קהילת כתיבה מקצועית

האם הממלכה אכן במבחן?

אין ספק; המדינה משוסעת לשני חלקים, וגבולות קורעים את אדמתה. הקרבות מרווים את אדמת כוזר בדם, ומדלדלים את משאביה. שני מלכים שונים בתכלית מושלים בשני צדי המתרס, ומייצגים באישיותם ודעותיהם גישות קוטביות בנוגע לחיי עולם, חיי שעה ומה שביניהם. תהום פעורה ביו הסגנון שמאפיין את חצרות המלוכה שלהם, התנהלותם, ובעיקר האנשים בהם הם בוחרים להקיף את עצמם. אבל האם למלחמה האדירה שמתחוללת בין המלכים הגדולים, האבירים והאלופים, ישנה השפעה ומשמעות גם בעבור הממלכה עצמה, אנשי כוזר הפשוטים והטובים?

זו השאלה בה, בפעם הראשונה בסדרה, מתמקד הספר פדהאל. הוא עושה זאת במגוון רב של התרחשויות ומבחר דמויות, שבראשן פדהאל עצמו.


ברוכים השבים לכוזר. הממלכה האגדית מימי הביניים וגיבוריה האהובים חוזרים לסיבוב רביעי ואחרון, לאחר ציפייה מורטת עצבים. פדהאל הוא הספר המסכם של הסאגה, ואפילו לא מתיימר לעמוד בפני עצמו. כך, בלא שורה של אקספוזיציה, ועם הסתמכות מקסימלית על היכרות מוקדמת והזדהות רגשית עם הדמויות והצדדים, הספר דוהר קדימה. אלו שהמילים בסטיאן, יתיר ופנרס נשמעות להם כמו שמות של משחות שיניים, מוזמנים להישאר בזימבבואה או ביקום המקביל בו בילו בנעימים את השנים האחרונות, וקוראי הסדרה הוותיקים נקראים להישאב בחזרה אל אדמות הארץ שחולקה לה יחדיו.

הרבה מאוד מונח על כתפיו של פדהאל. הציפיות גדלות בכל שנה שעוברת, ומוכפלות באלפי הקוראים. איש לפי עניינו, דעותיו, פרשנויותיו וחזונו לעתיד כוזר ובניה. בלתי אפשרי לרצות את כולם, אבל ניתן לקוות לעשות את המירב. פדהאל צריך לענות על שאלות שלא נפתרו, לסגור קווי עלילה שנותרו פתוחים, לסכם את המלחמה ובעיקר להעניק סיום מספק לסדרה שנשפכו עליה מיטב הסופרלטיבים. ועוד עניין קטן אחד - בנוסף לכל אלו, הוא צריך גם להיות ספר טוב, ולהעביר סיפור משמעותי אודות הגיבור שלו.


גיבור הספר הוא פדהאל גאליטאן. הוא נער פשוט ורגיל, לא נסיך, אביר או אסופי בודד. אבל פדהאל יכול היה בהחלט להיות אביר כוזרי מפונק, לו רק היו פני הדברים שונים וצודקים יותר. כאשר היה ילד נחשד אביו בבגידה, וכל זכויות המשפחה פקעו. חוקים דרקוניים ממררים את חיי המשפחה, והשיא מגיע כאשר פדהאל נאלץ לצאת לגלות. פדהאל הינו בחור טוב וישר דרך, אך מתקשה לקבל את העובדה שעליו להיות כפוף לאנשים שהינם נבונים, צודקים וטובים הרבה פחות ממנו.

מה מכריח אותו לקשור את גורלו בשלטון שאין לו שום שייכות עמו, מלבד העובדה שהוא מסב לו סבל? איך מה שנחשב לצד הנכון והטוב, מלא באנשים טועים ורעים כל כך? לאורך מסעו של פדהאל הספר מעמת את השאלה הזו שוב ושוב ולא מרפה. לראשונה פונה עדשת המצלמה מטה, אל עבר העמך הכוזרי, והדברים שוב לא נראים ברורים ויפים כל כך. האדם הקטן, ככלות הכל, צריך בראש ובראשונה לדאוג לחייו הפשוטים והיומיומיים. האנשים הגדולים נראים קטנים ממרחק, ופדהאל, ככל צעיר חכם, דעתן וחם מזג, לא ממהר לכפוף את ראשו בפני מערכת שרחוקה מלהיות מושלמת, ופגמיה גלויים לו היטב ופוגעים בו קשות.

מרגישים הזדהות? סביר מאוד להניח. אם בספרים הראשונים המסרים היו רחבים וערטילאיים יותר, ביוזבד הקישור לתקופתנו היה ברור כשמש, והפעם המסר הוא כבר פטיש ישיר, גרזן הטלה קווארי המכוון לראשו של הדור. הכוונות כל כך מפורשות, עד שבקטעים מסוימים כמעט אפשר לשמוע את הספר צועק: "שמעת, ישיבע-בוחער שהוא והמשגיח לא רואים עין בעין?", "את הבנת את זה, נערת סמינר שיש לה טענות על התקנון?" או - "כן כן, אנחנו מסתכלים עליך, המתלונן שרוצה להצביע בן-גביר".

השאלות שמעלה הספר חשובות, והצגת הסיטואציות מדויקת ופורטת היטב על רגשי ההתקוממות וההזדהות. אמנם קצת מתסכל שברגע האחרון הספר הולך צעד אחורה, ובוחר להפוך את פדהאל לטועה באופן מוחלט, במקום להיות אמין יותר, ולשמור על המורכבות העדינה. אבל גם אחרי הנסיגה, רגשות התסכול עדיין קיימים, והשאלות צפות.

ומה בנוגע לתשובות? הספר מנסה לספק אותן, ובעיקר משחק מצוין עם היתרון הייחודי לו - ההזדהות הבסיסית שכבר קיימת לקוראים הוותיקים עם הצד הצודק. בשימוש בהזדהות הזו מעביר פדהאל בצורה המיטבית את המסר שלו.


אה, כן - יש גם סיפור. זוכרים את יוסף דיאלידאן? הנבל המזדקן זומם אוף-בוק שתי תכניות שינחיתו על כוזר האמתית והיחידה מכת סיום ממנה לא תוכל להתאושש: התוכנית האחת היא לשלוח את דיזר, המחסל האישי של סולטנות סלג'ואר, לחסל את איסתרק. בנקודה זו אתם בטח שואלים למה צריך להביא מחסל ממרחק גדול כל כך, איך בדיוק התוכנית אמורה לעבוד, והאם לא היינו כבר בסרט הזה ממש לפני שני ספרים. אז התשובה היא שעִזְבוּּּּ, אף אחד לא באמת לוקח את התוכנית ברצינות. לא המחסל הפוטנציאלי, לא יוסף, ובטח ובטח שלא הקוראים. אז למה בכל זאת התוכנית קיימת? ובכן, ההשערה שלי היא שהייתה מכירת סוף עונה בסולטנות, קְנֵה הסכם שלום - קבל חיסול חינם, ויוסף שלנו כמו כל כוזרי טוב לוקח מה שנותנים לו בחינם. בפועל, את כל הפאררכים שלו מניח הקשיש על התוכנית השנייה.

התוכנית השנייה סודית כל כך, שפרטיה המדויקים לא פורסמו עד לרגע זה. אבל בגדול הרעיון הוא ליצור מהומה ברחבי כאזארן, וכשאנשי המשמרות יאוצו לפזר את המתפרעים, לחטוף את הנסיך יורש העצר, רעואל.

גיבורי הספר כולם חושפים את התוכנית לאיטם, ונמצאים תמיד צעד אחר מאחור. גם פדהאל, במקביל לסיפורו האישי והקונפליקטים שמטרידים אותו, מוצא עצמו נשאב אל תוך הדרמה. בינתיים מלווה הספר את פדהאל צועד לו ברחבי כוזר ופוגש דמויות חדשות. חלקן שליליות ומעמתות אותו עם המרדנות הטבעית שקיימת בו, ואחרות חיוביות, כמו גדעון, בחור שהצליח אך בקושי להתנער מהשכבה הסוציאלית הנמוכה בה נולד. במקביל אנחנו עוקבים אחר דיזר, ואחר טורנאל, בחור בעל פגמים חיצוניים שמסוגל לקרוא מחשבות (רציתם פנטזיה? קבלתם פנטזיה.) חבורת עלובי החיים הזו נפגשת וחוברת כולה להפרת המזימה, יחד עם איסתרק, אלרון ויוזבד. (ולאלו שממהרים לעקם את האף על התזמון נאמר: הה כן, כי המפגש של איסתרק ויוסף על גדות המניאר היה ממש מסתבר)

רוחו של יוזבד (הספר) שורה על פדהאל במובנים רבים. הוא דומה לו מאוד מבחינה מבנית, כאשר קווי העלילה מלווים גיבורים שונים שנפגשים לבסוף לסיכול מזימה גדולה. בנוסף, נראה שהספר מגיב ישירות לביקורות שהיו על יוזבד. התלוננתם שהרסנו לכם את הגיבורים הישנים? קבלו אותם על מצב סופר-דופר-גיבור. איסתרק ומהללאל נוסח פדהאל הם גיבורי הגיבורים. הם כל כך גיבורים, עד שהם לא עושים שום דבר חוץ מלהיות גיבורים, מה שקצת חבל, למען האמת.

גם גיבורי יוזבד - יוזבד ושאול, שבים ומקבלים פוקוס גדול, ובעניין הזה יש כבר שיפור ניכר. קודם כל, אמנם אי אפשר לומר שמובן לגמרי מיהו יוזבד בעקבות פדהאל, אבל הוא כבר לא מרגיש אנמי לגמרי. מה שחשוב יותר הוא שהספר עושה דבר מעניין, ולוקח את המאפיינים האישיים והיחסים ביניהם צעד אחד קדימה, היישר אל הפיצוץ. זו בחירה מוצלחת מאוד, כי היא פשוט לוקחת מה שהיה רק תחושות ברקע של יוזבד, והופכת אותם לדברים ממשיים. משהו בחברות הזו אף פעם לא הרגיש טבעי, ושאול תמיד פזל לכל הכיוונים באופן שלא תאם כלל תלמיד חכם הגאה בעתידו כראש ישיבה.

מעניין לשים לב ששאול נופל בדיוק בניסיון אמונת החכמים שבן דודו התנסה ועמד בספר הקודם. בסיומם של שני הספרים הראשונים הועמד הגיבור הראשי מול גיבור מקביל שעבר ניסיון זהה לשלו וכשל בבחירה. העימות בין יוזבד לשאול במערכה האחרונה הוא השלמה לקשת העלילתית של יוזבד.

אל המערכה האחרונה מתקבצים כולם, והדרמה מסתיימת בהפי-הנד מהדהד שלא נראה כמותו מאז מלחמת ששת הימים. כיוון שכל בחירה לסיום הסדרה הייתה מקבלת ביקורת, אז כל בחירה היא מצוינת. הבחירה הזאת מציבה את פדהאל בפער גדול כספר האופטימי ביותר מכל ספרי הסדרה, כשהוא היחיד ביניהם שלא רוצח דמות ראשית. במקום זאת זוכים חלק גדול מן הגיבורים לגאולה וסוף מאושר, כשבראשם איסתרק המולך על כוזר כולה, ובנו שניצול, ויום יבוא וכל זה יהיה שלו. סליחה, הוא יהיה של כל זה, כמובן.

אז כן, הספר סוגר הרבה קווים, אבל הוא משאיר עוד רבים פתוחים. בעניין הזה חשוב להבהיר את ההבדל בין מצבים שנבנו מבחינה ספרותית כקליף האנגר ודורשים סגירה, לבין מה שהוא סתם נרטיב פתוח. שליחתו של מנשה קפחבר כמרגל וההיעלמות של ברכיהו ממש נבנו במעין הבטחה ליחס משמעותי בהמשך, והשנמוך שהם קבלו מרגיש קצת פחות אינטגרלי. בנוגע לכל שאר הדמויות – העובדה שחלקן נותרו בלא סגירת מעגל היא מתבקשת ומקצועית. קודם כל, אין יכולת לסגור את הסיפור של הגיבורים כולם באופן שייראה טבעי ולא יידרש להשעיית ספק רצינית, ואך מתבקש בסדרה בסדר גודל כזה להשאיר חלק מהעתידות לוטים בערפל.

מלבד זאת, הספר כבר ככה ארוך יותר מהסיפור שיש לו לספר. אפילו הבחירה המקורית שלא להציג בכלל את צורת החטיפה היא מדויקת ומועילה. אם כבר, עוד מאה עמודים פחות היו עושים לספר רק טוב. (מצד שני – המשפט הזה נכון לרובם של הספרים שכוללים מעל חמש מאות עמודים).

ובנוסף לכל – הספר יודע על מה הוא מספר, ונשאר צמוד לקו הזה באדיקות. אחרי תחושת הפיזור המסוימת שהייתה ביוזבד, בפדהאל יש התמקדות נוקשה במסרים אחידים, ובקו העלילה של פדהאל. אפילו איחוד כוזר, מה שהיה עשוי לגרור הררי מלל ופרקי סיכום, נכתב בקצרה ועוקב בעקשנות אחר פדהאל כגיבור הראשי. בבחירה בין להיות הסיום של ממלכה במבחן ללהיות הסיום של פדהאל הספר נותר נאמן לגיבור שלו, והלך עם האפשרות השנייה. למרות שרבים עשויים להתאכזב, זו הבחירה הנכונה כדי לשמור על פדהאל, כספר בפני עצמו, ספר אחיד שבנוי היטב.

בסופו של דבר, הסיפור עצמו הוא הצד החלש יותר של הספר. הניסוח והכתיבה הם לב ליבו. במובן הזה הסדרה לא השתנתה לכל אורכה, ושמרה על אותה כתיבה מופתית ו- כמאמר גב הספר - הבלתי ניתנת לחיקוי. (האמת שאם מדברים על הכתיבה עצמה, יש בכתיבה של פדהאל קטע שחוזר על עצמו בו הקיר הרביעי נשבר, והספר מיידע אותנו בנוגע להמשך. לא כל כך ברור מה העניין, אבל זה קצת מוזר) הדרך של הסדרה לנסח מסרים לא קהתה, משפטי המחץ בדיאלוגים יכולים למלא ויקיציטוט שלם, והיכולת ליצור באמצעות פסקאות מדויקות אווירה שואבת מגדירה את הספרים כולם.

מעל הכול, חובבי הסדרה מקבלים עוד מאות עמודים לבלות בפעם האחרונה עם הגיבורים שאהבו. פדהאל הוא הסיום של כל הסאגה, ואם ליוויתם אותם לאורך טראדים רבים כל כך – אתם מוכרחים לקרוא גם אותו.


*

אם היה זה עוד ספר, כאן הייתה מסתיימת הביקורת. אבל במקרה הזה ישנו אלמנט נוסף: כשפדהאל סוגר סדרה בת ארבעה ספרים, הוא מעניק לנו את היכולת לבחון את כולה בפרספקטיבה מחודשת ושלמה. זה עניין שיידרש לו זמן ויריעה רחבה הרבה יותר, אבל בכל זאת כמה הערות כלאחר יד:

* קצת מאכזב שמה שנראה עתיד להיות כמאורע עתיר משמעות ורחב מאוד באיסתרק, מתברר בסופה של סדרה כמה שככל הנראה יהיה פסקה קטנה בספר דברי הימים של המלך איסתרק.

* כמה דברים שיכלו להתפרש כהבטחות לסוף באיסתרק, לא התממשו בפועל. איסתרק ויוסף לא נפגשו על גדות המניאר, והמעין-נבואה שמתנבא הרופא הזקן בנוגע לסיומה של כוזר לא מתייחסת למלחמה הזו.

* ההתפתחות שעוברת דמותו של יוסף דיאלידאן מעניינת מאוד כתהליך. ספק אנטי גיבור באיסתרק, נבל במהללאל, ארכי-נבל-שרוצה-לרצוח-את-הבן-שלו-מה-נסגר-אתך ביוזבד, ובפדהאל הוא כבר נסוג אל האופל ומאבד את הזכות שלו לנקודת מבט. כשאנחנו מסתכלים על כל הסדרה זה מבנה מוצלח, אבל הוא פגע משמעותית בפדהאל. בספר מהללאל העובדה שאיסתרק היה גיבור הרואי לא הפריעה, כי היא שמשה ככלי עלילתי – זה העמיד אותו כקונטרה של יוסף דיאלידאן, שהיה נוכח משמעותית בספר, ובנה את המאבק בין שניהם כרקע של העלילה. בפדהאל, כפי שהוזכר למעלה, איסתרק ומהללאל מאבדים משמעות עלילתית.

* ארבעת הספרים שונים במהותם. איסתרק הוא דרמה אפית, מהללאל מסע גיבור מדוקדק, יוזבד הוא פריפה של סיפורים רבים, ופדהאל (שדומה ליוזבד במבנה) מספר את סיפורם של האנשים הפשוטים. למרות האווירה המשותפת שהם חולקים, כל אחד מהם תופס זווית ספרותית אחרת, וזה הישג די מדהים.

ארבע עשרה שנים, ארבעה ספרים ששניים מתוכם הם יצירות מופת, אלפי עותקים ואינסוף קוראים. קשה להפריז בחשיבות הסדרה, ובמעמד אליו הגיעה בזכות. היא הייתה מצוינת, ייחודית ופורצת דרך, ונקווה שבעקבותיה יבואו עוד רבות.

ועד אז, בטוב תלינו וברחמים תקיצו.

"אז אוקיי בא נעבור שוב על המילים ונחליט מה אנו מורידים ומה אנו משאירים? אז כך. 'הם מנותקים מהעם בכלל'. עובר?"
"עובר, מצוין!"
"'הם יגידו לנו מה לעשות' עובר?"
"עובר! תשנה רק ל'הם יגידו לך ולי' שיראה יותר אותנטי!"
"אוקיי הלאה. "אלה שלא אכפת להם מהעם שלנו!"
"תוסיף 'בכלל' שישמע יותר דרמטי!"
"אוקיי. 'קוראים בתורה כל היום!'"
"הופה. טוב! גאון אתה! הלאה".
"'לא הולכים לעבוד! לא משלמים מיסים! לא הולכים לצבא!'"
"מדויק!"
"והסיום כמובן. 'בטלנים' בצעקה טובה כזאת"
"מצוין! שלח לאייל ברקוביץ'! כבר דברתי איתו על תשלום. אחח... קמפיין מדהים!"


יום חמישי כ"ה בתשרי ישיבת מטה יהדות התורה.

מאחורי הטור: כן. תודה אייל ברקוביץ'! אנחנו יודעים שאתה לא היחיד שחושב כך. אנחנו יודעים שיש עוד אלפים ואתה היית ה... שאמר את מה שהרבה חושבים. תודה! כי בזכותך המון ילכו להצביע למפלגות החרדיות כי רק דרך ההצבעה להן נצעק לכם בפנים אנחנו לא מתביישים במה שאנחנו! ואנחנו כאן כדי להישאר!

הנה הסתיו בא, הגשם ירד ושוב חלף לו. מחר אולי ירד שוב, הלוואי.
זריחה מאוחרת קורצת לי, עיניים עוד נפקחות בקושי.
יום קצר, מלאכה מרובה. ובעל הבית?
מביטה שוב אל הזריחה, מעזה לנשום אותה לפני תחילת המרוץ. נזכרת בזריחה אחרת, אי אז בעידן אחר.
ראש השנה, משהו העיר אותי עוד לפני השמש. פקח את עיני, הרבה לפני העולם.
אולי היה זה חלום, אולי הלב שקצת רטט. אבל הזריחה הייתה, ועמדתי לדבר קצת איתו, עם בעל הבית. זה שהלוואי והיה דוחק, בדרך כלל הוא בקושי דופק. השעון מרעים הרבה יותר חזק מכל דבר אחר.
הבטחתי אז שהשנה יהיה אחרת. הרהרתי בכל הרגעים ההם, הקרירים. היבשים. בקריאות שמע נחפזות בין לבין, במלמולי ברכה בדרך אל הדלת.

ושוב עומדת מול זריחה. היום מתחיל לפוח בי, מבקש שאניס את הצללים. אור חזק הוא אור השמש, אך אינו חודר את האדם. ואת צילו שלו - יכול להאיר רק האדם עצמו.
עז פנים הוא העם הזה, ואני מרימה את ראשי אל השמיים.
כן, כבר שנים הכל אותו דבר. הגלגל חוזר, ואיתן הזריחות.
אבל השנה, אני מעזה להתיימר שוב ולהבטיח, השנה יהיה אחרת.
חיוך מרחיב את השפתיים, חוזרת אל הבית.
הפעם יהיה אחרת, אני מבטיחה.

שאריות של החגים...

#
לא יודע למה, אבל השיר הראשון שהתחלתי לשיר בשולחן שבת [שבת בראשית, כן?] היה - 'ושמחת בחגך', וכשניסיתי לתזכר את עצמי, 'הלו אנחנו עוד רגע בחשוון'... התחלתי לשיר בדבקות 'חמול על מעשיך', לא יודע מה קורה לי, אבל זה עדיין מזמזם לי בראש.

#
אולי גם לכם זה קרה
הייתי בחנות ירקות, והגבהתי לימון בכדי לעמוד על טיבו ועל כמות המיץ החמוץ שהוא מכיל, כשבטבעיות אופיינית לימים אלו... התחלתי לעבור על השליש העליון שלו בחיפוש אחר נקודות שחורות, וכשמצאתי כמה כאלה ניגשתי לסודני שעבד שם ושאלתי אותו אם הוא יודע להוריד נקודות בלי לפסול את האתרוג, אופס', לימון...

#
גם אתם קיבלתם התראה חמישית לפנות אחר כבוד את הסט המהודר המוצב בסלון כאבן שאין לה הופכין, או יותר נכון כעציץ מתייבש?
אפשר להבין, קשה לכם להתנתק... נסו לחשוב על פתרון יצירתי כמו להניח את הסט באגרטל מפואר ולהקות במסירות מידי יום, לכו תדעו, יש מצב שההדסים ישרישו...

#
אני מכיר גם כאלה שמנסים ללא הצלחה להיפטר ממנהג ממכר... כשכמעט חודש בכל פעם שהם אוכלים תפוח הם רצים לארון ומטבלים את התפוח כהוגן בצנצנת הדבש.

#
בהנחה וכבר העלתם את הסכך לבויידעם או לחילופין הורדתם אותו למחסן, מה עם הדפנות??? לא הגיע הזמן? תודה מראש, וועד הבית.

#
כשביררתי על דירה במחיר מציאה, משום מה שאלתי את המתווך אם היא כשרה גם לפי החזון איש, הוא כחכח והסביר בנעימות שהוא לא מוכר סוכות אלא דירות, ואני ניסיתי לצאת מזה טוב כשאמרתי לו, 'אה נכון סליחה, אבל אם תשמע על סוכה 3 חדרים תעדכן אותי', הוא גיחך, 'סוכה 3 חדרים בבני ברק? אין מצב'.

מחכה לסופגניה של שבירת הצום במוצאי עשרה בטבת [בתקווה שלא יהיה]

"בוקר טוב בעלי היקר!"
"בוקר טוב! מה איתך? אני אה..."
"נפלא! מחכה לך! עדיין בראש עם החתונה. אה חתונה שמחה הייתה לנו! איך היינו מאושרים!"
"אאה רקדתי כמו שצריך! אני עדיין גמור. אבל אני אה..."
"איזה כיף היה! בא נשב יחד".
"הייתי שמח! אבל אה..."
"אבל מה?"
"את יודעת בין הזמנים אוטוטו נגמר".
"נו ו...?"
"והכולל יתחיל".
"ו...?"
"אני צריך טיולים! קבעתי עם חברים..."
"אבל..."
"אני מצטער! באמת! אבל מה את רוצה שאני אעשה?"
"אתה קצת צודק! אבל אולי בכל זאת כמה שעות איתי?"
"לא! אני צריך גם לנוח, להתארגן. אין לי זמן מצטער!"
"אבל רק אתמול כל כך שמחנו יחד בחתונה!"
"אני באמת מצטער תורה יקרה באמת שמחתי בחתונה שלנו! אבל בין הזמנים עכשיו! נדבר אחרי..."

כלומר, בעבר הייתי נכנס למאגרי שמות למיניהם (כשכותבים על מי שאינו שומר תורה ומצוות / אינו יהודי - מגוון השמות יותר רחב), אבל הם, די מוגבלים / מועטים.
ועדיף שם 'מקורי' אם תגידו למישהו 'איסתרק' - דמות אחת תקפוץ לו לראש או שלא אייל גלבוע.

אז..
שתפו מניסיונכם, עצות, רעיונות, טיפים וכו'..
איך אתם בוחרים שמות לדמויות

הבמה שלכם..

- שלום לך אדוני יו"ר האקספוזיציה אנחנו שמחים לארח אותך כאן בתוכניתנו למשך השעתיים הקרובות. נתחיל עם מצב הביטחון. מה אתה מתכוון לעשות?

- אבא שלי, פרופסור אבא ז"ל, הוא זה שנלחם למען הקמת המדינה, נשא בנטל בכל שנותיה מקומה ועד שוכבה, למעט הפסקה קטנה בה קפץ להולנד להחזיק את האצבע בסכר בזמן ההצפה הגדולה. אני גדלתי בבית שזו הייתה התודעה יום יום יום שעה שעה!

- וואו. מדהים. אבל... מהי דרך הפעולה שאתה מתכוון לנקוט בה?

- ציינתי כבר את אחי הגדול? ילד חרוץ שהיה אהוב על כל רואיו ושומעיו, מוריו מורותיו שכנותיו ומוכרי קיוסקיו. החיים בצילו הבהירו לי מי אני ומה אני עומד לעשות כשאהיה אח גדול בעצמי.

- כן, שמענו את זה הרבה... ובכל זאת, אנשים רוצים לראות מה תעשה! אתה הולך לעשות משהו?

- כשהייתי בחו"ל, התמקצעתי הן אישית הן מערכתית הן מדינית והן רוחבית. בזמן שהייתי שם שמעתי את המשפט שעתיד לשנות את חיי. אחזור עליו באנגלית משובחת ומרשימה:
Sir, if you don't buy anything, please leave the store.

- הפסקה קצרה וממשיכים.

- שרדתי את אובמה, את טראמפ, את בוש, את קלינטון ואת פולארד, אשרוד גם הפסקה קצרה.

- - -

- אדוני, נראה שהמראיין קפץ מרוב ייאוש מחלון השירותים ולא עומד לחזור להמשך הריאיון.

- מה אתה אומר! זה אירוע שמשפיע עליי מאוד. מחכה כבר לספר עליו בריאיון הבא.

- לא הבנתי. איך בדיוק זה משפיע, אדוני?

- פחות קול לשמאל.

שלום לכולם.
זה הפרק הראשון מתוך שניים או שלושה, סיפור שאני כותב להנאתי, ללא שום מטרה. אי״ה אמשיך את הפרקים הבאים בקרוב.
אשמח לשמוע מה דעתכם עליו:

===

חמש עשרה שנים המתין דודי לרגע הזה.

חמש עשרה שנים של סבל, של התעלמות סביבתית, של חוסר הערכה מצד קרוביו ומכריו, בהן הוא נאלץ לשמש כעוזרו הזוטר של ר׳ מוישה, מנהל הכספים האגדי של מוסדות ׳עונה עשוקים׳.

ובדיוק כשהוא חשב שאבדה כל תקווה, שלנצח הוא יישאר נושא הכלים, שוליית הנגר, החליט סוף-סוף ר׳ מוישה לגמול עמו חסד של אמת, והודיע על פרישה מכל תפקידיו במוסד.

באותו רגע מכונן, כאשר ניצב דודי מול מנהל המוסדות הישנוני שהודיע לו ביובש כי הוא זה שנבחר למלא את מקומו של ר׳ מוישה, התאפק דודי שלא לפרוץ בבכי של התרגשות. ״לו רק היו ההורים שלי זוכים לראות אותי ברגע המושלם הזה״, הוא חשב לעצמו בערגה, ״הם היו גאים בי כל-כך...״ הדמעות הכריעו אותו והוא נאלץ למחוט את אפו במטלית רקומה, מתעלם ממבטו הנגעל של מנהל המוסדות.

כשיצא דודי מן החדר, הוא הרגיש כאילו נולד מחדש. בבת אחת התגשמו כל חלומותיו. מאדם שפוף כתפיים שתפקידו הסתכם בנהיגה במכונית החבוטה של ר׳ מוישה ובהכנת קפה דלוח עבור אישי ציבור שונים, הוא הפך לאיש מקושר בעל יכולות, שברשימת אנשי הקשר בפלאפון שלו מופיעים שמותיהם של גבירים מפורסמים וראשי עירייה נכבדים. מאדם אפרורי שמקומו בספסלים האחוריים של בית הכנסת ושמו נהגה מפי הגבאי רק בשלהי קריאת התורה של ׳שמחת תורה׳, הוא הפך לדמות מכובדת שהכיבודים החשובים ביותר זורמים אליה. מתנות הורעפו עליו מגורמים שונים, ובפורים הוא לא הפסיק להתלונן בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע על חוסר האחריות של מעניקי משלוחי המנות שגודשים את ביתו וממלאים את הארונות בחמץ לקראת הפסח. ״אבל זה בסדר, אני לא כאן בפסח,״ הוא הקפיד להדגיש בכל עת, כראוי לבעל מעמד כמוהו. ״אני לא מוותר על הטיסה לקאריביים, להרגיש בן חורין אמיתי פעם אחת בשנה״. את המבטים העגולים שנתלו בו אל מול ההצהרה המשונה הזו, הוא פירש כמבטי קנאה, ולכן מיהר להיאנח אנחה עמוקה ולומר: ״העבודה קשה, זה לא כמו שזה נראה. ההצלחה דורשת כוחות נפש רבים״.

מהר מאוד התרגל דודי למעמדו החדש. ימי העבר בהם הוא שירת בנאמנות את ר׳ מוישה חלפו, והוא הרשה לעצמו להתחיל ללעוג לאיש שפעם העריץ. ״זה ברור שהוא היה אדם מיושן שלא ידע את העבודה״, היה דודי משכתב את ההיסטוריה בפני רעיו הקרובים. ״כבר מזמן רצו להעיף אותו, ידעו שאני בעשר רמות מעליו. אבל היה לו ותק, היו צריכים לשלם לו פיצויים גבוהים, אז רק חיכו שאני אחליף אותו״.

פעמים רבות כל-כך חזר דודי על תיאוריות סרק אלו, עד שהוא עצמו החל להאמין בהם. לכן, לא היה מופתע ממנו כאשר בערב ראש חודש אלול הוא נקרא אל חדרו של מנהל המוסדות, שם לצד המנהל עב הכרס עמד לא אחר מאשר ר׳ מוישה.

״שלום דודי״, אמר ר׳ מוישה, פניו רציניות להחריד.

״שלום,״ השיב לו דודי בשפה רפה, מריץ במוחו תרחישי אימה.

״אתה יכול להיות רגוע״, קרא ר׳ מוישה את מחשבותיו. ״אני לא מתכוון לחזור״.

אבן גדולה נגולה מליבו של דודי. ״נראה לך שעל זה חשבתי?״ הוא חייך בידידות מזויפת. ״טוב לראות אותך״, המשיך בחנפנות צבועה.

״תקשיב דודי״, פתח מנהל המוסדות ללא גינונים. ״אתה מנהל הכספים שלנו כבר חצי שנה, אבל עד עכשיו לא הגיעה השעה לחשוף אותך לסוד הגדול ביותר עליו מתקיימים המוסדות. כעת, לפני הקמפיין של חגי תשרי, הגיע הזמן״.

מנהל המוסדות נעץ בו עיניים חודרות. ״מה שתראה ותשמע היום הוא סוד כמוס ברמה הגבוהה ביותר. אתה צריך להתחייב שלא תספר אותו לאף ילוד אישה. זה סוד שעובר ממנהל למנהל, אפילו לאשתך אסור לדעת אותו״.

״כן, בטח!״ התחייב דודי המבולבל.

״אם כן״, אמר מנהל המוסדות. ״הגיע הזמן. אתה ור׳ מוישה תלכו יחד, ואני מזהיר אותך כבר מעכשיו – עליך לשמוע לכל מה שר׳ מוישה מורה לך, גם אם זה נראה לך תמוה ביותר״.

״כן, בטח״, התחייב דודי שוב, מבולבל עוד יותר.

ר׳ מוישה קם ממקומו. ״בוא דודי, הולכים״. אמר בטון מסתורי.

מצרפת שיר שנכתב בעקבות כך שיצא לי לאחרונה לשהות עם מישהו במיון.
ב"ה אנו אחרי.
אבל המראות שם לא עוזבים.
ניסתי לכתוב במילים את החיים שם. את האין חיים בתוך המבנה ההוא.
אמן אעריך יותר את המחוץ. את הבחוץ.

בית חולים (שלא נדע ולא ניגע)


שמיכה כזו
עם לוגו מוזר
לב ועוד לב
טקסט
וכף יד

מישהו חשב
על ההוא המסכן
שיתכסה בו בלוגו
כפול מיליון פעמים
כפול געגוע
למצעים
הלוקיטי
הכי יפים.

מנסה לקום
כבולה
לצנרת
דקירה
ודקירה
א.ק.ג
ומהתחלה

לא מזהה את עצמי
ואיך אזהה
משוחררת מעול שכמותי
פתאום אסירה
של כאב
של בגידה
של גופי
בנפשי
מי התיר לו
לחלות
להביע
דעה.

על כל נשימה
מבקשת סיוע
נלחמת
בדופק
מעלה
סטורציה

לקום ולשכב
לאכול ולנוע
בלי אחות באזור
אני כמו עץ
נטוע.

כן
אני
נ-ז-ק-ק-ת
ז-ו-ע-ק-ת
מנגינה אכזרית
המלחינה היא אני
אזוקה לתוים
ליצירה

אלף שדים
שרים לי בהד
עושים קאבר
לרגשות
צוברים צפיות
להיט.

הלב שלי
אוטם אוזנים
מתכוץ לגודל מזערי
חידק גדול
עליו

איפה היא
נעלמה
התרופה
המזרק שיטחוב בי הפלא
יזריק
עוצמה
ישיב כבוד
5 CC
יספיק.

משהו עולה
באינפוזיה שלי
אדום מדמם
מאיים
על שקית,
מטפטף
חיות
החוצה.

בתוך הזיה
נשאר הדמיון
שתופס בי
לוקח
החוצה
לחיים
רגילים
עם צרות וקשיים
חיים
של
מחוץ
לבית חולים

בעל הברט החום דלק אחריו החוצה. תוך כמה צעדים זריזים הוא גם השיג אותו, בהתחשב בקצב הצעדים האיטי-רחפני שלו, כמתאים ליום זה בכלל ולסיומו בפרט.

"יונגערמאן! אברך! חכה רגע!"

נטע הביט בו בתימהון. מה הוא יכול לרצות?

האיש לא נתן לו זמן רב מדי לנחש: "ברך אותי! אני רוצה שכבודו יברך אותי, בבקשה".

התימהון בעיניו של נטע גבר. נכון, שמחת תורה. רבים שותים מעט, מעטים שותים יותר, אבל בעל הברט לא שתה כלום מתחילת הקידוש ועד סיום ההקפות! על איזו בננה הוא החליק פתאום?

"אני?! למה אני?"

"אתה שמחת בשמחת התורה, לכן אני רוצה שתברך אותי". התעקש הברטאי.

"רק אני שמחתי?! הערשי שמח, אלי שמח, מוטי שמח ושמחה-זיסל שמח כמובן... למה דווקא אני?"...

>>>

קהילת "היכל בגבעה" לא נוסדה אתמול, גם לא לפני עשור. חלק גדול ממתפלליה הראשונים כבר הלכו לבית עולמם בשיבה טובה וחלק ניכר אחר כבר החזיקו בידם דרכון עם ויזה חתומה לאותו עולם טוב. אך בשנתיים האחרונות הייתה לה עדנה, עם סיום האכלוס בפרויקט "השמורה" הסמוך לגבעה.

הפרויקט המוזל משך אליו משפחות אברכים צעירים, רובם מאותו המגזר. חלקם נשואים טריים, חלקם בעלי ילד או שניים וכולם "התלבשו" על בית הכנסת הקיים והקימו אותו לתחייה. בראשותו של הערשי הנמרץ, ממובילי הפרויקט, הם נסכו טעם חדש ומגוון בבית הכנסת המתנוון והולך.

שמחת תורה, זה היה השיא שלהם.

האברכים הכניסו "מצב" אמיתי לבית הכנסת. רפרטואר שירים עשיר ממיטב המוזיקה החסידית המעודכנת. ריקודים מכל הסוגים, "שורות", "שערים", "ימים", מקהלות וקולות שניים, שלישיים ועשיריים.

וגם בעל הברט היה ביניהם השנה. לא ברור מהיכן הגיע לשם, אבל אין שאלות. כנראה קרוב משפחה של אחד הקשישים הנותרים.

>>>

"הערשי שמח, אלי שמח, כולם שמחו... למה אני מכולם?" חזר נטע על שאלתו.

הם כבר התרחקו למדי מבית הכנסת. איש לא עמד סביבם. רוח של אחר צהריים נשבה בין הצמרות ושרקה את השאלה יחד עם נטע התמה.

בעל הברט חזר אחריו בחיוך, באותה נימה: "אברהם שמח, יצחק שמח, יעקב שמח, משה שמח בשמחת תורה"...

אז הוא יודע משהו מכתבי הקודש, בעל הברט הזה. לא "מתקרב" טרי – הרהר נטע. אבל שוב, למה דווקא אני?

"הרשה לי להציג את עצמי", הושיט האיש את ידו ללחיצה. "דוקטור אורי בכר, מומחה לשפת גוף. עקבתי אחרי כולכם במהלך ההקפות. לא מתוך רצון לעקוב, זה פשוט טבעי אצלי, אני לא יכול להתעלם מזה"...

עיניו של נטע הביעו עניין. הצליח לסקרן אותו, דוקטור ברט.

"בכל פעם שאחד מכם עשה "קונץ" כלשהו, שיר חדש, ריקוד חדש, קפיצה ייחודית כלשהי, הנפה של ספר תורה - העיניים שלו פזלו אוטומטית. האחד לעבר רב הקהילה, השני לעבר הגבאי והשלישי לעבר ראש החבורה שלכם, הערש קראתם לו? חלק פזלו לכיוון עזרת נשים, כנראה כדי לוודא שהם עושים נחת גם לבת הזוג המשקיפה עליהם"...

"טבעי". אמר נטע.

"בהחלט!" הסכים דוקטור אורי.

"אבל אתה... אתה, בכל פעם שהתבלטת, אם בשיר חדש, אם בריקוד, אם בדיבוק חברים, בכל פעם העיניים שלך פזלו אוטומטית אל... ספר התורה הקרוב ביותר. באורח בלתי רצוני העיניים שלך גלשו וחיפשו היכן נמצא הספר הסמוך, זה עם המעיל הלבן או ההוא עם המעיל הכחול ורק כשהן נחו עליו לרגע של אישור, אז המשכת באותה פעולה שמחה"...

"את פזילת החן הזו - שלא יכולה להיות מעושה באף צורה! – אותה אני מעריך. היא מראה היכן הלב שלך נמצא באמת. ממך אני רוצה ברכה, ברכה ממי ששמח באמת בשמחת התורה".

נטע שתק, מעכל את הדברים. עפעף בעיניו לסלק לחלוחית בלתי-קרואה. שמחת תורה היום, מותר.

"אז... באיזו ברכה תרצה שאברך אותך?" שאל לבסוף.

<<<

"יש לי". אמר דוקטור אורי, מיישר את הברט החום בכובד ראש. "ברך אותי, שתמיד תמיד אפזול למקומות הנכונים".

רעות יצאה מהבית באחת עשרה בצהריים, מלווה בשלושה בחורונים שזקוקים לנעליים.

נו, מה חשבתם?!

כדורגל, אופניים, בעיטות. פלא שהן החזיקו מעמד עד כה.

היא נכנסה עם שיירתה לחנות הראשונה. נוחתת על הספה הכתומה שעומדת בצד.

תבחרו, תבקשו מהמוכר את המידה ותמדדו.

היא אומרת, שוקלת להרגיש מותשת כבר מעכשיו. מכירה את הסחורה שלה. משערת איך היא תראה עוד כמה שעות.

הדרדקים חוגגים, אמא מכוונת, מגחכת על שלל הצבעים שנבחרו. בתלמוד תורה מותר רק נעליים שחורות. היא מזכירה את מה שהם העדיפו לשכוח ובוחנת את מלאי החנות כפי שהוא נראה על המדפים.

לאחר שתי דקות של שקט מעיק, היא מוצאת אותם. שני דגמים. שחורים.

היא מכוונת את צאנה לכיוון.

הם מזעיפים מבטים, פולטים נחירות בוז בקול. בלי בושה.

אמא, בואי נצא. זו חנות של זקנים. נלך לחנות ממול.

אוקי. אמא מסכימה. וכי יש לה ברירה?!

בחנות השניה אין נעליים שחורות, בשלישית אין את המידות הרצויות, ברבעית הנעליים היו מכוערות, בחמישית...

ובכן, לא נלאה אותכם במסע בו עברה רעות ושלושת ה...(תבחרו הגדרה הולמת. )

רק נגלה, בשקט, שרק בחמש אחר הצהריים היא חזרה לבית.

מרוטה מתמיד. ומחייכת.

אוחזת בידה שקית שחורה.

מצאה זוג נעליים אחד. בשבילה.

נו, גם הישג, לא?!

"וואלה אני השיבוצניק הכי טוב בכל הארץ, לא. בכל העולם!!" הבחור מחמיא לעצמו בלי סוף.

"ממש". נעמדתי מולו, מחייכת.

"מפטיח לך! וואלה מחמוד יעשה לך את העבודה הכי טובה, מדוייקת, יסודית, מהירה---"

אני צוחקת. קוטעת אותו. "עבודה ערבית, אולי".

"מה זה ערבית?! ערבית-ערבית!" הוא מבסוט.

"זה אומר עקומה, אתה יודע אדון מוחמד".

"מחמוד. קוראים לי מחמוד, ואני בחיים לא עשיתי משהו עקום".

"אה, אדון מחמוד. הינה הפוגות כאן". אני שולחת אליו את השקית בבעיטה. "תשתמש בזה אם אתה לא רוצה לפרק את כל מה שאתה עושה".

"תודה פטימה". הוא נוטל את השקית. "תאמיני לי, אם לא היית אומרת, לא הייתי שם אותן".

"הופה! אני לא פטימה, מחמוד, אני חני".

"אז חני, זה דומה לבת שלי חנוניה".

"אהמ". אני פולטת שיעול. "אז אתה ממשיך לרצף?"

"בוודאי, בוודאי. רק תכיני לי קפה שחור ותביאי לי מגבת, אם לא אני הופך לך פה לשלולית".

"ברור". אני ממהרת למטבח חוזרת עם כוס קפה שחור ושתי מגבות פנים. שיהיה.

"אללה יברך אותך". הוא נוטל את המגבות, מספיג את עצמו בתוכן.

"יאללה קח ת'כוס. אולי תעשה הפסקה".

"נראה לך? אני לא זז מפה עד שכל המבואה מרוצפת לך פה".

"אני מכירה אותך. תעשה שתי שורות ותתיאש".

"ככה את מדברת אלי? וואלה, זה לא טוב מחמוד עצבני. מחמוד יעשה ביגוע".

"לאחל לך בהצלחה?" אני כבל לא שומרת את הצחוק בבטן, הוא מתפרץ.

"וואלה, ממי, לא יפה לצחוק ככה על בעלך". הוא חוזר למבטא הרגיל שלו. "תביאי כוס מים, מה הבאת קפה?!"

אני רצה.

אי שם, ממש אי שם, באולם תת-קרקעי רחב ידיים, שנחפר במאמץ רב ובעבודה אינטנסיבית מסביב לשעון, בוקר וערב קיץ וחורף, נגמר הכוח? לא נורא, יבוא אחר וימשיך מהיכן שעצרת.
המוזמנים נכנסו בזה אחר זה לתוך האולם, חברי המקהלה והתזמורת המרשימה הנעימו את האווירה בנגינתן של מספר יצירות מפורסמות, תחת ניצוח המאסטרו. גל של התרגשות חלף בקהל, בשעה שהמלכה נכנסה פנימה, ואחריה פמלייתה, שריה, משרתיה, משפחתה, ועמה. כל הנוכחים והנוכחות מחאו כפיים בהתלהבות, וזרקו פרורי פרח ורד סגלגל בצירוף קריאות 'הידד', ו'יחי המלכה', ודומיהם.
המלצריות נכנסו, קדו קידה כנהוג, והחלו להגיש את המנות מהמטבח ששכן באגף סמוך.
אחת המלצריות נתקעה במנחת האירוע, האוכל היקר נשפך על קרקע האולם, המלצרית התנצלה במבוכה, והחלת אוספת ומנקה את הלכלוך. לא שהיא הייתה מודאגת יתר על המידה, שכן מחסני מזון עצומים יותר ממחסני המזון שהיו בירושלים טרם החורבן, שכנו במרתפים מיוחדים, ומאובטחים (שלא יישרפו גם הם). יודעי דבר מספרים שאת המזון העצום החלו לאגור במבצע עולמי מלפני שנתיים (!).
"ערב טוב קהל נכבד", פתחה המנחה את דבריה, שקט השתרר בקהל, אפילו המלכה הניחה בנימוסיות את כוס היין בידי אחת מעוזרותיה. "נתכנסנו כאן הלילה, כדי לשבור שתיקה", כעת גם מי שהיה שקוע באוכל, הרים את עיניו, והביט במבט רציני בפני המנחה, "לא עוד רמיסת נמלים חסרי ישע", הקהל הנהן בהסכמה, "לא עוד", המשיכה בקול רם המנחה, "ריסוס רעל על ערים תמימות", רחשי הסכמה עברו בקהל, "לא עוד", ניצלה המנחה את הרגע, "לחוסר צדק", קריאות עידוד נשמעו מבין הקהל.
אורות הזרקורים הופנו לכיוון הבמה האדומה, שם עמדה לה הרמטכ"לית 'מלי' כשהיא נתמכת בקביים, ניתן בבירור לראות את רגלה הקטועה, מזכרת אילמת מהקרב האחרון אליו נקלעה. "קהל נכבד", פתחה, "הלילה, נשגר מערכי תחמושת, נשק כימי, נשק חם, נשק קר, ונשק פושר, ואת כל סוגי הנשקים ואמצעי הלחימה", רעש מחיאות כפיים קטע את דבריה, היא הניחה לקהל להביע את התלהבותו, ואז המשיכה, "הלילה הצדק יעשה". הקהל קם על מקומו ושאג תרועות עידוד, אפילו המלכה ניגבה דמעה חרישית, והנהנה בהסכמה".
"ספרו איתי כעת לאחור", קראה הרמטכ"לית, חושפת מאחוריה כפתור אדום גדול, "10, 9, 8, 7, 6".

בווום!

בביתם של זקני הנמלים השוכן על ההר המשקיף לאולם הכנסים, אווירת דיכאון, בשל מוגבלותם ונכותם של הזוג, נבצר מהם להשתתף בכינוס הענק שהתרחש כמה עשרות (סנטי)-מטרים תחתיהם, ואם לא די בכך, רעידת אדמה קטנה גרמה לקירות ביתם לרעוד, והדבר היחיד שנשקף מכיוון המרפסת היה טביעת נעל ענקית, עם הספרות המסתוריות '42', ספרות שעד עצם היום הזה לא פוענח מי עומד מאחוריהם, ומה משמעותן.

"אמא, למות זה כואב"?

אמא ליטפה את ראשה בעדינות ונשקה לה

"אנחנו ביחד, מותק שלי, וביחד, הכל יותר טוב"

הן הצטמקו שתיהן לפינה כשהדלת נפתחה בזעם ומגף שחור השמיעה קולו ברעם,

"אין לכן זכות קיום" צווח בעל המגף ואדמו פניו,

"אתן גורמות רק רעה, לכלכלה, ליבול ולעם כולו" , אמא לחצה בחום את ידה, כאילו מנסה להגן עלייה, ללא הצלחה רבה.

"עוד היום אשים לכן סוף" הוא קרא, ויצא מן החדר בטריקת דלת.

היא הצטמקה ליד אמא, מנסה לשאוב עוד קצת כוח, אבל מוחה לא פסק מלדמיין את הגז שיתפזר באויר בדקות הבאות,

הגז שיביא למותה.

כשהוא נכנס אחרי כמה דקות והגז החל להתפזר באויר היא נסתה שלא לנשום אותו, אבל לא היה לה אויר אחר,

היא חשה איך אט אט נמוג החמצן מראותיה, וממלא אותן משהו אחר, חונק, הורג!

ואכן,

זה היה סופה של –

נימי הנמלה ואמא היקרה, שנרצחו בקור רוח באדיו של K300 .

יהי זכרן ברוך.

"סולטן-רקק בע"מ מדברת ציפי איך אוכל לעזור?"

"ערב טוב, גיטי. אז ככה אני יש לי בעיה עם סוטאז' 28. המכסה שלו התעקם, כנראה מהחום, והוא כבר לא מתאים לסיר".

"אוקיי, איך אומרים? לא לכל סיר יש מכסה. כואב כואב, אבל איך זה קשור אלינו?"

"מה... זה סוטאז' של החברה שלכם, כמובן".

"בסדר. כשאתה קונה תבנית ביצים ושובר אותה בדרך אתה גם מתקשר לתרנגולת?"

"אה, תראי. איך אמרת שקוראים לך, רותי?"

"ויטה".

"אוקיי, ירדנה. תקשיבי. יש לי את האריזה כאן מול העיניים, וכתוב עליה בענק "אחריות לכל החיים". אז, חשבתי"...

"אוי, שתהיה בריא. חשבת שזו אחריות לכל החיים שלך?"

"מה... כמובן. אלא מה?"

"זו אחריות לכל חיי הסיר! והסיר שלך, כמו שזה נשמע, זהו זה. מת. סוטאז' בלי מכסה לא שווה כלום".

"מה זאת אומרת מת? קניתי אותו רק לפני חודש!"

"בקיצור ימים ושנים. כואב כואב".

"איך מת???"

"זה תגיד לי אתה. בטח לא התייחסת אליו כמו שצריך. שלא נקרא לרווחה, אה? תגיד איך שטפתם אותו?"

"מה זאת אומרת? כמו כולם, במדיח".

"נו יפה. תחשוב שהיו מכניסים אותך לתוך קופסה אטומה, שופכים מים רותחים ומקציפים סבון ואדים. היית שורד? חתול של שרדינגר היה יוצא ממך!"

"אז... אין אחריות?"

"אין. לילה טוב שיהיה"...

"רגע רגע, אני מעביר לך את אשתי, ריקי. אני רואה שאין ברירה, חייבים פה את האסרטיביות שלה".

>>>

"הלו!"

"...אז כמו שהסברתי לבעלך. אתם הכנסתם את הסיר למדיח. לא התייחסתם אליו כמו בן אדם".

"סליחה, איך אמרת שקוראים לך? מישל?"

"אביגיל".

"אין בעיה, דרורה. מדיח את אומרת?! בן אדם לא הולך לג'קוזי לפעמים? לא מקציף מים רותחים וסבון? אז יש אחריות. נא לשלוח סוטאז' חדש. לגבי הפיצוי"...

"שום אחריות! אתם גם הושבתם אותו על אש! בן אדם יושב על אש?"

"חס וחלילה חס ושלום אש. איך את מדברת, שירי! רק אינדוקציה".

"אז איך התעקם מהחום?"

"פלטה של שבת".

"נו? זה מה שהרג את הסוטאז'. בישלתם אותו!"

"איך בישול, דיקלה? הפלטה באישור משמרת השבת. את רושמת את הכתובת למשלוח הפיצוי?"…

<<<

נכתב לע"נ סוטאז' בן סולתם, נטמן בפח הטמון, לשעבר "ירקון". תהא אחריותו צרורה לכל החיים.

אומרים עלינו המון דברים-

שאנחנו חסרי התחשבות. שמשהו מציק לנו, אנחנו יוצאים לרחובות שורפים פחים כאילו אין מחר!

שאנחנו חסרי השכלה. (הרי אנחנו לא לומדים את כל הלימודים של המדינה בכבודה ובעצמה!)

שאנחנו לא עושים צבא ואפילו שונאים את החיילים ומרביצים להם במקרה תגרה!

שאנחנו פרימיטיביים כי הרי אנחנו לא נאורים כמו הרוב השולט במדינה!

שאנחנו חסרי אחריות שבקורונה לא התחשבנו בחוקים, עשינו חתונות מרובות משתתפים, התפללנו בכמויות, כי חיי אדם לא חשובים לנו!

שאנחנו רוצחים, שזה ממש חלק מהדרך שלנו לרצוח!

ואני אומר לכם הכל נכון! פשוט, נכון! אנחנו כאלו!

אחמד שוקריי

אני אשמח ממש לביקורת והערות - זה סיפור שכתוב כולו בגוף ראשון.



"הדרה", המורה שפיגלמן מעירה לי בפעם השלישית השיעור, דווקא יש שמש טובה בחוץ. "תיגשי אלי בסוף השיעור".

אבא היה מעיר לה שבציווי אומרים גשי.

כתל אביבי בעל תעודת בגרות שמתהדרת בציון מאה בלשון, שפה תקינה היה אחד הערכים הבולטים בבית שלנו לצד שבת וכשרות.


ופתאום עכשיו אני מגלה כל מיני דברים שלא ממש שמתי לב אליהם.

איך מצד אחד הייתי הבת הכי טובה בכיתה, כזו שהאמהות של חברותיי דירבנו אותם להיות בקשר איתי.

ומהצד השני, הייתה בו גם תרבות כמעט נגדית.


שני עולמות שקרועים ביניהם, ויצרו פסיפס מרהיב של חיים זה לצד זה.

וזה נגד זה.


פתאום עכשיו הצלחתי להבין את אבא. להיכנס לראש שלו.

הוא היה קרוע בין הרצוי למצוי.

בין רצון לשמור על המשפחה הקטנה שטיפח בעשר אצבעותיו. לתת ליורשת העצר שלו את התנאים המושלמים עבורה, לרצון לחיות את החיים שלו כמה שהיה רוצה שהם יראו.

בין החיים שהיו לו בחוץ, למי שהיה מבפנים.

הערצתי אותו.
על היכולת לרשום את התווים למנגינת חייו כמו שהיה רוצה לשמוע אותה.
-------

"תביני הדרה", המנהלת שילבה את אצבעות ידיה, "וועדת הניהול של הסמינר קיבלה מספר פניות מהורים שדרשו לסלק אותך מהסמינר, לפני שתשפיעי לרעה על בנותיהם".

זה היה מידי פוגע כדי להיעלב סתם ככה, כשאני יושבת מול המנהלת הכבודה של הסמינר שמתכוונת לכל מילה שהיא מוציאה מהפה, ובאמת ובתמים חושבת שאם אבא שלי עזב לתל אביב, אז אני פורקת עול מהסוג הגרוע ביותר שקיים עלי אדמות.

"הוועדה התכנסה אתמול לישיבה תקופתית, ודנה בין היתר בפניות הללו.ההחלטה הייתה להשאיר אותך בין כתלי המוסד שלנו".
אין לי כוח לנשום לרווחה שיש לי 'בית' שלישי.

"אבל זה בתנאי שתעמדי בכללים מסויימים".
מזל שלא נשמתי לרווחה.

"הסמינר שלנו יחזיק אותך כל עוד לא תשמרי על קשר הדוק עם אביך החילוני ולא תיפגשי עימו במקומות שאינם לרוח החינוך שלנו. את נערה טובה, הדרה, חבל יהיה אם נאלץ לוותר עליך. תאמצי את התנאים הללו. הם ישמרו עליך בתוך הדרך".

המנהלת באמת האמינה במה שיצא לה מהפה.היה לה ברור שאני צריכה לנתק קשר עם האבא החילוני והמתחזה שלי.
שחס וחלילה לא אפול גם אני.

אבל הוא אבא שלי, ומה עם "כבד את אביך?".
זה רק כשהוא נראה כמוך?
------

"למה בכלל קיבלו אותה לכאן?", הסגנית מצאה את המילים שנאבדו לה כשהייתי בתוך החדר, "איך מכניסים לכאן משפחה כזו, מי יודע מה יש להורים מתחת לתדמית החוזרים בתשובה?", היא צקצקה באכזבה, קבלה על הוועדה הרוחנית שהורידה את הרמה של הסמינר, "נשאר בסוף בלי רישום בגלל הסיפור הזה".

היא המשיכה לשפוך עלי אש וגופרית, לא יודעת שאני עדיין מעבר לדלת, שומעת הכל.
מזדעזעת.


רצתי הביתה. לתוך הזרועות המנחמות של אמא.
היא הבינה כמעט הכל. הציעה נחמה.

"את חייבת בכיבוד הורים, הדרי. הסמינר לא יכול למנוע ממך את זה", העיניים שלה מתחמקות ממני. אומרות לי מה דעתה שלה בנושא.

התעלמתי, הלכתי לאבא.
בחרנו יחד ריהוט לחדר בצבע סגול לילך.
עיצבתי לי את חדר חלומותיי.

שתיתי בצמא בלתי פוסק את האהבה שהעניק לי אבא, שמוכן לקטוף לי את הירח, אם זה מה שיפצה אותי על הפאזל שפירק לחלקים.

אני חושבת שהיה בו משהו שרצה לראות אותי ממשיכה בדרך שעזב. נקודה עמוקה שהתחברה לכל היופי הזה. רצתה להמשיך בו למרות שהתווים שהיא רשמה על המנגינה צרמו אוזניים מוזיקליות.

הוא עודד אותי להמשיך להצטיין בלימודים בסמינר. ישב איתי על עבודות ביהדות וחיפש מדרשים שמדברים על אמונה, ודביקות בהקב"ה.

בסייעתא דשמיא

אם אתם מתלבטים אם לקרוא את הקטע הבא

הצעה שלי:
קראו, ולאחר מכן התלבטו להנאתכם...


אני לא היחיד שמתלבט כל כך הרבה
מתלבט אפילו איך להתחיל לכתוב את הקטע
מהסוף מההתחלה או מהאמצע


בסקרי הבחירות ישנם בדר"כ 21% של מתלבטים
כאלה שעוד לא החליטו בין בל"ד לבן גביר ובין גפני למתן כהנא
כאלה שקשה להם נפשית עם הקרע העמוק בין דרעי& ליברמן והם נקרעים בינם לבין עצמם בין הצדדים
כאלה שלא ברור להם עם הם בצד של הנאשם בהווה או בצד של הנאשם בעתיד, מהסיבה הפשוטה שבמוקדם או במאוחר - כולם ישבו בכלא...

אני גם לא היחיד שלא מצליח להגיע למסקנה ברורה והחלטית אם שתי מדינות לשני עמים הוא פתרון קסם בר קיימא או אסון קולסאלי שיגבה מחירים כבדים

אני בכלל חושב על רעיון של 3 מדינות ל 3 מגזרים... בלי קשר לאויבים, אותם נצטרך איך שהוא לצרף לאחד המגזרים או לחלק את הנחמדים שבהם שווה בשווה בין כולם

אני מכיר גם כאלה שלא סגורים על עצמם אם בכלל להצביע או שכדאי ועדיף לחכות למערכת הבחירות השישית שבוודאות ?????? תכריע את הכאוס הפוליטי המתמשך

אבל למה רק פוליטיקה? חסר על מה להתלבט?
כמתלבט כרוני אני יכול לספר לכם -

על התלבטות אינסופית בסופר ליד המקררים בין החלב של טרה לחלב של תנובה, מצד אחד תנובה היא חברה סינית ומה יש לי עם הסינים? מצד שני זה טרה, וזה תנובה...

על עצירה ארוכה ליד קופסאות השימורים של המלפפונים חמוצים, כשגם אחרי שאני מכריע אם במלח אם בחומץ, אני נכנס לדיון עמוק עם עצמי האם לקחת גדולים 7-9 בינונים 10-12 קטנים 13-17 או קטנים מאוד 18-25
למה אי אפשר לעשות קופסא מעורבת מכל הגדלים???

בתקופת בחירות, כשהלבטים מציפים את הדעת, מתלבטים כמוני, מתלבטים ביתר שאת...

כך אני מוצא את עצמי עומד בתחנת אוטובוס אכול ספיקות אם כדאי לעלות בדלת הקדמית או שמא באחורית נס שתא המטען איננו אופציה הגיונית...

בלילות שבת, אינני מסוגל להשתחרר מהתלבטות עזה - מהיכן לחתוך את חלת השבת? מהצד השרוף או מהצד העוד יותר שרוף...

אפרופו שרוף, איך אתם אוהבים את הטוסט שלכם? זריז, בלי להתלבט עכשיו...

שרוף! נכון? אההה, אבל זה פחות בריא, אז אתם מבקשים שיהיה רק קצת שרוף, בתיאבון!

וכמו בכל דבר רע יש גם טוב
לפעמים אני מוצא את ההתלבטות כדבר חיובי ואפילו מציל חיים

זה קרה לי כשהתלבטתי במשך דקה וחצי אם לחצות רגלית את הצומת באדום או להמתין לרמזור שיואיל להתחלף לירוק, ובינתיים תוך כדי ההתלבטות הרמזור הספיק להתחלף לירוק ולכו תדעו, אולי הציל את חיי.

אז תתלבטו להנאתכם, רק אל תתלבטו אם להתלבט, אין לדעת היכן זה יסתיים...

בהתחלה זו לא הייתה מלחמה. לא חשבתי שאי פעם זה יקרה לי.
אחר כך נפלתי, וזו הפכה למלחמת "לעולם לא עוד".
אני לא אפול יותר, הבטחתי לעצמי. זה היה לגמרי חד פעמי.

ואז נפלתי. והמלחמה הפכה למלחמת תקופה.
עכשיו אני בתקופה טובה, זה לא יקרה לי.
אני לא אפול עכשיו, אני במקום טוב עם עצמי.
וכשיהיה לי קשה?
לא יודע, נראה אז.

ואז היה לי קשה. והמלחמה הפכה למלחמת ימים.
היום לא. אולי מחר.
היום אני עוד יכול לנצח. הלוואי מחר.
היום יש עוד סיכוי לגרד איכשהוא.
ואני כבר לא יודע מה יהיה מחר.

והמחר הגיע. והמלחמה הפכה למלחמת שעות.
עכשיו לא. בשעה הקרובה אני לא שם.
יש לי תחמושת לעוד שעה לפחות, בשעה הזו אני לא אפול.
לפחות, אני מקווה שלא...

כשזו הפכה למלחמת רגעים, ונאבדתי במאבק עם עצמי, הבנתי.
כשהיד כבר רטטה והלב חמד כל מה שנלחמתי בו, האסימון נפל.
אני לא צריך לספור ימים, שעות, דקות.
אני צריך לספור ניצחונות.