קהילת כתיבה מקצועית

האם הדת בשבילנו היא דבר שאנו "לוקחים", "מאמצים". כמו עוד סדנה מעניינת, כמו קורס לקרמיקה פעמיים בשבוע.
או שהיא בעצם הדבר האמיתי, המציאות. היא זו שעומדת כאן בעולם, ו"לוקחת" אותנו, לומדת אותנו. אנחנו הקרמיקה שלה.

"גר ותושב אנכי עמכם".
שני הפכים, תחליט גר או תושב?

אומר ה"מגיד מדובנא" במתק:
אברהם היה כאן התושב, הארץ נתנה לו בהבטחה מהשם, בני-חת הם הגֵרים הזמניים.

אבל רק אם אברהם מחבב בעיטות מזרחיות המכוונות לאזורים רכים בגופו, הוא יצהיר את העובדה הזו בפניהם.

מאידך.
אברהם לעולם אינו משקר.

מה עושים?

כאן תורו של הראש היהודי להמציא לנו פטנטים.

"גר ותושב אנכי עמכם" - אנחנו שנינו הרי גר ותושב! מי הגר ומי התושב? הם יחשבו מה שהם רוצים ואני אדע את האמת.


והנה פסוק דומה בפרשת בהר "כי גרים ותושבים אתם עמדי" (נאום ה').

הבחירה בידנו לחשוב כמו חִיתִּיים שאנו תושבי העולם המארחים אצלנו את האלוקים.

או להיפך.

יש אנשים שיעשו הכול רק לא להיות בשקט.

בשקט הזה שלוקח אותם למקומות חשוכים שהם לא מסוגלים לשאת.
בשקט הזה שמזכיר להם את עצמם.

ועצמם? טוב או רע?
השקט מפגיש עם מקומות כואבים, עם רגשות ומחשבות שאין להם מילים.

הגוף מתכווץ.
המחשבות מחפשות פתחי מילוט מהירים.
לברוח.
פחות להרגיש, פחות להיות.


ומה כן?
לעשות.
להתקדם, להספיק, למלא.
לא מסוגלים לשאת את השקט, אז עושים.
מדברים הרבה, פועלים בלי הפסקה, ממלאים כל רגע בעשייה.
לא מתוך חיוניות, אלא מתוך פחד.
פחד מהמפגש עם עצמם.
עם הקטנות, עם הכאב, עם הריק.עם רגשות מודחקים עוד מהילדות, שהם לא רוצים לזכור.


הם יגידו שהם מממשים את חייהם, מנצלים כל רגע, מצליחים, בונים, יוצרים.
אבל האמת?
הם מסתתרים.


יש מיליוני אנשים בעולם שעושים הכול חוץ מלהיות.
עובדים, רצים, מתכננים, ממהרים, מנסים להספיק.
הדבר היחיד שהם עושים בשקט הוא לישון, וגם זה בקושי.


אבל יש גם עולם אחר.
עולם של שתיקה.
עולם שבו אין טלפונים, אין הודעות, אין וואטסאפים, אין שיחות, אין ספרים, אין אנשים.
רק אתה והשקט שלך.


יום כזה נראה כמו נצח.
חצי יום כמעט בלתי אפשרי.
שש שעות כבר מכאיבות.
שעה אחת, והשאלה הנוראית של הבדידות מתחילה לבעור.


מה יהיה עכשיו?
מה נעשה עכשיו?


דמיין את עצמך יושב שעה שלמה.
בלי לזוז, בלי מסך, בלי הסחות דעת, בלי אף אחד.
רק אתה, עצמך, והשקט.


מה יקרה אז?

אל תפסיקי להרגיש,
אני פוחדת
שיום אחד תלכי
רחוק,
גם עכשיו את נעלמת
ואבד ממך
הצחוק,
לאן הלכת
ילדה שלי,
ולמה את בוכה
לוידעת מי לקח
אותך,
תבואי חזרה.

פרולוג

שנים חלפו מאז עבר אל הכפר, ובכל בוקר מחדש מברך ארי על ההחלטה הזאת.

אמת. כפי שצפה מראש, שום דבר לא קל. מחליבת הפרות ועד המבטים שננעצים בו כשהוא חולף על אופניו כמו רוח בין השבילים.
אבל המשפחה שלו מוגנת. וזה העיקר.
הכל שווה בשביל לקום בבוקר אחד בהיר אל תוך השקט, להביט אל קו האור הזוהר במרחק, מעל ההרים, ולשמוע את נשימותיהם של ווינאן והילדים עולות, שלוות, לידו. הם כאן והם בסדר- יש משהו יותר טוב שראש משפחה שומרי יכול לבקש?

רגליים יחפות מכות בעפר בחוץ, ואוזניו הרגישות של ארי קולטות את הרעש בלי קושי.
רגע אחר כך דפיקות עזות ניתכות על דלת הבית, וווינאן מתעוררת בבת אחת. "ארי?" היא שואלת ישנונית. "מי זה?"

ארי העיף מבטים זהירים סביב, היכן הסכין שלו?
בעיר היא היתה מונחת תמיד בהישג ידו, אבל השלווה הכפרית טשטשה אצלו אי-אלו נוהגי זהירות בסיסיים.
"תפתחו! ווין! ארי! תפתחו כבר!" הנוקש נשמע על סף בכי. מטיח את עצמו על הדלת והולם בה.
"אל תזוזי" ארי מתעורר בבת אחת לפעולה, קולו מתקשח. "הישארי כאן."
"אבל ארי!" היא קמה בעקבותיו, מתעלמת לחלוטין מהוראותיו. "זה רז!"

רז?!
הוא מרים את הבריח בתנועה חדה אחת, פותח את הדלת בפתאומיות כזו עד שהדמות הקטנה שעומדת שם כמעט נופלת אחורה.
"רזיאל?!" הוא תופס מבוהל בכתפו של גיסו בן השתיים עשרה, "רזיאל, מה קרה? מה זו השעה הזו?"
"ארי, סוף סוף פתחת" רז מתנשף, ולא נראה שבגלל מאמץ גופני.
"מה קרה?!"
הילד בלע את רוקו, מתאמץ מאד להיות בוגר ולא פחדן בכלל. "כלום" הוא נשף.
כלום. ברור. ולכן דפקת לי על הדלת, היסטרי, בשעת עלות השחר.
"ממש כלום" הוסיף רז לתוספת הדגשה. "רק שבלילה" הוא נשף, משתדל להתגבר על הפחד והזיכרונות ולנהוג כגבר, "כולנו חלמנו חלומות מפחידים, וראינו כל מיני דברים, והיה חושך מפחיד כזה", הוא מסתבך בניסיונותיו לתאר את התחושה הכבדה, המאיימת והחונקת מהלילה, אלא שארי אינו זקוק להסברים.

ליבו קופא לרגע ארוך, עוצר את זרימת הדם לאיברים. מוחו מנצל את הזמן להציף בו זכרונות, וחושך, ואימה נוראה.

"ומי נעלם?" הוא שואל בשפתיים יבשות.

הילד נושף, משתנק. "מאל".

שלושת השוטרים חשבו שהם יוצאים לעוד משימה לילית רגועה, אבל הם לא ידעו איזה מהפך יקרה מהמשימה הפשוטה שלהם,

הם נכנסו לניידת המשטרה שלהם ופנו לעבר היעד שלהם, עוד בחור ישיבה עריק,

המודיעין שלהם בירר לפני כן כי סביבת הקורבן אינה מאוכלסת בחרדים, והצפי היה למשימה מהירה שקטה ורגועה ללא מהומות,

הניידת נעצרה בפתח בניין תמים, השוטרים יצאו מהניידת ונכנסו אל תוך הבניין,

סדרת דפיקות סוערות העירו את משפחת זגורי משינתם, לקח לשמעון שנייה אחת בדיוק להבין מי הם המתופפים על דלת ביתו הקט, הוא חייג מיד לקו צבע שחור, והתריע על ניסיון מעצר,

שמעון קם ממיטתו ופתח בדיאלוג ארוך עם השוטרים שנמצאים מבעד לדלת ביתו,

הוא ביקש תעודות מזהות, ואחר כך צו מעצר, הכל כמובן מבעד לדלת הנעולה, המטרה הייתה להרוויח זמן, והוא הרוויח אותו בגדול,

התרעת צבע שחור הגיע לבחורי ישיבת תורת יקותיאל, הכן תורת יקותיאל היא ישיבה בני ברקית, ואין לא אייך לבוא ליבניאל הצפונית,

אבל תקלה אחת הייתה להם למודיעין של המשטרה הצבאית, הם לא ידעו כי ישיבת תורת יקותיאל בדרך חזור מציון של ר' מאיר בעל הנס בטבריה, על ארבע מאות בחוריה

ועוד תקלה קטנה הייתה לשוטרים, שהייתה זו ישיבת תורת יקותיאל, אחד הזרמים הכי קיצונים במגזר החרדי.

וכך, בעוד השוטרים אחזו במשא ומתן מעמיק עם שמעון זגורי שמונה אוטובוסים נעצרו בפתח הבניין, עמוסים בבחורי ישיבה רעננים שוחרי אקשן ובלגן, וכל העירה המנומנמת קמה לתחייה,

בָּכִיתִי
עַל סְדָקִים שֶׁל חַיִּים
שֶׁאִיְּמוּ לִבְלֹעַ שְׁפִיּוּתִי
אֶל קִרְבָּם
עַד כִּי לֹא אֲזַהֶה
אֶת דְּמוּתִי.
אָמַרְתְּ:
מָה אַתְּ בּוֹכָה,
יֵשׁ מִי שֶׁאֵין לוֹ בִּכְלָל
חַיִּים
שֶׁיּוּכְלוּ לְהִסָּדֵק.
יֵשׁ מִי שֶׁלֹּא מְזַהֶה
אֶת דְּמוּתוֹ
כִּי לֹא הָיְתָה לוֹ כָּזוֹ
מֵעוֹלָם.
מָה אַתְּ בּוֹכָה.
וַאֲנִי רַק רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ
שֶׁסְּדָקִים
לֹא בּוֹדְקִים יִתְרָה
לִפְנֵי שֶׁהֵם נִפְעָרִים.
וְאֵין,
אֵין דָּבָר כָּזֶה
צָרוֹת שֶׁל עֲשִׁירִים.

קמתי הבוקר לבומים מחרידים
קצת לפני 6:29
ולשם שינוי, היה כל כך כיף לקום אליהם
ליום של שגרה חדשה....

הסתיו החל להתכרבל בחורף,
ללא שמיכת פוך, סתם ככה על ההרים החשופים והגבעות השוממות, בין העצים לשיחי הקוצים הצומחים פרא, מחזיר את הזמן לאחור ופורש חשיכה סמיכה על הארץ בטרם עת.

אורות הרחוב ננערו במקומם מתקוממים ומתעוררים תוהים על מה החשיכה הכה מוקדמת, אך אנחנו רחוקים מהם, מתאפלים ונאפלים לנו במקום בו האפילה שורה לה בחדווה יחד עם בן זוגה החושך, סמיך הוא מאי פעם החושך, אכן יש אורות מעטים, שהרי אין אנו יכולים להגות בתורה מתוך החשיכה, אלא וודאי נמצאת היא כעוטפת את האורות הקטנים, מבודדת אותם כליל.

חיות השדה זיהו את הקדמת שעת החושך וניצלו זאת היטב. קולות התנים החלו להיטמע בקולות הצבועים, היער הקט התעורר לחיים, לחיים ולמוות.
כבר הזהירו אותי שממש ייתכן שיש זאב ביער, זאבה! מתקן אותי ידידי, נו שיהיה זאבה...

הגשם החל דופק, מיטלטל בין עוצמה לחולשה, מכה על הארץ, מנער את האבק בקול דיצה, מרווה את האדמה התחוחה ומלטף את קירות הפנלית החלקים, ריח קל של אבק טרי החל עולה מן האדמה, נסוגנו אל החדר המקורה, הגשם התחזק.

קול היורה פסק, האוויר היה רענן מאין כמותו, רצפת הבטון הטרושה הבהיקה באור יקרות, האדמה התמתחה בחיוך.

התנים חדלו מלצעוק.

בתור מתחילה בקהילת הכתיבה(!)
החלטתי לא להנחית משהו כבד וארוךךך...
מקווה שבסדר

---

לא מאמינה שלא היה לכם את השלב הזה ש–
הרוכסן כבר איים להתפוצץ,
ומישהו לידכם התלוצץ,
וכמובן – באותו הרגע –
החלטתם לעשות שינוי!
ממש – פינוי בינוי.

אזזז...
כמה עצות למתחילים (ולנופלים) שבינינו:

---

*אם אף אחד לא ראה שאכלת – דע, הקלוריות עדיין נספרות!
*אם השארת חצי בצלחת – זה לא אומר שחצי ועוד חצי לא מצטבר לחצי שלם...
*אם שמרת על שלוש ארוחות, שכל אחת מהן נמשכת שלוש שעות – זה לא ממש "שלוש ארוחות".
*תעמוד ליד כל מי שרק אפשר – עם חסה ביד! בדוק מוריד קלוריות.
*תהיי בטוחה שאם ירדת ב-100 גרם, ולא סיפרת לכל השכונה ש"אני לא יכולה לאכול, אני בדיאטה!"
והרצית על כמה חשוב לשמור על אוכל בריא – הן לא ישימו לב!
*יכול להיות שתתקלי בשוויגער, שלמרבה הפלא תשאל אותך איך עלית כל כך אחרי שירדת כבר חצי (!) קילו,
או סתם תסתכל עלייך במבט שלא ממש נוצץ מנחת... – לכי תגידי לה שמאז שהיא ראתה אותך בחתונה – עלית קצת.

---

כמובן אשמח אם תוסיפו עוד טיפים משלכם...

אֲנִי נִשְׁבַּעַת
בְּזֶהוּתִי הַמִּתְפַּצֶּלֶת, נִשְׁבַּעַת
בָּהּ⁠
שֶׁאִם הִיא לֹא הָיְתָה כָּזוֹ גַּם אֲנִי לֹא
הָיִיתִי כָּזוֹ,
מִתְפַּצֶּלֶת.

אֲנִי נִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא
הָיִיתִי חוֹסָה תַּחְתֶּיהָ;
מִתְהַלֶּכֶת בָּעוֹלָם בְּנַעֲלַיִם לֹא לִי.

נָעַל כָּאן
נָעַל כָּאן,
כָּל אַחַת מִדָּה שׁוֹנָה;
כָּל אַחַת,

אֲנִי נִשְׁבַּעַת.

עַל רֹאשִׁי לֹא הָיִיתִי
חוֹבֶשֶׁת אִישִׁיּוּת סְדוּקָה,
אוֹ שֶׁלֹּא.

הָיְתָה צְרִיכָה בִּכְלָל לְהִסָּדֵק.

אֲנִי נִשְׁבַּעַת בִּי,
בְּזֶהוּתִי שֶׁעוֹד לֹא הִתְהַוּוּתָהּ.
נִשְׁבַּעַת בָּהּ⁠
וְאוֹמֶרֶת
שֶׁ -
הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן אָדָם,
מִזְּמַן הָיִיתִי.
לוּלֵא אֵינְזְהוּתִי.
לוּלֵא.

הָיִיתי מְדַבֶּרֶת
וְאוֹתוֹ אָדָם הָיָה עוֹנֶה לָכֶם תָּמִיד,
וְאוֹתָן מִלִּים
מִלִּים הָיוּ נֶאֱמָרוֹת מִפִּי.
וְאוֹתָן,

שֶׁפָּשׁוּט אֵין לִי.

אֲנִי נִשְׁבַּעַת בִּי.
לֹא סְתָם פַּעַם כָּזוֹ אֲנִי וּפַעַם
כָּזוֹ.
וּפַעַם שֶׁאֵינִי בִּכְלָל,
לֹא סְתָם.

עַד שֶׁ -
תָּבוֹא זֶהוּתִי.
תֵּלֵךְ לָהּ,
אֵינְזְהוּתִי,
תֵּלֵךְ לָהּ וְיֵלְכוּ עִמָּהּ מִלִּים שֶׁלֹּא שֶׁלִּי,
שֶׁלֹּא שֶׁל.

עַד שֶׁ -
פָּשׁוּט אֶהְיֶה.
עֵד שֶׁ,

אֶהְיֶה.

קְחִי נְשִׁימָה עֲמֻקָּה
אֲחוֹתִי,
קְחִי נְשִׁימָה
אֲרֻכָּה.

בִּשְׁתֵּי יָדַיִם
תִּמְנִי,
תִּסְפְּרִי
עַד עֶשֶׂר-
לְזוֹ
הַחֻקָּה.

וְתָּרִימִי עֵינַיִם
אֶל עַל,
לַמָּרוֹם.
אַל תְּחַפְּשִׂי
אֲשֵׁמִים.

כִּי בּוֹרֵא עוֹלָם
שֶׁלּוֹ הַשָּׁלוֹם,
וְלוֹ יְשׁוּעוֹת
עוֹלָמִים.

וְאַבָּא אָמַר
תַּאֲמִינִי בִּתִּי!
אַל תִּדְאֲגִי
אֶת מָחָר.

וְאַבָּא בִּקֵּשׁ לָךְ
שַׁלְוַת עוֹלָמִים,
וְעוֹד לִתֵּן לָךְ
שָׂכָר.

וְ- לְסִיּוּם
אָחוֹת יְקָרָה,
קְחִי בַּקְּטַנָּה
אֵיזֶה מֶסֶר:

הַמֶּלֶךְ אָמַר
לִסְפֹּר עַד עֶשֶׂר,
וְהַכֹּל יִהְיֶה
בְּסֵדֶר.

--
תמר.

ישׁ פֹּה יַלְדָּה, בַּמִּטָּה.
תַּלְתַּלִּים רְטֻבִּים וְעֵינַיִם תַּמּוֹת,
שֶׁמְּסָרְבוֹת לְהֵעָצֵם
לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹא אַבָּאלֶ'ה, וִינַשֵּׁק.

יֵשׁ פֹּה תִּינוֹק, בַּעֲרִיסָה.
שֵׂעָר בָּהִיר שֶׁמִּיתַּלְתֶּל
בַּקְּצָווֹת,
בְּכִי עָיֵף, צָרוּד.
מְחַכֶּה שֶׁאָבָּאלָ'ה יְנַדְנֵד בַּעֲדִינוּת,
יְזַיֵּף "הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל".

יֵשׁ פֹּה אִשָּׁה, בַּמִּטְבָּח.
קָפֶה מִתְקָרֵר,
בְּלִינְצֶ'עס בֵּיתִיִּים וְסִירוֹפּ.
מְחַכָּה שֶׁיָּבוֹא, וְיִטְעַם.
וְיִתְרַגֵּשׁ.

הַשָּׁעָה מִתְאַחֶרֶת.
תַּלְתַּלִּים לַחִים עַל כָּרִית וְרֻדָּה,
רִיסִים אֲרֻכּוֹת עֲצוּמוֹת.
עִקְבוֹת דְּמָעוֹת עַל לֶחִי שְׁמַנְמַנָּה,
נְשִׁימוֹת קְצוּבוֹת, מַלְאָכִיּוֹת.
בַּכִּיּוֹר כּוֹס זְכוּכִית חֲדָשָׁה, מְלֻכְלֶכֶת.
בַּמְּקָרֵר בְּלִינְצֶ'ע מְכֻסֶּה בְּמַפִּית.

יֵשׁ פֹּה אִישׁ, בָּרֶכֶב.
עֵינַיִם לְטוּשׁוֹת בַּמָּסָךְ.
אוֹר חִוֵּר נִשְׁפַּךְ
עַל תָּוֵי פָּנִים מְטֻשְׁטָשִׁים.

ושוב קרב
מלחמת מאה השנים
נפלתי למארב
הפרטים לא משנים.

ככה, לבד
אני, מול האויב
אין פה אף אחד
מכר, ידיד או אוהב.

עם המלך- נסתדר
תירוצים יש לי למכביר
המצב היה קודר
ובנ"א הוא מוצר שביר.

איש לא ידע, לעד
אם נכנעתי, הרמתי ידי
אם לשעה קלה עברתי צד
מדי צבא האויב היו למדי.

ברגע כזה, אני לבדי,
מול שועל ערמומי
והבחירה נתונה בידי
מה, למה, ולמי.

ב״ה

הֲתַאֲמִינוּ עוֹלָם
שֶׁהַדְּבָרִים נִבְחָנִים לְפִי מַרְאֵיהֶם,
לְפִי יוֹפְיָם,
לְפִי אֹפֶן חִיּוּכָם?

הֲתַאֲמִינוּ עוֹלָם
שֶׁמִּדַּת הָאָדָם אֵינָהּ נִבְחֶנֶת כְּלָל,
כִּי אִם לְפִי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָכַשׁ —
רְכוּשׁוֹ, גְּמַלָּיו, אֲתוֹנוֹתָיו, יַהֲלוֹמָיו —
אֲשֶׁר הִשְׂכִּיל לֶאֱסֹף בְּכַפּוֹ?

וְשָׁם
אֵין צְלִילוּת הַנֶּפֶשׁ
נֶחְשֶׁבֶת לִמְאוּמָה,
אֵין מִדַּת הַוִּתּוּר,
גְּמִילוּת הַחֶסֶד,
הָרַחֲמִים —
נֶחְשָׁבִים לִכְלוּם,
לִכְלוּם.

הֲתַאֲמִינוּ עוֹלָם כָּזֶה
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
מְהַתְּלִים
בְּרְבָבוֹת אֲנָשִׁים?

וְרַבִּים הֵם הָאֲנָשִׁים
שֶׁאָדָם חַי
מֵחֻלְשָׁתוֹ
שֶׁל חֲבֵרוֹ.

הֲתַאֲמִינוּ עוֹלָם
שֶׁיְּכֹלֶת הַדִּיבּוּר
עוֹלָה
עַל יְכֹלֶת הַמַּחְשָׁבָה
וְהָרֶגֶשׁ?

________

כֹּה שָׂחוֹת
הַנְּשָׁמוֹת
זוֹ לָזוֹ,
וְאֵינָן רוֹצוֹת
לָרֶדֶת
מַטָּה.

עַד
שֶׁנִּשְׁמַע
קוֹל הָאוֹמֵר:
“מִי שֶׁיוּכַל לוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה —
יִהְיֶה הָעֵד עַל הָאֱמֶת;
יִהְיֶה זֶה
שֶׁיְסַפֵּר עָלֶיהָ
בְּכָל
הָעוֹלָמוֹת”.

נגמרו לי המילים.
הם הספיקו רק לומר שכואב.
לא דיברו על מה
שמעבר.
כשהלב שלי שתת דם
הם רק אמרו-
שותת.
דם.
וזהו.
הם לא היו נחל דם
אדום
שזורם
על לב פצוע
מחלחל אל כל חור
נוגע בכל שריטה
ומכאיב.
המילים
הם לא
הרגישו בכלל.
הם לא היו כלום.
גם לא דמעות
גם לא שברים.
המילים היו
אותיות
על דף.
וזהו.

תבכי.
גם אם כל העולם
בוכה לידך.
תבכי
אפילו אם יש
מלחמה

תבכי
גם אם לא בטוחה
שכואב,
תבכי
גם כשאין לך
לגמרי
סיבה

תבכי,
זה בסדר.
תבכי את עצמך.
אפילו שיש
מפונים
ושבויים

תבכי,
כי עכשיו
מלחמה גם אצלך,
תבכי, כי דמעות הם
בשביל
גיבורים.

אשמח לביקורת, ולא במליצה...

סְעָרוֹת
חוֹצוֹת יַמִּים,
אֲנִי טוֹמֶנֶת
רֹאשׁ בַּחוֹל,
הוּא רַךְ,
נָעִים
וְחָמִים.
מְסַפֵּר
בְּלִי מִלִּים,
בְּלִי קוֹל,
סִפּוּרָם
שֶׁל אֵינְסְפוֹר
גַּרְגְּרָיו
הַדּוֹמִים.
לֹא טָעוּת,
לֹא מִקְרֶה,
רַק מִקּוּם
מְדֻיָּק,
לֹא
יוֹם אֶחָד,
לֹא
יוֹמַיִם.
אָז הֵרַמְתִּי
רֹאשִׁי
מֵעֹמֶק הַחוֹל,
נָשָׂאתִי
מַבָּטִי
לַשָּׁמַיִם.

היי, כולם!

אני באמת מתרגש להצטרף לקהילת הכתיבה המדהימה כאן! (צליל מזמין מחיאות כפיים) (מחיאות כפיים).
ובכן, החלטתי שהפוסט הראשון שלי כאן יהיה השיר הראשון שכתבתי.
חשוב לי להדגיש הערה חשובה - השיר כאן אינו השיר המקורי, הוא ערוך וחלקים ממנו הוסרו למען התאמה. זה בעיקר הערה לעצמי אז אין צורך להגיב על כך.
בכל אופן, הוא בוסרי למדי, וזה אמור להיות כך, אחרי הכל - שיר ראשון, אבל הוא עמוק ומגיע ממקום כל כך אמיתי (ועצוב), שאין סיכוי שאני לא מפרסם אותו.
הייתי ממשיך בהקדמות אבל נראה לי כבר אין לכם כוח.

---

השיר הראשון שלי

יושב אני
מול אינסוף נקי
של אורות נוצצים

האור מבליח מרחוק
מלא, יציב, אי אפשר למחוק
יושב בחושך, יושב באור

"אני אוהב את האור, לראות את הדרכים
אני אוהב את החושך, הוא מראה לי כוכבים"

יושב על סלע בדד
שוכב, מביט אל השמיים
אני לבד

אין מישהו איתי באותו הרגע
אין חבר, תקווה או מרגוע
יושב מול העיר, כותב שיר

מביט אל האורות
מכניס אותם לליבי
אני נשבע לעצמי

כשאשוב יום אחד
לאותו המקום, לאותה התצפית
לא אהיה לבד

איני יודע מה מתחיל
איני יודע איך אסיים
השראה שפרצה יש מאין
חייבה אותי לשיר ראשון

אך זאת אדע
את זאת - לא אשכח
לא יהיה זה שירי האחרון

אני כתבתי שיר זה
אין זה מובן מאליו בדור כזה
אשוב, לא לבד אשוב
כל השאר איננו חשוב

---

כשהשמש זרחה באותו בוקר על הישוב הוותיק, לא ידע מר צ'יפס מה יהיו קורותיו ביום שיחלוף, תמהים אתם על השם צ'יפס שוודאי אינו הוא השם שהעניקו לו הוריו זכרונם לברכה, ששימק'ה שמו על שם זקנו עליו השלום רבי שמעון שנפלאותיו ידועים בכל מדינות הבלקן וגלילותיהם, כמו המעשה הידוע על אותה נערה שנכנס בה דיבוק ל"ע ובא רבי שמעון והוציאו באותות ונפלאות, אך אנו נסיח ליבנו ממעשי הצדיק ונפלאותיו ונעסוק בנכדו מיודעינו שימק'ה המכונה מר צ'יפס,
חובה לנו לספר למה נקרא שמו מר צ'יפס, שהרי כבר עבר הוא את גיל 50 ובריאותו אינה מאפשרת חיי אכילת צ'יפס, אלא ברור כי מקור השם תלוי במעשה שהיה, שבתקופת המלחמה כשאש וגפרית הומטרו על יישובי הדרום, נשלחה פצצה רבת עוצמה ששגרו המרצחים יימח שמם אל היישוב השקט בו גר מר צ'יפס, והביא בורא עולם רוח צפונית שדחקה את הפצצה מבתי התושבים אל שדה תפוחי האדמה שבבעלותו של מר צ'יפס, החום הרב והעצמתי שנגרם מהפיצוץ הפך בן רגע את כל תפוחי האדמה שבשדה לצ'יפס פריך, ותיקון גדול נעשה באותה העת, שלא היו פועלי חוץ שילקטו את תנובת שדהו, ובעקבות הפיצוץ נהרו רבים לרכוש את תפוחי האדמה המקרוספים והפריכים עד שהרוויח מר צ'יפס שבעתיים משנה רגילה, אין אנו צריכים להוסיף שבשנת השמיטה השבית מר צ'יפס את שדהו למרות ההפסד הרב. כך שלא היה הפלא גדול בעיני יראי ה' כשניצלה תבואתו.
נחזור לתחילת דברינו, באותו בוקר כשפתח מר צ'יפס את דלת ביתו רחב הידיים אל השמש הקופחת הופתע לגלות ארגז עץ בגודל בינוני חוסם את הפתח, בסקרנות רבה וברתיעת מה הוא החל לפתוח את הארגז ומרגע לרגע תדהמתו גברה, שאם היה רגיל לראות בארגזי עץ כגון זה מפרי העץ והאדמה, כאן נראה לעיניו מראה שונה בתכלית, בתוך הארגז היו סדורות שורות שורות של אבנים בלתי מהוקצעות מה שגם גרם לארגז להיות בלתי סחיב לחלוטין והרי עדיין הוא חוסם את דלת ביתו ומונע ממנו ללכת אל התפילה והשיעור הקבוע שאחריה ותורה מה תהא עליה?, אלא בוודאי נוכרח לומר שהיתה יציאה נוספת מביתו של מר צ'יפס, ארגז האבנים נותר בחזית ביתו מה שגרם לו להרהר בדברים בטלים כגון שמא אותם אבנים הם כמכשירי הקשר שנתפוצצו בהר הלבנון או אולי כאבנים ועפר שנהפכו לחרבות ולחיצים שזרק אברהם אבינו עליו השלום על המלכים ועוד כגון דא, על כן רבה תדהמתו כשחזר מבית הכנסת וארגז האבנים נעלם כלא היה, תמיהה גדולה אחזה בו, קל וחומר את אשתו שנתוודעה לסיפורם של דברים, באמת לא נעלמו האבנים כלל, אלא פשוט מר צ'יפס נכנס שלא כדרכו מהכניסה האחורית שממנה יצא והארגז עמד בכניסה הקדמית כפי שאמרנו קודם.
כשירד הערב ישב מר צ'יפס לארוחת הערב שהתקינה לו נו"ב שתחיה, השולחן היה ערוך בקפידה בלביבות בשר ותבשיל כרישה ועוד מיני אוכלין המשיבים את הנפש כשלפתע רשרוש קל מן החצר עלה באזניו, הוא זנח את השולחן ויצא החוצה כששבריר שניה לאחר שיצא הונחתה עליו מכת מחץ מאלת עץ מרשימה שגרמה לו להתמוטט על הארץ, דקה לאחר מכן כשנפתחו עיניו הוא ראה במעומעם קבוצת בדואים מעמיסים בקושי את ארגז העץ המוכר לנו מהבוקר על רכב טרנזיט גדל ממדים ובטרטור מנוע נעלמים מהאופק, וכאן נדגיש כי ארגז האבנים המסתורי לא היה הארגז היחיד בנכסיו של מר צ'יפס, אלא ארגז נוסף היה לו בחצרו ובו מכשירי חקלאות יקרים ביותר שהוזמנו ממדינת הים ועליו תצפתו הגנבים הארורים במשך מספר ימים עד שבאו,
עדיין אנו תמהים על בואו של ארגז האבנים שנלקח על ידי הגנבים במקום ארגז הכלים היקר, על כל פנים נתלה את מחשבתנו בפסוק "והבוטח בה' חסד יסובבנו".

רֶדֶת עֶרֶב וְחַמָּה מְדַמְדֶּמֶת,

תְּבוּאָתִי נֶאֱסֶפֶת בְּיָדַיִם עֲיֵפוֹת.

בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ, שִׂמְלָה אֲדַמְדֶּמֶת,

לִקְרָאתִי הֵנָּה בָּאת, פָּנִים מְחַיְּכוֹת.


צְעָדֵינוּ קְטַנִּים, אַתְּ מְזַמְזֶמֶת,

רוּחַ מְדַגְדֶּגֶת שִׁבֳּלִים חֲשׂוּפוֹת.

עַל הַשְּׁבִיל אֶל הַבַּיִת, הָאֲרֻבָּה מְפַמְפֶּמֶת,

וַאֲנִי וְאַתְּ – עֵינַיִם מִצְטַלְּבוֹת...



וְהָעֵת אָמְנָם חוֹלֶפֶת...



סוּס שִׁנָּה פָּנָיו לָרַכֶּבֶת,

מְטוֹסִים דּוֹאִים בֵּין שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת.

הָעֲשָׁשִׁית כָּבְתָה, נוּרָה פֹּה דּוֹלֶקֶת,

בְּרוֹשִׁים נְבוֹכִים בֵּין רַבֵּי הַקּוֹמוֹת.



רֶדֶת עֶרֶב וְחַמָּה מְדַמְדֶּמֶת,

אֶת הַמַּחְשֵׁב מְכַבָּה, עֵינַיִם טְרוּטוֹת.

וַאֲנִי הִנֵּה בָּאתִי, דּוֹפֵק עַל הַדֶּלֶת,

דּוֹאֵג - מָה נִשְׁמָע? פָּנַיִךְ עֲמוּסוֹת..."

שנת ב׳קע״א לבריאת העולם

ענינים שחורים בשמיים, מבשרים על הגשם המתעתד לבא. אני קוראת לכדרלעומר הילד של שכנתי, בבקשה שיעזור לי להכניס את התרנגולים חזרה אל הלול. פוחדת שהגשם החזק שעתיד לבא יהרוג אותן.

כדרלעומר בחור חזק שאג על התרנגולות, מבריח אותן לתוך הלול בצעקתו. אני מודה לו, נפרדת ממנו לשלום, וחוזרת אל הבית.

מדורה קטנה דולקת בפינה, מחממת את הכתלים, אש מתפצפצת לאיטה, אני מאזינה לה, מתמקדת בלהבות הצהובות-כתומות. מעלה בזכרוני את שברי חיי.

אני משחקת בצפרדע שמצאתי ליד האגם, אחותי עדה רצה אליי רוצה לשחק איתו גם, אני בורחת, נכנסת אל הבית. המרדף אחריי ממשיך גם שם.

“אמא, תגידי לה שתיתן לי גם”, עדה בוכה בקול, אני מתעלמת ממנה, לא רוצה לשתף. רוצה לשחק לבד.

“די! אל תערבו אותי במריבות שלכן”, קולה של אמא נשמע טרוד. אני לא מתעכבת על זה, ממשיכה לרוץ בבית.

הצפרדע חומק מבין אצבעותיי, אני מזנקת עליו, מפספסת. עדה קופצת גם היא, הצפרדע מנטר אלאה ממנה. אני מנסה פעם נוספת. קופצת, ידיי פרוסות קדימה, נופלת על שרפרף עץ מעיפה אותו בטעות לתוך האש.

בבת אחת הכל קרה, האש אחזה בשרפרף מתיזה כמה שיברי עץ החוצה, גורמת להתפשטות מהירה בכל מטלטלי הבית.

“הצילו, אמא, שרפה”. אני צועקת ככל יכולתי, בורחת החוצה. לא יודעת מה לעשות. אמא נותרה בפנים, אחותי עדה לצידה, והצפרדע? אינני יודעת מה קרה לה.

הבית הפך בין רגע לכבשן אש, כלוא בתוכו את כל היקר לי. אמא, אבא, אחות. הכל. נותרתי לבדי.

הזיכרון צורב אותי. אילו רק הייתי מוותרת לאחותי. נותנת לה להציץ על הצפרדע, לגעת, לשחק. אולי כל זה לא היה קורה.

האם הוויתור הזה באמת היה מועיל, היה מבטל את הגזרה? מה היא בכלל מטרת הוויתור, אבא נהג לומר שמוויתור לעולם לא מפסידים!!! אבל האם זה נכון? כואב לי בלב לחשוב על זה, נותרתי לבדי בעולם והכל באשמתי.

“ראומה! ראומה!!!” אני שומעת את קולה של שכנתי. אני יוצאת אליה אל החצר הקדמית.

“קרה משהו?” השמיים החשיכו יותר. אני מרגישה שמשהו רע עתיד לבא.

“מצאתי. מצאתי לך מישהו. שידוך!!!”. השכנה צועקת בקולי קולות, מאושרת.

אני רוצה להשתיק אותה. לא רוצה שכולם ידעו. טיפות גשם ראשונות ירדו, לאט לאט מגבירות את קצבם.

“בואי כנסי, נדבר בפנים”. אני מכניסה אותה, גם כדי שלא תירטב, אבל יותר כדי שלא תמשיך לפרסם את הנס. “על איזה בחור אנחנו מדברות? אני מכירה אותו?” אני מגישה חליטת צמחים חם.

“הוא בן שלושים ושתים, חסון, עובד אדמה. גרוש פלוס שלושה ילדים”.

בתקופתי בנות גילי מוצאות שידוך בדרך אחרת, פתוחה יותר. אולם אני מעדיפה שיחפשו בשבילי. אני נותנת לעצמי את המילה האחרונה.

“את נורמלית? השתגעת?” אני מרגישה רצון עז לשפוך עליה את חליטת הצמחים. חצופה!!! “אני צעירה ממנו בעשר שנים. אני לא מעוניינת. למה לי להתפשר?”

“ראומה! את שוכחת שאת יתומה, אין לך נדוניה להביא, כלום!!!”.

“בכל זאת, אין מצב”. אני קמה נותנת לשכנה להבין לבד שזמני תם, וכי עליה לצאת החוצה. בקור, בגשם, ומצידי גם עם עדר של זאבים צמאי דם. בושה! להציע לי מבוגר, ועוד גרוש בעל ילדים?!

רותחת מזעם אני נשכבת במיטה, ליבי פועם בחוזקה. עצביי לא נרגעים.

אבל אולי שוב אני מפסידה בגלל וויתור? אולי כדאי לי לקחת את המבוגר הזה רק בשביל לא להפסיד? אבל מה ההפסד, להישאר לבד? מה. שלא יהיה לי חברה? שלא יהיה מי שיצוד עבורי, או יעבוד בעבורי את האדמה? כל זאת אני יודעת לבדי אינני צריכה גבר שירדוף אחרי טרף או יזבל ויעדור את האדמה.

אני עוצמת את עיניי, מנסה לדמיין כיצד יראה ביתי לצד אותו מבוגר, ומיד מחליטה שלא. בחיים לא. אינני מוכנה לגדל ילדים שאינם שלי. אינני מוותרת על עקרונותיי!

הגשם בחוץ חזק, ברקים מאירים את הרקיע מצליחים לחדור דרך כמה חרכים מכותלי הבית, רעמים עצומים נשמעים.

אני מרגישה את השמיים מזדהים עם תחושותיי.

קולות וויכוח אדיר נשמעים ליד בור המים. אני עומדת מהצד מסתתרת מאחורי סלע ענקית. משקיפה על הנעשה מולי. נדהמת.

רועי צאן מפריעים לבנות לבן להשקות את צאנן. מניחים אבן ענקית על פי הבאר, סותמים אותה. אני מזדעזעת מהרשעות, מההתמקחות. לא מבינה מה הקנאה הגדולה הזו. על שום מה?

לפתע מגיח מבין העצים גבר חסון, דמות דיוקנו זוהרת, מקרינה מלכות. יופיו רב. באצבעות בודדות מרים הוא את האבן מאפשר לבנותיו של לוט להשקות הצאן. הוא מחליף איתם דין ודברים, מאיים שאם עוד פעם אחת יפריעו לבנות הללו, הדברים יגמרו אחרת.

רועי הצאן ברחו, לאה ורחל השקו את הצאן הודו לאיש ושלושתם התרחקו מהמקום.

אני יצאתי בחשש מתקדמת לאט, נזהרת. המחזה שראיתי הדהים אותי מאוד. מעולם אף אחד לא דאג להגן על בנות לבן, מעולם לא חשב אי מי להתעמת עם אותם רועי צאן.

כאן היה רווח ללא ויתור. אז יכול להיות שהויתור לא מועיל ולא מזיק. הוא לא עושה דבר. אין עניין לוותר. אני נזכרת בשרפת בית ילדותי, מנסה להאמין שגם אם הייתי מוותרת הייתה קוראת השרפה. אבל לא! משהו בי יודע שלא. זה היה באשמתי.

הדלי מתמלא מהר, אני גוררת רגליים בעצלתיים מכובד משקלו, מתפללת בליבי שיגיע איזה שהוא אדם ויוריד ממני את העול הזה. אולם אף אחד לא מגיע.

גבי כואב, ידיי מרגישות חולשה, אני כושלת לארץ הדלי נשפך. המים הקרים פורצים החוצה, שוטפים את רגליי ואת שמלתי, מרטיבים את כל גופי. הרטיבות חודרת לעצמותיי. אני חשה איך כאב הבדידות חונק אותי, מתערבב בתחושת העלבון והכישלון.

אני יושבת שם רגע, נותנת לדמעות להתערבב עם מי הבאר השפוכים.

אילו אחותי הייתה כאן היינו סוחבות את הדלי יחד. אם אבא היה חי היה סוב אותו בעצמו. לו הייתה אימי בחיים אולי הייתי נשואה וכלל לא הייתי צריכה לטרוח כל כך, להביא מים מהבאר.

ביאוש אני קמה. כבר לא מעוניינת יותר במים. לא מתכוונת לסחוב דלי חדש. חוזרת חזרה לביתי. יושבת מול האח הדולק מנסה לייבש עצמי, מפי הקור ששורר בחוץ.

דפיקה מזורה בדלת. זו לא דפיקה שאני מכירה, של אחת השכנות הבאות להציע את שידוכיהן. זו דפיקה חזקה. גברית.

אני קמה בבהילות. חוששת. חצי רטובה. פותחת כדי סדק את הדלת, רוח קרה חודרת מחטף מקפיאה את גשר אפי. אין איש. אני פותחת עוד קצת, מוציאה ראש החוצה, תרה ימינה ושמאלה, אולם כלום. אף אחד.

אני מתקדמת החוצה, נתקלת בדלי מים, המונח על האסקופה. אני לא מאמינה! מצד אחד אושר עילאי מציף אותי, סוף כל סוף מישהו דואג לי. מצד שני בושה סוגרת את האושר במעין מסגרת. אם המישהו הזה דאג לי לדלי מים, זאת אומרת שהוא ראה את שקרה לי…

אני מכניסה בקלות את הדלי לבית, מרתיחה קצת מים, מכינה לעצמי חליטת צמחי מרפא, חוששת להיות חולה עתה. יושבת על המיטה, נשענת על הכותל התומך, מתחממת מכוס החליטה הרותחת, וחושבת.

חושבת על מה יהיה איתי בעתיד, חושבת האם אצליח להקים משפחה, חושבת על המשמעות של וויתור. העניין הזה לא מרפה ממני, לא עוזב.


שנה חלפה, ואיתה חלפו החלומות. אני נשארתי כשהייתי. לבד, בלי איש בעולם. רק מישהו אחד דואג לי. אותו איש מסתורי שמקפיד להניח כל יומיים דלי מים שנשאבו מהבאר. אני מניחה לו את הדלי הישן בחוץ, וכך הוא לוקח אותו ממלא בו מים, מניח, וחוזר על עצמו.

שכנותיי כבר אינן מציעות הצעות. נראה שהן התייאשו ממני. וגם אני בליבי כבר מיואשת.

לקראת הערב לבן הארמי עומד לחתן את יעקב אם רחל ביתו הקטנה, כך מספרים ברחבי העיר. אני לא מאמינה למילה שיוצאת לאיש הרשע הזה מהפה. לא סתם אנשים מכנים אותו נוכל. הוא באמת נוכל. אחד הגדולים.

ביתו נפתח לרווחה, מהבוקר אנשים נכנסים מברכים לשלום את החתן, ונשים נכנסות לברך את הכלה.

אני מתארגנת ויוצאת. אני מאוד אוהבת את רחל. מלבד יופיה החיצוני, יש בה מעלות טובות ומשובחות. ענווה, עדינה, ישרה. אני מצליחה להבין מה מצא בה יעקב. אותו גבר שהציל אותה מרוע מעלליהם של רועי הצאן.

קנאה אוכלת אותי. שורפת. אני שנותרתי לבדי בלי כל. ממשיכה להיזרק ככלבה עזובה. ואילו בנותיו של לבן הרמאי הגדול, שלא חסר משולחנו מאום, מקבלות ככל העולה על רוחן.

אני בולעת את שברון הלב, יוצאת החוצה עולה על הפרדה היחידה שנותרה לי משרפת בית אבי, מתקדמת לעבר ביתו של לבן.

הרבה נשים סבבו סביב הבית, חלקן מבוגרות רובן צעירות, כולן לבושות במיטב המחלצים. אני לבושת סמרטוטים לעומתן, נכנסת בראש מורכן, מביטה בפני הכלה ומרגישה איך החושך יורד עלי.

לאה! היא הכלה!!! אני רוצה לצרוח, לזעוק, שכולם ישמעו. מה הולך כאן? מדוע בנות לבן משתפות פעולה במעשי השיטנה של אביהן? האם אינן חשות כפויות טובה?

מזדעזעת עד עמקי נשמתי. ידעתי שלבן רמאי, אבל לרגע לא חשבתי שעד כדי כך. הוא לא רק רמאי אלא גם רשע גונב דעת הבריות.

ברכתי את הכלה, וברחתי החוצה כל עוד רוחי בי. נשמתי עמוק. מתלבטת. האם לגשת לחתן לספר לו על מעללי חמיו לעתיד? או שמא לשתוק, להבליג?

נזכרתי רגע שיש עוד צד בחתונה הזאת, צד האחות. רחל. מה היא אומרת על הסיפור הזה? האם משתפת היא פעולה או שמא אביה מכריח אותה לעשות זאת.

אני נכנסת שוב אל לאה, מחליטה להציב בפניה את מחשבותיי, ומה ששמעתי תקע אותי לארץ, כמו הייתי עץ חרוב הנטוע במקום כבר למעלה משבעים שנה.

״תקשיבי לי טוב אחותי״, רחל מדברת בלי כל קושי, כאילו המחזה שקורה סביבה לא שייך אליה. ״יעקב יודע שאבא אינו איש אמת. על כן מספר הוא לי סימנים, על מנת שנזהה האחד את השניה״.

אוזניי הקשיבו לכל מילה. רחל מוסרת ללאה את הסימנים, לאה משננת אותן. רחל מוודאת שלאה לא מתבלבלת, ומיד יוצאת רחל החוצה.

אני מאמינה שיצאה לבכות, הרי לא יתכן שהקריבה עצמה כך. הרי עכשיו כולם יודעים שתהיה מוכרחה להינשא לעשיו אחיו של יעקב. כך מדברים כולם על לאה, וכך ידברו כעת על רחל. אינני יודעת מה עשתה רחל כשיצאה, כיוון שאני עוד נטועה למקומי. נדהמת.

האם זהו כוחו של הוויתור? האם מוויתור רק מפסידים? הרי הנה רחל הפסידה את יעקב. אני ממשיכה להתלבט, איני שמה לב שלאה יצאה מהחדר, מובלת אל חופתה.

ניעור ראש קל מחזיר אותי למציאות. אני מזדרזת, מגיעה אל קדמת האפריון, מפינה שלאה עומדת להינשא ליעקב באופן סופי. אני טרודה. ראשי סחרחר, לא רציתי לראות או לשמוע. ליבי כאב על אובדנה של רחל.

אני שומעת מישהו קורא לי. אני מסתובבת. אני רואה בחור צעיר רחב כתפיים, פגיון כרוך סביב מותניו, ידו העבה מגישה לי מים. בבת אחת אני נזכרת במחשבותיי אל עבר דליי המים שמונחים מחוץ לביתי בכל יומיים.

״האתה הוא זה שמשאיר לי מחוץ לביתי את דליי המים?״ סומק פושט בלחיי. אני נזכרת גם שנפלתי והורסת כולי.

״אכן נודע הדבר״. חיוך מרשים על פניו.

אני רוצה לשאול כל כך הרבה, אבל אין זה מכבודי. אולם אני בוחרת לעצמי שאלה אחת. ״מה שמך?״

״חמור מכנען״. הוא מחזיר אליו את ידו המושטת עם כוס המים. ״אלה מעוניינת במים?״

״אשמח. תודה״. אני לוקחת מידו את המים. הבושה מכסה את פניי לגמרי, מאדימה כעגבניה בשלה. ״מה אתה עושה בעירנו? ומדוע שתניח מחוץ לביתי דליי מים?״

״מסתובב אני בכל מיני מקומות מנסה להכיר אנשים חדשים, תרבויות״.

״ומדוע שתעזור לי אדוני?״ אני מקשיחה פנים, מקווה לא להראות מצחיק. גם אדומה וגם כעוסה.

״חשתי בצערך״.

״תודה לך״. אני נפרדת לשלום, נעלמת מהמקום, מרוב בושה. בורחת חזרה לביתי.


ימים בודדים עברו, שאלתי נותרה בעיניה. האם ויתור באמת מועיל, או שמא הכל בדייה? אין לי תשובה. אולם סוף כל סוף הקמתי בית. אני נשואה באושר שני ילדים כבר נולדו לי. את מקום מגוריי עקרתי לכנען.

לבני בכורי קראתי שכם, אני מקווה שיעשה דברים גדולים, שיעזור לאחרים כאביו.

אני נמצאת כעת בשוק, קונה כמה ירקות להכין מהן ארוחת ערב.

את יעקב ולאה פגשתי לא מזמן. שמעתי שרחל כבר נפטרה, ממש בהולדת בנה השני. כאבתי עליה. אישה כל כך מסכנה, כך חשבתי. גם וויתרה לאחותה, גם ילדה רק שני בנים, וגם לא זכתה להמשיך לראות בשמחתם, לגדל אותם. פשוט באמצע הדרך מתה לה.

ככל שחולפים הימים אני מבינה שאין זה שווה לוותר. אילו רק רחל הייתה מתעקשת עם אביה, נחלמת באחותה. יכלה לחיות עם יעקב בשלווה, לגדל ילדים בנחת. אבל מהוויתור הפסידה.

״כל מה את חולמת ילדתי?״ אישה מבוגרת דוחפת אותי. ״פני את המעבר. אין זה המקום לחלומות״.

״סליחה״, אני מרכינה ראשי. מתנצלת.

״ספרי לי על מה חשבת״. האישה מושכת אותי לדוכן צדדי, נשענת עליו. ״מה יושב על ליבך?״

אני מגוללת בפניה את כל סיפור חיי. לא מחסירה אף פרט. מתעקשת לספר גם על רחל. האישה מקשיבה בקשב רב. שואלת, מתעמקת. דולה ממני כל פרט מידע.

״תקשיבי לדבריי ילדתי״, הזקנה עוצמת עיניה, כמו מעשה כשפים. ״הוויתורים לעולם לא מפסידים. אבל צריך להבדיל בין הדברים!

אם היית מוותרת לאחותך על הצפרדע יכול להיות שהבית לא היה נשרף, אולם אין זה אומר שזה לא היה קורה ביום אחר. הבורא הרחום גזר שהורייך ואחותך ימותו בזמן שהבית נשרף. אין זה קשור כלל לוויתור.

ואילו רחל שוויתרה על הסימנים עבור אחותה זה גם עשתה מעשה אצילי, היא כלל לא הייתה חייבת לעשות זאת. ואת חושבת שהיא הפסידה מכך?״

״כן״.

״לא. מי קבע שאם הייתה מתחתנת עם יעקב לבדה הייתה מביאה שניים עשר ילדים? מי אמר שלא הייתה נפטרת בלידת ילדה השני? מותה הוא גזרת שמיים, בדיוק כפי שנגזר על משפחתך.

אבל חכי ותראי. הוויתור שלה יעמוד לילדיה לעולם. לנצח נצחים.

כי מוויתור לא מפסידים. בטח לא הופעתו כזה״.

״האם מכשפה את?״ לפתע התמלאתי פחד. איני אוהבת מכשפות.

״לא. אישה מבוגרת אני. והספקתי לראות כל כך הרבה, עד שבביטחה אני יכולה לומר לך. שוויתור אינו סתם. זה לא עוד נתינה סתמית. זו נתינה עם משמעות, נתינה עם משקולת. את חושבת שהיה לה קל לוותר? לא. זה קשה. אבל היא עשתה זאת בלב שלם. כשהוויתור מגיע בלב נקי. שלם. אז הוא חזק ויעמוד לדורות אחריו, לישועה״.

״תודה לך״, קדתי מעט. לא ידעתי איך להיפרד ממנה בדרך אחרת. היא כל כך שמחה אותי בתשובתה. ניקתה את ליבי הפצוע מזה שנים. ״אין לך מושג איך הרגעת את ליבי״.

״תאמיני לי, שאני יודעת״.



״מניעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב״.

הכתוב מדבר על נשים וגברים כאחד D:

תסגור.את.הדלת.
מכירים את זה שיוצא לכם להעיר למישהו והוא פשוט לא מיישם?
ואמרתם שוב ושוב.
לא פעם.
לא פעמיים
ולא גלידה אחת או שתיים.
אולי סניף שלם יספיק.
אולי אפילו לא.
וכמה כבר אפשר להגיד?
בזמן האחרון היה לי מקרה
שקניתי לעצמי משהו טעים
ולאחר שבשטח ציבורי הוא כמעט נגמר
החלטתי להחזיר אותו לשטח שלי בטאבו.
לא צריך להגזים ולהחביא
פשוט לשים בטריטוריה המוגדרת.
ואז יום אחד אני באה לקחת מהמשהו הטעים
שנשאר באותו מקום ב ד י ו ק .
באותה פוזה אפילו.
משום מה הוא הוריד במשקל
לא יכול להיות.
הקופסא ריקה.
מישהו אכל את הטעים שלי.
ולא רק שלא טרח לזרוק את הקופסא
אלא החליט להשאיר אותה עומדת על כנה כדי לתעתע
אולי כדי לתת לי עוד תקווה קטנה
לא יודעת מה חשב ה"גנב"
העצבים זרמו לי בכל הורידים
וקול שופר המבשר את בוא המלחמה נשמע:

"את יודעת שהוא עובר תקופה קשה"
- לא איכפת לי זה לא תירוץ!

"זה לא בכוונה"
- החטיף לא קפץ לפה שלו בטעות!
וחוץ מזה - למה לא לשאול? לבקש?

"אולי הוא התבייש או פחד ממך"
- לא זכור לי שנשכתי מישהו מאז המעון וגם זה בספק.

"אבל אולי גם את לפעמים לוקחת משהו בלי לבקש"
-לא לוקחת משהו שאי אפשר להחזיר!

"אפשר להחזיר!"
- אני לא אבקש ועכשיו רציתי ואין לי!

"ואם הוא היה חטוף?"
-

כאן עלתה בי מחשבה
אם הוא היה חטוף?
היית דנה לכף זכות.
למה? כי הוא סובל.
גם ה"גנב" שאותו אני מכירה סובל.
וכנראה היה זקוק למשהו שימתיק לו.
לא צריך להגיע לרמת סבל של חטוף בשביל לוותר.
כי לפעמים לפני שהמוח חושב היד פועלת..
לא.
כאן הוא חשב. וידע. ועשה.
אז מה עוד נשאר?

כאן נזכרתי במקרה שקרה גם הוא בתקופה האחרונה.
"למה אתם לא סוגרים את הדלת עד הסוף?? נכנסים זבובים!!"
כל פעם הדלת נשארת פתוחה ''קצת'' ואז נכנסים זבוב וצריך להלחם להוציא אותו.
איזה אסון.
כמה באמת אפשר להעיר על לסגור את הדלת?
כמה אפשר לסגור אחריכם כל פעם מחדש??
תסגור את הדלת.
אל תטפטף.
תנקה אחריך.
שים את הבגד בתוך סל הכביסה ולא בחוץ. (מוכנה שיצוץ לו חצי שרוול.)
למה זה זרוק על הרצפה ולא בתוך הארון??
למה שוב אכלת מתוך הסיר והחזרת את הכף??
למה שוב אכלת הכל לבד כשיש עוד אנשים בבית??
מה הבעיה להתחשב??
כמה. אפשר. להעיר. כמההה?

ואז.
בחסדי השם עלתה בי מחשבה.
פניתי לזה שהעיר על למה את הדלת לא סוגרים.
אבל גם אתה לא סוגר את הדלת ונכנסים זבובים?
-אני? מה פתאום אני תמיד סוגר!
כן אתה גם לא סוגר את הדלת.
כ-ו-ל-נ-ו לא סוגרים את הדלת.
שאלת כמה אפשר להעיר לבן אדם שיעשה מה שמבקשים ממנו?
כמה פעמים בורא עולם מבקש מאיתנו 'תסגרו את הדלת' ואנחנו לא סוגרים?
כמה פעמים הוא בכבודו ובעצמו צריך 'לקום' לסגור את הדלת שאנחנו השארנו פתוחה?
למה? למה אנחנו לא סוגרים??
יכנסו זבובים! מרעין בישין! צועק לנו אבא.
גם אם זה פתח קטן!
"לפתח חטאת רובץ"
לפחות תסגרו את הרשת!
תאמינו לי.
מספיק זבוב מרדן אחד שיכנס ויטייל לו בהנאה בכל הבית בשביל לטמטם משפחה שלמה.
ועדיין.
אנחנו לא סוגרים את הדלת.
והלוואי וזו באמת היתה רק דלת.
אבל לא.
יש יותר מזה.
לשון הרע. שמירת עיניים. קפדה. רכילות. גזל. קנאה. כעס. ברכה ללא כוונה.
כמה כבר אבא שבשמיים יכול לבקש מאיתנו?

אז ה' ברחמיו ריחם עליי והזכיר לי את זה.
בשביל לדון את אותו 'גנב' לכף זכות.
ולזכות לרגע אחד קטן של 'ארך אפיים'
מאז.
כל פעם שאני רואה שמישהו שוב לא ''סגר את הדלת''
אני משתדלת להזכיר לעצמי כמה דלתות פתוחות אני השארתי.
וכמה ה' בכבודו ובעצמו סוגר אותן.
ואומר לנו שוב. ושוב. ושוב.
בניי.
אהוביי.
בבקשה.
תסגרו את הדלת.

שכר פסיעות |
אפשר שהיה זה יום רביעי ואפשר שיום חמישי, על כל פנים התגלגלו הדברים כך שכבר יצא שעה תשיעית ועדיין הנני עומד בפתחה של עיר והסעתי טרם הופיעה ותורה מה תהא עליה?
תוך שאני עומד תחת העץ שספק צילו ספק שמשו קופחים על פני, נתעמקתי במנהג האנשים להוסיף בסיום דבריהם את המילים 'בעזרת השם', תמהתי די על מחשבותיהם, חלילה אם לא יאמרו כן לא תבא עליהם עזרת השם? והנה נמצאו מפקפקים חלילה באמונה.
עם שאני מהרהר בדברים אלו, נרעד כיסי ונמצאתי בטל ממחשבותי, נפניתי לשוחח עם המתקשר שהוברר כנהג ההסעה שהודיע שאינו חש בטוב ואין באפשרותו להביאני אל מחוז לימודי,
שמתי פני אל תחנת הנוסעים העמוסה, שם המתנתי כמחצית השעה להיווכח שאינני מדייק במיקומי, בלית ברירה חציתי את הדרך מלאת המכוניות, אין לי להטריח את הדברים כדי לשוח על הרגע שבו ישבתי בטח באוטובוס נטול המזגן הדוהר בכביש המשובש למחצה לעבר הצומת הנכונה בה ארד ואמתין לטוב ליבו של אי מי שייקח אותי אל משכן הכולל.
- -
בצומת השוממה נסתפקתי אם לעמוד בשמש העזה או שמא לשבת בספסל המתכת המוצל אך רחוק מעיני הנהגים, לבסוף התיישבתי בדעתי לעמוד במקום החום כי במקום הצל ייתכן שתשקע השמש ועדיין אני יושב ומצפה.
הכביש היה סואן במיוחד, דבר שהסתדר היטב עם העובדה שנוהגי הרכבים לא פסקו מנסיעתם כדי להביאני אל מחוז חפצי, התחלתי מלמד עליהם זכות, שמא חולה בביתם, שמא שכירי יום הם וזמנם נתון לאדוניהם, שמא אנשי צורה הם שעליהם נאמר "פעמים שאתה מתעלם". לפתע נתעקות עיני אל רכב שבו ישב חברי הטוב שלא עצר ללקחני, באותה שעה נתמלאתי עברה על אותם אלו שלא עוזרים לידידיהם בעת הצורך, עד שלחיי הספיקו להאדים, נתקרב הרכב והבחנתי בטעותי, שנהג הרכב לא היה אלא משבעה עממין שלא נאמרו במצוות גמילות חסדים.
בקיצורם של דברים אומר שנלקחתי לבסוף על ידי אוהב תורה ברכבו המסחרי שהיה חבוט ביותר זכר לערבה והיה מרווני בדברי חיזוק, לא שליבי היה פתוח לשוח בדברים, אך מכל מקום טובה עשה עימי ואי אפשר שאינני מכיר בטובתו.
כשהגעתי אל היישוב הוותיק, נפטרתי לשלום מן האיש מסביר הפנים שהפליג להמשך טרחתו, ונמצאתי תוהה על דרכי, בית המדרש עמד בטבורו של הכפר ואני בשולי שוליו, התחלתי מהלך בשבילי הכורכר כשאני מרגיש בחמה שיצאה מנרתיקה, מה אומר לכם, שעה זו שהלכתי בחומו של יום היתה קשה מכולם, זיעה ניגרה ממצחי וזלגה לתוך עיני, עודני מוחה את הזיעה מפני, התחילו בגדי דבקים לגופי וחוזר חלילה.
בסיום דרכי ניבט לעיני בית המדרש המטופח ומכיוון שכך מתחיל אני לדמיין את חוק לימודי יחד עם החברותא. רעש בני אדם ניער אותי ממחשבתי וראיתי את חברי יוצאים מבית המדרש והכרתי בכך שכבר סיימו את לימודיהם והנה ההסעה כבר ממתינה להחזירם.
סידרתי את בגדי מן הדרך ועליתי עימם להסעה המחזירה. לפיכך נמצא יומי מסתכם בשכר פסיעות.

הוא מוריד תריס קשה בינו ובינם,
ויוצא אל הפינות המאירות של העולם.
בלי עיתון, בלי נגן,
צעצועים משאיר בגן.

פושט מעליו הגדרות.
חולץ תיוגים, כותרות.

מתערטל מכל המילים המתפזרות סביבו במהומה.
ובצעד ברור, יורד לטבול באגם הקסם,
של הדממה.