קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
מכיוון שקיבלנו תהיות מקוראים (כולל בפרטי) שעקבו אחר הסיפור וביקשו לדעת מדוע הוא נעצר. אשמח להבהיר כמה דברים.
ראשית מגיעה לכם, הקוראים, התנצלות.
הבטחנו שהספור בהמשכים לא יזנח בשלב כלשהוא וישאיר אתכם במתח באשר להמשכו כפי שקרה בסיפורים רבים אחרים.
והנה חלפו להם כמה וכה חודשים מן הפרק האחרון שהעלנו.
אז סורי על זה.
והנה ההסבר:
ככל שהתקדמה הכתיבה התברר שחלקים שכתבנו כאן צריכים לעבור שכתוב רציני משתי סיבות.
א. רמת הכתיבה של חלקם הייתה בלתי מספקת בלשון המעטה (ספויילר - קטעי כתיבה שכתבתי אני מתקופתי הראשונית בפורום. [בשונה מאשתי שלמדה כתיבה יוצרת ברמה גבוהה, הייתי צריך להשתפשף בתחום ולכן הקטעים המעטים שכן כתבתי נאלצו להימחק או להשתכתב עמוקות]).
ב. עם העריכה התברר שנכון יהיה לשנות את סדר העלילה בעניינים רבים, כך שנושאים רבים צריכים להיכתב ולהחשף בשלבים מאוחרים יותר של הספר.
במצב שכזה העדפנו לסיים את העריכה הסופית סופית סופית וכו' וכו' ולהציג בפני הקוראים את הספר במתכונתו הטובה על גבי מדפי חנויות הספרים.
העדפנו גם להניח לאשכול לשקוע בתהומות הפורום ולתת לקוראים חדשים להנות מן הספר כשייצא לאור בצורתו הטובה, ולא לחשוף אותם לקטעים הפחות מוצלחים, ולפרטים המיותרים שנכתבו באשכול כאן.
בתוך המרוץ של העריכה הסופית וכו' נולד לנו בן בשעטו"מ. והספר נזנח בתוך סחרחורת של לידה, שלום זכר, ברית. ואז נקיונות לפסח, פסח וכו'.
והנה אנחנו כאן!!
בקיצור -
תירוצים כמו חול ואין מה לאכול (או לקרוא).
השורה התחתונה:
אנחנו מקווים בתקופה הקרובה לתת לספר את הדחיפה האחרונה ולהיכנס סוף סוף למו"מ עם מלקטרים, הו"ל, וכל המסתעף.
בעז"ה ככל שהעניינים יתקדמו נעדכן אתכם/ן
הבוץ בתחתית הספל כבר מזמן קר ומנוחה לא מצליחה להתרומם.
מנערת את ראשה.
חשבה שהתרגלה, שריחו החמוץ של הדם שמטפטף הלב שלה יהפוך לרקע, לתפאורה שבתוכה היא חיה.
מתברר שהרבה אחרי שאנחנו הופכים אדישים חלקים מתוכנו ממשיכים להתרסק, רק בלי להשמיע את קול הפצפוץ המחליא.
אולי זה דווקא פוצע יותר, כמו למחוץ פיסת זכוכית בכף היד. כל גל קול שנכנע, כלוא, הופך לשריטה מדממת.

עכשיו היא מתקשרת, טובי שלה.
וכמה שחיכתה לטלפון הזה, שיביא איתו עוד משהו חוץ מדיבורים נפוחים וחסרי תוכן,
וכמה שקיוותה שהילדה הזו שלה תצליח להסתכל אל תוכה ותבחר,
וכמה שהיא יודעת על כל מה שעבר עליה, וכמה שהיא מבינה, תמיד הבינה, זה מרגיש רע, ורחוק.
זה יפה שהיא עושה תהליך, והיא באמת מאושרת בשבילה, בסוף היא זו שסבלה מעצמה יותר מכולם.
תהליך זה טוב, ויש ריפוי אפילו במילה הזו, תהליך. כביכול עצם ההסכמה שדברים ייקחו את הזמן שלהם מנשימה איכשהוא את הוואקום, נופחת חיים בריק.

היא אפילו גאה בה, כן.
ואפילו שהדרך עדיין ארוכה, ויש עוד עבודה רבה כל כך, בכל זאת טוב לשמוע בקולה את המרקם המאוורר יותר, את טיפת הסובלנות שנכנסה בו, את נטיפי ההבנה שחדרו אליו, ואליה.
ובכל זאת- היא בן אדם, וכמה שהשש האלו גרמו לה לשים את עצמה בצד, ולדחוק עצמה אל הפינה, ואחר כך עוד, ועוד, עדיין נותרה בה נקודה כזו קטנה שכמהה להכרה ולא מוכנה לוותר.
שחסר לה משהו עמוק ומהותי.

היא אמא, וודאי, אמא לביאה אם לדייק.
הכל תתן בשביל הילדים שלה, את החיים ואת המוות, וגם תספוג, את הטוב ואת הרע.
אבל עכשיו, מוזר באמת שדווקא עכשיו, הכל עולה בה כמו לבה רותחת והיא רק רוצה לצרוח. כמעט סיימה את השיחה באמצעה.
היא, האמא שהיא, לא עמדה בזה.
תהליך זה יפה. זה באמת יפה. ועצם השיתוף משמח אותה.
אז למה היא לא מצליחה לקום מזה.

טובלת את כפית המתכת בבוץ, מניעה אותה ימינה ושמאלה, קדימה אחורה, שתי וערב.
אחר כך היא הופכת את הספל לאט, מטפטפת את התערובת הסמיכה אל הצלוחית, שיתלכלך קצת הכל.
אין לה מושג כמה זמן ישבה ככה, וגם לא דרך לדעת. אבל הטלפון שלה רטט שוב, טובי.
האינסטיקט שלה הגיב לפני שהספיקה לעצור בעצמה, אמא שכמותה, אבל הנשימה כן נכלאה בתוכה, קפואה.
אמא טובי לא בוכה. גם הדמעות שלה יבשו מזמן במתקן האידוי שעבד על טורבו בכל הזמן הזה.
אמא, היא מנסה שוב, אני רק רציתי להגיד לך--
אני רוצה שתדעי שאני מצטערת. לא נכנסת עכשיו למה ומה בדיוק קרה והכל, אבל תדעי לך שאכפת לי,
ו-אמא---
סליחה---באמת.
על הכל---

טובי מתנשמת עוד רגע, אחר כך מוסיפה עוד נדבר במאמץ גדול, וזהו.
שקט.

ופתאום אפשר לנשום, ויש זרם אוויר דקיק כזה, שנושף לה על הפנים, היא יודעת.
היא מבינה, והיא תהיה בסדר. וגם ביננו הכל עוד יהיה בסדר.
ופתאום לדמעות יש נתיב הימלטות מן השק שלהן, והגוש שעמד בגרון מתלעלע עוד רגע, והכל שוטף אותה בזרם כזה שמנקה את הכל ויודע, הכל עוד יהיה לטובה.
ובתוך ערפל הדמעות המטשטש מנוחה מפלסת לה דרך אל הכיור, שוטפת את ספל הקפה הבוצי, ואת הצלוחית המוכתמת, ויש חיים.

אמא, כאילו רחרחה באוויר את ההקלה מגיחה בת הזקונים שלה אל המטבח. כל כולה כיתה ג' החדשה והמרתקת. מפטפטת את עצמה לדעת בשלל חוויות ילדותיות מעורבות בתבונת-בת-לבית-של-גדולים.

ואת יודעת אמא, שחשבתי, למה לפיוט הזה, אדון הסליחות, יש מנגינה כזו שמחה, כאילו אנחנו שמחים שעשינו עבירות, או מה,
ומה משמח בזה שחטאנו, ממש מצחיק לשיר ככה, אמא.


ומנוחה רק מסתכלת בה, יודעת שלא הכל אפשר להעביר, אבל אולי קצת כן.
היא תנסה, אמא שהיא.

לא מותק, היא נושמת, לא משמח שחטאנו. אבל משמח מאד מאד, שאנחנו יודעים את זה ומבקשים סליחה.
זה כל מה שהשם רוצה לשמוע מותק,
חטאנו לפניך, רחם עלינו.

תאמיני לי שזה המון.
  • 323
  • אֵין דָּבָר יָפֶה יוֹתֵר
    מִלַּחֲווֹת אֶת צַהֲלַת הַנְּעָרִים
    הוֹלְכִים בְּאַהֲבָה לִשְׁמֹר שְׁעָרַיִךְ
    לְהָגֵן עַל תִּקְוַת עַמָּם

    אֵין דָּבָר טָהוֹר יוֹתֵר
    מִן קָלִיעַ הַנִּתָּק מִמַּחְסָנִית
    הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ כִּסֵּא הַכָּבוֹד
    אֶל פֶּתֶק קָמוּט וְרָטֹב וְעָיֵף

    אֵין דָּבָר תָּמִים יוֹתֵר
    מִשֶּׁלֶט רְחוֹב שָׁבוּר וְרָצוּץ
    בָּתִּים רַבִּים נוֹסְדוּ בּוֹ
    בָּתִּים רַבִּים חָיוּ בּוֹ

    אֵין דָּבָר יוֹתֵר
    מְמַדִּים יְרֻקִּים וְיָרֹק בָּעֵינַיִם
    וּכְשֶׁתִּיק כָּבֵד עַל הַכְּתֵפַיִם
    כְּמוֹ אוֹמְרִים בְּשׂוֹרַת הָאַלְפַּיִם

    אֵין דָּבָר עָצוּב יוֹתֵר
    בְּלִצְפּוֹת מִן הַצַּד בְּהִתְפּוֹרְרוּת הַשִּׁרְיוֹן
    בְּשֶׁקֶט הַמַּהֲלָךְ בָּרְחוֹבוֹת
    צְבָא ה' וְעַמּוֹ יוֹשְׁבִים מְעַשְּׁנִים עַל אֲדָמָה קְמֵלָה
    זוֹרְקִים סִיגַרְיָה לַצַּד
    וּלְמָחָר הַכֹּל כְּבָר עוֹלֶה
    וּלְמָחָר הַכֹּל כְּבָר נִשְׂרַף
    וְאֵבֶל
    שאלה קצת מוזרה.
    אבל מתעוררת בי בכל פעם שאני מברכת את הברכה.
    מעתיקה את הנוסח:

    בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים.
    גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, -
    אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת.
    בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

    ההתחלה דיי מובנת, יש פה שבח והודיה על היצירה המופלאה הזאת שנקראת אדם.
    אחכ מגיע "גלוי וידוע לפני"
    ופה השאלה
    בעצם אנחנו עוצרים ואומרים-
    היי, אנחנו מזכירים לך ש "אם.. אי אפשר".
    ואז סיום הברכה- "ברוך אתה..."
    אנחנו כביכול "מזהירים" אותו שאם ייסתם אחד מהם- לא נוכל להמשיך לעבוד אותו.

    ניסיתי לחשוב על עוד חלקים בתפילה בהם אנחנו "מתזכרים" את ה' על איזשהו דבר מופלא שעשה, וזהו.
    מניחים על השולחן עובדה ועוזבים.
    לכאורה שאלה פשוטה, אבל מסקרנת אותי באמת.

    טוב קצת מסתבכת בלהגדיר את השאלה, הכוונה למה אנחנו מיידעים אותו ולא פשוט מודים על זה.
    סתומרת, מי אנחנו שניידע אותו, שנזכיר לו את הפלא.


    מישהו?
    מבין את השאלה?
    סתם ככה. משעמם לי ואין לי מה לעשות.

    מה בכל אופן עושים? זה ידוע. כל הפסיכולוגים טוענים שמצב כזה מעיד על מועקות נפשיות. לכן כדאי ללכת לפסיכולוג. לא כדאי להשאיר דברים כל כך חמורים לא מטופלים. זה יכול להזיק בשידוכים.

    מצד שני, גם הליכה לפסיכולוג יכולה להזיק בשידוכים. לכן מומלץ לבחור בהכי פחות קונבנציונאלי מבין הפסיכולוגים הקיימים. אחד שמקבל קהל בין שתיים לארבע ביישוב נידח, מרחק חמישה אוטובוסים וחצי שעה ברגל.



    זה הולך ככה:

    "שלום, מה שלומך?" שלומי רע, לכן באתי. לא באים לפסיכולוג אנשים ששלומם טוב.

    "את רוצה לספר לי מה מביא אותך אלי?" ברור. לכן באתי, לא?

    והכי חשוב, כל הדיבורים האלו מגיעים בקול רך ומתוק. פוצי מוצי. מה אני נראית לו, חתול?

    "יאללה, לעבודה. אחרי ששיגעתי אותך 5 דקות ואת כבר ממש בטוחה שאת חולת נפש אנושה, הכנתי לך חוג ציור. תצאי מפה ציירת מדהימה".

    מה, לצייר? אה, לא קוראים לזה לצייר. זה נקרא "ביטוי המועקות על הדף ופריקתן מן הלב, שהרי 'הלב הוא לא מחסן' (נאום חיים ולדר), תוך שהפסיכולוג מקבל כסף על הזמן שהוא מסתכל עלי משרבטת."





    אחרי חצי שעה:

    "וואו, ציור מורכב, מעיד על עוצמה נפשית גבוהה וכשרון קטן עד בלתי נראה בציור..."

    גלינג!

    "הזמן שלנו נגמר, את המשך הפענוח תוכלי לקבל בפגישה נוספת, תקבעי תור אצל המזכירה. איך את משלמת? כדאי לך במזומן, יש הנחה של 10 אגורות. נתעלם מהעובדה שככה מס הכנסה לא יודעים".



    נראה לי עדיף לצייר בבית וזהו. חבל על הכסף.
    בעז"ה


    "אנטי-גיבור הוא הדמות הראשית בסיפור, שאינו מאופיין באומץ לב, גבורה, כריזמה או הופעה מרשימה.
    ...האנטי-גיבור הוא בעצם היפוכו המושלם של הגיבור הקלאסי. אמנם הוא מעורר לעיתים גיחוך או סלידה בתחילה, אך במהלך היצירה הוא רוכש את לבו של הקורא, שלומד שדווקא תכונותיו הזרות, המגוחכות, או לחלופין השליליות, הן אלו שמעוררות בנו אמינות." (ויקיפדיה).


    חודש אלול הוא החודש המושלם לאנטי-גיבור.
    האנטי גיבור לא השיג את כל מה שהוא רצה; הוא לא הגיע להיות מה שהוא מאמין בו; הוא מגיע לסוף השנה ומתבונן, בעצב, על כל המלחמות שהיה יכול לנצח והפסיד בהן.
    חודש אלול הוא החודש המושלם לאנטי-גיבור.
    כי בחודש אלול, כך מובא בחסידות, המלך מגיע אליו. אל השדה.
    המלך לא נמצא בהיכל מלכותו, מוקף בשומרים ומעורר יראת כבוד ופחד, כמו שיהיה בחודש תשרי.
    בחודש אלול המלך יוצא מהארמון, לבוש בבגדי מסע נינוחים, הבעת קבלה ובת צחוק על פניו, והוא מגיע עד אליו. אל האנטי-גיבור.
    אותו אנטי גיבור שלא מצליח לומר תפילה ארוכה, משתפכת; שיש לו רק מילים בודדות, וגם הן יוצאות בקושי. הוא לא יכול להבטיח הבטחות רבות רושם, אולי קבלה אחת קטנה, שגם בה, מנסיון, הוא בספק אם יצליח לעמוד. אותו אנטי גיבור למוד כשלונות, מאוכזב, רחוק כל כך מדמות הגיבור.
    לאנטי גיבור הזה המלך מגיע, בפנים שוחקות, עד אליו. איתו בשדה, מקבל את כולו, מכיל, נוכח. והמילה הקטנה, ההחלטה המזערית, שהיו נראים, אולי, בהיכל המלכות ככל כך שוליים וחסרי משמעות- הופכים לרגע של קרבה. אותן בקשות קטנות, שנאמרות עמוק מתוך קפלי הלב, ושלצד השומרים והשרים היו נראות כל כך לא מתקבלות על הדעת- מתקבלות שם, בשדה, באהבה.

    "משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח”כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה."

    (רבי שניאור זלמן מלאדי, לקוטי תורה פר’ ראה ע’ לב)


    אז זה האתגר:
    תכתבו לנו סיפור עם אנטי גיבור.

    הוא לא מושלם. הוא לא בעל תכונות נערצות. יכול להיות שהוא אפילו לא מכוונן לשאיפות נעלות, או שאלו התרסקו יחד איתו בנפילה עמוקה ולא פוטוגנית.
    הוא אנטי גיבור. והוא הדמות הראשית שלכם.


    האתגר יסתיים בעז"ה בעוד שבועיים, י"א אלול.
    והנה כאן
    הנספח, לתגובות או הערות, או ל"היה כבר אתגר כזה ב2017, כמדומני".
    בהצלחה רבה!
    ב"ה

    לילה.

    מחשבנת את חשבון נפשי.

    כל הכבוד לי.

    היום שלחתי ב"ה את הבנות לבית הספר,

    זכיתי לקנות להן תלבושות, מכשירי כתיבה ומחברות,

    ספרים, ועוד ועוד דברים כמו חצאיות, גרביונים, תיקים, בקבוקים.

    תודה לבורא עולמים שהכל מידו, ותודה שזיכה אותנו האימהות

    בכוח לרוץ ולקנות, לקום ולהלביש, לחייך ולאהוב.

    כל הכבוד לי.

    היום סידרתי פינה אחת בבית, ארון חשוב עם בגדים שצריך למיין,

    שידכתי המון גרביים, העברתי כמה מכונות, שטפתי כלים, הכנתי ארוחה חמה

    לצהריים וביצי עין לארוחת ערב.

    כל הכבוד לי.

    היום מישהו העיר לי הערה, וכמובן שהיא לא היתה במקום, אז פשוט אמרתי ל"מישהו הזה" שההערה איננה במקומה, והמשכתי הלאה...

    לומר לעצמי כל הכבוד.

    כן, נסו גם אתם, לפני שאתם נרדמים, (אם לא נרדמתם לפני כן) לפרגן לעצמכם, לשבח את עצמכם, וכן, זהו חלק מאדון "חשבון נפש", שמגיע לבקר.

    מי אמר שלעשות "חשבון נפש" לא כולל בתוכו לחפש את הדברים הטובים שעשינו?

    מי אמר שלעשות חשבון זה לא אומר להעריך את עצמנו?

    מי אמר שלעשות חשבון זה להתעלם ממאמצים שעלו לנו ביוקר?

    כן, חשבון זה לקחת הכל בחשבון ובעיקר את הדברים הטובים.

    הדברים הטובים הם אלו הנותנים לנו כוח.

    כוח כאשר יש דברים שגם גוזלים מאתנו כוח, מקצרים לנו את הנשימה,

    כמו מחויבויות, עבודה קשה, התגברות.

    כל הדברים הללו דורשים מאתנו המון כוחות, כדי לקבל את הכוחות, אנחנו צריכים לתת ערך למעשינו, ואם לא ניתן את הערך, הדברים יגזלו מאתנו כוחות.

    כי ערך הוא מה שמרים אותנו, ואילו חוסר הערכה הוא מה שמפיל אותנו.

    אל תגזלו מעצמכם את חוסר ההערכה.

    זהו החמצן שלכם, הדלק, השמחה והאהבה.

    בואו חשבון!

    כל הכבוד לכם!
     תגובה אחרונה 
    סיפור חיים של קרובי משפחה ז"ל, (אמיתי לחלוטין):
    נ.ב. סורי על האורך, יותר ממה שכתבתי לא כתבתי.


    גרמניה- ליפציג:

    להבות מתמרות, שורפות ומכלות,

    מאי שם האש מתפרצת.

    יושבים רועדים מקשיבים לקולות,

    שאגות וזכוכית מתנפצת.



    צעדיהם מוצרים כבר תקופה לא קצרה,

    חדשים לבקרים הגזרות ניתכות.

    מתפללים ומצפים לאישור הגירה,

    אך תקועים כאן בינתיים, חיים לפחות.



    אין כניסה לכלבים, ליהודים כל שכן,

    ברחובות מכריזים השלטים.

    נעלמים מכרים, כאן חבר פה שכן,

    מסתתרים, נועלים הבתים.



    הפחד גובר, השאגות כאן קרוב

    וריח עשן עולה מתמר,

    הבזק פתאומי מאיר הרחוב

    כתום, בוהק ומסנוור.



    ממחבוא בזהירות מציצה נערה,

    מביטה ובודקת מה ארע וקרה,

    והנה למולה, כה גדולה הבערה!

    תאניה ואניה, איום ונורא.



    בית הכנסת בוער עד לב השמיים,

    הלם, כאב וחורבן.

    אסון כה נורא, לא הספיקו פעמים?

    בית הכנסת עולה כקרבן.



    אוי נא לנו, חטאנו, נואלנו,

    מחמדינו לחרפה לשמים עולים,

    אז נשרף ההיכל באש עוונותינו,

    אוי ואללי, נשרפין הגווילים.



    ופרחו האותיות בבזיון על הכביש,

    מתערבים זה בזה זכוכיות וקרעים.

    הלב מורתח על מצב כה מביש,

    מאי שם מתקרבת חבורה של פראים---



    משלחים בו עברה וזעם וצרה,

    משלחת מלאכי רעים היא זאת.

    מחללים ומבזים את ספר התורה,

    רוח אפינו, איך ניתן לחזות?!



    "ראה והביטה כי היו לי זוללה"

    כך זועקת לריבון עולמים,

    "ומה נעשה בכזו טלטלה

    ונפשנו נציל מסערת הימים?



    והיה אם תנהיגנו במידת רחמים,

    אתן לך במקום זה הספר.

    אם נזכה, נינצל ממרחץ הדמים,

    אתרום פאר תחת אפר".



    (שנים אחרי כן)

    אנגליה- מנצ'סטר:

    נקישות על הדלת, אורח הגיע,

    ומי זה דופק מבחוץ?

    ידיד משפחה, סוחר כה ידוע

    לדון בעניין כה נחוץ:



    "ספר תורה לי, עתיק ועדין

    ובני, אללי, ירדו מן הדרך.

    וחולה אנוכי, וקרוב יום הדין

    ובזיון ינהגו בו, ללא כל ערך.



    התצילוהו מחרפה? לא אדרוש רוב דמים,

    בזול אמכרנו, עתיק אך שלם!"

    והודו הם יחדיו לריבון עולמים:

    "את נדרי לה' אשלם!"



    מביטים זה בזה מופתעים, נדהמים,

    "נדר נדרת? על מה ומדוע?"

    וסיפרה האישה על אותם הימים

    ונדרה אשר נדרה למפרע.



    "ואני" כך הבעל "עוד לפני המבול,

    ספר היה לי, קדוש, יחידי.

    עמלתי למלטו מתוך הבלבול,

    ובתחילה גם עלה בידי.



    התגברו הצרות ובאו בצרור,

    ואישור יציאה לחברי אל הדרור,

    וכאשר יצא אל החופש לדהור,

    שלחתי עמו את הספר הטהור.



    אך בגד בי חברי, והספר שדד,

    ואני התרסקתי לחלקים.

    כאוב ושבור, עמדתי בדד

    ונדר נדרתי לאלוקים:



    'והיה אם תנהיגני במידת רחמים

    אתן לך במקום זה הספר

    אם אזכה, אנצל ממרחץ הדמים

    אתרום פאר תחת אפר'".



    קיימו בני הזוג את נדרם,

    חסכו מפיתם והספר קנו.

    לבית הכנסת הספר נתרם,

    "קלי ואנווהו" אמרו וענו.



    עליונים ששו. תחתונים עלזו,

    קנו ותרמו הם ספר נוסף.

    במרוצת השנים התבלו, נגנזו,

    אך זכרם עוד שמור, אהוב ונכסף.



    שנים הן עברו, ההורים נפטרו,

    וזכרון הספרים לא חלף.

    חלומות ישנים בלב בן גברו,

    וגעגוע עמוק שעטף.



    בתכלית השלמות עבור המטרה,

    עמל הסופר לכתוב בטהרה,

    ובעזר ה', בלי עין הרע,

    ספר שלישי הצטרף לסדרה.



    ועל מעילו רקום בפאר,

    זיכרון שעמנו ניקח,

    שלא יאבד, שאתנו ישאר:

    "את אשר עשה עמלק-
    לא תשכח!!



    DSCN5144.JPG
    משתפת בשני טורי פטפטת שכתבתי כשהייתי משועממת ורציתי להתאמן על הקלדה עיוורת.

    בס"ד

    והיום נפטפט על חופש.

    חופש. מה המילה הזאת אומרת לכם? אולי קימה מאוחרת, אולי שעות ארוכות מול ספר מתח לצד קפה ועוגה וקפה ועוגה וקפה ועוגה... (על פי הפילוסופיה הידועה שקפה ועוגה זהו אחד משלושת הדברים שאינם נגמרים לעולם), אולי פשוט שעמום, ואולי שמיים פתוחים ואוויר פסגות צח בבוקר יום של טיול.

    אכן, החופש הגדול הוא רב גוני ומעניין, ובעצם- הוא אינו חופש, חס ושלום. זהו חופש מהלימודים בבתי הספר והזדמנות לראות למה כל אחד משתעבד בשעות הפנאי.

    משתעבד? כן. זוהי אמנם נשמעת מילה מפחידה אבל זוהי המציאות (כאן, בפטפטת, נדבר כמובן על השעבוד הנדמה, המדומה, כי הרי השעבוד האמתי הוא השעבוד של כולנו לה' יתברך, ברוך הוא וברוך שמו). הדבר הקרוי בפי רב: חופש, הוא בעצם: השעבוד הגדול והמגוון בעולם.

    נחקור כאן, בטור הפטפטת, שעבודים שונים של תלמידים בימי ה"חופש":





    [1] בימים אלו ממש מתכנסת ועדה לדון בדרכים למיגור התופעה. כל המעוניין למסור עדות מכלי ראשון (לאחר מינימום 4 שעות ערות!), מכלי שני (קרבת משפחה מדרגה ראשונה בלבד!) או להציע רעיונות ודרכים בועדה, נא לפנות למשרד המערכת של טור הפטפטת.
    [2] לכך לא מתכנסת ועדה מהסיבה שטרם הצלחנו למצוא קרובים מדרגה ראשונה לנפגעי השעבוד שהצליחו להמלט מהמשועבדים הנלהבים ולבוא למסור עדות. זהו אכן שעבוד גורר והרסני, וליבנו אתכם, הורים וקרובים, עד לסוף השעבוד הגדול, סליחה, החופש.
    כן, זה הנושא הזה, החרוש, הלעוס, הגרוס, שאם רואים אותו בכותרת מדפדפים לאשכול הבא כי- - - עוד פעם?
    סיפורי דמיון (פנטזיה בלע"ז) למבוגרים.

    הרבה פעמים אני קוראת ספרי ילדים, האלו עם העולמות הדמיוניים שהילדים עוברים אליהם, מצילים אותם ותוך כדי עובדים על מידה גולמית וישירה.
    קוראת, וליבי יוצא.
    אני לא אומרת, יש כאלו, יש ספרי דמיון למבוגרים. אבל, באמת, בקושי.
    וגם האלו שיש- נסו להשוות אותם (בתבנית, לא בתוכן- שלא אמור להיות דומה) לספרי הדמיון לילדים- איפה המעבר? איפה ההתמודדות עם הבעיות בעולם החדש? איפה הלימוד שהם לומדים ממנו? איפה המידה/ות שעובדים עליה/ן במהלך ההרפטקאה?
    איפה הצבע? נכון שמבוגרים אוהבים קפה שחור עם סוכר, אבל זה לא אומר שהכל אצלם שחור- לבן!
    אני לא מתכוונת שצריך לשכפל את סיפורי הילדים ורק לשנות את גיל הגיבור, ממש לא.
    מסר ישיר כבר לא מדבר אלינו, עלילה פשוטה תגרום לנו לסגור את הספר מהר מאד, ואנו למודי הפי- אנד וטוב ורע הצבועים בורוד ושחור.
    אבל עדיין, לדעתי, יש אפיק נרחב מאד של דמיון שיתאים לנו, יש יכולת לכתוב ספרי דמיון שיפשיטו ויסבירו גם את הבעיות וההתמודדויות שאנו נתקלים בהן, כאדם הבוגר- גם בלי סוף צפוי וחלוקה ברורה בין הטובים לרעים. ולא רק זה, יש גם רצון, יש ביקוש, יש קהל.
    אז למה לא?

    זורקת לחלל האוויר. כאן, בדיון, נעלה בעז"ה יתרונות וחסרונות, בעיות ופתרונות- ואולי נצא מכאן אפילו עם מדף חדש בחנות הספרים- מדף ספרי דמיון למבוגרים!
    קול דודי דופק – פתחי לי /א.ק.​

    מכירים את המשפט הזה?

    בטח, אין אחד שלא מכיר את זה!

    עכשיו עצמו את העיניים ודמיינו, דמיינו את הסיטואציה, איך נראית הסצנה הזאת,

    שקט, אני ישנה, אבל ליבי ער, קצת לפני השכמה, כשעוד מתפנקים קצת במיטה כשיודעים שעוד שניה צריכים לקום.

    פתאום בום, דפיקות בדלת, פיצוצים וצעקות: הלו, פתחי לי, איך את מעיזה, את לא יודעת שאני אמור להגיע, חוצפה שכזאת, תפתחי לי הרגע, היית צריכה להיות מוכנה ממזמן, ועכשיו את מתמהמהת מלפתוח?

    חכי חכי, או שאת פותחת או שלא תיראי אותי יותר.

    ועד שקמתי דודי חמק עבר....

    עצוב.

    או

    בוקר, אני מנמנמת קצת לפני שאני צריכה לקום, נזכרת בהכנות של אתמול בלילה לקראת היום הגדול.

    היום, היום זה קורה, אוטוטו הוא מגיע, שנה שלימה שאני מחכה לו.

    נכון לא כל הזמן חיכיתי לו, ויתכן שעשיתי כמה דברים שהוא לא ישמח לגלות, אבל אני מחכה לו, ממש.

    הוא כבר מגיע, ואני מנצלת את השניות האחרונות.

    ואז זה קורה:

    הדפיקות בדלת , המוכרות, הנעימות, הדפיקות שלו.

    כולי בהתרגשות, בא לי לזנק ולפתוח לו את הדלת, אבל אז אני מסתכלת סביבי ומתמלאת בושה, איך אכניס אותו לכזה מקום, מה הוא יחשוב עליי כשהוא יראה את כל מה שעשיתי בהעדרו,

    נכון, יש לי תירוצים להכל, השארת אותי לבד שנה שלימה, כ"כ קשה היה לי לזכור אותך בכל רגע, ולכן, לכן זה נראה ככה,

    אבל התירוצים לא הצליחו לסלק את הבושה.

    ואז אני שומעת את קולו: פתחי לי- מתחנן, אחותי רעייתי יונתי תמתי, אל לך לחשוש, אני מבין אותך לגמרי, אבל היי מה נראה לך שנה שלימה אני מתגעגע ולזה אני אשים לב, לשטויות הקטנות שמסביב?

    התגעגעתי אלייך! ורק אלייך! ואני יודע שגם את התגעגעת אליי, לא מענין אותי כלום רק רוצה אותך,

    אח"כ בהמשך נטפל בבעיות- ביחד.

    קמתי לפתוח, והוא היה שם! הוא לא חמק עבר.....
    נכתב בהשראת עיצוב הכריכה של הספר "מודעות" של תשעת הטיפוסים... אבל צריך הרבה דמיון כדי ליצור את הקשר.

    שעת בוקר מוקדמת, וערפילי שחר ממלאים את הרחוב השקט. יואב הזקן מתקדם לאיטו לאורך הרחוב כשעגלתו עמוסה במודעות אין ספור.

    קשה היא עבודתו של יואב. קשה ומפרכת, ובעלת שכר זעום. בכל בוקר עליו לצאת מוקדם, בטרם ישכימו כולם, ולהדביק את המודעות שהדפיס הבוס שלו, בעל בית הדפוס.

    ואין די בכך. יואב נאלץ לסבול גם את קנטוריהם של הילדים שאינם מבינים שכל מלאכה מכבדת את בעליה, ואת הצקותיהם הרבות. פעמים רבות הם שופכים לו את הדבק, קורעים את המודעות שזה עתה הדביק בעמל ומטפסים על עגלתו הישנה, כשהם מונעים ממנה לזוז ממקומה.

    פעמים רבות נסה יואב למצוא לעצמו עבודה אחרת, אך בכל משרה שניסה, גילה כי חלק מדרישות המשרה הוא לרמות, לשקר ולהתנהג בחוסר הוגנות. כיוון שלא יכל היה לעשות שקר בנפשו, נשאר מדביק מודעות.

    אך גם בעבודה זו, עמדו בפניו נסיונות לא קלים, הכרוכים במאמץ גדול, ומסירות גדולה למען עקרונותיו המוצקים.

    לוח המודעות מעולם לא היה ריק ולעולם לא יהיה, וקשה למצוא בו פינה פנויה. כל מדביקי המודעות מדביקים על מודעות קודמות וחסל.

    אך כפי שכבר הזכרנו, יואב הוא אדם ישר והגון ואינו מוכן להדביק על מודעה קימת. היא היתה שם לפניו, וזו מעין הסגת גבול להדביק מעליה מודעה נוספת. החיפוש אחר שטח פנוי אורך זמן רב מאד, ולכן יואב יוצא מוקדם כל כך, שהרי ההדבקה לוקחת לו זמן כפול.

    "מי שהדביק את המודעה תפס את המקום לפני. אין זה הוגן לכסות לו אותה", כך היה חוזר ואומר בכל פעם שמישהו שאל אותו על כך.

    גם בימים גשומים, ובימי חמסין, ובימי שישי קצרים של שעון חורף, יואב לעולם אינו עובר על עקרונותיו.

    בוקר זה היה סוער מתמיד. ברקים הבהבו ורעמים חזקים הרעידו את העולם. הגשם ניתך ארצה בכמויות שלא נראו מזה שנים בארצנו היבשה, והקור צרב.

    יואב שרך את רגליו במעלה הרחוב, חש שרגליו אינן נושאות אותו יותר, ועגלתו הישנה נדמתה לו כעגלה ללא תחתית אשר לא תתרוקן לנצח.

    הרחוב היה ריק לחלוטין. איש לא יצא החוצה בשעה מוקדמת וסוערת שכזו.

    לפתע פקו רגליו, וכמעט שצנח על המדרכה הנוקשה. "אשב לנוח מעט", מלמל לעצמו, "ואחר כך אמשיך בכוחות מחודשים".

    שיעול כבד הרעיד אותו, וצמרמורות חלפו בגבו.

    "כנראה חליתי, אגמור להדביק את המודעות ואלך לביתי", הרהר יואב.

    אך כמו להכעיס, כל לוחות המודעות היו מלאים כליל ולכן עבודתו שהיתה מפרכת גם כך היתה קשה עליו בכפלים.

    אולי יקל מעצמו את עבודתו הקשה וידביק את מודעותיו היכן שימצא מקום? לא נורא אם תעלה מודעה על חברתה. הרי כשאדם מדביק מודעה הוא לוקח את זה בחשבון, לא?!

    אך לא!

    יואב משרך את רגליו לאיטו, החום הגבוה בו לקה מסחרר את צעדיו, אך על עקרונות היושר שלו- אינו עובר!

    אם תלכו ברחוב, ותראו מודעה שאינה מסתירה אף מודעה אחרת דעו כי יואב הוא זה שהדביק אותה. איש פשוט. המשאיר חותם של יושר בכל מקום שהולך.
    שני בחורי ישיבה
    מתחבטים בעיצומו של א-ל-ו-ל
    בין חרדה לשמחה
    ובין שלווה לטלטול

    עד שהם פוגשים
    את ר' מוישה ליבוביץ
    בעל הדרת הפנים
    שדבריו עושים בהם סוויץ

    תובנות על חודש אלול
    מוצגות בצורה של סיפור,
    אשמח לקבל ביקורות על קלקול
    שיבואוני לכלל שיפור.

    להלן מוצג תחילתו של הסיפור
    וכולו מצורף למטה בקובץ.


    סיפורו של
    א - ל - ו - ל

    פרק 1
    אלי ישוב היה בטיבורו של 'בית המוסר' ראשו מונח ברפיון בין זרועתיו, משקפיו מקופלות מושלכות על הספסל שלידו, ומולו דף שכותרתו "אלול" ועליו 'עט' זרוק, מיותם. מימינו ומשמאלו התנגנו קולות נוגים, מפצירים, מחליטים, קובעים, מכריעים, מנצחים וגם בוכים. 'בית המוסר' הישן, עם הספסלים החורקים, הסטנדרים העתיקים ומנורות הליבון המסנוורות; נתן את התחושה ש'הנה אנחנו נמצאים בכבשונו של ר' ישראל', תחושה חמימה זו ליבבה כל צורב צעיר שצעד צעדים ראשונים של 'אלול'.
    במשך השנה 'בית המוסר' היה ריק וחשוך, קורי עכביש השתלשלו מפינותיו, עכברים הילכו בו ושאר מרעין בישין התגוררו בו. כמידי שנה בשנה בהגיע חדש 'אלול' היה ה"שַׁמָשׁ" המיתולוגי נלחם עם הדלת החורקת של 'בית המוסר', וה'דלת' ספק הייתה לוחשת ספק צורמת לו ל'שמש' "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". ואכן שִׁימְעֶן השמש היה שב בתשובה שלימה ואף מקבל על עצמו 'קבלה קטנה' קודם שהיה ניגש לנקות את 'בית המוסר' בסילודין, אבל לדאבונו לא פעם ולא פעמיים בשרו היה נעשה חידודים חידודים מה'אורחים' הקטנים שקנו להם שביתה במשך השנה ב'כבשונו של ר' ישראל'.
    לאחר שסולקו מ'בית המוסר' מיני השרצים, הגיעו אחר כבוד ה'בחורים' שרק עתה שבו מחיקו המרענן של 'בין הזמנים', "הגעתם לישיבה בשביל לנוח אחרי החופש, אה?" היה מלהג בקול 'מוּסָה הַטַבָּח' לכל מי שרק מוכן היה לשמוע אותו. והבחורים, תצילנה אזניהם משמוע דברי ביזוי כה נוקבים על חדש 'אלול' ! היו אצים רצים ל'בית המוסר' כדי לעשות 'תשובת המשקל' על מה 'שחשדו בהם - וכמובן - אין בהם'.
    בימים הראשונים של 'אלול' היה צפוף קצת ב'בית המוסר' הקטנטן, הכל ישבו וניגנו, פיזמו וכתבו לעצמם חשבונות רבים. אבל לאט לאט 'בית המוסר' נשאר במשך שעות ארוכות לבד, מיני השרצים שסולקו במקלו של שִׁימְעֶן שקלו לחדור שוב אל משכנם הישן, במטה הפיקוד של העכברים שלחו אף מספר מרגלים שחזרו ודיווחו שאכן 'האויב נמלט על נפשו' והכל החלו לארוז מזוודות ולשוב 'הביתה'.
    אך פתאום הגיע דיווח מחשיד מהעכבר התורן "שיירות של אויבים נצפו, באים והולכים. המקום חזר שוב לידיים שלהם". הכל קוננו את מר גורלם, וכדרכם הלכו ושפכו את תלנותיהם בפני מלך העכברים "לקחו לנו את הבית, השתלטו לנו על הארמון". והוא, העכבר שבקושי הולך מרוב זקנה - צחק כמו שאף עכבר לא צחק מעולם; "כסילים אתם, 'אלול' עוד לא נגמר ! עכשיו זה השיא, 'סליחות' ואחר כך 'עשרת ימי תשובה'. ואז - הוא המתיק סוד, שהאויבים חלילה לא יאזינו - הם הולכים, הולכים ולא חוזרים עד 'אלול' הבא. אין לי כח להסביר לכם את זה כל שנה מחדש - אמר המלך הזקן לצאצאיו - תבינו, 'אלול' זה פעם אחת בשנה ! זה מתחיל חזק, נרגע קצת ואז מתחזק עוד ועוד ו..נגמר, עד השנה הבאה".
    "כן, נזכרנו - אמרו העכברים - כל שנה זה ככה. אבל מה לעשות, השנה כזאת ארוכה והמוח שלנו כזה קטן, איך נזכור את זה כל השנה?"

    פרק 2
    אלי לא שמע את שיח העכברים, ולא רק בגלל שאוזנו לא יודעת לתרגם את צפצופי השרצים למילים של בני אדם, אלי פשוט היה טרוד במחשבות שהטיסו אותו למחזות של 'אלול'.
    אלי נזכר בצמרמורת בשיחה שהיה נושא המשגיח בישיבה קטנה שלו כל מוצאי שבת תשובה, פניו של המשגיח היו קפוצות, כתפיו היו שחוחות כאילו הוא נושא עליו את כל משא הדור וקולו היה זועק במנגינה של 'הספד'. ה"לֵצִים" של הישיבה קראו לשיחה השנתית הזו "הספד על היצר הרע", אבל לאלי זה היה נשמע יותר כמו "הספד על החיים".

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה