קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
"אתרוגים! אתרוגים מהודרים! אתרוגים מהדרין מן המהדרין!"

"לולבי הערבה! ישרים כמו סרגל!"

"הדסים! הדסים משולשים אל"ף־אל"ף!"

לרגע התחשק לה להניח ידיים על אוזניה, להתנתק מהרעש המקיף אותה, החונק אותה בזרות לעגנית.

ברגע השני חשבה לבחור בעיניה כאלה שיזכו בכיסוי ידיה. הרימונים המלאכותיים המנצנצים, שלל האורות הצבעוניים המרצדים, פלקטים המציגים אושפיזין בוהקים מדי, סוכות בשלל גוונים וצבעים –

בשבילן היא באה לכאן. ולכן לא כיסתה את עיניה ולא אטמה את אוזניה. נחושת מטרה צעדה קדימה, אל דוכן קטן, מזמין במיוחד בשביל אישה קטנה כמוה. רק לא לוותר, חזרה ושיננה לעצמה את המנטרה שהחזיקה אותה בכל הנסיעה המזיעה לכאן (ומי אמר שבתשרי כבר מתחיל הסתיו), רק לא לוותר. זה למענם, למענם היא עושה את כל זה. למענם היא סופגת את הנסיעה המטרטרת, את הבושה שבפנייה לדוכן, את התמיהות העתידיות מן השכנים.

"סליחה, יש לכם סוכה?" השאלה רצה מתוך פיה עוד לפני שהצליחה לסדר אותה כיאות.

"ברור שיש לנו סוכה," הצטחק הנער שמאחורי הדוכן, ואִתו הצטחקו פצעי הבגרות המכסים את פניו. "יש לנו הרבה סוכות! סוכות ירושלים, סוכות נחלים, יש גם דפנות עץ – אבל הן לא נמצאות פה עכשיו, צריך להזמין מראש. יש עם לבוד, בלי לבוד, מה שתרצי!"

"אני רוצה – את הסוכה שהכי קל להרכיב. בלי שתתפרק."

***

בדרך חזור, דחוקה במושב פנוי בנס לצד הנרתיק הלבן שסמל סוכת נחלים עליו, חשבה על משמעות המשפט שאמרה לנער המחוצ'קן. מה הוא יודע מהחיים, בכלל. מה הוא מבין בהרכבה של בתי עראי – ובפירוקם. ומי אמר שהיא, שפירקה דירת עראי שכזו, תצליח לבנות סוכה. לבדה.

זה בשבילם, זמזם המנוע של האוטובוס למענה. זה הכול למענם.

***

"ילדים, יש לי הפתעה!" היא הכריזה בכל הפאתוס שהצליחה לגייס כאשר סיימה לאסוף את שלושתם מן המסגרות.

השמש צחקה אליהם מבין ענפי העצים שעוד לא פינו את מקומם לסוכות המתהוות בצדי המדרכות, קולות הפטישים הוסיפו לתזמורת שיצר צחוקה, והיא הוסיפה את קולה לזמרה בהכרזתה.

"אתם יודעים מה קניתי היום?"

"מה קנית?" שש עיניים בוהקות, בנות שש, חמש ושלוש, נפקחו לעברה. היא הביטה בהנאה על כמיהתם. כמה חשוב לה לספק להם ילדות רגילה, חפה מהפסדים, לא נפגעת מבדידות.

"קניתי סוכה!"

"סוכה? סוכה כזאתי של ילדים כמו שיש לאפרים מהגן שלי?" בגיל חמש אוהבים כל מה שיש לחברים, ורועי שלה לא יוצא מהכלל.

"זאת בכלל לא סוכה שווה," ירק דוד, מסתכל על אחיו הקטן בחוזקה, לא מרצד את עיניו בשום אופן לעברה.

הלחיצו אותה אז, בזמנו, שהילד הבכור הרבה פעמים תופס את מקום האב החסר. היא לא הסכימה לקבל את הטענה, אמרה שאצלה יש שני בנים צמודים, אין סיבה שאחד מהם יאפיל על השני, יחפש את מקומו לצדה.

היא טעתה.

דוד הוא זה שרטן אתמול, "למה לכולם יש סוכה ורק לנו אין," אפילו לא הציב סימן שאלה בסוף המשפט. נחמה, בתמימות של בת שלוש, עשתה זאת במקומו, "אולי נלך לסבא וסבתא צדקיהו? אבא אמר סֶיֵס להם סוכה יפה־יפה!" קולה היה כה מתוק וכה צובט וכה מניע לפעולה. אותה פעולה שעשתה הבוקר.

פקחה את עיניה חזק, צבטה בלחי המתוקה של נחמה, שטרם דיברה, הישירה אותן אל בכורהּ:

"לא, דווידי. קניתי סוכה אמתית. סוכה שנוכל לבנות לגמרי בעצמנו, וגם לאכול בה בחג!"

"וגם לישון בה?" שאל בן השש בפקפוק.

רגע של היסוס. "וגם לישון בה," הניעה ראשה מטה. "כולנו ביחד!"

***

כולם ביחד בנו את הסוכה.

פתחו את הנרתיק בחרדת קודש, התיכו בזהירות את עמודי המתכת על הקרקע, פרשו ביראה את יריעות הבד, ראו באנחה את ההוראות. טוב, בהוראות רק היא הסתכלה. הילדים שלה, מבחינתם, לא נזקקו לה.

"הנה, את העמוד הגדול הזה שמים בפינה הזאת!"

"והנה עוד עמוד ענק כזה!"

"ומה עושים עם החוטים האלה?"

"אני רוצה לתלות את הקיסוטים סֶלי מהגן!"

קולות הדיבורים שלהם, שהתערבו בקולות בניית הסוכה של השכנים רחמני, בלבלו את ראשה, הכאיבו לו. רצתה שישתקו, אולי שיזוזו הצדה, שיתנו לה להבין מה הולך פה בהוראות. מעולם לא הייתה בעלת ידיים טובות במיוחד, ואיך בכלל חשבה עכשיו שתצליח.

זה בשבילם, דפקו הפטישים. זה הכול למענם.

"בואו," הזמינה אותם בתנועת יד מחבקת, הצביעה על דף ההוראות העלום.

טוב ששני בנים יש לה. טוב שיש לה ילדונת מתוקה שמעודדת בקולות נהדרים. טוב ששנתיים של בדידות הולידו בה יכולות שלא היו קיימות בה קודם.

הסוכה שלהם הייתה בנויה הרבה אחרי שרחמני השתתקו ושבו לביתם. אבל היא הייתה שלהם, והיא הייתה גאוותם, והם רקדו מסביבה (כן, גם היא, אחרי שווידאה שאף שכן או שכנה לא מציצים מהחלונות), והתמלאו בשמחה פשוטה.

אחר כך רצה עם נחמה להביא את הקישוטים מהגנים. ואחר כך שלחה את הבכור שלה למכולת הקרובה, שאין כביש בדרך אליה, כדי לקנות סיכות ביטחון. ואחר כך, בביטחון ששב אליה אט אט, תלתה את הקישוטים לפי הוראותיהם של ילדיה.

ואז כבר הנצו הכוכבים בעד לסכך הקיינעס. והיא ידעה שהיא צריכה להוביל את עולליה הביתה, לנסך מים על גופם, להשכיבם לשנת לילה אחרונה לפני החג.

אבל הם לא רצו לעזוב. וגם היא לא.

כיסאות טרם היו בסוכה, אז הם התיישבו על הקרקע זרועת הקוצים (אף אחד מהשכנים לא רצה להקים את סוכתו באזור הזה של החצר), והחלו לשיר ביחד, כמו מתכוננים, שירי חג ושירי שמחה.

והיה להם חם. והיה להם טוב. והיא רצתה שהרגעים הללו יימשכו לעולם. רגעים של נחת, רגעים שרק קול השירה נשמע בהם.

ביחד עם קולות חריקה עמומים, מפחידים.

אינסטינקטיבית הרימה את ראשה, חשבה לעצמה, למה נראה לי שבאמת נישן פה, בקירות הרעועים האלה שמי יודע מי יכול לחדור באדם – עד שהקירות הוכיחו את התווית שהדביקה להם.

וקרסו פנימה, בקולות רעש אימים.

ידיה נפרשו להגן על ראשיהם של ילדיה. פיה התהדק בחוזקה כנגד הצעקות שבקעו מפיותיהם הקטנים. עצמה את עיניה, ואז פקחה אותן שנית, הביטה בהריסות הסוכה שלהם, שרק בנס נפרשו מעליהם ולא פגעו בהם עצמם.

היא כבר ידעה רגעים של נפילה. רגעים כאלה שהתהום נראתה כאין סופית, כאילו מעולם לא תנחת – נחיתה רכה או אפילו קשה.

אבל למה נדמה לה פתאום שהרגע הזה הוא הרגע הנפול מכולם. למה נראה לה שלעולם לא תצליח לקום מעל הקוצים הדוקרים בבשרה, הלועגים לה, למה חשבת שתצליחי. מה נראה לך, אישה שכמותך, כושלת שכמותך.

ובתוך החושך שבחוץ והחושך שבלבה השתתקו כל הקולות, ואפילו הכוכבים לא נראו בעד ההריסות.

עד שקול צחקוק קטנטן השתיק את הדממה.

"אמא..." דוד שלה, בכורה. "זה ממש כמו בברכת המזון שאומרים בסוכות – הרב של הגן סיפר לנו על זה כבר, כדי שנדע לומר את זה בעצמנו." קול צחקוקו גבר. לא מבוכה היו בו וגם לא דמעות נסתרות. הוא היה מאושר, ממש מאושר.

"מה אומרים בברכת המזון בסוכות?" המילים התגרדו מגרונה, כמו לא ידעה לבטאן בעצמה.

"הרחמן – הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת!" תרועת ניצחון הייתה בקולו, תנועת חיפזון הייתה בזרועותיו. "הסוכה שלנו נפלה! עכשיו – נקים אותה מחדש!"

***

הם עבדו בדממה ובחשכה, כבר לא זקוקים לדף ההוראות. הם עבדו בזריזות, כצוות מיומן, ולא ככזה שגילו הכולל לא עולה על ארבעים וחמש שנים. הם לא שרו כמו מקודם, אבל השיר התנגן בלבה, מקבל משמעויות נוספות, פנים חדשות, תקוות שלא העזו ללבלב.

"הרחמן הוא יקים, הוא יקים לנו, את סוכת דוד הנופלת..."

ובתוך האפלה בהק זוג עיניים כשני פנסים המאירים את לובנם של העמודים. ודוד שלה חייך, וכל שמחת העולם ותקוותו היו בחיוכו.
היא פתחה את דלת הבית, ריח שרוף עלה באפה, "העוף"!!! עד שהכינו עוף לשבת, כל השבוע הם לא אוכלים בשרי מפאת התקציב , ועכשיו?...

היא רק יצאה לכמה דקות למכולת וגם שם פגשה ב-"אין".

החשבון שלהם התרוקן בדיוק כשהארנק עשה את אותה הפעולה,

תמר הרגישה שזהו. כלו. קצו, נמוגו כוחותיה,

כמה אישה אחת יכולה?

על כתפייה מוטלות כה הרבה משימות,

עבודה, מ8 בבוקר ועד 4 בצהרים

ילדים בלי עין הרע שבעה , שהגדול שבהם בן 12

בית , קניות, כביסות, בישולים, סדר וניקיון

בעל והורים ומשפחה

כמה? יצאה מפיה קריאה. כמהההה

לא הספיקה לסגור את פיה והנה בכורה נכנס, מעיף תיקו לרוח האחת ונעליו לרוח שניה,

היא רוצה לבקש ממנו שישים במקום ושבכלל, מה הוא מוריד נעליים? יש שליחויות לעשות, צריכים לקנות פיצוחים וחטיפים ולפני זה, חלות וירקות,

אבל-

אבל אין לה כסף להביא לו

ובמקום מילים זולגות לה דמעות.

תמר נכנסת לחדר ומתיישבת על מיטתה , נותנת לדמעות לזרום , לשטוף כולה, לרפא את השבור , לחבוש הפצוע,

כמה דקות נותנות לה הטענה זמנית, עד הגל הבא.

היא יוצאת לבית שכבר הספיק להתמלאות צחוק ובכי, דניאל בעלה שב גם הוא , בידיו נעמה ביתם מייללת , היא רוצה קרמבו. קרמבו? חושבת לעצמה תמר,

בעשרים השקלים של הקרמבו הייתי מדליקה עוד קצת את הבוילר , ליבה נצבט,

לא כך דמיינה את חייה,

ממש לא כך

השעות חומקות מבין האצבעות והיא מוצאת עצמה רובצת על הספה עם "גוריה" כשהנרות דולקים לצידה, מתנשפת כאילו חזרה עתה מטרף מייגע, אולי באמת...

הסעודה גם היא מדלגת עליה עם קולות מלאי זיופים של ילדיה המתוקים,

"אין צער בעולם שנחת של ילדים לא יכולה לרפא" כך אומרים, היא נוטה להסכים

אחרי שכולם נשכבים איש איש במיטתו וקמים ושוב נשכבים ושוב צמאים\רעבים\משועממים\פוחדים\כואבים\ממציאים רעיונות גאוניים שאינם סובלים דיחוי (אל תמחקו את המיותר)

היא נכנסת שוב לחדר,
בעלה יצא לשלו"ז , חברו בגילו חוגג את הולדת בנו הראשון, תמר רוצה לצעוק על עצמה, "על מה את מתלוננת"? "יש לך שבעה אוצרות , לה? עכשיו הראשון אחרי 14 שנות ציפייה) , ועדיין , משהו בה לא מתנחם ,

היא סוגרת אחריה את הדלת, רוצה להפיל עצמה על המיטה ולתת לנשמתה הרפיה , קצת חיבוקים לילדה שבתוכה , הצמאה , המצפה, מתמר הגדולה,

עיניה נופלות על הקופסה שמונחת על השידה,

"תכשיטי פיינשטיין" הקופסה מספרת בדממה

"תכשיטי פיינשטיין"? שואלות עיניה בלי מילים,

"תכשיטי פינשטיין" מהנהנת שוב השידה , קופסה זהובה ויוקרתית

תמר אוחזת את הקופסה בידיה , וליבה- במקום שיתמלא בהכרת תודה וברגשות ה:"באיזה בעל זכיתי" מתמלא בדברים אחרים, כעס? חוסר הבנה? משהו בה מתקומם

"אני הולכת ברגל ממקום עבודתי לבית כדי לחסוך נסיעה, קונה רק את המינימום, מי מדבר על בגד או נעל חדשה? חלות לקחנו מהגמ"ח וכך גם את המיץ ענבים

תכשיט?

ההוצאה הזו חסרה לנו עכשיו???

עם כל הכבוד וההערכה, לא. פשוט לא.

בקצה הקופסה היא מבחינה בחריטה קטנה של שרשרת מרהיבה,

היא מחליקה ידה עליה הלוך ושוב,

זה לא הזמן למתנות! בטח לא כאלה יקרות.

ידיה העדינות פותחות את הקופסה היפה ,

מפרידות בעדינות את הקשר השברירי שסגר אותה,

ובקופסה –


לא, אין שם שרשרת

גם לא צמיד

אפילו לא עגילים או טבעת

יש שם פתק

היא פותחת.


"תמר יקרה שלי,

יודעת מה מגיע לך?

לא ירושלים אחת של זהב, מגיעה לך את כל ארץ ישראל מזהב

תמר,

מי כמוני יודע כמה קשה את עובדת

קמה מוקדם כל כך , מלבישה את הילדים, מכינה אוכל, וכל זה במקביל לעבודה ולכל שטף החיים

תמר,

האמת, שמגיעים לך את כל הסטים שבחנות התכשיטים

מגיעות לך אלפי חנויות

מגיע לך מכרה זהב שלם

תמר.

אין לנו כרגע את הכסף לזה

אבל כרבי עקיבא, אני מבטיח לך!

כשרק אוכל, ירושלים של זהב אביא לך...

ובינתיים- מילותי בקופסת התכשיטים יהיו לך לאות ההערכה

קצת מליבי.

שלך, בלב קרוב. דניאל. שזכה להיות בעלך. "


תמר סוגרת את הפתק ואוחזת בו באהבה.

הקישוט הכי יפה שענדה אי פעם.

מילים של זהב.
  • 1K
  • אין לי מושג אם זה הפשט הנכון.. ניסיתי רק להעביר את המסר הכללי שהבנתי מההפטרה ביוה"כ.

    לים יש שפה משלו,
    באין לו פה ותנועות ידים בשביל להביע
    הוא פיתח שפה חדשה;
    הוא מדבר באמצעות הגלים.

    דרכם הוא מלטף, דרכם הוא מניח רוגע על רודפי החיים,
    וגם, לפעמים, דרכם הוא מבריח אנשים. הגלים רועמים עליהם בקול וצועקים 'מלח-מים', ואנשים שפצעיהם נפתחים מחדש - בורחים.
    לא תמיד השפה של הים נוחה בשבילנו, לא תמיד אנחנו אוהבים לשמוע אותה
    אז סידרנו לעצמנו רפסודות ואוניות גדולות בהם אנחנו יכולים להרגיש כמו על היבשה,
    אך כשהים מתעקש אז הוא פורץ בהתקף זעם וטורף את כל הבא במגעו,
    רק אלו שמשלימים עמו, ונכנסים פנימה, מוצאים כי אליהם הוא מתייחס ברוגע
    אך הם לא נשארים כדי לחיות.

    הים עדיין כעוס מכך שהפרידו אותו מאחיו העליונים
    הוא לא מכיל את העובדה שהוא נועד בכדי לצוות לנו חיים
    לכן הוא תמיד נלחם בהם.
    ופעם בכמה שנים הוא פורץ אל היבשה ושוטף בחמת זעם אנשים טף ורבי קומות
    פעם בכמה שנים הגלים מפסיקים לדבר ומתחילים לצעוק
    כי כשכואב - צועקים.

    אולם בחובו הוא נושא סוד כמוס: בחובו הוא טומן את הדגים הקטנים,
    אלו שהפכו את המוות השחור לכר פורה של חיים,
    והוא מסתיר זאת ומטמין אותם חזק חזק מפני עין הרע ולעולם הם לא עולים אל פני הים מלבד בראש השנה בצהרים כאשר הם מקבלים עליהם בדחילו ורחימו את עוונותיהם של ישראל.
    כל השנה הם נסתרים בפנים, כי על פניו - אין חיים בגל הגדול הזה.

    ***

    יונה הנביא כואב את רחמיו של אלוקים. הרי, דין ה' דין אמת הוא ומדוע זה יתעלם הא-ל מחטאי עיר גדולה ועצומה??
    יונה הנביא מחליט לברוח, אולם הים מתכעס עליו, ובקול קשה ועצור, בקול קשוח של איכר זקן (שמגדל את נכדיו),
    בקולו הנורא הוא מודיע לו כי אפילו הוא מבין את הסוד.
    בשאגת 'קום' גדולה הוא נוטלו אל מעמקיו ומגלה לעיניו את צפונותיו
    שם רואה יונה איך דורכים חיים מתחת לפני המסך האטום
    שם רואה יונה כי אחרי כל חטא - עדיין יש אב מלא רחמים.
    בסייעתא דשמייא


    ר' נוחעם בעל 'האתרויג'
    #1#
    י.מ.י.​

    ערב חג הסוכות ה' תשפ"ג

    ר' נוחעם -
    'פויסל אתרויגים' ידוע, דמות מוכרת!


    מי שעסק אי פעם עם מכירת אתרוגים מזן כל שהוא, מכיר אותו בעיקר מהזווית הלא מחמיאה – קרחת בוהקת על רקע שלישו העליון של האתרוג.

    אבל למה לדבר על הקרחת – 'זה לא הדר' נוהג ר' נוחעם לומר, כשבמקרה הזה כולם יסכימו עמו כולל מוכר האתרוגים במקלט שאוהב להסתיר את ה'בלעטלאך' באגודלו הרחב, באלגנטיות יש לומר.

    חלק נכבד מהציבור זוכה להכיר אותו בעיקר מהדחיפות ברגעים הדרמטיים בעת פתיחת קרטון חדש של אתרוגים א' א' א' שהגיעו היישר מהמיון המשולש בפרדס אל השוק העירוני הממוזג.

    אחרים מכירים אותו מצקצוקי הלשון, שעה שהוא עובר על ידם בעודם בוחנים נקודה זעירה במרכז האתרוג -
    'מכאן אני רואה, זה מנומר, זה בעייתי ממש!' הוא אומר במבט חודרני, ומיד מוסיף -
    'זה שחור, מה אתה לא רואה??? וזה לא יורד, בוודאות! מה שאומר שזה גם ספק 'חסר'', פוסק בהחלטיות בלי ששאלו לדעתו ההלכתית המלומדת.

    מתי מעט זוכים להכיר את ר' נוחעם החמדן.
    אותם יחידי סגולה שהתפללו כמו שצריך בט"ו בשבט וזכו באתרוג - יהלום, נקי במיוחד, הם אלה שיזכו לפגוש בו עם כל חמדנותו, חמדנות דקדושה כמובן, מאחר ובמידה ור' נוחעם יגלה אותם, וסביר להניח שכן! הם יזכו לביקור ארוך שלו בד' אמותיהם, כשבתחילה הוא ישאל בעדינות אופיינית לאברכי משי – היכן מצאו אתרוג מיוחד שכזה, אך מהר מאוד תעלנה הצעות נדיבות על שולחן המו"מ, כשבמידה ובר המזל יעמוד במריו לסרב לעיסקה המפתה, ימצא כבר ר' נוחעם את הדרך הנוחה לרדת מעץ האתרוגים שהוא טיפס עליו...
    הוא כבר ימצא איזה 'בלעטלאך', ש - מה לעשות, הוא עדיין 'בלעטלאך'! גם אם הוא בצבע של האתרוג...
    הוא ייתפס לצורת הגידול הסימטרית שלא עומדת בסטנדרטים שלו, כי אתרוג הוא דמיון לב, והלב שלו רחב, וגדול...
    הוא יתעקש שיש בליטות לרוחב אבל אין בליטות לאורך, וזה חשש מורכב אפילו שזה אתרוג תימני...
    איך שהוא, בסופו של דבר הוא יפטיר בנדיבות מחמאה פושרת על ניקיונו היחסי של האתרוג, ויחמוק לבין בסטות האתרוגים בניסיון לדוג את היהלום הבא.

    מסע ארוך ומייגע עובר ר' נוחעם עד שבסופו של דבר הוא אוחז בהתרגשות בפרי ההדר כשאיך שהוא אפשר לומר שהוא - שלם עם הבחירה.
    ועכ"ז אפוא שהוא בתוך הלב הוא שומר פינה חמה לאופציות שהיו לו לפני ההחלטה הדרמטית שקיבל במעמד של שלושה דיינים מפורסמים שתחת עיניהם עברו אלפי אתרוגים.
    נכון שהוא סמך עליהם, ונכון שהוא זה שביקש מהם לעשות את ההחלטה הכואבת בשבילו, אבל הוא לא יכול לומר בפה מלא שהוא וויתר עליהם, הלוא הם היו יהלומים של ממש, פנינות חן מבריקות.

    מה הוא לא עשה בשבילם?
    הוא ירד למקלטים נידחים המלאים בארגזים עד אפס מקום
    נכנס ויצא באולמות ריחניים מניחוחות הדס טרי ורענן
    עמד שעות בחום הכבד מתחת ברזנטים מתעופפים
    ואפילו זכה להיכנס לקודש הקודשים, ארון הכספות בחדר השינה של סוחר האתרוגים הממולח שלא עמד בפני תחנוניו ופרס בפניו את ה'עידית שבעידית' שבמחסניו.

    תמונתו של ר' נוחעם מתנוססת בין דפי הכרומו של כל עלוני התמונות הנפוצים כשכמובן ר' נוחעם לא היה זה שביקש מהם להכניס את התמונה שלו, ח"ו!
    הוא הרי אינו צריך את הפרסום המיותר הזה, הוא אפילו סולד מכך שלא לומר מתנגד בתוקף

    אך לעצור את צוותי הצילום חובבי אווירת החגים שאוהבים להתחקות אחריו, זהו דבר בלתי אפשרי!
    הצלמים יפגשו בו בין אם ירצו ובין אם לא, הוא תמיד יעמוד שם במרחק 20 ס"מ מהעדשה, על יד אחת הבסטות, הם מצידם יעשו את עבודתם המקצועית ויתפסו את הרגע...

    אפשר להבין אותם, רגע השיא שנקלט בעדשת המצלמה שנה אחר שנה וכבר הפך למסורת מצולמת,
    קורה בעודו עומד במקום שהוא לא חמה ולא צל, כשבידו האחת אתרוג תימני עם 'גארטל', וידו השנייה אוחזת במיומנות השמורה ל'אתרוגנים' מלידה - שלישיית 'אתרוגי חזון איש' משלושה זנים שונים שכולם מיוחסים בן אחר בן לעץ שגדל בזמנו על יד העיר שכם וממנו קטף החזון איש במו ידיו את אתרוגו...
    קשה למצוא צלם שיוותר על רגע פוטגני מושלם שכזה!

    כל התהליך המורכב [אוייש, אבל למה 'מורכב', נו, לפחות יש על זה מסורת...] שעובר על ר' נוחעם מתנקז לרגעים הנעלים בהם אתרוגו מתחכך ב'קושיקלך' הסימטרי שאגד בו את הלולב, האתרוג נפצע עד זוב מיצו הריחני.
    ר' נוחעם ראה את המתרחש בעיניים כלות, דמעות ההתרגשות מפסוקי ההלל שאמר בדביקות עילאית מתערבות להן עם דמעות הצער מהכאב הגדול באובדן קליפתו הדקה החיצונית של האתרוג שהופכת אותו ל'נקלף' או 'נשרט', ומכשירה אותו רק לכתחילה מהיום הראשון והלאה...

    יהודי שעמד לידו והבחין ברגשותיו המעורבים ניסה לנחמו ולהרגיעו אחרי ההושענות באומרו שדווקא השריטות הללו עושות את ה'הדר' של האתרוג, 'זה חיבוב מצווה' - ניסה לשכנעו, כשניכרת על האתרוג מצוות הנענועים עם הדקדוק לאחוז את האתרוג בסמוך ללולב ממש.

    כך זה מתנהל בדרך כלל בכל ערב סוכות שנה אחרי שנה, עד... השמיטה!

    בשמיטה, כללי המשחק משתנים!

    ועל כך תקראו אי"ה בפרק הבא...
  • 1K
  • בְּסַ'ד

    נִים וְאֻשְׁפִּיזִין


    לֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג
    אֲנִי בְּסֻכָּתִי לְבַד
    וְרוּחַ מְלַחֶשֶׁת בַּסְּכָךְ
    מְזַמֶּרֶת לִי בִּמְיֻחָד
    שִׁיר הַלֵּל
    כֻּלָּם בְּעַרְבִית שֶׁל לֵיל


    מַבִּיטָה בְּקִשּׁוּטַי
    אֵיךְ גָּבוֹהַּ עַל סֻלָּם
    הָיִיתִי עוֹלָה וְיוֹרְדָהּ
    וְתוֹלָה
    עֲיֵפָה
    אַט נֶעֶצְמוּ עַפְעַפַּי
    נִים לֹא נִים
    וַאִּשָּׁן


    שׁוֹמַעַת נְקִישָׁה אֵי שָׁם
    ןָמִי זוֹ הַבָּאָה?
    לוֹחֶשֶׁת לִי
    בְּמֶתֶק קוֹלָהּ


    דַּי לְךָ בִּתִּי
    צְאִי מִן הַקִּרְצוּף
    הַקְּדִיחָה
    כְּקוֹסֶמֶת אֶת
    בְּמַלְבּוּשׁ עֲנִיָּה סֹעֲרָה


    קוּמִי עוּרִי
    לִבְשִׁי חַג
    הַלַּיְלָה הַזֶּה
    יֵעָל אֲלֵיכֶם
    אַבְרָהָם רְחִימָא


    וְעִמּוֹ כָּל
    אוֻשְׁפִיזִין עִלָּאִי קַדִּישָׁא
    עוֹד הִיא דּוֹבֶרֶת
    בַּלָּאט נֶעֱלֶמֶת
    נִפְקְחוּ שְׁמוּרוֹתַי


    הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת לִרְוָחָה
    וְנִשְׁפַּךְ אוֹר נְהָרָה
    בְּנֵי בֵּיתִי נִכְנָסִים
    לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה


    וּמֵאַחֲרֵיהֶם
    בּאוֹר יָקָר מַזְהִירִים...
    מִי הֵם הַמְּאִירִים
    וְאָנֹכִי לֹא הִכַּרְתִּים...


    אמא שלי את אמא דואגת

    חוטי אהבה סביבנו אורגת

    מכל משפט ומילה מתמוגגת

    וחלילה עלינו לעולם לא לועגת



    אמא שלי אמא יפה

    כמה נעימה בלחיי הלטיפה

    גם אם נראה אני עטופה

    זו מסיכת קרח שעלי כופה



    אמא שלי אמא טובה

    ליחשת באוזניי "ילדה אהובה"

    תמיד אליי זמינה וקרובה

    במסירותך הכנה ליבי שובה



    אמא שלי אמא יקרה

    למרות שאת אמא כה מסורה

    לא תדעי כל מה שקרה

    בחיי האישיים את עמה ובורה



    אמא שלי אמא-לה

    הידעת בלילות היכן אבלה

    כוסות גדושות בדמעות אמלא

    הרגשת הייאוש איך בי עולה?



    אמא שלי אמא מנסה

    מה בשבילי את לא עושה?

    בלילות יושבת גבי מעסה

    באת לבדוק אם אני מכוסה



    אמא שלי אמא אוהבת

    יודעת אני שעליי את חושבת

    מאמצים לכתוב לך מקרבי שואבת

    רק שתדעי שאני כה כואבת



    אמא שלי אמא צדיקה

    את מחנכת במטרתך דבקה

    מידות בי טבעת, רגש אמונה מעמיקה

    צניעות באמת. ולא סתם חצאית ארוכה



    אמא שלי אמא חוששת

    עכשיו כשמולי את ניצבת נואשת

    להיראות אחרת ממני דורשת

    עגילי ענק מתנוכיי תולשת



    אמא שלי אמא מבינה

    היישר לליבך הרחב אני פונה

    יודעת שלציפיות אינני עונה

    אך ממך אמא נסתרת התמונה



    אמא שלי כמוך יש רק אחת

    גם שהגבול עד קצה אני מותחת

    האישיות שבי עודנה רותחת

    עוד אוכיח כי ממני תרוו רב נחת

    תבוא עלינו שמש זורחת





    הלב פותחת

    לשיחה קולחת


    זו אמת מוכחת

    לאמתה יותר אני טורחת

    מי שכאב , לחמו טבל בסבל

    לא ישוב לטעום טעם אבל​
    בחורים צדיקים גרים בירושלים, אומר אבא.
    בחורים צדיקים עם ראש לתורה וללימוד גרים במקום שיראתו קודמת, של אנשי מעלה, היכן שהרוח ואיפה שכל הצדיקים גרים.
    בחורים צדיקים לא יברחו מליבה של היהדות, הם חיים את שוויתי יום יום וצריך מקום שיהיה כלי מחזיק, עיר תורה שיסודותיה תורה.
    ואף שלא היה מאיפה ואיך המשיך אבא לחזק את עמודיה של העיר, של ה"ברען", הפקיד שומרים.
    אמא חזרה בסיומו של חודש עם 4 ספרות. ללחם. ללבן. לחמאת בוטנים. לפסטה דווקא של אסם שלא תידבק לה לתחתית הסיר.
    מהפראק של אבא ומארבעת הספרות התפלל אבא לבחור שיגור בירושלים, בני ברק? נו, אפשר לדבר על זה.
    שדכנים הציעו, בררו בפתח, בררנו בחיריק.
    היו יראת שמים , לימוד ומידות שבאו בחשבון אחרי נווה יעקב למעלה או קריית יובל.
    לאנשים אין לב, לשדכנים אין רגישות, הציעו פה ושם "סתם בחורים" שביקשו להצפין, להדרים או להרשם לפרוייקט חדש, הם לא הפנימו שלבת של XXXוביץ מגיע שפיץ, מתמיד, תיירה, ירושלים.
    פגשתי הרבה, התאכזבתי, לא כי הם לא היו טובים. חיפשתי לב. וחיוך. ופשטות. הרבה פשטות. וצחוק. ויראת שמים. רציתי איש, אחר כך בית.
    בתפילות הייתי מתחננת שאמצא את הנכון לי. בגירסתי.
    הצעות עלו וירדו. הם לא דורשים.
    בלילות התפללתי לעיתון בוקר עם מלבן מעוטר, לא ביקשתי עיר. ישיבה. בן של. אבא כן.
    ידי היו כבולות, מיששתי חסרת יכולת את הדרך אל האושר, היא הייתה זרועה אבנים ירושלמיות, הרים סביב לה.
    ברנפלד התקשר, הציע ירושלים, כך סיפר לי אבא בבוקר, התארגנתי, פגשתי, זה זה! החסרתי פעימה, כמעט כלה.
    הוא אמר לי, עם הפגישות, שמראש לא דחוף להם איפה, ברנפלד הסביר ש"במקרה הזה" צריך לומר שהם דורשים, דרשו.
    אבא אמר כן לברנפלד. וירושלים תיתן קולה.
    ריחפתי על ענן אושר. ראיתי את הצלחת שהולכת להישבר, עקרונית גם טוב לו נוף כינרת או מעלה עמוס. משהו קנה אותי.
    אגב דיבר אבא עם המשגיח, כמה ברורים אחרונים, זיהה פתאום את המחדל, כעס, זעם, הוריד הודיע שזה לא מתאים, לא הסגנון שלנו, מחק את ברנפלד מאנשי הקשר.
    ציון במר תבכה.
    שותקת מול אבני הכותל. לבדי. אם אשכחך ירושלים. אם לא אזכרכי.
    בסייעתא דשמייא
    הקטע הבא נכתב לאחר ששתי מילים מפרשת השבוע - ניצבים תפסו אותי וטלטלו אותי.
    "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" [דברים ל ח]

    בן אדם...

    יבוא יום בו תבין שטעית, שלא תמיד בחרת את הבחירות הנכונות, לפעמים אף ידעת שאתה צועד בדרך הלא נכונה אך המשכת בלי לקחת בחשבון לאן תגיע, בחוסר אחריות מוחלט למה שיחוללו מעשיך... ואתה תשוב.

    יבוא יום בו תבין שהתבלבלת, שהסתנוורת מאורות צבעוניים, שנשבת בקסמה של התרגשות חולפת, שאטמת את אוזניך כי לא רצית לשמוע כלום חוץ מאת עצמך... ואתה תשוב.

    יבוא יום בו תעמוד מול המראה, תביט בדמות שניבטת ממנה, ותמצא את עצמך מתבייש, במילים שהפכת לחיצים, בחיוכים וצחוק שלא תמיד היו במקום... ואתה תשוב.

    יבוא יום בו תודה שהם צדקו, ותגיד בכאב - למה לא הקשבתי להם? איך נתתי לכבוד המדומה שלי להפיל אותי, מה חשבתי? שאני יותר חכם מהם?... ואתה תשוב.

    יבוא יום בו תודה בכך שנתת לדמיונות להוביל אותך, לאחוז אותך בידיים וברגליים בעיניים ובפה כדי לקחת אותך למקומות אפלים, לבורות עמוקים שבסופו של דבר מצאת את עצמך בתוכם עם נשמה שבורה ומרוסקת, וכן, גם שם עמוק בתוך הייאוש, אתה תרגיש לפתע את הלב פועם בך... ואתה תשוב.

    יבוא יום בו תרגיש שלא משנה מה עשית, לא משנה כמה נמוך ירדת, אתה בן של מלך! - מלך שמחכה בכל רגע שתרגיש שאתה הבן שלו, מלך שמושיט את ידו עד אליך, קרוב קרוב כדי שתחזור אליו... ואתה תשוב.

    יבוא יום... ואתה תשוב! זה יכול להיות היום!!!
    בסייעתא דשמייא

    ח' תשרי
    כביש החוף

    - כפרה עליך, אתה יכול לזוז קצת, להיכנס עוד קצת פנימה, קר לי כאן, אני בצד ויש רוח חזקה

    - הייתי זז בכיף, כפרה, אבל אני לא יכול לזוז מילימטר, דחוס פה משהו לא נורמלי, וגם מלוכלך פה אתה לא מבין מה זה


    - בבקשה, תנסה בכל זאת, אני כבר לא יכול להחזיק מעמד

    - אין מה לעשות כפרה, זה החיים, לפחות אנחנו יודעים ש'ייסורים מכפרים עוונות'


    - כן? נראה לך? אתה יודע כמה עוונות אני סוחב???

    - לא כפרה, אל תדבר ככה, עשרת ימי תשובה, זה לשון הרע!

    - אל תגיד לי אל תדבר ככה, זה לא לשון הרע, זה שלי, זה התיק שאני סוחב על הגב

    - כפרה, זה לא בדיוק שלך, הפילו את זה עליך, זה לא שאתה עשית את כל החטאים האלה, לא ככה?


    - תראה, לך קל לדבר, עליך הרב של השכונה עשה, עלי עשו משפחה שלימה ועוד העבריינים של השכונה

    - וואי, סליחה כפרה, לא ידעתי, זה באמת מוגזם

    - תאמין לי, עם כל מה שאני סוחב, אני כבר מעדיף למות

    - אולי אתה לא יודע אבל כפרה, אנחנו בדרך למשחטה

    - וואו באמת? לא ידעתי, איזו הקלה, תגיד נכון לא רק ייסורים מכפרים גם מיתה מכפרת

    - נכון כפרה, אבל רק אם החבר'ה שעשו עלינו כפרות יחזרו בתשובה...
     תגובה אחרונה 
  • 727
  • איפה היית משה לא ראינו אותך כל החג? איך השתזפת יופי...
    וואלה השנה, עשינו יציאת מצרים חבל לך על הזמן. טסנו לאילת משם בטנדר טרנטה השם ישמור עמוק עמוק למצרים, הגענו עד הפירמידות.
    יש שמה מלונות חדרים להשכרה וזה. ערב פסח התמקמנו בבקתה אחת עם נוף מה זה יפה. אתה רואה את הפירמידה ממש יכול לדמיין את בני ישראל בונים אותה ככה סוחבים והמצרי מצליף בהם במה שמו. ימח שמו. הבאנו איתנו כבש קטן חמוד, הבן שלי נאור אתה יודע זה שלמד שחיטה אצל הרב של המושב, אז הוא בדק את הכבש כמה ימים לפני שלא יהיו בו מום ממש ממש כמו בני ישראל במצרים. בליל החג עשינו ערבית ליד הפירמידות, ואחכ נכנסנו פנימה לטייל אבל היה אויר חנוק אז יצאנו מהר. ככה הסתובבנו ודמיינו את בני ישראל סוחבים את הבלוקים. הרגשנו את המרור שלהם בעצמות. לא להאמין הם בטח היו בריונים למה כל אבן שם זה אבן אבן. ואז לפנות בוקר התחלנו להכין את המשאורתם עשינו קצת בצק ערבבנו לשנו, ובדיוק בשניה של עלות השחר עזבנו הכל בחיפזון ורצנו לבקתה נפלנו על המיטות למה היינו וואחד עייפים...
    ומה עם המצות?
    מה מצות? אומר'ך עזבנו את הבצק. עשינו יותר מבני ישראל הם רק לא הספיקו להחמיץ אנחנו עזבנו לגמרי.
    וארבעה כוסות?
    למה? הרגשנו גאולה סוף הדרך תאמין לי יותר שווה מהארבע כוסות. איזה מיטות נוחות ימח שמם הערבים יודעים לפנק שיייי.
    השנה עשינו לראות את עצמו הכי טוב יותר מכל שנה.
    - נשמע שעבדת קשה אבל פסח לא עשית
    -------------------------------------------
    - לשימוש המשרד
    תוצאות הכנה ליום כיפור:
    חרטה: נכשל
    עזיבת החטא: נכשל
    קבלה לעתיד: טעון שיפור
    ציון: אין כפרה









    * * *
    סודי ומסווג
    ומה איתו בעצמו עשה תשובה?
    לא, אבל כתב מאמרים לחזק את הקוראים בפרוג.
    יאללה יאללה. תגיד לו שאין לו הרבה זמן.
  • 684
  • כחובבת כתיבה אני מתעבת את פרפקטי, חסם הכתיבה שלי.
    פרפקטי ואני הכרנו לראשונה בבית הספר העממי בכיתה ד', כשהמורה חיה ביקשה לכתוב סוף לסיפור הקלאסי על "אדם שנסע רחוק רחוק לחפש עבודה כדי לשלוח כסף לילדיו המסכנים שבארץ הקודש, שהיו הולכים כל בוקר לחיידר עם תיק ריק".
    זוכרת את עצמי, תמימה ומעריצה עם עיניים גדולות, יוצאת מהכיתה עם החלטה נחושה- אני אציל את הילדים האומללים! אני אמצא את הסוף המושלם לסיפור!
    אז חזרתי הביתה, חידדתי עפרון, פתחתי את המחברת ו----

    כלום לא קרה.
    קראתי שוב את הסיפור מהתחלה, והחלטתי ש- "זה ממש גיחצי אם הוא ימצא אוצר" (כן, פעם היו משתמשים במילה הזאת.) ו-"איייייייייייין סיכוי בעולםםם שאני כותבת את זה. כולם יעשו ככה".
    יום למחרת סומנתי ביומן הענק והמפחיד של המורה חיה בעט שחור (מורה שוברת מוסכמות...) כי לא הכנתי שיעורי בית. ללא סיבה.
    לכי תסבירי למורה כבודה לספרות שלא הצלחתי לכתוב מילה כי לא הגיע הרעיון המושלם, הפרפקטי. אולי ל- MRI היא היתה מאמינה. חבל שלא חשבתי על זה, כי אותי היא לא הבינה.

    לקח לי כמה שנים לזהות את פרפקטי, ועוד כמה בשביל להכיר בו. וכשזה קרה, חשבתי שסיימתי את המסע. זהו, יש לי מודעות. אני כבר יכולה לצאת בסבב הרצאות חובק עולם על המשא שנשאתי והתמודדתי בגבורה.
    ואז הגיע החלק הקשה ביותר, "גלות אדום" ביחסים שלי עם פרפקטי. שלב ההכרות והגישוש.
    היי אדוני, מוכן להסביר לי איך חיים איתך?
    איך אני יכולה לראות בדף לבן אינסוף הזדמנויות ולא כותרת של- "תתייאשי מראש"?
    איך להסתכל על ספר טוב בלי שיעלו מחשבות אובדניות לכישרון הכתיבה שלי?
    איך לכתוב מילה בלי להתחרט על שתיים?

    בתחילה, באמת לא יכולתי.
    פרפקטי קטע לגמרי את קריירת הסופרות שלי. החטא שלי היה כל כך גדול, עד כדי שפזלתי לכיוון עיסוק בצילום...
    ואחרי עזיבת החטא, הגיע שלב החרטה.
    כי בעצם אני כן אוהבת כתיבה, ויש איזה סיפור אחד שכתבתי שאם אני ממש אתאמץ- אני יכולה למצוא בו משפט קטן יפה, ופעם זכיתי במקום השני בתחרות כתיבה, וחוצמיזה- בכלל אין לי ציוד צילום.

    ומהר מאוד גם תורו של הוידוי-
    אשמתי כשהקשבתי לך, פרפקטי מעצבן. בגדתי ביכולת שנתן לי אלוקים. גזלתי את זמנה של אחותי בהקראת קטעי סיפורים שהועפו אחר כבוד מהחלון בצליפה מיומנת לצפרדע בתחילת הרחוב, דיברתי דופי ולשון הרע- טוב, אי אפדר להאשים אותך בהכל, זה כבר לא קשור אליך. אבל חייבת לנצל את הטיימניג של הוידוי.
    וסוף סוף, הגעתי לחלק הכיף- קבלה לעתיד.
    ליבי נקי מטינה עליך, פרפקטי, ואני יכולה רק להבטיח שהוא לא יתמלא ברגשות שליליים כלפיך, כי טאדאם- קניתי אטמי אוזניים ואני לא מתכוונת להקשיב לך יותר.
    לא יקרה.

    ופרפקטי?- הוא רק צחק עלי. לפחות לא בפרצוף, יש לו קצת רגישות.
    והוא ניסה. באמת שהוא ניסה.
    אבל אני התעקשתי.
    וגם הוא.
    הזענו הרבה בתקופה ההיא.

    כתבתי שאני מתעבת את פרפקטי שלי,
    רק עכשיו הבנתי שלא.
    אני לא מתעבת אותך, אני מודה לך.
    גם על זה שבזכותך בסופו של דבר התמקצעתי בצילום,
    אבל בעיקר כי היום, כל קטע שאני כותבת- מבחינתי הוא מושלם,
    פרפקטי.
    צופיה את חייבת חייבת לשמוע איזה יום מהמם אש טילים היה לי.

    אז הבוקר הספקתי את האוטובוס של שש בבוקר, וטסתי לבית חולים, נולדה לי אחיינית חדשה. הדלת של המחלקה לא הייתה נעולה אז הצלחתי להכנס. כן, בטח שהיה קשה. אני לא מבינה איך מגיעים בכלל לבקר יולדות, מה זה קשה לראות את כל התינוקות הקטנים האלו, זה איכס ממש.

    מגעיל אותי לחשוב שגם אני הייתי פעם תינוקת כזו, קטנה קטנה עם פרצוף כזה קטן, זעירונת ופיצית.

    הסתכלתי על האחיינית החדשה שלי, החזקתי אותה חצי דקה כדי לכבד את הדודה, ממש שמחתי כבר לעזוב את החדר שלה. כן, בטח, יואו, מה אני אגיד לך. גיבורות האחיות במחלקת יולדות, איך הן מסוגלות לעבוד כל יום בסביבה עם היצורים האלו. לא שהם עשו משהו רע, כן? הם רק נולדו, אבל הם כאלו... בררר... את יודעת, בקיצור, נו, תינוקות.

    בשניה שיצאתי מהמחלקה, מנסה כזה לנשום עמוק ולראות את הדברים היפים שיש במחלקה, עציצים וקישוטים שעושים אווירה טובה, את יודעת, ראיתי את חייל'ה של קוכי, הצלמת של הניו-בורן, זא'תי שלמה איתנו בי"ב 3 לפני כמה שנים.

    וואי וואי, מסכנה, איזו עבודה קשה. לצלם את ה.. תינוקות הטריים האלו. להניח אותם בסלסלות ממולאות קטיפה, להגיד לאמהות שלהן כמה שהן מלאכיות, וכולן יודעות שלא כיף להסתכל עליהם, וגם לאמהות קשה אפיל ולהסתכל על התינוקות שלהן. ככה בגיל הזה כשהם כאלו תלויים בטובות שלנו. אבל ככה עושים...

    אז מה אני מספרת, צופיה. תקשיבי איזה צחוקים.

    אז אחרי שיצאתי מהמחלקה, בדיוק יצא שאמא שלי ביקשה שאקפוץ לבקר את סבתא שלי בבית אבות. סבתא צפורה, סיפרתי לך עליה מלא.

    כן, היא עכשיו כבר חצי משותקת, יואו, איזו מתוקה. איזו מאמי. כל הזקנות שם באגף שלה... חמודות חמודות חמודות. אני יכולה לשבת שעות ולהסתכל עליהן, חבל שלא מרשים לצלם אותם בלי רשות.

    את סבתא שלי אני יכולה, כי היא שלי. צילמתי איך היא נשענת ככה על הכיסא גלגלים שלה, עם העיניים השמוטות והפה המטפטף. בא לי לאכול אותה. לאכול. לטרוף. כמה שהיא חמודהההה. וואי וואי. חבל שהיא לא כזה מתקשרת, אבל אני חושבת שהיא חייכה אליי קצת.

    ראיתי שם גם כמה זקנים לא סיעודיים, גם ממש חמודים. הקשבתי להם מדברים אחד עם השני, קולות כאלו עמומים, איזה מאמי, צופיה, איזה מאמי שהם היו. אני מקנאת בצוות שעובד שם, נראה לי שהם עובדים בחינם, בטח מה זה כיף להם. כל היום לעבוד עם החמודים האלו... וואי וואי.

    לפעמים אני מדמיינת שהעולם היה הפוך, נגיד שהיינו נורא אוהבים תינוקות ומשוגעים עליהם, ונגעלים מזקנים מבוגרים. נכון זה מוזר? כי כאילו, שניהם בסך הכל במצב דומה, אבל צופיה, איך זה יכול להיות. הזקנים כאלו חמודים, דבש דבש, והתינוקות... איכס. פשוט קשה לי לראות אותם. רק שיגדלו כבר.

    טוב אני כבר חייבת לסגור, אמא שלי קוראת לי. ביי.
     תגובה אחרונה 
    באחת השבתות האחרונות, זכיתי באוצר יקר:
    משום מקום צץ לפניי על השולחן ספרון דק בצבע צהוב עם עטיפה מחרידה בגווני שחור צהוב, ושמו: צרור בושם.
    שם המחבר: א' ברסלר. (לאפוקי מא"ב יהושע האפיקורס...)

    ומה אומר כי אדבר?
    איזה יופי נדיר!

    המחבר המנוח כתב את הספר (או נפטר) לפני כחמישים שנה, והוא מעלה שם צרור סיפורים קצרים, שמצליחים להעביר בחדות מכשפת את האווירה בקוצק, פשיסחה, גור וורקי.

    המחבר קיבל עדויות אישיות מזקני החסידים, והאותנטיות בלתי ניתנת להכחשה. אפשר להווכח על המסר מהסיפורים, אפשר שלא לאהוב את הדרך הקוצקאית החריפה, הקיצונית והלוהבת (גערר חסידים לא לכעוס עליי בבקשה, כן?). אפשר להתרפק עליה, אפשר פשוט להתפעל.

    מדהים כמה הכוח של ספר שכתוב טוב, להעביר בבהירות אווירה, ריחות ומראות של תקופות נשכחות, ובעיקר - של תחושות חברתיות. של שיוך חברתי. לכל קהילה או אפילו בניין מגורים, יש איזה ד.נ.א. משלו, נשמה ייחודית. אבל להצליח להעביר אותה בכתב? קשה, קשה.

    א' ב' המנוח הצליח, ובזכותו זכר קוצק והדרך החסידית הרותחת, הסוערת והלא מתפשרת - יכול להתעורר גם בכם. אגב, אפשר בהחלט לראות קווים מקבילים בין רגשי הקשר של החסידים לרבותיהם דאז, למה שחשים כיום חסידי גור כלפי רבם שליט"א. מן יראה עמוקה, מהולה בהמון פחד או יותר נכון - אימה. יראת כבוד חריפה אולי. תגדירו איך שתרצו. חסידי הרבי הגדול מאכלסנדר, מספר הספר - חששו שרבם יגע בהם! הוא היה מניח להם יד על הדופק, ומייד מספר להם בנחרצות מי הם ובמה חטאו... אחחח, זה מפחיד!

    אל תרוצו לחנויות, כי כנראה לא תמצאו שם את הספר. אבל כן תמצאו, תעשו לעצמכם טובה, ותקראו בו קצת.
    הבחירות מובילות את חיינו. זה הולך ומתברר, במיוחד בתקופה זו של השנה, בה אנו מביטים אחור ורואים את המסלול שצעדנו בו, את הבחירות שביצענו במהלכו, את המקרים בהם יכולנו לבחור אחרת ולנתב את המסלול לכיוון שונה.

    להבדיל, הבחירות מובילות גם את מהלכו של הספר, וקובעות לו את המסלול. הבחירות של הגיבורים, ובמיוחד הבחירות של הסופר. סופר מבצע רבע מיליון בחירות במהלך כתיבת הספר שלו, משפט שקראתי לאחרונה בספר, שהביא אותו בשם 'סופר ידוע'. לא הצלחתי לברר מי הוא אותו סופר ידוע, אבל את המשפט שמרתי במחשב, בין אלפי קבצים שכנראה לא ייפתחו אי פעם.

    ואם בחירה אחת, רק אחת, הייתה שונה?

    באתגר עליכם לקחת ספר קיים, לא משנה איזה- רק שיהיה מוכר מספיק, ולשנות בחירה אחת שהסופר ביצע בו. הבחירה צריכה להיות כזו שתשפיע על מהלך העלילה. עליכם לכתוב אחד מהקטעים האחרונים, שהיו חותמים את הספר לו היה נכתב כך. בקטע תבוא לידי ביטוי הבחירה השונה שלכם.

    לדוגמה: מה היה סופו של הספר מהללאל, אם מהללאל היה מוצא להורג ולא מגלה שבסטיאן מקאן הוא אביו?

    האתגר ינעל אי"ה ביום חמישי ד' תשרי תשפ"ג, בשעה 8:00.

    הערות, תגובות והגיגים-
    בנספח.

    בהצלחה!
    לא הספקנו למצמץ, והופ תשפ"ב נגמרת גם היא.
    ועם סיום השנה, כמיטב המסורת מגיע גם סיכום השנה.
    אז בלי יותר מדי דיבורים, הרי הוא לפניכם. סיכום הפעילות השנתית בקהילת הכתיבה.

    מאמרים מקצועיים בנושאי כתיבה וספרות

    אשכולות זכורים

    אתגרים דו שבועיים

    האתגר החודשי

    סדרת האסוסיאציות

    שיתופים בולטים לאורך השנה
    כשיהיה לי רכב מאת @פרוגמטי
    פוליטיקה זבל מאת @שיילה
    טרמפ מזווית הנהג מאת @מאלף ועד ת"ג
    טוסטים לדוסים מאת @3333ציפי
    באגסי על הכוונת מאת @הנף מקלדת
    אשכול על ידי עושי המלאכה מאת @מ. י. פרצמן
    30 דברים שצריך להספיק עד גיל 30 מאת @הדוויג
    תמונה פרטית מאת @RACHELIZ
    כרוניקה של היסטריה תקשורתית מאת @yonatanr
    משיח לא מטלפן מאת @לאלה
    מאוחר מדי מאת @יאן
    לחובבי ממלכה במבחן מאת @מתרגשת
    לכב' הורי התלמידים מאת @דוכוסטוס
    אבעבועות הקוף מאת @castamir
    טיפים למנגל מושלם ביום העצמאות מאת @שיילה
    דאגות של אחת עשרה בלילה מאת @אשר לב
    אין שכל יש דאגות מאת @castamir
    עלה בידי מאת @פרוגמטי
    קינוי וסטירה מאת @שולחן עורך
    הפרסומות האלה מאת @אריאלל34
    שפה חדשה מאת @כותב השורות
    כפרה עליך נשמה טובה מאת @Sara led
    לרב'ה גולדברג שלום וברכה מאת @הזדמנות
    לייב אנבוקסינג מטורף מאת @lab
    המסעדה החרדית בלכיש סיטי מאת @יואל ארלנגר - קקטוס
    צנועה כחתולה מאת @נועה לבין (Tamar)
    בטעות מאת @מתיקות האהבה
    מוקד ביטוח לאומי שלום, מדברת עינב, במה אוכל לעזור? מאת @רודיום
    סיפורו של אבי השמן מאת @אדם מהשורה

    יאללה תשפ"ג
    חרישית זמזמת בראשי
    מנגינת אבל ערמומית
    זיוף מיתר חמקמק
    נשמע לא נשמע
    ברקע סואן של חיים
    ושמש
    ובין חתיכות קיום מוארות,
    היית
    פזמון חוזר
    טורדני
    עווית מוזרה על פנים שלוות למראה

    'חכי', לחשת
    אל צוואר כפוף
    אל לב הולם
    לא חלום הייתי
    הנני
    רדומה לעיתים
    מקיצה לתפארת
    איתך
    שלובת זרוע
    ואזיק

    ובאישונייך, זרוּת
    ותכלת עכורה
    משוועת למעט שמש
    וצוק מדבר תלול
    וקצה

    לא פחדתי
    רק בלילה
    כשהגעת בתחפושות משונות
    ילדה עם פסים של זברה
    פעוט אדום עיניים
    מיתר קרוע
    יללה
    ולא היה בי קול
    רק לחישות קטועות
    צרודות
    מפלסות דרך ביזע

    והכתמת בי נקודות אדומות
    כעורות
    אחת ועוד אחת
    מתחבאות, נכלמות
    תחת מטפחת משי הדורה
    ושמלת פאר
    מגרדת

    ולילה רודף יום
    רודף אישה אחת
    מתנשפת
    וזאבים בו
    וקו סיום אַיִן

    ובין חושך לאור
    תוגת בין ערביים
    זכרון כלולות קרוב-רחוק
    תום ותלם
    אור בעיניים

    צחוק מר קוטע רגע
    ולב
    שיכור, עייף
    חלקיקי תפילה ישנה
    מתפוררת ממעל
    עפר ואפר

    לא עוד יוכלו לך
    אם דומעת
    כלה לוחשת תפילה
    לפזמונייך
    לציפורנייך
    מחלה

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה