קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
1695123994358.png1695124010852.png 1695124023473.png 1695124038282.png1695124052454.png 1695124077646.png

שיחה ראשונה:

ניק 1: 1695124285552.png (תרגום: מחפש בדחיפות מתכון מנצח לארוחת צהרים, פי נפתח מרב רעב.)
ניק 2: 1695124437916.png (תרגום: כמה אצבעות אתה מוכן להניע על מנת להכין את הארוחה?)
ניק 1: 1695124553753.png (תרגום: לא הרבה, אני עייף (פיהוק))
ניק 3: 1695124653347.png (תרגום: קופץ על האשכול, גם אני צריך מתכון דחוף ומוכן לאמץ את שתי ידי.)
ניק 4: 1695124759583.png (תרגום: תכין סלט עגבניות.)
ניק 1: 1695124878145.png (תרגום: העגבניות עוד לא בשלות.)
ניק 4: 1695124944726.png (תרגום: תמחץ אותן חזק בידיים ותראה שבכל זאת יוצא מהן מיץ.)

שיחה שניה:

ניקית 1: 1695125127873.png (תרגום: מכת אי מצחצחי השיניים! גם לכם מפריע הריח הבלתי נסבל?)

ניקית 2: 1695125270161.png (תרגום: לגמרי! לפחות שיסגרו את הפה ולא ידברו.)
ניקית 3: 1695125365154.png (תרגום: המצב אבוד, פשוט אל תתקרבו אליהם ואל תלחצו את ידם כלל.)
ניקית 4: 1695125489435.png (תרגום: בלי קשר, אל תלחצו את ידו של אף אחד, ידי כבר לבנה מרב לחיצות.)
ניקית 1: 1695125652598.png (תרגום: מבקשת בכל לשון של בקשה (גרר...) ובאמת בלי לכעוס (גרר..), רק למען מקצועיות האשכול (גרר...) לא לסטות מהנושא.)
ניקית 4: 1695125837182.png (תרגום: אפשר לחשוב על מה את כועסת, קודם תלחצי את ידיהן של מי שאני לחצתי, ואז תדברי.)

האשכול ננעל.
שיחה שלישית:

ניק 1: 1695126074471.png (תרגום: עזרה דחופה! ילד בן שנתיים וקצת שעוד לא יודע לשיר: "עשר אצבעות לי יש", זה מצביע על איזו שהיא בעיה?)
ניק 2: 1695126204305.png (תרגום: אולי למדו אותו לשיר רק על חמש אצבעות?)
ניק 1: 1695126326654.png (תרגום: שרים לו את זה כמעט 24 שעות ביממה.)
ניק 2: 1695126426645.png (תרגום: אולי קשת הצלילים של מי ששר לו אינה נכונה (הוא מזייף)?)
ניק 3: 1695126756177.png (תרגום: שמעתי פעם על ילד שלא ידע להבחין בצבע אדום בגיל שלוש ובסוף גילו שהוא עוור צבעים ל"ע, רוץ לבדוק!)
ניק 4: 1695126908481.png (תרגום: שטויות, אתה יכול להשאר בבית ולישון. סתם אוהבים להלחיץ הורים על כל דבר, זה כלום.)
ניק 3: 1695127046845.png (תרגום: אם הילד שלך היה סוגר את הפה ולא שר, גם היית אומר את זה?)
ניק 4: 1695127277359.png (תרגום: אני מוכן ללחוץ איתך יד שגם לילד שלי זה היה ואמרתי ככה.)
ניק 1: 1695127364648.png (תרגום:
@ניק 4, מה זה היה אצלך בסוף? אני מבוהל כולי.)
ניק 4: 1695127488999.png (תרגום: כלום, אמרתי כבר. אתה יכול לסגור את הפה.)
ניק 1: 1695127609266.png (תרגום: הרגעתני! אני נושם לרווחה)
מכירים את המבט הזה שמישהו נותן בכם?
זה יכול להיות איזה אדם שיושב על מדרכה ונועץ בכם עיניים
זו יכולה להיות אשה מבוגרת שבעיניה מבט יודע כל.
ואתם מתחילים להזיע.
נעשה דיאטה עוד השבוע, אתם עונים לאותם עיניים
אני לא כזה קמצן הנה אני קונה בקבוק קטן של שתיה מתוקה, אפילו שזה יקר.
נכון יש בזה הרבה סוכר.. קונה בלי סימון אדום.
כן, הבגד שלי קצת מקומט, מה לעשות..
ואני סך הכל לא כזה גרוע. כן קצת מתנשא.. רואים את זה על ההבעה שלי, נכון? אני מידי זקוף
כדאי לי להתכופף קצת כדי לעשות רושם קצת יותר עניו?

אופס.. איפה האיש שישב כאן.. הלך מזמן? אף אחד לא הביט עלי? הוא חשב בכלל על משהו אחר?
חשבתי שאני במרכז.. איך זה יכול להיות?
והאשה המבוגרת? היא בכלל שכחה את משקפים וסתם היא הביטה קדימה? לא ראתה אותי אפילו?

אז מה כל השיח המתנצל הזה?
זה הכל בראש שלי?
חחח
איזו בדיחה
ואני הייתי בטוחה שכולם מתעניינים בי ואני צריכה להתנצל על עצם היותי...
באמת שאני לא מעניינת אף אחד?
הו טוב חחח
וסליחה מעצמי וסליחה מהסביבה על ששכחתי מה זה להיות אני..
  • 560
  • האמת חזקה, התכלית שלה טובה, אך היא לפעמים בלתי נעימה.
    השקר הוא שקר, אין מה להוסיף, למרות זאת יש בו דברים טובים ומנחמים.
    אצל השקר אפשר למצוא עיגולי פינות, עידוד, סיפורים מעניינים.
    האמת היא עקשנית, צינית מעט כי המציאות לא תמיד ידידותית לחשיבה הרגילה שלנו.

    שקר ואמת נפגשו

    כל השקר הזה
    בו אני מספרת לעצמי סיפורים
    כדי להצדיק בריחה - ממציאות שדורשת התמודדות -
    לתוך עולם של דמיון,
    של תחושת-גדלות
    ושל עיוותי חשיבה מנחמים,
    כי אני זו שיוצקת לתוכם
    מה שאני רוצה לשמוע.

    כל הקטע הזה
    בו אני מתארת לעצמי
    עד כמה יש בדבר-מה
    איזו משמעות כבירה
    שתגרום לי להיות משהו מיוחד
    או עד כמה אני חשובה
    או כמה שיש בי משמעות
    או כמה אין בי משהו מיוחד

    זה לברוח מהרגע המשמעותי עצמו
    ומהמתנות שהוא יכול לתת לי.

    וברגע זה
    עם כל המציאות המרה
    והקשה לעיכול
    והכבדה
    אין דמיונות
    ואין כזב
    ואין מגדלים פורחים וקצת מביכים
    אין שקר

    יש אמת
    יש מציאות
    ומתבקש לעמוד מול כל זה
    בידיים ריקות ובלי כלום
    לפרוש כפים ולומר
    הריני מקבלת עלי את המציאות הזו
    בלי דמיונות
    בלי כחש
    בלי דרכי מילוט
    ויודעת שהמציאות הזו היא אתה

    ואתה טוב ומיטיב
    ומלמד אותי על עצמי
    על טבע האדם
    על העולם
    ורוצה שאפיק לקחים
    ואהפוך לאדם טוב יותר.

    והנחמה היא ממך
    ורק אתה יודע מתי להביא אותה
    בלי דמיונות.

    והמציאות -
    מעודדת
    בעצם היותה מכוונת
    להתקדמות
    לפריחה
    לצמיחה
    ליצירה
    ללמידה
    והיא תמיד תמיד לטובה
    פַּעַם
    שָׁאַל אוֹתִי יֶלֶד
    מַהוּ שִׁיר.
    הִתְפַּלֵּא שֶׁכָּתַבְתִּי
    אָמַר:
    שִׁיר, שָׁרִים!
    אָמַרְתִּי: לֹא
    יֵשׁ שִׁירִים שֶׁכּוֹתְבִים.

    אָז מָה זֶה שִׁיר?
    נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר.
    שִׁיר זֶה חָרוּז?
    וּמִקְצָב?
    וְגַם צְלִיל?
    זֶה סִפּוּר
    עַל כַּדּוּר
    הָדוּר
    שֶׁנִכְנַס
    לְחֶדֶר סָגוּר?
    זֶהוּ שִׁיר?
    מְאַכְזֵב.

    מַהוּ שִׁיר?
    כָּל שׁוּרָה
    הִיא קְצָרָה,
    יְרִידָה
    מַבִּיעָה
    אֲמִירָה?
    וְלֵב שֶׁדִּמֵּם עוֹד שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת
    נֶפֶשׁ, מִדְּמוּתָהּ נוֹתְרוּ רַק בָּבוּאוֹת
    רֶגֶשׁ מֵאִיר, שֶׁכָּבָה לוֹ, הָלַךְ
    וְהַמַּבָּט לְאָחוֹר- מַכְאִיב הוּא, כָּל כָּךְ.
    אֵינוֹ שִׁיר?
    הוֹ, לֹא תּוּכַל כָּךְ לַחֲרֹץ.
    אָז מַהוּ שִׁיר?
    נַמְשִׁיךְ בַּמֵּרוֹץ
    נִמְצָא הַגְדָּרָה
    מְנֻמֶּקֶת, בְּרוּרָה
    וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ
    בְּאַף מִלּוֹן לְעֶזְרָה.

    מַהוּ שִׁיר?
    רְגָשׁוֹת מֻבָּעִים אֶל הַדַּף
    בְּצוּרָה מְדֻיֶּקֶת, בְּרוּרָה
    אֹפֶן בִּטּוּי מָעֳדָף
    לְכָל מֶסֶר, אֲמִירָה?

    שָׁמַיִם כְּחֻלִּים, נוֹצְצִים
    בְּאַלְפֵי נְגוֹהוֹת כּוֹכָבִים
    צִפּוֹרֵי הֲלֵיל מְצַיְּצִים
    תָּוֵי עֲנָנִים הֵם כּוֹתְבִים

    שׁוּם מֶסֶר, אֲמִירָה מְרַגֶּשֶׁת
    לֹא מָצָאתִי בְּאֵלּוּ הַשּׁוּרוֹת
    אַךְ עֲדַיִן, אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת
    שֶׁהֵן מַמָּשׁ שׁוֹרְרוֹת.

    אִם כֵּן,
    מַהוּ שִׁיר?
    חֲרוּזָה צְלוּבָה אוֹ צְמוּדָה
    אוֹ דַּוְקָא סְרוּגָה לָהּ יָפֶה?
    זֶה לֹא דּוֹרֵשׁ הַרְבֵּה עֲבוֹדָה
    מִמִּי שֶׁ'יֵּשׁ לוֹ אֶת זֶה'.
    מֵטָאפוֹרוֹת, מִשְׂחָקִים מְתֻחְכָּמִים
    בֵּין מִלִּים, מַהוּתוֹ שֶׁל הַשִּׁיר
    הֵם צוּרַת הַגָּשָׁה, לֹא הַתֹּכֶן
    וּבָאִים לְיַפּוֹת, לְהַעֲשִׁיר.

    אִם כֵּן, מַהוּ הַשִּׁיר?
    אֵיפֹה הַהַגְדָּרָה הַבְּרוּרָה?

    שִׁיר יוֹצֵא מֵהַלֵּב
    וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְוַכֵּחַ
    עִם מְשׁוֹרֵר שֶׁאֶת שִׁירוֹ אוֹהֵב
    וּתְלוּיִים עוֹד בְּטַעַם וּבְרֵיחַ...

    שִׁיר הוּא הַלֵּב, רֶגֶשׁ אֱנוֹשִׁי
    וְהוּא- הוּא כְּלָל לֹא סָפִיר
    וְאִם כֵּן, יִהְיֶה כֹּה טִפְּשִׁי

    דַּוְקָא אוֹתוֹ לְהַגְדִּיר!
     תגובה אחרונה 
    כתב פעם משורר אחד שיש לי חולשה אליו

    יש שנראה להם מתאים לשדך את אלול עם עונת השלכת והעצבוביות, אבל למעשה הכל יודעים שאין זה כך, אז למה באמת חגי תשרי הם בסתיו-חורף. ובפרט שהם לא נקבעו כזכר למאורע מסוים (בריאת האדם, אולי, וזו גם מחלוקת מתי נברא) אם כך המחוקק בחר לקבוע אותם דוקא בתחילת החורף, הלא דבר הוא.

    אקדים לומר שאני מבחין בשני אספקטים ביהדות, יהדות הפרט ויהדות הכלל.
    הפרט קבל סט מצוות מעשיות נדרשות ממנו אמונה ותקון המדות, וכל חובות הלבבות והאברים.
    לשם כך היה די לברוא יהודי אחד להניח אותו על משטח בטון שצף בחלל, ועליו סטנדר וכוננית ספרים ותו לא.
    אבל יש גם תכנית לכלל, יש את העם היהודי, שהוא מוביל ומובל במהלכים היסטוריים משפיע ומושפע כחלק מהעולם, גם לעם ישראל כעם יש מצוות קהליות, יש לו צורך בהתפתחות ותקון בלתי פוסקים.

    הייתי אומר שחגי תשרי הם חגי הפרט, וחגי האביב הם חגי הכלל.
    יש הבדל בין החגים הסתויים האינטרוברטיים, לחגים האביביים האקסרטרוברטיים.
    בחורף אנחנו מתרכזים בפנימיות הפרט, כדי לקבל תודעה אישית חזקה על האדם להקהות את חושיו.
    הביטו באלה שיושבים למדיטציה, הם מנסים לנתק כמה שיותר את ערוצי החושים כדי להעצים את התודעה.
    עוצמים עינים (או מתרכזים בנקודה אחת), מחפשים מקום שקט, מחפשים תנוחה מיטבית שבה לא יהיה שום מתח בשום איבר (ניסיתי פעם ישיבת לוטוס, אחרי כמה דקות לא יכולתי לחשוב על שום דבר .... אחר, מלבד רגלי המפותלות)

    מה שאני אומר זה שבחורף יש פחות הסתכלות החוצה, כל הצבעים נהיים אפורים, אצבעות קרות לא חשות, הלילות מתארכים, אוכל קר מאבד טעם, אין חשק להתנועע, כל קישוטי הטבע היפים קמלים ושוקעים, ששששששש
    עכשיו חושבים.

    באביב השמש מפציעה ומעירה את האינדבידואלים לפרוח בצוותא, האדמה מוריקה, העצים מזדקפים, החגיגות מתחדשות, מליון צבעים מסתחררים סביב והלב גואה, יש חשק לקום, להתאגד, לאהוב, לצאת לחרות, להיות לעם, להתאסף למרגלות סיני, לעלות לגגות, למנות אורחים סביב קרבן פסח, לספר את ההסטוריה, להביא על כתף מפירות הארץ הטובה, ולהגאל.
    הסנגור ישב במקומו בכתפיים מכווצות, מנסה להסוות את הלחץ ללא הצלחה.
    הקטגורים עבדו במרץ, הביאו עוד ועוד עבירות.
    הם ערמו לתוך כף המאזניים עבירות מחשוון. עוונות משבט. חטאים מתמוז. העמיסו בחדווה לנגד עיניו החרדות של הסנגור.

    "מה יהיה?" כסס הסנגור ציפורניים. "גירדתי כל מצווה אפשרית. אספתי את כל התרומות, המחשבות הטובות, התפילות, לימוד התורה. אני לא בטוח שזה יספיק. איזה ערימות הם מביאים".

    הקטגורים המשיכו להעמיס.
    "המצב לא טוב" לחש לעברו מישהו. "הכף הולכת ומתאזנת. מתקרבים לאזור המסוכן".
    "אני יודע. אני יודע" השיב בעצבים, ממשיך לעקוב בדאגה אחרי כף המאזניים.
    הקטגורים שפכו את השקית האחרונה. כפות המאזניים התנועעו מעט, ולבסוף התייצבו עם נטייה קלה... שמאלה.

    הסנגור פכר את ידיו ונשף בתסכול.
    "לצערנו, נראה שזה הולך לכיוון של שנה... לא משהו". אמר מישהו ביבושת.


    "רגע אחד!" קפץ לפתע הסנגור, "חכו פה!" הוא יצא מהאולם וחזר אחרי כמה רגעים עם שקיק צופן סוד. "יש לי משהו שלא לקחתם בחשבון"
    "מה כבר יכול להיות?" שאל הקטגור בבוז.
    "הנה. ברכת שנה טובה מאירה ממנורה מבטחים. הגיע בדואר" התחיל הסנגור להוסיף לכף המאזניים. "מייל שנה טובה מאנרג'י קידוחי נפט. מייל 'שנה של חלומות' מהתפוצה של חנות המזרנים. 'שנה חזקה ועירנית' מודעה בעיתון מקפה לנדוור".
    הסנגור הוסיף עוד ועוד ברכות שנה טובה מכל רשימות התפוצה ומכל החברות. כל אחת עם ההברקה השחוקה שלה. כל אחת עם ראשי התיבות הלא מקוריים שלה. כולל כמובן 13 מיילים של 'כך תכתבו שנה טובה ללקוחות'.

    הוא סיים להוסיף את כל הברכות לכף המאזניים, מזיע ומרוצה. והכף נטתה חזרה לכיוון הנכון.
    חיוך קטן של ניצחון עלה על שפתיו. "אז מה? שנה טובה שיהיה, אה?"

    צחוק אדיר שטף את האולם.
    "ניסיון חמוד. אבל לא. תוציא, תוציא חזרה את כל השנות טובות שלך. למה בדיוק נראה לך שזה עוזר?"
    "זה.. זה לא עוזר לזכות בדין?"
    "ברור שלא, אלא מה חשבת"
    "אז למה הם שולחים את זה?"
    "אנא עארף. תשאל אותם. עכשיו שחרר את המאזניים. יש לנו עוד הרבה עבודה היום".
    בסייעתא דשמייא

    סימנא – מילתא היא!!!
    י.מ.י.



    גם אם טיפסתם על העץ הכי גבוה... אם תדעו לרדת ממנו בזמן הנכון, ולשם מטרה טובה
    יעריכו אתכם, ויזכרו אתכם לטובה הרבה אחרי כל השאר...
    גם כשתהיו ישנים ומיובשים... יברכו אתכם!
    יהי רצון... שייתמו שונאינו!

    את הכתרים שאתם אוהבים להניח לעצמכם על הראש - תשליכו הצידה, [רצוי לפח אם זה יבול נכרי...]
    הכתר פחות חשוב! תתמקדו בפנים, עמוק אי שם תמצאו אבני חן ויהלומים אדומים ומתוקים שתוכלו להוציא החוצה לאור עולם!
    יהי רצון... שירבו זכויותינו כרימון!

    אם אמרו לכם שאתם מתוקים, זה לא סיבה שתחמיצו פנים, אין שום סיבה שתהיו מרירים
    אדרבה הוסיפו מתיקות על מתיקותכם, זה ייצא הרבה יותר טעים...
    יהי רצון... שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש!

    נכון, אתם מרגישים לפעמים - 'קטנים', אולי בצדק, זה לא אומר שאתם צריכים להתכסות ולהתחבא
    אין לכם במה להתבייש, יש לכם המון מה להציע, בכל אחד מכם קטן ככל שיהיה, טמונים כוחות אדירים להצמיח מחדש הכל!
    יהי רצון... שירבו זכויותינו!

    אם יש לכם את החריפות הזו...
    היזהרו! אל תהיו עוקצניים מידי, חריפים מידי, שבסוף לא יעשו ממכם קציצות... ויגידו-
    יהי רצון... שיכרתו אויבינו!

    גם הגדולים, הקשוחים, המרירים, עם קצת חום ואהבה יהפכו לרכים ונחמדים ואפילו מתוקים...
    נסו את זה, הם אפילו יתנו לכם חתיכה מעצמם, רק בשביל שתחבקו אותם ותתנו להם חום ואהבה!
    יהי רצון... שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו!

    אם יש לכם מהחומר הזה בכמויות, תפיצו את הבשורה הלאה, החוצה לעולם
    תצבעו את העולם בצבע היפה שלכם, רק אנא מכם תדעו ללכת למקומות הנכונים, רק לא לחולצה...
    יהי רצון... שיסתלקו אויבינו!

    בכדי להשיג את הטוב תצטרכו לעבוד, להתאמץ, להזיע, לתפוס בכל הכח במה שאתם יכולים, במה שרק אפשר, להחזיק ולא לעזוב, רק למשוך אליכם עוד ועוד
    עד שתגלו את הטוב הזה אצלכם בידיים!
    יהי רצון... שתגזור עלינו גזירות טובות!

    אם בחרתם להיות הראשונים, על הבמה, בפרונט, במקום הראשון, תהנו לכם!
    רק קחו בחשבון שיהיו אי אלו שיבחרו להתעסק דווקא איתכם, לנבור בכם עוד ועוד עד שימצאו משהו לנגוס בו...
    יהי רצון... שנהיה לראש ולא לזנב!

    שנה טובה ומתוקה!
     תגובה אחרונה 
    בס"ד

    ישבתי ברגליים משוכלות על המיטה, נשען על הקיר ומוצא את עצמי בוהה באוויר.

    הפלתי לרצפה את הביוגרפיה העבה ונטלתי את היתד מלפני שבוע, מרפרף בלי לקרוא אף מילה.

    הגרביים מאתמול עדיין זרוקות, שרוכי הנעליים נקרעו בשני הקצוות.

    סגרתי את החלון, לא מעוניין לשמוע את הקולות.

    שנהג המונית הקולני והנוסע הצווחני יסתדרו בלעדיי.

    נכון, אני בקונכייה.

    גם לא מחפש מוצא.


    הכל התחיל בסעודה שלישית.

    הייתי משועמם כהרגלי וקראתי עלון מזדמן.

    הוא דווקא היה רציני, לא מלא בסיפורי קובי לוי.

    אדהכי והכי ראיתי שם תורה על פרשת השבוע,

    את היישוב על פי הפסוק לא קלטתי, אבל תורף דבריו של הרבי החסידי פגעו בי.

    הרבי אמר שישנם שלושה אופנים להתעוררות בתשובה:

    1. התעוררות מהזמן: יש כאלו שמתעוררים בתחילת חודש אלול, אחרים לפני תקיעת שופר ויש שתופסים את עצמם רק לקראת סוף תפילת נעילה.
    2. קשיים: כל אחד נזכר מהקדוש ברוך הוא בעת צרה.
    3. מתוך לימוד התורה: לימוד התורה בטהרה מביאה את האדם לידי התעוררות וחשבון נפש על מעשיו.


    ואני תפסתי חלושעס'.

    אני לא מחובר לזמן ולרוח התקופה. אני כנראה נמנה על הקבוצה השלישית, אלו שנזכרים בנעילה.

    הקשיים, אללה ירחמו, טפו טפו, מקווה שהשם יחוס עליי גם ככה.

    ואיפה אני ואיפה לימוד התורה. בדרך כלל אנחנו נפגשים רק בכריכה.


    מאז אני ככה.

    אין לי כח לעשות את הצעד הבא.

    אני גם לא יכול להתעלם כאילו כלום לא קרה.

    כי בעיקרון אני שייך לכל השלושה (ח"ו על הקשיים).
    אני עדיין חווה ברמת התודעה את האלולים של שנות הישיבה, אני גם לא עמ'הארץ מוצהר, חגגתי כבר מספיק סיומי מסכתא.

    לא הייתי עצוב.

    לא פעלתי להפר איזושהי גזירה.

    רק ישבתי על המיטה, אולי מנסה להדוף את הביקורת, את הקריאה הפנימית לפעולה.


    בהתחלה שמעתי רק המהומים, החלון כבר היה סגור זה חייב להיות מתוך הבית, סגרתי את דלת החדר.

    אולי אדישות, כנראה זה השריון שאני מנסה לעטות על עצמי.

    לא להקשיב, לא להאזין, לא להבהל, לא לחשוב.

    לא תמיד צריך לפעול.

    טמנתי את אוזניי בין נוצות הכרית, אבל עכשיו הבת שלי כבר ממש בכתה.

    לא רציתי לפתוח את הדלת, אין לי כח לגשת אליה, שעה שלמה עמלתי להרדים אותה.


    את המוצץ היא העיפה אחרי חצי דקה, הבקבוק עזר בדיוק עוד חמש דקות.

    לא היה שום היגיון בבכי שלה, גם שום סיבה למה אני אמור להחזיק אותה על הידיים, אבל היא המשיכה לבכות בקולי קולות וזה בדיוק מה שקרה.


    זה מה שאני הולך לעשות, ידעתי ברגע שהיא נרדמה וראשה נח בשלווה על כתפיי.

    בדיוק ככה, אני גם הולך לבכות.

    אני יגיע כמו אורח לתקיעת שופר, בלי שעשיתי צעד אחד כדי להתעורר בתשובה ואני פשוט אתחיל להזיל דמעות.

    נכון זה לא הגיוני, להגיע היישר מהרביצה ולחפש את כנפי השכינה.

    אבל מה אכפת לי, אני הולך לבכות עד שירימו אותי על הידיים.

    גם אני אמרתי בהתחלה שכאקט חינוכי אני לא אוציא אותה מהמיטה, אבל כולם נשברים בסוף כשילדה קטנה בוכה ללא הפסקה.
    בס"ד

    "היי... זה אני..." נשמע קולו מבעד לדלת הסגורה. היא נאנחת, מה עכשיו? זהו, נגמר. רבו, נפרדו, למה הוא חזר? היא מתגעגעת עד כלות, מנסה לשכוח אותו בכל דרך אפשרית, ועכשיו הוא חזר.

    "את בבית?" הוא שואל, תקווה בקולו "אני..." קולו מהסס "אני יודע שהיחסים ביננו הידרדרו. אני יודע שאחרי שהמרית את פי אז כעסתי ועזבתי אותך... אבל... אני מתגעגע אלייך, באמת, ורוצה לתת לך הזדמנות שניה" קולו גווע.

    היא יושבת על הספה בסלון, התכוונה ללכת לישון צהריים כשהוא הפתיע.

    כבר החליפה לבגדי הבית הנעימים שלה, כבר חלצה נעליים, ועד שהיא תחפש ותמצא את נעלי הבית שלה, תתעטף בבגד מכבד יותר ותמצא את המפתח לדלת הכניסה...

    שיבוא פעם אחרת, נכון שהיא רוצה לפגוש אותו ושהיא שמחה שהוא חוזר, ושהיא יודעת שאשמה המלאה לעזיבתו תלויה בה והוא בכל זאת מאמין בה ורוצה לחדש את הקשר שלהם אבל... אין לה כח עכשיו.

    "רעייתי, פתחי לי!" הוא זועק, מנסה בפעם האחרונה.

    היא לא זעה, שוקלת, כדאי? לאחר דקות ארוכות מחליטה לקום, יכול להיות שזו הזדמנות חד פעמית. היא מדשדשת יחפה לעבר הדלת, פותחת אותה לרווחה במהירות ו...

    הוא חמק עבר...

    ניחוחו הקלוש עוד תלוי באוויר, והיא קורסת על הרצפה.

    בוכה.

    פספסה.
     תגובה אחרונה 
  • 403
  • בס"ד
    שמעת? הרב ברוך כהן נהיה הגאון הגדול, עלה בדרגה, אה?
    הרב טוביה לוי בכלל התפנק.. בקושי הספיק להיות משגיח וכבר קיבל תקן של הגאון הצדיק, וואלה, שווה להיות משגיח.
    וההוא מה שמו בכלל הגדיל לעשות, 5 שערות לבנות מבצבצות מזקנו והשם שלו מרוח על מודעות בתוספת 'מרן'.
    תש'מע אני מפסיק לעבוד, זהו, לא צריך להתאמץ, לא חייבים לעבוד ולשבור את המידות, לא חייבים להיות מתמיד, תפתח ספר פעם פעמיים ביום, תן דרשה טובה, פוזה או שתים וזהו.
    לא צריך לדעת שולחן ערוך, מספיק לעשות פרצוף של דיבור בלימוד, קצת קשרים במקומות הנכונים, ואתה הראשון בפירמידה.

    נכון שיש לנו מחשבות כאלה? גם לך עלו כל מיני דמיונות כאלו בראש? גם אתה הבעת (לפחות בלב) ביקורת על זה שרב פלוני הוכנס אחר כבוד ל'מועצת', אפילו שאף פעם לא ראית בו משהו מיוחד, לא אחזת ממנו יותר מדי....???

    אז זהו זה, הגיע הזמן להתפקח.
    די כבר. אף אחד לא ביקש מאיתנו לתת עמדה בכל תחום, לא באו להתייעץ איתך ואין ענין
    לייעץ בכוח, אח'שלי, בינינו, אתה לא באמת מבין ברבנים ובגדולי עולם, אתה לא יודע מה זה
    לשבת 5 שעות ברציפות ולהתנדנד מול ספר פתוח בלי לקפוץ 10 פעמים להכין קפה, אין לנו
    ניסיון של לשבת על סוגיה לילה שלם כי לא הבנו מילה בראשונים, אין אין אין לנו מושג בכלל על
    מה אנחנו מדברים, נכון, אנחנו אוהבים להרגיש מייבינים, יש בנו איזה שהוא פחד שאם לא
    נביע דעה בנושאים הבוערים יחשבו שאנחנו סתם כלומניקים ומסכנים, אפורים ומשעממים,
    חסרי צבע, פשוטים.

    לאאאאאאאא....., זה ששותק, זה שיודע שהוא לא יודע, הוא הוא האיש הנעלה, הוא הבנאדם
    הראוי להערצה, כמו שאני לא ילך עכשיו להדסה עין כרם ויכנס לחדר הפרופסורים הראשיים
    ויתחיל להתווכח איתם על צינורות הלב ועל מינון התרופות הנצרך, ככה והרבה יותר מזה אני
    לא מעיז אפילו לחשוב ולדון מי ראוי להיות גדול ומי הוא רב, ראש ישיבה, משגיח, בעל שטעלע וכו'.
    אני מבטיח לך שלא יתבעו אותך בשמים אם תשתוק ולא תביע דעה בכ-ל תחום, ורק תרוויח
    מזה, "דיבור בסלע שתיקה בתרי"

    ועוד משהו, אנחנו חיים על תארים, זה מה שמקטלג, לפי התואר או הכינוי נעריך את האיש
    ואת גודלו. אז נראה לי שהגיע הזמן להתעלות טפח מעל הקרקע, להתרומם, לחשוב קצת
    יותר ברצינות, לאביי ורבא לא היו שום תארים, לרשב"א לא הצמידו הקדמות לפני השם שלו,
    התואר לא עושה את הבן אדם, גדלות לא נמדדת לפי כמות השבחים. מי שממציא ומחליט על
    התארים, הם אנשים שבהינף מקלדת בטוחים שהם הממליכים והם המשליטים המורידים
    והמעלים, על פיהם יקום רב בישראל, ועל פיהם יפול דבר, והם יחליטו מי הוא הגאון ומי הוא
    מרן ומי הוא סתם הרב...
    לא, לא מפיהם ולא מפי כתבם אנו חיים, האיש המוערץ הוא מי שעובד על המידות שלו, האיש
    שחי על פי שיויתי ד' לנגדי תמיד, האדם שמזכה את הרבים, מי שעושה מה שצריך לעשות ולא
    מחפש פוילישטיק ואינטרסים.
    אותו נעריץ, אותם נכבד, מהם נקבל ובהם נדבק.

    נ.ב. אין בדברים האלה שום דבר מלבד הרהורים של הכותב
    ואין אני אומר קבלו דעתי.
    בס"ד
    צועדת. עקבות מאחורי מעידים על פסיעותי בחול הרטוב, מבקשים שלא אשכח אותם גם כשאהיה בראש הפסגה. הרבה פסעתי, באותן נעליים דהויות שמשמשות אותי נאמנה עוד מאז היו חדשות ובוהקות. אין לי זמן להתכופף להבריק אותן, גם לא רצון. הדהיה מראה על זמן, על מאמץ, על פסיעות שפסעתי בקור ובגשם ובחם ובשרב.

    הדרך לפני אינה ברורה. רק הגבעה מרצדת ואומרת: אלי את צריכה להגיע. לא משנה כמה סלעים ומכשולים יעמדו לך בדרך. לא משנה כמה שבילים ופרחים יפתו אותך לצעוד בהם, בדרך הנוחה אל המדרון. לא משנה כמה תקפח השמש ותייבש את גרונך. לא משנה כמה ישטוף הגשם את נעליך ויכביד על הליכתך. אלי את צריכה להגיע, בשביל זה את הולכת.

    וארוכה הדרך, ופתלתלה, ורצופת מכשולים. ובקושי אני הולכת, מרימה רגל ומניחה במרחק סנטימטרים בודדים, מטביעה עקב בחול, רשם לדמעות ליבי שנספגו בו, מבקשות עוד טיפת דרך, עוד עקבות סלולים מראש.

    ויודעת אני שיום יבוא ואגיע לפסגה, יום יבוא ואניח סולית נעל דהויה בראש הגבוה, ומכיוון שלא יהיה לי דגל, אעמוד בעצמי ואנופף לכל אלפי העקבות הטבועים בחול. מדמיינת את הרגע הזה, את העקב האחרון.
    זוכרת את היום בו התחלתי במסע, חדשה ונחושה, יודעת את אשר לפני- פסיעה. זוכרת את הפסיעה הזאת, היא נותנת לי כח להמשיך. פסיעה ראשונה, בחיוך ובנאד מלא מים. כאשר הרגשתי את הרוח כנעימה, והגבעה קרצה לי, מוחשית, ואני ידעתי- כעת אפסע פסיעה, יום אחד אפסע עוד פסיעה- וזו תהיה הפסיעה אל הפסגה.

    והיום, כאשר עייפתי ממאות ואלפים ורבבות פסיעות, ונפילות, והחלקות על החול הרטוב. כאשר הרוח מעקצצת בפני ומעיפה אליהם גרגרי חול, ופני מאיימות לשוח כלפי מטה. לא, רק לא זה. מה יתן לי כח? פסיעה ראשונה. לא, לא אותה פסיעה שהייתה אי אז, בתחילת מסעי. ולא אותה פסיעה שתהיה בחסדי הבורא, תסיים מסע אחד ותחנוך חדש. פסיעה ראשונה, עכשיו. כשמאחורי אין ספור פסיעות- אין כלום, כשמאחורי אין ספור נפילות- אין כלום. כשמאחורי יאוש ותקווה, כישלון והצלחה- אין כלום. פסיעה ראשונה.
    ומה יש עוד לפני, בדרך הארוכה והנפתלת- פסיעה אחת ודי. ראשונה. והיא עולם ומלואו.
    ולאחריה- פסיעה ראשונה.
    ולכשאגיע לשם, אדע- מאחורי אין כלום, לא נפילות, לא ירידות, גם לא עליות. חדשה לגמרי נשמתי, והוא, המחדשה בטובו בכל יום תמיד, עשה ועושה ויעשה איתי תמיד את החסד הזה, ועוד רבים. יעזרני לפסוע את פסיעתי הראשונה, לחייך אל העולם ואל הפסגה, ולדעת: מה אחרי? כלום, מה לפני? פסיעה.
    ובמסע הזה, עקבות החול יעידו, שפסעתי אליהם בכל יום- חדשה.
  • 523
  • בס"ד




    מלוך על כל העולם כולו

    זוהי הבקשה וזו המהות

    לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו

    לעובדו ולעשות רצונו ללא לאות


    ובכן תן פחדך, נבקש ונייחל

    נמליכו על עצמינו ועל העולם

    להתקרב, לעצמינו נאחל

    פתח לנו פתח, כפיתחו של אולם


    נכריז ונודיע ד' מלך

    ומלכותו בכל משלה

    שידעו בכל מחוז ופלך

    למי המלוכה והממשלה


    אבינו מלכינו, אם כבנים

    קרבינו כאב האוסף את בניו

    וכעבדים אנו מתחננים

    מחל, כאדון הנושא את פניו


    אנא ריבון, בספר חיים כתוב

    אותנו, את כל עמך, את צאנך

    אבא רחום, הקל הטוב

    נא אל תשליכנו ריקם מלפניך


    סמכנו ועזרינו לעמוד בתפילה

    דחה יצר ושטן

    הקשב לקול בכיה ויללה

    קבל תפילת בנך הקטן


    הסר מעלינו פגע

    רפא משפחות יתומים

    החווים קרבתך כל רגע

    מתרפקים עליך כל הימים


    שלח ימינך לאלמנות

    שחייהם ימלאו אורה

    לרווקות ששערותיהם מלבינות

    תהיה שמחה מפוארה


    המצפים לבית רועש

    הושע כחנה הנביאה

    אוי מי במים ומי באש

    אנא אבא, לא בשנה הבאה


    ברכנו מאוצרך, שבענו מטובך

    תן לנו קירבה, קירבת אלוקים

    זכור והבט על בניך אהוביך

    שעריך כדלים וכרשים דופקים


    פדינו ממוות וממהומה

    פנה אל זכות ואל לחובה

    החזירינו בתשובה שלמה

    תשובה מתוך אהבה​
  • 583
  • אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה