עלילה עכשווית המשלבת את המתח בין הרשות המחוקקת לשופטת. בספר - גורמים אנרכיסטים משתמשים בפרצה הזו כדי ליצור אנרכיה.
"מסדר מלחמה" – הצעה לסדר 3 – יביא עלילה בה גורמים שונים רוצים ליצור מצב בו יש מלחמה בין הטובים לרעים, בגלל אמונה במלחמת אחרית הימים, שצריכה להיות בתאריך מסוים.
ככל הנראה הספר "סדר הפוך" לא יימכר בחנויות הספרים, כך שאם תרצו להזמין שילחו מייל: <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
הנושאים החמים
Reactions: Avigail Amram, כל שם שתרצה, קראנצ' פיסטוק ועוד 6 משתמשים9 //