קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אשמח לביקורת. האם זה מוגזם?


הם היו גבוהים ממני בראש. העמידה שלהם בטוחה ומתוחה. הייתי צריך להרים את העיניים גבוה גבוה, ואז לגלות את ההבעה שלהם: כועסים. מאוד.

זזתי קצת אחורה. הם התקדמו לעברי צעד. זזתי עוד קצת. אחד מהם הושיט את ידו.

"לאא". משהו חנק את גרוני. הוא היה יבש עד להתבקע. "אני – " נשפתי בקושי. היד חזרה אחורה.

"אתה מודע לזה שאתה נמצא כאן בלי רשות". אמר הגדול מהם. "אין לנו ברירה".

"לא". נשפתי שוב. "זה היה – בטעות, אני אומר לכם, בטעות!"

"בטעות הלכת עד לכאן לכל אורך המסדרון, לחצת על הידית וכשהיא לא נפתחה הלכת להביא מפתח, ואחר כך בעטת בדלת ופתחת אותה בכח – כל זה היה בטעות?"

"אני, אני יכול להסביר". השפלתי את העיניים. לא ראיתי עוד את הבעתם הקשוחה, ומשהו בפנים רווח לי.

"אין צורך". עכשיו השני התערב. הקול שלו היה קשה כמו עוגיות קפואות שקשה ללעוס. "אין לנו זמן לשמוע את הדיבורים שלך. זרח?" הוא פנה אל הגדול. שניהם תפסו בי בשתי ידיים חסונות. ניסיתי להאבק. הם היו חזקים ממני. מאי שם קפץ בעל הקול הקשה והביא חבל ארוך.

"תחזיק פה". הוא ציווה עליי. לקחתי את קצה החבל והעפתי אותו הכי רחוק שיכולתי. זה התנגש לו בפרצוף. "אתה – אתה – " הוא כמעט לא נשם מרוב הלם. יכולתי להבין גם בלי לראות את פניו האדומות שהתנפחו והתבלטו. "אתה – "

"יוני!" זרח התעורר הראשון. "במקום לסנן שברי מילים, תתפוס לו ביד השניה, אנחנו חייבים לסלק מכאן את כל ה – "

"אני לא אגלה כלום". התחננתי כלפי קולו של זרח. זרח כמעט רקק מעל ראשי בבוז. "נראה לך שזה יעזור לנו?" הוא ירה. "אני תופס אותו כאן. שום מילה, ברנש שכמוך! תהיה בשקט! ושום הסברים! ואל תנסה להסביר כלום!"

בלית ברירה שתקתי. גופו הגדול של זרח הסתיר לי את כל שדה הראייה כמעט. נסיתי להציץ בכח. יוני הרים משא ענקי שהסתיר אותו לגמרי. המון דברים צהובים זורחים. הוא יצא מהחדר והדלת נטרקה.

"עכשיו חכה כאן". זרח הדף אותי. "אל תעיז לנסות לצאת. וגם לא להתקרב לדלת. אם אתה תציץ בחור – אניחנו נדע הכל. שומע?"

משכתי בכתפיים ולא עניתי. זרח יצא ונעל את הדלת, לא לפני ששלח לעברי חמש עשרה מבטים מפחידים ומזרי אימה אחד יותר מהשני.

חיכיתי שם במתח רבע שעה. היה לי חם בחדר, והייתי צמא מאוד. זזתי בזהירות מהקיר אליו הייתי צמוד, והתקרבתי אל הדלת.

היא נפרצה באחת. זרח משך בידי.

"בוא". הוא אמר.

הלכתי אחריו. רציתי לומר לו שאני צמא מאוד, אבל הוא הלך כל כך מהר שכמעט נגררתי אחריו כמו שרוך פתוח בנעל. פתאום הוא עזב לי את היד ורץ לחדר קטן חשוך. רצתי מהר אחריו, פתחתי את הדלת שטרק ובהיתי בחושך.

רגע אחד לאחר מכן נשמע קול פיצוץ, ולאחריו עוד אחד, ועוד שניים. שמתי ידיים על הראש והתקדמתי פנימה. אני אמיץ. אפשר להיווכח בכך מכל מה שעברתי.

טראאח! הפיצוץ האחרון היה עוצמתי מכולם. האור נדלק באחת. כל האחים שלי עמדו שם בחדר עם קיסמים בידיים. הבלונים הצהובים המפוצצים נחו על הריצפה בשלום. הרמתי אליהם מבט. הם עוקפים אותי בראש, כבר אמרתי לכם. ואז שניהם הדליקו את הטייפ וסחפו אותי למחול סוער.

"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לבני!"
  • 541
  • נעים בחצר הבניין שלנו, עם הרוח המבדרת את השיער. נעים בחברת האחים והשכנים שלי. נעים לי שכולם מסתכלים עליי ברתק, בעיניים פעורות, מקשיבים לסיפור המתח שלי מלפני חמש שנים, מבקשים ממני כל העת להגביר את הקול, לספר יותר בקול רם את הסיפור שלי.
    "זה קרה כשהייתי בכיתה א'," אני פותחת, מביטה רק בילדים המקיפים אותי, "הלכתי לבית הספר, ופתאום התחיל לרדוף אחריי אבי לוי - אתם מכירים אותו, נכון? - סתם ככה הוא רדף אחריי, איים להרביץ לי, בלי שעשיתי כלום... אתם מכירים אותו, כן? אולי הוא עדיין כזה... סתם נהנה להציק לילדים, להפחיד אותם... והוא מה זה הפחיד אותי... הייתי קטנה אז, אתם זוכרים. פחדתי מהרבה דברים, ובטח מביריון כמו אבי לוי... כשאני חושבת על זה היום - אני מניחה שהוא לא באמת היה מרביץ לי... אבל אז פחדתי נורא... נו, אתם מכירים אותו, הוא באמת נראה מפחיד..."
    "בטח מכירים," הילדים שסביבי צוהלים, מריעים בעליזות כאילו לא סיפרתי להם את אחת הטראומות של חיי. "ו... את רוצה להכיר אותו גם עכשיו? איך הוא נראה עכשיו? הנה... תרימי את הראש רגע, תסתכלי לאחור..."
    אני מרימה את הראש, מסתכלת לאחור.

    אבי לוי, בגרסתו הבוגרת בחמש שנים, עומד שם, מאחורי גדר החצר שלנו.
    הפנים שלו חיוורות, בכלל לא מאיימות. הוא שמע כל פרט בסיפור שלי.

    אבי לוי נותן בנו מבט אחרון, ואז רגליו מתנתקות משם, והפעם תורו לברוח.

    ואני, פניי אדומות, לבי דופק כאילו שוב אני רצה את הריצה ההיא, קמה ממקומי באחת.
    ובבית, הרחק מהילדים, הרחק מבית הספר, עמוק בתוך בית הספר של החיים - אני לומדת את השיעור של החיים שלי בלשון הרע.
    מעלה קטע קצר שעלה בי עכשיו.
    לכאורה הוא נראה כקטע מסיפור, אבל אין לו לא התחלה ולא סוף. כי הקטע הזה פשוט כתב את עצמו לבד.
    אז מי שמעונין מוזמן להמשיך, זה יהיה מענין...


    היא עמדה, הרוח הכתה בה בכל הכח עד שהיה נדמה לה כי היא מגיסת את כל חילי המילואים שלה בהתנגדותה הנחרצת.
    נופים רצו מתחת לרגליה, מעלים בליבה תחושה עמומה, חסרת שם. רגעים חשבה שליבה נלחם על זכותו לזוז ממקומו, ורגעים שהרגישה אותו קטן, מתכווץ וכמעט נעלם.

    "לילי?" דפיקה קלה על גבה הרעידה אותה. כתפיה נרעדו לשניה אחת ואז התיצבו מורמות. היא סובבה את פניה מגלגליו של המסוע. "את כאן." נשפה. דול מעולם לא אכזבה. "כן" דול, קולה חיוור, תפסה בכתפה המורמת עדיין של חברתה "חברה, הגיע הזמן." מילותיה רעדו. לילי תפסה בכף ידה וצמצמה עיניים "נקפוץ?" לחצה קלות את כף היד. דול הנהנה שפתיה מצירות פס דקיק ולמרות שהסכימו על כך שניהן, הן נותרו עומדות על המסוע. לילי בהתה בגלגלים הרצים תחתיו. דול, נעצה מבט בנוף.

    "אם לא עכשיו לא תהיה לנו הזדמנות נוספת." דול היתה הראשונה שהתעשתה. "תקפצי" לילי זזה מעט אחורה נרתעת מקצה המסוע, מהכלום שאחריו. "את קודם" דול זזה גם היא. מבטיהם התמודדו לילי - דול, דול - לילי. עולם שלם, בחירה אחת. ואין פעם נוספת.
    אותו יום היה חם מן הרגיל. אולם הישיבה היה מלא מפה לפה, הומה בקול תורה. אך שיפטאי לא מצא לעצמו מקום. פה עמדו שני פרחי ישיבה צעירים והתווכחו בקולי קולות, שם ישב אברך בפנים נזופות ושינן בקול מר כשופר פסוקים מספר משלי, ובמקום שלישי המחצלת היתה קרועה ודוקרת. בנוסף לכך החברותא הקבוע נעדר עקב ההכנות ליום כלולותיו. שיפטאי גלל את המסכתא שעסק בה ויצא בצעדים חרישיים. קמעא קמעא נחלש השאון. עוברים ושבים הביטו בו בתימהון. כך מהלך לו צורבא מרבנן סתם כך בשוק בעיצומו של יום?
    הוא התעלם מהמבטים. בסך הכל חיפש פינה שקטה ומוצלת. יצא מסימטא זו ונכנס לשניה. לבסוף מצא יהודי בעל זקן עבות, חמורו לצידו, והוא יושב על מחצלת רחבת ידיים. האוכל לשבת עמך? שאל שיפטאי ונענה בחיוך מרוצה. מדוע לא, ישב נא. שמא גם בו, בכרוספדאי החמר, ידבק משהו מחוכמתו של בן הישיבה.
    ישב שיפטאי, גלל את המסכת והשתקע בלימוד מתוק.
    קול אוושת כנפיים הפר את לימודו. הוא נשא עיניו וראה יונה עומדת במרחק מה ממנו. החמור קשור היה לעמוד, מלחך עשב. בעליו לא נראה באופק.
    לרגלי היונה היה מחובר פתק קטן. מתוך סקרנות לקח שיפטאי את הפתק והציץ בו. אחחח, חבל שקרא. בדיחה תפלה וסרת טעם. כנראה מיועד היה הפתק לבעל החמור. רק כעת שם לב שהוא בשוק החמרים. לא היה להם שם טוב בקרב בני הישיבה, הם נחשבו לקלי דעת. ברגע של פזיזות נטל את קולמוסו, שירבט בשולי הפתק "חחח" והוסיף פרצוף מחייך. הוא חיבר את הפתק ליונה ושילחה לדרכה, מסיח דעתו.
    אך הלימוד היה קשה עליו. הבדיחה המטופשת ניקרה בו כיתושו של טיטוס. מוחו החל מזכיר לו אמרות שפר נוספות ששמע פעם טרם נכנס לישיבת רב דינאי חסידא. הוא סגר את המגילה והתבונן סביבו. פרץ צחוק רם נשמע לא הרחק ממנו. חמר אחר ישב שם, קורא וגועה בצחוק. שיפטאי התקדם אליו.
    מה מצחיק אתה שואל? חחח. קרא בעצמך. שיפטאי קרא וחיוך גדול התפשט על פניו.
    "אוי, ימואל הלץ הזה" נאנח החמר בדמעות של אושר.
    תכתוב לו בחזרה ש... מצא את עצמו שיפטאי אומר. החמר הביט בו בתימהון אך מיד פרץ שוב בצחוק. זה טוב. חזק אתה. הוא שירבט על הפתק ושילח את היונה.
    מה זה היונים האלה? התעניין שיפטאי.
    אלו יוני דואר, הקמנו קבוצה שאנחנו קוראים לה ואטס-עף ואנחנו שולחים בדיחות אחד לשני.
    שיפטאי שם לב שהיונה "שלו" חזרה. הוא שב למקומו ונטל את הפתק. "מי אתה?" היה כתוב שם. הוא הרהר לרגע ובחר לעצמו שם. "אני אריסטו", רשם, והוסיף בדיחה חריפה. אחרי כמה דקות חזרה אליו היונה. "חחחחח קרעת אותי שוכב פה מצחוק חחחח, הפלישתי". שיפטאי חייך בהנאה והחליט שזהו להיום. הוא חזר לישיבה. הצעירים כבר התעייפו והאברך ישב כעת שקט ומרוכז. הוא פתח את הגמרא ולמד בחשק גדול עד צאת הכוכבים.

    למחרת, מעשה שטן, שוב נעדר החברותא. לקראת חצות היום מצא את עצמו פוסע לשוק החמרים. סתם, רק להתעדכן כמה דקות. כרוספדאי קיבל את פניו בשמחה. אוהו, שמעתי יש'ך מה למכור. אתמול החבר'ה נשפכו ממך. שיפטאי הבין שהכוונה שהבדיחה מצאה חן בעיניהם. בדרך לכאן שינס את מוחו והעלה כמה וכמה מרגניות טובות שיש בהם כדי להעלות חיוך הגון אף על פני יקה שורשי. כעת ישב ליד כרוספדאי והכתיב לו את הבדיחות אחת אחת. היונים חגו סביבם במחול. אחי, אתה תותח! מסרה האחת. הורס הורס מי אתה. שאלה השניה. חחחחחחח גדוללללל הודיעה השלישית. שיפטאי התעכב שם עוד דקות מספר. תכתוב שזה אריסטו, העביר לכרוספדאי את השם ומיהר לישיבה.

    השחוק והלצון, יכתוב רבינו הרמח"ל שנים רבות אחר כך, הטובע בם הינו כטובע בים הגדול. שיפטאי הלך וצלל במים עכורים של דברי הבאי. כעת כבר ישב בעליית הגג של בית הוריו ועסק בלבלרות במשרה מלאה. 'אריסטו' היה לשם דבר. הוא היה חבר בכמה קבוצות. קבוצת החמרים, קבוצת הנייעס, קבוצה של עושי יין ושכר, ועוד קבוצה של דיונים ופלפולים על סמכותם של הגאונים לפסוק הלכות חדשות. חברי קבוצה זו האחרונה היו ברובם בני ישיבות שהחמיצו.

    מעת לעת עוד ביקר בישיבה. ראש הישיבה רב דינאי רצה לסלקו זה מכבר ואך משום כבוד אביו שהיה דיין נמנע מכך, עד שהגיעו מים עד נפש ומעשה שהיה כך היה. שניים מטובי הישיבה, חנינא וחיסדא, ישבו בצד הדרך ועסקו בתורה. קול צניפת סוס הגיע לאזניהם, ולאחריהם נשמע משהו נחבט בקרקע וקול אנחה. הם זקפו ראש. השלט ל' שעל ראש הסוס לא הותיר ספק. שיפטאי עושה שיעור ראשון ברכיבה. חנינא כווץ מצחו. ככה לעבור על גזירת רב גימלאי גאון? הלא זו תקנה מקודשת משנות דור. חיסדא הסכים עמו. זוהי פריצת גדר. עלינו לספר לראש הישיבה.
    רב דינאי לא יכל לסלוח לתלמיד על חוצפה זו, ושיפטאי עזב את הישיבה באופן רשמי.
    כעת סר ממנו העול להסתיר את מעשיו. הוא הלך והדרדר. תקופה מסויימת ניסה לארגן נושרים כמותו להתגייס לצבא. הקבוצה נקראה "הבריגדה היהודית", אך הצבא לא מצא עניין בכוח אדם חסר מיומנות זה, והקבוצה פוזרה. חבריו הקימו בתים בישראל והוא עסק בהפצת ידיעות, כתב פשקוולים לפי הזמנה, וחיבר חוברות שנאסרו על ידי גדולי ישראל.

    שנים חלפו. שיפטאי הפך לרווק מזדקן. ביושבו על ספסל רחוב, יושב וסופר כרכרות משוכות בידי סוסים לבנים ושחורים, עלה בדעתו לגשת לישיבה. אותה ישיבה ממנה נזרק בבושת פנים אי אז.

    השאון המוכר קידם את פניו. שינו פה, הרהר. איפה הבאר הישנה. במקומה ניצבה באר מודרנית עם שוקת ומשאבה. גם בית המדרש לבש צורה חדשה. ספסלים התרבו, ארון הקודש הוחלף, והמחצלאות היו רכות ומזמינות יותר. ועוד חידוש: עבדים הודים עמדו ונפנפו בעלי דקל גדולים לצנן במקצת את האויר.
    איש לא שם לב אליו. קטעי מילים מוכרות חלפו ליד אוזניו. פה ושם נראה לו שזיהה פנים מהעבר. בעודו פוסע בין הלומדים ומטרידם, ניגש אליו צעיר בעל עיניים יוקדות. ראש הישיבה קורא לך. הוא נרעד. נשא מבטו אל המזרח וראה שם את רב דינאי. כפוף, כחוש, ובכל זאת זה הוא.
    ביראת כבוד פנה אליו. הרב קרא לי?
    הרב לא הביט בו. לשיפטאי לא היה ברור אם הרב זיהה אותו.
    מפריחי יונים פסולים לעדות, לאט הרב.
    כל ימיך עסקת בהפרחת יונים. מה תקנה יש לך?
    שיפטאי שתק.
    עד שאתה אוכלנו באיסור, תאכלנו בהיתר. המשיך הרב. שאלות רבות באות לפתחי מידי יום מכל קצות הארץ. חלקם דורשות תשובה דחופה. רצוני שתייסד צבא של יונים שיהיה מסוגל לתת מענה במהירות האפשרית.
    שיפטאי החל לרדת לסוף דעתו של הרב.
    גלגלי מוחו החלו נעים. הוא תכנן את סוג היונים שיקנה, את התחנות שיקים באמצע הדרך להחלפתן במקרה של מסע ארוך, ואף היה לו רעיון לשידרוג.
    מקץ שנה, היה שיפטאי עסוק ראשו ורובו בגידול יוני קפוטקיא בעלות הטווח הארוך, ואף אילף נשרים לנשיאת משאות כבדים במיוחד כמו ספרים או בקבוקי יין בהכשר מהודר.

    שיפטאי לא זכה לילדים. על מצבתו נכתב:
    זה המנוח - יונה מצאה בו מנוח
    הסיפור מתרחש בעתיד:cool:
    משום מה כתבתי אותו באתגר קונספירציה, ואז קלטתי שהוא לא קשור בכלל:LOL:


    "אפרים! חמישה לשמונה!!!"
    הצעקה הצליחה להקפיץ אפילו מכור שינה כמו אפרים, אח מעצבן שמתקשה לישון ומתקשה לקום.
    "מ..מה אמרת? חמישה לשמונה?" הנער קם, מטושטש שינה וטרוט עיניים. "הוי, הצילו! אסור לי לאחר עוד פעם. הצילו!"
    "תגיד עוד פעם הצילו". חמי משך את השמיכה והעיף אותה לארבע רוחות העולם. "זה מאוד עוזר לך, ההצילו הזה. תדע שאני לא מוכן לאחר בגללך היום. שיהיה לך ברור".
    "חכה!" אפרים זינק מהמיטה, השפריץ טפטופי מים על כפות ידיו וגרב זוג גרביים ברגע. "אל תברח לי, חמי, בבקשה! אני רועד מפחד".
    "אתה כבר גדול, ונמאס לי לחכות לך כל בוקר כאילו הייתי הגננת שלך".
    "חמי!"
    "תיקח איתך פנס, אם אתה פוחד מחושך. ביי".
    "חמי! חכה לי!!" אפרים חיפש בקדחתנות את החולצה שלו. "אתה לא מבין שפנסים לא עוזרים לי? אני לא יכול להיות במקומות סגורים וחשוכים לבד - חמי!"
    "מה! מה! מה!"
    "אתה יודע שפעם כבר נתקעתי לבד במגלשה לילה שלם. אתה יודע איזה מסכן הייתי? כבר כמעט פרחה לי הנשמה ביחד עם הלב. חכההה!"
    "לא מחכה. יום טוב!"
    ברגע האחרון גיששה ידו של אפרים אחרי בד זהה לבד של החולצה המשובצת שלו. הוא חטף אותה מהכיסא, החליף כיפת שינה בכיפה שחורה אקראית שחסמה את דרכו וטס אחרי חמי. חמי כבר פתח את דלת המגלשות, פונה למגלשה הימנית.
    "חכה!" אפרים דחף את רגלו אחריו. "אני בא".
    "מה אתה בא? אתה עם פיז'מה!"
    "אני כבר אתלבש תוך כדי שאני אתגלש. נו!"
    "אבל - " חמי סקר אותו לרגע. "אתה - כל הפרצוף שלך פרצוף כרית למהדרין. חברים שלך בכיתה יראו שהתגלשת ישר מהמיטה בלי לשטוף פנים".
    "שיראו!" הם נכנסו בתנועות מהירות לתוך לועה של המגלשה הכהה. חושך מוחלט שרר שם כבר שבוע בעקבות קצר רציני. פס של אור מסנוור מכיוון הבית שלהם נעלם עם טריקת הדלת. אפרים הרגיש איך נשימתו מתכווצת.
    "צריך פעם להמציא מגלשה שמגיעה ישר עד למקום בכיתה". אצבעותיו של חמי חרקו על הדפנות כשהתחיל להתגלש. "עכשיו אני אצטרך לרוץ את כל המדרגות עד לקומה השניה, ובטח הרבה אפלבוים כבר הגיע".
    "עדיף שלא". אפרים נשם עמוקות, עצם את העיניים וגלש אחרי אחיו למטה בסלסולים. "ככה אני יכול בינתיים להתלבש".
    שתי דקות של סחרור בתוך מגלשת החושך הכהה והדלת הופיעה מולם.
    "אתה מאורגן, אפרים?" חמי הקיש את הקוד באצבעות זריזות. "אני פותח".
    "מאורגן". אפרים מתח את חולצתו כלפי מטה. "אתה זוכר פעם שבטעות נכנסנו למגלשה של הסופר ומצאנו את עצמינו בסופר במקום בחיידר? הרבה שלי לא האמין שזה קרה לנו בטעות. אמרתי לו שניסינו לטפס חזרה ולא הלך, ולא היה לנו כסף להשתמש במגלשה של הסופר, לכן לקח לנו שעתיים דרך".
    "בטח שאני זוכר, אפרים! מה הסיפורי סבתא האלה עכשיו? גם עכשיו הרבה שלי לא יאמין שאח שלי פוחד מחושך..."
    "אתה לא תספר לו!"
    "ברור שאני לא אספר". בבת אחת חדר אור לתוך המגלשה החשוכה. חמי קפץ החוצה הראשון והפנה אליו מבט, פוער את עיניו. "אני לא אגיד לו כלום, כי אני אצטרך ללוות אותך בחזרה הביתה עכשיו, אפרים!"
    "מה? למה?"
    "תראה אותך!" דמעות של תסכול וצחוק הבריקו את עיניו של חמי. "החולצה שלבשת - "
    "לבשתי אותה עכשיו - "
    "היא החולצה של הפיז'מה שלי, אפרים".
    אלול!!! תתעורר!!! צעקו עלי מודעות הרחוב.

    תתעורר, תתחדש, באיזה קיט'ל מכובד, וודאי תתרום לאיזה מקווה חדש, אולי תקנה קופסה מוכספת לתיבול התפוח בדבש, אלול! ראש השנה כבר כאן.


    אלול! תתעורר! צעקו עלי המשגיחים.

    תתעורר... תתפלל, תלמד מוסר, כנס לשיחות, וכששאלתי אם אפשר לשפר את האוכל בישיבה, הם זעקו מקירות ליבם - באלול, מי צריך לאכול???


    אלול! תתעורר! צעק עלי מוכר האתרוגים.

    תתעורר, אם תגיע אחרי יום כיפער' מה יישאר? רק עם בלעטלאך וחשש חסר!
    עם מה תנענע בסוכעס'? אתה חושב שתצליח להסתיר את הבלעטלאך בין הידיים תוך כדי הנענועים? ראיתי אותם שנה שעברה, זה לא באמת הלך לך!


    אלול! תתעורר! הטיח בי הגבאי.

    תתעורר, כולם כבר קנו מקומות, למי אתה מחכה? אפוא תשב בימים נוראים? מתחת למזגן כבר תפסו הכל, וגם ליד החזן לא נשארו מקומות, אפוא תשב? ליד הארון של הסידורים???


    אלול! תתעורר! סנט בי החברותא.

    תתעורר, מה לך נרדם? גם לי יש תינוק בבית שלא נותן לי לישון, תמצא דרך להרדים אותו במקום שאתה תירדם לי ככה על הסטנדר, זה לא שייך! אלול! תתעורר!


    אלול! תתעורר! פנה אלי חבר ברסלב'ר.

    תתעורר, אם היית חסיד אמיתי של רבינו, היית עכשיו כבר שוכב מאחורי ערימת עפר בדרך מקייב לאומן, מתחבא מהפצצה של הרוסים ימ"ש, תתעורר, הרוסים לא רוצים שנעלה לציון.



    אלול! תתעורר! קרא אלי השופר.

    תתעורר, תעיר את עצמך, במקום להעיר את אחרים, במקום להעיר לאחרים.


    תתעורר, תקום, תביט במראה, נראה אם תעז להישיר מבט, לומר לעצמך – כל הכבוד.

    נראה אם יהיה לך אומץ לטפוח לעצמך על הכתף בגאווה על שנה נהדרת, שבה עשית כל מה שיכולת, כל מה שהיית צריך.


    "לעולם יהא אדם מן המתעוררים... ולא מן המעוררים..." איך אני יצאתי??? ;)
    אני לא מבין מה אתם אוהבים בדבר המגעיל הזה?
    הרי מה יש שם במנה הדוחה הזאת של הפלאפל?
    פיתה. שאפו אותה באיזה חור כלשהו, ומביאים לך אותה אחרי שעברה מליון ידיים. ("רגע כמה ביתות הזמנת? רק חמישים? פסד'ר מוציא לך מעוד חבילה!")
    פלאפל. שהבסיס שלו הוא גרגרי חומוס, שתוצאותיו מי ישורנו. ומלא בחומרים לא ידועים ולא צפויים. (הלוו דויד נשפך לי פה זרעוני פשתן לתוך הפלאפל, זה יהרוס? לא לזרוק אתה אומר? אוקיי, בסדר! נקווה שלא יהיה לזה מדי הרבה תוצאות!)
    צ'יפס. עשוי מתפוחי אדמה, שבבית שלכם מרוב כתמים שחורים הייתם מקלפים את כל התפוח אדמה. ומטוגן בשמן שראה ימים ולילות טובים יותר. (דוד, תגיד לי מה קורה עם השמן? אחי, לפעמים אני מרגיש שאני מטגן בפחם! שבוע הבא יגיע?).
    סלט. מירקות סוג ג' ג', שהעגבניות שבו אמורות להיות יקרות יותר כי הן מגיעות כרסק.
    טחינה שמדוללת בכזאת כמות מים, שגורמת לפיתה שלכם להיהפך לסמרטוט רטוב עם תוספת הנאה של התפוררות מוחלטת של הפיתה.
    הגיע הזמן שתגידו לדבר המגעיל הזה, די!
    אוהב אתכם, אביחי שביחי בעלים של פיצת 'מלכת העולם' התקווה 18 מאחורי 'פלאפל דוד'.
    בגדול אני ילד שנברא בטעות. כמו הבמבה האחת-עשרה שהגיעה במארז של העשר. השתרבבה בטעות.

    האמת זה לא ממש דומה, בבמבה המפעל שימח איזה משפחה שקיבלה עוד חבילה. בסיפור שלי אף אחד לא התפנק מהתוספת המיותרת הזאת, זה רק מצער את כולם. הכי טוב היה אם לא הייתי נכנס בטעות לסיפור הזה.

    איך אני יודע את זה?

    מאוד פשוט: אני הרי לוקח אוכל, שכר לימוד לחיידר, הוצאות כספיות, ובעיקר – צריך איזה מישהו מבוגר שיהיה איתי. לפחות שעתיים ביום. בקיצור – נטל.

    שלא תבינו לא נכון – אני לא אמור לדעת את כל זה. בכלל לא. אף אחד בעולם לא יודע שראיתי את הטפסים עם כל החתימות מהבית משפט, בשידה בחדר שינה של סבתא.

    באמת ילדים קטנים בגילי לא צריכים לראות דברים כאלו, זה לא בריא. אבל אני ראיתי. אי אפשר להסתיר ממני דברים, אני יותר חכם ממה שכל הגדולים חושבים, ככה נראה לי. אז כשסבתא יצאה יום אחד לקניות, אני נכנסתי, חיטטתי ומצאתי. והבנתי.

    הם רבו עליי, כל אחד רצה שאלך לגור אצל השני.

    מאז היו תקופות שלא רציתי ללכת אליהם. לא כי נפגעתי מהם, בכלל לא, אני ילד שלא נפגע אף פעם משום דבר.

    רק שריחמתי עליהם. מסכנים. מה הם צריכים לגדל אותי, לשלם עליי כספים. הם רוצים להמשיך כל אחד את החיים שלו, לשכוח מהעבר המעצבן הזה – ואז מגיע אליהם איזה ילד קטן ומשבש אותם. מחייב אותם להיות עדיין בקשר עקיף, דרך סבתא. אז מה אם אני בן שלהם?

    האמת, אני מסכים איתם. הם צודקים.

    מה שהכי כואב לי שגם סבתא, שאני גר אצלה כבר שנתיים, לא אשמה בכל הסיפור הזה. ולמה דווקא היא – שאני אפילו לא הבן שלה, צריכה לסבול אותי.

    אבל זה לא יהיה חכם לעזוב אותה. כל ילד צריך איזשהו בית. אז בינתיים אני אצלה. אבל זה רק זמנית. כי מה יהיה אם יום אחד חס וחלילה, חס ושלום...



    החלום שלי זה לחסוך הרבה כסף. ואחר כך לשכור איזה מחסן קטן, אפי' מאוד מאוד קטן, ולגור שם.

    אני חולם על זה כל היום. כבר חסכתי קצת יותר ממאתיים שלושים שקל. אני כל הזמן מתפלל על זה ורוצה שעד הבר-מצווה שלי (עוד שלוש וחצי שנים וקצת) אני כבר יוכל לגור במחסן הזה. הלוואי.

    אבל אל תספרו לאף אחד. אני לא רוצה שידעו שאני יודע מהכל. הם מנסים לעשות כאילו הם רוצים אותי, הם קונים לי לפעמים מתנות. אבל זה בכלל לא מעניין אותי, אני ילד שלא מרגש מכלום.



    פעם כשהייתי אצל אמא שלי אז היא בכתה לסבתא-ירושלים בטלפון. היא דיברה בשקט, אבל שמעתי. היא אמרה שכבר אין לה כוח בכלל לכלום. ואין לה שום כוח לקום בבוקר מהמיטה.

    אז הבנתי שהיא קמה רק בגללי. ואז אמרתי לה שאני רוצה לחזור. היא יצאה מהחדר עם עיניים נפוחות, קצת חייכה, נישקה אותי והלכתי.

    כשהלכתי, אפי' שאני בדרך כלל לא בוכה, כי אני לא בת או ילד קטן – הפעם ירדו לי קצת דמעות, רק טיפה. אבל מיד ניגבתי אותם.

    גם אבא לא בוכה אף פעם, אפי' שכשהגעתי אליו לא היה לו כלום כמעט מה להביא לי לאכול. המקרר היה ריק ולא מחובר בכלל לחשמל.

    אבל ככה זה בנים לא בוכים. גם אם הם עצובים, הם שומרים את זה בלב שלהם.

    גם אני, אפי' אם אני מאוד מאוד עצוב, (זה קרה לי כבר כמה פעמים), אני לא מראה את זה לאחרים. ואם אני לא מתאפק ממש, אז אני הולך לשירותים קצת בוכה ואחרי זה יוצא כאילו לא היה כלום.









    "שלום עינב. תקשיבי, אני צריך לקבל קצבה מכם וביקשו ממני לצרף קבצים באתר. אממה, אני לא זוכר את הקוד שלי מהמענקים של ביבי".
    "לא הבנתי מה הבעיה?"
    "אני צריך קוד!"
    "קוד למה, אדוני?"
    "לבנק אולושווגן בשוויץ! למה? לאתר שלכם!"
    "לא היה לך קוד?"
    "אני רואה שזה לא רק במח, גם בשמיעה!"
    "מה?"
    "לא משנה! שכחתי-את-הקוד, ובשביל-להחליף-צריך-לדעת-את-הקוד-הישן! אני-צריך-קוד-חדש!"
    "אוקיי, הבנתי!"
    "תודה לקל, השכנה הזקינה שלי, עוד תבקש ממכם העלאה בקצבה על חירשות מוחלטת. ואל תשאלי אותי למה, פשוט תטפלי בבקשה!"
    "שנייה. יקיר... שנייה, תמתין איתי על הקו. 'ביטוח לאומי לצידך ברגעים החשובים של החיים' 'ביטוח לאומי לצידך בר'... כן אני איתך! אוקיי, תענה לי על כמה שאלות ביטחון, בסדר?"
    "יאללה, מהר!"
    "מה המאכל האהוב על דודתך רינה?"
    "גפילטע פיש בחמוצים ושוקולד!" (מתיחה של אחיה במשחק פרה עיוורת שכשלה לזוועת כל המשפחה!)
    "מה היה שם סביך לפני לידתו?"
    "חנה רוזקרנץ!" (אימא שלו הייתה בטוחה שהוא בת, סיפור היסטורי העובר מדור דור).
    "אוקיי, מצויין! מה היה הקוד הקודם?"
    ביום יום, אני מלווה את בני יוני בחזור מהחיידר, בדרך כלל הוא מלא בסיפורים, ואני אוהב לשמוע אותם.

    ביום מן הימים סיפר לי:
    "אבא. אתה יודע איזה כיף היה היום במכינה?"
    "מה היה יוניל'ה?"
    "הרעבע רקד איתנו ושרנו 'מצווה גדולה להיות בשמחה'"
    "יפה מאוד! ושמחת?"
    "כן אבא, היה לי כיף!!"

    וביום אחר:
    "אבא, אתה לא יודע מה עשו לי היום בכיתה!"
    "אוי ואבוי! מה עשו לך מותק?"
    "מישהו העליב אותי מול כולם!"
    "וענית לו?"
    "לא! אני נורא נעלבתי, ובכיתי אחר כך הרבה!"
    "לא נורא. בבית אני יביא לך פרס, כי אתה צדיק ולא הגבת להם!"

    וביום אחר:
    "אבא?"
    "כן צדיק!"
    "נכון אתמול אמרת לי לא לגעת בלורדים של חני?"
    "נכון!"
    "אני אחר כך השתמשתי בהם!"
    "זה ממש לא טוב! נכון בפעם הבאה אתה תשמע בקול אבא?"
    "בוודאי אבא!"
    "מצויין צדיק! עכשיו בגלל שסיפרת לי ואתה לא תעשה את זה עוד פעם אני לא יתן לך עונש. יופי צדיק! כך אתה צריך לעשות תמיד!"

    וכך בכל יום ויום יוני מספר לי את כל מה שקרה לו, שהיה לו, ושעשה. הוא יודע שאני אוהב אותו, רוצה לשמוע, ושמח לשמוע מה עובר עליו. וגם על דברים רעים שהוא עשה, הוא מספר לי ומקבל על עצמו לא לעשות זאת שוב, כי הוא יודע שבדיוק כך אני רוצה שיעשה ושאני אמחל לו כי אני אוהב אותו!
    אני אוהב ללכת עם יוני לבית הכנסת, בפרט בראש השנה וביום כיפור. אני אוהב להביט בו, להיזכר בשיחות ביננו, ואז לפנות לקב"ה ולדבר איתו בדיוק כמו שיוני אליי.
    כי אני יודע, שלמעלה יושב אבא שאוהב אותי, שרוצה לשמוע ושמח לשמוע מה עובר עליי. וגם על הדברים הרעים שאני עושה, אני מספר לו ומקבל על עצמי לא לעשות זאת שוב, כי אני יודע שכך הוא רוצה ושהוא ימחל לי כי הוא אוהב אותי!
  • 661
  • הייתי שם.
    כמה שעות לאחר מכן, פחות מיממה.
    WhatsApp-Image-2022-08-22-at-13.26.03-1-1024x461.jpg


    ראיתי את הקולות, שמעתי אותם. הם הדהדו באזני, גרמו לעיני לדמוע.

    יחד עם כל עם ישראל.

    אולי נתחיל לפני כן. באותו לילה נורא.

    כמה תפילות, חיזוקים, אנשים שהתעוררו, התחזקו.

    עצרות סליחות, תיקונים.

    כל העולם התפלל לרפואתו השלמה של חכם שלום.

    כולם ביחד כאבו את כאבו של הרב.

    ועתה, את כאבם. את הסתלקותו.

    כבה נרו של עולם. נותרנו יתומים.

    ההודעה הגיעה לפנות בוקר. הותירה אותנו הלומים.

    לא האמנו שזה יקרה.

    לא.

    בלוויה, ההמון העצום שבא, הטריח את עצמו לחלוק כבוד אחרון למרן, בחום הכבד, תחת השמש הקופחת, חידד את האבדה שאיבדנו.

    את ההפסד, האובדן, הפספוס.

    הדור של היום, הוא לא הדור של מרן חכם שלום הכהן זצוק"ל.

    תלמידיו, שאת חולצתם ביתרה סכין, בקריעה של אבלות, הסתובבו עם דמעות על לחייהם, פניהם נפולות. עיניהם נעוצות בקרקע.

    אבלים.

    יתומים היינו.

    הצעקות, הבכיות, הכאב, שלט בכל.

    ירושלים בוכייה.

    F220822YS64.jpg

    הייתי שם. יום אחרי הלוויה.

    ראיתי את הקבר הטרי, את השלט המכריז בקול דומם. כאן נטמן חכם שלום כהן בן אפרים הכהן.

    את האבנים הקטנות, שכל אדם חש חובה להניח על רגבי העפר.

    את האנשים הבוכים, המדליקים נרות בדומיה.

    הייתי שם.


    _בית_הקברות.jpg

    מי ייתן לנו תמורתו.


    F190306SCFF04.jpg
    הִיא כְּבָר גְּדוֹלָה!
    י.מ.י.


    רוֹאָה אוֹתָהּ מִתְרַחֶקֶת
    בִּצְעָדִים קְטַנִּים פּוֹסַעַת לְאִטָּהּ
    הַבֹּקֶר לֹא אָחַזְתִּי בְּיָדֶיהָ
    הִיא כְּבָר גְּדוֹלָה...

    אֶתְמוֹל הָיָה עַל זֶה דִּיּוּן בָּעֶרֶב
    לִפְנֵי הַבִּיס הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּהּ בַּפְּרוּסָה
    יַלְדָּה קְטַנָּה מִתְעַקֶּשֶׁת
    אַבָּא מִתְחַנֵּן: 'אִם תִּגְמְרִי אוֹתָהּ – תִּהְיִי גְּדוֹלָה'.

    'אֲנִי כְּבָר גְּדוֹלָה אַבָּא!' מִזְדַּעֶקֶת.
    'אֲפִלּוּ הַגַּנֶּנֶת שֶׁלִּי אָמְרָה'
    אֲנִי נִסִּיתִי לְשַׁכְנֵעַ
    'זֶה לֹא מַסְפִּיק לִהְיוֹת גְּדוֹלָה'
    'תִּהְיִי גַּם חֲזָקָה -
    תֹּאכְלִי בְּבַקָּשָׁה'!

    אַחֲרֵי הָאֲרוּחָה הִמְשַׁכְנוּ בַּוִּכּוּחַ
    'רַק יְלָדוֹת קְטַנּוֹת הוֹלְכוֹת לִישֹׁן מֻקְדָּם'! פָּסְקָה.
    אֲנִי הִפְצַרְתִּי בָּהּ בְּטַעֲנָה כּוֹזֶבֶת
    שֶׁאִם תֵּלֵךְ לִישֹׁן יִהְיֶה סִימָן – שֶׁהַגְּדוֹלוֹת הוֹלְכוֹת לִישֹׁן גַּם אָז.

    עַל הַמִּטָּה עָלְתָה לָהּ הַקְּטַנְטֹנֶת
    שָׁרָה לְעַצְמָהּ עַל כַּמָּה הִיא גְּדוֹלָה
    שֶׁהִיא מַקְשִׁיבָה לְאַבָּא וְשׁוֹמֶרֶת -
    עַל אָחִיהָ הַקָּטָן.

    בְּשֵׁשׁ וָחֵצִי הִיא כְּבָר קָמָה
    לִקְרֹא שָׁעוֹן הִיא עֲדַיִן לֹא לָמְדָה
    'אִמָּא! אַבָּא! קוּמוּ, כְּבָר בֹּקֶר!
    אֲנִי יְאַחֵר לַגַּן! אֲנִי לֹא רוֹצָה'!

    בְּמַדְרֵגוֹת הַבִּנְיָן הִיא שׁוּב הֵחֵלָּה
    'אַבָּא!
    לָמָּה טוֹבָה הוֹלֶכֶת לְבַד לַגַּן?
    גַּם לִי עָשׂוּ כְּבָר יוֹם הֻלֶּדֶת
    אֲנִי בַּת שֵׁשׁ כְּבָר, הַשָּׁנָה'.

    רוֹאָה אוֹתָהּ מִתְרַחֶקֶת
    לַחְזֹר, הִיא לֹא תַּחֲזֹר לְבַד
    לְיַד הַשַּׁעַר אִמָּא תְּחַכֶּה לָהּ
    אֲנִי, כְּבָר מִתְגַּעְגֵּעַ.

    רוֹאָה אוֹתָהּ מִתְרַחֶקֶת
    הוֹלֶכֶת וּמְחַיֶּכֶת לְעַצְמָהּ
    הִיא שְׂמֵחָה וּמְאֻשֶּׁרֶת


    אֲנִי אַבָּא מְאֻשָּׁר!
    בעז"ה


    מביימים את הסצנה \
    @סיפור8



    חלק ראשון- השוט



    לא מעט נאמר על בניית עלילה, שיוף דיאלוגים ואפיון דמויות; היום נדבר קצת על הפן הוויזואלי יותר בכתיבה, ועל התפקיד הנוסף של הסופר, שאולי לא ידעתם שקיים- הבימוי.

    בסרט, התסריטאי קובע מה יהיה בעלילה; אבל הבמאי קובע כיצד היא תראה. על ידי בימוי נכון של הסצינה, מקים הבמאי את העלילה הכתובה לחיים. בספר שלכם, שבו המילים שלכם הן האמצעי היחידי ליצור את התמונה הוויזואלית בראשם של הקוראים, כדאי שתהיו מודעים לגודל תפקידכם: אתם הבמאים של הסיפור.

    במאי צריך לנהל לא מעט מרכיבים על מנת להגיע לסצינה מצוינת, שתעביר את האווירה והמשמעות הנדרשים. חלק מהם מקבילים באופן די ברור לעבודת הסופר; את התפאורה של הבמאי, למשל, יוצר הסופר על ידי תיאורים. במאמר הזה נתמקד במושג אחד שישפיע באופן ישיר על הבימוי של הסצנה אותה אתם כותבים: השוט (Shot).

    לכאורה, מכיוון שזהו מושג המתייחס לזווית צילום ולפרספקטיבה, ההנחה הבסיסית היא שהוא שייך אך ורק למדיומים הוויזואלים, כגון הסרט והקומיקס; אבל זוהי טעות. בהמשך המאמר, לאחר שנגדיר בקצרה מהו שוט, נראה גם כיצד הוא קשור באופן הדוק לבחירת המילים שלכם בסיפור, וכיצד בחירת שוט נכונה יכולה להקפיץ לכם את איכות הסצינה. כן, זו שאתם כותבים.

    אז התרווחו בכיסא הבמאי שלכם, ונתחיל. דבר ראשון- מה זה שוט?

    שוט הוא צילום רציף אחד, מרגע הפעלת המצלמה ועד ל'קאט'. למרחק של המצלמה מן העצם המצולם השפעה רבה על הסיפור שמספר השוט (ויקיפדיה).

    האם אנו רואים את הדמות כולה, מהרגליים ועד הראש, או שמא רק את פניה? האם המצלמה מתמקדת כעת רק באקדח שעל השולחן, או שהיא משקפת לנו את הנוף האורבני של העיר כולה?

    באופן כללי, שוט הוא האופן שבו תופסת המצלמה את הדמויות או את האובייקטים בפריים. ישנם מגוון סוגי שוטים, כאשר לכל שוט ערך מוסף בלעדי שהוא מביא לסצינה, ואווירה ורגש יחודיים משלו. שוט סופר קרוב (אקסטרים קלוז אפ), למשל, המתמקד בפרט אחד מתוך הפריים, יבוא לשימוש בדרך כלל בסצינות שיש בהן רגש מאסיבי או התרחשות מהירה ועוצמתית; רגע לפני שהפורץ פותח את הכספת, למשל, שאז המצלמה תתמקד באגלי הזיעה הנוטפים ממצחו. לעומת זאת, בשוט רחוק מאד (אקסטרה לונג שוט)- שבו ניתן לראות רק את הנוף, או את הסביבה כולה, כשהדמויות המרכזיות קטנות מאד או מזעריות- האווירה והרגש יועברו לצופים בצורה עקיפה ועדינה יותר. (לא נרחיב כאן על כל סוגי השוטים. הרחבה מעניינת בנושא ניתן למצוא בפוסט הזה של @הגיבן (ת) , מתוך הבלוג 'הסליק'.)


    בואו ננסה: אילו הייתם צריכים לביים סצינה שבה אדם רגיל פותח את דלת הבית הרגילה שלו בצהרי יום רגיל, ייתכן והייתם בוחרים לצלם אותו במדיום שוט, שוט שבו רואים את הדמות ממותניה ועד ראשה, בדומה לצורה שבה אנו מסתכלים על אנשים בחיי היום יום; אבל אילו היה עליכם לביים סצינה מעוררת אימה, שבה האדם נכנס בשעת לילה מאוחרת לבית לא מוכר, שבו הצופים יודעים שמחכה לו מישהו מסוכן, ככל הנראה בחירת השוטים שלכם הייתה משתנה; שוט תקריב, למשל, על ידו של הגיבור בשעה שהוא מסובב את המפתח בדלת, ושוט תקריב נוסף על ידית הדלת היורדת לאיטה, יגרמו לתחושת מתח להיבנות בקהל; ואם המצלמה תעמוד מאחורי עורפו של הגיבור בשעה שהוא נכנס לבית, הרי שתחושת הסכנה רק תגבר.


    לסיכום, בחירת שוטים נכונה משרתת את המטרה של הסצינה.


    אוקיי, אז לבמאי של סרט יש באמת דמויות, אובייקטים ומצלמה, בכדי לממש את כל סוגי השוטים האלו; אבל איך אנו הכותבים יכולים לעשות זאת- עם מילים בלבד?

    ובכן, אולי זה יפתיע אתכם, אבל בכל משפט שאתם כותבים בסיפור- אתם בעצם בוחרים שוט. שכן בספר, סוג השוט נקבע על פי בחירת הנושא שלכם במשפט. שימו לב, זה עדי כדי כך פשוט: ברגע שאתם מתמקדים בנושא מסוים במשפט, יהא זה קו הנוף של ניו יורק רבתי או החיוך של הילדה, הסטתם את המבט של הקורא אליו, ויצרתם שוט.


    אם, למשל, הסצינה שלכם מתחילה בתיאור של רותי, ובמהירות בה היא חוצה כעת את הכביש בכדי לא לפגוש את המנהלת בצידו השני של הרחוב, בעצם העמדתם את המצלמה מולה בשוט מלא- שוט שבו רואים את כל הדמות כולל הרקע שסביבה; ואם רגע לאחר מכן תיארתם את עיניה החומקות הצידה ואת הסומק על לחייה, ברגע זה בחרתם בשוט תקריב- על פניה.


    בסרט- כל שוט נוסף עולה כסף. בספר שלכם- לא. ברגע שלמדתם מהם סוגי השוטים השונים ואתם מודעים לערך המוסף שמביא כל אחד מהם, אתם יכולים לעשות בהם שימוש מושכל בסצינה. האם הסצינה שלכם אמורה לעורר רגש של הזדהות, סקרנות, או אימה? כיצד מרגישים זוג האנשים שמנהלים דיאלוג בסצינה, האם הם תוקפניים או ידידים, וכיצד ה'מצלמה' שלכם תשדר זאת? כיצד תוכלו להעביר את תחושותיו של הדמות הראשית, האם באמצעות משפט המתאר את רגשותיו, או שמא על ידי שוט ייחודי שיעביר לקורא את התחושה באופן עקיף?


    "את מבחינתך צודקת, את ראויה לאדם טוב הרבה יותר ממני, ואין שום סיבה שתסכימי לחיות לצידו של מומר, גם אם הוא מתחרט בכל לב על מעשיו. הבנתי את זה היטב כשלא השבת למכתבים שלי, ואני מבין את זה גם עכשיו."

    "לא קיבלתי אותם," חשוב לחוה שידע זאת, "לא קיבלתי אפילו לא מכתב אחד."

    יפים הם לילות הקיץ בפטרבורג, יפים ובהירים. והשמש, לילות רבים כלל אינה שוקעת, אלא מגיעה עד המערב, ובטרם גוועות קרני אורה האחרונות היא כבר חוזרת ומטפסת מן המזרח.

    "והיית עונה עליהם לו היית מקבלת?"

    אורה של השמש אינו חזק דיו כדי לסנוור, כך שאף שמבטו של גדליה נעוץ בה, נראה שזו אינה סיבת הדמעות שממלאות את עיניו.

    "אני חושבת שכן," היא משיבה בשקט, "כמו שביקשתי לפגוש בך עכשיו."

    (מ. קינן, אדמה פראית, ע"מ 499)


    שימו לב למה שעשתה הסופרת בסצינה היפיפיה הזו. ברגע השיא של הסצינה, היא עוברת לאקסטרה לונג שוט, ומתארת את יופיה של פטרבורג; אילו היינו רואים זאת בקומיקס, היינו רואים את הזוג הזה, זעיר מימדים, בתוך נוף עוצר נשימה עם שמש רכה ויפיפה, והמשפט של גדליה היה נתלה לו, אי שם בתוך הנוף. איזו תחושה זה נותן לכם? ואיך כל כך ברור לכם כיצד מרגיש הגיבור ברגעים אלו, למרות שהסופרת לא כתבה דבר על רגשותיו?


    נעצור רגע להערה קטנה: בואו לא נתבלבל בין שוט למושג הקרוב אליו בעולם הבימוי- ההעמדה (Staging). בעוד שוט מדבר על הפרספקטיבה של המצלמה, העמדה היא האופן שבו בוחר הבמאי (או הסופר!) למקם את הדמויות או האובייקטים מול המצלמה (או מול הקוראים...). בסצינה למעלה, למשל, מדובר בבני זוג שנפגשו לאחר זמן ארוך מאד, ובתחילת שיחתם הם מעט מרוחקים רגשית אחד מהשני. בהתאם לכך, הסצינה מתרחשת בפארק רוסי רשמי וגזום היטב, כאשר בני הזוג לא עומדים ומביטים זה בזה- אלא הולכים זה ליד זה. ההעמדה, בדומה לשוט, משרתת את מטרות הסצינה, ובשימוש מודע בה- היא יכולה להיות בעלת משמעות רבה.


    לאחר שהבנו מהם שוטים וכיצד אנו יכולים להכניס אותם לתוך המילים הכתובות, ננסה לסכם- מהם הצעדים לבימוי השוטים בכתיבה.

    קודם כל, נסו לביים את הסצינה בדמיונכם לפני כתיבתה, ושוב- מתוך מודעות לנוכחותה של המצלמה. דמיינו- אילו הייתם מצלמים את הסצינה, מאיזה כיוון הייתם מצלמים ובמה הייתם מתמקדים.

    לאחר מכן, כשהסצינה מוסרטת בעיני רוחכם, העבירו אותה אל הכתב, תוך שמירה על השוטים שבחרתם. נניח שדמיינתם סצינה שמתחילה בגלי הים החורפיים המתנפצים אל החוף, ורק לאחר מכן רואים את הגיבורה היושבת מכונסת בעצמה על החול מולם- נסחו את המשפט הראשון כך שהגלים יהיו הנושא, ורק לאחר מכן תארו את הגיבורה. העבירו את הפרספקטיבות שדמיינתם- אל הכתב.

    כאשר תביימו סצינה בדמיונכם -תוך שימוש בידע שלכם על סוגי שוטים- ורק לאחר מכן תורידו אותה לכתב, תופתעו לגלות מספר דברים מרנינים: לכל לראש, הניראות של ההתרחשויות בסצינה הופכת להיות הרבה יותר טובה; בנוסף, אתם מצליחים להתחמק ממלכודת הדיאלוגים-מחשבות-דיאלוגים שלעיתים סצינות נופלות אליה, ומעל הכל- תגלו שמהרגע שמתרגלים, זו גם דרך עבודה דיי כייפית.

    אז בהצלחה רבה בכתיבה- ובבימוי!



    -
    זה התחיל בגיל צעיר מאוד, ראו את זה עליו מגיל אפס כמעט.

    כשבגן רוחה חילקו מיני מתיקה (כלשון קודשה) למסיבת פרשת נח (אולי אתם תבינו על מה המסיבה?). הוא לא ויתר על מעט מהחופן שלקח, למרות צווחות אימה, או בשמן המקורי, בכי, שבקעו מפי אחד מזאטוטי הגן שלא נשאר לו כלום. "היא אמרה כמה שנכנס ביד". אמנם דקה הוא נבר בתוך הקופסא (עם היד שהרגע...) בניסיון להשיג יותר מכולם, והוא קצת עזר לעצמו עם היד השנייה, אבל כבר אז זה היה בנפשו, אני לא אצא פרייאר!!

    כשבת"ת שבו הוא למד לקחו אותם לבריכה בתשלום של עשרים וחמישה שקלים ("הם גנבים אבא, בטוח עושים להם את זה יותר בזול כי אנחנו קבוצה ענקית") הוא היה הראשון בבריכה. קפץ ראש, למרות שאדום הפנים הנקרא גם מציל צעק עליו נמרצות. "מה אני פרייאר?" הוא אמר לחבריו, "שילמנו להם טוב טוב!" ובשעת היציאה מהבריכה, הוא לא יצא עד שהמציל משך אותו בכפות רגליו למול כל עיני הילדים שהריעו לו נמרצות, הוא הלך לכיוונם כשהוא ממלמל לעצמו, "אני לא אצא פרייאר!!"

    בישיבה קטנה. מתחילת השבת התאחדות עד הסוף יכולתם לראותו מסתובב כאחוז אמוק לנצל כל רגע וכל דבר במתחם, גם לא קשור! (הנדנדה שהייתה שם היא לילדים, אבל מי יגיד לו? הוא שילם!) בהופעה של הזיצער האומלל, הוא ישב ודיבר מולו בקולי קולות, כשמדי פעם הוא מבליח קול מזעזע. "ככה כיף לי, הוא לא יגיד לי מה לעשות!"הוא אמר לסביבתו "שילמנו הרבה מאוד! אתם יודעים שב'חדוות דוד' שילמו חצי! אני לא אצא פרייאר!!"

    בישיבה גדולה. חברי שולחנו היו בצום תמידי. "אבא שלי משלם מספיק לישיבה גם בשביל שש עופות לארוחת צהריים! שלא נדבר על זה, שהם עוד עושים כסף מתורמים!" הוא היה דורש קבל עם שהסכים להאזין לו, ומשאיר אותם עם התוספת הלא ראויה כלל לשמה (מי אוכל פתיתים עם התבלין הזה??) חברי חדרו בכלל, הם היו קמים גלידי קרח כל בוקר. המזגן רק על שש עשרה טורבו! אני לא אצא פרייאר!!

    היום ראיתי אותו. הוא עמד בתחנה עם אשתו ושנים עשר ילדיו עם שמונה מזוודות לידם, וכולם מקיאים את נשמתם על רצפת התחנה. הוא ראה אותי מביט בהם, אז הוא פנה אליהם ואמר בקול כדי שאני ישמע, "הם רצו להרוויח עלינו עם ה'דרך שווה'? אנחנו נראה להם ננצל את החופשי חודשי עד תום!! אנחנו אוחזים כבר באלף מאתיים ארבעים ושבע לאחד אם לא היינו עושים חופשי. יאללה לרמת הגולן, אנחנו לא נצא פרייארים!!"
    שיתוף ראשון שלי פה, אשמח לפידבקים וביקורת!
    הסתיו היה מאז ומתמיד אויבי המר. כשם שאהבתי את הקיץ, כך שנאתי את הסתיו. וכשעלה השלכת הראשון נשר מן העץ, כל שרציתי היה לרוץ הביתה ולהתכרבל מתחת לשמיכה, עד שיבוא הקיץ.

    שולמית הייתה שונה ממני. וכשהלכנו ברחוב, והמדרכה הייתה מרוצפת עלים, היא הייתה רוכנת אליהם, ואוספת אותם באהבה. אני איימתי לברוח לה, והיא נשארה איתם, בכל זאת.

    "הם ינבלו לך!" אמרתי בכעס. "בשביל מה את אוספת אותם, בכלל? עלה שנשר אף פעם לא יחזור אל העץ, הוא תמיד יישאר על הרצפה עלוב ומלוכלך, עד שיבוא הגשם, וישטוף אותו".

    "זהו, שלא" זהרו עיניה של שולמית. "הנה, אני אוספת אותם עוד לפני שהגשם הראשון מגיע. ואצלי בקופסא הם ייתיבשו, וכשהחורף ייגמר אני אקח אותם, ואחזיר אותם אל העץ שלהם".

    "פחחח" נשפתי בבוז. "אי אפשר להחזיר עלים למקום, את לא קולטת? עלה שנשר אף פעם לא יחזור".

    היא לא ידעה. היא לא יכלה לדעת, בשום אופן, על רובי. רובי שעזב את הבית בטריקת דלת, ביום אפור של סתיו. היא לא ידעה, שמאותו היום, שנאתי את הסתיו. שנאתי את העלים. שנאתי את השלכת.

    היא המשיכה לאסוף את העלים. אני כעסתי עליה. היא לקחה באהבה את מה שאני השלכתי. ועל אף שהיינו שתינו ילדות רגישות ונבונות, העלים הפרידו ביננו. בנו חומה, גדר של שלכת.

    עברו שנים, נפרדנו. מדי פעם הייתי חושבת עליה, על שולמית, על העלים. ועיניה- עיני שלכת- הביטו בי כל סתיו, מנסות לשכנע אותי לחמול על העלים, לאסוף אותם.



    בסתיו אחד הלכתי ברחוב. כבר הייתי בוגרת, ולא יכולתי להרשות לעצמי להישאר בבית בכל יום סתווי ומעונן. דרכתי על העלים, בעטתי בהם. התעלמתי מעיני שלכת מבקשות, הסבתי מבט. הטיפות שהתחילו לרדת, זרזו את הליכתי. יכולתי לשמוע את שולמית מתחננת, מספרת על בכיים של העלים, על הדמעות.

    ואז ראיתי אותה.

    אבל זו לא הייתה היא.

    לא שולמית שהכרתי, לפחות.

    היא ישבה בכיכר, ונראתה אבודה בין הבנות שישבו שם. בנות שכל דמיון בינן לבין החברה שהייתה לי אז, מקרי בהחלט. הן דיברו וצחקו, ועיני הדבש ירוק שלה רק הביטו בעלים, חמלו עליהם.

    הסתכלתי עליה.

    ילדת שלכת.

    רציתי לקרוא לה, לשאול אותה מה קרה. מה קרה לעלה העדין שהיה לי, ואיזו רוח הצליחה לגרום לו לנשור. אבל אז עיניה הביטו בי, והסתובבו. וכל מה שנשאר לי לראות מבעד למסך הדמעות המטושטש היה שער שחור, מתרחק.



    למחרת חיכו לי שש מילים בתיבת הדואר:

    ''שירה, עלה שנשר, לעולם לא יחזור''

    ולא יכולתי להיזכר מי אמר אותם, ולמה, ואיך.

    ימים חלפו. החורף גירש את הסתיו, והאביב החליף אותו. עונות השתנו, דברים קרו, ורק בלב שלי נשארה פינה בודדת, כאובה, שמורה לילדת-שלכת.



    בפעם הבאה שראיתי אותה כבר הייתי כלה טרייה ומאושרת. הסתובבתי בחנויות, עורמת מצעים על עגלה. השמש זרחה בעוז, והעצים הירוקים הסתירו את כל מה שרציתי לשכוח. לא חשבתי יותר על עלים שהושלכו בצידי הדרכים, נדרסים תחת גלגלי המכוניות, נרמסים מתחת לרגלי האנשים.

    ודווקא אז ראיתי אותה.

    המוכרת.

    "את רוצה קבלה?" היא שאלה, והרימה אליי עיניים שהיו שייכות לאדם אחד בעולם. זיהיתי את המבט שלה, הלום. היא זיהתה את שלי. רגע ארוך, אולי יום, אולי נצח, הבטנו אחת בשנייה. ראיתי את כל מה שהיא לא סיפרה לי. ראיתי את הכאב, את הבדידות, קבורים עמוק מתחת לערמת עלים.

    "אני צריכה לעבוד" היא אמרה לי בסוף, קולה צרוד ומוזר.

    "אני רוצה שנדבר" אמרתי לה. השפלתי מבט.

    "תבואי לכאן בערב" היא אמרה, עיניה נעוצות בכרטיס האשראי שהגשתי לה. "בעשר אני גומרת את המשמרת".

    הלכתי משם. בדרך הבטתי בעלים. הם היו ירוקים ומחוברים, וריחפו מעליי, לועגים לי. זה היה סוף הקיץ, ועונת הנשירה עוד לא התחילה. ובכל זאת, ראיתי פתאום עלה, קטן, ירוק, נוחת ברכות על המדרכה.

    בפעם הראשונה בחיי רכנתי, אספתי אותו. הנחתי בתיק. לא יכולתי שלא לחשוב, שדווקא כשילדת השלכת התייאשה, אני התחלתי לקוות.

    בעשר הגעתי. היא חיכתה לי, סופה בעיניה. ישבנו. שתקנו. שיר התנגן ביננו, שיר עצוב, בלי מילים, בלי מנגינה. משפטים שלא יכלנו לבטא, שיר שלא ידענו לנגן.

    "כשהייתי קטנה" היא סיפרה לי, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת באופק. "אספתי את העלים. כשהגיע האביב, והרוחות נרגעו, ניסיתי להחזיר אותם לעץ שלהם. הם כבר היו צהובים, מיובשים ומבוישים. אני הייתי תמימה. ניסיתי להדביק אותם עם סולוטייפ, עם דבק סטיק. זה אף פעם לא עבד. הם תמיד נשרו בסוף, מבוישים עוד יותר משהיו קודם.

    מאז למדתי ממך משהו: יש עלים שהתפקיד שלהם, כנראה, הוא פשוט להיות מצע על הכביש, להידרך מתחת לכל רגל שתעבור שם. אל תנסי להחזיר עלים למקום, שירה. מה שהיה, לעולם לא ישוב עוד".

    "זה- זה לא נכון" גמגמתי. לא יכולתי להביט לה בעיניים. קרחונים ירוקים, אש קבורה בתוכם. לבה שממאנת להתפרץ.

    "זה לא נכון?" היא התעקשה להביט בי, להכאיב לי יותר. "זו לא את, שאמרת את זה? זה לא הוויכוח הישן שהיה לנו?"

    "זה כן" אישרתי בעצב. "אבל טעיתי. היום אני מודה בכך. את צדקת, שולמית".

    חיוך קטן, אירוני, נתלה על שפתיה. "אז החלפנו צדדים עכשיו?" היא שאלה. "ראית פעם עלה שחזר לעץ ממנו הוא נשר, שירה?" מבטה פילח אותי, מנע ממני לשקר.

    שתקתי.

    "לא משנה". היא התעשתה. "הניסיון שלי מר ועצוב מכדי שתצליחי לשכנע אותי. אבל היה נחמד לפגוש אותך, חברה מהעבר".

    "שולמית-" להטתי. כל הכאב, הסתיו, השלכת, העלים, התפרצו בי, יצרו לי מילים. "טוב לך עכשיו?"

    היא שתקה. עיניה דיברו.

    "אני מתחתנת, עוד שבועיים" סיפרתי לה. "אני אשמח מאוד שתבואי. באמת".

    היא לא הבטיחה דבר.



    בחתונה, בין המנה השניה לריקודים, ראיתי אותה. יושבת בצד. לא שייכת, לא קשורה. אבל חיוך ריחף על שפתיה, שימח אותי באמת. ואז נפגשו מבטינו. והחיוך. וכבר היה לו שם, לשיר שלנו. וגם מנגינה.



    עברו שנים. עשרות עונות. סתיו, חורף, אביב, קיץ. סתיו.

    אני הייתי אישה, ואמא. ושלושה קטנטנים, בתוספת עבודה תובענית, מנעו ממני להתעמק בעלים שברחוב, בשלכת שנושרת או לא. עדיין אהבתי את הטבע, אבל פגשתי בו רק בחופשות. ועדיין זכרתי את שולמית, בימים, ובעיקר בלילות.



    בין הזמנים אחד יצאנו לנופש. יישוב קטן ברמת הגולן. משפחה צעירה ונחמדה, שמשכירה כמה צימרים ביישוב שלהם. דיברתי עם האישה. סיכמנו שננחת שם ביום שני, נשאר עד חמישי. סגרנו.

    הגענו למקום. יישוב יפה, מטופח. גובל בכפרים דרוזים. שקט צלול, ממכר. עמדנו בחניה. חיכינו לבעלת הצימר, שתיתן לנו את המפתח.

    ואז היא הגיעה.

    הייתה לה מטפחת צבעונית, עם פרנזים; חלוק ארוך ורחב ושרשרת עם עלה זהב. אבל מה שתפס אותי היו העיניים.

    עיניים מוכרות מדי.

    מוצפות באור שלא ראיתי אף פעם.



    בלילה ישבנו לשיחה. בשמי היישוב שלהם זרחו כוכבים. הירח הביט בנו, מחייך. שר לנו שיר עם שם, מילים ומנגינה.

    "ושוב נפגשנו" היא חייכה חיוך מוכר, עדין. "בנסיבות מעניינות".

    ישבנו בחצר שלהם. היא הייתה זרועת עצים. זיהיתי משמש, תאנה, רימון, אפרסק. היו עוד כמה.

    "אני רואה שאת אוהבת עצים" אמרתי לה.

    "התחלתי לאהוב שוב" עיניה דלקו, הציתו אותי. "נטענו כאן כמה שהיה ניתן. ככל שהמקום איפשר".

    "והעלים-?" שאלתי אותה "מה איתם?"

    "את צדקת" היא חייכה חיוך ששיגר ניצוצות לעיניה. "וגם אני צדקתי. עלים שנשרו, לעולם לא ישובו אל העץ ממנו הם נפלו. אין טעם, אפילו, לנסות להשיב אותם למקום. אבל לכל עלה, יש תפקיד. וגם עלה שנשר- הוא לא חסר תועלת. ויש לו ייעוד ומטרה.

    וחוץ מזה-" היא חייכה שוב, ולרגעים הייתה נראית אותה ילדת שלכת שהכרתי אז. "אנשים- הם לא עלים. הם אנשים. וגם אם הם נפלו, או נכשלו בפעמים אחרות, הם תמיד יוכלו לחזור אל העץ שלהם. ואם הם יחפשו-" היא הביטה אל הכוכבים, הורידה אותם אליי, "הם תמיד ימצאו את הדרך לשוב הביתה".
    איך הצלחתי בשידוכים של הבנות, אתה שואל?
    צריך לדעת להשקיע לאורך זמן.
    אני למשל, כבר כשציפי שלי עלתה לכיתה א' חשבתי על העתיד. דבר ראשון לקחתי חתן הכי פשוט שיש. חצי ספרדי מקול יעקב. איך אומרים? קודם כל שיהיה משהו ביד.
    אחרי כמה שנים אשתי קיבלה עוד תוספת שעות בעבודה, אז הרשיתי לעצמי לשדרג לבחור מעשן מאור אלחנן. על הדרך הרווחתי עליית ערך של כמה שנים. לבינתיים השכרתי אותו ומינפתי את הכסף יחד עם הלוואה מהגמ"ח המרכזי, כך לקחתי עוד בחור ממוצע משערי שמועות.
    כשציפי עלתה לסמינר מכרתי את שני החתנים ובכסף לקחתי חתיך מחברון על הנייר.
    באותה תקופה גם נכנס לנו סכום גדול של פיצויי פיטורים. יש אנשים שהיו משתמשים בזה לאיזה חופשה בחו"ל, אבל אני חושב על העתיד, כבר אמרתי לך, אז לקחתי קבוצת עלטערס ממיר במחיר מציאה. זו הייתה השקעה בסיכון גבוה, אני כמובן לא ממליץ על זה כנכס ראשון, אבל לי הייתה סייעתא דשמיא וההשקעה הוכיחה את עצמה. איך שזיהיתי שהשוק הולך לכיוון של מיתון מימשתי את כל הקבוצה וחילקתי את הכסף בין אופציות בישיבת חיזוק של הרב דרוק ונייר מחקה מדד עולם הישיבות.
    ככה היום ב"ה הגעתי למצב שכל הבנות שלי מסודרות עם חתנים טובים, ואפילו יש לי בצד כמה חתנים מניבים שמורים לעת זקנה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה