קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הותר לפרסום: לוחמי צה"ל במבצע חילוץ חשאי ודרמטי מעזה
מבצע הרואי של סיירת מטכ"ל יחד עם לוחמי השב"כ הביאו לחילוצו של גו' הביתה
תמונות ראשונות של המחולץ באדיבות דובר צה"ל

אחרי 135 ימים בשבי, יצא לדרך מבצע “הבה נגילה” – מבצע החילוץ הנועז לשחרור שבוי תוך שיתוף פעולה הדוק בין סיירת מטכ"ל, שב”כ וחיל האוויר.
ה. ספרא | צבאי

בלילה שבין יום שני לשלישי, ב-20 בפברואר 2024, במהלך הלחימה ברצועת עזה, הגיעו באופן חשאי כוחות מיחידת מטכ"ל יחד עם לוחמי השב”כ ללב העיר חאן יונס במרחב 'כלביא' אזור בו טרם פעלו כוחות הבטחון של מדינת ישראל, וחלפו על פניהם של חמשה גדודי חמאס ושלושה גדודי כלבים בעת שישנו בדרך לקומה הראשונה בבניין בו הוחזק השבוי (את הקומות הראשונות חיל האוויר דאג לגלח מבעוד מועד..).
הכוחות חיפו זה על זה וקיבלו חיפוי גם מחיל האוויר. הם הגיעו למלון.. בו הוחזק השבוי כאשר סביבם היו מחבלים חמושים הן מחוץ למבנה והן ליד החטופים.
בעוד הכוחות פשטו על המסתור בו הוחזק השבוי, מטוסי קרב סיפקו מעטפת אש סביב, כלי-טיס מאוישים מרחוק ומסוקי קרב תקפו כל איום על הכוחות ולבסוף מסוק הסער הביא את הלוחמים והשבוי בחזרה הביתה.

עתה הכוחות שלקחו חלק בחילוץ ההיסטורי מספרים על תכנון המבצע ועל אותם רגעים הרי גורל בלב שטח אויב משחזרים את רגעי החילוץ הדרמטיים.
“השבנו אותו למלונו בשלום” מספר אל"מ כ’, סגן מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל שפיקד על כוח הפריצה במבצע חילוץ החטוף מרגע הפריצה לבית, דרך קרבות הירי ועד להגעה בשלום למסוק כשהחטוף בריא ושלם - “שלשום בלילה נערכנו על פי מידע מודיעיני יחד עם חברנו מהשב”כ, וחיל האוויר על מנת לחלץ שבוי ממרחב העיר חאן יונס במרחב 'כלביא', כשהגענו לאיתור פרצנו פנימה, נתקלנו בהתנגדות קשה וירי מאסיבי מתוך הבית והפריפריה.
למרות זו העמסנו.. את השבוי וחיסלנו מחבלים. לאחר מכן הוצאנו את השבוי מהמרחב תוך כדי התנגדות מהפריפריה, כשאנחנו מגנים על חייו הקצרים במעטפת בד.. עד אשר השבנו אותו למלונו.. בשלום”.

תגובת ראש הממשלה:
המבצע ההרואי שבוצע במרחב 'כלביא' לשחרור השבוי נפל על רוה”מ נתניהו כמו מים קרים על נפש עייפה, והוא מצדו מיהר לקחת את הקרדיט שמגיע לו, למורת רוחם של מתנגדיו הנשכניים.. מבית ומחוץ.
"הכלבים נושכים והשיירה עוברת" אמר נתניהו בתגובה עוקצנית למתנגדיו הנשכניים...

מבית החולים הווט' נמסר אודות מצבו הרפואי של השבוי:
החטוף שחזר ארצה משבי החמאס בעזה במבצע החילוץ, קיבל טיפול תזונתי בית החולים הווטר' בעקבות תזונה לקויה המבוססת על עצמות שקיבל בשבי. המפגש עמו המחיש ביתר שאת את הנזקים המצטברים מ-135 ימים בשבי החמאס - מופנם מתמיד, אוהב להתחבאות וחושש מחשיפה לעולם... אבל כפי שהרופאים אומרים זה עניין של יום יומיים עד שיתלוצץ עם רופאיו..
נ.ב לראשונה רציתי להעלות אותו לאשכול ר"ב, אך אחד המנהלים (חו"ע) המליץ לי לפרסם את זה בקהילת כתיבה ומשכך קבלתי את המלצתו, ומאמין שזה בסדר

מצורף בזה סרטון (בזיפ) שפירסם דו"צ מרגעי החילוץ
דו"צ/עריכה
הס ופיצי בע"מ

אחרי כמה פניות נרגשות ונרגזות של שוכני פורום זה, שכעסו מאוד על כך שהעזתי להעיר להם הערות או להאיר להם הארות לפני שנתתי לפרי עמלם לייק כלשהו, היות שאני צריך להוציא את עצמי מידי חשד, אסביר את עצמי בפומבי.


את חטאי אני מזכיר היום, הייתי ניק צעיר שלא בדיוק היה לו מה לתרום לשיח הער בפוֹרוּמֵי פרוג השונים והרגשתי את עצמי קצת מיותר, אמנם תרמתי מניסיון החיים העשיר שלי פה ושם, אבל בכללי הייתי די משעומם.

באחד משיטוטי האינסופיים במרחבי הפורומים של פרוג, נתקלתי במאמר הזה:

https://www.prog.co.il/articles/f12-מכירים-את-הדבר-השימושי-הזה.3928/

התחלתי לבחון קצת את האפשרויות שהקונסולה מציעה, ומצאתי דרך מקורית ללייק שרשור שלם ללא מגע יד אדם, אני לא אביא פה את הקוד המלא כדי לא לגרום לעוד אנשים לחזור על השטויות שאני עשיתי.

לאחר זמן לא רב שמו המנהלים הכבודים את ליבם שמשהו לא טוב קורה כאן, ועל אף שאין שום כלל בפורום שאוסר עלי ללייק בלי חשבון, הם פשוט הסירו לי את כפתור הלייק. ומאז ועד היום פשוט אין לי את הכפתור הזה:



בתחילה הרגעתי את עצמי, עזוב אותך, לייקים, זה מיותר – ובכלל לייקים זה דבר ממכר ואני לא אתן את ידי לדברים שימכרו אנשים לפרוג או משהו כזה.

אבל אז הפכו חיי בפורום לסיוט מתמשך. אין לך שום דרך להעיר לניק או לשבח אותו בלי שתיאלץ לנסח איזו תגובה של כמה מילים. אי אפשר פשוט ללחוץ על כועס, על צוחק, על המום או סתם תודה. פשוט אין כפתור כזה.

לאחר ששכנעתי את עצמי עמוקות שאין בפניה להנהלה שום פחיתות כבוד עבורי, הואלתי בטובי לפתוח פניה להנהלה על מנת שיחזירו לי בטובם את כפתור הלייק תוך כדי הבטחות נמרצות שחלילה וחס לא אחזור על מעשי הנלוזים שוב, ואעניק לייקים רק למי שמגיע לו באמת, במידה ובמשורה.

הפנייה להנהלה לא עזרה, הם לא הגיבו על הפנייה. כנראה שהם עדיין לא סומכים עלי (או שמישהו שם נורא נעלב שמתוך ים הלייקים שחילקתי לא טרחתי ללייק אותו אפילו פעם אחת) ולכן, אין לי כפתור לייק, פשוט אין. אז כל האנשים שנעלבים ממני, אני רציתי מאוד ללייק את ההודעה שלכם (לייק כועס, אם שאלתם את עצמכם) אבל מה לעשות, אין לי אפשרות.
אף אחד לא יצחיק את ר' נוחעם ביום הכי עצוב של השנה!

ר' נוחעם משתדל למעט בשמחה משנכנס אב ועד להודעה החדשה, ומאחר ואנחנו עומדים בשנה מעוברת ההודעה החדשה התקבלה קצת מוקדם...

היה זה ביומו האחרון של חודש שבט השתא, ר' נוחעם יצא מדלת בית המדרש ובדרכו צדה את עיניו מודעה בכתב ידו של אחד מהמעוררים בכולל, שבכמה שורות הצליח לאכלס לא מעט מקורות לכך שחיוב ה'מרבים בשמחה' חל השנה כבר מר"ח אדר א' לתשומת ליבם של עצובי הקהל...

היה ברור לר' נוחעם למי הכוונה, הוא הרי היחיד שנוהג את מנהג הפרושים להאריך את הפרצוף 'תשעה באב' שלו עד לשלהי החורף, ולמרות שאפשר למצוא עוד פרצופים דומים בסביבה, אינם ממין העניין! שהרי אצל העולם העצבות באה מקשיים בפרנסה, סכסוכי שכנים ובעיות בשלום בית רח"ל, אבל אצל ר' נוחעם זה נושא הלכתי טהור!

ושיהיה ברור! אצל ר' נוחעם זה לא בא על חשבון ה'בין אדם לחבירו', להיפך, הוא מכוון בעצבות שלו להוציא ידי חובה את כל הסובבים אותו מדין 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם'...

ר' נוחעם ניסה לחייך, זה לא פשוט אחרי שבעה חודשים, הוא לא ממש זכר איך עושים את התנועה הזאת, אבל הוא ניסה... אך עד מהרה המבטים שהופנו אליו הבהירו לו חד משמעית, שהוא כנראה נראה יותר מאיים מאשר מחייך...

ברירה אחרת לא הייתה לו, הוא ניסה להעלות בזכרונו בדיחה טובה שאולי תכניס בו קצת שמחה, אך כל מה שעלה במוחו העלה אבק וצליל של קרש, בדחן הוא לא, והבדחן של הכולל מסיים את הסדר די מוקדם כך שגם ממנו לא תבוא הישועה.

ר' נוחעם לא אוהב להקל, גם כשזה לא נוח לו... אבל במקום שאי אפשר, אי אפשר!
והרי להמשיך עם החיוך העקום שלו זה לא 'כבוד הבריות'! ו'גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה' כל שכן שידחה את ה'מרבים בשמחה'.

בלית ברירה פנה ר' נוחעם לאופציה האחרונה מבחינתו – 'להקל' כפי השיטות שרק באדר ב' יש להרבות בשמחה [עיי' שו"ת שבט הלוי י' ק"ה ג'].

אף פעם לא קל לר' נוחעם להקל, אבל הפעם זה היה ממש קל...
הוא חזר בספונטניות לפרצוף המוכר והחליט שאם כבר אז כבר, הוא נכנס לסוגייא חזק ותוך כמה ימים בהם עמל על העניין, מצא ר' נוחעם כמות נדיבה של ראיות איתנות ודיוקי לשונות שמסייעים למנהגו שבכל יום שעבר הפך מ'דיעבד גמור' ל'לכתחילה שבלכתחילה'...

בשקט, בשקט, מחשש למראית עין, עמל ר' נוחעם מול המראה על חיוך מהודר שיהדר את פניו אוטוטו משעת המולד של חודש אדר ב' הבא עלינו לטובה...

עד אז, נראה אתכם מצחיקים אותו...
אֲנִי מְנַסֶּה לִתְפֹּס אוֹתְךָ לְשִׂיחָה
שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ דַּקּוֹת. לֹא יוֹתֵר.
שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ שְׁנִיּוֹת.
יֵשׁ לָנוּ עַל מָה לְדַבֵּר

הָרְגָעִים הַקְּטַנִּים בָּהֶם אַתָּה מְחַיֵּךְ אֵלַי
אֵינֶנִּי רוֹאָה אוֹתְךָ כְּלָל
הָרְגָעִים הַגְּדוֹלִים בָּהֶם אֲנִי מִתְחַנֶּנֶת אֵלֶיךָ
וְאֵינֶנִּי רוֹאָה אוֹתְךָ כְּלָל

בְּעִקָּר רָצִיתִי לְדַבֵּר עַל
קִיּוּם הַנֵּס
יֵשׁ לִי עַל מָה לְהִתְנַצֵּל

לְעִתִּים אֲנִי קוֹבֶרֶת אֶת נַפְשִׁי
תַּחַת אֲדָמָה חֲרוּכָה
קוֹבֶרֶת אוֹתְךָ יַחַד אִתִּי
וּמִתְעַקֶּשֶׁת וְדוֹרֶשֶׁת נֵס

בִּזְמַנִּים אֲחֵרִים זֶה בַּדֶּרֶךְ הָרַכָּה
כְּשֶׁאֲנִי מַגְשִׁימָה חֲלוֹמוֹת לַאֲחֵרִים, בִּשְׁבִילְךָ
נוֹטַעַת פְּרָחִים וְרֻדִּים
נוֹתֶנֶת מַתְּנַת חִנָּם תְּמוּרַת נֵס

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ
הַנֵּס-
מַגִּיעַ בְּדִיּוּק כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת

וְאָז אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת דָּבָר עַל קְבוּרָתִי
וְלֹא עַל מַתְּנוֹתַי, תַּחֲנוּנָי
בְּשִׁפְלוּתִי אֲנִי מִתְמַקֶּדֶת בּוֹ
וְלֹא זוֹכֶרֶת שֶׁהוּא- הוּא כָּךְ


אֲנִי מְנַסָּה לִתְפֹּס אוֹתְךָ לְשִׂיחָה
שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ דַּקּוֹת. לֹא יוֹתֵר.
שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ שְׁנִיּוֹת.
יֵשׁ בִּי חוֹב אַדִּיר לְהוֹדוֹת עַל נֵס

לְהַעֲלוֹת עַל נֵס
שלום. הצטרפתי לפורום נכבד זה אך אתמול, כדי לחגוג את האירוע הנה קטע קצר - נא ונא, אך ורק ביקורת עניינית.

רעש. רעש אימים, מפר את שלוותי, טורד את מנוחתי ומשבש את ריכוזי. מתבונן סביבי לגלות היכן הוא מקור הרעש, להשתיקו, כדי שאוכל להתרכז ולעשות. ביקשתי ותרתי אחריו אך הוא סרב להתגלות בפני - טמיר ונעלם מקומו.
אולי מאוורר תלת כַּנְפִי שמנשב רוחו בחדר הוא טורד את שלוותי? אולי מנוע מזגן מטרטר לו בחוץ? אולי אוושה מרוחקת של אוטובוס מתאמץ?
רעש. הוא בלתי נסבל.

אוזניות קשת כבדות ואטומות - כמו של טייסים - אני מניח על אוזניי, הם יאטמו כל רעש, יעניקו לי דממה.
הרעש מחריש את אוזניי.
כמעט אובססיבי אני מתרוצץ לתור אחריו, מהרהר באפשרות שעכביש התנחל באוזני והחליט שהנה המקום להלחין בו את הסימפוניה העכבישית השמינית של טרנטולה. נוטל קיסם אוזניים לידי ודוחק אותו עד עור התוף נעוץ ושלוף, יזוב דם עכביש מאוזני העיקר לא לשמוע את הרעש הנורא.
הוא מתעקש להישאר. הרעש, לא העכביש.

נכנס אל חדר הממ"ד טורק את הדלת, מגיף את חלון הפלדה הכבד, נוטל שמיכת פוך עבה מארגז המצעים נכנס אל המיטה ומתעטף בה מראש ועד כף רגל.
הרעש איתי.
לימדו אותי פעם שאם לא מתייחסים לטרולים ונודניקים - הם מתאיינים. אני מפסיק להתייחס.
הוא נשאר, שורד את כל ניסיונות החיסול.
הוא מפריע לי להתרכז, לחשוב וליצור. הוא מסלק ממני כל בדל של רעיון וכל שביב של הבנה. אני מזדהה פתאום עם ואן-גוך - כמעט הייתי ואן-גוך בעצמי.

דופק את הראש בקיר. דופק חזק. אני רואה שחור בעיניים - זה כואב.
לא עוזר.
היא הייתה ציפור שיר.
מאלו שעומדות על הענף בבוקר השכם, ושרות לעולם את בשורת היום החדש.
הייתה.



הרבה זמן עבר מאז הייתה גוזל חסר דאגות, שבוחר לו ענף אקראי ומצייץ, מאושר.
הרבה מדי.

"שוב?"
קארי קידמה אותה בכניסה אל הקן, חצי נאנחת חצי מפהקת.

היא משכה בכנף.

"איזה רעות" נשפה קארי אוויר החוצה, כמעט בלי קול. "ככה לצייץ לך את כל האמת בפרצוף..."

האמת?
היא אפילו לא הסתובבה אחורנית כדי לתת בקארי מבט נדהם, נעלב. גם קארי חושבת שהיא לא ציפור שיר נורמלית, גם היא.
גם קארי בטוחה שהיא זייפנית חסרת תקנה, מאלו שאפילו קול שני או שיר-שילוב לא ראוי להן.

"אבל את יודעת מה את יכולה לעשות--"

"מה?" כעת הסתובבה, חסרת תקווה. כבר לקחה שיעורים בפיתוח קול, כבר עפה עד לקצה השני של הארץ כדי לשתות ממעיינות מיוחדים וכרסמה כל בוקר בעץ הנורא ההוא, עם הפירות הקשים.
הקול שלה הפך צורמני פחות, אבל יכולת הדיוק שלה לא השתפרה.
ובלהקה של ציפורי שיר אין מקום לזייפנים. אין מקום לקרקרנים חסרי תועלת שהורסים את צלילה הטהורים והנדירים של השירה, את הדיוק והקצב.
זו לא סתם שירה חובבנית של בניית קן או משהו, כפי שהבהירה לה היטב מיטיבת-שיר רק כמה דקות קודם. זו שירת-בוקר. היא הסמל שלנו, ציפורי השיר. היא המטרה. אין מקום לטעויות. לחריגות. לזייפנים.
אין דבר כזה, התרגזה זמרת. היא חייבת לשיר. כולן חייבות לשיר. אבל שתפסיק לזייף כבר! נמאס!

"את יכולה" קארי צייצה בקול נמוך, כזה שלא יעבור את מחסה הזרדים של הקן בשום אופן. "בבוקר, לעמוד על ענף כמו כולן, לפתוח את המקור--"

"נו?" היא הייתה מתוחה.

"אבל לא לשיר." היא הנמיכה את הציוץ עוד, הגניבה מבטים חפוזים לכל הכיוונים, וסיננה: "זה מה שגם אני עושה."
רציתי שתהיי נורמלית.

את לא רצית להיות.

אז הייתי נחמדה אלייך. הכלתי והייתי סבלנית.

הייתי הכי מהממת שרק יכולתי. היי, תראי כמה נורמליים מוצלחים יש בעולם!

לא רצית. מה לעשות.

נתתי לך את הזמן שלך. ידעתי לא ללחוץ. לחץ רק מביא תוצאות הפוכות.

חיכיתי. חיכיתי וחיכיתי.

לא רצית.

אז חיכיתי עוד.

בינתיים שלחתי לך תמונות של נורמליים, דיברתי אתך דיבורים של נורמליים. העליתי נושאי שיחה נורמליים.

שיתפת פעולה יפה, שיחקת את המשחק.

אחר כך שאלתי בזהירות עלייך.

ענית לי, וידעתי: את לא רוצה להיות נורמלית.



די. זהו. ניסיתי הכל. מה עוד אפשר.

אל תהיי. יודעת מה? עזבי.

לכי, תהיי משוגעת. מה אני יכולה לעשות?

הכל עשיתי בשבילך. מבטיחה לך.

לא רוצה? אז לא.

לא בעיה שלי שאת ככה. אל תבואי בטענות.

התייאשתי.

מה עכשיו.

נגמר.



אבל אני אוהבת אותך, עדיין.

אז אני מדברת אתך שוב.

התייאשתי מלנסות לנרמל אותך.

אז אני מדברת אתך סתם.

היי, כיף לדבר אתך.

כיף להכיר.

יודעת מה, בעצם, עזבי, אל תהיי נורמלית.

פשוט תהיי.
ב"ה

לפעמים אנחנו נחשפים למראות לא שיגרתים בעליל, אלא שאיננו נותנים את עיננו וליבנו לשים לב אליהם.

כזה היה המחזה בו נתקלתי אתמול.

במקום שיגרתי בעליל, "נטו חיסכון".

כידוע את בני דודנו החליפו אריתראים למינם, כך שעובדי הסופר שינו גוון.

כחלק מתודעת שירות איכותית דלקה מוזיקה של שירי שבת נעימה, השיר שהתנגן ברקע היה מתוך מילות הפיוט שמושר בלילות שבת: "חביבי, קה חביבי", שיר עם מקצב שאי אפשר שלא להישאב לתוכו.

בפינה של מוצרי החלב בין מקרר של מוצרי חלב לבין מקרר של קפואים עמד לו העובד האריתראי, נשען בידיו על המקפיא הנמוך, ומרקד לקצב השיר.

יכולתי לעבור ולא לשים לב, אבל המראה היה כל כך מצחיק שלא התאפקתי ופרצתי בצחוק קולני בתוככי תוכי.

הוא יכול לעצור לרגע ולרקוד, אבל אנחנו?

חודש אדר, המצב לא פשוט, איככה נשמח? איכה נשיר ואיך נרקוד?

העצב מלווה את צעדנו, צרו צעדנו, השמחה הטבעית נסתלקה מעמנו.

מי ייתן ותשוב לשרות עלינו רוח של שמחה,

משנכנס אדר ולא מרבין.

כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר־יִמְצָא אֶת־עַמִּי (אסתר פרק ח פסוק ו'.)

ואני נתתי עיני וליבי להיות מצרה עמהם.

ואתה מן השמיים, חֲבִיבִי קהּ חֲבִיבִי, הָאֵל הַמֶּלֶך הָרַחֲמָן

רְאֵה בָּעֳנִי יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְהָשִׁיבֵם נָא לִגְבוּלֶךָ.

וּמֵחָדָשׁ יִשָּׁמַע קוֹל שִׁירָה.

לא צריך עוד מילים.

הפיוט מדבר בעד עצמו, והוא לא פיוט בשביל ריקוד אריתראי ככל שיהיה.
  • 383
  • "אמא אפשר בבקשה בבקשה אפרוח?" בן החמש תוקע את הפרצוף בתוך ערימת הכביסה.

    אפרוח? בוא נראה.

    אפרוח, לכלוך.

    אפרוח, פרגית, תרנגולת.

    תרנגול, ביצים.

    הרבה אפרוחים. הרבה תרנגולים, הרבה מאד ביצים.

    נמכור את כל הביצים, והפרגיות והתרנגולים.

    נקנה עיזים.

    עיזים, חלב, גבינות.

    ווואו, נעבור למושב, לבית פרטי, עם גינה ונדנדה כזאת מעץ.

    נמכור את החלב והגבינות והלבנים והמעדנים ואז נקנה עוד עיזים, ופרות וסוסים.

    יהיה לנו ממש משק פרטי משלנו.

    ואז נפתח מחלבה קטנה ונמכור את התוצרת שלנו.

    נקרא לה "תנובה" או "טרה".

    לא, בעצם שניהם כבר תפוסים.

    ולמה שמישהו יקנה ממנו חלב בכלל? וחוץ מזה שזה צריך פסטור ודברים מסובכים.

    עזבו.

    נמכור את כל העיזים והפרות והסוסים ונשתול שדה שלם של תרד.

    נהפוך את התרד להיט בשוק.

    במקום סלט חסה יהיה סלט תרד.

    התרד ייחטף מהמדפים ואז נשתול עוד תרד ועוד תרד.

    בעצם כמה תרד אנשים יכולים לאכול?

    ואז נשאר עם מלאי עצום של תרד.

    נגיע להפסדים.

    נצטרך להתמודד עם כל העודפים שישארו.

    ארוחת ערב: סלט תרד, פשטידת תרד, חביתת תרד, ועוגת תרד.

    ילדים: איכס.

    אמא, אני רעעעבבב.

    "לא חמוד שלי, אי אפשר אפרוח, אתם ממילא לא אוהבים תרד."
    זוכרים את האתגר על פרק א'?
    היו כאן הרבה שהציעו שהאתגר הבא יהיה פרק ב' של הטקסטים שהועלו.
    לא תכננתי מראש, אבל גיליתי שאני אוהבת את הדמות שבניתי, ואני רוצה לכתוב עליה עוד.
    מי שרוצה להבין את הקונטקסט, הנה קישור לחלק א'

    אשמח ממש לביקורת, אם התחברתם לצורת כתיבה הזאת, או אם היא משעממת לדעתכם, ולא עם מספיק התרחשויות.
    כל תגובה וביקורת תהיה לי משמעותית: )
    ---
    רננה/ חלק ב'

    היא חוזרת הביתה פותחת את הדלת, מפריחה שלום לחלל החדר, מנסה להבין אם איתמר בבית,
    הוא לא עונה, "איתמר, אתה כאן?" , אין תשובה,
    בדרך כלל הוא חוזר הביתה קרוב ל10, ועכשיו כבר 10 וחצי.
    מזכירה לעצמה שהכל בסדר, הוא יכל להתעכב בגלל אין ספור סיבות וגורמים,
    אולי הלך למכולת, לקנות חלב שבדיוק נגמר הבוקר, פגש חבר מהכולל ושקע בשיחה.
    אולי נשאר לסגור סוגיה פתוחה, על אף שהסדר נגמר.
    תנשמי רננה, היא ממלמלת, לא קרה לו כלום, הוא חי ונושם, ובקרוב יחזור.

    הנשימות שלה לא נשמעות לקול ההגיון, היא שומעת אותם חורקות ומהירות,
    מתקשרת לאיתמר,
    הפלאפון לא זמין. ושוב, ממש כמו לפני שניסתה לחייג, כמה רגעים לאחור,
    מפתחת בדמיון אלפי ספקולציות, מה עלול לגרום לאיחור שלו,
    השכל שלה ממיין את התרחיש ההגיוני ביותר מבין כל אלו שרצו במוחה, ורק הלב לא מתיישר עם הבחירה, מנבא רעות.
    רננה, את מכירה את הסצנריו הזה כבר, נכון? היא צורחת על עצמה באין קול.
    את אוהבת לחשוב שיש לך חוש שישי מחודד, אבל תנסי להיזכר מה קרה בפעמיים האחרונות שדאגת ככה,
    החוש השישי שלך לא בדיוק הוכיח את עצמו, מתיזה בראשה בלגלוג קר ועצבני.

    היא יודעת לגחך על עצמה, לכעוס ולהתעצבן על רמות הדאגה המוגזמות שלה,
    משתוקקת להתפטר מהן, אבל זה לא עוזר לה להפסיק לדאוג בפועל. אפילו לא קצת.
    היא ממשיכה להריץ סרטים במוח, גדול עליה להילחם בזה, זה כנראה היא, חלק ממנה נועד לפחד, להישאב לדאגות באובססיביות, וכדאי שתקבל את זה כבר, תפסיק להילחם בזה.

    נשמעת נקישה בדלת, ואיתמר נכנס.
    היא מסתכלת עליו בפרצוף חיוור תוך כדי סקירה ממושכת, והוא מעיף מבט, מבין ישר שנכנסה ללופ הזה שוב,

    ואין לו מה לומר, רק להתנצל על האיחור, להבטיח שבפעם הבאה הוא ישתדל להודיע מראש או להתקשר.
    הוא מתחיל לפתח שיחה על כל מה שאירע עכשיו, מגמגם באיטיות,
    מפוחד מהמילים שיוצאות ממנו, אבל יודע שהגיע הזמן לומר אותם:
    "רננה, אני חושב, אהממ, אני חושב שכדאי לחשוב על טיפול"
    ולה, כבר נמאס להתנגד, לסרב לקולות הפנימיים שלה שמסבירים שהיא לא נורמלית.
    והנה, גם איתמר חושב ככה.
    והיא רק שותקת, שתיקה ארוכה,
    ואז פולטת, בסדר.
    אני כותב לכם את המכתב הזה בלי הרבה התלהבות, ורוצה להנחיל לכם ולדור שלכם מסר חשוב: תפסיקו להתלונן. תשמחו במה שיש. אל תהיו קוטרים כל היום, זה לא בריא.

    והנה הסיפור שלי!
    הייתי אז ילד, עוד רגע נער. שמח, עליז, לא מוטרד בכלל מקרע פה ושם במכנסיים שלי. או בחולצה. או בגרב. או בכולם גם יחד.
    בועט הייתי בכדור בהפסקות, קולע לסל, פופולרי בכיתה, אהוב. בכושר סביר. וכמקובל באותה תקופה - הולך לכל מקום עם אוזניות פלסטיק פשוטות על הראש ושומע מהווקמן שירים יפים של זמר הנשמה ירוחם שמילביץ זכרונו לברכה.

    השמש הייתה רכה וחמימה יותר מימינו אנו, לכולם הייתה סבלנות. להורים, לאחים, לשכנים. היית יכול לעלות על אוטובוס אגד אדום, מתנשף, והנהג היה מדבר איתך ממש מכיר אותך. מנקב לך חור בכרטיסייה, ואתה מקנא בנוסעים המתמידים שמניפים מרחוק חופשי חודשי במעטפת פלסטיק. פטורים מהצורך לגשת לנהג.

    כולם היו פשוטים. לא רק החיים, גם האנשים סביבי.
    אכלנו לארוחת בוקר סנדוויץ' עם שכבה עבה של "קרם שוקולד מובחר של השחר", ורבנו מי ישב הכי קרוב למאוורר. המורה תמיד ניצח, אגב...

    ואז, קרה האסון ששינה את חיי.

    בשעתו, שמחתי באסון. ראיתי בו משהו חיובי. לא הבנתי שחיי הולכים להיהרס ולהפוך למה שהם היום.
    באותו יום מר, י"א חשוון, רצתי כמו כל יום לאוטובוס, שמח ועליז, אבל הנהג סגר עלי את הדלתות. מאוכזב, נותרתי בתחנה. ואז זקן אחד הציע לי: תשלח מכתב לשר התחבורה והאוטומובילים. זה חשוב.
    אמר - והלך, מתנודד על מקלו. לוגם מים מוך מימיה בצבע חום, עתיקה ונושנה עוד יותר ממנו.

    כשהגעתי הביתה, ברגל כמובן, ואכלתי את ארוחת הצהרים שאמא הכינה לי (פירה! עם קטשופ אסם!), מיהרתי לכתוב מכתב לשר התחבורה. בכתב יד עגול ויפה ניסחתי כמה סקיצות, עד שהגעתי לתוצאה שאהבתי, ולמחרת הלכתי לדואר וקניתי בול ומרחתי רוק והדבקתי על המעטפה והבאתי לפקיד באשנב. זה היה האסון. זה מה ששינה את חיי.

    כי כעבור חודשיים וחצי, כשקיבלתי תגובה מנומקת וחתומה, מכתב רשמי משר התחבורה, חיי נהרסו. מאותו יום התמכרתי לכתוב תלונות.
    עזבתי לאט לאט את בית הספר, התנתקתי מהחברים, הפכתי לאיש מופנם. מהדס בשולי הדרכים, מחפש עוולות, עמודי תאורה מהבהבים, אוטובוסים פגומים, מדרכות שבורות, וכותב מכתבים. וכותב. ושולח. ומתייק. וכותב שוב. ושומר עוד עותק בארון בקלסר. וקופץ שפתיים. ומתעד. וכותב.

    הייתי מהראשונים בארץ שקנו מחשב. והדפסתי מייד עשרות מכתבים צולפניים וחדים. הכרתי את כל הכתובות של משרדי הממשלה, של בתי המשפט, של העיתונות.
    לעיתים מקבל מענה, לעיתים לא.

    וככה עברו עליי החיים. מוחה ומוצא בעיות בכל העולם.
    מריר. פנקסן, כילי.

    ומה נשאר ממני היום?
    איש זקן, אכול טינה על העולם. וכן, ממשיך במנהג הישן שלי. כותב וכותב מכתבים. אל תלמדו ממני. זה מה שרציתי לומר.

    היו שלום, אנשים צעירים. תוציאו את הראש מידי פעם מהמסכים הקטנים שיש לכם בידיים, תנשמו עמוק ותהנו מהעולם, כל עוד אלוקים נתן לכם חיים על פני האדמה.
    _4e107362-e49e-4e0e-bb89-a708d7b56387.jpg
    (הייתה לי גישה למנוע טוב ליצירת תמונות ב AI. במהלך הניסיונות "יצאה" לפתע הדמות הזו, ומצאתי את עצמי ממש מרותק למראה הזה. זקן עגום, רוטן כרוני, כותב וכותב על מחשב מיושן, עם קורי העכביש סביבו והציבילזציה שכמו שכחה אותו. המחשבה: "מה עובר לאיש הזה בראש" לא הרפתה ממני, ואחרי זמן -מה מצאתי את עצמי כותב ב"שלוף" אחד ארוך את המונולוג שלו.)
    כשפורים קטן היה קטן הוא חשב שכל מה שחסר לו זה קצת לגדול, ואז יגיעו מאליהם כל השמחה והששון והיקר. אחר כך הוא גדל וגדל, אבל גילה לאכזבתו שהוא נשאר במקום ושום דבר לא משתנה. עדיין הוא היה פורים קטן, ישב לו תמיד בצד בשקט וחייך חיוך צר כזה והסתכל. אנשים לא ממש זכרו אותו או התייחסו אליו, המגניבים אף פעם לא הסתכלו עליו, חברים חיבבו אותו והיו להם מחמאות נחמדות להגיד עליו כאשר שאלו אותם, אבל אף אחד לא קרא עלי איזו מגילה או משהו.

    היו פעמים שהוא אמר בדיחה מוצלחת או שנינות וקיבל תשומת לב, לפעמים הוא דיבר בציבור וכולם אמרו יפה מאוד, אבל הוא היה מספיק חכם כדי לשים לב שאף אחד לא באמת התפעל. היו תקופות שהוא חשב שאולי הוא צריך להידחף בכוח וכולם ישימו לב אליו, פעם אחת הוא אפילו ניסה לרקוד קדצ'קה במרכז המעגל, ועד היום הוא מסמיק כשהוא נזכר בזה.

    בפעמים אחרות הוא חשב שאולי הוא צריך לנסות לשתות אלכוהול או לשים תחפושות, אבל התברר שהוא לא היה טיפוס לא של זה ולא של זה, וזה היה לא נעים להקיא ככה ברחוב בתחפושת של ליצן, כשכולם רצים להביא לו מים ואומרים "תשכב, תשכב. שמישהו יביא את בנדוד של חיים מהצולה. למה אנשים עושים דברים כאלו, שיהיו בריאים".

    זה הטריד אותו. הוא גם רצה את כל המשתה והשמחה והרעש והתשומת לב. הוא הבין שיש לו את המעלות שלו וכל זה. הוא ידע שתמיד צריך להודות על הניסים והדברים החשובים באמת שיש בחיים, אבל אם אפשר גם וגם למה לא, ובכלל למה הוא תמיד צריך להיות תקוע לו בשוליים כמו איזה אוזן המן עם פרג.

    אחר כך עברו שנים והרבה אירועים ומאורעות וזה כבר פחות היה לו אכפת אבל עדיין ישב שם איפשהו, ויום אחד אשתו השאירה לו על השידה עיתון עם מודעה על מפגש טיפולי מיוחד עם מטפל מוסמך שיתקיים במנהל הקהילתי, שקראו לו קאוצ'ינג בראי התורה כדי שלא יהיו בושות בשידוכים.

    אז הוא החליט ללכת, וישב לו שם עם עוד כל מיני חברים כמוהו, פסח שני ואסרו חג ויום כיפור קטן. למנחה קראו ראש חודש. הוא היה בחור שמנמן ושנון עם ים בטחון עצמי, והרבה פתגמים יפים ופסוקים מתהילים.

    הם ישבו שם ואכלו בורקסים ודברו קצת על משכנתאות, וראש חודש אמר להם כל מיני דברים חכמים. הוא אמר תראו איך יש לכם משפחה אוהבת ויופי של חיים, ומה זה משנה בכלל. וכולם אמרו נכון נכון והנהנו אחד לשני בהסכמה. ופורים קטן גם חשב לעצמו כמה שזה נכון, ותכל'ס הוא כבר מבוגר מידי בשביל השטויות האלו ונחמד לו בחיים וטוב לב משתה תמיד. ובכלל בסוף כולם שונאים את פורים גדול כי למרות שהוא נורא נחמד ואקשן הוא תמיד מגזים בסופו של דבר.

    אז הוא חזר הביתה ואמר שהכול בסדר והוא שכח מהכול, אבל לפעמים בשקט בשקט כשאף אחד לא ראה הוא ניסה שוב לשתות איזה כוס של וויסקי ולראות אולי בכל זאת קורה משהו, ואת הילד שלו הוא שלח לחוג קראטה, שיהיה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה