קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 285
    • א
    שיתוף - לביקורת מי היה מאמין שהעולם לתוכו גדלתי נחשב 'נוסטלגיה'.
  • א. פרי //
    • לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
    למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
    כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
    בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

    באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
    ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
    אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
    כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
    בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
    אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

    בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

    בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
    כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
    מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
    דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
    התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
    זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

    הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
    הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
    חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
    המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
    היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
    המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
    המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
    הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
    כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
    התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
    ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

    המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
    "אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
    "את בטוחה?" שאלו אותי.
    "כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
    הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
    כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
    בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
    דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
    ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
    היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
    חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
    הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
    נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

    *
    אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
    היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
    רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
    בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
    רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
    סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

    היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
    *
    יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
    הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
    זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
    אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
    אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
    אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
    בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

    אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
    כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
    זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

    יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
    אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

    ֫
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: רוצה לדעת הכל, RachelMe, הודיה לוי. ועוד 29 משתמשים32 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    חשבתי בכל זאת מה המסר של הסיפור ומצאתי כזה: אני חושבת שהמסר הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו...
  • 171
    • ש
    שיתוף - לביקורת תהליך עצמי לגילוי "העילוי שבך"....
  • שמח בשמחתי //
    • אני במהלך של כתיבת חוברת המיועדת לבחורים צעירים שלא מוצאים את עצמם כל כך בין כותלי הישיבה. המטרה: להעביר את הבחור תהליך שבו יגלה הבחור שגם לו יש כוחות וכשרונות, גם אם הוא לא אובחן רשמית כעילוי. ואני מזמין אותך בחור יקר לגלות את "העילוי שבך"

    אני משתף כאן את סיפור הפתיח של הפרק הראשון, אשמח לקבל תגובות הערות והארות.


    ​
    אני שמוליק בחור ישיבה כמוך, מאז שאני מכיר את עצמי הייתי אוהב לעשות הרבה דברים, אבל ללמוד זה לא אחד מהם עברתי את המסלול הלימודים הרגיל עד שהגעתי אל הישיבה

    אז חלה תפנית בחיי, הורי רצו שאכנס לישיבה מצוינת כמו כל שאר אחי, ישיבה כזו שמתקבלים מתוך עשרות או אפילו מאות נבחנים רק בחורים בודדים והתחננו אלי שהעשה מאמצים לעבור את המבחנים וכן הם יעשו מאמצים רבים מצדם.

    בגלל הקשרים הטובים של אבי עם הנהלת הישיבה, הוא הצליח לשלב אותי בישיבה יוקרתית ל"צעירים מצוינים", למרות שלא ידעתי מה מקומי שם. עם הזמן גיליתי שיש עוד בחורים כמוני, שלא מתחברים ללימוד, ונמצאים בישיבה מסיבות שונות ומשונות. וכך יצרנו חבורה של בחורים שנמצאים בישיבה מסיבות שונות אבל אין להם כל שייכות לעולם הלימוד.

    באחד הימים, כשהגשתי את המבחן השבועי למגיד שיעור כרגיל, שהשאלה היחידה שעניתי עלה היא שם התלמיד. הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר: "היום בארבע תיגש לחדרו של ראש הישיבה." הבנתי מיד - המחליף רוצה "לנקות" את הישיבה מבחורים כמוני. החיוך של המגיד שיעור רק חיזק את התחושה הזו.

    בשעה ארבע הגעתי לחדרו של ראש הישיבה, מלא חששות לגבי העתיד ומה אספר להוריי. רגע האמת הגיע, והייתי בטוח שאמצא את עצמי מחוץ לישיבה ואצטרך לחפש ישיבה חדשה. כשנכנסתי, הופתעתי לראות את חבריי יושבים שם, מה שהקל עלי מעט.

    המתח היה כבד, וכל אחד שקע במחשבותיו. לאחר עיכוב קל, ראש הישיבה נכנס, קמנו לכבודו, והוא התיישב. כולנו המתנו בדריכות לשמוע את דבריו.

    "אספתי אתכם פה כדי לומר לכם משהוא חשוב מאוד", פתח ראש הישיבה את דבריו, הישיבה שלנו כמו שאתם יודעים, כשמה כן היא ישיבה לצעירים מצטיינים, והיא מיועדת רק לבחורים העונים על ההגדרה הזו. ולא סתם בחרתי אתכם מתוך מאות הבחורים בישיבה וכינסתי אתכם פה. אבקש מכם להיות קשובים היטב אלי מספר דקות.

    ראש הישיבה חילק לכולנו דפים ועטים, חשבתי לעצמי כנראה זה מבחן חוזר הראש ישיבה רוצה בכל זאת לתת לנו עוד הזדמנות, אבל כשהפכתי את דף המבחן ראיתי דף חלק שהכותרת שלו הייתה, "אני לא יכול"

    הראש ישיבה ביקש מאתנו שכל אחד יכתוב בצורה ברורה ומפורטת את כל הדברים שהוא לא יכול לעשות, כל הדברים שהוא לא יוצלח בהם, אל תחסכו במילים ובדיו, פשוט תכתבו הכל ביקש ראש הישיבה.

    ראש הישיבה יצא מהחדר והבטיח שיחזור בעוד כמה דקות, ברגעים אלה הרגשתי שכאן פתאום נפתח לי הלב, וכתבתי את כל האני לא יכול שלי, "אני לא יכול לשבת בשיעור בשקט וללמוד" "אני לא יכול להבין את החומר היטב הוא קשה מידי עבורי" ועוד כהנה וכהנה עד שהדף התמלא. כך גם חברי כולם היו מרוכזים היטב במשימה ומלאו את הדף במרץ.

    כעבור כעשרים דקות חזר הראש ישיבה ואמר לנו, "אני מאוד מצטער, אבל אני צריך ללכת להלוויה לא רחוק מכאן, ואני רוצה שתבואו איתי, תקפלו את הדפים שכתבתם ותשמרו אותם אצלכם בכיס, תתארגנו מהר אני מחכה לכם בשער היציאה"

    רגע לפני שיצאנו להלוויה, ראש הישיבה ביקש משתי בחורים ללכת ולהביא עיטי חפירה ושתי שקי חול, באותו רגע נבהלתי, וכך החלו התלחשויות בין הבחורים, האם אנחנו הולכים לעבוד כאנשי חברה קדישא, האם אנחנו הולכים לקבור את המת?, הסקנו שכנראה מדובר במת מצוה יהודי ערירי שהראש ישיבה מכיר, ושאין מי שיקבור אותו חוץ מאתנו.

    הגענו אל בית הקברות שהיה במרחק של כעשרים דקות הליכה מהישיבה, המשכנו ללכת בין המצבות עד שהגענו למקום שומם. ראש הישיבה אמר "הגענו למקום תניחו את שקי החול בצד ותתחילו לחפור את הקבר" לבנתיים הוא הוציא מכיסו גארטל וחגר אותו על מותניו, הרגשות שלי היו מעורבים באותה עת, מצד אחד הרגשתי תחושה של שליחות - לקבור מת מצוה, ומצד שני הייתי עצוב ומפוחד - בכל זאת לא התעסקתי אף פעם עם מתים...

    "זהו מספיק, הבור מספיק עמוק" אמר ראש הישיבה, עמדנו כולנו נרגשים מסביב הקבר שזה עתה חפרנו, ואז החל ראש הישיבה בדברי הספד, "הוא ליוה אותנו שנים רבות, בימים ובלילות, הוא היה ממש חלק מאתנו בשר מבשרינו, והיום זה יומו האחרון" "אנחנו נפרדים ממך ברגעים אלו ומשאירים אותך כאן בקבר מעתה ועד עולם" כולנו התחלנו לבכות במקהלה, עין לא נותרה יבשה באותם רגעים, כולנו היינו נרגשים מדברי ההספד שהשמיע ראש הישיבה, עד שלא שמנו לב שבכלל אין שום מת בסביבה...

    "זה רגע האמת" אמר ראש הישיבה, הוציאו את הדפים שכתבתם זה עתה מהכיס והשליכו אותם אל תוך הקבר, כולנו עשינו זאת כל אחד מאתנו השליך את דף האני לא יכול האישי שלו לקבר. ראש הישיבה המשיך את דברי ההספד שלו והבכיות שלנו התעצמו יותר ויותר, הרגשתי כאילו באמת אני נפרד מכל הקשיים שלי ומקבל חיים חדשים, אני פשוט אדם חדש. סגרנו את הגולל על "המת" תוך כדי שאנו ממשיכים ובוכים מעומק הלב ספק אם הבכי היה מהפרידה מהעבר, או מזה שאנו עומדים להתחיל חיים חדשים.

    אמרו חז"ל גזירה על המת שמשתכח מן הלב, אמר ראש הישיבה, וכך גם "המת" הזה לא קיים אצלכם יותר, במקומו נכיר ונשתמש באחיו "האני יכול", מהיום כל אחד מכם יכול לעשות הכל, ואני מאמין אישית בכוח וביכולות של כל אחד ואחד מכם.

    אנו עדיין עומדים ליד הקבר הטרי, ותוך כדי שראש הישיבה מוציא מתיקו כמה חוברות ומחלק לנו, הוא עומד ומכריז לנו, כל אחד מאתנו קיבל אוצר יקר, ארמון ענק המלא בכל טוב, בארמון הזה יש הכל, יש בו את כישרונות נדירים, יש בו הצלחות, כל מה שתצטרכו לעשות כדי להיכנס אל תוך הארמון, זה להשיג את המפתח, לפתוח את הדלת ופשוט להיכנס לתוך הארמון. אתם בטח שואלים את עצמכם אז איך משיגים את המפתח?



    אחד המפתחות אל שערי הארמון הזה הוא בידכם, ברגעים אלו ממש אתם אוחזים בו, דעו לכם החוברת שבידכם, נכתבה בהשקעה רבה ומרכזת בתוכה חומר רב וכלים מעשיים, שאם תשתמשו בהם תוכלו לגלות את העילוי שנמצא בכל אחד מכם. סיכם ראש הישיבה את דבריו.



    באותם רגעים הרגשתי הרגשה עילאית כאילו עולם חדש נפתח בפניי, קשה לתאר את ההרגשה הזו במילים, ומאותו הזמן באמת התחלתי לעמול ולהשקיע ביישום הכלים הנפלאים שלמדתי בחוברת הזו, וכעבור זמן לא רב באמת התגשמה נבואתו של ראש הישיבה, ונחשבתי לאחד מהעילויים הגדולים בישיבה.

    הייתי מחלק את החיים שלי לשני חלקים, יש את החיים עד אותו היום שנחשפתי אל החוברת הזו, ויש את החיים שאחרי שנחשפתי לחוברת. החוברת הזו פשוט שינתה לי את החיים, כמובן הצלחתי נזקפת גם לזכותו של ראש הישיבה המסור והמיוחד, שלא אשכח אותו עוד שנים רבות.

    וזהו. זה היה הצעד הראשון שלי - להשאיר מאחור את כל מה שמונע ממני להצליח





    ​

    Q רגע של מחשבה R​
    עכשיו, רגע לפני שנתקדם, צריך להבין משהו חשוב: המחשבות שלנו, איך אנחנו תופסים את עצמנו, הם כל מה שחשוב. איך אנחנו רואים את הלימודים, את הסוגיות, את הכישלונות – זה מה שיקבע אם נצליח או לא. זה לא מספיק לעבוד קשה ולהתאמץ – אם בראש אתה לא מאמין שאתה יכול להצליח, כל העבודה המצוינת שלך לא תעזור.

    השיעור הזה בא ללמד אותך משהו מאוד פשוט: היכולת לשנות את המחשבות שלך. כשאתה מאמין שאתה לא יכול ללמוד, כשאתה תמיד חושב שאתה לא מצליח - אתה עושה את עצמך כישלון, ואז זה באמת קורה. אבל אם תדע לשנות את הדפוסים האלה, תוכל להתמודד עם הכל. כל כישלון יהפוך להזדמנות.

    הכל מתחיל בתהליך שיכול להיות שונה בשביל כל אחד, אבל בסופו של דבר – כולם יכולים להצליח אם הם רק יידעו איך לשנות את המחשבה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: איש בן פרצי, hadasa feldman, רץ כצבי ועוד 17 משתמשים20 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מקצה הארץ-:)
    סיפור יפהפה ומסר נפלא. זכורני שקראתי אותו (או כמותו-ברעיון שלו) היכנשהוא. השאלה הגדולה מה כתוב...
  • 66
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת כֵּיצַד מְנַגְּנִים
  • צביה ר. //
    • בָּרֶגַע הַהוּא
    פָּקַע בִּי מֵיתָר
    שֶׁפָּרְטוּ עָלָיו יָמַי
    נִגּוּן וְאוֹר.
    בְּפִתְאוֹם נִגְדַּע.
    שְׁסָעָיו רָטְטוּ בְּנַפְשִׁי,
    מְבֹהָלִים.
    וְדִמְעָה וְחִיּוּךְ
    הָפְכוּ מְעַרְבֹּלֶת
    שֶׁלֹּא שִׁעַרְתִּי,
    הָפְכוּ אֶת קְרָבַי
    קְרַב אֵיתָנִים.
    עַיִן בְּמַר בּוֹכָה,
    לֵב מַרְעִיד שְׂפָתָיו,
    קִרְעֵי מֵיתָר
    מִתְגּוֹשְׁשִׁים.
    וּמִי יְלַמְּדֵנִי
    כֵּיצַד
    מְנַגְּנִים.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מהללו, .חיה פ, AVITALLL ועוד 12 משתמשים15 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה, צלולה. חיממת לי את הלב. וואו, כבוד לקבל ממך תואר כזה. הלוואי ואהיה ראויה לו. תודה דודה!
  • 117
    • א
    שיתוף - לביקורת נקמת אבן זעירה
  • איש המילה הכתובה //
    • לא תמיד הייתי חלקיק חצץ. פעם הייתי חלק מהר איתן ואימתני. עד אותו יום שהטרקטורים ירדו לשטח והחלו להכין את הקרקע לפרויקט "חמדת העיר". גוש ברזל אלים קדח בעוז ובהתמדה. בתחילה נאחזתי בהר בכל כוחי, אבל לא באמת היה לי סיכוי. באחת הקדיחות היותר עוצמתיות התנתקתי מארץ מוצאי ועפתי כשבריר חצץ גלמוד אל מדרכת רחוב "אבן אחר הנופל".

    הרגשתי ריקנות, בדידות ובעיקר חוסר משמעות. מי אני, ומהי התרומה שאני מביא לעולם? ודווקא מהמקום הנמוך הזה, בין חבטה מנעל ממהרת אחת לנגיחת סנדל של ילד מופרע, המצאתי את עצמי מחדש.

    אני זוכר את הפעם הראשונה. וואו, זה היה מתוק מדבש. זינקתי לתוך נעל של סבל מקררים. הוא התהלך שפוף, עם מקרר של 230 קילו על הגב, ואני מקפץ לו בתוך הנעל, עושה שמות בתווך שבין הנעל לגרב. הרגשתי כמו אותה אבן אמיצה בידיו של דוד המלך לקראת תקיפת גוליית. פתאום הבנתי את העוצמה שיש בעצמאות. דבר כזה לא יכולתי לעשות כתא בודד, חסר שם ואופי, אחד מני מיליונים בחטיבת אבן ענקית.

    הוא ניסה לעשות עוד כמה צעדים, אך התייאש מהר מאוד. המקרר נזרק לצד בכעס, נחבט כהוגן ואיבד את יכולתו לשמר אוכל באמצעות טמפרטורה נמוכה. הסבל, שהתגלה כבעל סיבולת נמוכה מאוד, חלץ את הנעל וניער אותה היטב. נשפכתי החוצה בדיצה, כמו שנשפכתי מצחוק מחניק. מה שהוא לא לקח בחשבון הוא שבעת שהותו ללא נעל על המדרכה, עשרות חברים שלי כבר דבקו לגרבו.

    וככה אני מטייל מנעל לנעל, מסנדל לסנדל. וזאת נקמתי הקטנה באנושות, שניתקה אותי באטימות מהמקום שבו נולדתי.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., קריפטו, אימון- והנחייה בNLP ועוד 37 משתמשים40 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על מילים כל כך ממלאות. תודה על זה!
  • 552
    • א
    שיתוף - לביקורת טלפון ציבורי: גרסת 2025
  • איש המילה הכתובה //
    • אני טלפון ציבורי. גוש מתכת במרכז רחוב רבי עקיבא בבני־ברק של תחילת שנות האלפיים, רק בגרסה אנושית ועדכנית יותר. בין מתן שירות שיחה לילד מוזנח אחד לחברו המיוזע, אני מנסה גם להספיק כמה הספקים אישיים: לגדל ילדים, לפרנס אותם, ולרצות אישה. טוב, לגבי האחרון לא בטוח שזה בכלל אפשרי, אבל ה'מדריך' שלי הזהיר אותי בשעתו שלא להתייאש כדי לא להתגר... ככה זה כשהמדריך שלך הוא גם משורר.

    אין בי פתח בפרצופי לתחיבת אסימונים, למרות שלא פעם נשמעתי אומר שנפל לי האסימון. אין לי במצח חריץ לדחיפת טלכארד, אבל בכל שאר הפרמטרים אני ממש טלפון ציבורי. אני לא יודע איזה תו בפנים שלי גורם לאנשים לבקש דווקא ממני שיחה. חצי מטר לפני צועד מתנדב ב"איחוד הצלה" עם חגורה מפלדה ומנוף שנוסע צמוד מחברת "מנופי אבי" לתמוך בעומס הניידים שעל חגורתו, אבל הילדים יעדיפו דווקא את הנייד הבודד והשחוק שלי. תעלומה.

    בימי הקורונה ניגש אליי בחור חמוד וביקש שיחה. הוא דיבר כמעט שעתיים. בסוף השיחה בישר לי שמגיע לו מזל טוב: פגישה חמישית ומסכמת, אונליין. כמות הבקטריות שדחף לי לנייד באותה שיחה יכלה להקים מחלקה זיהומית שלמה. לאחר חודשיים במיטה התאוששתי בחסדי שמיים מאותה שיחה, ויצאתי סוף־סוף לרחוב, רק כדי לתת למישהו אחר שיחה.

    אבל זו עוד הבעיה הקטנה. מה שבאמת מציק לי זו כפיות הטובה של בני הדור הצעירים. הם מבקשים שיחה, חוטפים את הנייד, מדברים, מתווכחים, רבים, מנתקים בפרצוף, חוזרים לשיחת השלמה והופכים שוב לחברים קרובים. אני עומד בצד, סבלני, מזדקן לי בשקט, ובסוף מקבל את הנייד חזרה בלי "תודה" אפילו. הם טורקים את האפרכסת על הטלפון הציבורי הנייד וממשיכים הלאה, להתקדם בחיים בהתאם למה שהוחלט בשיחת הנצח שזה עתה סיימו.

    החלטתי שבמקרה הבא אעיר בעדינות על חוסר ההערכה. זה הגיע מוקדם מהצפוי. הלקוח, ילד שסיים זה עתה חיידר, ביקש להתקשר לאימו. הוא רצה ללכת לביתו של חבר לשחק, והיא לא הסכימה. לא ברור מה דחוף לה להשאיר את ה"אוצר" הזה בבית. הוא השתולל בבכי וצעקות, היא דרשה שיודה על התנהגות לא יפה מאתמול, והוא עמד על כך שלא להודות.

    בסוף טרק עליי את השפופרת. ללא תודה כמובן. "למה שלא תודה?" שאלתי בעדינות. "מה אתה מתערב בוויכוח ביני לבין אימא שלי?" התעצבן הילד. "התכוונתי שתודה לי", ניסיתי להסביר, אבל הוא רתח: "איך אתה קשור בכלל לסיפור?"

    ואז הבנתי את מקומי כטלפון ציבורי. אני פלטפורמה - שיטת תקשורת בין אנשים. תספק את השירות באדיבות. אל תנסה להשמיע קול. אנשים לא אוהבים חפצים דוממים שפוצים פה.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: השנונה..., MRYEK, י. הגרשוני ועוד 79 משתמשים82 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    איזה כיף שאתה חוזר אחרי הרבה זמן שלא הייתה פה, עם המילים הטובות והממלאות שלך. תודה רבה!
  • 480
    • א
    שיתוף - לביקורת 'קידוש' של שבת בבוקר – מקורו המפתיע של המנהג
  • איש המילה הכתובה //
    • תמיד מרתק אותי להיצמד לקבוצת תיירים זקנים שמופיעים ברחובות ירושלים בשבתות. דברי המדריך המלומד הם ההומור המשובח ביותר שיוצר אי־פעם. הטרגדיה היא שהאמן היוצר אינו מודע לכך שידיעותיו המלומדות הן למעשה הסטנדאפ הטוב ביותר שנכתב בעברית. הנה קטע מההרצאה בשבת האחרונה. לא נגעתי:

    "אחת התופעות המרתקות כאן בבתי הכנסת היא אירוע שקוראים לו קידוש. זו התרחשות קולינרית מוגבלת וקצרה, המתקיימת עם תום התפילה. היא אורכת כ־23 דקות ומאופיינת בהרבה מאוד חיוכים וילדים שמוזגים קולה על הרצפות באמצעות הצפת כוס חד־פעמית על גדותיה.

    מארגן האירוע הוא בדרך כלל אחד ממתפללי הקבע בבית הכנסת, שחגג לידה חדשה במשפחה או שלבנו צפויה חתונה בשבוע הקרוב. האנתרופולוגים מניחים שהנוהג התפתח בעקבות רגשנות היתר של מעורבי השמחה, אשר ראו בהזנת בני קהילתם במעדנים מסורתיים אקט מביא ברכה, שעל הדרך גם מסייע להם להחיל את האמוציות הרבות המשתוללות בהם, בעשיה פרקטית.

    המעניין הוא שהציבור כולו מלוכד סביב הנוהג הזה ומתחזק אותו, אף שהאוכל איננו מאוזן כלל מבחינת מערך טעמיו. בין היתר מוגשות מנות כגון אטריות שטובעות בסוכר מקורמל ונדבקות לגוש ענק, דג הולנדי וורדרד שבתוכו מסתתר טון מלח, ומנת ג'לטין קרושה שמקורה ברגלי פרה.

    כפי שאתם יכולים להתרשם בעצמכם, לאחר סיום הארוחה ניגשים הסועדים בזה אחר זה לנרגש התורן היושב מול ארון הקודש, ומנענעים את ידו כאות הזדהות עם רגשנותו".

    בשלב הזה כבר לא יכולתי להקשיב לשטויות האלה ורציתי לגרום להם ללכת. לא היה לי נעים, אז פשוט הצעתי להם מנת ג'לטין שמקורה ברגלי פרה שהתפלשה ברפת עם בעיות ניקוז קשות. איש מהם לא נותר במרחב.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: עמק, שוב שכחתי למה נכנסתי, ניק 27551 ועוד 55 משתמשים58 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה, לעונג הוא לי לגרום לאנשים לרעוד כמו... 😂😂😂
  • 120
    • I
    שיתוף - לביקורת כמה מילים אַחֲרֵי מִפְגָּשׁ עִם יְהוּדִים נִדָּחִים וְאוֹבְדִים
  • I.Q //
    • ⸻

    בָּהּ

    הוּא
    מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַע.
    מֵעוֹדוֹ
    לֹא רָאָה כָּזֹאת.

    אָבָל
    בַּבֹּקֶר הַהוּא
    מִלְיוֹנֵי אֲנָשִׁים
    יְחַפְּשׂוּ
    אֶת עֲבָרָם.

    יְחַפְּשׂוּ
    בְּכָל דֶּרֶךְ,
    לִיצֹר קֶשֶׁר
    עִם מָה
    שֶׁחָבוּי בְּתוֹכָם
    כְּבָר שָׁנִים.

    הַחֹמֶר
    יֵרָאֶה לְפֶתַע
    גָּלְמִי.
    כָּל כָּךְ גָּלְמִי
    שֶׁאִישׁ
    לֹא יָהִין
    לִקְרָב אֵלָיו.

    אֲנָשִׁים
    לֹא יָבִינוּ
    מָה בֶּצַע
    מָצְאוּ בּוֹ כֻּלָּם
    בְּגֹלֶם הַזֶּה
    שֶׁמַּבִּיט אֵלֵינוּ
    וְעֵינָיו פְּשׁוּטוֹת,
    חַסְרֵי־צוּרָה,
    חַסְרֵי־חִיּוּנִיּוּת,
    חַסְרֵי־נְשָׁמָה.

    מִלְיוֹנֵי הָאֲנָשִׁים
    בַּבֹּקֶר הַהוּא
    לֹא יַרְגִּיעוּ
    אֶת נַפְשָׁם
    בְּצוּרוֹת הַכָּזָב
    שֶׁצִּיְּרוּ
    אֲנָשִׁים
    חָמְרִיִּים
    מִן הָאֲדָמָה.

    הַצּוּרוֹת הַלָּלוּ
    לְשַׁוּוֹת לַחֹמֶר
    פָּנִים שֶׁל צוּרָה
    יִהְיוּ גְּרוּעוֹת
    אַף מִן הַחֹמֶר
    הַפָּשׁוּט
    שֶׁאֵינֶנּוּ
    מִתְיַמֵּר לוֹמַר דָּבָר.

    וּבְכָל עֲיָרָה
    שֶׁיֵּשׁ בָּהּ
    מִקְדָּשׁ מְעַט –
    יִדְבְּקוּ אֲלָפִים
    עַל דַּלְתוֹת
    בָּתֵּי הַמִּדְרָשׁ
    הַיְּשָׁנִים.

    יְנַקּוּ אֶת הָאָבָק.
    יַדְלִיקוּ אֶת הָאוֹר.

    בַּבֹּקֶר הַהוּא
    יִהְיֶה הוּא
    כְּמוֹ אֲלָפִים
    שֶׁיְּשׁוֹטְטוּ
    לִמְצֹא
    אַיֵּה הִיא
    הַתּוֹרָה
    מִן הַשָּׁמַיִם –
    זוֹ
    שֶׁאֵינֶנָּה
    מַעֲשֵׂי־יְדֵי אָדָם.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תהילהמור, אוראל סולטן, סיפור8 ועוד 8 משתמשים11 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    אין לי להוסיף על שאמרו קודמיי. הכתיבה- עוצרת נשימה כתמיד. הרעיון- מחמם ומאיר כתמיד. אולי פשוט...
  • 99
    • א
    שיתוף - לביקורת הדרך להגיע לגן עדן
  • א. פרי //
    • מאמר שכתבתי על אחדות, מהספר החדש "דמות משנה"

    אחדות ישראל היא גן-עדן.


    ולמה?

    תחשבו על זה שכולנו מבינים שכולנו אחד.

    בלי מחנות, מגזרים, אידיאולוגיות, דעות.


    כולנו אחד בגלל אלוקים שהוא אבא של כולם.


    תחשבו על זה שכשנבין שכולנו אחד, נקבל את עצמנו, את הזולת.

    נפסיק לדחות, לזלזל, לשפוט, לכעוס, לחוש קנאה...


    תארו לכם שאנו מסכימים לשמוח בשמחת הזולת ומסכימים לתת לעצמנו לחיות טוב בלי פחד מקנאה או עין הרע או דחיה.

    מתוך הבנה שיש לכל אחד מקום ואם מישהו שמח - השכינה שמחה ואנחנו רוצים לשמוח בשמחת השכינה. (את הרעיון הזה שמעתי מסופרת אחת).


    תחשבו על זה שבתור עם שהוא 'אחד' נלמד להקשיב לזולת כי נבין שבורא עולם שלח לכל אחד אמירות יחודיות, למען עולם טוב יותר.

    שבתור עם אחד כל אחד יבין שזה קריטי לעם שלנו שכל אדם ישמיע את דבריו ויזכה להקשבה.


    ואם נלמד זה מזה ונקשיב זה לזה נזכה להתפתח באופן אישי כי העם שלנו מורכב מהרבה אנשים עם ערך ואם נלמד מכל אחד ערך, נהיה עם כל המעלות שבעולם.


    תחשבו על זה שלמרות שכולנו אחד אנו מסכימים שמותר לזולת לחשוב אחרת מאיתנו.

    מותר לזולת לחיות אחרת מאיתנו.

    שמותר לנו לחשוב אחרת מהזולת.

    באחדות אין מחויבות להיות מישהו שהוא לא אני, יש חשיבות להכיר במרחב ובמעלות של זולתי.

    תיכנסו לשם שניה, בדמיון, איזה חופש ואושר זה להיות בתוך עולם של אחדות מלאה, זה יבוא אם כל אחד יזכה להגשים את עצמו ולתת לעצמו מקום.

    אם נגיע לשם, לתחושת אחדות, נזכה להיות בתודעת גן עדן.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: yes I am, אוראל סולטן, אברהם בן ועוד 2 משתמשים5 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    חשיבות ההקשבה אין בדברים הבאים ביקורת כלפי אי-מי מכיוון שאני בעצמי לא מושלמת, אלא הדברים נכתבים...
  • 225
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת רַק פַּעַם אַחַת
  • צביה ר. //
    • רַבִּים הֵם הַדְּבָרִים שֶׁאִבַּדְתִּי בְּחַיַּי.

    מֵהֶם שֶׁאִבַּדְתִּי עֶשְׂרוֹת פְּעָמִים,
    אִם נַעֲשֶׂה חִשּׁוּב.
    שׁוּב. וְשׁוּב. וְ-
    שׁוּב:
    מַפְתְּחוֹת
    כַּרְטִיסִים
    כּוֹחוֹת
    פִּנְקָסִים
    רְשִׁימוֹת
    עֲגִילִים
    נְשִׁימוֹת
    וּמִלִּים.

    מֵהֶם שֶׁאִבַּדְתִּי לְעִתִּים, לֹא הַרְבֵּה.
    מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ
    פַּעַם בְּ--- :
    כִּוּוּנִים
    מַחֲשָׁבוֹת
    אוֹנִים
    וְתִקְווֹת.

    וּמֵהֶם שֶׁאִבַּדְתִּי רַק פַּעַם אַחַת
    שֶׁאֵין לָהּ
    שִׁעוּר וְכַמּוּת:
    תְּמִימוּת.


    תודה ל     @tmr על ההשראה.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: צלולה, ללדת אחרת, שון שון ועוד 33 משתמשים36 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה על מילים טובות. חיממתם את ליבי. בקטע הזה התכוונתי יותר לפן האישי. לתמימות עגולה...
  • 2 3K
    • ר
    שיתוף - לביקורת נורא שמחתי לשמוע
  • רבקהנ //
    • ב"ה

    "בוקר טוב" הצטלצל קולו של מוישי מבעד לדלת.

    היא התחפרה קצת עמוק יותר בשמיכה.
    "מה השעה?" שאלה בקול מצונן. אולי היא באמת מצוננת.

    "שמונה וחצי. את מרגישה טוב?" ברר מוישי. היא נהנתה לשמוע את הדאגה בקולו.

    "כן, הכל טוב" התהפכה לצד השני. עכשיו היא רוצה רק לישון ולישון.

    "מה קרה?" מוישי התעלם כליל מהמילים שלה, והיא יכלה לחוש את המבט המוטרד שלו על גבשושית השמיכה. בדרך כלל היא קמה בזמן, לפעמים אפילו לפניו.

    "כלום, לא משהו מיוחד". ענתה במנגינה נכאה. "זה קשור אלי?" הוא התחיל בניחושים, והיא דמיינה כיצד הוא מקמט את מצחו כעת בניסיון להבין את החידה - מה כבר יכול לקרות הבוקר.

    "לא. לא קרה כלום" עלה קולה של לאה בנחרצות, תוך כדי שהיא מבינה שזה לא נשמע אמין במיוחד.

    שקט עונה לה. היא קוברת את ראשה עמוק יותר בין השמיכה לכרית ומהרהרת באכזבה בבעלה שבטח הלך משם בשקט לאכול ארוחת בוקר במטבח, עד שתתפכח.

    "תראי". קולו מעיר אותה מהמחשבות הקדורניות. היא מסתובבת לצד השני, מגלה את מוישי עומד מול המיטה כשבידיו צלחת עמוסה כריות עם חלב.

    "תיזהר, זה יכול להישפך פה!" היא קוראת בבהלה. שלוימי מחייך. הוא יודע שהיא אוהבת כריות, למרות שגם את המצעים החדשים היא די מחבבת.

    "אז בואי לאכול!" הוא מכריז, ולאה קמה באיטיות מופגנת, מנסה להסתיר את החיוך הקטן שעלה לה בקצות השפתיים.

    "אז מה כבר קרה הבוקר?" הוא שואל בין כפית לכפית, כשהם יושבים ליד השולחן הקטן בפינת המטבח.

    "כלום, ריקי ילדה בת". עונה במרמור לאה.

    מוישי מפסיק לאכול. "מזל טוב!" הוא קורא, קולו עולה בהתרגשות. "חיים נהיה אבא!"

    "כן" עונה בעגמומיות לאה, מסתכלת על מוישי באכזבה. היא רצתה שגם הוא ירגיש קצת כמוה. שלא יהיה כזה מלאך.

    אבל מוישי כבר עסוק בחיפוש קדחתני אחרי איש הקשר המבוקש בפלאפון שלו. עוברות עוד כמה דקות של שיחת טלפון עליזה ומלאת איחולים, שבסיומה מוישי משתתק ועונה "אמן" בדביקות כמה פעמים. ואז חוזר השקט למטבח שלהם.

    באיחור קולט מוישי שזאת היתה הסיבה לדכדוך הבוקר.

    "את עצובה?" הוא שואל אותה בשקט, כי אין לו ניסוח הולם יותר בראש.

    ודווקא השאלה הפשוטה גורמת לה לענות בלי ציניות. היא משפילה עיניים. "קשה לי ממש. אני מאוד משתדלת לשמוח בשבילה אבל..." קולה גווע.

    "זה לא תמיד הולך..." מוישי מנסה לעודד.

    "לך זה תמיד הולך" קולה מאשים. קודם כל את עצמה. את היותה כזאת קנאית שלא מסוגלת לפרגן לחברתה הטובה מילדות. זאת שגרה לידה, ששיחקו יחד כל כך הרבה, ושאפילו נישאה לבן דוד שני של בעלה.

    "אבל אצלך זה שונה, אתן ממש קרובות" הוא מנסה לתרץ. יודע שבאמת הם שונים. הוא לעולם לא יבין איך לידת נשמה טהורה יכולה להיות מאורע עצוב. אבל מאז שהם בסיפור הזה, הוא נוכח לדעת שזה יכול להיות. בהחלט.

    "אולי גם אני קצת מתאכזב אבל אני לא כל כך מודע לזה" הוא משתף בקול את המחשבות שלו. "כי גם לי זה קשה מאוד - " קולו נקטע באמצע המשפט, כשהוא מתקשה לתמלל את עצמו.

    "זה לא היה נראה שקשה לך להתקשר ולשמוח עם חיים", היא מציינת במרירות. חושבת על השיחה הקרובה שלה עם ריקי ויודעת שהיא לא תישמע כמו מוישי, גם אם תגייס את כל כוחותיה.

    "התכוונתי, שגם לי קשה עם ה... עם זה שאנחנו מחכים". הוא בולע את רוקו, מרגיש שזה שיא הכנות שלו להיום. אין לו כוח לעוד שיחות מהסוג הזה, שקרו כל כך הרבה לאחרונה.

    "ברור" לאה יוצאת פתאום מקונכיית האומללות שלה, מביטה על בעלה בריכוז. "הרי שנינו בתוך זה, ביחד".

    לרגע שררה בינהם הסכמה שקטה. המחשבות שלהם תקתקו באחידות בקצב השעון שמעליהם, עד שלאה חזרה לנושא הבוער כרגע.

    "אני לא מסוגלת" לחשה. "לא מסוגלת להתקשר אליה, לא לאמא שלה, לא לאף אחד. בכלל, אין לי כוח לעשות כלום" התנשפה.

    "אז לא צריך, קחי לך יום חופש". ניחם אותה מוישי, יודע שגם ככה היא לא אמורה לצאת היום לעבודה.
    "כן? כי החברה הכי טובה שלי ילדה? זה נשמע לך הגיוני?" היא התיזה בלגלוג.

    "יש הרבה דברים שלא נשמעים לי הגיוני" סיכם מוישי את דבריו ופתח את הברכון. "אז מה?"

    "אז מה אתה רוצה להגיד? שאני לא אעשה כלום? שאשכב כל היום במיטה?" שאלה לאה, מייחלת לאישור לקבוע את יום המסכנות הלאומי להיום.

    מוישי חייך תוך כדי הברכה. כשסיים, אמר:
    "ממש לא, תעשי היום דברים שאת אוהבת, שיעשו אותך שמחה. שכשתדברי עם ריקי תהיי שמחה באמת, אבל מהסיבות שלך".

    הוא קם וחבש את המגבעת. היא קמה אחריו, מנסה לעכל את הדברים.

    "טוב, ננסה" היא סיימה בנימה מפויסת ליד הדלת. מוישי יצא בנפנוף עליז מהבית.

    לאה קרסה על הספה. הלוואי שבשיחה קצרה כזאת אפשר היה לפתור את הכל. מה לעשות שבלב הבוגדני שלה עדיין משתוללת הקנאה. היא עדיין מרגישה כאילו מישהו העליב את לאה הקטנה ושם אותה בפינה, בעונש. היא צריכה לראות איך כולם מקבלים מתנות ואוצרות יקרים משמיים - ורק היא, לאהל'ה, לא.

    זה כואב מידי.



    אשמח מאוד לביקורת על הכתיבה...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: M:D, עץ יפה, תלתל=) ועוד 85 משתמשים88 //
    39 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מקצה הארץ-:)
    מה שלום לאה ומוישי? יש חדש? 😉
  • 231
    • א
    שיתוף - לביקורת הגם אבינועם במשוררים
  • אבינועם גולדברג //
    • שיר ראשון בפרוג

    עֲיֵפוּתוֹ שֶׁל הַגּוּף הַנִּסְחָב עִם הַנֶּפֶשׁ
    מֻכֶּה מַבָּטִים צְעוּק הַטָּפוֹת
    רַק לִנְשֹׁם, אָנָּא
    רַק לְהִתְפַּרְקֵד לְרֶגַע עַל מַצָּע פְּרָטִי
    וְלַחֲלֹם אֶת מָה שֶׁהָיִיתִי מִזְּמַן
    שֶׁהָיִיתִי אֲנִי
    וּנְהַר הַחַיִּים שֶׁגַּעַשׁ פַּעַם
    בְּעוֹרְקֵי יַלְדוּתִי
    יִצְטַלֵּל שׁוּב אֶל חַדְרֵי לִבִּי
    פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר דַּלְתוֹתֵיהֶם בְּלִי חֲשָׁשׁ
    בְּלִי צֹרֶךְ לְקַבֵּל רְשׁוּת
    טַהֲרַת יְלָדִים תִּצְבַּע אֶת פָּנַי הַחִוְּרוֹת
    וְזֵכֶר נְשִׁיקַת אִמִּי
    שֶׁאֵין לְשָׁכְחָהּ
    שׁוּב יַצִּית אֶת עֵינַי הַחוֹלְמוֹת
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הדר 310, az yashir, אברהם בן ועוד 31 משתמשים34 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    az yashir
    שיר מיוחד מאוד מעורר תאים ישנים במוח מסכים עם כל מה שנאמר בקשר לפיסוק שירים או למרווח שורות...
  • 42
    • משה איור
    שיתוף - לביקורת אני רוצה להיות
  • משה איור //

    • רגשי לב שעלו לי והעלתי לכתב, מה אומרים? [שיתוף ראשון בקהילה]​

    אני רוצה להיות​

    אני רוצה להיות כמו אברהם —
    עם לב פתוח ואמונה שלמה.
    אבל בלי כל הניסיונות,
    בלי לעזוב את מה שמוכר ונחמה.

    אני רוצה להיות כמו יצחק —
    שקט, חזק, ובעל תפילה.
    אבל בלי העקדה,
    בלי פחד שחותך בנשמה.

    אני רוצה להיות כמו יעקב —
    יושב בבית מדרש ארבע־עשרה שנה.
    אבל בלי לברוח, בלי הכאב,
    בלי לילות של דמעה ותקווה.

    אני רוצה להיות כמו משה —
    עניו מכל אדם, מנהיג הצאן.
    אבל בלי לגדול בבית פרעה,
    בלי עם שמתלונן בכל זמן.

    אני רוצה להיות כמו אהרן —
    שמביא שלום, אוהב כל אחד.
    אבל בלי לראות כאב במשפחה,
    בלי אש שגבתה מחיר נכבד.

    אני רוצה להיות כמו דוד —
    משיח ה', נעים זמירות ישראל.
    אבל בלי לרוץ בין המערות,
    בלי לב שבור ושופך את לבו בבדידות.

    אבל אז אני מבין —
    אי אפשר להיות גדול באמת,
    בלי לעבור דרך הקושי,
    בלי מאבק ובלי דמעת אמת.
    כי רק מתוך אותו השבר,
    נולד האור —
    והלב מתעורר.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: משפחה שכzoo, יהלום-יצירות מלוטשות, AVITALLL ועוד 15 משתמשים18 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    רעיון מקורי ויפה! החזרתיות- "אני רוצה להיות כמו" - נותנת לשיר מבנה אחיד ומעניין.
  • 57
    • ח
    שיתוף - לביקורת אמא רחל
  • .חיה פ //
    • וגם אם היית חזקה כברזל
    ולא הרגשת את הדם אוזל
    והיצר הרע לא הזדחל
    את בטוח בכית, אמא רחל

    ועדיין ויתרת, שורפת לך לב
    שולחת קרבן למרומים...
    מנסה לדמיין ת'גבורה שלך
    שחשבת שילכו לך כל החיים....

    והבטן שלי מתהפכת מזה
    כי בכית, את בכית!
    וכאב לך נורא!
    העיניים שלך החומות נרטבו
    (כחול וירוק זה מוטציה , גילו)
    ולכולם ספרת שהכל מעולה..?
    בודדת כל כך, בדיוק כמו עלה?

    ורק בסוף הגיע הסוף
    שחזית מהתחלה ?
    הסוף נתן לך כוח
    להיות בחזית גיבורה?
    או דווקא הדמעות
    של אחותך לאה?

    כי גם עיניי לאות , מקרבנות אינסוף
    של יצרים הומים
    ששרפתי בדמעות
    ואין לי סוף בהיר
    וגם לא נחמה
    הניסיונות אולי קטנים
    אבל הנפש ש'לי הומה

    אז את שהתגברת,
    על דבר כל כך יקר
    תתחנני בבקשה
    שאפסיק לבכות לכר...
    ואפנים ממך שאין
    דמעות שבות ריקם
    ומי שמוותר
    לא יפסיד לעולם!!!!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אסתיאר, צביה ר., rrrrrrrrrrrrrr ועוד 8 משתמשים11 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    כל כך מרגישים את הכנות והלב והחיבור האישי. זה נוגע ומיוחד.
  • 39
    • ש
    שיתוף - לביקורת עקדת יצחק
  • שירה שבלב //
    • שיר שכתבתי לפני ראש השנה ורלוונטי גם לפרשת השבוע.

    אב עוקד
    מעלה על מוקד
    יוקד
    להבת אהבה.

    מונפת סכין
    על בן שהסכין
    בליבו השכין
    הקרבה.

    מאכלת
    מתחלת
    ומשמי התכלת
    דמעת מלאכים מלווה.

    "אל תשלח ידך"
    הודחה
    המנחה
    הושבה.

    אייל נשחט
    תחת
    מנחת
    הנדבה.

    קול שופר
    השקט מופר
    הלב נפער
    בהקשבה.

    וזכרון עקדת יצחק
    לא נמחק
    יושב בשחק
    מקבל התשובה.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אסתיאר, AVITALLL, מ. ש ועוד 11 משתמשים14 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    מדהים! כתיבה מרגשת ויפה. החריזה מושלמת!
  • 114
    • ת
    שיתוף - לביקורת מה לך הים
  • תמר לפידות //
    • אשמח להערות והארות.
    שיתוף ראשון שלי פה, אגב😉


    מה לך הים/תמר לפידות

    מה לך הים
    כי תנוס לאי שם
    גליך שוצפים
    מותירים בי חותם
    עולה ויורדת
    נעה בין גלים
    בקושי שורדת
    מערבולות, משברים

    מה לכם ים,
    יבשה ורקיע
    נואשת לחמצן
    טרם שמש תפציע
    סופה מאיימת
    לסחוף את הכל
    אדוות גל לוחשת לי
    רק לא ליפול.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: זה אני ולא אף אחד, צלולה, אסתיאר ועוד 19 משתמשים22 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    ברוכה הבאה! מסכימה עם מה שנאמר לפני, כתיבה ציורית, מביעה וסוחפת. החריזה היתה ברמה קצת נמוכה...
  • 3K
    • ש
    שיתוף - לביקורת מעליות או לא להיות
  • שיילה //
    • אתמול ראיתי מודעה ססגונית נרצעת על אוזנו של עץ ברחוב רכניץ, צועקת: "דבר האבד – להשכרה יחידה גדולה ומהממת, נוף מדהים, קומה 7 + מעלית", הכתובת הייתה קרובה לכולל ולגן של הילדה, התקשרתי וקבעתי עם בעל היחידה היחידה מסוגה שאעלה אליו בצהרים.

    הכניסה לבניין המדובר מטופחת למחצה, ניכרים בה עדיין שאריות פרחים בינות לשקיות וקליקסים שנשרו מקומה חמישית. תיבות הדואר מלאות מדבקות 'גם אני מנוי' לעיתונים שונים, כך כל השכנים נהנים עם שחר מסטנד קריאה מגוון.

    הייתי אחרי סדר א', מותש, במצב כזה אי אפשר לטפס 7 קומות. לחצתי על כפתור המעלית והתיישבתי על פגוש בוגבו ספורטז', הקשורה ברישול למעקה המגולוון. החץ המהבהב חיווה שהמעלית עדיין בדרכה אל על, נמנמתי קלות כשמדי כמה דקות אני מציץ בשעוני ובחץ.

    לאחר כעשר דקות הקיאה המעלית גוש של זאטוטים ועגלות, חוץ מילדה אחת עם משקפיים שאמרה שהיא יורדת לחניון. החלטתי שלא לתת למעלית לחמוק ממני, דחפתי רגל, הפחדתי את הדלת ואת הממושקפת וירדנו לחניון.

    "א-ב-א המעלית פה", צעק שם ילד ג'ינג'י כשהוא לוחץ שוב ושוב על הכפתור, חיכיתי נצח עד שאבי הבן גמר להחנות את הקורולה בין העמוד למרצדס שחורה. כמעט דחפתי את הילד וברחתי עם המעלית אך גברת מבוגרת הכניסה שני שקי תפוח אדמה ובקשה ממני להוציא אותם בקומה שלישית.

    המראנו חזרה לקומת הקרקע בכדי לאסוף שלושה ילדים עם שני אפרוחים ואיגואנה. המשכנו לקומה שניה, שם לא ראינו איש, קיללנו חרישית את מי שלחץ על הכפתור והמתנו שהדלת תיסגר, כשהדלת החלה לנוע ברח אחד האפרוחים וילד אחריו, והדלת, שוב.

    בקומה שלישית הוצאתי את תפוחי האדמה, הילד הג'ינג'י ואביו דילגו מעל השקים ונבלעו באחת מפיות הפלדלת, בחסדי שמים דילגנו על קומה רביעית, ובקומה חמישית יצאו הילדים והאפרוח, והשאירו אותי עם האיגואנה. "תוציא אותה בקומה שבע", פקדו עליי הזאטוטים.

    בקומה שישית עמד ילד ושאל "אתה עולה?" והלך. הדור של היום חסר נימוס. עליתי לקומה שבע, לקחתי בעדינות את האיגואנה ויצאתי.

    משב אוויר ליטף את זיעתי, באופק נראית שקיעה נהדרת, כל בנייני הפרוייקט מתפרקדים על ההר ממול. "רגע", דיברתי אל האיגואנה, "למה אני בגג?"

    צלצלתי שוב למספר מהמודעה. כשהבנתי מדבריו שיש 38 ויש 38א' קיבלתי סחרחורת, וכשאמר "לא נורא, יש מעלית", צווחתי בקול מוזר, "לא רוצה מעלית, לא רוצה, לא רוצה, גם אם אגור על האנטנה של מגדל אייפל אטפס מבחוץ על הברזלים", ואז התעלפתי.

    מד"א התקשרו לאשתי לספר לה שאיבדתי את ההכרה ולא אגיע הביתה בקרוב.

    "מה קרה לו?" נזעקה.

    "הוא בקומה", אמר המתנדב.

    "מה??? ה' ירחם, איפה הוא מאושפז?", קטעה אותו.

    "מה? לא. הוא בסדר גמור. הוא בקומה שש, יש לו עוד חמש קומות לרדת.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נח שוורצברגנדרוביץ, התותח מאמזון, קרב ועוד 183 משתמשים186 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    ממש ממש חזק! רואים אותם מדי פעם, נכנסים למעלית בקומת הכניסה ולוחצים בתמימות על קומה 6, משלבים...
  • 588
    • ש
    שיתוף - לביקורת סיפור בשני משפטים
  • שנות אור //
    • כשהייתי בן 14 החלטתי לשאול את אמא שלי אם אני מאומץ
    חבל.
    אם לא הייתי שואל הייתי ממשיך לחשוב שאני לא


    יש לי חולשה לכתיבה של כעין סיפורים ממש (אבל ממש )קצרים, בהשראת: למכירה נעלי תינוק מעולם לא נלבשו
    ואני אוהבת לאסוף כאלו סיפורים, אז אם יש כאן עוד כאלו שיש להם, או שיכתבו במיוחד, אשמח מאוד!
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אברהם בן, ניק 144552, Math error ועוד 19 משתמשים22 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שנות אור
    וואו!
  • 318
    • ג
    שיתוף - לביקורת סערת הפצר"ית
  • גאון הדור הזה //
    • היו הייתה בישראל פצ"רית
    שחשבה שהיא ברוסיה הצארית
    כל העם חייב להיות מהוגן
    ורק בסביבתה הכול בלגן

    מנוי מקורבים לחקירות אישיות
    טיוח חקירות ושיבוש ראיות
    הדלפות לתקשורת בלי אישורים
    חתימת תצהירים ודוחות שיקריים

    גרימת נזק הסברתי עצום בעולם
    הרמת קרן האנטישמים כולם
    בישול ועריכת סרטונים מגמתיים
    בשביל להושיב בכלא כמה ימניים

    השתקת חקירות בני מקורבות
    העלמת עין מחומרת העבירות
    הרי היועמשי"ת היא שומרת סף
    ואין ספק שבנה מכל פשע חף

    עידוד מחבלים להגשת תלונות
    אפילו כשהן כלל לא נכונות
    וכשמתברר שאין הסתברות להרשעה
    פשוט מגרשים את המחבל בחזרה

    וכאשר מתחילה להיחשף ההשתקה
    היא מרימה לכולם כזו הפקה
    נטישת רכבה בחופי הצוקים
    וכתיבת מכתבים שמצוקה משקפים

    לצורך אפשרות העלמת ראיות
    הטבעת הפלאפון האישי במצולות
    שחלילה לא יחשפו התכתבויות אישיות
    אשר את היועמש"ית לפרשה קושרות

    שימוש בטענות אני מבולבלת
    לא יודעת יד ימין מה שמאל פועלת
    אין לי מושג היכן המכשיר האישי
    אולי בים אולי באיזה כביש ראשי

    ומי אחראית על כל החקירה
    כמובן היועמש"ית הזכורה לרע
    מונעת כל אפשרות להדחתה
    הרי היא שומרת סף וזו זכותה..

    ואין כל חשש לניגודי עניינים
    הרי היא מעל חששות קטנוניים
    הלא תראו שלאורך שנות כהונתה
    מעולם לא פעלה לפי השקפתה....

    רק לפי החוק הצודק הידוע
    אשר לשמאל במדינה הכל מגיע
    והימין משולל זכויות והגנות
    אף שנבחרו בבחירות הוגנות

    אכן ראו דרכי אחינו התועים
    אשר לתאוותם תמיד כורעים
    איך נראה שלטון ללא חוקי התורה
    המנחילה ארחות חיים ויושרה

    אשרינו שלא שם חלקינו כהם
    וברוך אלוקינו שהבדילנו מהם
    אנו נתמיד בדרכי התורה לצעוד
    בתפילה שיצטרפו אלינו עוד ועוד.
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: אוראל סולטן, החיים טובים, ;בינארית ועוד 41 משתמשים44 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ז
    זצער
    כתיבה זורמת מדהימה ואקטואלית
  • 84
    • ל
    שיתוף - לביקורת צ'יזטבולה
  • לרקוד על הירח //
    • קטע שהייתי צריכה לכתוב עם המילים 'צי'זטבולה היא'.
    אשמח מאוד לתגובות.




    צ'יזטבולה היא, באיזשהו מובן, כל הפחדים שלי.

    לכן אני מעדיפה לקרוא לה צ'יזבטולה, שיכול אותיות קטן שהופך אותה לקצת יותר ידידותית בשבילי, מין צ'יזבט עם סוף חמוד. לֶ'ה.



    כן, היא בכוונה היא.

    לא הם, לא הוא, היא.

    היא מותק. באמת, מה יש לומר.

    אבל אולי,

    מותק מדי?...



    מסתתרת לה באצטלה עדינה, מתוקה,

    לֶ'ה, כבר אמרנו, לא?



    אז...

    בואי, מותק.

    לא לא לא.

    אני צריכה אותך מציאותית יותר.

    והאמת, גם מפחידה יותר.

    כי את, נכלוליתל'ה,

    מייצגת את כל פחדיי.

    לא הסוג של- אני פוחדת מהחושך.

    (כן רותיל'ה, גם אחותך הגדולה לפעמים פוחדת מהחושך.

    מותר לה.

    היא לא כזו גדולה כמו שנדמה לשתיכן...)



    אלא הסוג של-

    אני פוחדת מהאור.

    שלי.

    אני פוחדת להיות מוצפת בנחשולי אהבה אדירים,

    שעד כה אמנם ידעתי על קיומם,

    אבל להרגיש...

    להרגיש זה כבר סיפור אחר.



    מפחיד הרבה יותר.



    אני פוחדת לעשות לי טוב מדי.

    וכמנגנון הגנה כלשהו,

    (אני לא אוהבת את המילים הרס עצמי, פייגי!)

    כל פעם שאני צועדת קדימה,

    אני חייבת גם לוודא שהדרך שמאחוריי לא נמחקת.

    שהיא עדיין שם.

    עדיין עם אותם קוצים.

    עדיין עם אותו חושך סמיך,

    כמעט ניתן להרגשה.



    עדיין צ'יזבטולה.





    והרצון הטבעי שלי זה לכתוב סוף אופטימי,

    לריקוד הזה, שלי ושל צ'יזבטולה.

    אבל אני לא.



    כי אני לא מתכננת ללכת מפה, בשום צורה.

    יש לי עוד הרבה מדי מה לעשות.

    (אהמ. שומע, חמוד...

    אתה מאחר.)



    והריקוד הזה,

    הלעיתים עדין עד בלתי מורגש,

    ולעתים סוחף ומסחרר עד כדי נפילה חזקה,

    הוא ריקוד חיים.



    שכרגע אני נדרשת לרקוד.

    וככל הנראה בעוד תקופה,

    תבוא בת דודה של צ'יזבטולה,

    ונרקוד יחד ריקוד מסוג שונה.

    אולי בכלל נכתוב,

    או ננגן,

    או סתם נדבר.



    עד אז,

    זה אני וצ'יזבטולה,

    רוקדות לנו בגשם.

    כל אחת מחייכת מסיבתה שלה,

    פוערת פה אל השמיים,

    מנסה ללקוט טיפות של גשם.



    עוצמת עיניים,

    ונותנת למים,

    לשטוף.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, אביגלוש, מכירים? ועוד 6 משתמשים9 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    הקטע כתוב כל כך יפה!! והתוכן - מדהים ומחבר.
  • 360
    • ש
    שיתוף - לביקורת רחלי ולייקי
  • שנות אור //
    • זאת רחלי, בהחלט נעים להכיר
    התארסה לא מזמן
    הוא בן 19
    יזרח נרו ויאיר
    מכנים אותו יענקי
    הוא בחור מעולה
    הם מתאימים
    כמו מטלית למשקף
    לא משנה שבסוף זה הכסף
    שבתכלס הכריע את הכף
    היא סנדביץ
    הוא בן זקונים
    ואבא שלה הרגיש שאפשר
    כשהראש ישיבה התקשר
    הוא בכלל הרגיש מאושר
    אז בקיצור
    כמו שהבנתם
    זה נשמע כמו מי מנוחה
    יש רק משהו ממש קטן
    שפוגע לרחלי בשמחה
    זו לייקי
    אחותה
    מעליה בתור
    והיא לצערנו, גרושה
    סיפור עצוב
    בלי אשמים
    רק לפני חודש, טרי
    ורחלי יודעת
    שהיא היתה מוותרת
    אם זה רק היה אפשרי
    לא על יענקי חלילה
    רק על התזמון והסדר
    היא מתלבטת המון
    אם לתלות תמונה בחדר
    לייקי משדרת
    פרגון ושמחה
    אבל רחלי מרגישה
    שזה לא
    היא באמת ובתמים
    תוהה לעצמה
    מה לעשות ומה לא
    אז היא לא משתפת
    ומשתתקת מיד
    כשלייקי מתקרבת למטבח
    היא מראה אדישות
    ו''בסדר, נחמד''
    כשמכתב מהחתן נשלח

    בסוף זאת לייקי
    נשמה אמיתית
    שפתחה לה תראש ות'לב
    אמרה לה
    שהיא טועה
    כשהיא מתאמצת לא להתלהב
    והכי כדאי היה
    אם רחלי פשוט תוותר
    תתן לה לשמוח בשבילה
    ותהיה קרובה קצת יותר

    רחלי, כבר אמרנו?
    בחורה חכמה
    היא תפסה ת'עניין די מהר
    שלעשות טוב למישהו
    זה הטוב - של המישהו האחר.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אקורד, ביזנסטורי - אילה, SARAE ועוד 38 משתמשים41 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שנות אור
    תודה! שימחת
  • 297
    • ש
    שיתוף - לביקורת קשר של אחיות
  • שנות אור //
    • סקרנית לדעת
    מה עבר לה בראש
    בלילה לפני החופה
    מתי היא החליטה
    לעזוב ולפרוש
    לוותר על כל הקופה
    האם היו לה
    לילי חרטות
    או תחושה טובה בטוחה
    האם לעגו לה
    ידידות וחברות
    או החמיאו ונתנו לה תמיכה
    איזה קשר
    נשאר לה עם לאה
    כשהבעל הפך לה לגיס
    וכל העניין
    שהוא התחתן גם איתה
    איך זה בעצם הרגיש
    חשבתי גם עליה
    על לאה
    על שבעלה
    עובד מיד אחרי החתונה
    בשביל להתחתן עם אחותה
    וכמה רגישות
    נדרשת
    מכזאתי אישה
    ואיזה יפה
    קשר כזה
    שיש בין אחיות
    וכמה טוב
    אפשר כשזה כך
    ובכן,
    פשוט לחיות.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ביזנסטורי - אילה, plsql, יש מה לדבר ועוד 44 משתמשים47 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שנות אור
    נקודה נכונה למחשבה, באמת לא ראוי לנסות להבין את הלך הדברים
  • 123
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת אֵין בִּי שִׁיר
  • צביה ר. //
    • כַּמָּה, אִמָּא,
    כַּמָּה סִפּוּרִים
    סֻפְּרוּ בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת
    עַל וִתּוּר שֶׁבָּךְ.
    כַּמָּה שִׁירִים נֶחְרְזוּ
    עַל עָצְמַת דּוּמִיָּתֵךְ.
    כַּמָּה לְחָנִים
    נָתְנוּ צְלִיל
    לִשְׁתִיקָתֵךְ הַנֶּאֱצֶלֶת.
    וַאֲנִי
    אֵין בִּי סִפּוּר.
    אֵין בִּי שִׁיר.
    גַּם לֹא לַחַן.
    יֵשׁ בִּי רַק תּוֹדָה עֲמֻקָּה.
    וְלֹא, לֹא עַל
    כּוֹחָהּ שֶׁל שְׁתִיקָה.
    תּוֹדָה שֶׁלִּמַּדְתְּ אוֹתִי
    כּוֹחוֹ שֶׁל בְּכִי אִמָּהִי.
    עָצְמָתָהּ שֶׁל
    צְעָקָה.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בת., הבזק של שפיות, מורה לאנגלית ועוד 25 משתמשים28 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    איך כל פעם את מוצאת מילים מפרגנות ומשמחות. תודה!
  • 390
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת תָּמִיד בַּיָּדַיִם שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם
  • צביה ר. //
    • בס"ד

    רָאִיתִי אוֹתְךָ, בַּר.
    רָאִיתִי כּוֹבַע. חָמֵשׁ מִלִּים. אוֹר.
    שָׁמַעְתִּי עַל קִדּוּשׁ. עַל מַיִם.
    רָאִיתִי אוֹתְךָ,
    חָשַׁבְתִּי –
    כָּל לֵב צָרִיךְ כּוֹבַע.
    מִלִּים שֶׁיַּזְכִּירוּ יָדַיִם
    שֶׁתָּמִיד. תָּמִיד.
    וְאֵיזוֹ זְכוּת זוֹ –
    קִדּוּשׁ. שֵׁם. שָׁמַיִם.
    רָאִיתִי אוֹתְךָ, בַּר.
    אִמַּצְתִּי כּוֹבַע. הִטְבַּעְתִּי מִלִּים. אוֹר.
    הִטְבַּעְתִּי פְּחָדִים בַּמַּיִם.
    קִדַּשְׁתִּי.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: Malki.A, חוה אייזן, הכל כבר תפוס ועוד 41 משתמשים44 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה, חוה. משוב מחמם לב.
  • 63
    • מנוחה כהן
    שיתוף - לביקורת מסע של ציצית ✨ סיפורו של החייל שניאור כהן הי"ד
  • מנוחה כהן //
    • בשעה טובה הגענו לטקסט מלוטש. הקלטנו והפצנו בגני ילדים במסגרת המבצע שאנחנו עושים מבצע ציצית ✨
    משתפת את הטקסט, אשמח להערות כי התוכנית להוציא ספר עדיין קיימת!

    1_20251105_144630_0000.png2_20251105_144630_0001.png3_20251105_144630_0002.png4_20251105_144630_0003.png5_20251105_144630_0004.png6_20251105_144630_0005.png
    1_20251105_144630_0000.png
    2_20251105_144630_0001.png
    3_20251105_144630_0002.png
    4_20251105_144630_0003.png
    ועוד 3 נוספים
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: rrrrrrrrrrrrrr, בתיה רחל, אוראל סולטן ועוד 16 משתמשים19 //
    0 תגובות
  • 45
    • נ
    שיתוף - לביקורת העכברים (לא) בורחים מהספינה
  • ניק 3810 //
    • בלב ים שטה לה ספינה,
    הספינה הייתה גדולה ויפה, מלאה באנשים נשים וטף ועוד כמה אורחים לא נעימים.
    ובכן, הבה נרד על המדורים התחתונים שבספינה ונכיר את אותם דיירים לא נחמדים.
    היו אלו משפחה של עכברים, אפשר לומר עכברים אמיצים, עזים, ואפילו שליטים.
    כן, הם היו השליטים של הספינה, תשאלו את עכברה - המלכה של כל העכברים שתסביר לכם באריכות איך וכיצד הם - העכברים מנהלים באומץ ונחישות את הספינה, ואין מי שיוכל להחליף אותם.

    יום אחד החליטו העכברים כי הם קצת רעבים, הרבה זמן שהם לא אכלו ארוחה ראויה לשמה, גברת עכברה רחרחה לפה ולשם ואז היא קבעה, מאחורי הקיר הזה, בדיוק שם מחכה לנו ארוחה דשנה, קמח משובח, וירקות טריים.
    רצו כל העכברים, צעירים ומבוגרים, והחלו בכרסום הקיר, שעה שעתיים של כרסום עקבי ואז זה קרה, שטפון ענק, אפילו צונאמי, שטף את החדר בו הם שהו.
    אבל עכברה, לא איבדה עשתונות, היא הורתה לכמה עכברים להצטופף סביב החור ולאטום אותו בגופם, ולכמה עכברים היא סימנה לגשת אל חתיכת ברזל גדולה שהייתה במרכז החדר, ולתלוש ממנה חתיכה גדולה, ועם חתיכה זו יאטמו את החור שנפער.
    העכברים, סמכו על מלכתם בעיניים עצומות, הם רצו לעשות את ציווי מלכתם, ותוך כמה רגעים הם סיימו לתלוש את החתיכה, והצליחו לאטום את החור שפעור אל הים הגדול,

    זהו, המים הפסיקו לחדור לתוך החדר, ועכברה רצתה לנשום לרווחה, אבל במקום זה היא כמעט עברה הנשמה, משהו שפך שמן על הרצפה, שאלה - קבעה בחומרה, העכברים הביטו זה על זה, נחושים למצוא את מי ששפך, ובמבט אחד היא גלתה את מקור הדליפה.
    מאותה חתיכת ברזל שעמדה במרכז החדר, דלף שמן מכונות עכור, וגברת עכברה הבינה מיד, עוד רגע המנועים יפסיקו לעבוד, בנחישות אופיינית למלכה ומנהיגת הספינה היא סימנה לנתיניה לפנות אל המנועים, ולהתחיל לסובב אותם במהירות,.
    העכברים התחלקו לקבוצות, טיפסו על כנפי המנוע והחלו לסובב אותם בתזזיות.

    עכברה הביטה לכל עבר, שבעת רצון, המים לא חודרים לספינה, המנועים ממשיכים להסתובב, יופי התקלות טופלו במהרה, חבל שרב החובל לא נותן לא לנהל את כל הספינה, חשבה לעצמה, אבל היא זכרה, בני אדם מוחם צר אופקים, הם חושבים שהם היחידים שיכולים לנהל ולהפעיל, והאמת היא, שהם לא יודעים כלום.
    עכבריתוש קטע את חלומותיה, וסימן לה שהוא חייב לצאת בדחיפות, להאכיל את העכברים הקטנים, עכברה סימנה לו שהוא יכול לצאת, ורק לאחר שהוא יצא היא קלטה את הטעות שהיא עשתה, עכבריתוש מלוכלך משמן מכונות, ואנשי הספינה יחשדו בעכבריתוש, מהר היא סימנה לכמה עכברים אמיצים לעצור את עכבריתוש.
    אך היה זה מאוחר מידי, טפיפות רגליים בהולות נשמעו מרחוק, ועכברה, סוף סוף איבדה עשתונות, היא הורתה לעכברים ללכת לחסום את דרכם של אותם טיפשי אדם שלא יבינו את גודל מעשיה.

    ובעוד העכברים שלה יוצאי למשא התאבדות מרשים, הורתה עכברה לעיכבורה אחת העכבריות הכי נאמנות שלה ללכת לטשטש את העקבות,
    אבל עיכבורה החלה לגמגם, אני לא יכולה, טענה, כי פעם, לפני עשרים וחמש שנים, הייתי ב.... ולכן אני לא יכולה, סיימה את הטיעון המשכנע.
    עכברה סימנה לעצמה לטפל בעיכבורה אחר שהסערה תחלוף ופנתה לעיכבור שאפילו לא ענה לה, חצוף חשבה לעצמה פשוט נמלט ממני כאילו אני עכבר מצורע ולא מלכת העכברים,
    וכאן נפתו סדרת תירוצים מכל העכברים הכי נאמנים שלה, אני אלרגי, הבטחתי לאימא שאני לא יעשה דברים מסוכנים, זה לא יעזור, זה לא כדאי, עוד מעט, אני עסוק,
    וכאן עכברה גילתה כי באמת עכברים בורחים ראשונים, זה לא סתם פתגם שנון.

    וכך, בעוד עכברה מתחננת לעכבריה ללכת לטשטש את פשעיה, נכנס רב החובל לחדר המכונות, הביט בנזקים שעשו לו העכברים בחדר המנועים, ואם ותוך כמה רגעים סיים לתקן את הנזקים, והשאיר במקום כמה מלחים שיגרשו את "מנהיגת הספינה" .
    לא הוא לא חיפש נקמה, במיוחד לא מעכברים קטנים, הוא בסך הכל רצה לעצור את הנזקים שחוללו אותם עכברים.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: CynicalExplorer, אוראל סולטן, אביגלוש ועוד 10 משתמשים13 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    חזק ביותר!!
  • 123
    • מ
    שיתוף - לביקורת מן הכלום אל הקום
  • משפחה שכzoo //
    • גררו אותי אל הכלום,
    ואני חייכתי.
    דחפו אותי מצוק,
    ואני שמחתי.

    לא ידעתי שהכלום הזה
    כל כך ריק,
    לא חשבתי שבסוף הצוק
    אני אתרסק.

    גררו אותי,
    אז הלכתי.
    דחפו אותי,
    אז נפלתי.

    בהתחלה,
    הכלום היה חדש,
    ולעוף ריגש ממש.

    אבל רגע אחרי,
    הכלום בי פשה
    וליבי הושבת,
    ובאדמה הקשה
    גופי נחבט.


    ואיוותר אני.

    לבדי.

    אלה שגררו אותי,
    חזרו למקומם.
    אלה שדחפו אותי,
    נשארו עם עצמם.

    יכולתי להתפוגג,
    להתמזג עם המאום.
    יכולתי להתמוגג,
    לבכות על המום.

    אבל בחרתי.

    בחרתי להתמלא,

    בחרתי לקום.

    שיר ראשון שאני משתפת
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: קרב, פיבל אשרינו, אזמרגד ועוד 21 משתמשים24 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ז
    זצער
    וואו מדהים!
  • 177
    • R
    שיתוף - לביקורת בֵּין לְבֵן.
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • "הציון שלך במבחן הוא בין שבעים למאה", הודיעה המורה.
    "יתרת החשבון שלך עומדת על בין מאה אלף למליון", עדכן הכספומט.
    "ניתן לך תשובה תוך יום עד שבועיים", הבטיחה המראיינת.
    "הינך שוקל בין שישים למאה ק"ג", הבהב המשקל.

    ארגון הטרור חמאס הודיע, ידוע לנו מיקומן של בין שבע לתשע גופות.
    וכמה עולמות תלויים, ביניהן. וכמה נשימות אצורות.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: איש המילה הכתובה, חוה אייזן, ספרות בנשמה ועוד 36 משתמשים39 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    אין מילים! היטבת לכתוב
  • 120
    • ד
    שיתוף - לביקורת עליה השלום.
  • דיתי לינדר //
    • ויום אחד ארץ
    תהיי מנצחת.
    עומדת,
    שבורת גב,
    לב הולם,
    ודמעות בקצה עין,
    ידך מניפה דגל
    וניצחון לך.
    ואושר יזרה בך,
    חיוך.
    ורק בהביטי ברגלייך
    עומדות,
    ולא על אדמה
    טובלות
    בכוס יגון,
    בשלולית דם ודמעות,
    ואז אדע.
    כי לעולם לא יהיה ניצחונך שלם.
    רק רשום באותיות של דם.
    של כאב.
    ת.נ.צ.ב.ה
    יהיה רשום.
    בארץ.
    שהגיע אליה, שלום.
    (קצת בהשראה מ     @תילה. )
    מחכה מאד לביקורת.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: חוה אייזן, שין אלף, לרקוד על הירח ועוד 11 משתמשים14 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    ואו כל מילה נכונה כל כך! וכבר אמר מישהו שבמלחמה אין מנצחים יש מפסידים פחות יפהפה ומיוחד!
  • 33
    • ל
    שיתוף - לביקורת שני משיחים
  • להאמין ביכולות שלי //
    • כשהבנתי מה זו גאולה, קצת התאכזבתי והתמרמרתי.

    הרגשתי שזה מידי 'אחר' ו'שונה' ממה שנהגתי לחשוב עד אז.
    כי זה קצת קשה לעיכול לאדם רגיל, שגדל בתפיסת עולם רגילה.

    הבנתי מה זו גאולה כשראיתי דוגמה מעניינת שהמחישה לי: זה קרה פעם אחת כשראיתי מופע מדהים של מים:
    היו אורות צבעוניים ומוזיקה, וזרנוקי מים עלו וירדו ורקדו כל אחד ריקוד קצר, ואז ירדו ושוב עלו, בסדר מופתי ואין זרנוק אחד מפריע לחברו.

    כשהסתכלתי על זה ראיתי שזה משל לבני אדם - שכל אחד רוקד את ריקוד חייו, בלי ביקורת, בלי מלך, בלי להביט אם עשה נכון, בלי להביט אם החבר קיבל יותר, אלא הוא סך הכל מים, הוא רק רוצה לעשות את תפקידו ולרקוד את תפקידו בעולם.

    החשיבה הזו קצת הפריעה לי כי זה לא היה נעים לחשוב שזו אולי התכלית של הבריאה...
    אבל יתכן שזה בעצם הפירוש של גאולה.

    להיגאל מכל מיני סוגי חשיבה של אגו ופשוט לרקוד את חייך איפה שהכישרון והנתונים שלך לוקחים אותך.


    *
    יש לנו שני משיחיים, שני סוגי גאולה:
    משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

    משיח בן יוסף ביטוי ליוסף הצדיק.
    משיח בן דוד - מלכות דוד.


    משיח בן יוסף יתכן ועתיד למות, ואנחנו מתפללים שזה לא יקרה.

    יוסף הצדיק עניינו להיות מלך והאחים אמורים להשתחוות לו, כמו בחלומו שבגללו הוא הושלך לבור כי אחיו התנגדו לרעיון שהם ואביו ואמו ישתחוו לו.

    יוסף אמור היה להתרומם מתוך בור כדי לזכות להיות מלך.
    זה משיח בן יוסף, שהוא מלך יחיד וכולם כביכול נכנעים כלפיו.

    וזה גם מלכות שאול שמצאצאי בנימין אח של יוסף - מלך יחיד.
    שמקבל מלכות והוא יפה, עם מידות מושלמות ומוכשר מאוד וחכם מאוד ומוצא חן.

    אבל - בהמשך יש את משיח בן דוד.
    וזה באחרית הימים.

    כשיעקב אבינו אמר לבניו שיבואו ויגיד להם מה יקרה באחרית הימים, נאמר שהוא לא הצליח לגלות להם כי הנבואה הסתלקה ממנו.
    אבל - יתכן שהוא כן גילה להם.
    מה הוא אומר להם? את האופי שלהם ואת הסגולה שלהם, הוא לא מחמיא, לא גוער, הוא אומר מציאות: את כוחות הנפש, שלהכיר אותם זה באחרית הימים יביא גאולה, כנראה.
    *
    כך יוצא ש:
    משיח בן דוד - מלכות בית דוד - זה גילוי כוחו של משיח שבכל אדם.
    זה כמו מחול של צדיקים, תנועה נפלאה רוחנית בה כל בני האדם יזכו לראות וגם להראות, לשמוע וגם לדבר.
    תנועה, בה לא יהיה מושל או מלך אחד, אלא תהיה מלכות משותפת.
    זה קצת קשה להבנה, זה שובר הרבה תבניות, אבל זו גאולה, אור ששוטף את כל מי שרוצה לזכות לאור.
    כל מי שמוכן להכנע לאור, יזכה.

    מלכות בית דוד זו מלחמה מול כוחות של חוסר אמונה.
    בשיא של המלכות הזו כל עם ישראל יזכה להכיר בכוחה של הכרת הטוב ויאמר תודה.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן ו-מ. וויעדער2 //
    0 תגובות
  • 120
    • R
    שיתוף - לביקורת השמים בוכים איתך, ילד❤️‍🩹
  • R.V.K.A //
    • זה יכול להיות אח/ות שלך,
    אולי חבר/ה קרוב/ה.
    לא תמיד זה נראה לעין, אבל מבפנים הלב שבור לרסיסים.
    מרגישים שקופים בין כל כך הרבה חברים.
    אז הם בורחים הרחק, אל קצה ההר. שם הם לבד.
    הלבד הזה, אף פעם לא יכול לפגוע. אולי רק עצם היותו?!....

    ---

    רחוק הוא שם על קצה ההר,
    גופו שרוע על ארץ חרבה.
    ירוק הוא, לצידו השיח המר,
    עומד נטוע על אדמה יבשה.

    מטה ראשו השחוח, מביט,
    עליו קמולים, מתפוררים.
    רוצה לגעת אך ידו מסיט,
    עליו של השיח מתחננים.

    רואה בהם שוועה ורצון,
    לחיות עוד רגע, רק שנייה.
    שועה הוא לתחינתם ביגון,
    תלויות בו עיניהם בהודיה.

    אילו הייתי עשב עם שורשים,
    מפלחת המחשבה את ליבו.
    אילו נולדתי שיח, ללא חברים,
    משלחת היא חץ הישר למרכזו.

    לא הייתי שרוע,
    על האדמה.
    לא הייתי פגוע,
    מהחברה.

    וכמו נשמעו בקול מחשבותיו,
    נפתחו פתע שערי שמים ברעם.
    ולא לעגו המה ככולם לפגיעותיו,
    נשפכו בבכי, דמעות של זעם.

    גשם מר של כאב,
    השתתפות.
    דמעות של אוהב,
    אבהות.

    ---

    ואולי נצליח אנחנו להיות שם.
    על יד אלה שצריכים אותנו.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: שמואל!, אוראל סולטן, אביגלוש ועוד 9 משתמשים12 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תילה.
    זה מצמרר. דמעות. כאב אינסופי. כתבת מהמם.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה