קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 1K
  • השעה אחת עשרה שלושים וחמש שני מחבלים ניסו לחדור למוצב צהל ליד רפיח החיילים פתחו באש וחיסלו אחד מהם השני נמלט וכעת מתנהל מרדף ....
    עפעפיי ירדו בכבדות, הטלפון נשמט מידי העייפה וראשי צנח על חזי בתרדמה טרופה ומסויטת המשובצת ברסיסי חלומות שאחד מהם נושא אותי ארבעים שנה קדימה

    - סבא?
    - כן מתוקים.
    - אתה היית בזמן מלחמת חרבות ברזל?
    - כן בוודאי.
    - אתה זוכר?
    - זוכר בבהירות שאיו כמוה, אי אפשר לשכוח את רגעי ההיסטוריה האלה, כל הארץ טולטלה במאורעות כבירים בלתי מעוכלים, אקסיומות התפוררו אידאולוגיות נסדקו, והדם שזרם בין שבריהם היה הדם שלנו.
    אני זוכר שפשוט לא האמנו שהשמש למחרת עוד תעז לזרוח על הערמות הפזורות בשדות הדרום, להאיר את הדירות הריקות, לחמם מליוני לבבות שקפאו.
    כולם ידעו שמשהו עצום מתרחש, שיש כאן מהלך של שינוי סדרי עולם, מהלך שמיימי, אחד מרגעי השיא בתכנית האלוקית.
    היה ברור שחייבים לעשות משהו, לחולל, לשנות, להגשים, להתהפך.
    הכאב הנורא נשא רוממות בכנפיו, העצב היה נשגב, והלב היה פתוח לרווחה.

    - ואתה, סבא, מה אתה עשית?

    אני
    אני אהמממ

    האזנתי לחדשות...
    אֵיכָה נַמְתְּ שַׁחֲרִית בְּעֵת שִׂמְחַת תּוֹרָתֶךָ,
    לְהִנָּתֵן רֵעִים אֲהוּבִים נִרְדָּפִים בְּיַד זָרִים,
    וְלֹא חַשְׁתָּ לְהוֹשִׁיעָם בְּקַשְׁתְּךָ, בְּחַרְבְּךָ וּמִלְחַמְתֶּךָ,
    כְּנָאָמְךָ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי
    [1].

    אֵיכָה הִפְקַרְתָּ בְּיַד צְמֵאֵי דָּם – נַחֲלָתְךָ,
    לְהִתְעַלֵּל בָּמוֹ, לְהֵיחָשֵׁב כְּצֹאן טִבְחָה,
    וְלֹא חַשְׁתָּ מַהֵר לְהַצִּילָם מִמְּהוּמַת
    "וְהַבָּא אֶל הַשְּׂדֵרוֹת יוּמָת"[2].

    אֵיכָה נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ,
    חָסַמְתָּ נְתִיב שְׁלוֹשׁ-עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמֶיךָ,
    וְלֹא שָׁעִיתָ תְּפִילַּת "אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן"
    אֲשֶׁר זָעַקְנוּ בְּתַחַן לְעֻמֶּךָ.

    אַיֵּה נַחַל עוּזְךָ, נְתִיבוֹת חֲסָדֶיךָ,
    אַיֵּה זְכוּת אֲבוֹתֵינוּ, עֵין הַשְּׁלוֹשָׁה.
    כַּרְמֶךָ חֻלַּל, נִאֲצוּ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֶךָ,
    "הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּּּּּּּּּּשָׁה"[3].

    אָמַרְתָּ "לֶאְסוֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִיקִים",
    וְעַתָּה – נִכְבַּדְנוּ בַּחֲרָבוֹת בַּרְזֶל, נְתוּנִים בְּיַד מַכִּים.
    עָרַבְתָּ לְאוּמָתְךָ "עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה",
    וְעַתָּה – קָשֶׁה כִּשְׁאוֹל כְּאֵבָהּ.

    אַיֵּה נוֹרְאוֹתֶיךָ, אַיֵּה גְּבוּרוֹתֶיךָ,
    כְּשֶׁמִּחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב, וּבַמָּמָ"ד אֵימָה.
    נִשְׁבּוּ בָּעוֹטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק, גַּם אִישׁ שֵׂיבָה,
    אָטַמְתָּ אָזְנְךָ מִשְּׁמֹעַ זַעֲקַת הַבַּת הַשּׁוֹבָבָה.


    וּבְכָל זֹאת,
    עִם נַחֲלִי הַדְּמָעוֹת,
    שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ,
    שׁוֹמֵעַ קוֹל בְּכִיּוֹת.

    הַשֵּׁבֶט שִׁבְטְךָ, וְהַמִּשְׁעֶנֶת מִשְׁעַנְתְּךָ.
    תְּמוּכִים וּבְטוּחִים בְּנִקְמָתְךָ, בִּישׁוּעָתְךָ
    וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ, בַּצָּרָה וּבַיְּשׁוּעָה.
    שָׁאוֹל לֹא נִשְׁאַל: אֵיפֹה הָיָה אֱלוֹקִים בַּרְצוּעָה.





    [1] ע"פ הושע א ז
    [2] מלכים ב יא ח
    [3] ירמיהו טו יח
    בס"ד

    כהמשך לזה-

    (אגב, איך הופכים קישור לטקסט?)

    ממבט של בת.


    "אז מה אתה מספר אבא? איך שם? חסר לך משהו?" מימי אוחזת את הטלפון בחוזקה.

    "יש מה שצריך ברוך השם" קולו מקוטע, כנראה הקליטה שם לא משהו "מה איתכם? יש אזעקות?", "דווקא לא הרבה, אני יותר חושבת עליך ו-" "רגע מימי אזעקה, חכי" הוא חותך את מילותיה, קולות ריצה וצעקות זירוז נשמעות מהפומית "כן, אני חזרה איתך "הוא עוד מתנשף "יש לנו חמש עשרה שניות לרוץ למקלט, איפה היינו?".
    היא ממשיכה "מה שרציתי להגיד זה-" "מה? חשש לחדירת מחבלים אתה אומר? איפה רועי? לא ראיתי אותו פה, אה הנה הוא יופי".

    "הכל בסדר?" היא מודאגת "כן כן, הכל טוב פשוט יש פה חשש לחדירה, מה? אה חזל"ש, חבר'ה אפשר לצאת! קדימה! העבודה לא תעשה את עצמה!" הוא חוזר אליה "התרעת שווא" מבהיר.

    "יש לכם מה לאכול שם?" מימי מבררת, "מהצבא לא כל כך אבל אזרחים פה מפנקים אותנו, את לא תאמיני" החיוך עובר מעבר לקו. "כן, אני זוכרת" היא מצחקקת "בצוק איתן חזרת בסוף המלחמה עם כל כך הרבה חטיפים, אני זוכרת ששפכתי את הכל על הרצפה ועשיתי מלאך ממתקים, כמו מלאך שלג, הייתי בטוחה שמלחמה זה לא כזה נורא אם זה מה שמקבלים בסוף..."

    שתיקה חוזרת אליה, האווירה מתקדרת באחת "את אפילו לא מבינה כמה נורא... המראות שיש פה.... , אבל אנחנו משתדלים להתמקד בטכני, זה עוזר". "וואי, אני איתך אבא, חושבת עליך כל היום, מתפללת עבורך ש... שתחזור שלם בגוף" מימי נאנחת "וגם בנפש" היא מוסיפה בלחישה.

    "טוב חייב לסגור מימי, יש פה מקרה חירום" קולו מתרחק מעט "מה אתם מביאים אותו ככה? שימו אותו אצל נהוראי, לא, לא בעצם בביתן השני, חכו אני בא" השיחה מתנתקת.
  • 1K
  • הדווחים הזוועתיים על אחינו הקדושים שנטבחו מצמררים כל לב וזה לא חסר תקדים. גם בשנים עברו רבבות יהודים נרצחו על קידוש ה'. בעבר כתירוץ של 'לא מוכן להמיר דתו' או כאיום על כך, וכיום סתם ככה כי הוא יהודי ואנחנו שונאים אותו אז יאללה, שימות.

    אחינו הקדושים מכל הדורות זכו לקדש שם שמיים ולמסור נפשם. אנו חיים בדור של שפע (יחסי), ולמרות כל האנטישמיות, הפיגועים והצרות האיומות יש חופש דת מוחלט ודמוקרטיה. בדורנו לא קורה לעולם שאדם נדרש למסור נפשו כדי לא לעבור על דברי תורה. מי שנרצח, לא נותנים לא אפשרות בחירה, ולא מענין אף אחד לאיזו דת, אם בכלל, הוא נאמן. משנה להם רק הלאום, אותו אי אפשר לשנות, ברוך ה'.

    לא יכול להיות שאנו פשוט לא נדרשים לקיים מצוות עשה של: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"- מצוות קידוש ה'! בכל דור ודור, חייב כל יהודי ויהודי בכל מצווה ומצווה, אין מצב שמצווה מסוימת נשמטת לה מן הזכות והחובה.

    מהי אם כן מצוות קידוש שם שמיים של ימינו?

    נכון שבדורנו שורר חופש דת, ואיננו נאלצים להיאבק על זכויותינו (ביחס לדורות קודמים), אך ישנם נסיונות אחרים.

    דור זה, דור אחרון, מכונה 'חבלי משיח'. הסטרא אחרא מכפילה את כוחה ברגעיה האחרונים. הפיתויים עצומים, מושכים וקורצים, ולעומתם לפעמים עלולה היהדות להראות כמיושנת, ארכאית וחסרת טעם וקשר לימים אלו, רח"ל. כך שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בפני הנסיונות של ימינו.

    איננו נדרשים למות על קידוש ה'. בדורנו מצוות קידוש ה' היא: לחיות על קידוש ה'! לעמוד בפני הפיתויים ה'לא נורמליים' שקורצים בחוץ ולומר להם "לא!". ללכת בדרך המסורה לנו מדור לדור, עד למתן תורה.

    "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". מפרשים חז"ל: "שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ"

    אנו, הגדוד האחרון, מייצגים את האמת בעולם השקר הזה, ועלינו לזכור זאת בכל רגע ולנהוג בהתאם. מסתכלים עלינו. בודקים אותנו. כאשר נודע על מעשה אצילי כלשהו שעשה אדם ירא שמיים, אומרים: "ברור. הוא חרדי!".

    "שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה! פלוני שלמד תורה- ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר: 'וַיֹּאמֶר לִי, עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר'" (מסכת יומא)

    אך כאשר נודע על משהו רע כלשהו שעשה אדם ירא שמיים- יוצא לעז על הרבונו של עולם ועל התורה הקדושה!

    "אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה- ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו. ועליו הכתוב אומר: "בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יי אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". (מסכת יומא)

    תפקידנו למעשה הוא 'לייחצן' את התורה הקדושה, וזהו נסיון קשה פי כמה וכמה. שכן מתים רק פעם אחת, וחיים בכל רגע ורגע מחדש. בכל רגע נתון מתגלגל אתגר חדש לפתחנו. בכל רגע אורב לנו השטן וממתין שנמעד.

    יהי רצון שנעמוד בכל הנסיונות שמגלגל ה' לפתחנו, ובמהרה יגאל אותנו הקב"ה. שנזכה לראות בעינינו את התגשמות ההבטחה שהבטיח לנו ה' לעתיד לבוא-



    "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".
    שיר על הסיפור הזה-
    קורע לב,
    איתי והדר ברדיצ'בסקי בני ה-30 החביאו תאומים בני עשרה חודשים בממ"ד בזמן שמחבלים פרצו לבית שלהם בכפר עזה. איתי והדר ניסו להיאבק במחבלים אך נרצחו. התינוקות התאומים נשארו לבד במשך כ-14 שעות בממ"ד עד שחולצו


    אל תבכו עוללים

    למרות שאת יקיריכם אינכם רואים.


    אל תבכו חמודים

    אף שבסמוך הוריכם נרצחים.


    אל תבכו מתוקים

    אף שאת טביחת אוהביכם אתם שומעים.


    אל תבכו, אל תצייצו,

    שאתכם לפחות החלאות לא ישמעו וירצחו.


    אל תבכו, מבקשים משמים הוריכם

    במותם מצווים לכם את חייכם!
    על קידוש השם:

    ברגעים שבהם התחיל הכול, רצה אלחנן רק לומר תהילים...

    אבל בדירה החדשה שלו לא היו בכלל ספרים, בוודאי שלא ספרי תהילים. וגם אילו היו, סביר להניח שהוא לא היה מעז לקרוא תהילים מול עודד, הבחור שהקשר עמו היה מבוסס על שיחות נפש עמוקות, שהנושא העיקרי שבהם היה השנאה, הניתוק שלעולם לא יתחבר, הרצון להכעיס ולפגוע בכל מי שהיה יקר לאלחנן בעבר ובכל מה שהיה חשוב לו אי פעם.

    ברגע בו נראו בשמי גבעתיים שלושה כוכבים, הוא קיבל את הצלצול הראשון. זו הייתה אמא, מודאגת כמו שרק היא יכולה לדאוג. הוא ענה לה כדרכו, בקוצר רוח. לא מעוניין לחשוף את רגשותיו, לא מעוניין להראות שגם הוא מרגיש משהו בפנים. ״אני בסדר, אמא״. אמר. ״הכול טוב. אל תתקשרי לפה כל רגע״.

    אבל מאותו רגע ואילך, קרס אצלו משהו. עם כל אזעקה הלך החשש בליבו והתגבר, ופתאום הוא גילה עד כמה הוא חרד שיקרה להם משהו. כן, לאותם אלו שהוא שונא, שהוא מתעב, שהוא אינו יכול לסבול. לאותם אלו שהוא אוהב אהבה עמוקה שאי אפשר להסביר, עד כדי כך שעם כל המטען השלילי שהוא מרגיש כלפי כל אחד מהם – הוא עדיין לא יכול לשאת את העובדה שהם בסכנה, שהם עלולים להיפגע כשהם רחוקים ממנו, כשהם אינם יודעים מה באמת הוא מרגיש כלפיהם.

    וברגעים האפלים הללו, ניצת אצלו הרצון לעזור. לעשות משהו, להתנדב. אבל הוא לא יודע לעשות כלום, שום דבר. הוא מעולם לא היה בצבא, אפילו עזרה ראשונה הוא לא למד, ולבשל – זו בדיחה מצחיקה. אפילו עודד מבשל טוב ממנו, ועודד מסוגל להרוס אפילו מנה חמה.

    הדבר היחיד שנותר לו לעשות, זה להתפלל.

    אבל איך הוא יכול להתפלל, כשהוא שקוע בחמישים שערי טומאה. ומדוע שתפילתו תתקבל, אם הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי לפגוע בכל מה שקדוש וטהור. ואיזו מן צורה תהיה לתפילתו, אם הוא נזכר בו בבורא עולם רק עכשיו, כשקשה וכואב, אחרי שבמשך חדשים ארוכים הוא שכנע את עצמו שהוא אינו מאמין בכלום.

    אנשים רבים כל-כך מתפללים, אנשים קדושים וטהורים לומדים תורה ומקיימים מצוות. אם הם לא מצליחים לקרוע את רוע הגזרה, אז הוא – אלחנן הטמא והמשוקץ יצליח?!

    הכאב גדול מנשוא, והרגשות מבלבלים. אילו רק היה עודד כאן, בדירה, הוא אולי היה מצליח להרגיע אותו. עם הבדיחות השנונות שלו, עם הליצנות שממיסה כל עומק, הוא בוודאי היה מצליח להרגיש קצת טוב יותר. הוא בוודאי היה כבר מתבייש בעצמו על הרגשות שלו, שניהם בוודאי היו צוחקים כעת על חבריו לשעבר שיושבים בישיבה ומנסים להגן משם על הגבולות.

    אבל עודד יצא מוקדם בבוקר, ואלחנן לא ידע לאן. עודד לא ענה לטלפונים, לא יצר קשר.

    שעות ארוכות חלפו על אלחנן בדאגה, עד שעודד חזר. וכשהוא חזר, הוא לא היה אותו חבר שאלחנן התרגל להכיר.

    עודד היה לבוש במדי הצבא הישנים שלו, פניו מפויחות, המבע על פניו רציני כמו שאלחנן מעולם לא ראה.

    ״גייסו אותך?!״ תמיהתו של אלחנן הייתה אדירה. ״אתה הרי נכה!״

    עודד הביט באלחנן במבט עמוק, כמוהו הוא מעולם לא ראה. ״אני אולי נכה,״ אמר עודד. ״אבל יש לי לב! חברים שלי בדרום, הם בשיאה של המלחמה, חלקם הרוגים – חלקם חטופים. אני הייתי התקווה האחרונה שלהם. אני, עודד הצולע. נראה לך שיכולתי להשאיר אותם שם?״

    אלחנן לא האמין למשמע אזניו. ״הצלחת לעזור להם במשהו?״ פקפק. ״אתה אפילו לא יכול לרוץ!״

    עודד הרכין את ראשו. ״האמת, לא הצלחתי לעזור הרבה״. הודה בכאב. ״מול העיניים שלי נהרגו כמה חברים. יריתי בכמה מחבלים, אולי הצלתי חיים ואולי לא. אני לא יודע. לעולם לא אדע״.

    ״אבל!״ עיניו של עודד ננעצו עמוק באלחנן. ״אני לא מתחרט לרגע. איך הייתי מרגיש אילו הייתי יושב כאן, במזגן, בעוד חבריי מקיזים דם מול האוייב? איך הייתי חי את שארית חיי אילולי הייתי עושה הכול, כולל הכול, כדי לעזור להם?!״

    אלחנן הנהן בראשו. ״אתה צודק...״ אמר בקול מהורהר. ״אתה צודק במאה אחוז, עודד, ואני מתחנן אליך – אל תצחק על מה שאני עומד לעשות עכשיו״.

    אלחנן ניגש כאחוז תזזית אל המגירה, מחטט בה בקדחתנות, שולף מתחתיתה כיפה מהוהה.

    עודד הביט בו כמה רגעים, כאילו שוקל אם לומר משהו. לבסוף הוא הגיב במשיכת כתף. ״לך על זה...״ אמר בשקט.

    ==

    שעות ספורות לאחר מכן, ישב אלחנן בבית המדרש בירושלים. ממולו היה פתוח הספר שחיפש בפרק שחיפש, הוא קרא מתוכו בתשוקה את המילים המוכרות כל-כך, המילים שפעם היו נאמרות ביום השמח ביותר בשנה, ועכשיו נמסכה בהן משמעות אחרת לחלוטין:

    ״כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי״.

    והמילים הללו, נהגו על ידו שוב ושוב, פעם אחר פעם. הוא קרא אותן בתשוקה, לא מצליח להתנתק מהן, עיניו זולגות דמעות.

    ==

    באישון לילה, הגיעו הבשורות המרות.

    ובלב שבור, בכאב אדיר שלא היה כמותו, בעצב מטלטל שאלחנן מעולם לא חש כמוהו, הוא פתח את מכשיר הטלפון שלו, עובר על ההודעות האחרונות ששלח לו עודד...

    16:04: ״אנחנו כאן באירוע מטורף, אני לא בטוח אם אנחנו יוצאים חיים״.

    16:05: ״חשבתי על זה״.

    16:05: ״על מה שהיה היום״.

    16:19: ״סורי על העיכוב, יורים עלינו. בכל אופן, חשבתי על זה. בהתחלה זה היה נראה לי מוזר, אבל עכשיו אני חושב שטוב שהלכת״.

    16:19: ״תתפלל גם עליי״.

    16:23: ״אני יודע שזה מוזר שאני מדבר ככה, אבל האירוע מכניס אותי לפרופורציות. אני מקווה שאתה עושה את העבודה טוב. חבל שאני לא יודע להתפלל״.

    16:23: ״אולי כשייגמר הכול, תלמד אותי״.



    ואלחנן ידע שזה רק בזכותו.

    בזכותו, זכה עודד ויצאה נשמתו בתשובה...​
    והנה. המודעה הזו יצאה. באתר של יונה ספיר. צילום מסך 2023-09-08 125801.png
    אני שמחתי.
    זו הודעה שכולנו חיכינו לה מאז נגמרה הסדרה מרגל להשכרה.
    אבל משהו בכל זאת העיב על השמחה שלי.
    לא יודעת. התרשמות שלי ואל תתבעו אותי על זה אבל משום מה העיצוב והקונספט הזכירו לי ספר ילדים מאד מוכר אצל הציבור הכללי והמבין יבין.
    קראתי והרושם הראשוני נתקע לי עוד יותר.
    הנה הודעה שכתבתי לחברה מייד שראיתי את הספר וקראתי את הפרק לדוגמה. תגידו לי אם אתם חושבים שאני צודקת:

    ''ואחרי שקראתי את הפרק לדוגמה זה עוד יותר נראה לי הארי פוטר בגרסה החרדית שלו רק עם כתיבה גרועה. מה קרה לה? מה זה הכתיבה הזאת?
    שמת לב שגם כשמיה וגם יונה כשהן יוצאות מאזור הנוחות של הכתיבה שלהן שמים לב שהיא מאולצת?
    לא יודעת. זה לא זרם.
    וגם ההדגשה הגדולה בדבר האורתודוקסיות של הגיבורים. ההדגשה הייתה מאולצת. כאילו היא ממש מפחדת להוציא פנטזיה אז היא מדגישה מאד את העובדה שזה קשור ליהדות ולא גרסה שלה להארי פוטר. אבל זה כל כך מאולץ ולא טבעי, שזה מדהים.
    אבל בכללי נשמע שיש שם נבל טוב. וסיפור טוב. ושום הורים אחראים ברקע. שזה טוב. ועולם פנטזיה מאוחרת מושלם.
    זהו. מה עוד צריך?''

    רק שתבינו. אני ממש לא רציתי לפגוע באף אחד. אני רק מנתחת את הרעיון הספרותי הזה.
    ומי יודע. אולי אני טועה וזה יהיה סדרת העל הבאה שכולם יחכו לה.
    אבל זו הספקולציה שלי לגבי זה.
    מה אתם אומרים?
  • 2K
  • אני יושבת מול המסך
    המקלדת לפני,
    ואין לי מה לומר.
    לא יודעת איך להתחיל,
    ומה בכלל להגיד.
    ומה אומרים
    ואיך נושאים פנים
    בכאלו רגעים.
    כל המחשבות טסות לי בראש
    ובלב,
    והדמעות לא שואלות רשות.
    איך
    אלוקים
    איך??
    הייתי היום בבית כנסת.
    שעות.
    ראיתי את האנשים רוקדים עם ספר תורה.
    חבוקים ודבוקים בה.
    צועקים ושרים ובוכים
    'ישראל בטח בה'..'
    קנאתי בהם.
    רציתי גם
    לחבק ספר תורה
    ולהרגיש,
    במוחש
    את הבטחון המוחלט
    שאפשר לבטוח בה.
    מנסה
    משתדלת בכל כוחי
    להאמין שהכל ממך אבא.
    להוריד ראש,
    ולומר תודה
    כי זה סטירה,
    אבל מאבא.
    ואבא לא מרביץ סתם,
    אף פעם.
    ואיזה נס יש לנו
    שאבא שלנו הוא מלך העולם.
    הוא ואין בלתו.
    נזכרת במה ששרנו היום
    'האדרת והאמונה
    החיל והחוסן...
    השיר והשבח'
    הכל ממך,
    הכל לך,
    הכל בשבילך.
    אבא,
    תאסוף את הדמעות שלנו
    את ההשתדלויות
    את הקבלות
    ואת כל מה שבלב שלנו
    ורק אתה יודע.
    תזכור לנו
    אהבת כלולתינו.
    את הליכתנו אחריך במדבר
    באהבת אין קץ
    שלא פוסקת.
    שמים רבים לא יכולים לכבות אותה
    ואין איש בעולם שיוכל לה.
  • 3K
  • בס"ד

    הוא נכנס לבית בסערה "פרצה מלחמה!".

    מימי מגיעה מבוהלת מהמטבח "אתה בטוח? איך אתה יודע בכלל? שבת!".

    "כן, תקשיבי, כולם מדברים על זה, משהו מזעזע, אומרים חטופים לעזה, מלא הרוגים, מלא פצועים, משהו שעוד לא נראה בישראל! הוא נסער "ישראלוביץ שיש לו פיליפיני בבית עדכן, ואז התחילו לזרום חדשות מהתחנת משטרה ומהחובשים שהקפיצו אותם למצב חירום" הוא מתיישב על כסא מזדמן מרים את שולי הטלית.

    "השם ישמור" ידיה מכסות את פיה בתדהמה.

    "לגמרי, התחילו לשיר בהקפות את מידת הרחמים ואנשים כמעט בכו, במיוחד מי שיש לו קרובים בדרום" הוא ממשיך "בטח יהיו ימים רציניים לפנינו, אני חושב להוסיף עוד שעת לימודי אחרי הכוילל ערב, להילחם על קיומו של עם ישראל".

    "בוודאי" היא מהנהנת "כולם חייבים להתגייס, למזלך אתה לובש את המדים כל השבוע" היא מחייכת חיוך קלוש, מנסה עדיין לעכל את מה שצבי סיפר לה.

    "רגע!" מימי נזעקת "בטח הקפיצו את אבא שלי!" ידיה נאחזות בחוזקה בשולחן שלפניה.

    "איך קראו לו בשבת?" צבי תוהה. "בזמנים כאלה הם צריכים להסתובב עם הטלפון, לחכות לקריאה" מימי מסבירה, נזכרת. "אמא שלי בטח משתגעת מדאגה, ואחים שלי הקטנים... מקווה שאבא שלי הספיק לפחות להיות קצת בבית הכנסת היום, להתפלל טיפה..." שפתיה ננשכות בחוזקה.

    צבי ממהר להביא לה כיסא "מימי, תנשמי, התפקיד שלו לא בקו האש, הכל בסדר", "כן.. אתה צודק..." היא מהנהנת בפיזור נפש. "טוב אני צריך לחזור לבית הכנסת, את תסתדרי?" מבטו מודאג, "בטח!", היא זוקפת גו, לא מראה חולשה "חוץ מזה צריך את התפילות שלך עכשיו" היא מחייכת. "יופי" מחייך גם הוא בהקלה " אם את צריכה משהו תקראי לי עם הבן של דוידי".

    היא יוצאת באיטיות למרפסת, נשענת על המעקה, רוח של חורף טרי שהתחיל בזה היום מלטפת את פניה, היא מביטה לשמיים הצלולים, הדי פיצוצים רחוקים נשמעים, היא נרעדת.

    מביטה שוב לעבר האופק, נזכרת פתאום.

    נזכרת באבא שלה.

    אבא הגדול.

    אבא שבשמיים.

    מחבק, אוהב ועוטף, גם כשאבא שלה נמצא רחוק, אז הוא קרוב, ולא סתם, גם על אבא שלה הוא יכול לשמור.

    "אבא" היא לוחשת לשמיים ,"תשמור לי על אבא" חיוך קטן עולה על פניה "ועל כל ישראל" היא מוסיפה, מתמכרת לתחושת ההקלה שעוטפת אותה.

    ובמקום אחר, אי שם בדרום, נמצא אבא שלה.

    עוצר לרגע לנוח במקום. מביט במדיו במיוזעים שהחליפו את החליפה והטלית, מרים לרגע את העיניים לשמיים וחש כמו ליטוף. חיוך קטן עולה על פניו, מכניס לליבו הכאוב מכל המראות הקשים מעט נחמה. "תודה" הוא לוחש.

    ממשיך בדרכו, להציל חיים.

    מוקדש לכל לובשי המדים באשר הם, בכל הצבעים, השחור לבן והירוק.
    אנחנו אתכם
    תודה❤

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה