קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הוא נושם עמוקות לאחר מסע השכבות מפרך. יש לו בדיוק עשר דקות עד שיצטרך לעוף לכולל ערב.
מספיק זמן לכוס קפה ועוגיות ליד המחשב.
נגיסה מתפצחת, שלוק ארוך מהקפה והמחשב נדלק.
הצצה במייל – אין חדש.
קפיצה לחשבון בנק – מצטער שנכנס לזה.
נותרו שבע דקות. מספיק זמן להציץ בפרוג. לראות מה חדש. לבדוק אם יש כמה לייקים חדשים.
אווו יש קטע חדש מהניק @מברק להבריק. שלוק נוסף והוא שוקע בכתוב.
לא רע. קטע פוליטי עם תובנה נוקבת, מתובל בהומור מעודן.
הגיע לסוף. היד מחליקה לכיוון קוביית הלייקים.
ו... נעצרת.
לתת או לא לתת?
אפשר להתעלם, ולהמשיך באלגנטיות לפוסט הבא. בכל זאת אני לא איזה משת"ץ (- משתמש צעיר) שמלייק לכל עבר
מצד שני... האיש טרח, כתב, שעשע, הנקיב.
מצד שלישי זה בכל זאת @מברק להבריק... לא סתם אני עוקב באדיקות אחרי מה שהוא כותב. לא בפומפי חלילה, שמינית שבשמינית הרי צריך... ובכל זאת...

מחליט ללייק.
ואז...ואז הוא קולט את עומק הברוך.
איזה לייק לתת?
אפשר כמובן לתת לייק פשוט כזה. סתמי. אבל אז היה עדיף שלא נתת וזהו.
אז מה? נשים לייק צוחק? בכל זאת הוא שזר כמה נגיעות של הומור. אבל אם לא הבין טוב את הכוונה... סתם יצא פארש, גם ככה המעמד שלו כאן בפורום מתנדנד אחרי ההערה המטופשת לפני כמה ימים. כשיצא להגן על הדרוזים עד שקלט שזה היה בציניות.
עצוב - זה סתם פתטי, מתבכיין כזה.
וואו? הגזמתם! אי אפשר לחלק וואו בלי חשבון. זה נותן רושם של אדם שמתלהב מכל שטות.
הוא מחליט להניח בנונשלנטיות אלגנטית לחיצת יד חסר משמעות.
רגע לפני שלוחץ הוא מתחרט. מה זה בעצם השכויח הזה? הסכמה מהונהנת לכל הרבדים הנסתרים שבפוסט? או שזה סתם איזה הנהון חנוני מתחסד.
הברקת פתע נוחתת עליו. הוא יבדוק איך לייקו המייבינים שבפורום.
לוחץ על השורה המבוקשת – חושך בעיניים.
עשרים ניקים שהוא לא מכיר נתנו תערובת מהכול. שלוש לייקו וואו, ביניהם @שתק ו @ עלי בבא ושבעת הגמדים.
עוד שני לייקים צוחקים. אחד מהם @חמוץ ומתוק.


"תנחום, אתה מסיים עם המחשב? אני צריכה לשלוח מייל דחוף"

"חצי דקה אני מסיים"

"זה מה שאמרת לפני שעה"

טו-לייק או נאט טו-לייק זו השאלה.
 תגובה אחרונה 
הספקתי לקרוא את הפרקים הראשונים ב'פרנצ'ס', ואז אי מי לקח לי את הספר.
רעייתי שתחי' קנתה את 'מסמרים', הספר הבא של המחברת, וקראתי אותו בהנאה רבה. ואז אי מי גמר עם 'פרנצ'ס', וקראתי גם אותו בהנאה חלקית.
ואז רציתי לכתוב ביקורת, ולא הגעתי לזה, ועבר מלא זמן, ופתאום נורא התחשק לי לכתוב ביקורת על שני אלו, אז בבקשה.

נתחיל לפי הסדר הכרונולוגי של הוצאת הספרים: פרנצ'ס בסמטה. על מסמרים בכיס הסרפן נספר בפעם אחרת אי"ה.

פרנצ'ס בסמטה.
ספר ביכורים של ב' דירנפלד. שאם הבנתי נכון מהפרסומים הינה סופרת מתחילה וזהו לה ספר הביכורים. הוא יצא לאור כחלק מחבילה בת חמישה ספרים של סופרות חדשות בהוצאת אור-החיים. כאן המקום להעניק שאפו גדול להוצאת אור החיים על האמון בסופרות חדשות ועל נתינת במה. (בתורי, נהניתי גם אני מהיכולת הזו שלהם. תודה שוב!)

שנתחיל?
קודם כל - קרדיט על השם. מקורי, מסקרן, בהחלט לא שבלוני.
גב הספר - מסכם יפה את עלילת הספר, בהיר ומעניין. נערה הצומחת במשפחה רבנית חסידית צפתית, מתבגרת, ולא מוצאת שם את מקומה. יפה! ולמה? כי פעמים רבות גב הספר, במיוחד אם מדובר בספרות חרדית נשית, דביק מאוד, מקושקש, שבלוני עד למחנק ולא שיווקי בעליל. ("הצטרפי למסע רגיש, מטלטל ומפעים, בעקבות מירי, גיסתה ומורתה")

עטיפת הספר.
מקורית, אומנותית משהו. מעבירה ניחוח צפתי. תואמת להפליא את התוכן, ומהווה חלון ראווה קולע ועשוי היטב.

מה בתפריט?
בעיקרון - ממש ממש טוב.
ספר צריך לתת לנו חלון הצצה לחייו של הגיבור/ה בתקופה מסויימת, ולהשאיר לנו תחושה חזקה שיש לגיבור חיים לפני ואחרי התקופה המתוארת בספר. שהוא דמות אמיתית עם חיים. וכמובן - על הגיבור לעבור מסע.

הגיבורה, מינדי, הינה רווקה טובת לב, מוכשרת ומסורה, המוצאת את עצמה בגיל 30 פלוס מינוס, נתונה לסדר יום צפוף, ובעיקר לחוסר מקום במערכת המשפחתית.
אביה אדמו"ר, מורם מעם ולא מודע כמעט לקיומה ולקשייה, אמה מעופפת ובעלת משקל בחייה כמו שקית ניילון משומשת, אחיה מר שייע העשיל מתזז את חסידות קולישוב, ומנסה לחתן את הגיבורה עם שידוכים סבירים - רק שהוא עושה את זה בלי לשאול אותה בעצמה: מינדי, מה את מחפשת?

באופן מעניין, הרבה יותר התחברתי לבניה של דמות הגיבור המשני, שייע-העשיל, מאשר לבנייה של דמות הגיבורה המרכזית.
שייע העשיל מספק לנו הרבה חומר. הוא גאון שיווקי ייחצ"ני, מיני עסקן חסידי כזה, עם לב חם וטוב, מסור לרבים, לאביו ולקהילה, ועם זאת גם תחמן לא קטן, ואטום בצורה ביזארית לאחותו ולצרכים שלה. הלץ הזה דואג לה למפגש עם בחור, ומודיע לה על כך ברגע האחרון. משל היא נערה פתיה בת שמונה עשר, והוא עצמו אביה. הפגישה, אם תהיתם, נגמרת בדיוק שהיא מתחילה.

שייע העשיל מצפה מאחותו להיות מסורה לצורכי החצר כמוהו. כלומר - בזמינות אינסופית. למה? ככה. שייע העשיל מותק!

במהלך הספר מינדי, הרווקה המתבגרת שנמאס לה להיות חייל(ת) של החצר או סתם משבצת, אוזרת קצת אומץ, מחליקה החוצה מהמערכת המשפחתית חסידית קהילתית הקולישובית, ועוברת לבית שמש. שם היא פורחת, וגם נתקלת באנשים חסרי טאקט בצורה מהממת והזויה. אם הייתי בית שמשני'ק, יכול להיות שהייתי נעלב!

כאן אגלה לכם סוד: מינדי מצליחה להתחתן, מקבלת בעל + ילד שנשאר לו מנישואין ראשונים, מצילה את אחות בעלה הנעלמת, וקצת משתנה, ממש ככה לקראת סוף הספר.

מה הבעיות בדמות של מינדי?
היא מעצבנת! מאוד!
יש בה איזה מן ניתוק פנימי. רובוטי. למרות כל התסכול על שייע העשיל, אמה או אחרים, היא עושה בדיוק את מה שמצפים ממנה. בכל סיטואציה. הגיל הכרונולוגי והמצב המשפחתי לא ממש הולכים יד ביד עם התיאור הזה.

מינדי, בכללי, גם לא מדברת על מה שהיא באמת. יש לה נימוס ארופאי מגרד, והיא מקפידה לא לומר 'לא' לאף אדם. להמאיס את עצמה בפגישת שידוך? זה כן. אבל להיות מי שהיא באמת? זה לא.

התיאורים, אגב, מאוד מאוד מוצלחים. עמוסי הגדרות מקוריות, עסיסיות, הומור דק, מבט חדש ויפה על העולם. ספר מאוד שונה. קשה להניח את האצבע בדיוק במה, משהו בסגנון הכתיבה שלו. גם מארג העלילה והדמויות. יש לנו כאן הרבה צבעוניות וחדשנות. משפחה רבנית צפתית, אבל בלי שורשים אמיתיים. האבא עלה מארה"ב, והחליט לפתוח חצר ובה מקום לכל נדכאי העיר צפת, ומינדי בתוך כל הסאגה הזו, צפה.

ואגב, הרבי מקולישוב?
גם הוא מנותק. לגמרי. יש לנו כאן בעיית אמינות קשה. רבי חסידי, בצפת, שמייצר חצר חסידית חמה שמשמשת בית אוהב לכל זב חוטם ומצורע צפתי מצוי, חייב להיות גם אב מסויים. כזה שפנוי לילדיו, ער לצרכיהם. חייב. אבל הרבי מקולישוב לא. יש סביבו כמו בועה עבה של ניתוק. הוא עטוף בטלית ומהמהם לעצמו, עיוור בצורה מעוררת רחמים לביתו מינדי, ולמרות זאת מצליח - אליבא דהסופרת, להיות אב רחימאי לאומללי צפת. אמממ!

הרבי מנותק לגמרי, מעופף. הוא קשור לבתו המתבגרת, מינדי, ויודע מה עובר עליה כמו מאורר תקרה מקולקל קולישובי מצוי. כלומר - אין לו מושג, והוא גם לא מנסה להבין. רק מצטער שהיא דוחה את השידוכים הנוצצים ששיע העשיל מארגן... חחח. איזה איש פתטי!

וזו בעיית אמינות של הדמות. משהו כאן לא אמין. אדם מנותק כזה לא יכול להיות האדמו"ר שנטע שהוא. מוביל קהילה, ועוד קהילה בלי שורשים, ועוד בצפת. הייתח שולח את הדמות (המקסימה והמקורית) שלו בחזרה לשולחן השרטוטים, לתיקון כמה באגים קריטיים במוצר.

הרבנית, לעומתו, אמינה פי כמה. היא עסוקה באינספור פעילויות קשקשניות סביב החצר, סביב עצמה, סביב נדכאות העיר - ועיוורת חרשת אילמת כלפי בתה. מעצבן, מגרד - אבל ממש יופי מהפן הספרותי. עבודה יפה!

אגב, יש בספר יותר מידי דמויות מנותקות. לא אגזים אם אומר שאין בספר דיאלוג אחד אמיתי. רוב ככל הדמויות עסוקות בלדבר לעצמם. קשה לי להגדיר. עובדה שחוזרת על עצמה בעדינות גם בספר הבא, "מסמרים בכיס הסרפן". לא חשוב כרגע.

באמצע הספר ישנה נקודת עייפות מסויימת. אולי מתוכננת. כקורא, הרגשתי שמיציתי. שוב פעם מינדי מצוברחת, שוב פעם אנשים מנותקים סביבה, שוב פעם היא לא מגיעה לשום מקום. אוקיי, הבנו. נקסט, כמו שאומרים אלו עם השפיץ בנעל והחולצות המגוהצות עם המכנסיים הצמודות והסיגריה. ואז העלילה מקבלת תפנית גדולה, ומינדי מתחתנת. שזו בשורה נהדרת מאוד. גם לה, גם לחיים, הבעל הטרי, וגם למוישי, בנו בן השנתיים של חיים שמקבל אמא חדשה מהניילונים.

כאן יש לנו נפילה מס' אחת.
חסרה לנו כאן עבודת שטח ומחקר. כי נישואים שניים, עם ילד בוודאי, יותר מורכבים מכפי המתואר. חסר לנו כאן עומק מינימלי, ויש פה פוטנציאל השבחה אדיר לסיפור ולדמותה של מינדי - שפוספס. הרווקה החופשית והמנותקת הזו נעשית בבת אחת אמא? במשרה מלאה? לפעוט תובעני כבן שנתיים? איך??

נפילה מס' שתיים.
לקראת סוף הספר, מינדי מחליטה להציל את גיסתה, האחות הלא יציבה של חיים, והופכת למושיעה האולטימטיבית, ועל הדרך גם הופכת משתקנית כרונית וצדקנית בינלאומית, לאדם אמיתי עם פה שמדבר וגם רגשות שמקבלים ביטוי. זאת תפנית מרתקת, לא צפויה בגרם, ושומרת על עניין צמוד בספר עד לסיומו. מאידך גיסא - יש לנו כאן בעיית אמינות. קודם כל בגלל המהירות בה קורה המפהך המיוחל הזה, ושנית, חיים. הבעל שמתואר כבעל מושלם ומדהים ומעורר הערצה - כמעט ולא מודע למעשיה ההרואיים של אשתו, ובעוד היא מוצאת את עצמה באישון לילה באמצע שום מקום, הוא מנותק ממה שקורה, לא עירני, לא מודע, מעריך ו/או דואג. פלסטיק. הלו, ר' חיים, אתה מתנהג כמו בעל זול מעלי אקספרס, לא כמו החיים שסיפרו לנו עליו.

כאן מסתיימת לה הביקורת.
ואם אתם חושבים לאור כל הביקורת שמדובר בספר לא משהו, אז אתם טועים.
כי מה שזכור לי מהספר היפהפה הזה היא עובדה אחת:
הוא נקרא בנשימה אחת. הוא קצבי, זורם, ומשדר המון אותנטיות, ולמרות שהוא כנראה מיועד לקהל קוראים אחר ממני, מצאתי אותו כמרתק ביותר.

סיימתי את קריאתו לפני מספר חודשים, איפשהו בחול המועד סוכות, והוא בהחלט מלווה אותי. ובסופו של דבר, מהו ספר טוב, אם לא ספר שאנחנו זוכרים גם אחרי כמה חודשים?...

-

פרנצ'ס בסמטה. ב' דירנפלד. להשיג בכל חנויות הספרים. (או אצל השכנים, בהשאלה, אבל אתם בוודאי לא תהיו כאלה. אתם תפרגנו ותקנו את הספר. סופרים צרייכם לחיות ממשהו, ומגיע להם שישלמו על המוצר שלהם, במיוחד אם הוא מושקע מאוד)
קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות, ההמשך של הפרולוג, בן הדוד של התסריט וכו וכו.
הסיפור בהמשכים.

אשמח מאוד לביקורת, אתם כבר יודעים (יש צורך להזכיר את העניין כל פעם מחדש?)
כמובן, כל הזכויות שמורות על כל ההטיות שלהם ומכך נובע וכו.

העיקר, תהנו.


פרק אחד:

זה לא פוליטי-קורקט, אבל אני לא אוהבת מנקים. בעיקר לא את העובדים בבתי המלון. מעבירים סמרטוט וחושבים שבו הסתיימה המשמרת שלהם.

הלכתי למנהל, צעקתי, אמרתי שזו בושה לבית מלון שמתיימר להיות חמישה כוכבים, שאפרסם את הניקיון הגרוע שלהם.

המנהל הציע פיצוי, דרש לקרוא לעובדת האחראית על הניקיון בקומה השנייה. הבטיח שיגער בה, יעניש אם יהיה צורך.

עקבתי במבט כעוס על המסלול אל הדלת, מחכה לראות את המנקה השפלה הזו. בטח הגיעה מהפיליפינים, או מרוסיה.

הופתעתי, היא נראית לא יותר משמונה עשרה. שיער גוונים בכל צבעי האדמה, ועיניים חומות גדולות, שקטות.

אז מה. עצרתי את הרחמים בכניסה. שלא תעבוד בעבודה שלא מתאימה לה. שתספוג גערות, תעזוב. אי אפשר להזניח חדרים רק בגלל רחמים.

---

"נועה", המנהל משלב ידיים, בוחן אותה. "לאחרונה, אני מקבל יותר מדי תלונות על הניקיון שלך".

היא משפילה מבט, חושקת שפה. "אני מאוד משתדלת".

"השתדלות זה טוב", הוא לוגם מהקפה עכשיו, אני יודעת. אפילו שאני לא רואה. "אבל לא מספיק. אני לא מוכן שהמוניטין שלנו ירד, בגלל נערה אחת לא יוצלחית".

"אני חושבת שמדובר בהגדרה מעט מרחיקת לך", נועה לוחשת. "התאמצתי, עד כמה שאפשר. מדובר בחדר האחרון בשורה, הייתי עייפה ו-"

"תרימי את הראש שלך".

היא לוקחת נשימה, מיישרת צוואר תפוס.

"קיבלנו אותך, כי הוכחת כושר ניקיון מעולה. עמידה בזמנים ומהירות מקסימלית. את מתחילה לזייף, וזה לא מוצא חן בעיני".

נועה שותקת.

"אני נותן לך עוד הזדמנות אחת, אחרונה. אל תגרמי לי לפטר אותך. לכי עם האישה הזו, תעשי מה שהיא מבקשת ממך. הבטחתי לה פיצוי".

"בסדר".

"ועוד משהו", הוא עוצר אותה. "אני יודע שאת צריכה את הכסף. בבקשה, תראי לי שאת ראויה לו".

הנהון אחד, נוקשה. יציאה מהחדר שהפך לדחוס. "כן גבירתי", נועה ניגשת אליה. "במה אני יכולה לעזור?"

"את לא יודעת לנקות", היא מטיחה בה.

"אני מצטערת, גבירתי. עשיתי ככל יכולתי. אשתדל שבפעם הבאה זה לא יקרה".

"פעם הבאה, אני כבר לא אזמין כאן חדר".

נועה נושכת שפה. "שוב, אני מתנצלת. אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר. את, כדי לנוח. ואני, כדי לנקות. מה את צריכה שאעשה בשבילך?"

"תנקי", היא מעקמת אף. "וכמו שצריך".

נועה בולעת רוק. "בשמחה", היא מושכת את עגלת הניקוי. נכנסת אחריה לחדר.

"האשפה מלאה, הסדינים מקומטים. במקלחת, חסרים סבונים ומגבות. עמדת הקפה, ריקה מקפה. החדר צריך טאטוא, אוורור וניקוי של הכתם המגעיל הזה מהדלת". היא מונה את עוונותי, אחד לאחד.

היא לא תקשיב אם אומר שבכיתי אתמול מעומס. ששירן הבטיחה לנקות את החדר במקומי, לא הבטיחה לקיים. עדיף שלא אסגיר אותה. שרק אחת מאיתנו תסבול.

אני מלבישה כפפות בשתיקה, מוציאה את שקית הזבל העמוסה, מחליפה במיומנות לאחרת נקייה.

היא מסתכלת עלי, הילדים שלה מסתכלים עלי. שלושה. רואים את הלעג בעיניים שלהם.

משהו צורב לי את קנה הנשימה. אני מעפעפת. מטאטאת, פותחת חלונות, מיישרת סדינים. מפזרת שקיות קפה, סבונים ומגבות.

הבעל שלה נכנס, מתבונן בי גם. אני רוצה להימלט מכאן. משפט שדה, ועינוי דין.

אני מוציאה מגבונים, מנסה להוריד בעקשנות את הכתם הדביק מהדלת. משפשפת חזק. מבטים מחוררים לי את הגב, העיניים שלי מעקצצות בכאב.

הוא לא נמחה.

אני לוקחת שני מגבונים נוספים. רק שלא יאשימו אותי בנוסף גם על בזבוז משאבים. מצמידה לכתם, משפשפת שוב. מי המוכשר ששרטט אותו, גורם לי להרגיש שפחה.

"עזבי, אין צורך".

היד שלי קופאת, אני מסובבת פנים חתומות לאחור. "זה התפקיד שלי".

"אמרתי שאין צורך", הבעל שלה מתקרב אלי בשתי פסיעות. אני נסוגה, נתקעת בדלת.

אשתו מביטה בו, הוא מחזיר לה מבט תקיף. בלתי מתפשר. מהבהב לה, 'הגזמת'.

אני שומטת את המגבונים, זורקת גם את הכפפות לפח האשפה. "תודה, אני מעריכה את זה".

"אין בעד מה. אני רואה שאת משתדלת. לפעמים, זה מספיק".

אולי רק בעיניך. לא בעיניים של המנהל, לא באלו של אשתך. וגם לא במבטים המזלזלים של הילדים שלך.

אפילו אני, רואה בי את מה שאחרים רוצים שאראה. ולא, לא מדובר ביופי.

---

"אחרת".

"הלכתי לקנות לך פיצה, מותק". נועה מחבקת אותו, מניחה קרטון מעלה אדים על השולחן. "רוצה?"

"בטח", חזי קופץ עליה. מחבק. "את האחות הכי טובה בעולם".

היא מחייכת ברעד, "לך ליטול ידיים. אני אלך לראות מה שלום אמא ואבוא, בסדר?"

"בסדר", הוא קופץ. רץ למטבח. נועה שומעת את טפטופי המים על הרצפה, נאנחת. אחר כך אנקה, נס שיש לי דוקטורט בנושא. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.

"אמא", נועה נכנסת לחדר. מתיישבת על קצה המיטה. "חזרתי".

היא מרימה לעברה עיניים חלולות, הן זזות לימין ולשמאל. שותקות. זה השלום של אמא.

"את צריכה משהו? קניתי פיצה".

ראש זז לשמאל ולימין. לא. ולמה שפיצה תעניין אותה. אם אני, בקושי מגרדת את הסולם הזה.

נועה קמה, סוגרת דלת. "חזי", היא נכנסת למטבח. "טעים לך?"

הוא שופך רוטב על משולש אחד, מפזר תבלין חריף. "כן. למה את לא אוכלת גם?"

"אני לא רעבה". היא מלטפת את השיער שלו, ניצוצות זהב זרוקים בו. נסיך שלי. ואני רוצה שגם לאבא יהיה מה לאכול.

חזי מניח את הפיצה על הצלחת. "את כן. כל יום את אומרת שאת לא, זה לא יכול להיות".

"עובדה", נועה מחייכת. "רוצה לספר לי איך היה היום בכיתה?"

הוא מושך כתף, "בסדר".

"בסדר מה?"

"בסדר שהמורה אמר שאני תלמיד מצטיין, שניצחתי בכדור, ושאף אחד לא גילה גם היום כלום".

החיוך שלה מתעוות. "חזי, זה לא סוד".

"ואני לא מטרה לצחוקים, נועה. טוב?"

"אתה ילד חכם וחברותי. ואין מה לצחוק עליך, בכלל".

"אם הם יגלו שאמא בדיכאון, יהיה להם".

היא ממצמצת, מושכת אותו לחיבוק. מעניקה לו נשיקה חמה. "ואבא שלך, הוא האבא הכי טוב בעולם".

"הוא לא. הוא עובד עד מאוחר. ואני לא רואה אותו כמעט. הוא אף פעם לא מחייך אלי, או לוקח אותי לבית כנסת".

"התכוונתי להשם".

"אה", חזי מתיז. "הוא אוהב אותי, עד שהוא לא".

"למה אתה חושב ככה?"

"כי אני ילד רע", הוא לוקח נגיסה נוספת מהמשולש, הופך אותו לטרפז.

"חס ושלום, אתה לא יכול להיות רע. אתה ילד יהודי טהור".

חזי מגחך, "גם בר קמצא היה יהודי טהור. וגם איזה אחת, שאני לא זוכר איך קוראים לה, היא הכניסה צלם להיכל".

נועה נושמת. "כולם רצויים לפני המקום".

"נכון, חוץ ממני".

"מי אמר לך את זה?" הוא לא חשב על זה לבד. חסר סיכוי.

חזי לועס בשקט, בולע. פולט, "שמוליק".

"שמוליק יודע מה אלוקים חושב?"

"ככה הוא אמר".

"הוא נביא?"

"אין היום נביאים".

"בדיוק", נועה מחליקה אצבע על הלחי שלו, מעבירה לסנטר, מרימה בעדינות. "ואם שמוליק היה יודע מה השם חושב, הוא לא היה שמוליק".

"הוא היה השם, נכון?"

"נכון, אבל הוא לא. הוא שמוליק זילברמן, ילד בכיתה אלף. כמו כל הילדים".

"טוב".

"טוב מה?"

"כלום", חזי מושך כתף. "אני אוהב אותך".

נועה מסתכלת עליו, מותחת חיוך. "גם אני אותך. תסיים לאכול, אני אכין איתך שיעורים", היא קמה.

"לאן את הולכת?"

"לחדר, לנוח קצת". לבכות. עוד יש מישהו שאוהב אותי, שלא מתבייש להגיד את זה.

יכול להיות שהגענו לימות המשיח, ואפילו לא שמתי לב. עסוקה בצרות הגלות. רק חבל שלא שמעתי תקיעת שופר. שמציאות, לא משתנה על פי הזמנה.

היא יכולה להשתנות, על ידי מעשים.

***

"אהלן, חבר".

"אני אמור להכיר אותך מאיזה שהוא מקום?" ברק סוקר את הפנים הבלתי מוכרות.

"נעשה הכרות עכשיו. אתה ברק, אבא לשניים. עובד כמאבטח. אני זוהר, רווק. עובד כמתווך".

"מתווך הצעות?"

חד. "בין היתר. מעוניין לשמוע עסקה?"

ברק זז באי נוחות בביתן השמירה. "חביבי, שתיים עשרה בלילה עכשיו. המשמרת שלי נגמרת בעוד חצי שעה. אם אתה יודע עלי את הפרטים האישיים שלי, אתה אמור לדעת גם את זה. לא היית יכול לבוא מאוחר יותר?"

"מצטער, העניין לא סובל דיחוי".

"מה אתה רוצה?"

"להציע הצעה, כנזכר לעיל. איך אתה עם טיסות?"

"פחד גבהים".

"ברצינות?" זוהר מעלה גבה בשעשוע. "אף פעם לא טסת?"

"כשלא הייתה ברירה. בדרך כלל, אני מעדיף להימנע".

"יש לי עבודה משתלמת עבורך, במדגסקר".

"אני חושב שהעבודה כאן מספיקה לי, די והותר. אני לא צריך הצעות מיותרות". בטח לא במדגסקר.

"ברק, מדובר בכמה מיליונים טובים".

"אף אחד לא מגיע לבני אדם נורמטיביים באמצע הלילה, מציע להם הצעות משתלמות, כן? ואני יוצא מנקודת הנחה שאני נורמטיבי. אתה, אני חושב, לא. או שאתה יוצא מן הכלל".

"אנחנו לא צריכים משהו בומבסטי. תטוס, תעביר חבילה למי שצריך לקבל את החבילה, תחזור. זה לא אמור להיות מסובך".

"מעולה. אז תטוס בעצמך, תעביר חבילה למי שצריך לקבל את החבילה, ותחזור. אני חושב שזה לא אמור להיות מסובך".

"אנחנו צריכים אותך, את העבר שלך".

ברק נשען על המשקוף. "אני לא יודע על מה אתה מדבר".

"בוא, נהיה כנים אחד עם השני. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ואין צורך בהיתממות שלא תוביל לשום מקום טוב".

"אני לא יודע על מה אתה מדבר, זוהר. נולדתי בארץ ישראל, גדלתי בארץ ישראל, ואני אמשיך לחיות בה. יש לי פחד גבהים ואני לא אוהב מטוסים. לך, תמצא פרטנר אחר לטיסה".

"אני רוצה אותך".

"טוב שאתה רוצה. אבל התשובה שלי היא לא, סופי".

"ברק, קצת ענווה לא תזיק לך. תוריד מעט מרמת הנחרצות, ותסתכל על הצד החיובי. סך הכל אתה טס לטיול ועל הדרך מרוויח כמה שקלים. מה רע?"

"שהכל יותר מדי פנטסטי. ואבא שלי לימד אותי, שדברים שבאים בקלות, גם הולכים בקלות. ומה שמריח ממנו ריח כסף בלי שעבדת קשה, הוא מזויף. אז לא, ולהתראות".

"אבא שלך הוא מאור לוי?"

ברק חורק שן. "אני לא רואה טעם לענות".

"אני מבין אותך. קשה לפגוש אדם שיודע עליך קצת יותר ממה שהיית רוצה שהוא ידע. בכל מקרה", הוא דוחף לעברו כרטיס קטן. "זוהר בוסקילה, פנוי בכל שעה. עד מחר בערב, אני מחכה לתשובה. אהיה הוגן ואומר לך, אין אפשרות שאקבל את המילה לא. ברור?"

ברק שותק.

"זה היה ברור, חבר?"

"אנחנו לא חברים. זה היה ברור. אתה מוזמן לעשות אחורה פנה".

זוהר טופח על כתפו בידידותיות. "לילה טוב".

ברק סורק את הכרטיס בעיניים מצומצמות. "לילה טוב", הוא לוחש אחריו. "תלוי למי".

מדגסקר, אני בדרך אלייך?


נ.ב.
תזכורת קטנה, אני לא מפחדת מביקורת.
אז בבקשה, הבמה כולה שלכם.


הוא ילד קטן, שמסתכל בחלון, במבט ילדותי ותמים
הוא אוהב לשחק, לשיר ולרקוד, לאכול ממתקים לפעמים.

הוא מתוק וחייכן, קצת ביישן לעיתים, מעדיף את הבית שלו
מפונק ועטוף, מקבל וכובש, והכל רק עושים בשבילו.

כרגע חייו מלאי חוויות, אפופים בבועה ורדרדה
אדמה בטוחה, יציבה אימתנית, היא שומרת מקום על ידה.

והילד הזה עוד יגדל וילמד, ויראה השבילים שבדרך
הוא ירצה קצת לחקור, להבין ולדעת, למי חשיבות וגם ערך.

הוא יראה שלכסף, יש שווי עצום, ודרגה שתופסת מידה
ואחר כך יקלוט, שאחרי החומות, יש כבוד, ערכים ושקידה.

הוא ילך במסלול, יעבור נסיונות, יעלה וירד לפסגה
יקבל יכולות, את הדרך לצלוח, ושמירה שהוא לא יפגע.

כך אל תוך כפותיו, יימסרו משימות, שלזה הוא בעצם נועד
וזה לא בא ברגל, ולא בא ביד, אבל זו ההיסטוריה לעד.

מחכה לו אי-שם ערימת מתנות, שרוצות להטיל את עצמן
אל ידיו הטובות, שעומדות לו הכן, לביצוע תפקיד לאומן.

והילד הזה משוכפל ייחודי, הוא בעצם כמו מה שנועדת
ואם תרצה לזהות, לעשות היכרות, תסתכל אל היום שנולדת...
בס"ד

לכל אחד יש פעקל'ה,

אחד לא בריא בגופו ואחד לא בריא בנפשו

אחד מתמודד עם מחסור במזומנים

ואחד מתמודד עם מידי הרבה שיפוצים

לאחד יש ילד עם בעיות שדורש המון טיפול

ולאחד יש ילד בריא שעושה צרות המון,

אחת צריכה לעבור מדירה שכורה אחת לשנייה

בדיוק בחודש שמיני,

ואחת עוברת לוילה אבל אין לה מרפסת מספיק גדולה

לאחד יש שכנים שלא מתחשבים

ואחד בודד ללא משפחה וחברים,

לאחת יש בעל ודרוש שלום בית

ולאחד יש אישה ממורמרת.



הפעקל'ה של כל אחד הוא בגודל שונה,

ויש לו מראה אחר,

כולם מחזיקים את הפעקל'ה שלהם.



יש מי שתמיד מסתכל על הפעקל'ה של השני

לדעתו הוא יותר שווה,

יש מי שמואס בפעקל'ה שלו ולא מוצא בו שום דבר חיובי,

ויש מי שמחזיק את הפעקל'ה שלו בגאון

הוא יודע שהחבילה מגיעה בדיוק בהזמנה,

הוא מקבל את ההזמנה כיאות,

ומטפל בה הכי טוב שאפשר ימים ולילות.


יש מי שהפעקל'ה שלו שקוף,

ויש מי שהפעקל'ה שלו מספיק גדול כדי להכניס בתוכו

עוד כמה פעקעל'ך, להרים אותם ולשאת אותם,

יש מי שנושא את פעקלאותיו השקופים באופן מעורר השתאות,

ובנשאו אותם הוא מרים את כל מי שנקרה בדרכו,

נותן כוח לנושאים את פעקלאותהם לשאתם, לרצותם ולאוהבם.


לכל נושאי הפקלאות, הן זהו עולם התלאות,

חיזקו ואימצו הן יום אחד תגלו, כי לא אתם נושאים המשא
אלא נושא המסע את נושאיו,

בנושאכם את משאכם

הנכם מרימים את עצמכם וכל העולם עמכם,

יבואו הפקלאות ויעלו על כף המאזניים,

יכריעו את הכף לזכות.
 תגובה אחרונה 
לא קראתי לאשכול 'סיפור בהמשכים' כי אני לא מבטיחה המשך, אבל בינתיים...


'פעם היו שני סינים... תראו כמה יש היום...'
יאן טאו שמע את הבדיחה הזו אולי מליון פעמים, אך מעולם לא צחק ממנה. אולי כי מעולם לא צחק מבדיחה כלשהיא.
כסא הפלסטיק חרק כאשר התרומם ממנו יאן טאו בזעם, ודלת העץ השמיעה חבטה עזה כאשר נטרקה בכח. חמישה אחים היו לו, ליאן טאו. חמישה אחים ואחיות שהיוו חלק בלתי נפרד מהבדיחה התפלה. סינים. אוכלים נחשים עם אורז, עובדים במפעלי ענק לייצור סחורה באיכות ירודה, עיניהם צרות ומלוכסנות והם מדברים מהאף. בדיוק כמוהו.

אבל הוא היה שונה. הוא התנהג כמו סיני, נראה כמו סיני ודיבר כמו סיני, אך מבפנים… מבפנים הרגיש זר. כוכבי הדגל לא ריגשו אותו, פטפוטי פוליטיקה לא עניינו אותו, והסטוריית העם אליו היה שייך לא נגעה לליבו יותר מהסטוריית פינלנד. אף אחד מאחיו או חבריו, יאן טאו היה בטוח בזאת, לא חש תלוש כל כך. אף אחד מהם גם לא סלד מהשיחות סביב שולחן הארוחה, ואף אחד מהם לא הרגיש שחיים של עבודה במפעל גדול משש וחצי בבוקר עד שש וחצי בערב, ארוחות דלות וצחקוקי סרק, הנם חיים ריקים ומבוזבזים.
והיום, דווקא היום זה הכעיס אותו. מליארד וחצי בני אדם חיים בארץ הזו, כולם חלק מעם ענק, כולם סינים. והיום, כשערך את חשבון ההכנסות וההוצאות השבועי שלו, פתאום נתקף ברצון מוזר לבזבז את כספו ולצאת למסע פראי בכל העולם, לחפש מקום חדש, הרחק מטייוואן, הרחק מהאורז, הרחק מכל דבר שיזכיר לו את מולדתו. אך כשהגיע לשורה התחתונה פשוט קם ועזב את החדר, מעדיף שלא לראות את התוצאה העגומה. אפילו כסף לכרטיס טיסה אין לו, ומסע חובק תבל יעלה לפחות פי חמישה עשר מכרטיס בודד.

כשהוא ממורמר לעס יאן טאו את האוכל שהניחה אמו בצלחת המונחת לפניו.
"הי יאן טאו, זה שלי!"
"מה?"
"זה שלי האוכל! למה אתה אוכל לי את זה?" שי וואנג חטפה את הצלחת ונטלה זוג מקלות נקי מהשיש.
"מה עובר עליך?" שאלה בפה מלא לאחר רגע, עיניה בוהות בו. הוא לא השיב, רק שלח לעברה מבט מצמית אחד ולקח לעצמו צלחת אחרת, ממלא אותה בנתחי בשר משומר.
"עשיתי משהו רע?" היתממה שי וואנג, ויאן טאו חש שהוא מאבד את שלוותו. אין סיבה להישאר פה. אין שום עניין להמשיך ולחיות את החיים המבוזבזים האלה, ובמחילה מכבודם של אחיו ואחיותיו, הם אכן חיים מבוזבזים.
"יאן טאו, איך היה היום במפעל?" ניסתה אמא שלו לרכך את האוירה.
"פסדר", הוא מלמל, אחר ניגב את ידיו במגבת משובצת, זרק אותה על השולחן ויצא מן המטבח. לא היה בסדר בכלל במפעל. היה רגיל, משעמם, עבודה. הכשרונות שלו מתבזבזים על כלום, על כלום!
בחדר המתינו לו דאשי וקונג מין, כל אחד עם הטלפון שלו. יאן טאו חטף את המכשיר שלו מהשידה ופנה לצאת. בילוי בחברת שני אחיו הגדולים לא היה משהו שהוא אהב במיוחד.
"יאן טאו, לאן אתה הולך? חיכיתי לך", קרא אחריו דאשי, מתרומם ממיטתו עליה ישב בנעליו.
"לשום מקום, מה יש?" רק לא בדיחה, רק לא בדיחה!
"תקשיב, יאן טאו, אני לא יודע מה עובר עליך בימים האחרונים ומה גורם לך להתנהג מוזר", פתח דאשי, מתקרב לעברו של יאן טאו בצעדים מאיימים, "אבל אני לא סובל שדורכים לי על המיטה עם נעליים!!"
בדיחה. יופי. לו היה חזק מדאשי היה יאן טאו משליך את נעלו על פניו של אחיו, ואת הנעל השניה על המיטה. מה הוא חושב לעצמו? אך הוא אינו חזק יותר, ואחיו, שמאז היה בן שמונה התמחה בקראטה, גם היה גבוה ממנו בראש.
כשהוא מותח חיוך מתוק על חייו התכופף ושרך מחדש את נעליו בתנועות אלגנטיות ואיטיות, מורח את הזמן בעקשנות. דאשי הביט בו מלמעלה, אחר נהם משהו וחזר למיטתו, מצחקק.
יאן טאו שנא את הרגעים האלה. שנא את בדיחותיו חסרות הטעם של דאשי, ושל כולם. קונג מין צחקק פתאום, טופח בחביבות על כתפיו של אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, מצביע לעבר מיטתו של דאשי. נעלי הבית של יאן טאו היו מונחות עליה, מוקפות בנעליו הרבות של דאשי.
וואו. בדיחה מצחיקה ממש.
בהשראת האשכול של @הדוויג

משטרה שלום! מדברת לילך.
שלום, יש פה מקרה חירום!
איך קוראים לך?
אני כושי, כושי קטן
סליחה?
כ-ו-ש-י ק-ט-ן!
או-קי, תוכל לספר לי מה קורה?
כן, אני בדיוק הלכתי לגן
איזה גן? מה הכתובת?
<שקט>
אדוני? אתה בסדר?
אני לא אדוני, אני כושי!
הכל בסדר? לשלוח ניידת?
כן, תשלחי
לאיזה גן לשלוח?
לגן החיות, חיות טורפות
מה?
כן, הן טורפות בן אדם
עכשיו? <דני, תשלח ניידות לגן החיות, אירוע חירום!>
כן, כן, בן אדם שמן
יש עוד נפגעים?
בינתיים לא
ומה עם הבן אדם שבסכנה?
הוא שמן דובון
אוקי, הוא פצוע?
בטח בלע סבון
איזה סבון?!
סבון של ים, ים המלח כנראה
אדוני מה קורה שם עכשיו?
בים המלח?
מה הקשר ים המלח?! בגן החיות!
לא יודע, אבל שתדעי שזה לא סתם מלח, זה מלח של בישול
זאת מתיחה?
לא זה בישול של עוף
איזה עוף? הגיעו הניידות כבר?
<שקט>
כושי?
<קול סירנות>
קטן?
<חבטות>
לילך זה משה, הכל בסדר. מדובר בהטרלה. טיפלתי באירוע.
ומה עם הכושי?
קיבל אגרוף.
  • 348
  • לוקח זמן ללב לעכל, להסכים בכלל לקבל את הצרות. והלב מנסה לתמלל את עצמו, והמוח שליט עליו, כותב ביד קרה ורועדת גם יחד...

    אֵיכָה לֹא רוֹעֵד הַלֵּב, וְלֹא זוֹלֵג בְּחֶשְׁכַת מַיִם
    אֵיכָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ, אֵיכָה דָּמְמוּ בְּדִין שָׁמַיִם.
    כְּבָר רָחַק כְּאֵב צוֹלֵב, נָסַע עַל פַּלְגֵי מַיִם
    כְּבָר נִבְלָם הַפֶּרֶץ, נֶחֱסַם קְצֵה שָׁמַיִם.

    נִקְבְּרוּ חַיִּים אֲנָשִׁים, הִתְפָּרְדוּ עַצְמוֹתֵיהֶם כַּמַּיִם
    נִקְבְּרוּ רְגָשׁוֹת פְּנִימָה, וְלֹא רָעֲמוּ שָׁמַיִם.
    וְדָם וּמַרְאוֹת קָשִׁים, שָׁפְכוּ דָּמָם כַּמַּיִם
    וְדָם שׁוֹתֵת בְּלֵב אִמָּא, מַשְׁקִיפָה מַעְלָה לַשָּׁמַיִם.

    וְאַתָּה אֱלוֹקִים עַד מָתַי, מָתַי תִּתֵּן הוֹדְךָ עַל שָׁמַיִם?
    וְאַתָּה אֱלוֹקִים מָתַי תּוֹשִׁיעַ, אֶת עַם פַּחַז כַּמַּיִם?
    וַאֲנִי הַקְּטַנָּה הַמִּתְרַחֶקֶת מִמֵּתַי, מָתַי אֶטֶּה וְאֵרֵד עַל שָׁמַיִם?
    וַאֲנִי הַקְּטַנָּה מְבַקֶּשֶׁת בְּמַפְגִּיעַ, כְּבָר בָּאוּ עַד נֶפֶשׁ מַיִם.
    בס"ד

    משמרת אחרונה של הלילה כבר החלה מפנה את מקומה לבוקר היממה, השחור העז של הרקיע שינה גוונים ומרקמים כל כמה רגעים, משל גרפיקאי מנסה עליו סכמות ומעברי צבעים. דמויות הוד נראו חומקות מבין הפתחים וגרמי המדרגות, צועדות בנחישות כה אופיינית לאנשי הבוקר. צעידה מהירה, כיאה למנערים בקלות קורי שינה.

    ר' מוישה טרק בעדינות אף הוא את דלת ביתו נושא תחת בית שחיו את תפיליו וטליתו, מיטיב את הצעיף מסביב לצווארו ורוכס שוב את נעליו עם המדרסים החדשים שממש משפרים את הליכתו. הוא מיהר לעבר המקווה, בודק תוך כדי הליכה מתי הוא זמן "משיכיר" ובאיזה דקה תנץ החמה.

    בדרכו ראה את עובד מחלקת התברואה סופק כפיים כדי להפיג את הצינה העזה, מעלה בלחיצת כפתור את מכולת האשפה לעבר משאית הזבל הגדולה. המשאית של אנג'ל עברה גם היא פתוחת דלתות, בדרכה להוריד לחמים ומאפים בפתחי החנויות.

    בתוך המקווה הענק עם החימום התת רצפתי היו כבר מתי מעט שדממו מתוך מעש, רק זמזום חרישי נשמע מפי ר' נחמיה הזקן הנמרץ והדהד את השקט. אבל היה זה שלמה הצעיר המתמיד שמשכים כרוח מוטסת לוותיקין כדי להספיק אחר כך סדרי כולל של חצי מעת לעת, שכמעט מעד לתוך הבור מרוב להט והפר במעט את השלווה. אבל רק לרגע קט היא הופרה, המקלחות המשיכו לטפטף בזרימה דקיקה ומבחוץ חדרה נעימה קלושה של ברכות השחר שנאמרו מילה במילה.

    השעה היא זכה וקצובה, בעוד כמה דקות תפציע השמש בהדרתה ואנשים חרוצים ורגילים כבר ישכימו לעמל יומם או לחוק לימודם, מטלות וצרכים ישמשו בערבוביה ועולם כסדרו יחל לנהוג כבימים ימימה. אך בשעת הביניים שבין נצנוצי ירח לזהרורי חמה, שולטים אנשי המעש ובעלי המחשבה. בהירי הדעת וזכי ההגיון, לא שרפי מעלה ומסתמא לא כולם יודעי דעת עליון, אבל קצת פחות קרוצי חומר ויותר אנשי חשבון.

    נפלא הוא לחזות במנייני הוותיקין שמיוסדים כמו במסדר, עם מתפללים קבועים ונהמה חרישית שלא מגביהה קולה ויהי מה. כיבודים שמחולקים ללא הגה ומערך שלם שמסתדר בהנהון וקריצה. זוהי שעתם של הזוכים לגאולה פורתא בעולם של גלות, שעה שגם נהגי המשאיות ופועלי הנקיון הם ישרי לב נטולי אינטרסים. לנפתולי החיים וסבכי האילוצים אין כמעט שליטה בשעה שבין עלות השחר לזריחת החמה.

    ר' מוישה התעכב קצת בצאתו מהמקווה, לקח לו כמה דקות מעבר למתוכנן לנעול את הנעליים החדשות. הוא מיהר לקחת את תיק הטלית התפילין מהמדף והזדרז, השעה כבר הייתה קרובה לזמן נץ החמה.

    הוא פנה לעבר בית המדרש מניח את חפציו על מקומו הקבוע בשולחן הראשון, שיהיה מזומן לאחר שיכין עצמו לתפילה. אז יצא וחצה את הכביש. כמו בכל בוקר הוא נופף לשלום לאמנון, אמנון חייך בחזרה והגיף את תריס המתכת לרווחה. "תבדוק לי את הלוטו של אתמול" החווה לאמנון על המכשיר של מפעל הפיס "ותוציא לי בבקשה עשר אקסטרה".

    david_jeruslem_A_sixty-year-old_ultra-Orthodox_Israeli_Jew_goes_cd98c49b-974f-4aae-9a26-d9f7b0...png
    לי אישית, השם 'יונתן' מעלה אסוציאציה של איש גדול, גבוה ורחב מימדים, עם חיוך אמריקאי והמון המון תפוחי אדמה לוהטים בתוך הפה.

    אבל לא על יונתן הזה באתי לספר היום, אלא על שכן שלי, יונתן.

    ואין שום דבר בינו לבין יונתן, החבר האמריקאי הבלתי נשכח.

    יונתן השכן שלנו, הוא דווקא קטן, אפילו ביחס לגילו. נער בן חמש עשרה שאם הייתם רואים אותו ברחוב - לא הייתם 'שמים עליו' יותר מבן שבע.

    ברמה כזו.

    הוא היה נמוך, נמוך מאוד.

    ולא רק זה, יונתן שלנו, שכולנו אהבנו, היה נער תמים וחייכן. ילד בן חמש עשרה ברמה שכלית של צוציק בן חמש, כזה שלוחץ על הפעמון בבית שלך ובורח - אבל אתה סולח לו. ילד מהסוג שאוהב לאסוף את כל העלונים של קופת העיר, לחתוך אותם לחתיכות קטנות ולפזר לאורך חדר המדרגות - אבל כולם יחייכו אליו.

    הוא היה ילד שובב, מאוד.

    ועוד פרט טריוויאלי אחד על יונתן שלנו: ההורים שלו.

    ובכן, יונתן הוא ילד לאם חד הורית, אישה קשת יום שאין לה שמץ של כוח לריב או לנסות לחנך את יונתן. היא התייאשה מכל התחומים - אבל היה תחום אחד שבו היא לא ויתרה לבנה היחיד: בגדים.

    היא היתה מטפחת אותו בבגדים הכי יקרים, וכשאני מדבר על יקרים אני מתכוון למילה האחרונה בצו האופנה, מותגים מכף רגל ועד ראש, מטופטפ.

    *

    את אותו יום אין מישהו בשכונה שלא זוכר.

    זה היה בבוקר, אחרי שכל המאחרים כבר הספיקו להגיע מצוידים בפתק איחור למוסדות הלימוד, להינזף ולהבטיח שזו פעם האחרונה.

    יונתן התעורר.

    אמא, מיואשת, כבר לא מעירה אותו. רק מניחה באהבה ליד מיטתו את הבגדים הממותגים, שיהיה ליונתן שלה.

    יונתן פוקח עין אחת על השעון, ועין שנייה על המכנס החדיש, מתלבש במהירות - ואץ רץ לו אל ה'גן'.

    הגן, זה הכינוי לישיבה-קטנה בשכונה שלנו, שמשום מה, כל הנערים בני הטיפש עשרה מכל יבשת אסיה וגלילותיה - החליטו ליהרשם דווקא אליה. הם היו טיפשיים ברמות - שאפשר ליצור פודקאסט של מאתיים פרקים רק כדי לספר על מעשי הקונדס הזחוחים והמעצבנים שלהם. אבל על כך בפעם אחרת.

    א-קיצר, יונתן שלנו, הקטן, רץ לו אל הגן בשעת בוקר מאוחרת, הרחובות ריקים, אפילו מכוניות לא משמיעות הגה.

    ואז הוא שומע.

    ציוצים.

    של אפרוחי - תרנגול.

    בשבילנו אלה סתם ציוצים, בשביל יונתן זה רעיון לעוד מעשה קונדס שיטלטל את השכונה.

    הוא מטפס בזריזות על העץ, תר בעיניו אחר האפרוחים.

    קחחחחחחח.....

    הגרוע מכל קרה.

    המכנס, היקר, זה שאימו חסכה בשבילו מפת לחמה, קמה בחמש לפנות בוקר כדי לממן...

    הוא נקרע.

    חור גדול ומכוער נפער באמצעו. פוצע את הלבבות של כולנו.

    לכזה אסון לא ציפינו.

    אבל יונתן שלנו, לא מתייאש, הוא ממשיך לטפס ולחפש אפרוחים, עד עצם היום הזה. חור ועוד חור מבצבצים במכנסיו - והוא ממשיך לטפס...

    סיפור עצוב שלא נגמר.

    בהשראת הטרנד שנוצר כאן לאחרונה...
    יש טקסטים שגדלנו עליהם. אנחנו לא שואלים שאלות ולא מציבים שום ערעורים.
    אבל אם נעצור קצת ונתבונן נגלה כמה וכמה תמיהות לא פשוטות.

    הנה למשל השיר הידוע, וז"ל: 'שניים סינים עם כינור גדול, ישבו ברחוב ופטפטו בקול גדול, בא שוטר תפס אותם וזה הכול. שניים סינים עם כינור גדול', עכ"ל.

    ראשית, למה 'שניים סינים'? איזה מין תחביר זה? אומרים 'שני סינים'! לא שניים סינים.
    עכשיו, הם יושבים ברחוב עם כינור. שוין. קורה במשפחות הסיניות הכי טובות.
    רגע, זה לא סתם כינור, זה כינור גדול.
    עד כמה שיודע לי כינור גדול נקרא ויולה, אבל לא ניכנס פה לקטנות.
    אבל למה הם מפטפטים בקול גדול?
    יש לכם כינור, ועוד כינור גדול, תנגנו בו. למה שמישהו יזרוק לכם כסף לנרתיק שמונח למרגלותיכם אם אתם סתם מפטפטים בקול גדול?

    ואז יש טוויסט מפתיע בעלילה.
    שוטר עוצר בחריקת בלמים, קופץ מהניידת, אוזק את שני הסינים, מודיע להם שהם עצורים ודוחף אותם לניידת.
    עכשיו הסיפור מתחיל להיות מעניין. יש אקשן.
    המתח בשיאו. למה הם עצורים? מה הם עשו? האם הם חשודים בגניבת הכינור? אולי הם מרגלים לטובת טיוואן במסווה של נגני כינור?
    ומה יהיה בהמשך? איך הסיפור יתפתח?

    ואז, בא בעל המחבר ומודיע בלקוניות 'וזה הכול'.

    סליחה??!???
    מה 'זה הכול'?
    היית יכול לעצור בשלב הקודם שהם סתם פטפטו ואז לומר זה הכול. אז הייתי יכול ללכת לישון בשקט.
    אבל עכשיו? עכשיו לסיים?
    תן לי מייד את המשך הסיפור. אני חייב לדעת מה היה שם!

    ואז הוא מתחיל לדבר ג'יבריש על שונום סונום ואני בכלל מאבד את זה.
    בִּמְקוֹמֵנוּ -
    הוֹלְכִים בַּתֶּלֶם.
    בְּדִיּוּק. בּוּל בַּמַסְלוּל.
    מִתְרַחֲקִים מֵהַשּׁוּלַיִם.
    שׁוֹמְרִים עַל הַכְּלָלִים.
    לֹא חוֹרְגִים. לֹא פּוֹזְלִים.
    נוֹרְמָלִיִּים. מֵינְסְטְרִים.
    צוֹעֲדִים בַּסַּךְ.
    צַר. חָנוּק.
    מָקוֹם רַק לְאֶחָד.
    כֻּלָּם אַחֲרֵי כֻּלָּם.

    וּבְכָל מָקוֹם -
    תִּרְאֶה אוֹתוֹ זֶה:
    לֹא הֲכִי שָׁחֹר. לֹא מַמָּשׁ לָבָן.
    פּוּשְׁטָק. חַרְדָק.
    תִּרְאִי אוֹתָהּ זֹאתִ'י:
    פֹּה אָרֹךְ. שֵׁם קָצָר, וְצַר.
    זָרָה. מוּזָרָה.
    יָרְדוּ מֵהַדֶּרֶךְ. נֶעבֶּעךְ.
    לֹא מִשֶּׁלָּנוּ. לֹא אֶצְלֵנוּ.
    אֵין לָהֶם מָקוֹם.
    כֻּלָּם נֶגֶד כֻּלָּם.

    וּמֵאוֹתוֹ מָקוֹם -
    מִטְפַּחַת? מֻזְנַחַת?
    קִיצוֹנִית. תִּמְהוֹנִית.
    דַּקְדְּקָן? עַבְדְּקָן?
    שׁוֹנֶה. מְשֻׁנֶּה.
    צַדִּיקִים עָאלֶק.
    צִ'יזְבָּטִים. חִזְבַּ"תִּים.
    לֹא מְקֻבָּל. עָלַי.
    אֲנַחְנוּ. אֲנִי.
    מִנְהַג הַמָּקוֹם.
    כֻּלָּם כְּמוֹ כֻּלָּם.

    וּמִשּׁוּם מָקוֹם -
    תִּתְבַּיֵּשׁ! מְקֻלְקָל!
    אַתָּה מְבַיֵּשׁ! צוּ"ל!
    אֲנִי? אוּפְּס.
    לֹא שַׂמְתִּי לֵב.
    גַּם לָזֶה שָׂמִים לֵב?
    מֻתָּר. מְיֻתָּר.
    אֶפֶּע'ס, סִי פַּאסְט נִישַׁט.
    אֶפֶס. גּוּרְנִישְׁט.
    אֵין לִי מָקוֹם.
    כֻּלָּם בְּכֻלָּם.

    אוּלַי יֵשׁ מָקוֹם -
    לְהַרְחִיב אֶת הַשּׁוּרוֹת?
    לְעוֹד סוּג. וְסִגְנוֹן.
    וְעוֹד עֶמְדָּה. וּתְפִיסָה.
    לְהִתְמַקֵּד בְּעִקָּר בָּעִקָּר.
    בַּמְשֻׁתָּף. בַּמְאַחֵד.
    כֻּלָּנוּ חֲרֵדִים. לִדְבַר ה'.
    מְאַפְשְׁרִים. מְכִילִים.
    לֹא מַסְכִּימִים. מְכַבְּדִים.
    יֵשׁ מָקוֹם לְכֻלָּם!
    כֻּלָּם בִּשְׁבִיל כֻּלָּם.
     תגובה אחרונה 

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה