קהילת כתיבה מקצועית

ב"ה

וַתָּעַל שַׁוְעָתָם
מִן הַלַּחַץ
הַמְּכַוֵּץ אֶת נִימֵי הַנֶּפֶשׁ
וּמִן הַטֵּרוּף הָאַכְזָר
הָאוֹחֵז בִּטְפָרָיו
בְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ
אַל תִּגַּע.

וְתַעֵל שַׁוְעָתָם
מִן הַתִּסְכּוּל הַכָּבוּשׁ
הַכָּלוּא בֵּין לֵב לְרֵאָה
וּמִן הנִצּוּל בִּגְנֵבָה
שֶׁמִּתְחַפֵּשׂ לְהֵיטִיב
בִּפְשָׁט מְעֻקָּם
וּמִן אַנְחַת חֹסֶר הַדַּעַת
הַמְּבַקֶּשֶׁת אַךְ מְנוּחָה.

וַתָּעַל שַׁוְעָתָם
עַד אִבּוּד הַדַּעַת
זַעֲקַת הַלִּפְנֵי וְלִפְנִים
וְכִמְעַט שֶׁמַּגִּיעָה הִיא
שַׁוְעַת הַקִמְעָה קִמְעָה .

שלום לכולם!
אני שפרינצה, ובאירוך - שפרינצה'לה.
אני כותבת כאן כי אני צריכה עזרה דחופה.
הבנתי שכאן זה 'קהילת כתיבה מקצועית' אני מקווה שכשמכם כן אתם, ועם כל ה'מקצועיות' שלכם תמצאו לי עצה ופתרון.
טוב, נתחיל להסביר?
הכל התחיל כשקראתי מודעה במקומון, שתוכנה היה כך: "מרגישים כישרון מבוזבז? רוצים לפתח את הכתיבה שלכם? קורס חדשני ב5 שבועות!" מיד הבנתי שאני בפנים. כל מילה מדויקת. הרי ברור שאני כישרון. מאז גיל אפס, כשרק התחלתי לבכות ולשבור מעט חפצים אמא נאמה באוזניי "אין, כישרון את" ונשפה. וכך גם בהמשך, כשחוללתי נפלאות במטבח, כשצבעתי את הקיר בטקסטורה חדשנית ובכלל - בכל מצב. זה המשפט שמייצג אותי.
אבל מה? תמיד ידעתי שאני כישרון, אבל לא ידעתי איזה. ניסיתי לחקור את זה, אבל התשובה היחידה שקיבלתי הייתה "אין, כישרון את." כך שנשארתי עם אותה המסקנה ללא תשובה.
ופתאום, המודעה הזו, הפלא ופלא! פתאום הבנתי! אני כישרון מבוזבז! בטוח שאני מוצלחת בכתיבה. הרי מה זה לכתוב? להמציא סיפורים. לא? מאז גיל אפס המצאתי סיפורים על ברווז ברווזוני, וסיפרתי אותם ללא הפסק (עד שאמא הייתה נרדמת משעמום..) אמרתי לכם שאני מוכשרת? אז זהו, שכל כך התרגשתי מהתאמתי לקורס, ומפטירת שאלת חיי עד שכמעט פצחתי בריקוד.
רק מה, מרוב התרגשות שכחתי להסתכל על המחיר. בערב, שסיפרתי לגרשון, הוא זכר את הפרט השולי הזה, וכשראה את המחיר עיניו נפקחו לרווחה. "לא, שפרינצה'לה. אין סיכוי. המחיר גבוה מידי. מוגזם לחלוטין."
ואני? דמעות זלגו על עייני. אמרתי לו עד כמה שזה חשוב לי, והוא תמה תחת שפמו "שפרינצה, לא ידעתי שאת אוהבת לכתוב.." ואני עניתי לו בהתרגשות "גם אני לא ידעתי עד היום!"
הוא התפלא ושאל "מה קרה היום?"
ואני קפצתי ממקומי והסברתי "היום ראיתי את המודעה!"
הוא לא הבין. "ממודעה מגלים כישרון? כישרון זה מהבורא."
וכך נותרתי חסרת תשובות וללא קורס. ועכשיו, חברי הקהילה הנכבדים - איך אני מסבירה לגרשון עד כמה הקורס בשבילי ככפפה ליד כמכסה לסיר כפרח לגבעול כ.. לא משנה. איך אני מסבירה לו את נחיצות העניין שארשם לקורס הכישרוני שלי??!! אשמח לתשובה דחוף.

נכתב בעקבות מאורעות היום

בס"ד

מזג האויר משטה בי.

רוח סתיוית מנשבת ברחובות,
השמש אוספת קרניה בעצלתיים
ועננים כובשים את השמים.

החזאי הודיע בחשיבות:
"מזג האויר רגיל לעונה"
חייך לעצמו והלך.

הימים הגדולים שלו במקצוע
הם לא אלו שבהם הוא מכריז בפאתוס:
"שלג!" לתרועות המאזינים,
גם לא הימים בהם הוא מזהיר משרב,
למורת רוחם של נופשי בין הזמנים.

עכשיו, ממש עכשיו, אלו רגעיו הגדולים.
עיני העם תלויות בו,
והוא מכריע מדי בוקר בבוקר,
במילים סתומות:
מעונן. (נו?)
חם מהרגיל לעונה. (!)
יתכנו משקעים מקומיים. (?)

אנחנו ממשיכים להתקשר בדבקות
לחזאי הנודע שיח'.
נאנחים בחוסר הבנה, יוצאים למרפסת.
מרחרחים את האויר כגשש מזדקן,
מזהים נכונה ש-
אין לנו מושג.

מתכנסים בצוותא, אבא-אמא טרודים
וחבורת ילדים מפוג'מים בגילאים שונים:
מ"מגפיים חדש!" (בן השנתיים)
ועד ל"מה נעשה"? (בת העשר).

ככה אנחנו מתלבטים, לכאן ולכאן
והנה השעון מורה על השעה שמונה
וכולם מתפזרים במהירות בחדרים
ועוטים את הבגד הראשון שמצאו.

חיבוק ו"יום טוב מותק"
אני מלווה אותם במבט דואג,
מקווה שלבושים בהתאם למדד
העלום.

מצטערת, עשינו את המקסימום.

ולמה, למה נראה לי
שזאת האינדיקציה
לתפקוד האימהי שלי;
למוצלחות שלי;
להיותי חלק אינטגרלי מהחברה,

שעוקבת, נואשת, אחר מזג האויר.

אולי מבחוץ לא רואים

אבל אני הרוס מבפנים;

הגעתי כבר לקצה

לא בטוח שאני עוד רוצה.

אחרי שהרמתי ידיים

אני מרים ידיים למעלה:

לא נשאר לי כלום מלבדך

אל תשאיר אותי פה לבד;

אל תפקיר אותי לגורלי

ליפול עם עצמי ולהתרסק;

ואני סיפרתי עליך לכולם

וצעקתי:

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד



עד מתי תתעלם ממני?

למה תסתיר את פניך ממני?

האם הפעם תשמע אותי?

האם תעשה משהו בשבילי?

רק פעם אחת ודי

לפני שיהיה מאוחר מדי.

רגע לפני שהכל נגמר

רק פסיעה מהתרסקות;

מעיף מבט אחרון

מרים ת'צעקה של החיים

צעקה אחרונה:

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד

על אספלט משעמם ושטוח, מיליון מפגינים אפרוריים יכולים לעמוד.
אבל ככה לא משנים היסטוריה.
מחר, כמו אתמול, ימשיכו המיליון להתהלך על אותו אספלט כהה־עור,
בעוד סכנת הגיוס מרחפת מעל ראשם.

מהפכות עושים האמיצים, אלה שמוכנים לצאת מאזור הנוחות,
לזעוק את מחאתם בעוצמה,
מהנקודה הגבוהה ביותר.
הכי קרוב לכיסא הכבוד שבן אנוש יכול להגיע.
מרחק נגיעה. מרחק נפילה.

המהפכנים עומדים על זרת כף רגל אחת,
על שפיץ אנטנה דקה שתקועה בראש מנוף אימתני.
המהדרים שבהם אף מטפסים לשם עם רגל שבורה.
משפרים סיכויים לעלות ולזעוק גבוה מעל גבוה.

הם צועקים "נמות ולא נתגייס", ומתכוונים לכל מילה.

ולכו תסבירו לזקן הזה, משבית השמחות והאקשן,
שזה עתה גער בבחורים המטפסים,
שמלשבת שפוף על כיסא פלסטיק עם תהילים
לא נמלטים מציפורני המשטרה הצבאית.

נראה אותם, את לובשי המדים הגיבורים,
מטפסים גבוה־גבוה אל ארץ האמיצים,
שאולי בינתיים כבר מימשו את מרחק הנפילה אל הנעלה ביותר
בצעד אחד זעיר ומהיר
אל כיסא הכבוד.

אָמַרְתָּ זֶה בְּסֵדֶר
חִיַּכְתָּ חִיּוּךְ חָצוּי
עִם לֵב,
וְצֶבַע כָּתֹם בַּסְּוֵדֶר
הָלַכְתָּ עִם חָבֵר
לֹא הִרְגַּשְׁתָּ בַּתֶּדֶר

שָׁאַלְתִּי מָה שְׁלוֹמְךָ
בְּלִי לְסַפֵּר שֶׁבָּכִיתִי בַּתְּפִלָּה
עָלֶיךָ, יֶלֶד שֶׁל אִמָּא
מָשַׁכְתָּ כָּתֵף אֲדִישָׁה
וְהָעֵינַיִם בָּרְחוּ אָחוֹרָה
פָּחַדְתָּ לְדַבֵּר אֶת לִבְּךָ

רָצִיתִי, יֶלֶד שֶׁלִּי
לְחַבֵּק אוֹתְךָ חָזָק
לְהִתְקַשֵּׁר
לִשְׁאֹל אֵיפֹה אַתָּה
לָמָּה הָלַכְתָּ רָחוֹק
מָה הָיָה חָסֵר לְךָ

שׁוֹתֶקֶת הַכֹּל
לֹא מְבָרֶרֶת,
לֹא חוֹפֶרֶת
דּוֹאֶגֶת בִּפְנִים,
מְחַיֶּכֶת כְּשֶׁאַתָּה חוֹזֵר
מַצִּיעָה פְּרוּסַת עוּגָה
מַצִּיעָה אַהֲבָה
בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה
תִּפְגֹּשׁ אוֹתָהּ

אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ יֶלֶד
בְּטוּחָה שֶׁתַּחֲזֹר אֵלֵינוּ
אֶל אֱלוֹקִים שֶׁלְּךָ
מְחַכָּה לְחִיּוּךְ נָבוֹךְ
שֶׁתָּבוֹא עִם יֶלֶד מָתוֹק
וּתְסַפֵּר לוֹ,
עַל הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתָ
עַל הָאַבָּא שֶׁאַתָּה.

אשמח לביקורת.
אני בטוחה שיהיו הערות לגבי האורך, אך לא הצלחתי לקצר.
גם ככה במציאות, הסיפור הרבה יותר ארוך...

לַיְלָה אֶחָד, סָמוּךְ לַחֲצוֹת,
הֶחְלִיטָה אִשָּׁה אַחַת נֶחְרָצוֹת,
שֶׁסּוֹף סוֹף הִגִּיעַ זְמַנָּהּ,
הַמְּיֻחָל שֶׁל הַשֵּׁנָה.
בְּצַעַד מִתְרוֹנֵן הִיא פּוֹנָה,
רַק תִּתְלֶה עוֹד מְכוֹנָה,
תְּגַהֵץ שָׁלוֹשׁ חֻלְצוֹת,
וּלְמָחָר תָּכִין קְצִיצוֹת.

רַק חֲצִי שָׁעָה חוֹלֶפֶת,
קַעֲרַת קְצִיצוֹת נִשְׁטֶפֶת,
וּ- לַתָּכְנִית הָעִקָּרִית-
הַפְּגִישָׁה עִם הַכָּרִית!!
אִשָּׁה סְחוּטָה מִטָּה פּוֹגֶשֶׁת,
אַחַר שְׂמִיכָה הִיא מְגַשֶּׁשֶׁת,
עֵינֶיהָ חִישׁ נֶעֱצָמוֹת,
הִיא בְּעוֹלַם הַחֲלוֹמוֹת.

אוֹ כָּךְ קִוְּתָה הִיא לְפָחוֹת-
לְפֶתַע נִשְׁמָעוֹת צְרָחוֹת.
מוֹיְשָׁלֶה הִתְעוֹרֵר,
אֶת יַעְנְקָלֶה הֵעִיר מַהֵר,
וּלְקוֹל הַבֶּכִי הַמַּלְחִיץ,
אַבְרִימׇלֶה גַּם הוּא הֵקִיץ.
מַקְהֵלָה מַמָּשׁ מֻשְׁלֶמֶת,
בַּחֲדַר יְלָדִים פּוֹעֶמֶת.

אִשָּׁה טְרוּטָה כְּבָר לֹא שׁוֹכֶבֶת,
בְּקֹשִׁי אֶת עַצְמָהּ סוֹחֶבֶת,
לַחֲדַר הַיְּלָדִים,
שֶׁנִּפְקְדוּ בִּנְדוּדִים.
לְזֶה מוֹצֵץ, לְזֶה בַּקְבּוּק,
לְזֶה שְׂמִיכָה וְשׁוּב חִבּוּק.
נְשִׁיקָה בְּכָל לֶחִי,
נָדְמוּ לָהֶם קוֹלוֹת הַבֶּכִי.

עַכְשָׁו הִיא כְּבָר מַמָּשׁ סְחוּטָה,
מַהֵר חוֹזֶרֶת לַמִּטָּה.
שׁוּב עֵינַיִם הִיא עוֹצֶמֶת,
הִיא כִּמְעַט-כִּמְעַט נִרְדֶּמֶת---
יַעְנְקָלֶה בַּפֶּתַח עוֹמֵד,
מֵהַחֹשֶׁךְ הוּא פּוֹחֵד...
בַּמִּטָּה הִיא מִצְטַמֶּקֶת,
כָּרִית, שְׂמִיכָה עִם בְּנָהּ חוֹלֶקֶת.

עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לִישֹׁן, וַדַּאי,
עֲיֵפָה הִיא לְמַדַּי...
חֲלוֹם יָפֶה נִצָּב בַּפֶּתַח,
הִיא נִרְדֶּמֶת לָהּ לָבֶטַח.
אַךְ מֶה הָיָה בַּחֲלוֹמָהּ?
קוֹל שֶׁל בֶּכִי בּוֹ נִשְׁמַע,
בְּעֶצֶם, זוֹ בִּכְלָל טָעוּת,
הַבֶּכִי פֹּה, בַּמְּצִיאוּת.

אַבְרֵימׇלֶה בְּקוֹל מַר,
לִבָּהּ הָרַךְ מִיָּד נִכְמָר.
מְנַסָּה בְּכֹה וָכֹה,
אַךְ הוּא מַרְאֶה אֶת רֹב כּוֹחוֹ.
שִׁיר, בַּקְבּוּק, צַעֲצוּעַ,
עֲגָלָה, שְׂמִיכָה, נִעְנוּעַ,
כַּעֲבֹר שְׁעָתַיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ,
עַל כְּתֵפָהּ מַנִּיחַ רֹאשׁ.

עַכְשָׁו סוֹפִית! הִיא מַחֲלִיטָה.
שׁוּב צוֹנַחַת לַמִּטָּה.
הָיָה שָׁוֶה לָהּ לְחַכּוֹת,
כִּי בְּמֶשֶׁךְ עֶשְׂרִים דַּקּוֹת!
יְשֵׁנָה מַמָּשׁ רָצוּף,
לֹא מַפְצִיעַ שׁוּם פַּרְצוּף,
לְהַפְרִיעַ אוֹתָהּ מִשְּׁנָתָהּ,
לְהָקִים אוֹתָהּ מֵהַמִּטָּה.

וּמִיָּד בְּסִיּוּמָן,
מוֹיְשָׁלֶה הַחֶבְרֶהמָן,
עִם הַתַּרְנְגוֹל נֵעוֹר,
וּמַכְרִיז- הִגִּיעַ אוֹר!
מִיָּד כָּל הָאַחִים מְקִיצִים,
אֶל אִמָּם אָצִים רָצִים,
לִגְדֹּעַ שֵׁנָה בְּאִבָּהּ,
כִּי הִנֵּה בֹּקֶר, בֹּקֶר בָּא!

אִשָּׁה עֲיֵפָה מַשְׁלִימָה,
מִיָּד מִתְגַּיֶּסֶת לַמְּשִׂימָה.
מִתְנַחֶמֶת שֶׁקָּפֶה,
וַדַּאי יָעִיר אוֹתָהּ יָפֶה,
רַק קֹדֶם תּוֹצִיא בְּגָדִים,
וְתַלְבִּישׁ תַּ'יְלָדִים,
וְתָכִין כְּרִיכִים,
וְתַחְתֹּךְ תַּפּוּחִים,
וְתִשְׁלַח אֶת הָעֵדֶר,
וּתְסַדֵּר אֶת הַחֶדֶר,
וְתַחְטֹף אֶת הַתִּיק,
וְאוֹטוֹבּוּס תַּסְפִּיק,
וְתִשְׁקַע בָּעֲבוֹדָה
וְ...

ככה נראית גאולה / ת.מ.


תָּהִיתִי לִי,
עַל גְּאֻלָּה.

עַל אֵיךְ,
מְבַשְּׂרִים אוֹתָהּ כְּשֶׁעַם
עוֹד לֹא נִגְאַל,
כְּשֶׁ
עוֹדֶנִּי שְׁבוּיָה,
מִתְלַכְלֶכֶת בַּעֲפַר לִבִּי הַפָּצוּעַ,
בְּנַפְשִׁי הַמְּדַמֶּמֶת מָוֶת.

תָּהִיתִי לִי עַל,
גְּאֻלָּה.
זֹאת שֶׁהֵנִיפוּ בַּדְּגָלִים,
צִבְעוֹ בְּצָהֹב זוֹרֵחַ,
אָמְרוּ:
סוֹפְסוֹף.

תָּהִיתִי לִי.

שָׁאַלְתִּי:
אֵיפֹה גְּאֻלָּה שֶׁהִכְרִיזוּ.

בְּעֵצִים,
בַּרְזִלִּים שֶׁחֲבוּקִים בִּי.

יָצָאתִי לִרְאוֹת אוֹתָהּ, תָּגְאֻלָּה.

יָצָאתִי אֶל עַם;
נִדְחַפְתִּי בְּשַׁיֶּרֶת רוֹקְדִים,
בַּאֲנָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ מֵהַשֶּׁבִי,
גּוּפוֹת.

חִפַּשְׂתִּי שָׁם תׇּלֵב שֶׁלִּי.
וְהַנֶּפֶשׁ,
הֵם לֹא הָיוּ שָׁם.
לֹא בִּכְלָל.

אָמַרְתִּי:
אִם כָּךְ נִרְאֵית גְּאֻלָּה, אֱלוֹקִים
אִם כָּךְ הִיא נִרְאֵית.
אֱמֹר נָא,
וְאֵדַע
מַהִי גָּלוּת.

ב''ה.

אֵין בִּי פִּסַּה אַחַת בּוֹדְדָה
שֶׁאֵין אֲנִי כּוֹבֵל אוֹתָהּ
תַּחַת הָאֲנִי שֶׁבִּי.

וְכָל פִּסָּה שֶׁבִּי
מְשֻׁעְבֶּדֶת אֵלָיו
לְלֹא יְכֹלֶת נוּעַ
אֶל חֹפֶשׁ הַמַּחֲשָׁבָה.

אֵין בִּי פִּסָּה אַחַת
שֶׁמַּצְלִיחָה לִרְאוֹת
מֵעֵבֶר לְהָרֵי אֲרָרָט,
לִרְאוֹת מִבַּעֲדָם אֶת הָאַחֵר.

וְהָאֱמֶת שֶׁבִּי
יוֹשֶׁבֶת בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה —
כְּבוּלָה וַאֲזוּקָה.

וְהַנְּבוּאָה מִמֶּנִּי וָהָלְאָה.

וַאֲנִי מְתָאֵר בְּאָזְנֵי עַצְמִי
כִּי טוֹב אֲנִי,
וְאִישׁ לֹא כָּשֵׁר בְּעֵינַי בָּעֵת הַהִיא.

וְרַק אֲנִי וְהַבּוֹרֵא,
אֲנִי וְהַמַּלְאָכִים,
אֲנִי וְהַצַּדִּיקִים
שָׁרִים.
וַאֲנִי מְהֻלָּל
בְּתִשְׁבָּחוֹת עַצְמִי.
וַאֲנִי הוּא זֶה
שֶׁמּוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה לָאָרֶץ.

הַאִם אֶזְכֶּה
וְלוּ פַּעַם אַחַת בְּחַיַּי
לְהַקְשִׁיב לַקּוֹל הָאוֹמֵר:
"עֲשֵׂה לְךָ רַב"

עָשָׂה לְךָ מִישֶׁהוּ מֵרָחוֹק
שֶׁיָּחֹן אוֹתְךָ.

אחד בלי שם

קוראים לו בשם. אבל הוא לא ממש מעניין אותו.

הוא מעדיף שתקראו לו פלוני.

תשאלו למה?!

כי ככה הוא מרגיש.
פלוני. אלמוני. עלום. נעלם. חסר יציבות.

הבוקר עבר עליו כרגיל, 'על הפנים'. הוא קם ב11:00, אלא מה? הרי עולם כמנהגו נוהג – והוא אינו חורג ממנחת יומו.

כשהגיע לבית מדרש הסתכלו עליו כולם מלמעלה למטה, חלקם בביקורת חלקם ברחמים. וכמובן, בל נשכח חלילה – יש את האלה ש'ברמה שלו'. הסוג ההוא של החבר'ה שבסוף כל סדר פיהם מלא כנופת צופים בחדשות יום האתמול, ואם לא נגזים, אזיי שמהשעה האחרונה.

כיאה לנגערי המשגיח. הרי אתה אחד משלהם, שכחת?!

הגמרא נפתחת. הוא לא זוכר שידיו הם אלו שפעלו באינסטינקט אוטומטי. זה פשוט קרה. עיניו רצות בין השורות, החברותא מתנועע בחשק, מטפיח את ידו על שכם הסטנדר בהתלהבות, מעורר אותו בו זמנית מריחוף נוסף לחייזרים הגשמיים שאחזוהו לפתע.

איכשהו הוא מוצא את עצמו בחוץ, נושם אוויר.

מה בסך הכל ביקש. קצת חופש. הנפש שלו צמאה למרווח נשימה.

חש את הקירות סוגרים עליו, אותיות הקודש וקולו המתנגן של המגיד שיעור מתערבלים במוחו לכדי עיסה אחת, בוצנית.

אטומה.

אז הוא בורח.

הוא רץ אל בין האנשים, הרחוב הומה. הרעש הזה של ההמולה, התאוצה, עושה לו טוב לנשמה. מה, אסור?!

הוא בן אדם!

גם אלה שנועדו לגדולות בפי יודעי כל וגם חורצי לשון – מגיע להם ספייס. מקום משלהם. לא רק נעיצות עיניים בלתי פוסקות וצפיות בשמיים.

כל שהוא חש מרוחו של המשגיח המרחפת מעליו תדיר זה 'כישרון כישלון'. אסור לו ואסור לו ואסור לו.

גם בבית המצב לא-מי-יודע-מה. אבא מאוכזב, ואמא שותקת. הוא לא צריך מילים. מספיקות לו זוג עיניים כבויות, וניצוץ כאב מחודש. לחשושים מאחרי גבו כביכול הוא חירש. הליכה על קצות האצבעות, וכעסים בלתי מוצדקים על שאר ילדי הבית.

והוא יודע שהם לא אשמים.
אבל גם הוא לא.

הוא רק רוצה הבנה, הכלה. מעט יותר קרבה. אמפתיה שממנה לא טעם מעולם.

התחושה הזו שאין לו לאן לחזור ויקבלו אותו באהבה כמו שהוא, ינסו לעזור לו בכנות, מאיימת לרסק אותו נפשית. את הלב היא כבר כרסמה מכל כיוון שרק ניתנה לה. נותר ממנו שבר עצמות.

והנה הוא הגיע למקומו.

הים גדול, רחב. כאן הוא אוהב להתבודד, לצעוק לאבא שבשמים גם מבלי לדבר. פשוט להסתכל על הגלים ולנפץ בהם מחשבותיו אחת אחת. סתירה ועוד קושייה – תוספות ואונקלוס. כל אלה מתגלמים בעיניו כעת כרחוקים מאד, בלתי נגישים.

וזה עושה לו טוב.

אבל הלב נצבט. המצפון לוחש לו ברכות דוקרנית, כי הדרך בה הוא רוצה לילך בה – אינה הדרך הסלולה.

הנכונה.

אז הוא משעין ראשו על החול, שוקע. נמאס לו. גופו רפוי, ודמעותיו כבר אינן שואלות לרשותו. הן רק מבקשות מאבא בשקט-בשקט שימציא לו את המקום בו ינוח באמת, שלווה ורוגע יהיו נחלתו. היכן שאין מבטי לעג, רחמים. קרבה חנפנית ושקרנית.

האם הוזה הוא, או שכלל לא קיימת כזו פלנטה?!

ב''ה

בְּאֶחָד הָרְחוֹבוֹת,

יֶלֶד אֶחָד

קָטָן

אָמַר קַדִּישׁ.

וּבָרְחוֹב הַשֵּׁנִי

עָמְדוּ אֲנָשִׁים וְשָׁרוּ.



בְּפִנַּת הָרְחוֹב –

קוֹל יְלָלָה דַּקָּה,

וּבַבַּיִת מִמּוּל

נֶעֶשְׂתָה הַבַּת כַּלָּה.

וְתֵהוֹם הָעִיר,

וְתָגֵל הַמִּשְׁפָּחָה.



אִישׁ אֶחָד

בְּצַד הַמִּדְרָכָה

אִבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ

בִּשְׁנִיָּה.

וּבַסִּמְטָה הַסְּמוּכָה

הִתְלוֹנֵן קוֹנֶה

שֶׁחָסֵר בַּדָּג תַּבְלִין,

וְהֵיכָן הַלַּחְמָנִיָּה?



אֵיזֶה אִישׁ מוּזָר הוּא זֶה –

בֶּן הָאַלְפַּיִם,

שֶׁנֶּחְבַּט בְּיָדוֹ הָאַחַת

וְצוֹהֵל בְּזוֹ הָאַחֶרֶת.

שֶׁמֻּכֶּה בְּעֵינוֹ

וְחָדֵל לִרְאוֹת,

וּבַשְּׁנִיָּה – חִיּוּךְ.



נֶחְבָּט בְּאָזְנוֹ

וּכְבָר אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ,

וּבְזוֹ שֶׁכְּנֶגְדָּהּ

מַטֶּה אָזְנוֹ אֶל הָרִנָּה.



מֻכֶּה עַד זוֹב דָּם –

אַךְ מְמָאֵן לִפֹּל,

וְהוּא הוֹלֵךְ

בַּמֶּה שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנּוּ,

וְשָׁר בַּחֲצִי פִּיו,

שִׁיר שֶׁאֵין בּוֹ שִׂמְחָה –

שֶׁאֵין בָּהּ עֶצֶב.

וְאֵין בּוֹ עֶצֶב –

שֶׁאֵין בּוֹ שִׂמְחָה.



הֵחֵלּוּ בָּנָיו.

הֵם בּוֹכִים,

וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק.

וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא

גַּם בּוֹכֶה וְגַם שׂוֹחֵק.



וְהָיָה הַבַּיִת נֶחֱרַב

וְשׁוּב נִבְנָה.



נֶחֱרַב

וְשׁוּב נִבְנָה –

בִּנְיַן עוֹלָם.

השארתי אותו ללא השגחה לכמה שניות בודדות. ההתרגשות למראהו של שלוימה ידידי הותיק השכיחה ממני את האחריות.
"מה שלומך? מה לומד? פגשתי את השווער שלך לאחרונה"- השלמנו פערים במהירות. הסתובבתי לשניה, זרקתי מבט וקפאתי: הוא לא היה שם.
מרחק כמה מטרים, ראיתי גבר אוחז בו, חותר ליציאה.
צרחתי. הצליל המבועת שלי נבלע, איש מלבדי לא שמע אותו. שלוימה נעלם ושדה הראיה שלי נמלא לבושי שחורים.
התעשתתי, ניסיתי לרוץ אחריו, אך אחד מהם מחץ את ידי לשלו וזעק משפט קצר. לא שמעתי, כמובן. כתפי התעגלו באבל, תחושת אשמה שאשא כל חיי: לא הייתי שם להגן עליו.
ראיתי את אותו גבר מתקרב ליצחֶק שעיין בספרון כלשהו, שניה אח"כ הוא נשא את ראשו: "מה- נתי!"
לבוש שחורים מיהר אליו, לחץ את ידיו בעוצמה ולחש באזניו דבר מה שגרם לו להשתתק בהשלמה. לא אשכח את המבט שראיתי בעיניו.
החוטף המשיך בדרכו ליציאה והספיק להניח בעגלה גם את שאר בשרו של אברך צעיר שהתעסק ארוכות בפלאפון, עיוור למתרחש.

נעורתי פתאום מקפאוני, במאמץ אדירים שלפתי את ידי מאחיזתו הכואבת של הגברתן השחור ומיהרתי אחר החוטף.
פילסתי את דרכי בדחיפות בינות למאות הבבואות הזהות.
הגעתי עד אליו, הנחתי יד נחושה על כתפו.
"שב, גבר", קולו של המלצר גבר ללא קושי על התזמורת, "עוד מעט נביא קינוח".

בג'ונגל יש חוקים,
חוקי הג'ונגל.

שם, בתוככי יערות עד ללא שמש, ברור שהחיות החזקות שולטות, יש להן שליטה ומרחבי מחיה שהם רק שלהן.
שם החזקים שולטים.
נלחמים על עוד מקום לשלוט ולהיאחז.
וזה המצב הנוח, הרגיל.

בג'ונגל ברור שאם את חיה חלשה - אין לך מקום.
ברור שכל מי שחזק - גובר.
ולא משנה אם מזג האוויר חם או קר, אין דרך להילחם בטבע.

שם, במקום היפה הזה, אין מחשבה.
אין רצון אחר מלבד לשרוד.
אין נדיבות או תחושת חמלה.
אין דרישה לצדק.

יש אינסטינקטים.
יש טבע,
יש חיים.

אין גשמים
ואין שמש מאירה.

*

אנחנו לא בג'ונגל.
אנחנו בני אדם.
עם ערכים, מוסר, רצון טוב.

כבני אדם - מצופה מאיתנו לא להיות חיות הג'ונגל.
מצופה מאיתנו להיות מלכותיים.
להביט על הזולת.
לסייע איפה שצריך.
במה שאפשר.

לא לדהור ביום יום של חוקים בהם החזק שורד -
כי זה הטבע.

זה לא הטבע, אלא טבעו של מבול,
ואנו רוצים להיות בתיבה,
להכניס את החיות לתוך סדר.

כך שאם אתה חזק,
כי זה המתנה שקיבלת,
תחזור אחורה,
לימים בהם היית חלש.
תקשיב לאלו שאין להם את מה שיש לך.

תנסה לנסח חוקים אחרים,
שהם אינם חוקי ג'ונגל.

תצא מהתיבה,
אתה וכל אשר לך,
אל תבכה מהחורבן של חוקי הג'ונגל.
אל תשתה יין כדי לברוח.

פשוט
תנסה לבנות עולם טוב.
עולם חדש.
זה לא קשה.

זה אתה - האדם, שבסך הכל חוזר למי שהוא באמת.
והאדם אינו חיית טרף שחייבת שליטה.

ובעולם,
בו חוקי הג'ונגל
נשארים בג'ונגל,
האדם נזכר
שיש לו חובות בעולמו,
והחובות הרי הן זכויותיו.

החובות הן יהלומים, הן אושר.
עזרה לזולת,
רצון טוב, תרומה למי שצריך
במה שאפשר
סתם ככה כי יש נשמה שרוצה לחיות
להיות, לתרום, לחוש אושר.

והתרומה -
היא לא כדי לקבל,
אלא היא
סתם כך,
אדם שנדבנו ליבו.

זה אדם שמבין שחובתו בעולמו
לצאת מהג'ונגל, מהטבע החייתי,
ולחפש לעשות טוב
שם טוב משמן טוב.

אם אתם חושבים שהכותרת 'המשרד לשידוכים בכפייה' מצחיקה, אז נכון, אתם צודקים, זה באמת התחיל מבדיחה של החברותא שלי,

אבל לתדהמתי הדבר הפך למציאותי מאד, עד להחריד, ואז זה כבר לא היה מצחיק בכלל.

אז נתחיל מההתחלה, קוראים לי אברהמי.

הייתי בחור בישיבה חרדית הנחשבת לאחת מהמובילות בעולם התורה,

בחור מבריק שנחשב להבטחה גדולה... 'אשרי יולדתו'.

רק מה, כשהגעתי לפרק האיש מקדש החלו ה'עיכובים' וכך אני רואה את עצמי חולף על גיל 26 צולח את ה-30 מדלג על 32 וגולש במהירות לכוון ה-34.

שלוש שנים קודם לכן כשהגעתי לסביבות גיל 31 אחרי שכל החברים שלי התחתנו ונשארתי האלטֶר בּוֹחֵר (הבחור המבוגר) האחרון, מהקיבוץ שלי הרגשתי שאני חייב להחליף את הסביבה ובחרתי בכולל הסמוך לביתי, שם הכרתי את החברותא שמואל יוכפז, אברך, בן תורה אמיתי ומֵענטש בלתי שגרתי.

הוא לא הטריד אותי בנושא השידוכים, לא דבר אליי בביקורתיות

ולא ניסה לדחוף לי דברים לא מתאימים.

אבל כשהוא כן התעניין, זה הגיע ממקום אכפתי ואמיתי ובלי 'חפירות' מיותרות.

כל זה היה נכון עד ליום הולדתי ה 34 .

מזל טוב אברהמי, קידם אותי החברותא במאור פנים, "תודה," עניתי לו ביבושת, מעדיף להתעלם מציון היום ה'חשוב' כדי שלא לעורר את הנושא הכאוב.

אבל החברותא שלי לא חשב כך, משהו בי בהשלמה שלי עם המצב, עורר אותו לשנות אסטרטגיה...

"תגיד, עם כמה בחורות נפגשת עד היום?".. הופתעתי מהשאלה.. השתהיתי כמה שניות ועניתי בסביבות 130, התשובה הממה אותו הוא לא ציפה למספר הזה, הסברתי לו, "תראה, נכון שזה נשמע המון, אבל אני נחשב לבחור מצוין ממשפחה מיוחסת, וזה אומר שהייתי בחור מבוקש, התחלתי להיפגש מגיל 23 וקבלתי הרבה מאד הצעות מכל מיני כיוונים, עם השנים זה הלך ופחת אבל במשך 11 שנה אני בוודאי נפגשתי עם לא פחות מ- 130 בחורות."

"אתה צודק." הוא עונה לי, "במחשבה שנייה זה בהחלט הגיוני, אבל אתה יודע מה באמת מדהים אותי בסיפור הזה?...

איך זה יכול להיות?... איך זה יכול להיות? שמבין 130 בחורות שמהצד של הבחורה ביררו עליך טוב, טוב

ומהצד שלך, זה ברור שאמא שלך 'הפכה כל אבן' לפני שנתנה לך אישור להיפגש, ובסך הכל, שני הצדדים ראו שזה מתאים ושיש סיכוי טוב לחתונה

אז פשוט תגיד לי איך זה יכול להיות ש 130 פעם כולם טעו ורק אתה ראית מה שאף אחד לא ראה?!"

מייד אמרתי לו שהיו כמה בחורות ש'הורידו' אותי כבר בפגישה הראשונה או השנייה .."6 בערך" אבל הוא לא הרפה...

"או קיי אברהמי, אז איך זה יכול להיות, ש- 124 פעמים כולם טועים ורק אתה צודק??

התגובה המיידית שלי בד"כ לשאלות האלה הייתה קרירה ומתעלמת

מזמן לימדתי את כולם שאני לא משתף פעולה בנושא הזה

אבל יוכפז, הוא לא כמו אחרים, אמנם במילים שלו הייתה תוכחה, אבל המבט שלו הקרין רק אהבה וחמלה ואני החלטתי לשתף איתו פעולה, הסברתי לו באריכות איך יכול להיות כזה דבר, נתתי לו שש שבע דוגמאות ופרטתי לו את הסיבה לחוסר ההתאמה בכל אחת מהן, הוא הנהן בראשו.

המשכנו בלימוד.

למחרת שוב על ההתחלה יוכפז פונה אליי בדרמטיות ושואל:

"תגיד, אם מישהו היה אומר לך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שמעכשיו והלאה לא מציעים לך יותר בחורות עד יום מותך ושאתה חייב לבחור! אחת מה-124שכבר נפגשת איתן במי היית בוחר?"

זו הייתה שאלה מכשילה, נבוכתי, לאחר מס' רגעים התעשתי.

"תראה" אמרתי לו "אולי יש איזה אפשרות רחוקה שיכולתי להתפשר על אחת מהן... אולי.. אבל תבין אותי, להתפשר על האישה שאתה מתחתן איתה זה אומר להתפשר גם על הילדים שלך על רמת וסגנון החיים שלך ובעצם להתפשר על האידיש קייט של כל החיים שלך!

ואין שום סיבה שלא לתת אמון בקב"ה שיכול להביא לך את הבחורה שבאמת באמת מתאימה לך, ואני מאמין בו!"

כך סיימתי בדרמטיות, מקווה שדברי ההחלטיים עושים את הרושם הדרוש.

הוא לא ענה לי, המשכנו בלימוד.

למחרת הוא המשיך.. "תראה אותך!... כבר יש לך כמה שערות לבנות!

מייד פרצתי בצחוק.. הוא לא ידע אבל מגיל 30 אני בודק את עצמי מדי פעם במראה והבקר בדיוק הסתכלתי ולא מצאתי אף לא שערה לבנה אחת.

אמרתי לו תבדוק בזכוכית מגדלת ותקבל 10 שקל על כל שערה לבנה שתמצא

הוא חייך המשכנו בלימוד.

למחרת מייד כשהגעתי הוא הסתכל אליי בחיוך רחב ואמר:

"תראה, דברתי עם הראש כולל והחלטנו לפתוח משרד לשידוכים, אבל לא משרד רגיל אלא משרד לשידוכים בכפייה שמיועד לבחורים כמוך ולעוד כל מיני מעוכבים למיניהם.

חייכתי, כבר התרגלתי לחוש ההומור הבריא של החברותא שלי, התיישבתי מולו והקשבתי, מעניין מה הפעם?

יוכפז המשיך "אני והראש כולל מבררים על שלוש בחורות בשבילך, שלוש ולא יותר ואחרי שאנחנו מוודאים ששלשתן מתאימות לך מכל הכיוונים, כל מה שנותר לך הוא להיפגש ולהתחתן עם הראשונה מהן שתמצא חן בעינך."

כמובן ששאלתי, "ואם אף אחת מהן לא תתאים לי, מה עושים?"

"או, זו בדיוק הנקודה!" הוא ענה לי "אין לך אופציה כזו, זו בדיוק המשמעות של משרד לשידוכים בכפייה!" "חה חה חה" צחקתי, למה, מה תעשו לי אם לא אתחתן עם אחת מהן?"

"או! לשאלה הזו, חיכיתי! אתה תפקיד בידינו מראש סכום של 100 אלף ₪ ואז.. אם תואיל בטובך ותתחתן עם אחת מהן הכסף הזה יינתן לך לצרכי החתונה ואם ח"ו לאו , הכסף הזה מייד מועבר לארגון הכנסת כלה."

"חה חה חה יפה, צחקתי, רעיון יפה מאד אבל אני לא נכנס להימור הזה.."

יוכפז הסתכל אליי בעיניו החכמות ואמר

אברהמי 34! אתה כבר בן 34! מתי תתחתן? מתי יהיו לך ילדים?.. מתי תכניס אותם לת"ת? לישיבה? לסמינר? לחופה? תגיד לי אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק, זקן בן שבעים.

עניתי לו "יוכפז! נראה לי שהתבלבלת, אני לא בן שישים וארבע... אני בסך הכל בן שלושים וארבע.

כאן הסתיימה השיחה.. המשכנו ללמוד..



אבל מה שלא ידעתי הוא, שממש באותם הרגעים נכנס לחיי במלא הכוח המשרד לשידוכים בכפייה.

לא, לא המשרד המדומיין של החברותא שלי אלא משרד אחר חזק ואגרסיבי פי כמה וכמה.

שבוע אחרי יום ההולדת שלי התחלתי להרגיש תחושות מוזרות בגופי חולשה שהלכה וגברה וכאבי ראש, אחר כך הופיעו כאבים בכל חלקי הגוף מלווים בחום. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת וגם אמא סברה שזו רק שפעת חזקה במיוחד שאוטוטו חולפת אבל ההחמרה בכאבים שריתקה אותי למיטה וכמעט הפכה אותי משותק.. הכריחה אותנו לפתוח בסדרת בדיקות מפרכת שבסופה הודיעו לי שיש לי את 'המחלה'... סרטן ליפומה של תאי ה-טי, סרטן נדיר וקשה לאבחון...

את ההודעה קיבלתי כשכבר הייתי מאושפז בבית החולים, בתוך כמה שעות מההודעה הפנו אותי בדחיפות לטיפול הכימותרפי הראשון, ואז

חדרה להכרתי המציאות החדשה... הרגשתי איך תהום ענקית נפערת מתחת לרגליי ואני נופל ונופל לתוכה ללא כל יכולת לעצור, כל הבטחון עם ארשת החשיבות העצמית שהיו לי, נשברו והתרסקו לרסיסיי רסיסים...

הרגשתי רק שחור ושחור.

אחרי הטיפול שכוב בתוך מיטת האשפוז לא רציתי לדבר עם אף אחד בקשתי שישאירו אותי לבד, הסתגרתי בתוך עצמי התחלתי לשוטט במחשבות ואז קלטתי איך ברגע אחד בתסריט שרק הקב"ה יכול ליצור... כל התוכחות שהתריע החברותא יוכפז בפניי, מתגשמים למציאות מיידית ואכזרית.

"אברהמי מתי תתחתן?" "מתי יהיו לך ילדים?"

"מה יקרה אם יאמרו לך שעד יום מותך לא יציעו לך אף בחורה אחרת!..."

תראה יש לך שערות לבנות!..." חשתי צמרמורת כשנזכרתי במשפט הזה, עבר יותר מחודש מאז שהוא נאמר ולא התבוננתי במראה...שלפתי את המראה מתיק התפילין המונח ליד מיטתי, התבוננתי...

שורות שורות... של שערות לבנות בצבצו להן בצדעי ראשי, נרעדתי "הרי אני כבן 70 שנה" נזכרתי מייד באמרה המפורסמת של רבי אלעזר בן עזריה ואחריה במשפט של יוכפז, "אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק זקן בן שבעים?!!

אבל כל זה היה רק הקדמה, הקדמה לתובנה שלפתע הכתה בי במלא תוקפה תובנה ששלחה אלומת אור אל תוככי נפשי בעוצמה שלא יכולתי לשאת.. יוכפז שאל אותי עם איזה בחורה מכל אלה שכבר נפגשת היית מתחתן? ואני התחמקתי מלומר לו את האמת אבל כן, הייתה אחת כזו... קראו לה מיכל נפגשתי איתה לפני כשנה, מה שהרגשתי כלפיה לא הרגשתי מעולם כלפי אף משודכת.

זה היה בעיצומה של הפגישה החמישית כשהיה ברור לשנינו שאנחנו הולכים לסגור ואז תוך כדי דיבורים מנושא לנושא, אמרתי שהכסף שמגיע מ 2 הצדדים יאפשר לנו בע"ה לקנות דירה על הנייר באחת מערי הפריפריה, אבל התגובה שלה הייתה.. "אתה מתכון הכסף שמגיע רק מהצד שלכם, לא? "לא!" עניתי.. "אביך התחייב ל 300 אלף שקל" , היא מייד פרצה בצחוק, צחוק כזה שלא הייתי צריך יותר הסברים" היא חשה במבוכתי ומייד אמרה, "נו, זו הסיבה שלמרות גילי הצעיר יחסית (25) אני מסכימה להיפגש גם עם בחורים מבוגרים.

בבית שלנו יש בקושי כסף בשביל חיי היום יום, השדכנית לא אמרה לכם?"

לא! עניתי...ושאלתי, "השדכנית לא אמרה לכם שהצד שלנו דורש השתתפות ברכישת דירה?"...שנינו השתוממנו, כנראה שנפלה פה טעות של אסתר השדכנית? היינו נבוכים, ניסיתי לומר לה ש.. "אולי אבא שלך ייקח הלוואה מאיזה גמ"ח אני יכול להמליץ על.." אבל מיכל סימנה לי שלא להמשיך

הבטתי בה, עינייה היו מצועפות היא אמרה

"הלואי שאבא יוכל להחזיר רק חצי מהסכומים שהוא כבר לווה" היא כמעט פרצה בבכי, הפגישה הסתיימה.

חזרתי הביתה בלב כבד ולבטים קשים, כשנכנסתי אימי הבחינה באכזבה שבעיניי... סיפרתי לה, היא אמרה "לא השקענו בך כל השנים האלה כדי שבסוף תהיה קופאי באיזה סופרמרקט!" ידעתי, זה נגמר.

אימי לא התמהמה, בירור קטן הוכיח שהשדכנית אסתר טועה מידי פעם 'טעויות' כאלה ולפעמים זה מצליח לה, אמי בקשה ממנה שיותר לא תציע לנו הצעות אחרות, שלא תהיינה עוד 'טעויות' מעין אלה.

וכך שוכב לבדי בחדר בבית החולים הבנתי שבמו ידיי אמרתי לא, לשידוך שלי אטמתי את אזני מלשמוע את הבת קול שהכריזה בקול כל כך ברור "מיכל בת פלוני לאברהמי"

ועכשיו חיי תלויים על בלימה וכנראה שהולכים להסתיים כשאני צעיר לימים ללא אישה, ללא ילדים.

התובנה הזו הכתה בי ללא רחמים אז הבנתי... מידת הדין פגעה בנו

ופרץ דמעות בלתי נשלט זלג מעיני...

אחרי שנרגעתי מעט קראתי בקול לאבא שידעתי שיושב מחוץ לחדר במסדרון אבא, תביא לי מהר ניירות וכלי כתיבה".. אבי לא הבין בשביל מה, אבל בתוך מס' רגעים משענת המיטה היתה מורמת ואני למרות הקושי התחלתי לכתוב מכתב שנבע מדם ליבי מכתב התנצלות ארוך ומפורט לבחורה שהייתה אמורה להיות אשתי...

בקשתי מאבא שיעביר את זה לבחורה באמצעות השדכנית "ו..אבא! אני רוצה שתקרא את זה קודם, וגם שהשדכנית תקרא את זה"

אבי הנהן בהבנה ויצא לדרך... אני לא הייתי רגוע עד שאבא חזר אליי למחרת ואישר בפניי שהמכתב הגיע אל מיכל "קצת רטוב, קצת רטוב מהדמעות שלך ושלי וגם של השדכנית."

נרגעתי...

שבועיים לאחר מכן כאשר התברר שהטיפולים הכימותרפיים לא עוזרים החליטו הרופאים לעבור לנוסחה אלימה יותר של טיפולים כימיים.

אבל דוקא אז התרחש הבלתי יאמן.

אני זוכר את עצמי שוכב במיטה כמעט משותק אפוף מתרופות ומסמי הרגעה כשלפתע החלו לזרום לחדרי משלחות משלחות, הרופאים הבכירים ביותר של בית החולים ומנהלי מחלקות ואז אני שומע לראשונה את מילת הקסם 'קיקוצ'י' ועוד בטרם אני מצליח להבין על מה ההתרחשות, אני שומע הוראה מפורשת של מנהל האונקולוגית "תפסיקו את כל הטיפולים ותעבירו אותו למחלקה פנימית."

לא הבנתי מה קורה, אולי בעצם אני מת, הרהרתי, אבל אז פתאום נבטה אליי דמותו של אבי ואני לא זוכר בחיים מתי הוא היה כל כך מרוגש ושמח... הייתי בטוח שנשתבשה עליו ועל עוד כמה אנשים שם דעתם.

"אברהימי אתה שומע אותי? זה היה אבחון שגוי! אתה שומע, אין לך סרטן יש לך מחלה אחרת בשם, קיקוצ'י!" (מחלה דלקתית הנקראת ע"ש הרופא היפני שאבחן אותה לראשונה) קיקוצ'י?! זה היה נשמע לי יותר כמו בדיחה אבל האמת, לא היה איכפת לי איך קוראים לזה, אני פשוט הבנתי שמי שכתב לי את התסריט הכל כך נורא שנקלעתי אליו משנה עכשיו את העלילה.

היה זה אבא שבמקביל לברכות שדאג שאקבל מגדולי הדור, פנה אל הרב מני שיפר מארגון 'הגנה לחולה' שסיפר לו על תקדים 'פרישר-גוטמן' כלומר מקרה שהתפרסם בארץ על אמן ישראלי מפורסם שבשנת תשע"ו חלה בדיוק ב'מחלה' שלי ואחרי תקופה גילו שזה היה אבחון שגוי ושהוא למעשה חולה במחלה נדירה ביותר בשם קיקוצ'י מחלה שהתסמינים שלה זהים כמעט ל'סרטן' שהיה לי, אבל זו מחלה קלה בהרבה.. שבדרך כלל חולפת מאליה!!!

בתיווכו של שיפר נלקחו מס' מבחנות דם לבדיקות נוספות ספציפיות שעל ידן התברר שגם אצלי נעשתה הטעות הזו.

בתוך פחות משבוע חזרתי הביתה.

אחר כך הייתי צריך להתאושש מהכימותרפיה לא פחות מאשר מהקיקוצ'י עצמו אבל ברוך השם, מצבי הלך והשתפר במהירות.

אחרי כחודשיים למרות שעוד הייתי חלש הרגשתי שאני יכול כבר לחזור לכולל לחברותא עם הרב יוכפז.

בערב סיפרתי זאת להורי, הם היו ישובים במטבח, אבי הסתכל לכוון אימי וקיבל אישור.

הוא פנה אליי ואמר "תראה אברהמי קיבלנו אתמול טלפון מאסתר השדכנית."

ליבי החל להלום בחוזקה...

אימי המשיכה אותו "היא רוצה לחזור על ה'טעות' שהיא עשתה לפני יותר משנה"

לא האמנתי למשמע אוזני, "היא דיברה עם מיכל?!" קראתי בהתרגשות עצומה

כן, ענתה לי אמא עם חיוך גדול והיא פנויה וגם היא מוכנה לחזור על ה'טעות' הזו.

לשלושתנו עמדו דמעות בעיניים.

אני ומיכל לא היינו צריכים יותר מפגישה אחת שהיתה מרגשת ומדהימה.

בסוף הפגישה אמרה לי מיכל "אתה יודע... השתנית... לטובה! אתה קצת אה.. קצת פחות.." מיכל עצרה מדיבורה בחוסר נעימות קל, אבל אני המשכתי אותה "קצת פחות יהיר, קצת פחות בטוח בעצמו.. קצת פחות גאותן!" היא חייכה ואני הוספתי, ה'משרד לשידוכים בכפייה' יודע לעשות עבודה מעולה!

סוף.

ולמי שמתעניין... אז לא, אני לא עובד בתור קופאי באיזה סופרמרקט

אבל אני כן מכתת רגלי מידי פעם כדי לקנות טיטולים וכד' במבצעים הכי זולים בעיר, והלוואי שאלו יהיו ה'צרות' של כל המעוכבים והמעוכבות.

העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

פרולוג

לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"

הבהרה קטנה: זה לא שיר. (מהסיבה הפשוטה שאני לא יודעת לכתוב שירים)רק כמה מילים על שורד שבי שהסיפור שלו נגע בי עמוק עמוק בלב

הֵם סִפְּרוּ שֶׁהוּא חוֹזֵר הַבַּיְתָה,
וְהִיא זִהֲתָה אֶת שְׁמוֹ בִּרְשִׁימַת הַחֲטוּפִים הַחַיִּים.

הֵם אָמְרוּ שֶׁהוּא שָׁב אֶל אִמָּא,
רָאֲתָה אוֹתוֹ פָּנִים מוּל פָּנִים.

הֵם סִפְּרוּ שֶׁהַמַּלְאָךְ שֶׁלָּהּ חוֹזֵר,
עָטוּף בְּכָחֹל וְלָבָן.

וְרַק כְּשֶׁעָמְדָה קָרוֹב-קָרוֹב
הֵבִינָה שֶׁהַכֹּל שְׁקָרִים.

הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ לֹא שָׁב אֵלֶיהָ,
רַק הַשְּׁבָרִים.

וּכְשֶׁרָצְתָה לְחַבֵּק,
הוּא הִתְרַחֵק
אֶל פִּסַּת שָׁמַיִם כְּחֻלִּים.

אוּלַי, כִּי יָדַע
שֶׁאֵין מִי,
אֵין מִי שֶׁבֶּאֱמֶת יָּבִין.

"שאלתי את אריאל- איפה עושים שבת?
(מהפציעה לא עשינו שבת בבית. חודשיים בבית חולים ומאז אצל אמא שלו. חייבת קצת פרטיות!!!)
הוא: 'נשמה, זה לא מחליטים על רגל אחת!' חחחח" נעמה, שתהיה בריאה.
"" שירן.
"כפרה עליכם! " מתמוגגת רויטל, אחת הותיקות. צוק איתן, אם אני לא טועה.
אני מניחה את הנייד. מהר, לפני שירוצו על המסך כתרים, מדליות, הצדעות, דמעות צחוק וסיבובי אצבע על רקה: אחוות אחיות להתמודדות, גיבורות ישראל.
אני לא גיבורה, אני צועקת בקול. לא, לא צועקת. הַלל ונויה משחקות לידי ואני כולאת את הצעקה הזו.
אני לא גיבורה, אני מסכימה עם עצמי בדממה. לא.
כשהודיעו לי על הפציעה של אִיתַי, התעלפתי. לא אמרתי: אני מודה לה' על הזכות, על השליחות.
לא הבטחתי: אנחנו נילחם. נשתקם. ננצח.
התעלפתי לי, אישה לא גיבורה.
אישה שחכתה בבית שלושה חודשים;
שקדשה והבדילה שבתות קשות מנשוא;
שהרדימה לילה אחר לילה צמד בנות מטורללות מגעגועים;
שהרטיבה כריות בלילות, ובבוקר פתחה חדשות וסופסוף הצליחה לנשום. ונצבט לה הלב, כי רועי מהישיבה, הי"ד.
וככה, פתאום, דפיקות בדלת. וכמו בסרט חסר תחכום, קצין גבה קומה פסע לתוך הבית וחיילת צעירה פרשה זרועות.
הוא הגה את המילים לאט ובטון ברור, חד משמעי: "בצער רב אנו מודיעים לך כי בעלך, רס"ר במיל' איתי פרידמן, נפצע קשות בפעילות מבצעית, הוא מקבל כעת טיפול רפואי בבית החולים סורוקה."
היא התאמצה להישיר אלי מבט, ניסתה להסוות את רגשותיה שלה: ילדה מבוהלת, משחקת בסרט. מבוסס על.
ואני? אני התעלפתי.
אחר כך התעוררתי, ובכיתי. צרחתי. ונפלתי על הכתפיים של אמא שבאה, ובכינו יחד את החיים הללו, שהתהפכו פתאום ב180 מעלות.
את כל החלומות שאולי כבר לא יתגשמו.
את כל הפחדים שכן.
את אי הוודאות.

"אמאאאא", הלל מושכת בידי, חסרת סבלנות: "תראי מה אנחנו משחקות! זה ילד, והוא הולך לביצפר שלו."
"איזה יופי!" אני שולפת, מכאנית. יופי ששוב נשארתן בבית, כי לאמא לא היה כח להעיר את שתיכן, להלביש, להכין שוקו "כמו של אבוּש", לחם שוקולד ולגן.
"איזה יופי!" אני אומרת לאיתי שעות אחר כך, בביקורי היומי בבית החולים השיקומי. יופי שאתה מצליח לאכול ביד שמאל.
"איזה יופי!" אני נוזפת בעצמי בסופו של יום, חסר השראה וחן.
אני מגרדת פתיתים מהרצפה ובוהה בעייפות בערימת הכלים שבכיור, כבר יומיים.
"מזל שאני לא גיבורה", אני מבשרת לאיתי בשיחת וידיאו, "הבית שלנו לא מתאים לתיעוד דוקומנטרי מפעים." אני מזייפת טון קליל.
"את לא גיבורת ישראל, אישה." מסכים האיש שתרם לכם יד ורגל, "את הגיבורה הפרטית שלנו. שלי, של הלל ונויה. של אבא ואמא."

מבוסס על, מוקדש באהבה לכל הגיבורים והגיבורות שלא נראה/ נשמע בחדשות.

לאחרונה נכנסתי חזק לתחום השדכנות. בניתי כמה בתים יפים בישראל - ענבי הגפן בענבי הגפן. הכול היה קסום ומושלם, עד שבאו הזוגות הצעירים והרסו, בלי טיפת מצפון, את מה שבניתי בעמל וביזע. הם דיברו על פערים בהשקפה, על חוסר התאמה בסיסי ועוד כל מיני שטויות. ענבי גפן הפכו צימוקים מצ’וקמקים.

"היא הייתה בשבילך כמו כפפה ליד", הטחתי באחד מהם כשבא בחוצפתו להאשים אותי בגירושיו. הוא הרים בדם קר גרזן על מזבח דומע, ועכשיו מטיל בוץ על שדכן צמרת.
"נכון, כפפה ליד", הוא ענה, "אבל הכפפה הזאת הייתה דביקה, לא נושמת וגרמה לי להזיע המון, אז זרקתי. אפשר לחשוב שחסרות כפפות בשוק!" קינח ביומרנות מופרזת.

למען הסר ספק: השידוכים שלי היו ענבי הגפן בענבי הגפן. פשוט, בכל אשכול גפנים יש גם כמה ענבים פיציים וחמוצים עד מחיצת עין ימין לכדי עיוורון זמני. לכל חקלאי מקצועי יש ענבים כאלה באשכולותיו, אז לי יצא מעט יותר כאלה. קורה.

עד לנקודת הזמן הזו ידעתי שאני שדכן מבריק, אבל לא שיערתי עד כמה. האסימון נפל כשהקולגה שלי לשדכנות, אך לא לסחיטת דמעות ממזבח, אמר לי בטון צוהל שמשהו בשוק של זיווג שני התעורר מאוד לאחרונה.
השוק הקשוח, שידענו כפסיבי וכמעט חסר תנועה, החל להכות גלים. הוא ראה בזה תעלומה, בעוד בי הבזיקה ההבנה: זו הצלחה אישית שלי.

הרי אני, בשבתי כשדכן בכיר, הכוונתי לא מעט מועמדי חיתון מהמגרש של זיווג ראשון לזה של זיווג שני. אם כן, מה הפלא שהפחתי רוח חיים בשוק רדום?

זה הזמן להכות על הברזל בעודו רותח, ולעבור לפעילות בשוק של זיווג שני.
הוא גם אטרקטיבי מאי פעם, אני גם מכיר היטב את הקולקציה הטרייה, וגם משלמים שם יותר טוב.

והתוצאה? כצפוי, הצלחה מסחררת. מזבח דומע מזיל עכשיו דמעות של אושר, סגירת מעגל מרגשת.
השיא הגיע כאשר תוך כשנה בישר לי אותו קולגה על התעוררות מופלאה וחסרת תקדים במונחים היסטוריים, בשוק של זיווג שלישי.

לָבָן. שָׁחֹר.
תּוֹר.
תּוֹר.
אַתְּ אוֹמֶרֶת מִלָּה
אַחֲרוֹנָה.
שְׁתֵּי הֲבָרוֹת.
אֶפֶס הֲבָנָה.
שַׁח.
מָט.
נִצַּחְתְּ
כִּמְעַט.
כִּי בְּתֹם דַּקָּה
אֲנִי שׁוּב
מַלְכָּה.

שְׁבָרִים שֶׁל לֵב
בְּצוּרוֹת מְשֻׁנּוֹת,
זָוִיתִיּוֹת,
חַדּוֹת,
דָּקְרוּ בִּי עָמֹק.
כָּאֲבוּ בִּי. שָׁתְתוּ.
שָׁתוּ בַּצָּמָא
דָּם שֶׁהִגַּרְתִּי.
נִסִּיתִי לִמְצֹא לִי
שְׁבִיל בֵּינֵיהֶם.
לִפְסֹעַ בּוֹ
בְּלִי לְדַמֵּם עוֹד.

וּלְרֶגַע אֶחָד
עַל הַשְּׁבִיל הַשָּׁבִיר
הִסְתַּכַּלְתִּי בָּהֶן,
בְּפִסּוֹת לִבִּי.
מִנְסָרוֹת פְּצוּעוֹת.
מָצָאתִי
קֶרֶן אוֹר בְּתוֹכָן
שְׁבוּרָה
לְאֶלֶף גְּוָנִים
מַרְהִיבִים.

וּלְרֶגַע
הָיִינוּ שָׁם יַחַד.
אֲנִי.
קֶרֶן אוֹר.
שְׁבָרִים שֶׁל לֵב.
וְאֶלֶף גְּוָנִים.

שִׂימִי לֵב, יַלְדָּה קְטַנָּה,
שִׂימִי אוֹתוֹ עַל שֻׁלְחָן.
אַל תִּבְרְחִי, גַּם אִם שׂוֹרֵט,
לִפְתֹּחַ אוֹתוֹ בְּפוֹתְחָן.

שִׂימִי לֵב, יַלְדָּה קְטַנָּה,
שִׂימִי אוֹתוֹ בַּמֶּרְכָּז.
הֵן טוֹב וּמַבְרִיא, גַּם אִם כּוֹאֵב,
שֶׁנוֹזֵל מֻגְלָתִי מְּנֻקָּז.

שִׂימִי לֵב, יַלְדָּה קְטַנָּה,
שִׂימִי אוֹתוֹ מִלְּפָנִים.
הֵן לֹא רָאָה הוּא אוֹר חַמָּה
זֶה כַּמָּה שָׁנִים.

שִׂימִי לֵב, יַלְדָּה קְטַנָּה,
שִׂימִי אוֹתוֹ מוּל עֵינַיִךְ,
גַּם אִם קוֹלוֹת מִחוּץ וּמִבַּיִת
מַסְתִּירִים אוֹתוֹ מִפָּנַיִךְ.

שִׂימִי לֵב, יַלְדָּה קְטַנָּה,
שִׂימִי לֵב אֶל הַלֵּב,
כִּי יָמִים רַבִּים מִדַּי
בַּחֹשֶׁךְ הוּא יוֹשֵׁב.

אמא.
כבר שנתיים שאת בוכה,
מתייסרת על שאינני.
כבר שנתיים שאת רוצה,
לשמוע את קולי, 'הנני'.

אבל לא.
הנני לא כאן, גם לא שם,
רחוק ממך כל כך.
חיות אדם צמאים לדם,
לקחו לי את החיים, אותך.

עד הסוף.
עד הרגע האחרון היית,
נכחת בכל נשימה שלי.
עד שנפחתי נשמתי בכית,
למרחקים קולך שמעתי.

מספיק.
הגיע הזמן כבר לשחרר,
להישען עליו, על אבא.
אני לא מתכוון לוותר,
אתפלל אצלו עלייך, אמא.

שתשכחי.
כי חובה על המת שנשתכח,
גם מלב מיוסר ושסוע.
עולם חדש עוד ייפתח,
ובאחרית ימים לפנייך אפציע.

אני מבטיח.
חזרתי אלייך אחרי שנתיים,
בתוך ארון ולא על שתיי רגליים.
בזכות הדמעות ששפכת כמים,
מצאה נפשי מנוחה גם בשמיים.

תמשיכי.
תתפללי עוד, את גיבורה,
אבא מלקט כל תפילה שלך.
עוד רגע יבשר הבשורה,
ואת גואל הצדק אלינו ישלח.

אז, או אז, אזכה לראות פנייך,
ותווכחי, שתפילותייך לא שבו ריקם