קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
למעשה מקומו של האשכול הזה בפורום איש את רעהו > תת פורום על המחיה ועל הכלכלה > תת-תת פורום יוקר המחיה > תת-תת-תת פורום איך לעקוף את גזירות ליברמן > תת-תת-תת-תת פורום למה חד פעמי כזה יקר, שם יש אשכול בשם: מי מכיר חנות זולה לחד פעמי (רמז: אף אחד)
אז למה הוא נכנס לכאן? זה בגלל יוקר המחיה. בהמשך תבינו.

א. שימו לב שבכל חנות שאתם נכנסים, קודם כל אתם פונים ימינה. מקסימום ישר אבל לעולם לא שמאלה. לא בגלל מאמר חז"ל בכל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, אלא זה משהו פסיכולוגי. הנושא כבר נחקר על ידי מדענים רבים ובראשם פרופסור ויקטור פררו רושה דייקן אוניברסיטת פורטלנד. ההסבר המקובל הוא שהכניסה למקום גדול ועמוס מלחיצה אותנו, ולכן אנחנו מתחברים לאונה הימנית האחראית על חומר שנקרא אנדורפין, שגורם לנו רגיעה. באופן אינסטנקטיבי אנחנו גם פונים ימינה. מה מחכה לנו שם?

ב. המוצרים הראשנים שנפגוש, יהיו מוצרים שאנחנו באמת צריכים. לפני חגים זה יהיה מוצרי החג, לפני הקיץ זה יהיה גלגל ים וספתא שעושה בייבי סיטר. ולפני החורף? מטריות. גם כפפות, נכון. אתם ירושלמים? רואים.

ג. אחרי המוצרים העונתיים, יופיע תמיד אוכל. לרוב - מאפים. זה נועד להרגיע אותנו. אדם לחוץ מחפש את הצרכים הבסיסיים שלו. יש אוכל? אני רגוע.

אם צלחנו את השלבים הראשונים, סימן שההגנות שלנו התמוססו ואנחנו בשלים למלא את העגלה כאוות נפשנו, כלומר כאוות נפש הרשת. מכאן והלאה אנחנו צועדים בעיניים פקוחות לתוך המלכודת.

כלל אצבע אומר שככל שהמוצר יותר יקר ניתן לגזור עליו יותר רווח. לכן בשלב הזה נפגוש מוצרים יקרים. ליקר, ויסקי, יינות, בשרים.
קנינו? מה טוב. עכשיו אנחנו מרגישים "גבירים". יש לנו אסאדו וג'וני ווקר קורץ אלינו מתחת לכובע הבאולר שלו.

את הרווח הגדול החנות כבר עשתה עלינו. קנינו בשר במקום עוף, וגם ויסקי שאף אחד לא אוהב חוץ מהגיס שליימה, אבל אנחנו לא אוהבים. את שליימה. אנחנו אוהבים בירה שחורה, אבל זה פדיחה לגלות.

אנחנו נשארים באופוריה. ממשיכים למקרר של הסלטים. שולפים דג מעושן, 2 חבילות כבד, איקרה, ו... תביא גם הרינג. בשתי טעמים. שיהיה לכבוד החג.

כאן מתחילים רגשות אשמה מוסווים לעלות בנו. בתת מודע אנו קולטים שחרגנו מקו אדום בלתי נראה, ואנחנו חשים צורך לכפר על כך במשהו טוב. גם הרשת יודעת את זה. לכן היא מזמנת לנו משהו תמים לכל הדעות: ירקות. גם בריא, גם לא יקר, צבעוני כזה, כדי להרגיש כפרה שלמה אנחנו מתחילים להעמיס.

העגלה נראית כמו שולחן של ט"ו בשבט ואנחנו נרגעים. אבל מה נעשה עם כל הירקות? צריך תבלינים. רטבים. תוספות. הגענו לאזור הפסטה- שימורים-רטבים. הידיים עובדות על אוטומט.

מכאן אנחנו מגיעים למקרר החלבי. יש כאלה שזה העבודה זרה שלהם. גבינות, קשות רכות וצהובות עם כל מיני שמות. היוגורטים והלבנים והשוקואים והקפהאים. עולם מלא.

גבינה זה מצמיא, כך למדנו מיהודית בת יוחנן כהן גדול, ואנחנו מקדמים בברכה את מחלקת השתיה. מעמיסים. ששיה של זה ושלוש בעשרים מזה. וגם סודה לסבא.

בקושי אנחנו סוחבים את העגלה לקופה. מנסים לזהות מהר על פי חכמת הפרצוף איזו קופאית עובדת הכי מהר. וכאן יש את הספק הנצחי: מה עדיף, תור שיש בו חמש עגלות מלאות שלושת רבעי, או ארבע עגלות אבל מפוצצות? יש לנו הרבה זמן לחשוב על זה וגם לגלות שכמו תמיד נעמדנו בתור הלא נכון.
לאחר מכן מגיע שלב העמסת הדברים. אנחנו מתרגשים להיפגש מחדש עם ג'וני שנחנק מתחת שק תפוח אדמה. אצות? אתה הכנסת? למה?

והנה אנחנו בוהים בפלצות במדפסת הפולטת סליל נייר בלתי נגמר. הגזמנו. עוברת בנו מחשבה מהירה.

אני מציע משהו חדש.
תתחילו את הקניה לשמאל. נכון, זה קשה, צריך להתרגל. האנדורפין לא ילווה אתכם בדרך החתחתים, אבל זה ישתלם.
דבר ראשון נפגוש את השתיה המתוקה, זו שליברמס הכפיל את מחירה. מבחיל נכון? מלא צבע מאכל כזה ועושה צרבת. אוחחח קריסטל תות. זיכרון הצרבת מכריע. הלכנו על סודה.

אחרי הסודה הגענו למקרר החלבי. אבל עוד לא יצא לנו הגרפס מהסודה. אין מקום להכניס כלום. ניקח גבינה 5% צנועה, ואולי עוד חלב דל לקטוז. גבינה צהובה חס ושלום.

עכשיו הגענו לרטבים-תוספות-פסטות שימורים.
אבל מה נעשה עם רוטב צ'ילי? לוקחים חומץ, מיץ לימון, טחינה, כל מיני דברים שהימניים בכלל לא שמים לב אליהם.

מכאן הגענו לירקות. אנחנו מרגישים בריאים ורעננים. בראש שלנו מרחף סלט בריא של מלפפון עגבניה חסה וצנון. צנון? עד כאן. אבוקדו.

צלחנו את הירקות והגענו לסלטים. הכל מלא נתרן ומונוסודיום גלוטומט. לא עושה חשק. תבדקו פעם כמה נתרן יש בדג מעושן, תתחילו לנתר מרוב בהלה. ויתרנו בקלות על הסלטים המתועשים כי אנשים בריאים אנחנו, והגענו למקרר הקפואים. פתאום גילינו שיש ירקות קפואים. בטח נלך על זה.
אפשר גם בשר, לכבוד החג, אבל בלי להשתולל.

בשקט אנחנו עוברים ליד המדף של האלכוהול וזוכרים שאין אצלנו מי שישתה את זה. אז מכניסים בירה שחורה ומחביאים אותה מתחת לחסה.

הגענו לקופה. בגלל שהגענו מהצד השני מצאנו קופה עם פחות אנשים, אבל זה לא תמיד עובד.
הפעם לא נגלה אצות בחשבון. הסליל קצר. גם חסכנו נייר ועזרנו לאיכות הסביבה. איזה מושלמים אנחנו. נעשה לג'וני שלום מרחוק וניפרד כידידים.
נשמע מופרך? פרופסור דיק דרבין מאוניברסיטת ספרינגפילד חקר את הנושא בשנות ה90' ומצא שב90% מהמקרים 90% מהלקוחות חסכו 90% מהקניה, הוא פרסם את התוצאות בירחון היוקרתי economy's nonsens ו90% מהקוראים האמינו.

תנסו ותחזרו לפה לכתוב את תוצאות הניסוי.

נ.ב. אני חייב לכם תשובה. למה האשכול פה ולא שם? זכרתם את השאלה? כל הכבוד, למרות השעה אתם עירניים.
מעשה שלא היה בלונה-פארק צבעוני, מהבהב ומתעתע, שהוקם בשטח הצמוד לחצר תלמוד-תורה עבור ילדי הציבור החילוני. התכנסו כל המחנכים הכבודים ומלמדי התינוקות הדגולים והמנוסים לטכס עצה כדת מה לעשות במצב החדש והמורכב שנוצר.

למחרת, עם בוקר, קידמה את פני התלמידים גדר ברזל גבוהה המכוסה בבד 'בריזנט' ירוק, המסתיר באופן הרמטי את החגיגה המעורבת והפריצות האסורה המתחוללים מעברו השני של הגדר. התלמידים הצעירים בסקרנותם, ניסו להסיט את ה'בריזנט' ולפעור בו חורים וחרכים, להציץ ולראות מה מנסים להסתיר מהם. יחידי סגולה שהצליחו לנקב בעפרונות את הבד העבה ולשזוף עיניהם באורות הצבעוניים, סיפרו לחבריהם בקול נרגש על התגלית המרגשת שצצה וצמחה מאחורי חצר ה'חיידר' באבחת חופש-גדול אחד. מפלס הסקרנות גאה לשחקים ובכל הפסקה צבאו עשרות ילדים על הגדר, בנסיונות לחורר ולהצליח לנקב את המחיצה המבדלת.

המחנכים הדגולים ראו כי הפתרון אינו הרמטי והמחיצה לבדה אינה מועילה, התכנסו אפוא לאסיפת חירום בהולה שבסופה הוחלט להקים גדר נוספת, פנימית, להרחיק את הזאטוטים מן העבירה, אלא שלמחרת גילו הילדים כי אמנם אינם יכולים לעמוד צמוד לגדר, אך יש ביכולתם לקחת מקל ארוך ולתקוע מסמר בראש המקל וכך לעמוד מרחוק, לפני הגדר הפנימית, ולהצליח לקרוע את ה'בריזנט' הירוק החוצץ בינם לבין היופי הצבעוני המרגש והמפתה.

ושוב נתכנסו אנשי החינוך בעלי המוחות לדון באופן בהול בפרצה החמורה והמסוכנת, וקיבלו החלטה חמורה שאינה משתמעת לשתי פנים לאסור על התלמידים להביא לתלמוד תורה מסמרים ומקלות.

והיה המעשה מתגלגל הלאה והלאה, עוד ועוד, שכן ליצירתיות של ילדים אין גבול ולסקרנותם אין מידה, ותקנות חדשות נוספו, ואיסורים רעננים שלא הועילו כי אם מליל עד בוקר המחרת, אך נאכפו בקפידה והוכנסו לתקנון לדורות רבים.

תכלית דבר, כבר שנים שהלונה-פארק אינו שם, מזמן הועתק מקומו לשכונה המתאימה, אך עדיין ילד המבקש לקרוא תיגר על המערכת רוכש בסתר מסמרים...
בס"ד

כל ערב סוכות אני נזכרת מחדש בהתקף האלרגיה, יותר נכון האלרגיה מזכירה לי את עצמה.

האף המדגדג, העיניים הדומעות, המטטא הצמוד אלי כל פעם שאי מי מהשכנים סכך את סככו,

איך ידעתי? פשוט לפי הדגדוג שמתחיל בקצה האף עד למצב של קושי בנשימה.

תזהרו עם ארבעת המינים, תאגדו אותם רק בסוכה, אני אלרגית!

הייתי מבקשת שוב ושוב, וכל פעם שמישהו שכח, תופסת שוב את המטטא.

מי שאלרגי מבין.

באחד הימים נצנץ לי רעיון בראש: "הי, למה שלא אתפלל על זה?"

ותשובה שגורה על לשוני : "הרי אין סיכוי, אף אחד לא נפתר מאלרגיה,

האלרגיה היא חברה נאמנה שמגיע יחד עם קרדיט האבק, ופריחה עונתית".

אבל הי, נזכרתי, לפני זמן מה בביקורי אצל הרופאה היא הביאה לי כדורים נגד אלרגיה, לא שהם מועילים תמיד, ולא שלוקחים אותם מיד ברגע שהכל מתחיל אבל כן יש הקלה, הרפואה השתפרה עם השנים, ומה שפעם היה פחות יעיל היום יותר יעיל.

"הנה לך, תתפללי, את יודעת שיש משהו שיכול לעזור, וגם אם לא, התפילה תמיד מועילה, תאמיני".

אז כן, התפללתי, בקשתי מה' שבבקשה ייקח ממני את האלרגיה הזאת, המדגדגת, המקשה על הנשימה, המעייפת, זאתי' שגורמת לי לרצות להתחפר במיטה, רק כדי שאוכל לנשום כראוי, זאתי שגורמת לי ללכת עם מטטא ביד, לבקש שוב ושוב לא להכניס אבק הביתה, אבק שאף אחד לא רואה, ורק התעטשויות חוזרות ונשנות מוכיחות שהוא קיים גם קיים.

בבקשה ה' שאפסיק לפחד מהבד של הסוכה בסוף סוכות, מהפריחה על העצים שנופלת ומרבדת את הכביש בצהוב.

ובליבי אמונה – הרי ה' יכול לעשות הכל.

וראה זה פלא – ערב סוכות ומשהו משונה לי, לא שמתי לב מתי עלה הסכך של השכנים, גם אחרי שסוככו את סוכתי לא הרגשתי ולא דגדוג קל, האמת היא כאשר לא מציק לא בדיוק שמים לב, אבל כן, אחרי כמה ימים, נפלה בי ההבנה – אין אלרגיה.

אולי זהו חיסון הקורונה – שמשפיע על אלרגנים, אולי הוא היה שליח של בורא עולמים למגר את האלרגיה המטרידה.

ואולי, אולי היתה זו התפילה אותה התפילה שלא חשבתי להתפלל אותה, בגלל שחשבתי שהיא לא תתכן.

ה' הראה לי שיתכן גם יתכן.

על כל דבר, גם מה שנראה רחוק מן הסבירות, גם מה שנראה כבלתי אפשרי, גם מה שנראה לא במציאות הטבעית, אפשר להתפלל, ראוי להתפלל.

הרבה דרכים לו למקום למלא בקשתנו.

תודה לך ה',

ברוך שומע תפילה.
אתם הדור הצעיר, דור של חצופים ומשוגעים אתם!! ולפני שאתם מתקוממים ואומרים 'הלוו אל תלכלך' אני אספר לכם למה אני אומר את זה!

הנה היום, אני יושב עם איזה אחד מכם, צעירצ'יק מגולח. לפתע הרגשתי כאב בירך, שיתפתי אותו,

ומה הוא אומר לי בפנים מחויכות? "זה הגיל!"

עניתי לו "עם כל הכבוד לגיל שלי, אי אפשר להאשים אותו בכל כאב. גם כשהייתי צעיר הרבה פעמים כאב לי הירך!

והוא בחוצפתו מתפוצץ מצחוק! ואומר לי "זה הגיל! זה הגיל, סבא'לה!"

התפוצצתי עליו ואמרתי "דור שמבין הכל אתם, אה? כשאנו הולכים לרופא על בעיה חמורה של צינון, אתם אומרים 'זה הגיל! הם הולכים על כל שטות'. כשאנו מתעצבנים על רעש אתם אומרים 'זה הגיל' כאילו שזה נורמלי שמשפחה של שבעים נפשות מצטופפת כדי לחגוג לנו יום הולדת! ואז מה עם זה לנו, אסור לנו להתלונן? והנה עכשיו אני מתלונן על כאב שאני אומר לך שהיה לי אותו גם בגיל צעיר! אתה אומר לי 'זה הגיל' תתבייש!

והוא, נקרע לי מצחוק בפרצוף!

קמתי בהפגנתיות ואתם יודעים מה גיליתי? שהיה מונח על הספסל עגיל, וזה מה שגרם לי לכאב! והצעירצ'יק המשוגע הזה עוד יגיד לי שזה קשור לגיל, חחח... משיגענער!
בְּסַ'ד

תָּכוֹף כָּאַגְמוֹן רֹאשׁ
וַתִּשְׁאַל
וּמִי שָׂמַנִי בֶּאֱגוֹד אֶחָד
קְשָׁרַנִי אֱסֹר יַחַד

עַם יְפַת הַכַּפּוֹת
רָם נִשֵּׂאת
עִם מֶלֶךְ הֶהָדָר
בַּעַל הַצִּיצָה הָאַבְנֵט
ועֲנַף עֵץ עָבֹת
רֵיחוֹ נוֹדֵף

וַאֲנִי אָנוּעַ הוֹמִיָּ-ה
כְּסוּף נְחָלִים
בִּי תִּשְׂרֹק הָרוּחַ בַּיָּמִים
אַדְווֹת מַיִם בַּלֵּילוֹת
יְיַלָּלוּ

וּמָה לִי וְלַיֹּפִי הַזֶּה
שֶׁמָּא בְּרָק כָּסֶף בְּבַדַּי
פְּעָמִים שֶׁיְּנַצְנֵץ
הוּא שֶׁיְּקַשְּׁטֵנִי

אוֹ חַבְרוֹתַי הַכְּרוּכוֹת עִמִּי
בְּאִי סֵדֶר שֶׁכַּזֶּה
פְּנֵיהֶן מַטָּהּ נָפָלוּ
הֵן שֶׁיִּזְקְפוּנִי

אָתוּר מַעֲלָתִי
רֵיחַ אֵין בִּי
וְטַעַם אַיִן
אָשׁוּב לְחוֹף מוֹלַדְתִּי
שָׁם בְּטַחַב שָׁרְשִׁי

נוֹתְרָה לִי לאות עַנְוָותִי
כָּאַסְקֻפָּה לְמִדְרָס
כָּזוֹ אֲנִי
הֲסוֹעֲרָהּ- עֲלוּבָה
תֵּחָשֵׁב כְּמַעֲלָה?

הוֹ...הוֹשַׁעְנָה תְּשׁוּעָתִי
בַּמֶּה אֲנַחֵם
לְנַפְשִׁי הַכְּפוּפָה
הַחֲבוּטָה

שֶׁבְּנֵי נְבִיאִים אָחֲזוּ בִּי
וַיַּכּוּ חֲמִשָּׁה –
יְלַוּוּ לְקוֹל מְבַשֵּׂר-יְנַגּנוּ
אַחַת בְּשָׁנָה
הָיִיתִי לְרֹאשׁ פִּנָּה

וְעַל הֶחָתוּם בְּיוֹם הַחִיתּוּם
עֲרָבָה בּוֹכִיָּ-ה
''איך הוא אמר שקוראים לזה? מגחך? בדיוק זה ההגדרה, דבר שהוא מצחיק אבל רק קצת.
רק מי שלא היה בצרפת מסוגל להגיד שזה כמו המטרו.. אפילו לא כמו… הישראלים תמיד יגידו על עצמם גבוהה גבוהה. זה פשוט מגחך!"

קרוב לחודש חלף מאז עשה דוד 'עליה', לא קל היה לו המעבר ממרסיי לירושלים אבל אנשים טובים השתדלו לעזור.
עיקר הקושי היה האופי הכל כך שונה של הסביבה החדשה שהקיפה אותו בשבועות האחרונים.
דווקא עם השפה הרגיש דוד שהוא ממש מתחיל לשלוט בה או 'להשתלט' כלשונו.
עד אותו רגע.
דוד המתין לרכבת הקלה, תוך שהוא מפזם לעצמו מנגינה צרפתית ושואף מלוא ריאותיו אוויר ירושלמי של תחילת הסתיו. כשנעצרה הרכבת מול התחנה, הרגיש דוד שהוא נגרר מאליו בתוך בליל אנשים וצעקות אל תוך הרכבת. הוא ניסה להתנגד, מלקה את עצמו בליבו איך תוך פחות מחודש הפך גם הוא לישראלי הדוחף, אך ללא הואיל, זרם האנשים היה חזק ממנו.
סוף סוף נרגעו הדחיפות והם היו על הרכבת שיצאה לדרכה. לפתע הבחין באדם ערבי שהתקדם לעברו כשבידו מכשיר ועל צווארו תלוייה מצלמה. בדרך כלל ערבים לא הפחידו אותו, בצרפת חיים איתם בשכנות, אבל בישראל אומרים שהם מפחידים.
הוא נדרך מעט ואז הוא שמע צעקות מכל כיוון ''לתקף'' ''תתקפו!'' ''לתקף'' דוד התבלבל לשנייה, הוא למד בשיעור האחרון את ההסבר של המילה תקיפה. הוא הבין שעכשיו זה הרגע להשתמש בזה ובמלוא העוצמה.
הוא זינק לעבר האיש והנחית עליו אגרופים ובעיטות חזקות בכל הכוח. אפילו לא שמע את זעקות השבר של כמה נשים מבוגרות שצפו באירוע ואת קולות העידוד של קבוצה קטנה של בחורים ששמחה לאיד.
כשראה את הערבי שרוע על הרצפה ואפו מדמם עזב אותו ולתדהמתו הוא ראה את כולם סביבו צופים בו ו..רגועים.

נסיבות המקרה נחקרים במשטרה ומתואמים עם סגן שגריר צרפת בישראל.
מנחם, בחור בן 20 שלומד בישיבה לבחורים מתמודדים החליט ש"את היום כיפר הזה, אני עושה בבית" , אביו רכש לו מקום מעולה בבית הכנסת , בשורה הראשונה , (כן, ליד הראש ישיבה וה"סבות") , הוא עבר על המחזור הבוהק שלו וחיכה בקוצר רוח ל"כל נדרי" .

התפילה מתחילה, מנחם לא ממש נינוח, הוא אמנם לקח חצי כדור (אטנט) בסעודה מפסקת , ועדיין, זה לא הספיק להשפיע או שמא הכמות לא מספקת , ובעצם- לא משנה מדוע , הוא לא מספיק רגוע,

ליד אבא. שורה ראשונה. ההיכל מלא בלפחות 250 איש,

מנחם חש ממש את כל העיניים נעוצות בגבו. דוקרות כאלפי מחטים רותחות.

הוא זע בכיסאו (הלא נוח) באי נוחות (אופיינית) .

אבא מרמז לו עם היד ש"לא יעשה בעיות"

ו"גם ככה אתה לא משתלב פה מידי בנוף עם התספורת והכפכפים שלך"

מנחם מבין את הרמז. בולע בלי ללעוס, זה ישבור את שיניו, אבל כשבולעים כך , זה שובר את הלב.

כל נדרי חולף עובר לו, אל הבית כנסת נכנס אדם ומוכיח למנחם כי הוא יושב במקומו שלו,

מנחם קם . אבא לא מרוצה. מנחם יוצא להתאוורר.

חוזר אחרי כמה דקות, כולם לוחשים תפילה זכה, הוא מתיישב במקום שפונה לו (אבא לא יבליג לגבאי על זה) ומנסה להתכוון , מביט במחזור אך המילים רוקדות,

בישיבה- כך הרב שלו אומר "כשהאותיות רוקדות , רוקדים איתן גם" , משום מה פה זה לא מצליח.

איכשהו המילים מכניסות אותו לאוירה , יום כיפר, אי אי אי

קכככככ קכככככככ צורם לו באוזן

צמורמורות בגוף

הדלת של השירותים. אחחחחח , למה הם לא הולכים לשירותים השני?

ולמה הדלת עושה כזה רעש?

כנראה שהאנשים היו היסטריים מהצום וגמעו לא פחות מקוב , כי בזה אחר זה ניגשים כולם לשירותים, כאילו קבעו פה אחד, נעשה למנחם צמרמורות ואי נוחות,

מנחם מביט באבא, ברב, בשכניו, אחיו,

להם לא נראה שזה מפריע, למה רק הוא?

תפילת ערבית מתחילה ואחרי דקות מועטות מבין מנחם ש-

כמה שינסה, כל עוד לא יעקור את הדלת או שלא ייגעו בה, הוא והתפילה לא יהיו יחד,
אאוץ',
אני אחר,
תמיד הייתי כזה,

אבל בטח רק אני חושב ככה, כולם מרגישים שאני חלק...

הוא יוצא מייד אחרי תפילת העמידה, גם אותה בקושי שרד

כשיושבים בסלון בבית כל המשפחה ומספרים על חוויות השעות האחרונות, הוא משתף את שקראתם כאן.

התגובה-תוקעת שיפוד בליבו , מניחה על הגחלים ודואגת להפוך מצד לצד

ככה מרגיש לו ליבו

עד שצד אחד מתקרר, מבריא, מתנחם, הלב נהפך והסיפור מתחיל מהתחלה,

שורף.

חם.

כואב.

אבא אומר כמה מילים שמנחם לא מצליח לשמוע ואז- "לכולם לא מפריע הרעש של הדלת, למה אתה חייב להיות שונה תמיד?"

זהו. לא צריך יותר שום מילה כדי לקחת את ליבו ולגרד בפומפיה דקה עד שיעלם כליל ברוח,

"אז לא דמיינתי. אני אכן שונה. ולעולם לא אהיה חלק"

הוא בחור גדול, ואפילו, הדמעות לא שואלות , ולא מתחשבות בגיל, הוא בוכה. בוכה. בוכה.

כולם מביטים בו בהלם,

מנחם ? בוכה ?

אבא מתרגז שפגע בו ומרוב כעס על עצמו ממשיך לפגוע,

מנחם לא שומע כלום.

רק את קול הניסור שבלב.

הוא מצליח להפטיר לפני שיוצא מהסלון "מחר אלך לבית כנסת שרוצים אותי" ,

וזהו,

אבא בא לומר לו כמה שכולם אוהבים אותו וזה סתם "משקפיים מלוכלכים" , וכו וכו וכו

ליבו נעול. סופית. המפתח לא בים, לים אפשר לצלול.

למחרת הוא הולך למניין של ברסלב לשחריס' ,

מוחא כפיים ב"המלך"

מתנענע כלולב בשמו"ע

שר את נשמתו בפיוטים

רוקד בפסוקי דזימרא

מקבלים אותו שם בחום

אוהבים

מכינים מקום של כבוד

וגם בשמיים מכינים צבא האלוקים מקום של כבוד גדול

לתפילתו של הנער. מנחם.
  • 1K

  • "ארזתם לבד?" הפקידה מהוקצעת מעט יתר על המידה.
    אני מתבלבלת. "נראה לי שעזרו לי... לא זוכרת כבר."
    "זה בסדר." היא אומרת ביובש. "כולם ככה. מי עזר לך?"
    אני בוהה במזוודות. "את התיק הלבן ארזתי עם בעלי. המזוודה הורודה עם הילדים. את התיק הפרחוני - זה אנשים שאני לא מכירה אישית, מהאינטרנט."
    "מהאינטרנט?" גבותיה מתכווצות. "איזה סינון?"
    "נטפרי." אני עונה. "זה מפרוג."
    "עובר." אני חושדת ששמץ חיוך על שפתיה. "הלאה."
    "התיק השחור זה עוד מהסמינר, אלו שלא הקשבתי להן או פגעתי בהן. המרופט עם הקשקושים זה גם ארזתי עם הילדים."
    היא מעבירה גם אותם, אני מתחילה לחוש הקלה קלה. "יש לי פה עוד תיק, אבל אני לא יודעת אם הוא יעבור."
    "מאיפה הוא?"
    "הוא שלי. ארזתי לבד."
    "תיק נפילות אישי." היא מהנהנת. "בסדר, תעלי למשקל, אני מאמינה שנוכל להתמודד עם זה."
    המשקל מתברר כמכונת כביסה מסוג לא מוכר, הוא משפשף את התיק בכל דרך אפשרית עד שפיסות הבוץ מתחילות להתקלף ממנו.
    "עובר." היא מחייכת לבסוף. "למזלך, את בן אדם. אחרי המעבר כבר יראו לך מה צריכים לעשות כדי לנקות את התיקים האלה ממך."
    היא מתקתקת, מאשרת לי את המעבר הלאה.
    השער נפתח, ואני לא שואלת אם זה השער שצדיקים יבואו בו או רשעים.
    פשוט עוברת לעולם האמת, ומקווה לטוב.
    בסייעתא דשמייא

    לחלק הראשון - ר' נוחעם בעל 'האתרויג' #1#
    ''לקרוא רק את החלק השני זה פסול מדין 'חסר'...'' (ר' נוחעם)

    ר' נוחעם בעל 'האתרויג'
    #2#

    י.מ.י.

    השנה האחרונה עברה על ר' נוחעם בהתרוממות רוח, 'שמיטה' יש רק אחת לשבע שנים, אבל אינה דומה סתם 'שמיטה', ל'שמיטה' של ר' נוחעם.

    שנה שלימה ר' נוחעם מוסר נפש על קיומה, ממש בגדר "גיבורי כח עושי דברו'.

    וזה לא פשוט בכלל, שנה שלימה הוא מונע מעצמו מלקטוף עלים ריחניים כהרגלו מחצרות הבניינים, מחשש ל'נעבד'.

    שנה שלימה שמדין 'שביתת צינורו' הוא העביר את צינור המזגן למרכז שביל הבניין כדי לא להשקות את העץ המיותר שגדל שם.

    שנה שלימה שהוא אפילו לא מסתכל לכיוון ה'בשמים' ששתל ליד בית הכנסת, כדי לא להרהר ח"ו באיסור גיזום, אפילו לא במחשבה.

    מסירות הנפש שלו מגיעה לשיאה בימים אלו של ערב חג הסוכות.
    לראות את ר' נוחעם עובר ליד בסטות האתרוגים ממרוקו ששתלו משפחות מפולין, כשהוא אפילו לא מעיף מבט, זוהי מסירות נפש!
    לראות אותו חולף במהירות ליד מודעות הרחוב שצצות מכל פינה ומבשרות על חלוקת ענק של אתרוגי אוצר בית דין עם סחורה שהרבה שנים לא נראתה כמוה, כשהוא כובש את פניו בקרקע, זוהי מסירות נפש!

    ר' נוחעם אפילו לא מעלה בדעתו לחשוב על אתרוג אחר מ - אתרוג הקדוש בקדושת שביעית שנקטף על ידו ממש מן העץ בפרדס שלא נשמר ולא נעבד ולא הושקה ולא רוסס.
    'אני מחפש אתרויג בלי אוצר, ובלי בית דין' – התחנן ר' נוחעם לחבריו בכולל שיבואו איתו להרפתקה שהוא מתכנן.
    'אתם תראו שייצאו לנו אתרויגים מיוחדים, זכות מצוות השמיטה תעזור, יש 'וציוויתי את ברכתי' גם על הקוטפים, הנמנעים מלקנות אוב"ד ואתרוגי חו"ל, לא רק על החקלאים שמפקירים את השדות'.
    'מה אתם חושבים, שזה לא קשה לי לוותר על אתרוג מרוקאי מיוחד שצץ לי מכל מודעת רחוב שנייה, זה קשה, אבל מה לא עושים בשביל שמיטה.

    פניו של ר' נוחעם האירו ברגע שמילא רכב ב'אברכים שומרי שביעית' שיסעו איתו לפרדס, הוא כבר עובד זמן מה על רשימת הפרדסים המומלצים - בית חלקיה, כפר מימון, הבית החמישי אחרי הפניה הראשונה ימינה במושב ישעי, ואם יישאר זמן הם יקפצו לראות מה נשאר בחצר של ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל.

    ר' נוחעם התקשר לגמ"ח השאלת כלי רכב, ושכר רכב בשחור, הוא התעקש לא להשתמש בחברות שמשכירות בלבן מפני שגילה השנה חידוש הלכתי בעניין דין סחורה במכשירי מצווה...

    ביום המיועד, כשבא לאסוף את הרכב הוא הבחין ברכב שחבוט מכל פינותיו שחונה בחנייה שהיא לא כחול ולא לבן, והבין שכנראה יצטרך רחמי שמים מרובים כדי להגיע לפרדס בשלום.
    'תזכור אותי' - אמר לו בעל הגמ"ח -'אם תראה משהו יפה תביא לי', ור' נוחעם שחשש כבר ל'סחורה' התחמק ואמר - 'אם אראה משהו יפה אני קודם כל לוקח לעצמי, חייך קודמין'.
    כשהתקרב ר' נוחעם לרכב, הוא התבונן בו שוב והפעם ב'טביעות עין' של תלמידי חכמים, הוא גילה פה ושם עדויות לכך שהרכב כבר עבר פרדס אחד או שניים וקיווה שלא יותר, אך הוא לא הצליח לזהות על רגבי האדמה אם הם שייכים לפרדסים שברשימה שלו, מה שעלול להצביע על עצים ריקים וקטופים שיחכו לו בפרדס, הוא ניסה לחמוק ממחשבות הייאוש שטרדו את מוחו כשהוא החל להיזכר בשמיטה הקודמת...

    כעבור דקות אחדות הקאטר האיכותי כבר היה בידו, הוא הצטייד גם בתרסיס ניקוי וממחטה עדינה, ו... מראה קטנה שתוכל להראות לו צדדים נוספים באתרוג שקשה להבחין בהם בעודו על העץ.
    אחד האברכים הבריז לו כי הוא מצא אתרוג במכירה/חלוקה שעשו בקהילה בה הוא מתפלל, הוא מלמל 'גם זו לטובה' והחל בנסיעה לאסוף את שלושת האברכים הנותרים ששעו לתחנוניו והחליטו לנסות.

    שעתיים ורבע אחרי, הם הגיעו לכפר מימון, אחרי שהם ביקרו בטעות במטעי זיתים, שדות תירס, וחממות של חסה, הם בסוף הצליחו לזהות ממרחק שיירת מכוניות שחונה בצמוד לפרדס כלשהוא שהתברר עד מהרה כפרדס האתרוגים שאליו ביקשו להגיע.

    כבר אחרי רבע שעה שלושת האברכים שבאו עם ר' נוחעם מיצו את העניין ופרשו הצידה לא לפני שנדקרו מספר פעמים מהקוצים שבעץ, הם הגיעו למסקנה שהיה נחמד לבוא לפרדס, והכל טוב ויפה, אבל זה לא בשבילם.

    רק ר' נוחעם היה טרוד בטירדא דמצווה ולא חש בדקירותיו, הוא לא שם לב לבגדיו המאובקים בעפר ואבק ששנה שלימה לא נוקה מהעצים שלא נגעו בהם מים מרדת המלקוש.

    הוא מצא שוב ושוב אתרוגים שהיו לרוחו עד שהבחין בקוץ אכזרי שניסר את האתרוג, הוא כמעט קטף פה ושם אתרוג עד שגילה מתחת למרבצי האבק 'חזזית' מדאורייתא, או גרוע מכך, חורים של ממש, מעשי מקור הציפורים שניקרו באתרוגים ללא רחם.

    לאחר שעה ומחצה, ר' נוחעם יצא מבין העצים עם אתרוג ביד, הוא כבר לא החזיק מעמד בשמש הקופחת, ונכנע לאתרוג שקרץ לו מבין העלים, צורת הגידול הרשימה אותו והוא קטף אותו במהירות, בבית, אמר לעצמו ר' נוחעם אני כבר ינקה אותו.

    ביו"ט ראשון של חג הרשה לעצמו ר' נוחם להתמלא בשמינית של שמינית... של גאווה, בכל זאת השנה הוא טרח הרבה עד שהגיע לאתרוג קדוש שכזה, הוא התמלא בתחושות נעלות של 'ויגבה ליבו בדרכי ה'.

    לאחר התפילה כבכל שנה באו קבוצת הת"ח שבקהילתו של ר' נוחעם לזכות לנענע באתרוגו של ר' נוחעם, ר' נוחעם הכין את עצמו היטב לרגע הזה...

    אולי ריבוי ה'חיובים' לאורך שנת השמיטה הפכו אותו לפחות בררן וביקורתי ויותר 'חיובי' כלפי פרי ההדר שאחז בידו.
    באופן מפתיע נשמעו מפיו זמירות שלא היו עולות על דל שפתיו בשנים כתיקונן -

    'בלעטלאך זה לא פוסל, אמר ר' נוחעם לידידיו שהביטו באתרוגו באף שנטה הצידה יותר ויותר ככל שנחשפה בפניו שרשרת הבלעטלאך שהתחילה בעוקץ וטיפסה בלי רחמים במעלה השליש העליון.

    'להיפך זה הידור!' – פסק, בעזות דקדושה - 'זה מראה שזה לא מורכב עם לימון, רק ללימון אין בלעטלאך!'

    'דווקא יש' – השיב לו האברך שהבריז לו מהנסיעה לפרדס, והפך השנה למרוקאי.

    'שלך יותר טוב? אתרוג מארץ העמים? אז מה אם יש הכשר? מה נהיית לי מרוקאי שמנענע רק על אתרוג שנענע בו המנענע של המלך?' הטיח בו ר' נוחעם.
    'וגם, אם ראית לימון עם בלעטלאך, הוא בטוח מורכב עם אתרוג...' – ר' נוחעם לא נשאר חייב.

    'נו נו נניח' – אמר לו אחד הת"ח, ' ומה עם הנקודות שכל שנה אתה מציק לנו עליהם'.

    'נקודות שחורות השנה זה בכלל 'מראה אתרוג' [של שמיטה], זה הרי בטוח לא מריסוס, מי ריסס השנה?

    '♪ אבל זה לא הדר ♪' – אמרו לו כל הת"ח שהיו מסביבו בבת אחת! במנגינה של ר' נוחעם... משנים עברו...

    'אתם לא תלמדו אותי מה זה הדר' – השיבם ר' נוחעם והוסיף...
    חכו חכו שנה הבאה, איזה 'אתרויג' אני יביא לכם!
    "אני עוד מצפה להתנצלות." משקפי המנהלת מתנדנדות על אפה בצורה מסוכנת, אני חונקת את גוש הצחוק כשאני מדמיינת את כוס התה עולה על גדותיה כשהן צוללות לתוכן.

    "גיטי! אני מדברת איתך."

    "פסדר, אני מתנצלת."

    "גיטי" העיניים שלה נהיות פתאום קטנות. מכווצות. הלב שלי גם מתכווץ.

    "מה? מה אני צכ'ה לעשות כדי לרצו... אה.. כדי להתנצל?"

    שום דבר לא מכין אותי לסטירה שחוטפת הלחי שלי.

    הדמעות מטפסות לעיניים ומתגלשות החוצה.

    "אמא, אני בחורה בת שמונה עשרה"

    "שקט ילדה" קולה עצבני וצווחני. "לכי לחדר, אני כבר יחשוב עם אבא איזה עונש לתת לילדה כל כך רעה. תשכחי מלצאת עם חברות לכותל מחר."

    נכנסת לחדר. נועלת את הדלת. מכניסה את האזניות ומתמכרת לצלילים מעולם אחר.

    האזניות נתלשות לי בפראות. והלב שלי נוחת נחיתה לא רכה. איך היא פתחה את הדלת למען השם?!

    "זה מה שאת שומעת?" קולה מקרקר. היד שלה נשלחת לעוד סטירה. "מי הביאה לך את השירים האלה שהשם ישמור. ואיך הצלחת להסתיר אותם ממני? פעם ביומיים אני עוברת על כל הנגנים בבית. אני הרגע מתקשרת למחנכת שלך להבין מי יכולה להיות המנוולת הזו שחושפת אותך לטומאה הזו"

    לפי עוצמת הצווחות אני מניחה שהמנוולת שמתגוררת בקצה השני של העיר שומעת בעצמה את התכניות.

    כשנעלי הבית המקרקשות בזעם שלה מתרחקות, אני מרשה לעצמי להתייפח מתחת לשמיכה. לא חולמת איזה עונש היא מבשלת לי.

    שבוע אחרי. של שתיקה זועקת מצידה, אבא קורא לי, עיניו אדומות. אני מרחמת על אבא שלי הטוב והעדין. מידי.

    "גיטי, אמא חושבת שהגיע הזמן שלך להתקדם בחיים" הוא מנסה לרכך. "יש הצעה רצינית על הפרק. אמא כבר ענתה תשובה חיובית. מחכים לתשובה מהם שתגיע בימים הקרובים"

    "הצעה של מה, אבא. לא הצלחתי להבין." הראש שלי מסתחרר. מה היא בישלה לי? מה?

    "שידוך, בחורה גדולה שלי." הוא אומר. מנסה להעביר בקולו תחושות ששנינו לא יודעים לקרוא להם בשם.

    "אני עוד קטנה אבא" לא מצליחה לקלוט. עד היום היתה לאמא משנה סדורה שלא נעזוב את הבית לפני גיל 22. הדיבורים האלה שלה גרמו לי להרגיש רווקה כבר מגיל 15. מה בוער לה?

    "תחשבי על זה. יהיה לך הרבה יותר טוב." הוא לוחש. ואני מבינה פתאום שהוא מבין הרבה יותר ממה שהוא נותן לנו להרגיש.

    הכל קורה כל כך מהר.

    ותוך חודשיים אני נשואה לנתי. בחור שברירי עם לב גדול שההורים שלו הסתנוורו מהשם הטוב של המשפחה שלנו.

    חודש נוסף עובר עד שאנחנו אורזים בכמה מזוודות את החיים הצעירים שלנו וקונים כרטיס לצד אחד.

    אם בארץ אמא היתה האלוקים שלי ובאודסה היא לא היתה, הייתי משוחררת מכל מחוייבות.
    זנחתי הכל מושכת איתי את נתי, הבחור הצדיק.
    לא היה לו קל, אבל הוא רצה לעשות הכל כדי לשמור על הבית שלנו שלם. ואני הייתי עקשנית מידי.

    אחרי שנטמענו קצת יותר מידי בנוף האוקראיני, חשבתי שניצחתי את אמא במערכה.

    בערב אחד שחור גיליתי שנתי הוא לא רק שלי. היצר שבה אותו אצלו. משאיר את ליבי המנופץ להישבר שוב. כשהמדרון חלקלק מידי הסוף שלו הוא רק תהום. הבנתי.

    השארתי מכתב מדמם והלכתי לסיים את החיים האלה.

    הים היה תמיד הנחמה שלי. עכשיו הוא שוב מוכן לקבל אותי אליו, זרועותיו פתוחות לקראתי ואני משתוקקת להטביע בו את יגוני, ולא רק אותו.

    על החוף אני שומעת ניגון מיוחד שמפרפר לי את הלב.

    "הניגון הנפלא הוא ניגון כל נדרי בפי חי עדיין הטעם" השיר של פריד- ר' יום טוב הערליך עולה בי כמו משום מקום. הרגליים שלי מובילות אותי בעקבות הניגון כמו אותו חייל יהודי מספינת המלחמה.

    השקיעה באודסה מרהיבה. אני לא רואה אותה.

    הפה שלי ממלמל יחד עם החזן "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

    טובעת

    בתוך ים של דמעות.
    "שרגא, מה קורה? מאוחר!"

    "הנה, אני כבר מסיים".

    מיהר לגלול את העכבר לעבר המלבן הלבן "כתיבת תגובה", והקליד במהירות: "זו המדינה הכי מטומטמת בעולם, ביי פאר!!!"

    לחץ "להגיב", המתין רגע לראות את התגובה מתנוססת ומיד סגר את המחשב הנייד בטפיחה עזה כל כך, עד שניתן היה לשמוע את כל המקשים נוקשים זה לזה, רועדים לרגע ומסתדרים מחדש במקומם כמו שיניים תותבות אחרי תפוח, נרגעים לשמוע אותו עולה על יצועו.

    צלצול טלפון נייד
    ווקאלי החריד אותו לרגע. מי מתקשר בשעה כזו?

    על הצג הופיע מספר חו"ל כלשהו. זה מסביר את השעה – אצלם עכשיו בטח צהריים. אבל מי זה? מה רוצים? אולי אחת מחלוקות החסד שנרשם אליהן לפני פסח? אולי הדוד דונלד טראמפ שוב מחלק כסף למתחזים לאמריקאים? אולי זכה בדיור למשתכן באוקראינה?

    ענה.

    >>>

    - "הלו זה שלום".

    - "איזה שלום?"

    - "לא, אנחנו אותך שלום. זה מתרגם שלנו גוגל גדול לא כסף. אנחנו ממדינה כבוד ניו-זאפוטה-חדשה דרום אפריקה רפובליקה. אני פנאייצ'ר סובובו מתרגם אותך מלך של אנחנו אבובכר טפאווה בוולוורד השלישי ענק!"

    - "מה זה... זו מתיחה?"

    - "מתיחה ספורט בריא חזק, כל הכבוד. אנחנו קראנו טוקבק הנדסה של אתה מישראל, אומר המדינה הכי מטומטם בעולם. נכון?"

    - "נכון"...

    - "אנחנו בטוח זאפוטה מדינה יותר מטומטם. רוצה מוכיח מכריע".

    "הומ. טוב. נשמע?"

    "מדינה שלנו כה מטומטם, נותן חנייה מכוניות של נכים הכי רחוק מבניין, מאחורי סלע, מעבר של צוק, בשביל יעשה מאמץ פיזיותרפיה!"

    "אוהו. כשכיסא גלגלים פוגש מוח ללא גלגלים"...

    "מדינה שלנו כה מטומטם, אם מישהו כואב ציפורן מורידים לו כל היד. עכשיו כואב ציפורן? לא!"

    "עיקרון ההגמדה"...

    "מדינה שלנו כה מטומטם שותל מלפפון תפוז אולי ייצא מנגו, שותל מלפפון מנגו אולי ייצא אבוקדו!"

    >>>

    "שמעתי. עכשיו אפשר להשחיל מילה?"

    "מדינה שלנו כה מטומטם, נותנים להשחיל אותך מילה".

    "אוקיי, יופי. תודה. אז עכשיו תגידו לי אתם מחבת-טפאוור וגלגל-פאנצ'ר. המדינה שלכם שלחה הבוקר לרוצח המונים, ארכי-טרוריסט שמסית להרג האזרחים שלכם, שהוציא לפועל פיגועי טרור במדינה שלכם, שירה טילים על הערים שלכם, התמצית של הזבל של הגועל של אשפת האדם, אינשאללה יקבל כלבת-זאבת-שלבקת דלקת קדחת חרחור ושידפון, שם רשעים ירקב יימח שמו יחיא סינוואר ושם זכרו – הבטחה שאין לו מה לדאוג, כי לא הולכים לפגוע בו?"

    "לא. אין אנחנו. אבל..."

    "איי רסט מיי קייס. אנחנו המדינה הכי מטומטמת בעולם. ביי פאר!".

    "ביי גם לך, אדון פאר".

    <<<

    השיחה התנתקה. סידר את הכרית והתהפך לצד השני. כמו בנט אחרי בחירות.


    .
    והיתי ממתין כי יודע. | ר.פ.א

    וּמְאֹד עָמַק לִי הַלַּיִל
    וְאִתּוֹ עָמְקָה חֲשֵׁכָה
    וְאָתוּר אַחֲרָיו
    הַכּוֹכָב הַבּוֹדֵד
    הַנּוֹדֵד

    וְאֶתְהֶה וְאֶטְעֶה
    כִּי אֵינֶנּוּ כָּאן לְהָאִיר
    וְהַלַּיִל אָפֵל עוֹד יוֹתֵר
    וְלֹא אֶתְיָאֵשׁ

    גַּם בְּעֵת שֶׁזָּרְחָה
    חַמָּה נִתְלְתָה בַּמָּרוֹם
    שָׂרְפָה חֲלוֹמוֹתַי
    בְּאוֹרָה אַכְזָרִי
    שֶׁשָּׁטַף אֶת לֵילִי
    אֶת כּוֹכָבִי
    וּדְמָעוֹת.

    וְסָפַרְתִּי דַּקּוֹת
    וְזָרְמוּ הֵן בִּשְׁעוֹן
    חוֹל
    הַיָּם
    שֶׁקָּלַט בְּחֻבּוֹ
    הַחַמָּה
    שָׁקְעָה בְּיָם הַתִּקְוָה.

    וְעִם הִסְתַּלְּקוּתָהּ
    אֲחַפֵּשׂ מְחַדֵּשׁ
    אֶנְעַץ עֵינֵי בְּרָקִיעַ
    וְהוּא כִּתְמוֹל
    מַזְעִיף לִי פָּנָיו
    מַחְשִׁיךְ
    בְּלִי נִיצוֹצוֹ הַקָּבוּעַ.

    וְעוֹבֵר לוֹ עוֹד יוֹם
    וְאֵלָיו חֲמִשָּׁה חוֹבְרִים הַיָּמִים.
    וְכוֹכָבִי אֵינֶנּוּ מַגִּיעַ.
    אֲבַקְשְׁתִיו וְלֹא רְאִיתִיו.
    וְאֶחְדַּל מִלְּהִתְיַגַּע

    וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי
    בְּחֶשְׁכַת הַשָּׁמָיִם
    מְחַיֵּךְ לִי כּוֹכָבִי שֶׁלִּי
    וְזוֹ שֶׁהִסְתִּירָה אוֹתוֹ
    מִפָּנַי
    סוֹכְכָה שִׁבְעַת יָמִים
    עוֹזֶבֶת עַתָּה.

    עַד לְעֵת הַזּוֹ בְּעוֹד שָׁנָה
    וְאָבִין
    כִּי כּוֹכְבֵי שֶׁלִּי אִתִּי תָּמִיד
    אֵינוֹ עוֹזְבֵנִי

    נִסְתַּתֵּר הוּא מִבַּעַד לִסְכָךְ וְלַדֹּפֶן
    וּלְוַאי וְהַיְתִי יוֹדֵעַ
    וְהַיְתִי
    מַמְתִּין.
    כִּי יוֹדֵעַ.
    1665482316950.png
    "מה קורה, ר' יעקב. איך היה ראש השנה, מה שלומכם. תקשיב, אני צריך שתקנה לי ד' מינים. לי, לשני הבנים. אתה הכי מבין בזה. שכוייח".

    "אה... חסדי השם. הכל בסדר. תשמע, אני לא יודע מתי אני אוכל לקנות... אין השנה הרבה ימים בין יום הכיפורים לסוכות... וחשבתי"...

    "זהו בדיוק, אני אין לי זמן לזה. אני בקושי נמצא בעיר. גם אין לי כוח לכאב ראש של כל השווקים ד' מינים והבלגן. אתה, אתה גם יודע את כל ההלכות! פשוט מה שאתה קונה לך, תקנה גם לי. תודה רבה, להתר.."

    >>>

    התלבט לרגע מה לענות. האם לקטוע אותו בכלל לפני שהוא מנתק את השיחה. לאזור אומץ.

    "לא נעים לי, אבל אתה מפיל עליי כאן תיק ממש רציני... אתה יודע כמה 'נערווים' יש לי עד שאני מצליח לבחור לעצמי? אז לקחת אחריות גם על מישהו אחר, זה ממש קשה לי ויגזול ממני הרבה זמן וכוחות נפש".

    "נו בסדר, מה יש, אסור לעשות טובה פעם ליהודי? גם אני עושה לך הרבה טובות. הרי".

    "על מה אתה מדבר, דודי? אנחנו מכירים 18 שנה ובחיים, בחיים, בחיים לא עשית לי שום טובה! אלא אם אתה קורא "טובה" לפעם ההיא שמכרת לי את המאזדה הישנה התקולה במחיר כפול מהמחירון והיא שבקה חיים לכל חי שבועיים אחר כך"...

    "רכב זה שוק קשוח מאוד, יעקב. אין מה לעשות. מצמצת פספסת".

    "או הפעם ההיא ששמת לי במשלוח מנות קפה מזויף "אסתר צ'ויס" מעזה, שקלקל לנו את הקיבה לחודש"...

    "מה, הבאתי לכם משלוח מנות? אפילו לא זכרתי. אתה רואה, עושה לך הרבה טובות, כמו שאמרתי. בקיצור תביא משהו טוב. שופרא דשופרא. דיר באלק אם אתה מוצא לעצמך משהו יותר טוב משלי".

    "ומה עם הכסף?"

    "איזה כסף???"

    "אתה אף פעם לא מחזיר לי כסף על מה שאני קונה לך. שלושה סטים ד' מינים זה סכום משמעותי. וגם במקרה שאתה כן עושה טובה גדולה ומחזיר אחרי הרבה זמן חלק מהכסף, אתה מחזיר אותו בכזה קול תרועה שכולם יידעו מי ישמע, כאילו נתת לי מתנה אלפי שקלים"...

    >>>

    התנער מהמחשבות על השיחה הדמיונית. לא להאמין באיזו מהירות המחשבות רצות. במציאות חלפו רק שתי שניות.

    "אין בעיה. להתראות. גמר חתימה טובה".

    <<<

    רגע אחרי תום השיחה נצנץ במוחו הרעיון. זה בוודאי יעזור. חייג בחזרה אל השיחה האחרונה. כצפוי, דודי סינן אותו. "אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר". חשב לוותר כרגיל, משום מה התעקש.

    "מה קורה, ר' יעקב? מה קרה שאתה חוזר אליי? בטח צריך טובה משהו".

    "תשמע דודי, חשבתי על זה קצת"...

    "נו?"

    "אני חושב שיש עניין גדול לקחת את הילדים לשוק ארבעת המינים. שיראו, שיכירו. בן כמה הגדול שלך כבר בלי עין הרע, בן 11? בחיים לא ראה שוק ארבעת המינים. לא חווה את הריחות, לא ראה את הקולות... כדאי מאוד למצוא זמן לקחת אותם. השווקים פתוחים עד מאוחר בלילה וגם במוצאי שבת הם יהיו פתוחים עד שתיים לפנות בוקר... מה אתה אומר?"

    אפילו שנייה אחת של שקט לא נשמעה מהצד השני.

    "בטח. אין ספק. בוודאי. למה לא. אז אתה לוקח גם את הילדים שלי איתך, כן? רק תדע אם רוחי מבקשת לקנות משהו, גלידה ארטיק פחית פופקורן שערות סבתא, תקנה לה. אתה לא רוצה להסתבך עם הסצנות שלה, תאמין לי".

    "..."

    "כן".

    "אז... גמר חתימה טובה?"

    "כבר אמרת".
    א.
    יש שבועות שהם סתם, בהם שקיעות רודפות זריחות, כאילו ממהרות לשום מקום. ויש כאלה קסומים, בהם ניחוחות מעטרים את קריית ערבה והופכים אותה ליפה שבערים. אבל הימים שדוד מחבב יותר מכל, הינם ללא ספק, ימי ערב חג האסיף.

    כבר בעשרת ימי תשובה, קריית ערבה משנה את פניה. בחצרות בנייני האבן הגמלוניים צצים אט אט שלדי סוכות, מחכים למעילי דפנות מחממים. גם שוק ארבעת המינים מוקם מידי שנה בקריית ערבה, ממש כמו בערים הגדולות. כך שעשרים וארבע שעות לפני תפילת כל נדרי, רחבתו האפרפרה של בית הכנסת הגדול מתמלאת דוכני עץ מחופים במפות ניילון לבנות שקופות, המסתירות בקושי את שריטות השולחנות.

    הם יושבים על החומה הכחולה, מביטים בסוחרים מסדרים את מרכולתם, "השוק בירושלים גדול פי מאה" עיניו של גידי חולמניות, "כל קריית ערבה יכולה להיכנס בתוכו"

    דוד מציץ בבנייני השכונה, מוסיף אליהם בדמיונו את שאר מבני האבן מהשכונות סביב. גידי מגזים, הוא יודע, אבל בכל זאת השוק הירושלמי מסעיר את ליבו, גורם למראות שלפניו לאבד את גווניהם. "אתה תיסע גם השנה?"

    עיניו של גידי משוטטות על רצפת הבטון, מביטות בעטיפה לא מזוהה הזרוקה על הקרקע, "כן, לפחות לתחילת החג. אבל בשמחת תורה אהיה פה שוב". דוד לא צריך לקנא, החגים בקריה הקטנה יפים בהחלט, אם לא משווים אותם למקומות אחרים כמובן, וחברו הטוב לא שָׁבַת מעולם מחוץ לעיר הערבות.

    "בכל אופן" גידי מוסיף בעודו מתרומם מגדר האבן, "השנה ניסע רק בערב החג, כך שאת ארבעת המינים נקנה פה, בדוכנים".

    הם צועדים אל עבר אזור המוכרים, ניחוח הדרי עולה באפם. "הנה הדוכן של גליידמן" מצביע דוד אל עבר מרכז הרחבה, "אבא שלך בטח יקנה אצלם".

    דוכן האתרוגים של גליידמן הינו פנינת השוק, ולא בכדי. בני המשפחה האמריקאית הגיעו לקריה לפני שלושה דורות כדי לעבוד את אדמת ארץ הקודש, והם עדיין מוכרים מידי שנה את פירות ההדר המהודרים ביותר, הישר ממטע האתרוגים שבבעלותם.

    צמד החברים ניגשים לדלפק העץ, רק כדי להריח את הניחוח הירקרק, לא שמים ליבם לשיחה המתגלגלת לידם, בה שותפים בנו של מר גליידמן ושכנו הצעיר של דוד, בנו של הרב.

    "אז אתה רוצה מהודר, אני מבין", גליידמן הַבֵּן מודד את הבחור שמולו, בוחן אותו החל מניצני הזקן שעל סנטרו עד לארנק המעוך בין אצבעותיו. "מה התקציב שלך?"

    ידיו של הצעיר פותחות את ארנקו, שולפות מספר שטרות צבעוניים. "זה מספיק?", שואל בעוד לחייו לובשות גוון אדמומי.

    הכסף שהציע הצעיר מספיק בהחלט, לפחות בראייתו של דוד, ומבטו של המוכר מוכיח שאכן כך. גליידמן הבן מוציא שתי קופסאות אתרוגים המתאימות לתקציב, מניח לבחור להוציא את פירות ההדר ולבחון אותן מקרוב.

    גידי ודוד עוזבים את הדוכן, ודוד שרואה את מבטי התהיה בעיניו של חברו מספר על ימים של מאמץ וערבים של עבודה מפרכת, בהם חסך שכנו הצעיר פרוטה לפרוטה כדי להגיע לרגע הזה, להדר את המצווה, כשם שהידר אביו.
     תגובה אחרונה 
  • 1K
  • הוא לגם בהנאה מכוס הקפה שבידו, מדפדף באיטיות בעיתון היומי. עינו נחתו על הכותרת: בחירות 2022 - רצים לכנסת ה25.
    "מדינה של משוגעים", הוא סגר את העיתון בטריקה. טעם הקפה נעשה מר בפיו. "חמש פעמים בחירות בתוך תקופה כזאת קצרה. שויטים. אפילו אברום הסנילי מקומה רביעית כבר יותר סגור על עצמו", הפטיר.

    יום למחרת התקשרה צליל, שאלה אם הוא מעוניין להשתתף בסקר הבחירות. "בוודאי", חייך לעצמו. "תראי, אני רק בן גביר. הוא גבר אמיתי. מגיע לזירות הפיגוע, צועק. רק ככה ננצח את הטרור".

    לא הרבה לאחר מכן התקשר עידו. "מרצ ורק מרצ", השיב לו כששאל במה הוא בוחר.
    "תגיד לי זה נראה לך הגיוני? באים אנשים לרצוח ומה נותנים להם? סיגריות!! זהו?? רק סיגריות? מה אם לפתוח להם שולחן, לכבד אותם כמו שצריך. גם התנאים בכלא לא משהו. רק אסאדו ושלוש עופות ליום".

    יומיים לאחר מכן מתקשרת שיראל. "תראי אני אמנם לא צעיר אבל אני מזה בוער על מה שקורה במדינה הזאת. אני כבר חמישים שנה חי כאן ואפילו יחידה מעופשת אין לי. אני בבחירות האלה בוחר רק בהדר מוכתר".

    "רק ליברמן יצליח להיכנס בחרדים האלה כמו שצריך", הוא עונה לסבטלנה כשהיא מבקשת לדעת במי הוא בוחר. "שודדים, את כל הכסף במדינה הזאת הם לוקחים לנו".

    "תראה אני מזה רעב. לא לבגט. לשינוי. אריה דרעי יביא לנו אחד כזה. אני בוחר בש"ס" , הוא אומר ליעקוב.



    ****
    הוא ישב על כורסא במרפסת, לוגם בהנאה מכוס הקפה. רגליו משולבות זו בזו. אצבעותיו מדפדפות בעיתון באיטיות כשמדי פעם הוא מעביר עליהן לֶק על מנת שהדפים יצליחו להידבק טוב יותר על אצבעותיו.

    "צאו מהבתים ולכו לבחור", חלף הכרוז לידו.
    "שויטים", הוא הפנה את ראשו לעבר הכביש, חיוך ערמומי התפשט על פניו. "עד שיש לי יום חופש אני אבזבז אותו עליכם?".
    הרבה הוא עבר עד שמצא את מקומו בעולם
    שייך עצמו לקהילות רבות ומגזרים שונים
    עד שהבין שאינו זקוק להגדה מסוימת והוא רוצה פשוט לחיות את חייו בנחת , קרוב לאלוקיו
    בכל יום ערך התבודדיות וצעק לטאטע שבשמיים
    גם את בנותיו לימד לעשות כן, כל יום לפני השינה הוא נתן להן דקות מספר של התיחדות עם אבאלה ,
    כשנולד בנו לאחר שלושת הבנות , ליבו קיפץ בהתרגשות
    סופסוף בחור לעניין שיבין מה זה התבוידדוס' , מישהו לדבר איתו על קרבת אלויקים ,
    כבר שהיה בן שנתיים לימד אותו אביו לענות כשישאל : "מי בשמיים"? "השם!"
    לפני שמחה משפחתית שתועדה להתקיים בקרוב , חזר איתו שוב ושוב אביו
    בשינונים הלוך וחזור
    "מי בשמיים" והוא מלמל "השם"
    מי בשמיים , יותר גדול מכולם" השם!!
    שוב ושוב, עד שגם מתוך שינה יידע כי הוא אחד בשמיים (ובארץ)
    בשמחה הוא ניגש להציג את ילדו בגאווה, הילד שכבר מגיל כה צעיר מדקלם את התובנה האדירה,
    כולם עמדו בציפייה לראות את הילד הצדיק והמוכשר
    "מי בשמיים"? נשאל ע"י אביו
    "מי בשמיים ורואה הכל"?
    כולם עמדו בשתיקה , אפילו התזמורת כאילו הנמיכה ווליום
    פיו נפתח במתיקות ותלתליו נעו בשובבות כשענה
    "המטוס, המטוס בשמיים ורואה את כו-לם!"

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה