קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
צום גדליה בצהריים:
"שלמה, אני חושב שאת הבורקסים צריך להוציא רק בסוף מעריב. אני רואה את הנחיריים של כל האנשים נפתחים לרווחה כשלפני 'עלינו' מוציאים את הקופסאות!"
"תגיד לי יצחק, זה נראה לך לעניין? אתה מוסיף עשרים שניות צום עד שיפתחו את הקופסאות, מי התיר לך?"
"אני חושב שבעשרת ימי תשובה מותר לאנשים להוסיף קצת על הצום!"
"כן אבל לא אתה זה שתכריע בזה!"
"מה אני אגיד? אתה יודע שהם בכלל לא טריים! יעקב הזמין אותם עוד לפני ראש השנה!"
"רגע יעקב כבר שילם להם?"
"לא מה פתאום הוא תמיד עושה להם שוטף שישים!"
"אז אם זה הגיע אחרי שהוא עשה פרוזבול זו בע..."
"פ-ר-ו-ז-ב-ו-ל!! אני לא מאמין, לא עשיתי!!!!!!!!"
"ד' ישמור! תשאל את הרב מה לעשות!"
"כן, שנייה, הוא כבר על הקו! 'שלום הרב, שכחתי לעשות פרוזבול, מה אני עושה? מה? אה, רק שכל אחד שחייב לי כסף שאגיד לו שאני משמט והוא יגיד לי אף על פי כן אני רוצה לשלם? בסדר גמור! שכוייח! אתה שומע שלמה? קל! טוב, אני אעשה קצת טלפונים. הצלחה רבה! לגבי הבורקסים, עוד נראה מה אני אעשה".

'רגע מי חייב לי כסף אה, בנק לאומי! שנייה נעשה טלפון,
"הלו".
"בנק לאומי שלום, מדבר יניב, במה אוכל לעזור?"
"יש לי בעיה, שכחתי לעשות פרוזבול, אני צריך שנייה שאני יאמר 'משמט אני את החובות שיש לכם אליי' ואתה תאמר 'אף על פי כן אני רוצה לשלם'".
"אבל מה זה יעזור? נשמה שלי. אני רק פקיד! אתה לא חייב לי! תדבר עם מנהל הבנק שיגיד. אני אנסה להעביר אותך, אם הוא יענה, יש לך מזל גדול!"
"שכוייח!"
"מה?"
"תודה רבה!"
"הכל טוב צדיק!"
"הלו?"
"כן, שלום וברכה".
"אני פשוט אחד הלקוחות שלכם, ושכחתי לעשות פרוזבול. אני צריך להגיד שאני משמט את החוב ושאתה תגיד שאף על פי כן אתה רוצה לשלם"
"אה כבודו צריך להבין...."

היכל נוקיה היה מלא מפה לפה, אלפי אנשים עמדו דרוכים. יצחק עמד ויסתכל עליהם בעיניים פעורות ובקול רועד זעק לתוך המקרופון "הריני משמט..." וכל קהל בעלי מניות לאומי ענו כאחד "אף על פי כן..." "תודה לכולכם!!" צעק יצחק כאילו אין מיקרופון בידו.
"על מה תודה? מי זה כולכם?" שאלה שולמית בקפיצה.
"מה זה? איפה אני? איפה כולם? איזה יום היום?"
"ערב ראש השנה, יצחק!"
"יש! יש! יש! אני לא מאמין! אני יכול לעשות פרוזבול!!!!!"
זה תחילת הספר פדהאל אשר כתבתי לפני כמה שנים,
הכתיבה לא משהו, היא חצי חיקוי של מ. קינן וחצי אירוניה (לא יודעת בעצמי בדיוק מה)
לכן לא לשפוט... ונא לקחת בקליל:)


בס"ד

אלרון היטיב את גלימת הערב החורפית שלו, ובצעדים זריזים חצה את הרחוב מול שער הכניסה הרחב הקבוע בחומה ממול. השומר שעמד בפשפש השער נעץ בו מבטים חשדניים ומסוקרנים כאחד, ואלרון נאנח לרגע, נשם עמוקות, ואמר, "מסור למר עצמיאן שאלרון מבקש להפגש עימו".

השומר הנהן בראשו, והעביר את המשפט הלאה, למה שהתרחש מספר דקות מאוחר יותר לא ציפה אפילו אלרון.

מר עצמיאן, או יותר נכון דיאלידאן לשעבר, פתח בעצמו את דלת האחוזה, ובצעדי ריצה קרב למול השער.

"אלרון!" הוא פרש את ידיו, כאילו מבקש הוא לחבק את האדם שמעבר לשער. "אלרון!"

אלרון חייך לידידו הנושן, אשר חמש שנים לא שזף בו את מבטו, חכך בדעתו, ולבסוף אמר, "לא מצאת לך חומת הגנה נסתרת יותר, נסיך שלי?"

שלוואן עיגם את פניו לרגע. הבדידות במבצר הענק היתה קשה לו יותר משניתן לשער.

"יש לך מבצר מבודד יותר?" הוא שאל בכאב, בעוד שניהם עדיין עומדים משני עברי השער. "בתי הקטנה מנוחה לא יודעת מנוחה. משתעממת היא בין כתלי האבן, ואשתי, ליאה, בת הכפר לשעבר, רגילה למרחב הפתוח".

"ואתה?" מוצא אלרון את עצמו שואל. "למה רגיל נסיך כוזרי?"

אבל לשלוואן אין כח להגות בשאלה מעין זו. "מה קורה איתך?" הוא שואל. "איך אתה מסתדר באלעזן?"

"אני עובד שם בתור טוחן". אלרון תמיד היה עניו. "בודאי שמעת על משואל הטוחן מפיו של מהללאל, אשר גדל בביתו עד גיל חמש".

"לא בדיוק". שלוואן נאנח. "מהללאל מסרב לתת לי יחס של ידיד, הוא טוען כי הטעתי אותו והייתי צבוע כלפיו".

"לא באמת!" אלרון מופתע, מאוד. "הוא הרי נודע באופיו הרך ובטוב ליבו ומידותיו. לא יתכן, שלוואן!"

שלוואן טלטל את ראשו הגדול. "גם אני חשבתי שאולי הגיע איזה כפיל צעיר והחליף את מקומו. מהללאל הזכור לטוב".






בס"ד

פרק ראשון / פדהאל

תמיד היה צוחק מַארד, ואומר שרק תמימות בת דורות יכולה לגרום לו לבקש פעם אחר פעם להצטרף אליו כאשר הוא יוצא בבוקר השכם.

"ורק בגלל שאתה לא באמת יודע מה זה לעבוד בשרות של ראשי הקהל במפורטאד". חתם באינפוף קל של קולו, גורם לפדהאל הצעיר להסב את כתפיו הצרות ולחמוק אל הגינה.

בגינה הגדולה, בין זריעת ערוגה אחת לחרישתה של אחרת, היה לו די זמן לחשוב ולשער אילו עבודות בזויות ושחורות מבישות כל כך את מארד, אבל למרות שהגה בכך רבות, לא הצליח להבין בדיוק את חששותיו של האיש.

במה הוא כבר מתעסק? בניקוי בורות ביוב שהצחנה עולה מהם? בסחיבת עגלות בקר על כתפיו? בקבירת מתים?

וגם אם כן, מה כל כך מרתיע אותו שעיניים צעירות ותמימות כשלו יחזו בכך? הוא הרי, כמה עצוב לדעת, בסך הכל בן של בוגד שפל, שלמרות הממצאים המחפירים שהתגלו על יוסף דיאלידאן עדיין מנשק את שולי גלימתו של זה. ממה מארד מתבייש? ואולי הוא חושש?

שנתיים תמימות עברו מאז הפעם האחרונה שביקש ממארד להצטרף אליו למפורטאד. שנתיים בהן בגר, החכים, העבה את שריריו על כלי החרישה, וגם קנה אי אילו ידיעות בעולם שסביבו.

שוב לא עניין אותו חיוכו המסתורי של מארד בכל בוקר, יותר היה נראה לו האיש כמסכן, וכאחד שאינו מבין בעצמו שאין צורך וחבל על הכוחות שהוא משקיע בחוסר נעימות ברמה שכזאת.

אבל הבוקר, בשונה מארבע וחמש השנים שעברו עליהם בצוותא, לא נראה שום חיוך על פניו המקומטות של מארד. להיפך, ניתן היה לראות שהאיש אפילו עצוב, או יותר נכון מבוהל.

"מה קרה?" הוא ניסה לשוות לקולו תמימות, שגורמת למארד רגיעה מסויימת. "איפה החיוך והשמחה, מארד?"

מארד הסב אליו את פניו. גבותיו המכווצות התיישרו לרגע כשראה את תנוחתו של פדהאל. "אתה מזכיר את אביך מאוד". הוא אמר בכבדות. "יותר מידי".

המשפט היה מפתיע, אבל יותר מכך מוזר ממש. תמיד טענו באוזניו שפניו עזות המבע שייכות למשפחתה של אימו, ומלבד זאת – מארד מעולם לא דיבר על אביו בצורה כזאת, מבלי להוסיף כינוי לטיני שאינו ברור לפדהאל.

"מה פרוש 'יותר מידי', בן דודי הבוגר?"

מארד נשך את שפתיו, כולא אנחה. "יכולים לזהות אותך ברחוב עוד לפני שתוציא את סנטרך העקשן מעבר לוילון המרכבה". הוא סקר את הבעתו המבולבלת של הנער. "אתה לא מבין על מה אני מדבר, אה?"

"בודאי שאני לא מבין". פדהאל הסיט תלתל צהוב שהסתיר את עיניו. "אני מסתובב ברחובות מאז שנולדתי, יותר נכון, מאז שלמדתי ללכת בכוחות עצמי. כבר אז ידעו כולם את זהותו של אבי. גם היום מודעים כולם לעובדה שאבא שלי הוא אחד מראשי השלטון בכוזר השנייה".

"אבל בזאיר אף פעם לא ביקרת". קדרות אפפה את מארד. "יש שם יותר מידי ידידים מהעבר שיכולים לזהות אותך".

הבנה, דקה כקרום של ביצה הנצה במוחו של פדהאל. "אתה מתכוון להודיע לי שאני הולך לנסוע לזאיר בעתיד הקרוב?"

"בעתיד הקרוב?" מארד הרים את עפעפיו, פרצופו שידר תמיהה רבה. "רגע, אתה רוצה להגיד לי שאמא שלך לא אמרה לך כלום אתמול?"

"אמא שלי?" פדהאל משך בכתפיו. "ישנתי הלילה בביתו של רנן, הוא ביקש שאבוא לעזור לו לקטוף את הכרוב בעלות השחר".

מארד נעץ בו לרגע מבט חסר אמון, ולבסוף נד בראשו. "אנחנו נוסעים לזאיר, אתה, אמא שלך ואני. קח לך קצת בגדים ומטבעות. יוצאים עוד חצי שעה בדיוק".

"עוד חצי שעה, מארד? אתה לא רציני!" קולו של פדהאל קרקר בצחוק נדהם. "איך אתה יכול להודיע לי דבר כזה עכשיו? ולכמה זמן הולכת להיות הנסיעה הזאת? ואם אני כבר שואל, אז, למען ה', מה המטרה שלה בכלל?!"

מארד העיף מבט החוצה, בוחן את מיקומה המדוייק של השמש. "מאוחר מאוד". הוא הרים בתנועות מהירות את תרמילו הגדול. "אין זמן עכשיו להסברים, פדהאל. נדבר אחר כך".

מארד, אמנם, גדול ממנו בעשר שנים תמימות, וגם ראה קצת יותר דברים ממה שהוא הספיק בשבע עשרה שנותיו לראות בתוך הכפר המצומצם שלו. מארד גם זוכר בבהירות את המלכתו של יוסף דיאלידאן, את הצטרפותו של אבא שלו לכוזר השנייה, וגם חווה אי אילו מלחמות קשות בשנים בהן שירת בצבאה של כוזר האמיתית. ובכל זאת, פדהאל חש שהוא מתקשה לסמוך על שיקול דעתו של בן דודו, שמאז ומתמיד לא העריך נכונה שיש לו עוד חיים פרטיים משלו מעבר לעבודת השדה והמשפחה המצומצמת, והזלזול הזה בזמנו ובשיקוליו מזרים את דמו מהר יותר, וגורם לו, בחוסר הגיון רגעי, לפנות אל האורווה שמאחורי הבית ולהתעלם מהנסיעה הקרבה.

עשרים דקות תמימות חולפות עליו ליד הסוסים, ובסופן הוא שומט את המברשת שנועדה להבריש את זנבם ולמהר אל הבית. זה יהיה טפשי למדי להתקע בלי חפצים בנסיעה הבלתי ברורה הזאת, והוא מכיר את עצמו היטב בשביל לדעת שאם אמא שלו תורה לו להצטרף הוא יעשה כבקשתה.



שלוש שנים חלפו מאז אסף את עצמותיו אחת לאחת, וגרר את עצמו בכוחות על אנושיים למקום יישוב. שלוש שנים חלפו מאז הובסו השודדים בקרב וראשו של גאלן נערף. כבר שלוש שנים הוא מכיר את משעוליו של הכפר התמים הזה, קם בוקר בוקר ומודה לאלוקים על חייו שנתנו לו מחדש ועל היכולת לנסות ולממש סוף סוף את חלומו.

אבל הבוקר הזה, בשונה משאר הבקרים, הוא מתקשה למדי להסתיר את חיוכו המרחף על שפתיו. חיוך של ספק אושר אמיתי, וספק חיוכו של אדם שיצא לחרות, שכן לאחרונה הצטבר בכיסו סכום כסף שמאפשר לו לרכוש עכשיו בית קטן וצנוע, בקצות הכפר השלו והציורי שלמד לאהוב. הבוקר יחתום סוף סוף את חוזה המכירה עם המוכר של הבית, ובניהו היה מרוגש לגמרי.

לפני שלוש שנים עוד הרהר בניהו מה דעתם של החשובים באתיל אודותיו. עניין אותו ממש לדעת מהם הסיפורים המתהלכים אודותיו ברחובות, האם מלעיזים עליו שהצטרף לאויביו של אחיו ומת בבוגדנותו, או שמה יש מעט בינה ומחשבה אחרת בקודקודם.

בגישושיו אחר פיסת המידע הזאת, התברר לו למפרע שאף אחד אינו יודע בברור מה קרה לנסיך יקוואל לאחר שברח, יש שמועות קלושות כי נהרג בעת שרעדה האדמה סמוך לאחוזת בנטיליאן, אך אלו שמועות קלושות ובלתי מאומתות.

עכשיו הוא נהנה מהחרות ומהגשמת חלומו לחיים גבוהים ואמיתיים יותר.
  • 1K
  • בס"ד

    אני יורד ברחוב שמגר, לכאורה עוד רחוב צפון ירושלמי תלול שפעם עוד היה סלול וכעת מלא מקטעי עפר וזפת טרי, טרקטורים ומשולשים כתומים ושלטים המבשרים על תאריך משוער לסיום העבודות. אבל בשעת בין הערביים מאוחרת שכזאת, עת שהצללים האחרונים של השנה אוספים את קרנותיהם לשקיעה אחרונה, מתמלא רחוב שמגר ואולי כל ההר, בפסיעות נמרצות. מזוודות נגררות. אוכל משונע בקופסאות. אבל בעיקר חשים שם, פעימות לב מואצות.

    על איי האספלט, דורכים המון זוגות של נעליים שחורות, מעליהם מתנשאים גרביים לבנות משוכות, שמכילים חסידים עם לבבות נרגשים. הם מהלכים במהירות, עיניהם צופיות אל עבר הבניין של בית המדרש הגדול. שם יפגשו בחברים ובני משפחה, שהתקבצו הנה מכל רחבי הארץ, אירופה, אמריקה ואפילו אוסטרליה.

    בדמיוני, אני רואה את עצמי שם. פוגש את שלום מבורו פארק שהיה ידידי הקרוב בישיבה, הוא מספר לי איך כל השנה הוא אסף פרוטה לפרוטה כדי לממן את הטיסה. מקופת החיסכון, כמובן לא נותר די כדי לשכור ולו דירת סטודיו קטנה ולכן למרות איסטינותו הרבה הוא ישן יחד עם עוד מאות רבות של אנשים ואולי אלפים באכסניה.

    "מה מניע אותך?" אני שואל אותו, התשובה שלו מאוד ברורה "הזכות להיות יחד אתך ועם כולם פה", הוא מחווה לי על כל האנשים בסביבה. ככה כל השנה כשאני באמריקה והמעגל הקרוב מתעסק בביזנס, סטייל ותאוות במסווה של דברים שבקדושה, אני זוכר בכל רגע שאני חלק מקבוצה גדולה. שבה יש אנשים רבים שחולמים להשלים את הדפים החסרים לגומרה של המסכתא, לסיים לכתוב את החיבור על הלכות נידה ולכוון טוב יותר בברכות קריאת שמע".

    "לכן אני לא יכול לוותר על הגעה בראש השנה, להצטופף יחד עם המון החסידים כדי לאחל ולהתברך מהרבי ב"לשנה טובה", לרטוט בכל איברי כשקהל האלפים מכל הגלריות והיציעים שואגים "המלך"

    "ובעיקר בחזרת השץ של מוסף, כשהקהל אומר את הפיוטים ואני קצת מתעייף מאווירת ההתעלות, כבר רוצה להתרווח על הספה של גיסי הירושלמי ורק מנסה לנחש אלו מטעמים הכינה גיסתי, ולפתע בזעקה שבוקעת מעומק הלב אני שומע את הרבי – עומד על סף בכי – קולו מתנשא מעל למיתרים ונישא על כנפיים של קרבת אלוקים, "ונתנה תוקף" קול צווחה חנוקה מתסתלסלת דרך פיתוליה החרוטים של ארון הקודש ואני מרגיש שהיא מגיעה עד לכיסא הכבוד, והרבי ממשיך "קדושת היום כי הוא נורא ואיום".

    אני נפרד משלום, מודה לו על כך שהיטיב להמחיש לי מה מביא אותו הנה ובכך הכניס אותי חזק לאווירה. ממשיך לפלס דרך לעבר מקומי, המעברים דחוסים באלפי בחורים וגם אברכים, המקום בהחלט צר מהכיל. אני מבחין שהאברכים היותר מבוגרים אומרים תהילים ואילו הצעירים שבאברכים והבחורים משננים דפי גמרא, כנראה שהראש ישיבה אמר להם שההכנה הכי טובה לראש השנה זה לימוד התורה.

    טפחתי קלות על הבעקיטשע של יהודי שחסם את המעבר, מסמן לו שיואיל בבקשה בבקשה לזוז טיפה. "אוו מה שלומך, איפה אתה מתאכסן?" הוא מגיב לי בשמחה ובשאלה וחוסם עוד קצת את המעבר, הרמתי עיניים – זה דוד משה, אחיו של סבא. "פעטער מוישה?!" ממש התפלאתי, "באמת הגעת מפתח תקווה?". הפליאה והשאלה בגלל שמוישה, הוא לא כזה חסיד אדוק וגם לא אוהד מאוד גדול של הקהילתיות ההדוקה, בדרך כלל הוא מגיע לחצר הקודש רק לרגל שמחה, הדלקת נר חנוכה, או טיש יארצייט, בקיצור אירועים שמתרחשים באמצע השבוע לזמן מה ואז חוזרים הביתה. והנה להפתעתי הוא הגיע ליומיים תמימים של ראש השנה.

    "אני אסביר לך בדיוק למה החלטתי להגיע: זה היה לפני כמה ימים, התכוננתי עם המחזור על פירוש המילות, כפי שאתה בטח יודע בפתח תקווה אני הרי עובר לפני התיבה בשחרית של יום א' דראש השנה. התחלתי להרהר במשמעותו של שליח ציבור ובעל תפילה, על השימוש כסוג של שגריר של תפילות כל הקהל לפני הקדוש ברוך הוא. ככל שהעמקתי בהרהורי, הבנתי שבראש השנה אני רוצה לחסות בצל תפילותיו של שליח הציבור הכי טוב שאני מכיר – הרבי שליט"א".

    "הרי כבר משלהי חודש אב כמעט בכל לילה ולילה, הרבי מקבל מאות אנשים לעצה ולברכה. במשך חודש וחצי מדי ערב מכל קצות הארץ אנשים עולים ירושלימה, הם עוצרים משטף חייהם, עושים חשבון איך עבר עליהם השנה. מתמצתים בשורות ספורות על גבי קוויטל – פתקא, את שמות בני המשפחה לברכה, מאזכרים את משלח ידם לפרנסה ומבקשים על עניינים בהם הם או בני ביתם זקוקים לישועה".

    "האנשים נאספים מסביב לשולחנו הגדול של הרבי, בקופה שבאמצע הם מכניסים שטר כסף לצדקה שיהא לפדיון נפש וכפרה. כשהרבי נכנס לחדר הם נעמדים בדממה, טקס קריאת הקוויטל'ך מתחילה. במשך שעה ארוכה אף אחד לא משמיע הגה, רק הרבי יושב וקורא".

    "לרוב פניו חתומים והוא מתנועע, לעיתים זיו תוארו משתנה. הוא עוצם עיניים, קורא שוב את הקוויטל, אולי סופק כפיים או משמיע אנחה מרה. כולם חשים גם אם לא מבינים שמשהו קורה פה, יש איזה עניין שמתחולל, על השפתיים נלחשות תפילות. כולם מקווים שזה לא הקוויטל שלהם, שלא אצלם עיניו הצופיות של הרבי או חוש האחריות והאכפתיות הרגישה שלו, מבחינות באיזושהי חריגה".

    "אתה מבין", מסכם לי דוד משה "זה מה שהרבי עושה כל לילה, חוץ מעבודת הקודש הרגילה של חודש אלול ואמירת התורות בשעת הטישים, שכולם בימים אלו מכוונים על ענייני ההתעוררות והחזרה בתשובה. אין ספק כשהרבי עובר לפני התיבה, אחרי שבועות ארוכים שהוא קרא כל כך הרבה צרות ושמע מאלפי יהודים שהם זקוקים לישועות, תפילתו זכה ונושאת בחיבה את כל ההזכרות והבקשות שנשטחו בפניו".

    "אני כמובן רוצה להשתתף בתפילה של שליח ציבור כזה".


    הסבון הנוזלי שהחל לגלוש מהבקבוקון הקטן שמילאתי הוציא אותי מהרהורי המפורטים, מחזיר אותי למציאות. ערב ראש השנה תשפ"ג השעה שתיים אחר הצהריים, אני מנסה לעכל את העובדה שלראשונה אני לא אחגוג את החג בירושלים.

    צעדתי לכיוון המקווה השכונתי. העירוני. יחד איתי הרבה יהודים אבל לא הבחנתי כמעט בחסידים, הם כבר נסעו לאדמורי"ם. מדד מצב רוחי הרוחני, היה די ירוד. מי יכול להשוות בין המראות המשעשעים של יהודים תמימים שמנסים לשלם בפרנקים שוויצרים ודולרים קנדיים, לחישובים השגרתיים של אנשים עם פרצופים מוכרים שמתווכחים עם הבלן על השווי של כרטיס פעימות לעומת מנוי חודשי.

    האידליה ששררה בין שני הבחורים נציגי מגבית כופר נפש זה של "קופת העיר" וזה של "חסדי שלום" ששקשקו פחיות שימורים בצוותא, הצליחה קצת לרומם אותי.

    לאחר המתנה ארוכה בתור הצלחתי להגיע לבור, נדחק בין תריסר אנשים. "סליחה", מישהו מאחורי ביקש שיפנו לו קצת יותר מקום. "ניסו?!", תליון המגן דוד המוכסף שהיה ענוד על צווארו לא הותיר כל ספק שזה אכן הוא. לא הצלחתי לעצור את ההפתעה, "מה אתה מחפש פה?". ניסו שכני לבניין, גלוי ראש בימי חול, אחד משלושה שמרכיבים את הפירמה "האחים לוי בע"מ". הוא אדם נחמד בדרך כלל, אבל כפי שהוא מעיד על עצמו: "גדלתי פה בפרדס כץ הרבה הרבה לפני שאתם חלמתם לגור כאן", לכן לפעמים יש לו הערות ותלונות על הילדים והבלאגן.

    בשבת בבוקר כשאני יוצא ברבע לתשע, ניסו שכבר חזר מתפילת הוותיקין מזמן זורק עליי מהחלון גרעין אבטיח אחד "שבת שלום ובוקר טוב" הוא צוחק ומשיק לכיווני את כוס התה נענע שלו, "לחיים" אני עונה לו וממשיך לשטיבל.

    "אני אגיד לך" ניסו עונה לי מה הוא מחפש במקווה, "פעם הייתי טובל כל ערב כיפור ובשנים האחרונות גם זה לא. הבוקר סיפרתי לאשתי מה שאבא שלי ע"ה היה תמיד אומר: יש תפילות, תקיעת שופר, אבל מה שהכי חשוב זה לעשות חשבון נפש לפני ראש השנה, צריך להרים את העיניים לריבונו של עולם ולהגיד לו "שנה שעברה לא קייימתי את המצווה הזאת והזאת, השנה אני הולך להקפיד עליה". בינינו המקווה שבנו פה זה ממילא כמו ספא, אז תחזיק לי את התליון שניה אני טובל זריז ויוצא החוצה".
  • 837
  • בס"ד
    שמחה להצטרף לקהילת הכתיבה בפרוג, ולשתף מהגיגי.

    מוצאי ראש השנה תשפ"ג

    עומדים היינו בתפילה צועקים לבורא עולם,

    אבינו מלכינו הפר עצת אויבינו.

    השל"ה הקדוש ממשיל את מעשי האדם לשרשרת חוליות,

    החולייה העליונה נמצאת למעלה בשמי מרום

    ואילו החולייה התחתונה נמצאת כאן בארץ –

    וכאשר אנו מנענעים את החוליות למטה, אנו מנענעים למעלה.

    זהו כוח מילות התפילה – כוח דיבור הפה.

    אנו הנענו כאן למטה, עומדים בבתי הכנסיות ומתחננים,

    אנא אבינו הפר עצת אויבינו,

    וכמה מדהים לקרוא במוצאי ראש השנה את הידיעה הבאה:

    מחבל ניצל את השבתת המסילה בשל החג, והניח אביזר מהונדס כדי לגרום לכך שהרכבת תרד מהפסים בנסיעתה בצאת החג.

    וידיעה נוספת:

    רוסיה שיגרה מל"טים מתוצרת איראן לכיוון אומן במטרה לפגוע בחסידים היהודיים שעלו לרגל. צבא אוקראינה הפיל 10 מל"טים.

    אין זה כי אם כוח התפילה – כוח מילות פינו,

    אנו מנענעים למטה ויש תנועה למעלה,

    הראית לנו בורא עולמים שמירה מיוחדת,

    במקום חלילה להתרגש מידיעה קשה,

    אנו מתרגשים מכך שנמנע מאתנו הדבר,

    ריבונו של עולם הפר את עצתם, קלקל את מחשבתם.

    עומדים היינו בתפילה מבקשים על מלכות שמיים,

    חוזרים לביתנו במוצאי יום ומצפים שהעולמות יתחילו לנוע,

    ריבונו של עולם, אנחנו מחכים לשינוי בעולם

    מחכים לראות באורך,

    בבקשה תניע את העולם,

    אבל מתוך שמירה מיוחדת על בניך.

    מי ייתן ונרגיש שמילות התפילה מנענעות את העולם

    מי ייתן וימשיכו להניע, להביא ישועה לעמך.

    (דברי השל"ה ופירושם מתוך ספר מבשר טוב עמ' רמ"א)
    כָּל הָאֵבָרִים הוֹלְכִים אַחַר הַלֵּב
    וְהַלֵּב אֵינֶנּוּ מָלֵא
    רַק רֵיקָנוּת מְצִיפָה אֶת חֲדָרָיו
    חֲדָרָיו הַפּוֹעֲמִים קְלוּשׁוֹת
    מְחַפְּשִׂים בְּמָה לְהֵאָחֵז
    בְּאֵיזֶשֶׁהוּ קַשׁ שֶׁיִּשְׁבֹּר אֶת הַגַּב.

    כָּל הָאֵבָרִים הוֹלְכִים אַחַר הַתַּאֲוָה
    וְהַתַּאֲוָה אֵינֶנָּה מְמַלְּאָה
    רִיק מַחְנִיק אֶת חַדְרֵי הַנֶּפֶשׁ
    הַפּוֹעֶמֶת בְּנִסָּיוֹן קָלוּשׁ
    לִמְצֹא דְּבַר קֹדֶשׁ
    אֵיזוֹשֶׁהִי תּוֹרָה שֶׁתְּשַׁבֵּר אֶת הַלֵּב.

    כָּל אֵיבָרַי אוֹמְרִים שִׁירָה
    בּוֹרְחִים מִן הַתַּאֲוָה, מַפְעִימִים אֶת הַלֵּב
    וְאֶת הַנֶּפֶשׁ הָרֵיקָה, הַנֶּאֱחֶזֶת
    בְּפִסּוֹת שֶׁל טֹהַר
    בִּכְפִיסִים שֶׁל גְּאֻלָּה.

    וְנִשְׁמָתִי מוֹשֶׁכֶת אַחֲרֶיהָ אֶת כָּל הָאֵבָרִים
    מִתְמַלֵּאת בְּאוֹר
    שֶׁחוֹדֵר בֵּין הַסְּדָקִים
    מֵצִיף אֶת הַלֵּב, אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶת הַגַּב.
    מֵנִיס אֶת הַתַּאֲוָה.


    [בעקבות לימוד בשערי תשובה לרבנו יונה, שער ראשון, סעיף לא.]
     תגובה אחרונה 
    האמת? לא כל כך רלוונטי לבקש ביקורת, כתבתי את הסיפור הזה למגזין כלשהו אבל לא היה לי זמן לשפץ ופספסתי תדד ליין
    אבל בשביל השפשוף- תנו ביקורת
    וגם: איך מדלגים ככה בין זמנים (כי אני לא רוצה להלאות את הקורא בקטעים מיותרים) בצורה עדינה ולא "מתנגשת"?
    תודה לכולכם מראש!!


    "ילדה בעלת אומץ מיוחד" התנסחה הגננת בזהירות.
    "יש לה עזות ופקחות לא תואמות גיל" העזה המורה להתמקד יותר.
    "חסרת גבולות" סיננה הסגנית למנהלת, חושבת שאני לא שומעת.

    מאז גיל הקומיקסים, גבולות בשבילי היו תמיד משהו שצריך להבריח אותו, ומה יותר מהר. מין מחסום כזה שמונע ממני להגיע למטרה הנחשקת.
    "קושי לקבל מרות, זו כל הבעיה שלך" הרצתה בפניי המחנכת שוורץ, "לא חבל? יכולת להיות אחת התלמידות המצטיינות בסמינר, אם רק היית יודעת להוריד קצת את הראש".
    משכתי בכתף. היא לא מבינה שלקבל מרות בשבילי זה עינוי. זה לקחת ציפור יפהפייה ולנעול אותה בכלוב. אז כל עוד הסורגים לא כל כך צפופים ויש לי מרחב נשימה זה עוד נסבל, לא יותר מזה.

    "ביי, נעמה" נופפתי לה לשלום "היה כיף. לילה טוב!"
    היא שלחה לי נשיקה באוויר כתגובה. חייכתי, נכנסת לבניין ומדלגת במדרגות בקלילות.
    פתחתי את הדלת בשקט. הלוואי שכולם ישנים. אבל לא. אוף.
    "איפה היית?" אבא התרומם מהספה, דאגה וכעס מתערבבים בעיניו, לא החליטו עדיין מי ינצח.
    "הייתי... יצאתי להליכה, עם חברה" ורק אל תשאל איזו. בבקשה.
    "הליכה?? עד עכשיו???" נראה שהכעס מתחיל לתפוס עמדה
    טובה.
    "לא שמתי לב שהזמן עובר..." התירוץ הזה, כמה שהוא שחוק, לא נפסיק להשתמש בו?
    "תקשיבי תמר" הוא מסתכל עליי במבט שאני לא מבינה מהו "הדלת של הבית הזה, מהיום, ננעלת סופית בשעה שתים עשרה, מובן?"
    קלאק. סורגים של ברזל סוגרים על ציפור. כמה נוצות נושרות ביניהם, מרוטות. אני מהנהנת. מובן.

    "אני אעשה לך מחיר" קורצת לי מינה, השכנה "אין שם הרבה ריהוט, אבל את צריכה את המקום בשביל עבודה, כן? זה אמור להספיק לך"
    "כן, כן, לעבודה" זאת באמת עבודה קשה בשבילי להרדם לאחרונה. אני מעבירה לה תשלום על חודש שכירות, והיא נותנת לי את המפתח.
    אני נכנסת למחסן. חביב, מה יש לומר. אבל אני אסתדר. חסרת גבולות? זה עד הסוף.

    אני שוב הולכת לדבר איתה. וכמו תמיד, היא שם.
    "נו, מה את אומרת עכשיו? זהו? כבר טוב לך?"
    היא מחזירה לי מבט אטום.
    "זה מה שרצית? זה מה שחשבת? ככה דמיינת ש..." אני מעפעפת. מה פתאום, אני לא בוכה.
    היא ממצמצת בתגובה, מבע מתריס משהו מרצד בעיניה.
    "תגידי משהו" אני מתחננת.
    היא מסתכלת לי בעיניים, ואני מצליחה לזהות בהן חוסר אונים, וכאב.
    ושוב אין לה מה לענות לי.
    אני מסתובבת, משאירה את המראה מבוישת באמבטיה.

    מה השעה כבר? אני פוקחת את העיניים בעצלות. כמה שעות אני ישנה ככה, בבגדים? מבט בשעון מבהיר לי שהשעה אחת אחר חצות. ריק לי בפנים עד מחנק. לצאת לסיבוב לילי כמו תמיד? זה רעיון. לוקחת את הפלאפון כדי להתקשר לעדי, "ההומלסית הבלתי מוכתרת" כמו שהיא אוהבת לכנות את עצמה, וגם לנעמה. מתחרטת שניה לפני הסנד. אין לי עצבים אליהן כרגע, ואת הכרת הטוב על זה שהן צרפו אותי לכל השיטוטים הליליים שלהן אשמור לפעם אחרת.
    בכי של תינוק. ממיס. אני הולכת אחריו, מוצאת אישה מצונפת בתחנת אוטובוס, מנסה להרגיע את הבייבי ללא הצלחה מרובה.
    "צריכה עזרה?"
    היא מרימה עיניים בבהלה, שמתחלפת מהר מאד להפתעה. "לא, זה בסדר"
    "מה... מה את עושה פה?"
    "מחכה לבעלי. פספסתי את האוטובוס האחרון ואין עליי כסף למונית" היא נאנחת, "אבל הוא מחוץ לעיר. יקח לו זמן להגיע"
    "ואת לא צריכה נגיד.. מים חמים כדי להכין לו מטרנה, או..?"
    היא סוקרת אותי בחשדנות. "זה יכול להיות מעולה אבל..."
    "אז בואי".

    "את נראית בחורה טובה. מה חיפשת בחוץ בכאלה שעות?" ומה פתאום את גרה במחסן? את זה כנראה היא לא העזה לשאול. המחסן חמים ונעים, התינוק אכל ונרגע וגם היא נינוחה קצת יותר.
    "חופש" אני מסתכלת עליה לשניה, ואז מסיטה את המבט. "מרחב".
    צלצול עולה מהפלאפון שלה. "זה בעלי. ממש תודה לך על הכל... קחי את המספר והכתובת שלי, אולי עוד נפגש".
    אני מרגישה שהיא צודקת.

    "יהודית? זאת תמר. אפשר לקפוץ אליך? אני ממש באזור..." ומאז השיחה האחרונה שלנו אני מבולבלת, אבל לגמרי.
    "מה השאלה? מחכה לך!" כמה זמן עבר סך הכל מאז הלילה ההוא? לא הרבה. מעניין מה יש באישה הזו שגורם לי ככה להיקשר אליה.
    אחרי כמה דקות אני כבר בסלון שלה, מחזיקה את שימי המתוק.
    "רוצה לצאת למרפסת?" היא מחייכת, ויש משהו מסתורי בחיוך שלה. אני מתקרבת, מציצה החוצה. "בחיים לא. לכבוד מה זה?"
    "שיפוצים קצרים. מה הבעיה? לא נתקרב" היא מחווה בידה על גבולות המרפסת, נטולי המעקה.
    "את..." לפני שאני מצליחה להתנסח אני קולטת את הניצוץ בעיניים שלה. היא חותרת למשהו. "אף בנאדם נורמלי לא יצא למרפסת בלי מעקה, בגובה כזה".
    "אבל למה? מה ההבדל? הוא נמצא על אותו שטח, לא?"
    "זה... לא אותו דבר" אני לא מצליחה להסביר.
    "הבנתי. בעצם, אנחנו מוגבלים יותר כשאין מעקה מאשר כשהוא נמצא". היא מסתכלת לי עמוק בעיניים, וסוף סוף אני מבינה.
    ילדה של חופש מוגבלת, שעוד תסלול לה דרך להיות ילדה של גבולות חופשייה.
    "שלום לחבר הכנסת יואש שפיץ".
    "'שלום לך ושלום לעוזריך' כמו שכתוב".
    "הזמן שלנו קצר! אבל אתמול חבר הכנסת מנחם כרוב..."
    "כשמו כן הוא!"
    "אה חבר הכנסת יואש תשמור על טון מכבד. מדובר בשר לשעבר"
    "וכשהוא היה שר, מה הוא עשה?"
    "די רבות. כך אומרים".
    "עאלק! כלום! אני בדקתי את זה, הכל או שקודמיו עשו או הפקידים שתחתיו, מעצמם!"
    "לא יודע, גם הוא טוען שהכל הוא עשה, ושמחליפו אפס!"
    "אז הוא אמר".
    "מה שאתה אומר לנו שבעצם חבר הכנסת מנחם כרוב הוא שקרן?"
    "זה מה שיוצא! ואתה רוצה שאדבר על הדעות שהוא מייצג?"
    "לא! נגמר לנו הזמן! תודה חבר הכנסת יואש שפיץ".
    "תודה"

    "אויש זה היה קשה! רגע מנחם אתה גומר לי את השווארמה! לא יפה! איך הייתי?"
    "היית מדהים יואש! שפיץ! עשר דקות והעורך מתקשר 'שלום לך מנחם כרוב תרצה להעלות להגיב לחבר הכנסת שפיץ?' ואני עולה כמובן כמו שסיכמנו. חבל רק... יאללה, בסדר, קח ת'שווארמה! איפה אחזתי? אה, חבל רק שהוא לא נתן לך לדבר על הדעות שלי, זה היה מנמיך את הטון ומקפיץ את הראיון שלי מעלה!"
    אחת הבעיות של כותבים היא הבדידות המקצועית. אנחנו יושבים לבד וכותבים ואין לנו דרך לקבל משוב כן ואמיתי, מקיף ויעיל על הכתיבה שלנו ולדעת האם היא מספיק טובה.
    אז יש כאלה שמקריאים את הטקסטים לבת הזוג העייפה, אחרים מחזיקים לצורך כך איזה חבר לעט מצוא..

    אני יוצא כעת במיזם ניסיוני - שירות רשמי וממוסד של חוות דעת נוספת לכותבים.

    למי זה מיועד?
    כותבים שמוציאים על בסיס קבוע תכנים קצרים (עד 3000 מילה); קופירייטירים, עיתונאים, בעלי בלוגים ורשימות תפוצה, כותבי טורים, כותבי מאמרים ועלונים וכל מי שחש בדידות אמנותית בתהליכי הכתיבה שלו ומחפש משוב מעמיק ואיכותי.

    למי זה לא מתאים?
    מי שלא כותב.
    מי שלא מוכן לקבל ביקורת וחושב (או יודע) שהטקסטים שלו מושלמים ועין נוספת לא יכולה להשביח אותם.
    מי שעוסק בטקסטים ארוכים כמו למשל ספר שלם.

    מה זה שונה מסתם שיתוף לביקורת, למשל פה בפורום?
    כשמפרסמים 'שיתוף לביקורת' ברוב המקרים לא מקבלים ביקורת ממוקדת, אלא יותר מחמאות או ביקורת כללית. פה מדובר בעורך מנוסה שקורא בעיון כל מילה ומחוייב לתת חוות דעת כללית כמו גם המלצות ספציפיות לשיפורים נקודתיים.
    נקודה נוספת היא שיש טקסטים שאמורים להתפרסם בבמה ציבורית כמו למשל עיתון, והם לא יכולים להתפרסם לפני כן בפורום פתוח.

    איך זה יעבוד?
    כל חבר יקבל גישה לפלטפורמה ייעודית שבה הוא יוכל להעלות מדי שבוע עד שלושה טקסטים, כל אחד עד 3000 מילה.
    בתוך יום לכל היותר הוא יקבל חוות דעת וביקורת מקצועית שתצביע על נקודות החוזקה שיש לשמר, ונקודות החולשה שיש לשפר כולל הנחיות מדויקות לביצוע.

    זה עולה כסף?
    כל דבר טוב עולה כסף.
    אבל מכיוון שהמיזם הוא ניסיוני ובהקמה, חמשת המצטרפים הראשונים יוכלו לקבל חודש ראשון ללא תשלום.
    בהמשך, החברות תהיה כרוכה בתשלום.

    מגניב, בא לי להצטרף
    שלח אלי הודעה פרטית ותקבל טופס הגשת מועמדות.
    (מי שאינו מנוי פרימיום - יסמן הודעה זו בלייק צוחק וכך אדע ליצור איתו קשר)


    ושתהיה לכולנו כתיבה וחתימה טובה
    הוא התיישב, מניח את המפתחות של הקורולה ואת השיאומי חצי טאץ' על השולחן. תחושת חוסר נעימות אפפה אותו.
    במה זכיתי להיקרא אל הקודש פנימה? ניסה להתלוצץ.
    המנהל נותר קשוח.
    אתמול היתה ישיבת הנהלה, עברנו על התיק שלך. אני מצטער לומר, הרגשנו מרומים.
    הוא שתק.
    אם אתה זוכר, שנה שעברה עמדו לפטר אותך. ביקשת, התחננת, הבטחת מעכשיו להגיע בזמן, להתרכז בעבודה, לא לפטפט, וההנהלה הראשית נתנה לך צ'אנס. אפילו העלינו לך את דירוג העובד, כל זה כדי לעזור לך לפתוח דף חדש. ומה? הדו"ח נוכחות מראה על פחות מחצי.
    עוד דבר, הגיעו תלונות ממחלקת gif שאתה נכנס לשם. אתה יודע שהמקום הזה מחוץ לתחום עבורך.
    - אה, לפעמים אני לחוץ בזמן אז אני מקצר דרך שם. לא, כדי להגיע בזמן לעמדה, הצטדק מול מבטו החמור של המנהל.
    אל תעשה לנו טובות. אסור אז אסור.
    גם הבקשות שלך מהתאגיד...
    הוא נדרך. מה הבעיה? אני מקפיד לבקש בזמן כל יום.
    כן, אבל אתה עושה את זה בזלזול. לפעמים כמעט אי אפשר לקרוא מה כתבת. לאיפה אתה ממהר.
    הוא שתק. מעכל את העובדה שאולי עוד מעט יוגש לו מכתב פיטורין. בדיוק עכשיו, ערב החגים מלא הוצאות. איך הגיע למצב הזה. היו לו הרבה תירוצים אבל פתאום הכל נשמע כל כך פתטי.
    אתה איתי? המשיך המנהל. לפי הספר, היינו אמורים להיפרד ממך לשלום.
    אבל.
    הוא העז לנשום מעט. יש אבל.
    דווקא הבוס צידד לטובתך. הזכיר את סבא שלך - מרקו, שהיה עובד מצטיין שלנו. אמר שבשנתיים הראשונות עבדת טוב, ושניתן לך עוד הזדמנות. אחרי שהבוס אמר את דעתו אף אחד לא התנגד. לדעתי, קרה לך נס.
    אני אגלה לך סוד מבפנים. עוד שבוע תערך פגישת עבודה מכרעת עם מנהלי כל המחלקות. הפגישה נועדה למטרת התייעלות. אתה יודע מה זה, צימצומים, חיסכון, לוותר על משכורות מיותרות.
    תעשה לעצמך טובה ואך תתן לאף אחד סיבה לומר מילה רעה עליך.
    להתראות.
     תגובה אחרונה 
    בס"ד

    רגליו נעות קדימה, בתיאום מושלם לאלו הצועדות לצידן, יוצרות יחד מקצב מדויק, מלכותי. פניו קפואות, מנסות להתעלם מרעש ההמון בצידי כיכר השיש, שומרות על קשיחותם. מאחור הוא שומע את תיפופי פרסות הסוסים המקישות באבני הפסיפס, מספרים על פרשים הדוהרים גם הם אל רחבת הטקס.

    הם מגיעים לקדמת הרחבה, הוא מצמיד את רגליו, מותח את גופו לדום מתוח. עיניו מביטות קדימה אל השטיח האדום, מודדות במבט נרגש את המרחק בינו ובין מדרגות הארמון. מילותיו של המפקד מעת האימונים מהדהדות בראשו 'אתם תהיו בשורה הראשונה, עשרה מטרים מהכתר'.

    מקצבי החיילים מתגברים, ממלאים את הרחבה המלכותית בשורות אדומות שחורות. אליהם מצטרפים חיילי התזמורת. הם חולפים לפניו נושפים בחצוצרות מוזהבות ומתופפים בתופים מעוטרים, מסתדרים משני צידי מדרגות המלוכה ומשתתקים, מחכים.

    ---

    הבריות אוהבות לתאר את אפרוריות שמי לונדון כמו מלמדים על אופי תושביה, אדישים ומעוררי פיהוק. אלן פוסע ברחובות, חולף בין אנשי העיר הממהרים עטויים מעילי גשם דקיקים, נזכר במעיל ששכח על הקולב בארמון לאחר שהחליף ממדי הקולדסטרים לבגדי היום יום שלו. טיפת גשם מכה באפו, מאיצה בו למהר.

    הטיפות מתגברות, מסעירות את הרחוב, ורגע אחרי שהלמות פעמונים מכות באוזניו, הכיס שלו מתחיל לרטוט. אלן משחרר את נעילת המכשיר, עיניו רצות על מסך הטאצ', המומות, קוראות את הכתוב.

    "הודעה שנמסרה זה עתה מהארמון: המלכה מתה בשלווה אחר הצהריים בטירת בלמורל"

    אצבעו של אלן גוללת את המסך מרפרפת הלאה לקרוא את דברי התנחומין שנשלחו משועי העולם, מבליטים את קשרי החברות למונרכיה הבריטית. הוא מביט באנשי הרחוב ההמומים, מטריות סגורות בידיהם, נותנים לראשם להישטף בדמעות העננים.

    ובסוף, מלווה בקולות הפעמון הוא מגיע הביתה, פוגש שיחה ערה וקולות נרגשים.

    הוא מביט בדילן, רואה את לחייו הסמוקות, שומע אותו מקריא ממסך המחשב, "ארון המלכה יטייל עשרה ימים בכל רחבי בריטניה, יהיה אפשר ממש לחלוף לידו"

    "מתי המלכה תגיע ללונדון?" מבררת פני הקטנה, עיניה נוצצות.

    "חכי קצת, היא בקושי מתה" דילן מצחקק.

    אפו של אלן רוטט מזעם "תשתוק, טיפש!" צועק על אחיו.

    דילן מופתע, מבליע חיוך, "אני רואה שמשמר המלכה הגיע הביתה, מה קרה? פיטרו אותך עם מות המלכה?"

    אלן מתנשף, "אין לך שום כבוד לעם שלך, להיסטוריה שלך! אולי גם תלך לעשות סלפי עם ארון המלכה?"

    "אתה הוא זה שמחלק כבוד מיותר. המלכה, הנסיכים והארמון אינם אלא בובות ראווה, מוזאון לאגדות עבר. וכמו שאתה בעצמך אמרת, הם לא יותר מאשר היסטוריה".

    אלן מתפרץ לדבריו "אתה טועה, הם לא רק היסטוריה, הם הסמל של האומה. משפחת המלוכה נטועה עמוק בליבו של כל אחד מבני הממלכה. הם מה שהופך אותנו מסתם עם לאומה, ובלעדיהם אנחנו לא שונים מבני צרפת או גרמניה".

    שפתיו של דילן מתעגלות, "שטפו לך את המוח בארמון, אנחנו כלל לא שונים משאר עמי אירופה, חוץ מדבר אחד- להיות עם מספיק טיפש כדי להמליך עלינו מלך שאין לו סמכויות חוץ מלגור בארמונות ולטייל בכל העולם".

    חייל המשמר דומם, בוחן את דבריו של אחיו, ודילן שרואה את שתיקתו מוסיף, "דע לך, מי שהפך את אליזבט למלכה ומי שיהפוך את בנה הנסיך למלך בריטניה זה אנחנו, העם. הכתר שלהם תלוי בנו, ובלעדינו, אין להם יכולת למלוך על גרגר אפונה. אני לא מתכוון לכבד מלך שמלכותו תלויה בי, גם אם יש לו כתר עטור יהלומים וכרכרה מוזהבת" הוא מסיים את דבריו, מניח להם לחלחל למוחו של אחיו, חייל הקולדסטרים מהארמון.

    הגשם בחוץ מתחלש, ואיתו הרוחות מפסיקות ליילל. העננים מתפזרים, מניחים לאור ירח דקיק להאיר את רחובות לונדון. ורק חייל אחד יושב בביתו, חושב על מלך נטול עם וכוחות ועל בובת ראווה בצורת חייל משמר ארמון.



    פרוש המלבי"ם על התהילים, פרק י' פסוק ט"ז:
    "ה' מלך", רצה לומר ה' אינו דומה כמלך בשר ודם שאם חטאו נגדו כל בני המדינה אי אפשר שיהרוג את כולם שאז לא יהיה מלך כי אין מלך בלא עם, אבל מלכות ה' אינו תלוי מן העם, כי "ה' מלך עולם", מלכותו נצחי ולא תשתנה, אף אם "אבדו גוים מארצו" כי אין מלכותו מצד העם כי היא תלויה בו בעצמו:
    הפעם עברת כל גבול! לחשה לו אמא בחומרה. אבא מצפה שתתנצל.
    בנצי השפיל עיניו. אמא צודקת. הבושות שעשה בשבת שבע ברכות התאימו לילד עם ADHD בלי ריטלין, ולא לו, ילד עם ADHD עם ריטלין. אבל היה כיף, ומרגש, ומלאן בני דודים שהוא לא ראה כבר חודשים. אז הוא שמח קצת. והוא לא אשם שהכובע של החתן נפל לטחינה. הוא התכוון שהצלחת המעופפת תעשה סיבוב ותחזור אליו. תקלות קורות. הוא קרא בעיתון שגם חלליות לפעמים נאבדות בחלל, כל שכן צלחת חד פעמית.
    כל האחרי צהריים הוא חלם ורק תכנן את בקשת הסליחה. לקראת סוף השיעור האחרון הכל היה מגובש. יוסי שוקי ונחום הובאו בסוד הענין.

    אבא חזר הביתה בשש. צוות המחילה כבר היה מוכן. אבא אני וחברים שלי רוצים לבקש ממך סליחה על מה שהיה בשבת, כך בנצי, אז בוא תשב בספה ואנחנו נבקש.
    אבא העיף מבט תוהה בגיטרה של יוסי ובבידורית של נחום, והסכים בחצי פה.

    סליחההההההה! זימררה עדת הילדים.
    בנצי נטל את המיקרופון. אבא אבא אבא מלך העוללללם! שוב ושוב אתה סולח רק אליך עוד בורח אבא אוהוהו טאטע! השתפך בנצי.
    הגיטרה של יוסי הוסיפה נופך של רצינות לאירוע. הוא תותח. כבר עשה שמונה שיעורים בחוג וממש יש לו את זה.
    פה הגיע עוד קטע מחורז שלווה באקורדים תואמים.
    "אז יאללה אבא תסלח כי זה רק כובע מלוכלך",
    הסתיים החרוז, ויוסי תלה באבא עיניים מצפות.
    איך היה?
    - מדהים. ועכשיו עוף לחדר.
    בס"ד

    ממציא לנו מחילה\ רחל אורן


    גורר רגליו, יאוש צרוב בכפותיו

    מאט הליכתו, יגונו עליו גבר

    לאחוריו- דבוקים, שנים עשר במספר

    חורקים, מחוררים, גדושים-

    בבוץ ורפש עמוסים

    שנים עשר החודשים



    אודם סמוק של בושה מתלבש על לחיו

    מעיל תשפ''ב מוכתם, כולו

    מנסה לגרד כתמים ,לצבור זכויות,

    לועגים לו תרי העשר, לועגות עוונות,

    חדל! כי מאוחר, כארס לוחשות



    והוא ביד קמוטה מוסיף שפשוף , משתדל

    ממחק בידיו כמעט וחדל

    רבים ממנו רבים וגדולים

    כל חלקה במעיל תשפ"ב ממלאים

    החטאים



    יד אחת כבר שמט

    יד שניה כמעט

    ובאחת -לקול תרועת קרנו של אייל

    נלקח מעילו מעימו , נלקח אל על

    עוצם עיניו חרטה חונקת גרונו

    מאימת הדין מחמת בושתו



    יום תענית תשובה מחילה,

    "ועל כולם אלו-קה סליחה"

    מכה ידו בליבו – מתוודה

    חננו, עננו,

    מעשים אין בנו







    ואז- בעת שמי היום נצבעים בכתום

    תפילת נעילה חתימת היום

    ארך האפיים קל רב חסד ואמת

    עוטפו במעיל תשפ"ג לבן , טהור

    מביט הוא, במעילו החדש המלא באור

    יודע- לשנה הבאה, זך הפיקדון יחזור

    מרים מבטו למלך רחמן

    מודה על חוט אדום ,פרטי, שהפך לבן
  • 156
  • ניסיתי את כוחי בשירה. אשמח לשמוע את חוות דעתכם!

    בית: תּוֹדָה לְךָ ד' עַל הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁבָּרַח,

    תּוֹדָה לְךָ ד' עַל הַבּוֹס שֶׁעַל הָאִחוּר צָרַח.

    תּוֹדָה לְךָ ד' עַל הַיֶּלֶד שֶׁפִּתְאוֹם הֶחֱלִיט לַחֲלוֹת,

    תּוֹדָה לְךָ ד' עַל בְּכִיּוֹתָיו שֶׁגָּרְמוּ לִהְיוֹת עָרִים לֵילוֹת.


    פזמון: גַּם כְּשֶׁאָנוּ לֹא מְבִינִים לָמָּה בָּאָה הֲרָעָה, נְבָרֵךְ עָלֶיהָ!

    כִּי הֲרֵי "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה"!


    בית: תּוֹדָה לְךָ ד' עַל פִסְפוּס הָאוֹטוֹבּוּס מֵהַתְּאוּנָה,

    תּוֹדָה לְךָ ד' עַל הַבּוֹס שֶׁכְּהִתְנַצְּלוּת שָׁלַח תְּשׁוּרָה הֲגוּנָה.

    תּוֹדָה לְךָ ד' עַל שֶׁאֶת הַיֶּלֶד מֵחֲשָׁשׁ לָקַחְנוּ לְאֶחָד הַמֻּמְחִים,

    תּוֹדָה לְךָ ד' עַל שֶׁהַבְּדִיקָה גִּלְּתָה מַחֲלָה שֶׁלּוּלֵא הָיִינוּ מוֹצְאִים...


    פזמון: גַּם כְּשֶׁאָנוּ לֹא מְבִינִים לָמָּה בָּאָה הֲרָעָה, נְבָרֵךְ עָלֶיהָ!

    כִּי הֲרֵי "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה!"


    וְאוּלַי בִּזְכוּת הַהוֹדָאָה נִזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת הַטּוֹבָה!
    אבי היה דומה לכל החברים. היו לו מנוע, גלגלים, דלתות ופנסים. אבל בזה הסתכם כל הדמיון. לאבי היה גוף עגלגל, מסורבל וכבד תנועה. אם נקרא לילד בשמו, אבי היה שמן, אבל ממש שמן. ובקיצור 'אבי השמן!' כמו שקראו לו כולם בלעג לַשמן.

    כשכל החברים שעטו בחופשיות על הכבישים, אבי השמן גילח מראות ועיקם תמרורים. אבי השמן ממש השתדל להשתלב בנתיבים אבל תמיד הוא עיכב את התנועה וחטף צפירות, עלבונות וקללות: "הי, שמנמן, תיסע כבר, אין לנו את כל היום!" "הלו, יא שמן, מי נתן לך רישיון מי?!" "שמנצי'ק, למדת נהיגה בהתכתבות?!"

    כשאבי השמן רצה לנוח קצת הוא אף פעם לא הצליח להצטמצם בחנייה אחת. המותניים העצומים שלו תמיד גלשו מהפסים המסומנים. מה שגרר תגובות נזעמות והאשמות בכל תחלואי המדינה. "איכס פיכס, חונה כפול. החניון של אבא שלו? גועל נפש של מדינה! חוסר התחשבות. רק בישראל!"

    שלא תחשבו בכלל שהקללות האלו נכנסו לו מחלון אחד ויצאו מהחלון השני. אבי השמן נפגע עד עמקי מנועו. העלבונות הצורבים סרטו את נשמתו המתכתית. ואם רכבים היו יודעים לבכות, הפנסים של אבי השמן היו מרטיבים את הכביש בשלולית גדולה ועצובה של דמעות.

    אבי השמן התחיל להתבודד ולהתכנס בתוך עצמו. הוא מצא לו חנייה נידחת ולא מסומנת בקצה העיר וחנה כל היום לבד. מושפל ופגוע עם תא מטען של רחמים עצמיים. רק בלילות כשהתנועה היתה דלילה, הוא הרשה לעצמו לצאת לכבישים השוממים ולשאוף קצת אוויר טרי מהול באדי דלק מנחמים.

    לילה אחד כשאבי השמן היה מדוכא כמו טרנטה לפני גריטה, הוא הגיח מהחנייה בנסיעה גמלונית. הוא היה כל כך עצוב ולא היה אכפת לו לשוטט בכבישים אפילו אם יאבד את הדרך ולא ידע לחזור לעולם. אבי השמן נסע ונסע ונסע בלי כיוון ובלי מטרה היישר לעבר הזריחה.

    לפתע הוא הגיע לכביש רחב ידיים ומואר בזרקורים מסמאי עיניים. ברגע הראשון הוא הסתנוור וניסה לעצום את הפנסים. אבל אחרי כמה רגעים הוא התרגל לאור וראה את עצמו כאילו במראה. לפניו עמד רכב גדול ושמן עם כרס משתפלת ומותניים ענקיים.

    אבי השמן עקב בסקרנות אחרי הרכב הכבד שדהר לאורך הכביש והגביר תאוצה. הרוח טפחה על חרטומו במשב מרענן, והמנוע פעם בקרבו בעוצמה אדירה. פתאום הוא הבין משהו שלא הבין מעולם. אבי רון האיץ למאתיים, התנתק מהמסלול, קיפל גלגלים, פרש כנפיים והמריא חופשי ומאושר לעבר השמים הכחולים והצלולים.
    בסייעתא דשמייא


    סליחה! אני מגמגם!
    י.מ.י.

    זה לא אומר שאני לא רוצה לומר – מה שאני חושב.


    מה לעשות, שלדבר בשבילי זה –
    לשבור שיניים, לאסוף שברים,

    ואני מנסה ולא מצליח לחבר...

    אני מתניע, ואין מצבר!


    סליחה! אני מגמגם!

    אתה יכול לחכות לי שאני אסיים משפט???


    אם שמת לב אני מנסה ולא יכול
    חכה דקה, אתה תבין אותי בסוף!

    אל תתייאש ממני, כמו שאני –
    אינני מתייאש!



    סליחה! אני מגמגם!

    כשהייתי קטן כמעט ולא הייתי מדבר

    הילדים היו צוחקים, אני בכיתי לי בלב

    רציתי לברוח, רציתי לשתוק לנצח

    היום אני לא מתבייש, החלטתי לנצח!


    סליחה! אני מגמגם!

    נסו לחשוב אם גם לכם חלילה, זה היה קורה,

    פתאום באמצע הדיבור, לעצור ולומר – קה קה קה, רה רה,

    אולי עכשיו במקרה, זה מסתדר עם החרוז
    במציאות, זה לא נעים, ולא נשמע ברור.



    סליחה! אני מגמגם!

    לא יודע איך לומר לך, זה לא יוצא לי מהפה...


    אצלך שפה זה מילים
    אצלי היא בנויה מהברות וצלילים

    לכן לשיר אני יודע!

    גם אם אני קצת מזייף...

    נכתב מתוך היכרות קרובה עם מגמגמים שהחליטו לנצח!
    כשהיום ב"ה הם מסוגלים לקרוא את הנכתב כאן בציבור, ולא במנגינה...
    "היי סבתא!"
    "שלום מתוקה, איך את אדומה, מה קרה? מה כואב לך?"
    "לא כואב לי כלום, סבתא!"
    "אז למה אמרת איי?"
    "אוי סבתא, באמת, 'היי' זה כאילו, שלום".
    אז מה הבעיה להגיד באמת? מה צריך כאילו?"
    "לא! כאילו, זה לא לא באמת, זה במקום המילה 'הכוונה'!"
    "אז למה לא תאמרי 'הכוונה'? ולמה לא תאמרי שלום נורמלי?"
    "כי ככה אומרים היום!"
    "בסדר, לא משנה. מה נשמע?"
    "מגניב!"
    "סליחה?"
    "מגניב, יעני, מצוין".
    "אלוקים, יעני זה מילה שהערבי שעבד כאן לשיפוצים אמר כל הזמן! מה זה הדבר הזה? רק את המצוין הצלחתי להבין לא את המגניב, ולא את היעני מהערבים!"
    "סבתא זה אבוד מראש! יעני פירושו 'הכוונה' וזה באמת בערבית, אז מה שאני אמרתי זה שמגניב הכוונה מצוין!"
    "אז למה לא אמרת מצויין? ולמה לא אמרת 'הכוונה'?"
    "ככה היום כולם מדברים בסלנגים. ואני אחסוך את השאלה, 'סלנגים' זה מילים שנכנסו לציבור!"
    "גם אצלנו היו מילים שנכנסו אבל עם קשר למילה רגילה, כמו חוצפנאק נגיד, שהמקור זה חוצפן. אה אבל למה לא אמרת 'כאילו' אמרת שגם לזה הפירוש הוא 'הכוונה' אה?"
    "כי ככה יצא לי להגיד! ואת צריכה לקבל את הדיבור שלנו איך שהוא, גם אם לך זה לא סבבה!"
    "הו, הנה! הוא יחנך אותך איך מדברים! 'שלמה?' רגע, הוא בכלל לא כאן! תגידי את משקרת על סבתא שלך? חוצפנאקית!!"
    כשהייתי בכיתה ב' המורה גיטה סיפרה לנו משל, ומיד אחר כך הגיע הנמשל. מדויק ברור, נטול כל שאלות.
    אפילו טבלה היתה לנו במחברת.
    המלך = הקב"ה. בן המלך = עם ישראל. המלך בשדה = הקב"ה בחודש אלול. וכן הלאה.
    בהמשך עליתי כיתה והמשלים עלו יחד איתי.
    ככל שגדלתי הם הסתעפו והתעמקו, וכבר לא ניתן היה לצמצם אותם לטבלה שטוחה.
    לכל משל היה הטעם שלו. האחד עורר געגוע עמוק והשני החמצה כואבת, השלישי השרה יראה והרביעי המתיק באהבה אינסופית.
    המשותף לכולם היתה מטרה אחת – להמחיש ולקרב.
    ---
    לאורך כל השנה המשלים כאן בשבילנו, ובמיוחד בחודש אלול.
    הם מספרים את מהות החיים היהודיים, שרים את ההווי של העם שלנו, ממחישים את כל מה שקשה לבטא בסתם מילים.

    האתגר הפעם מבקש מכם לנצל את כח המקלדת ולכתוב קטע סיפורי / שיר שמהותו הוא משל המתאים לרוח הימים ובכוחו להשפיע עלינו אלול קרוב יותר.
    זוויות מעניינות וחדשות, התאמה לדור שלנו, חיבור עם טעם חדש וכדו יתקבלו בברכה.

    האתגר ינעל אי"ה ביום א' ט"ו לחודש הרחמים והסליחות, בשעה 10:00
    כל שאלה והערה
    בבן דוד המסתפח אלינו תדיר.
    בחסדי שמיים, התפרס הציבור החרדי על פני כל הארץ ונטע אוהלים לתורה ולעבודה מהצפון עד לדרום עם המון במרכז. פעמים בעיירה חרדית ייעודית, פעמים בשכונה מגודרת (מטאפורית) בתוך עיר גדולה ופעמים בהתנחלות קבועה או זמנית לצורכי נופש בין הזמנים.

    הצד השווה בכל אלו, הוא ה"מקומון". אותו עלון קטן עמודים שרובו פרסומות ומיעוטו כתבות, המופיע בזמן קבוע בתיבות הדואר של המקומיים, או בערימה גדולה במכולת של רפי.

    בימים אלו, לסיומם של ימי הנופש בהם קווי ה' יחליפו כוח ודירות אלו עם אלו בכל הפריפריות ושכונות המגזר, אנו מתכבדים בזאת להגיש בפניכם את עשרת התסמינים למקומון חרדי משובח, בבחינת "היה נותן בהם סימנים":


    1. לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן

    היכן תתבצע המכירה? מהיכן ייצאו האוטובוסים? מה כתובת המגורים או השמחה? למקומון טוב שפת מיקומים מקומית משלו. אם תרצו: מיקומון. תשכחו מכתובת מסודרת, יעד לווייז או נ.צ. – המכירה תתקיים ליד בית הכנסת "היכל הנץ".

    האוטובוסים לעומת זאת, ייצאו מרחבת המכולת של רפי, כתובת המגורים היא "מאחורי הספר" והשמחה כמובן "במניין חצרות ביציאה השנייה מפארק השטריימל".


    2. לא היה לנו כסף למעצבת אז לקחנו גרפיקאית

    מחלקת עיצוב ועימוד שלמה כמו בשבועונים הגדולים? הצחקתם את בעל הבית שהוא גם המו"ל. העלות של החזקת מחלקה כזו שווה לתקציב השנתי של כלל המועצה המקומית!

    בסכום שנותר בכל זאת לעניין, "קופה קטנה" בלע"ז, אמורה להסתפק הגרפיקאית-מעמדת-מנקדת-מגהצת כדי להוריד את העיתון בשעות לא שעות עם שינויים של הרגע האחרון.

    התוצאה? לא מרנינה. ביחד עם הטשטוש של כל פרצופי הילדות ממודעת התחפושות של "השודד הירוק", נמחקו גם הכתובת וגם הטלפון של החנות. לא נורא, כולם יודעים שהיא ליד המכולת של רפי.


    3. עיתונות חוקרת, נועזת, לוחמת, אמיצה

    אם יש תחום שבו המקומון שם בכיס הקטן את השבועונים, זה תחום העיתונאות החוקרת. בכל מקומון תמצאו כתבות נועזות על עוולות מקוממות ותחקירים בסדר גודל בינלאומי שהאינטרפול היה יכול רק לחלום עליהן.

    כאן לא תמצאו כפפות של משי או בולם זעזועים. כל האמת בפרצוף, על השולחן, במילים הכי מפורשות וגם בוטות. כולם על שולחן המנתחים: ראש העיר, העירייה, הממשלה, ראש הממשלה, נשיא ארה"ב ורפי מהמכולת. ללא משוא פנים.

    "אז למה הפסקנו את סדרת הכתבות על עושק הפיצוציות? אה... פשוט קיבלנו מכתב "התרעה קודם נקיטת הליכים" ממשרד עורכי הדין ז'וז'ו, ג'קי, ז'קלין ובניו בע"מ".


    4. השעון מקומי, וגם לוח השנה

    ליישובי ספר או שכונות מגזריות יש לוח שנה משלהם. למניינם.

    זר לא יבין. במקרה הצורך, ישתמש בלוח שנה עברי-לועזי-מקומי לתרגום המושג לשפת העם שאינו תושב המקום. ניתן להשיג את הלוח במכולת של רפי. יש גם מבצע על מגנום 12 ש"ח.

    "פתוחים כל יום בשבוע של הלונה-פארק".

    "אבד עגיל גולדפילד בפארק השטריימל, יום אחרי השריפה".

    "לוויתי ממישהי באוטובוס 5 שקלים ביום ביקור השגריר דיוויד פרידמן. נא למחול בפה מלא או ליצור קשר".

    47D6368F-07F9-4C19-9734-FB0AA8F70347.jpeg

    5. הביצה המקומית

    זוכרים את השגריר דיוויד פרידמן מהתסמין הקודם? הוא בהחלט ביקור נדיר. בדרך כלל הסלבס והמפורסמים שייכים לליגה מקומית והם-הם גיבורי הדיווחים והאירועים, מכבדי המוסדות והחנויות.

    בבוקר אתם פוגשים אותם על דפי המקומון ברוב עיזוז, ובערב במכולת של רפי ליד הקפואים.

    "כיבד את חנוכת הבית בנוכחותו מר מישאל חייטוב, יו"ר סיעת "בני אדם" במועצה המקומית ולשעבר חבר המועצה".

    "כל תושבי הגבעה מוזמנים לבר המצווה של בני יקירי נ"י הי"ו. נא ראו הזמנה זו כאישית. לא נשלחו הזמנות בדואר. מי שולח היום הזמנות בדואר. פחחחח".


    6. התחלתי את הקריירה שלי במקומון, ומאז טפו טפו

    ואם כבר הזכרנו סלבס, אי אפשר בלי הסופר או הסופרת המקומיים המעלים בכל שבוע סיפור או טור למקומון, בדרך כלל בשכר מועט, כי רוב הכסף התבזבז כבר על הגרפיקאית.

    סיפורי מקומונים אלו משתייכים בדרך כלל, עם להכליל, לאחד משני הסוגים הבאים:

    א. סיפור דרמה בינאישית הלוקח את עצמו ברצינות תהומית, מקדיש לכל דמות משפטים עמוקים ופילוסופיים בשפה גבוהה ונפלאה.

    ב. סיפור או טור הומור המנסה לבדח בכל כוחו, לעתים נדירות גם מצליח. בדרך כלל עם כותרת "שנונה". למשל "איזהו מקומון".

    ורפי מהמכולת? הוא בכלל חוטא לפעמים בשירה. למגירה. של הקופה.


    8. מה נאבד לכם בחור הנידח הזה?

    כשאתם קונים עיתון "במשפחה" או "קהילה", אתם לא מצפים למצוא שם מודעות השבת אבדה. למה שציבי מבני ברק תמצא את הדרכון של אלי מבורו פארק או תזכה בהגרלת עורה? אבל במקומון, אלו העמודים הנחשקים ביותר.

    "נמצא רב-קו על שם יוסי כהן. ילד חמוד דווקא. אבל איזה כהן זה? אם יש למישהו מושג נא למחול בפה מלא".

    "נמצא סכום כסף במכולת של רפי. המאבד יוכל לקבלו על פי סימנים: רמז, זה מספיק למבצע החדש על 12 ארטיק קרח לא כולל רמזור".


    9. המנוח ואני, המנוח והעיר

    אם למרבה הצער תוך כדי הנופש הסתלק לשמי מרומים אחד מגדולי ישראל, תוכלו לקרוא עליו במקומון המקומי כתבה שונה מאוד מזו שבעיתונות המקצועית הכללית.

    "בירושלים הסתלק לגנזי עולמו האדמו"ר מאודישן זצוק"ל. אחיינו של המנוח היה מתגורר תקופה בעירנו המעטירה ואף היה רוכש במכולת של רפי".

    "כלל תושבי עירנו יחד עם תושבי בני ברק מבכים את הסתלקותו בטרם עת של ראש הישיבה זצ"ל. המנוח היה ידוע בדאגתו לכלל ישראל ואף התוודע ונחשף לשלט המכריז "רכסים" וחץ ימינה, בכל פעם שהיה נוסע למירון".


    10. סלוגנים זה בחינם

    ומה הכי יפה במקומונים? קריאייטיב וקופי ברמה בין-גלקטית למודעות מקומיות בעליל. ואיך זה שכישרונות נדירים כל כך נחתו דווקא בפרבר דרומי נידח? כבר תדעו.

    "מישאל החייט, תיקונים מכפלות מכנסיים. פתוח משעה 4 אחה"צ עד מנחה. כי להיות ראשון זה מחייב!"

    "רותי מאפרת תסרוקות ציפורניים ואירועים. שימי לק, בגלל המדע!"

    "המכולת של רפי. מבצעים בקופות. יום שוק פעם בשבועיים. מבינים אותך מצוין!"

    על פלגיאט לא שמעו שם. גם לא על זכויות יוצרים. ואם תשאלו את רפי, הוא יתקומם: "סליחה?! הם גנבו ממני ראשונים. מאיפה ההם לקחו את הצבע הירוק שלהם אם לא מהמלפפון של מחלקת ירקות? יאללה יאללה אתה מעכב את כל התור".

    <<<

    ולאן נעלם 7, אתם שואלים את עצמכם? זו רק אחת השגיאות, מהפחות מביכות, שתמצאו במקומון. למי יש כסף למגיהה כשאין עורך.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה